קטגוריה: חשון כז

את ליל הסדר [תש"ד] ערך רבי יצחק'ל בצנעה. רק שתי בנותיו היו עמו. גם בימים כתיקנם, לפני המלחמה, היה מיסב לסדר רק עם בני ביתו ועם משמשו. במקרים יוצאים מן הכלל היו נוכחים גם אנשי שלומו ממקומות אחרים, שבגין נסיבות כלשהן לא יכלו להגיע לחג לביתם שלהם.
עתה היתה כבר המשפחה גדועה בחלקה. הרבנית, אשת רבי יצחק'ל לא היתה עוד בחיים. הלכה לעולמה בגיטו וארשה. אמו של הרבי, סבתא שבע'לה, נפטרה במחנה סקרזיסקו ממחלת טיפוס. רבי יהושע אייכנשטיין, בעלה של בתו הבכורה, אף הוא נפטר במחנה לאחר שחלה בטיפוס. ואילו הבן היחיד, הלל, הצעיר וירא שמים גדול, נותר בגיטו פיוטרקוב. הקשר עמו מנותק, אין יודעים אם עודנו בחיים, אם הוגלה לאיזה מחנה, או אולי מצא מיסתור במקום כלשהו.
בשבתן מול אביהן לא הסירו שתי בנותיו את מבטן ממנו. במשך כל תקופת היותן עמו במחנה חרדו לו, לקיומו, לחייו. המלחמה עמדה כבר בשנתה הרביעית. לרבים לא עמד עוד הכוח הפיסי להתמודד עם הקשיים הבלתי רגילים, עם הרעב, עם העבודה המפרכת, ומה יהא עם אביהן המסתגף, המסתכן בעצם אורחות חייו?
'הוא חייב להישאר', 'הוא חייב לחיות' – היו חוזרות ואומרות יום יום זו לזו…

'מה נשתנה הלילה הזה…', 'עבדים היינו לפרעה במצרים…', 'אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברור הוא מצילנו מידם…', 'וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה…',  הבנות החרו החזיקו אחרי אביהן, אך המלים השתבשו בגרונן לא יצאו בקלות. צריך היה להתגבר על הרגשות, על הכאב, וגם לדכא, למגר זכרונות על סדרי פסח בימים ההם, לפני…
האחיות ניסו להסתיר מאביהן את המתחולל אצל כל אחת מהן בנפרד, ולא הצליחו. דמעות מילאו את עיניהן, עלו על גדותן, ונשרו על ה"שולחן" – השרפרף, שעליו נפרסה מפית לבנה, קטנה, שלא היתה אלא מטפחת שכובסה במיוחד לכבוד החג.
טיפות זיעה כאגלי טל זכות זוהרות, ביצבצו על מצחו הגבוה של רבי יצחק'ל. הוא ניגבן מדי פעם, והן חזרו והופיעו. רבי יצחקל הרים את כוס היין מצימוקים, עמד על רגליו, ובקול צהלה אמר: 'לפיכר אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר להדר לברר לעלה ולקלס למי שעשה נסים לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה…'.
הוא חש שהרהורים נוגים וזיכרונות מימים עברו מרחיקים את בנותיו מתחושת החג, וניסה להרים את רוחן, להפיח בהן תקווה וציפייה לטוב, וכשעודנו עומד על רגליו פנה אליהן ואמר: 'שמחה במקום עצב, תקווה תחת ייאוש, אין דרך אחרת'. אמר ולא יסף.

על ליל סדר זה בשנת תש"ד, במחנה סקרזיסקו, אמרה בשעתה בתו הצעירה של הרבי:
' לא קל לבת לדבר על קדושת אבא, או לתארה כפי שהיא ראתה זאת בו מצעירותה עד הימים הטרופים ההם, והיא הרי אינה גם ברת סמכא בענין שכזה. מאידך, אפשר גם אפשר שראייתה סובייקטיבית. לכן היא תתייחס לעובדה אחרת: ליל סדר זה היה לאחותה ז"ל ולה עצמה, הפעם היחידה במחנה סקרזיסקו שהסבו, במשך כל תקופת שהותן שם – שנה ומחצית השנה – יחד עם אביהן. וככל שגדולה היתה אז המועקה בלב, וגדול דכדוך הנפש בגין הזברונות על לילות סדר לפני המלחמה, הרי עצם הישיבה במחיצתו, באותו צריך עלוב, חשוך, ולהביט בפניו הקורנות, לחוש את ההתנתקות שלו מן הסובב אותו, לראותו דבק בהשם, ולשמוע גם מפעם בפעם את הסבריו, פירושיו לפסוקים מן ההגדה – כל החוויות הללו שימשו להן משום זריקת דירבון, הנשמת כוח ורצון להיאבק על הקיום, על החיים. בליל סדר זה נפעם הלב מהתקווה שיחד עם אבא יגיעו ליום בו יגאלו מן המיצר, ויזכו לראותו שוב בזוהרו, בהדרו המלא, השלם. מה הפלא, אם הלב אינו חדל מלכאוב כל הימים על שתקווה זאת לא התגשמה…'

(הוד וגבורה 111-115)

רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד, רבי יצחק'ל, האדמו"ר מראדושיץ בפיוטרקוב, נולד בשנת 1892 לאביו האדמו"ר רבי מאיר מנחם פינקלר מראדושיץ (בנו של הצדיק רבי הלל מראדושיץ, נכדו של ה'סבא קדישא' רבי יששכר בער מראדושיץ) ולאימו הרבנית בת שבע, שבע'לה, בתו של הצדיק רבי שמואל אליהו מזוואלין, בנו של הצדיק רבי יחזקאל'ה מקוזמיר. רבי יצחק'לה היה תלמידם של רבי מנחם זמבה הי"ד ורבי נתן שפיגלגלס הי"ד.

בהיותו כבן עשרים מונה לממלא מקום אביו, כאדמו"ר מראדושיץ, בפיוטרקוב.

הרבי התחתן עם מרת רייזל, בתו של האדמו"ר מקוזמיר, הצדיק רבי [מנחם] דוד טויב מפראגה-ורשה (בנו של האדמו"ר רבי אפרים, בנו של הצדיק הנודע רבי יחזקאל מקוזמיר] והרבנית מרים בריינה (בת רבי יעקב משה תאומים, אב"ד נובידבור, בנם שם רבי אהרן פנחס והרבנית רייצה, אחות האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור).

הרבי היה צנוע בהליכותיו ונמנה מלהתערב בעניינים ציבוריים מקומיים.

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נשאה בתו של הרבי, מרת שרה דינה, עם ר' [אברהם] יהושע [השיל] אייכנשטיין, בנו של הרב אליהו אייכנשטיין מזידיצ'וב.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפציצו הגרמנים את פיוטרקוב, ובני משפחתו של הרבי קלטו למרתף ביתם ולבית מדרשם פליטים ופצועים רבים, והעניקו להם שם טיפול ומזון. הרבי הזמין לביתו גם את הרב משה חיים לאו הי"ד ובני משפחתו, וייעץ ליהודים נוספים להסתתר עד לסיום ההפצצות, ולא להסתכן בבריחה מהעיר בשעת התקפת חיל האוויר הגרמני, שכן 'שב ואל תעשה עדיף'. מי שלא היה לו מקלט הוזמן להצטרף למרתפו של הרבי, שם התקבצו כשלש מאות איש.

משכבשו הגרמנים את העיר, הם החלו להתעלל ביהודים: רכוש יהודי רב נשדד, גברים נחטפו מהרוב ונלקחו לעבודות כפייה, בית הכנסת העירוני חולל, יהודים הוכו ונורו ברחובות ובתים. הרבנית רייזל הנחתה את בנותיהם לגייס את חברותיהן לספק אוכל כשר לחיילים יהודים שבויים שהובאו לעיר ולהביא להם תפילין. כחודש לאחר כיבוש פיוטרקוב, הורה המפקד הנאצי על הקמת גטו ליהודי העיר ולפליטים היהודים שהוגלו אליה. למרות שהגרמנים אסרו על התכנסות היהודים ועל תפילה בציבור, הצליח הרבי להסתכן ולקיים במרפסת דירתו מנייני תפילה בראש השנה וביום הכיפורים. הרבי לא הסכים להיכנע לגזירות הנאצים וקיים את מצוות הישיבה בסוכה ונטילת לולב. למרות הצפיפות הרבה בחדרו, המשיכו אנשים להתכנס שם לתפילות בציבור בבקור ובערב, ובשבתות. לאנשים שבאו להתייעץ אתו בגטו הוא הנחה להתעלם מהגזירות ולקיים את מצוות ה'. הוא הורה שלא לשרת את הגרמנים ולא לציית להם, לא להירשם לעבודות ביודנראט, ולעשות כל מה שבידם להינצל, לברוח, להסתתר, להצטייד בדרכונים זרים, לעבור לצד הארי ולחצות את הגבול אם הדבר אפשרי, וזאת, כדי לנסות ולהינצל מפגיעות, ממשלוחים ומגירושים. אך כאשר הציע אחד החסידים לרבי לסייע לו להימלט במשאית עם כל משפחתו ולעבור לצד הסובייטי, סירב הרבי להצעה זו ואמר: 'אתה יכול, ואף רצוי שתעשה כן. ואשר אלי, האנשים זקוקים לי כאן, באים אלי יום יום, שואלים, מבקשים עצה. חייב אני להיות עמהם יחד. בשום פנים ואופן לא אעזוב אותם'. הרבי המשיך לסבול עם אחיו בשנות השעבוד הקשות, בגטו ובמחנות, בצער, בדוחק ובייסורים, וקידש את השם בכל דרכיו. לאחר שהנאצים החלו לחפש אחריו הסתתר הרבי במשך חמישה חודשים בדירה של אחד מחסידיו, וענה בכתב לפונים שביקשו להתייעץ אתו. לאחר שקלגסי הס.ס. פרצו למקום מחבואו וכמעט מצאו את הרבי, חלתה הרבנית ומצב בריאותה הלך והתדרדר. בהשתדלות משפחתה בוורשה הועברה הרבנית באמבולנס לוורשה, אך מאמצי הרופאים להצילה כשלו, והיא נפטרה בי' באב תש"א. הרבי ביקש לנחם את ילדיו המתייסרים באבלם הסביר להם שיהודי המאמין בכל לבו שהקב"ה עושה לבדו את כל המעשים, חייב לקבל את הטוב ואת הרע במידה שווה, ולא להרהר אחר מעשיו, אלא להשלים עמם. הוא הורה לבתו הצעירה להדליק את נרות השבת בבית, ולהתפלל בזמן הדלקת הנרות בעד עילוי נשמת אמה ונשמותיהם של כל הנעדרים ממשפחתם.

בימים קשים אלו המשיך הרבי לעסוק בתורה ובעבודת השם, כשהוא לבוש בבגדיו המסורתיים, חבוש מגבעת רבנית, כשפניו מעוטרים בזקן ופאות. לאחר שהמצב בגטו והתדרדר, ורבו ההתעללויות, הרציחות והגירושים מהגטו, החליט הרבי להתקין מחבוא מעל דירתו ולהיערך לשהות שם לזמן ארוך. המחבוא נבנה על ידי בנו הבחור הלמדן הלל הי"ד, חתנו הרב יהושע אייכנשטיין הי"ד ושני גברים נוספים מדיירי הבית. ביום התחלת ה'אקציה' הסתתרו במחבוא הרבי, אמו הרבנית שבע'לה, אחיו הצעיר חיימל, אשתו גולדה (בת האדמו"ר ממודזיץ רבי שאול ידידיה) וילדתם קילה דבורה, ועוד ארבע שכנים שהתגוררו בדירה. למחבוא הובאו גם ספרי הקודש של הרבי וכתבי היד של הרבי ובהם דברי תורה שאמר בעת ניהול שולחנו בסעודה שלישית בשבתות ובמועדי השנה. לאחר מספר שבועות במחבוא התגלה מחבואם, והם הועברו למאסר בבית הכנסת המחולל, בו רוכזו בצפיפות יהודים נוספים שנתפסו מסתתרים, ועמדו להיות מוצאים להורג. היהודים שם סבלו מרעב ומצמאון, מהתעללויות וממעשי זוועה ורצח אכזריים. בשבת הראשונה של הרבי בבית הכנסת, הוא ירד לפני התיבה ושר את ברכת החודש בניגון מודזיצאי, שרומם לרגע את רוחם של האומללים. בהתערבות ראש היודנראט הועברו הרבי ומשפחתו מבית הכנסת ל'גטו הקטן'. הרבי נרשם שם כעובד במאפיה ונאלץ לקצר את זקנו ולשנות את מראהו החיצוני, אך הוא המשיך להקדיש את כל זמנו לתורה ולתפילה ולסיוע ועידוד אחיו היהודים. הוא המשיך לקיים מניין בחדרו, השמיע דברי תורה על פרשת השבוע, סיפר על מעשי הצדיקים בדורות הקודמים ושר ניגונים וזמירות ב'שולחן' בשבתות. בחדר הצר שרו בלחש, החלונות היו מוגפים והדלתות נעולים.

בסוף החורף בשנת תש"ג הועלו על גבי משאיות יהודים מהגטו, ובהם הרבי, בנותיו, אימו הזקנה וחתנו, וגורשו למחנה הריכוז סקרזיסקו, בו הועסקו יהודים בעבודת כפייה מפרכת בתעשיית הנשק. יהודים רבים עונו שם ונרצחו באכזריות נוראה.

עם בואו של הרבי למחנה נפוצה השמועה שלמקום הגיע רבי חסידי. בשבת הראשונה ישב הרבי על דרגש העץ של מיטתו והתפלל בבכי לפני עלות השחר, תפילה נרגשת. הצריף של הרבי הפך למוקד בו התכנסו יהודים לתפילות וללימוד תורה, ולמקום בו באים אנשים להתייעץ, להתברך ולחפש מוצא, עידוד וחיזוק שלא ליפול לייאוש ולהמשיך להאבק על החיים. היו גם חברי מחתרת שהתייעצו עמו לגבי האפשרות של גניבת נשק מבית החרושת, בריחה והצטרפות לכוח הפרטיזנים. הרבי הועסק בעבודה מפרכת של פריקת מוטות פלדה כבדים מהרכבות, והתקשה מאוד. במשך למעלה משנה הצליח הרבי לשרוד, כשחבריו האסירים עושים כמיטב יכולתם לסייע לו ולהשלים עבורו את מכסת העבודה היומית שלו. אמו חלתה בטיפוס ונפטרה במחנה, וגם חתנו, ר' יהושע אייכנשטיין, שהוכה קשות במוט ברזל על ידי שומר אוקראיני, חלה בטיפוס במחנה סקרזיסקו ונפטר, בכ"ו בניסן תש"ג.
הרבי הצליח להסתיר חלק ממסכת בכורות בתוך המזרן שלו, וחבורה של חסידי גור קיימו שיעור יומי במסכת זו. בימות החורף הסתיר תחת בגדיו וכובעו טלית ותפילין, והתפלל במניין יחד עם יהודים שליוו אותו לעבודתם. הרבי נמנע מלאכול מזון שהגיע מהמטבח הכללי, ובנותיו הצליחו לקנות עבורו מצרכי מזון כשרים שהוברחו למחנה. הרבי כתב כתובה לזוג יהודי שנישא בחשאי במחנה. בני הזוג שרדו, והעתק כתובתם נמצא ב'יד ושם'. לקראת ראש השנה תש"ד, אסף הרבי סכום כסף ושיחד פולני להבריח למחנה ראש של כבש. הרבי ביקש מאחד מאסירי המחנה שעבד במסגרייה, משה וינטרטר, להכין שופר מאחד מהקרניים. שופר זה, בו תקע הרבי במהלך תפילות ראש השנה בצריפו בנוכחות ציבור גדול של מתפללים, נמצא כיום במוזיאון 'יד ושם'. הרבי קיים תפילות בצריפו גם ביום כיפור. הוא דאג להקים סוכה קטנה במקום מוסתר, בה קיימו את מצוות הישיבה בסוכה, הרבי ויהודים נוספים שהתגוררו איתו בצריף. ביום הראשון של חנוכה, כשסופת שלגים משתוללת בחוץ, הדליק הרבי נרות חנוכה בצריף, ודיבר על נס חנוכה ועל כך שלעולם לא יצליחו אויבי ישראל לכבות את אור השם המלווה תמיד את עם ישראל, בכל דורותיו, בטוב וברע. לקראת חג הפסח הצליח הרבי לקנות קמח מפולנים, להבריח אותם למחנה ולהכשיר את התנור שבצריף שלו. הרבי לש את המצות, שיתף את כל יושבי הצריף במצוות אפיית המצות ופיקח על האפייה. הרבי הוסיף ואפה מצות בחבורה גם בערב הפסח, ובסיום האפייה רקדו המשתתפים ושרו חרישית.

בקיץ תש"ד, בצל התקדמות כוחות הצבא הסובייטי מערבה, פונה מחנה סקרזיסקו. הרבי מראדושיץ הופרד מבנותיו והם הועלו לקרונות צפופים. הנשים נשלחו למחנה כפייה בלייפציג והגברים נשלחו לבוכנוולד. לאחד ימים אחדים הם הועלו שוב לקרון רכבת ונשלחו למחנה שליבן שבגרמניה, בו פעל בית חרושת לייצור זרועות אנטי-טנקיות. אחד מנוסעי הקרון העיד כי במהלך הנסיעה דיבר איתם הרבי דברי נחמה ועידוד, תוך שהוא מביא ראיות מהספרים הקדושים שכל שונאי ישראל שעמדו לכלותנו אבדו, ועם ישראל קיים. הרבי התגורר בצריף החשמלאים. בראש השנה תש"ה התפללו במניין בצריפו של הרבי, כאשר הרבי מראדושיץ משמש כשליח הציבור, על אף חולשתו. במהלך תפילת 'כל נדרי', פרץ הרבי בבכי, ואיחל לקהל שיזכו בעזרת ה' בשנה זו להשתחרר עם סיום המלחמה. במוצאי יום כיפור שבו המתפללים לצריפו של הרבי ושמעו ממנו דברי תורה.

אסירי המחנה השתכנו בצפיפות נוראה ועבדו במשך 14 שעות ביממה. רבים מעובדי המחנה נפטרו מרעב ומתשישות. הרבי סבל מרעב ממש. הוא הלך ונחלש, ומעיו הלכו והצטמקו.

ישנן מספר גירסאות על נסיבות מותו של הרבי. יש שכתבו שהרבי נפטר במחנה שליבן מרעב ומתשישות, והובא לקבר ישראל. ויש שטענו שהוא הועבר לבוכנוולד או לפלוסנבורג, ושם נפטר.

על פי עדויות הניצולים הרבי נפטר בסוף חודש כסליו תש"ה, ולכן קבעו את יום ההילולא שלו לנר חמישי של חנוכה. ניצולי המחנות סקרזיסקו ושליבן, היו נוהגים להתכנס בשנים שלאחר תום מלחמת העולם השנייה לסעודה ביום ההילולא של הרבי. אבל חתנו של הרבי, ר' יחיאל גרנטשטין, הצליח לאתר בארכיון 'יד ושם' את כרטסת האסירים של הרבי במחנה בוכנוולד (הכולל גם רישומים ממחנה שליבן), ובה נכתב כי הרבי נפטר בתאריך 13.11.1944 – יום כ"ז בחשון תש"ה. (בתו, מלכה חנה גרנשטיין, כתבה שאביה נספה במחנה בוכנוולד בכסלו תש"ה, אך על מצבתה נכתב שהוא נפטר בגרמניה בכ"ז בחשון תש"ה).

שתי בנותיו של רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד, שרדו ועלו לארץ ישראל.
– בתו שרה דינה, אלמנת הרב יהושע אייכנשטיין הי"ד, נפטרה בתל אביב בי"ז בחשון תשי"ח אחרי מחלה ממושכת.
– בתו מלכה חנה, התחתנה עם הסופר ר' יחיאל גרנטשטיין, ונפטרה בשנת תשנ"ה. על מצבתה נכתב כי לאחר השואה היא עבדה כמנהלת קיבוצי בנות אגודת ישראל בפולין וטיפלה במסירות נפש בילדים יהודים ששרדו ונפדו מידי הגויים.
– בנו הצדיק, ר' הלל, נספה במחנה ריימסדורף, בכ"ז בניסן תש"ה, היותו בן עשרים ושתים. (יש מי שכתב שהוא הובל מצ'נסטוחוב לבוכנוולד, ונפטר מרעב בבית החולים).

ר' יחיאל גרנטשטין חיבר לזכרו של חותנו, הרבי מרדושיץ, את הספר 'הוד וגבורה' (ירושלים, תשמ"ז).

ראש הפלאה.

בשם ד'.

איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לד' (במדבר ו, א).

וקשה הלשון שנאמר שם הפעולה קודם המקור. ונדרש במכילתין (ג' עמוד א).

העם הישראלי המעט והדל מכל העמים. העם הזה המתבוסס בדמו, לוחם מלחמת קיומו, באורך גלותו. וחכמי האומות עומדים בתמהון ושואלים במה כח העם הזה יפה? כל העמים העריצים אשר חרפו, רמסו ורטטו, בני העם הזה. כל העמים האלה כבר ספו מבמת התבל אבד זכרם מן הארץ. והעם הזה למרות התלאות הנוראות, הנהו חי וקיים! ועוד תקותו בטוחה להיות לנס ולאור עמים?

אנחנו בני העם הזה. יודעים במה כוחנו יפה. יודעים אנחנו כי התורה והמצוה, הם הם יסוד חיי הישראלי, שני צנתרי דדהבא אלה, הם הם המזהירים והמאירים את חיי האומה, בכל עבר ופינה. התורה האלקית הנצחיית היא נשמת העם, המצוות הם מיתריו גידיו עצביו ועורקיו, שני עמודי אש הללו כל כך גבוהים ונשאים, שמרימים ומנשאים את העם אשר לאורם הוא הולך, ממעל למקום וזמן, ובאורם נסע ונלך מתוך חשכת אורך הגלות להיות לנס עמים:

וד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגומר (שמות יג, כא-כב) בעמוד המצוה שהוא ענן מקיף תהלוכות החיים של עמנו. יומם. הוא עמוד היומי, כי המצוות נוהגים רובן ביום, והם לנחותם הדרך, הדרך הגלותי המדברי השוממי, והדרך החפשי השחרורי. ולילה בעמוד אש להאיר להם, ובעמוד אש של תורה שנוהג בלילה כמאמרם ז"ל (חגיגה י"ב:) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, ללכת יומם ולילה, על ידי אלו שני העמודים יש לו לעם הישראלי זכות הליכה יומם, בעת שחרורו, ולילה בעת גלותו, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם, בעת שהוציאנו ד' יתברך מסבלות מצרים אל חיי החרות גוף ונפש, הבטיח לנו כי אם לא ימיש עמוד הענן יומם זה עמוד המצות כאמור, ועמוד האש לילה, הוא עמוד התורה שלא איברי לילה אלא לגירסא, אז, לפני העם, לעולם לא יסוג העם אחור, הלך ילך קדימה באין מפריע בעדו:

חיבה יתירה נודעת לנו בעמוד התורה, שאם המצוות שאדם עושה צריכות כוונה לשמה שיכון לשם המצַוה ומצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה. הנה אֵשה של תורה סגולתה וכוחה גדול כל כך שאף אם לא יזכה האדם ללימוד לשמה יתקדש על ידה לעלות על מרום המדריגה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, וכמאמרם ז"ל (סוטה כ"א) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אהבה וכוחה של תורה:

ולהבין הדברים במה כחה של תורה אמיץ וחזק כל כך, שאף טרם נטהר האדם מזוהמת הנחש, למודה עולה לריח נחוח ולא כן מעשה המצוה, נראה על פי מה דמבואר בש"ס ב"ב (י.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. אף דבכל המצות אסור לעבוד את רבו על מנת לקבל פרס, אולם במצוות כאלו שעל ידם מביא חיות לחבירו, עיקר הוא מעשה המצוה, ואין דנים אם מחשבתו מטוהרה, אחרי שהמכוון מהמצוה נעשה בפועל, ונקל על פי זה להבין גם כח לימוד התורה, כיון שעל ידי עסק הלימוד הוא בא לידי המעשה להבין ולהשכיל לדעת את ד' ולעבדו, ונותן בזה חיות לנשמתו להיות מקושר באור החיים, וודאי לא יקטן מהמחיה גופו של חבירו ולכן גם לימוד שלא לשמה עולה לרצון, וזה שמצינו שדרשו רז"ל בשם רבי חייא בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צל וחומה לבעלי מצוות, היינו צדקה, [עיין בספר בני יששכר מאמר צלא דמהימנותא] אצל בעלי תורה בגן עדן. דשניהם פעולתם עולה לגבוה אף בלי כוונה רצויה. וזהו תשובת רבי עקיבא על השאלה (קדושין מ:) אי תלמוד גדול אי מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר לימוד גדול, נענו כולם ואמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה. מכיון שעל ידי הלימוד יבוא לידי מעשים טובים להציל את נפשו מרדת שחת, עולה גם שלא לשמה לריח נחוח, וגדולה הוא ממעשה המצוה שמוכרח לחבר עם המעשה הכוונה. וכיוצא בזה ראיתי זה כביר בספר צמח דוד מהגאון הקדוש מדינאב זצ"ל [ואינו תחת ידי כעת] לפרש הקרא שמח זבולון בצאתך, זבולון המחזיק ידי לומדי תורה אין לך לדאוג שמא לימוד תורתו של יששכר אינו לשמה, ורק לעולם תשמח משום שכוונתך לטובה. ואם ככה הוא שיששכר בתורתו מביא את זבולון לשכר טוב, יוכל גם יששכר לשמח באהלו, כי תורתו עולה לרצון ודברי פי חכם חן:

ובפרט כשמחונן האדם בשכל ובינה ללמוד וללמד תורה הקדושה בעיון ובפלפול התלמידים השואבים מאור חכמתו, בוודאי תורתו עולה מעלה לנחת רוח וקוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. וזהו כוונת מאמרם ז"ל (סוטה כ"א) מצוה בעידנא דעסיק בה, היינו לשמה, מגינא ומצלא מן החטא. בעידנא דלא עסיק בה, כלומד שלא לשמה, לא מצלא מן החטא. אבל תורה בין בעידגא דעסיק [לעסוק בדברי תורה, פירש הט"ז באורח חיים סימן מ"ו, דקאי על פלפול של תורה] בה לשמה, בין בעידנא דלא עסיק בה לשמה מגינא ומצלא מן החטא:

וכן יש לכוון במאמרם (יבמות צ"ו) מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לדור בשתי עולמות, אלא כיון שאומרים דבר הלכה משמו שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים. הכוונה כי אף שהתלמיד חכם מטייל ביה חיגנא בשכינתא בגן עדן, מכל מקום הדין הוא דמת פטור מן המצות, כי אין בכוחו אז לכוון, ומצוה בלי כוונה לא פרחא לעילא. אולם אם הניח אחריו ברכה ומזכה את הרבים בפלפולא דאורייתא ומקנה לאחרים ידיעה בתורה הקדושה יחשב לו זאת כאילו לומד בעצמו ומתענגת נשמתו תענוג רוחני בעולם העליון, כיון שגם בחיים גדול כוחה של תורה שנשמתו מזדככת אפילו בלא כוונה לשמה. ומביאים רז'"ל ראיה מן הפסוק וחכך כיין הטוב, כלומר אף אם רק טועם טעמה של תורה בחיך, מוציאה מפיו ואינה יוצאת מפנימיותיו בלמוד לשמה, יתחשב זה כיין הטוב, כיינה של תורה טובה ורצויה לפניו יתברך, משום שהולך לדודי למישרים, שהוליך ומוביל את אחרים למישרים, להיישר להם צורתא דשמעתתא בעיון ובפלפול, ומביאים לידי מעשים מישרים, ואם כן הוא, דובב שפתי ישנים, גם אחר מותו יחשב לו זאת כאילו הוא לומד תורה בפועל ממש:

יש לכוון במאמרם (תענית ז) הלומד תורה לשמה נעשה לו סם חיים, שלימוד תורה לשמה מסוגל לו לאריכות ימים, כמו שנאמר אורך ימים בימינה. והלומד שלא לשמה נעשה לו סמא דמותא, הכוונה כנזכר למעלה, דכיון שאם מניח תלמיד חכם ברכה בתורה לאחרים גם אחר מותו, שאי אפשר לו לפעול ולקיים עוד, מכל מקום זאת התורה שהניח היא לו סם מרפא לנשמתו גם אחר מותו. כן גם מי שעוסק בתורה בחיים חיותו ואפילו שלא לשמה, אם אך מזכה את הרבים בתורתו הנה היא לו באותו סם מרפא דמותא, גם בעודנו חי, ועולה לרצון לפני יוצרו וקונו. [ועיין בפרי מגדים אורח חיים סוף סימן תרנ"א באשל אברהם]:

וזה יש לרמז בכוונת הפסוק המוצג בראש דברינו: איש כי ידר נדר נזיר להזיר. כלומר שיהיה נזיר ומופרש מתאוות רעות, ידור נדר להקדיש ולהקריב מובחר עתותיו לתורה, אף שאינו בכוונה רצויה וקדושה כל כך. אם אך פעולתו פעולה יוצאת, להזיר שאחרים ילמדו ממעשיו, וישאבו ממעיין חכמתו ותורתו, אזי הוא לד', הנה מעשיו ופעולותיו רצוים הם ותורתו וצדקתו עומדת לעד:

הדברים האמיתים הללו הרהיבוני נפשי עוז והתחלתי זה כחמשה חדשים לחדש ולכתוב חידושים על מסכת נדרים ולהיות נמנה בין המחברים ולהפיץ חלק הראשון על פני תבל, ואף שידעתי מיעוט ערכי שלא הגעתי למדרגת לימוד תורה לשמה. ותמכתי יתדותי בזכות אבותי הקדושים זצל"ה למצוא חן בעיני התלמידים ההוגים בתורת ד' לעיין בספרי. ובעזרת ד' יתברך ימצאו אבני חפץ לפלפל בהוויות הסוגיות לבנות ולסתור להגדיל תורה ולהאדירה, והיה זה שכרי שאבנה גם אנכי על ידם לזכות את נשמתי, שאזכה להגות בתורה הקדושה לשמה ולהיות מהעושים והמעשים באמת ובתמים ושלא ימוש תורה הקדושה מפי זרעי וזרע זרעי עד עולם:

ועתה הנני כורע במודים על כל הטוב אשר גמלתני ד'. ושמת חלקי מחובשי בית המדרש מנעורי עד היום הזה, ולמרות כל הרפתקאות דעדו עלי. כי בהיותי נער קטן כבן תשע, חשכו עלי המאורות ונפל עטרת ראשי ופארי אדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון הצדיק זצ"ל, ונפטר ביום כ"ו אדר שני שנת תרנ"ד לפ"ק. ונשארתי יתום עזוב בלי משען ומשענה בגשמי וברוחני, והודות לחריצות אמי מורתי הצדיקת הרבנית מרת בילא ע"ה בת הרב הגאון הצדיק מו"ה אלעזר הלוי איש הורוויץ זצ"ל אבד"ק ראהאטין בעל המחבר ספר "דבר הלכה" [בן הרב הגאון רשכבה"ג מו"ה משולם ישכר זצ"ל האבד"ק סטאניסלאב וחתן הרב הגאון הצדיק מו"ה אפרים פישל זצ"ל האבד"ק מונקאטש בן אחיו של הגה"ק מו"ה נפתלי מראפשיץ זצ"ל זי'"ע] שעמלה בכל כוחה ובחפץ כפיה עלה בידה להדריכני על ברכי התורה. וכמו תמונה חיה עודנה מרחפת לפני ונועם דבריה תמיד אלי להלהיב לבי לתורה ולתעודה. וספרה לפני ממעלת התמדת אביה הרב הגאון הצדיק זצ"ל שהתחרה עם הבעלי מלאכה בעירו להשכים ולהעיר את השחר לעסוק בתורה ועבודת ד' קודם שעמדו הם על מלאכתם. כה הרבתה עלי דברים לחזקני ולעודדני שאוסיף גם אני טבעת אחת לשלשלת הרבנים זה יותר מששים דורות גדולי המאורות אנשי שם, ושלא יפסוק חס וחלילה מזרעה. זכרה נא אדון כל הנשמות שתחסה בצל כנפיך בגן עדן עם אבותיה הקדושים ותמליץ זכות בעדינו שנזכה שעבודתה לא תשיב ריקם ואזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות השם שיהיו לתפארת אבותינו הקדושים, ושיקוים בי התורה מחזרת על אכסניה שלה:

וקראתי את ספרי זה בשם  "הפלאת נדרים" על  שם הפסוק איש כי יפליא לנדר. ומרומז בו גם שמי ושם אבי ושם משפחתי בראשי תבות. ולאשר ידעתי גודל משבר הכלכלי השורר כעת בעוונותינו הרבים במדינתנו, ובפרט בין לומדי תורה, דפסתי מועט דפסתי עתה רק חלק אחד על פרק הראשון ממסכת נדרים ואחרי נמכר גאולה תהיה לחלקים הבאים אם ירצה ד', וד' יתברך יעזרני למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ושאזכה יחד עם זוגתי הרבנית הצנועה תחיה בנתא דמוריין מו"ח הרב הגאון רשכבה"ג מו"ה דוד מנחם באב"ד שליט"א האבד"ק טארנאפאל בעל המחבר ספר שו"ת "חבצלת השרון" לגדל את יוצאי חלצינו היקרים שליט"א. ושנזכה לקבל נחת מיוצאי חלצינו הנשואים שליט"א, מבני הה"ג מו"ה יהושע העשל פרענקיל תאומים שליט"א רב בעיר לנדאן. ומבתי הצנועה מרת יוכבד תחיה. אנא ד' הרם את קרנם את ביתם ואת זרעם באושר ועושר ושנזכה לראות מהם בית נאמן לד' ולתורתו שלא נבוש ולא נכלם חס וחלילה בזה ובבא עד בוא גאולת נפשינו ונזכה לעלות לציון וירושלים בשמחת עולם:

בעתירת עבדך המתחנן אליך בקול שועה ורוח נשברה אסקופה הנדרסת לרבנן ותלמידיהן,

הצעיר אלימלך פרענקיל תאומים האבד"ק יאברוב והגליל.

יאברוב יום ו' ערב שבת קודש לסדר "אקוד ואשתחוה לד'" תרצ"ו.

(הקדמת ספר הפלא"ת נדרים)

—-