קטגוריה: פרשת נשא

"ויהי ביום כלות משה" כו', ר' שמעון דסיכנין בשם ר' לוי אמר בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן היה לו להביא ד' קונטיסין ולמתוח את המשכן עליהם אלא מלמד שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה. אמר לו משה להקב"ה וכי מנין לי אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה ואש לבנה. אמר לו "כתבניתם אשר אתה מראה בהר". ותמוה מה טבען של האשים הללו. והנה ידוע דעת המחקרים ומפרשי תורה הקדושה שהמשכן וכל כליו המה דמיון האדם גופו ואבריו, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, ומובא ברמזי משכן להמלבי"ם וזה לשונו: אלה דברים שהם עיקר בבניין הבית כו' וכשנבקר את הכלים שהיו במחיצה השלישית ראינו שדומים מכל צד לכלי הנפש הצומחת, שהיא האיצטומכא וכל חדרי בטן, המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאים את האפר הנרקב לחוץ. וכן היה שם המזבח האוכל ומעכל המזון הרוחני ולחם ה', ושם היו סירותיו לדשנו ויעיו ומזרקותיו ומזלגותיו, שיראה המעיין שדומין לכלי האצטומכא מכל צד. ובמחיצה האמצעית היה שם הלחם הפנימי והמזון הקדוש, שעל הלחם יחיה האדם, ודומה כהלב שממנו תוצאות חיים. ושם היה מזבח הקטרת אשר יהיה ממנו ריח ניחוח והנאת רוחניות שהנשמה נהנית ממנו, והוא מקביל נגד עיכול השני שבלב, שכלו ענין רוחני אווירי. ובמחיצה השלישית היה הארון והלוחות וספר התורה שהוא דומה עם המוח, ששם משכן נפש המשכלת. עד כאן.

וכן פירשו המחקרים ומפרשי התורה אחריו. ואדוני אבי מורי ורבי הגאון זכר צדיק וקדוש לברכה היה רגיל לפרש בדרך מוסר על דרך העמדת השולחן סמוך לארון הקודש בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט, כי לפי מפרשי התורה כנ"ל אם הארון עומד למעלה והשלחן באמצע, אז הוי דמיון האדם כראוי ששכלו בראשו ובמוחו, אבל אם מעמידין השלחן למעלה, אז רק דומה לאותן בני אדם שראשן ושכלן תמיד על האכילה והשתיה, ואיך יכול להיות דומה למשכן ד'. ודברי פי חכם חן.

והנה לא לבד בתמונתו ותוארו, בגופו ובאבריו, ברוחניות ובנפשיות, הדמיון להאדם, כי לפי פירוש העקידה על מאי דכתיב "ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים", הוא דמיון ימיו ושנותיו של אדם, שאם יאריך ימים גם כן לא יאריך יותר ממאה. ורוחב זהו מה שמוסיף כח, לא יהיה יותר מחמשים בחמשים. עד כאן. עוד נראה לי שדמיון החצר לחיי העולם הזה נמצא בדברי ר' יעקב בפרקי אבות שאמר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, שהוא החצר, כדי שתכנס לטרקלין.

והנה שנות חיי האדם מתחלקין בכמה אופנים: רבי יהודה בן תימא מחלקן מחמש שנה עד מאת שנים לשלשה עשר חלקים. עוד יתחלקו חיי האדם לשלשה חלקים: ימי עליה, ימי עמידה, ימי ירידה. ופירשו בזה מזמור ראשון בתהלים "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", אלו ימי עליה, שהוא הולך מעלה מעלה בכוחות הגוף והנפש, וצריך להנהגה ועצה נכונה שלא תהיה עצת רשע. "ובדרך חטאים לא עמד", אלו ימי עמידה, שנעשה לאיש בן שלשים לכוח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, שלא יהיה דרך עקש ופתלתל. "ובמושב לצים לא ישב", אלו ימי הירידה, שהוא יושב בימי זקנה ושיבה, שלא יהיה "אם ללצים הוא יליץ". וכל זה יצליח בידו "כי אם בתורת ה' חפצו" כו', על ידי זה "והיה כעץ שתול על פלגי מים" בנערותו, "אשר פריו יתן בעתו", כאשר יהיה לאיש, "ועלהו לא יבול", בזקנותו.

ועל דרך זה נפרש במעשה המנורה, שכתוב בה "וששה קנים יוצאים מצדיה כו' וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור תחת שני הקנים ממנה". וחיי האדם מתוארים כפי דברי הרמב"ם הנ"ל בשלשה חלקי המשכן. וידוע שהאדם מורכב מגוף ונפש, והם שני הפכים בנושא אחד, ומה שטוב לזה רע לזה. ומצאתי לזה רמז נאה במה שאמרו בבראשית רבה ובילקוט על מאי דכתיב "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" כו', משל למלך שהיה לו פרדס ומסרו לאריס, והיו בו שני אילנות כרוכים זה לזה, אחד של סם חיים ואחד של סם מות. אמר האריס, אם אני משקה זה של סם חיים, זה של סם מות חי עמו. ואם אין אני משקה זה של סם מות, האיך זה של סם חיים חי. חזר ואמר, אנא אריס אנא, מה דאהני למריה דפרדסא למעבד עבד ליה. וכך היא בגוף ונפש האדם, שהם כשני אילנות כרוכים זה לזה , האחד של סם חיים, הנפש, היא מוכנת לחיי נצחיות, ואחד של סם מות, הגוף, הוא הולך לאבדון. הנפש רוצה במילי דשמיא, הגוף רוצה במילי דארעא. זאת מגמתו לשמימיות, וזה תאוותו לארציות. ומה יעשה האדם לעבוד ליוצרו וליצרו. ואמר האריס אם [אין] אני משקה זה של סם מות, איך זה של סם חיים חי, איך אקח כוח ועצמה להחיות את נפשי, ומתי אעשה גם אנכי לביתי. ואם אני משקה זה של סם חיים, שהיא הנפש, זה של סם מות, שהוא הגוף, עם כל תאוותיו, חי עמו.

חזר ואמר, אנא אריס אנא, וצריך אני לעשות כל מה דאפשר כפי יכולתי וכפי כוחותי לעשות רצון אבי בשמים, וכל מה דאהני למריה דפרדסא למעבד, עביד, והשלך על ד' יהבך והוא יכלכלך בזה ובבא.

ומזה אנו רואים איך צריך האדם להתאמץ שיתאחדו אצלו כוחות הנפש וכוחות הגוף, במשקל במדה ובמשורה, כל ימי חלדו, וכל זמן ועדן כפי מדתו. וזהו שכתוב "וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור תחת כו' וכפתור" כו'. הגוף והנפש שמתוארים בשני הקנים יהיו מאוחדים ומצומדים על ידי כפתור ופרח, התורה ומצוות הנחמדים מזהב ומפז רב, בכל שלש מחלקות החיים. "וכפתור תחת שני הקנים ממנה" שלשה פעמים כימי עליה, עמידה וירידה.

ולפי דברי האלשיך פירוש הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהקב"ה רוצה שהאדם עצמו יהיה משכן ד'. עד כאן. וכמו שכתוב "אהל שכן באדם". ומסיים "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", ופירש רש"י על פי הגמרא דסנהדרין ושבועות "וכן תעשו" לדורות. ויש לפרש כפשוטו, שתכלית תבנית המשכן ותבנית כל כליו, הוא לדוגמא שילמדו מתבניתם, וכדברי יחזקאל הנביא (סימן מ"ג) "צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקתיו ועשו אותם". וזהו שכתוב "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" יהיה לכם לדוגמא בכל מעשי ידיכם וכל ענייני חייכם, "וכן תעשו" גם אתם.

ולפי הצעה זו מלאכת המשכן היא מלאכת ועבודה האדם עצמו. ומצינו בפרקי דרבי אליעזר "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", אמר הקב"ה לתורה "נעשה אדם" כו'. התחיל לקבץ עפרו מארבע פינות העולם, אדום, שחור, לבן, ירקרק. אדום זה הדם כו'. ממאמר זה נראה בעליל שארבעה גוונים הללו מציירים ארבעה מיני עפר שצבר הקב"ה מארבע פינות העולם כשבא לבראות את האדם.

ובזה נפתחו לנו שערי אורה להבנת דברי רבי שמעון דסיכנין, דאמר בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן היה לו להביא ד' קונטיסין, אלא מלמד שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה כו'. וקשה להבין שאמר היה לו להביא ד' קונטיסין, איך יעלה על הדעת שרצונו לומר שדי בזה, ושלמה המלך עליו השלום אמר "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי". ועוד אמרו שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה, האם לא היו גוונין אחרים במשכן: "תכלת וארגמן ותולעת שני" כו'. ולפי הנ"ל כל המאמר פרוש כשמלה, שאמר, אם ורק הדבר כפשוטו שאמר הקב"ה למשה "עשה לי משכן" כמשמעו, היה לו להביא ארבעה קונטיסין, ולאיזה צורך היתה כל החרדה הזאת וכל הצווים וכל התורות כמעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה, אלא ודאי היה לזה תכלית מיוחד ללמד לאדם, ולהורות נתן בלבו, לדעת לעשות את כל מלאכה עבודה הקדש לכל אשר צוה ד'.

וזה שאמר אלא מלמד שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה. והגוונין הללו מציירין את האדם בעצמו, כדברי פרקי דרבי אליעזר, ממש התחיל לקבץ עפרו מארבע פנות העולם, אדום, שחור, לבן, ירקרק, שזהו עיקר התכלית שיהיה האדם בעצמו, שהוא מורכב מארבעה אלו, משכן ד'. אמר לו משה להקב"ה מנין לי אש אדומה כו'. אמר לו "כתבניתם אשר אתה מראה בהר". והאדם בעצמו צריך להתאמץ להיות משכן ד', וכדברי אדונינו דוד המלך עליו השלום "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם בנותינו כזוית מחטבות תבנית היכל".

(פסקא "ויהי ביום כלות משה", נוה שלום, מחובר לספר תורת יחזקאל)

הרב משה מוריץ רייך, אחיו של אב"ד בודפסט הרב יעקב קופל רייך, נולד בסלובקיה בשנת תרכ"א (1861) כבנו הרביעי והצעיר של הרב אברהם יחזקאל רייך, שהיה רב הקהילות קאדלבורג, ווערבוי ובאנוביץ (באאן), בנו של הרב יעקב קופל אלטנקונשטאדט המכונה "ר' קאפל חריף".

הרב משה מילא את מקום אביו כאב"ד באנוביץ משנת תרמ"ח (1888), והוציא לאור את ספרו של סבו "ספר יעב"ץ" ואת ספרו של אביו "תורת יחזקאל" (גלנטה, תרפ"ט-תרצ"ו), אליו צירף את "דרשות יעב"ץ" מאת סבו, ואת חיבורו שלו "נוה שלום" על הפסיקתא.

בשעת הקרע בין הקהילות האורטודוקסיות והנאולוגיות בהונגריה, בעקבות הקונגרס היהודי בהונגריה שהתקיים בשנת תרכ"ח (1868), נותרה קהילת באנוביץ בין הקהילות המועטות שביקשו שלא לבחור באחד מהצדדים ונקראו בשם קהילות "סטטוס-קווא". עם השנים התרחב הקרע בין הקהילות בהונגריה, ורוב קהילות הסטטוס-קווא התקרבו לניאולוגים. הרב משה רייך, שהיה אהוב על בני קהילתו ומפורסם ביושר דרכיו, הצליח להשפיע על בני קהילתו להצטרף לאגודת הקהילות האורתודוקסיות.

נשא לאשה את מרת צירל (ססיליה), בתם הצעירה של "הקצין החשוב המושלם ירא ה' מרבים… שהיה נודע לאיש רוח נאמן אשר מעולם לא שינה בדבורו" שמואל זנוויל ורעייתו מרת גולדה אדלר, אשר היו "עושי צדקה בכל עת והשיאו יתומות וכתבו ספר תורה וביתם היה פתוח לרווחה".

בסמוך למלחמת העולם השנייה העביר הרב משה רייך את רבנות העיר לידי חתנו, ובן אחיינו, הרב חזקיה פייבל רייך הי"ד. בנו של אב"ד באטורקעס, מחבר הספר "מנחת ישראל", הרב ישראל רייך.

בתקופת השואה גורש הרב משה מוריץ רייך למחנה ז'ילינה, ומשם גורש בתאריך 20.10.1942, ט' בחשוון תש"ג, ללובלין, ושם נספה. על פי אוצר הרבנים (15157) הרב משה רייך, נספה בשואה בשנת תש"ד.

בתו שרה (איריין), בעלה הרב (פיליפ) חזקיה פייבל רייך ובנם ישראל, נספו אף הם בשואה. הי"ד.

בנו, ד"ר ארנסט רייך הי"ד, כיהן כרבה של אולומוץ' שבמזרח צ'כיה, בשנים ת"ש-תש"ב (1940-1942). הוא גורש למחנה טריזנישטאט בשנת תש"ב (1942) ומשם גורש להשמדה במחנה אושוויץ בשנת תש"ד (1944).

בנו, ד"ר שמואל אלכסנדר רייך הי"ד גורש לאושוויץ בשנת תש"ב (1942).

בתו ביילא ובעלה ר' בנימין גלאזנר (בנו של הרב משה שמואל גלאזנר רבה של קלוייזנבורג, מחבר הספר "דור רביעי", ואחיו של הרב עקיבא גלאזנר ), ובנם הבחור משה שמואל נספו באושוויץ בסיון תש"ד. הי"ד. ר' בנימין, היה למדן גדול, סופר וחוקר תורני, מבחירי אנשי התורה והתרבות העברית, מו"ל כתבי עת תורניים וספרותיים, שהוציא לאור את הירחון "באהלי שם" – ירחון לתורה וספרות עברית.

בתו צ'רנה שרל ובעלה איזידור ליאופולד עזריאל למפל, ובנותיהן קארולי ונעמי, נספו בשואה. הי"ד.

בנו, עורך הדין ד"ר אלפרד ארמין חיים צבי רייך, מנובה זמקי שבסלובקיה, נספה באושוויץ בשנת תש"ד. הי"ד.

סימן לד.

יבאר מהו "משרת יין" שנאסרה שתייתו לנזיר, ומה בינה לבין יין

בירושלמי נזיר פ"ו ה"א, משרת יין ביין מצטרפין. משרת ענבים בענבים מצטרפין. משרת ענבים ביין מהו שיצטרפו ע׳׳ש.

והנה דברי הירושלמי מחוסר הבנה. מה זה משרת יין ביין הלא חדא הוא. ובקרבן העדה שם נדחק לפרש על שני מיני יין, והוא דוחק. ומה זה עוד שאמר משרת ענבים ביין הלא הכל אחד הוא.

מבואר מהתוספות שמשקה היוצא מסחיטת ענבים, יש להם טעם ענבים בתוך שלשה ימים לסחיטתם

ואמינא לפרש עם דברי התוספות נזיר דף לח ע"ב ד"ה ה"ג בגמרא:

ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר חמרא חדתא ועינבי, אע"פ שטעמם שוה הואיל שהוא שני שמות לוקה שתים. ואם תאמר תיפוק ליה דחמרא חדתא ועינבי כתוב בהדיא בקרא  בתרי לאוין, דכתיב מיין ושכר יזיר ומתרגמינן מחמר חדת ועתיק וענבים כתיב. ויש לומר דאם מנזיר הוא אמינא חדתא כגון ארבעה ימים, דאחר שלשה ימים שבצר אין טעמו כטעם ענבים. אבל חדש ממש אימא לא מחייב אלא חדא קמ"ל.

יוצא לנו מדברי התוספות דכל שלשה ימים משנעשה יין, טעמו כטעם ענבים, וכן הוא ברשב"ם פסחים דף קח ע"ב בד"ה ואחד ישן, שכתב דחדש אין בו טעם יין, ואחרי זה טעמו כטעם היין. ואפשר שהוא מש׳׳ס סנהדרין דך ע ע"א, ואפשר דגם דעת הרלב"ח המובא במג"א סימן רב ס"ק כו ובש"ך יו"ד ס"ק ב, דשיעור כבישה של ענבים במים ותוסס הוא בשלשה ימים, נובע גם כן מש״ס הנ"ל דקאמר וכמה תסיסתו שלשה ימים.

לירושלמי – היוצא מסחיטת ענבים תוך שלשה הם "משרת ענבים" וטעמם כענבים, ואח"כ הם "משרת יין" וטעמם כיין.

ולפי זה יתבאר שפיר דברי הירושלמי דמשרת ענבים במים בתוך שלשה ימים אין במים כי אם טעם ענבים, וזה נקרא "משרת ענבים", וכששרו ענבים במים שלשה ימים נקרא משרת יין. והשתא אתי שפיר דמתחילה נקט הירושלמי הפשוט דמשרת יין (שנשרו הענבים במים שלשה ימים) ביין (ביין גמור שיצאו המשקים מהענבים ע"י סחיטה בלי אמצעית מים) מצטרפין, משרת ענבים בענבים ממש ג״כ מצטרפין. משום דטעמן שוה. משרת ענבים ביין מהו שיצטרפו. דהא אין טעמן שוה. והוא הדין דאפשר לספוקי במשרת ענבים במשרת יין

גם אם עירב את היוצא מסחיטת ענבים במים, זה עדיין "משרת ענבים" בטעם ענבים

ואין לחלק ולומר דהתוספות קאי דוקא על יין שנסחט מענבים בלי תערובות מים, דאז טעמו כטעם ענבים בתוך שלשה ימים, מה שאין כן בתערובות מים. דמאי שנא.

ומה שלמדו ש"טעם כעיקר" ממשרת, דווקא כשטעמו כטעם יין, הוא מפני שמדובר לאחר שלשה ימים. שכן כבישה לזמן קצר של 24 שעות, אינו כבישול, ואין איסור טעם כעיקר במים שעירב בהם.

ואם כי במקום אחר דקדקתי בלשון הש"ס פסחים דף מד סוף ע"א ונזיר דף לו ע"א, דדרשי רבנן לטעם כעיקר מ"משרת", שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב. דמשמע לכאורה דבמים יש בהם טעם יין, מדלא נקטו ויש בהם טעם ענבים חייב. אבל נתיישבתי דליכא למימר הכי, דאם כן לא הוא ליה לרבנן למילף טעם כעיקר ועל טעם יין דוקא. דבטעם ענבים הוי גם כן סגי ולמה סיימו דוקא בטעם יין.

לזאת נראה לי דטעמייהו דרבנן הוא משום דדין כבוש אין לו יסוד כדברי הנודע ביהודה קמא חלק יו"ד סימן כו. ועל כרחך במעת לעת לחודא דלית בו כי אם טעם ענבים שע"י כבישה הוי מותר. דטעם כעיקר דעלמא הוא רק ע"י בישול, ולא ע"י כבישת מעת לעת, כי אם כשנכבש שלשה ימים דאז יש בהם טעם יין, וכשיטת הרלב"ח הנ״ל. גם שהוא נעשה ע״י אמצעית מים, גילתה התורה בזה לאסור, מ"משרת", משום טעם כעיקר.

וכן מדוייק ברמב"ם שאיסור "טעם כעיקר" הוא כשיש במשקה טעם יין

ועיין ברמב״ם פרק ה דנזירות הלכה ה שכתב, ועל כיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים, לומר דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין. הרי שדקדק גם כן דבמשרת ענבים בעינן טעם יין דוקא.

מישב דברי הרמב"ם שאינו לוקה פעמים על שתיית יין וחומץ יין, וכן אינו לוקה פעמיים על שתיית יין ומשרת יין

דרך אגב אמינא גם כן לישב דברי הרמב״ם שם הלכה ט דהראב״ד השיג עליו במה שאומר שאין לוקין שתיים על יין וחומץ יין, דלענ״ד מקורו וטעמו הוא מדברי המדרש רבה נשא פרשה י על הפסוק ועתה השמרי נא שכתב הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים, שאילו אינם אלא משמרת ליין כדי שלא יבוא הנזיר לשתות יין, לכך אסרן עליו הכתוב (עיין ט"ז או״ח סימן תקנא ס"ק יט).

ומעתה דברי הרמב׳׳ם נכונים, דלא דמי לענבים לחים ויבשים שהעיר הראב"ד ז"ל שם. דהם עצמם עצמיות האיסור, ולא משום הרחקה לחוד, מה שאין כן חומץ יין שהוא רק משום הרחקה, סובר הרמב"ם דכיון דלוקה משום יין אי אפשר לו ללקות עוד גם על האיסור של הרחקתו.

ובזה מיושב גם כן הא דבירושלמי מבואר לפירוש קרבן העדה, ועיין בש"ק שם, דלוקין שתיים על משרת ועל יין, וברמב״ם אינו מבואר דלוקה שתים, משום טעם המדרש הנ"ל דמשרת ענבים הוא ג"כ רק הרחקה ליין.

מביא ראיה לישוב דברי הרמב"ם מדיוק בלשון הרמב"ם בספר המצות

ומה יומתק מאד לפי זה לשון הרמב"ם בספר המצות מצוה לא תעשה ר״ב, וזה לשונו, הזהיר הנזיר משתות יין והחומר והיינות שבשורש עירובם מן הענבים. והוא אמרו כל משרת ענבים לא ישתה וכבר הפליג באזהרה בזה ואפילו חומץ יין וחומץ שכר אינו מותר לשתותו, והוא אמרו "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה" ואין הלאו מצוה בפני עצמו כי אלו אמר יין לא ישתה וחומץ לא ישתה היו שתי מצות, ואמנם אמר וחומץ יין לא ישתה הרחקה מן היין. הרי נראה בעליל שמקורו מדברי המדרש הנ"ל, שהוא מטעם הרחקה מן היין. ודו״ק.

סיכום:

התורה אסרה על נזיר ענבים, יין ומשרת ענבים. בביאור הירושלמי, עולה ש"משרת ענבים" הם משקים שנסחטו מענבים בתוך שלשה ימים (בין אם עירבו בהם מים ובין אם לאו), שטעמם כטעם ענבים. לאחר שלשה ימים טעמם כטעם יין והם "משרת יין". והלימוד מ"ממשרת" שטעם כעיקר (שעיקרו נלמד בדבר מבושל), הוא ממשרת יין (לאחר שלשה ימים לפחות), שכן בתוך היממה הראשונה אין תהליך הכבישה כבישול מהתורה. וברמב"ם גם מבואר שטעם כעיקר הוא ב"משרת" שטעמו כטעם היין. עוד מדוייק ברמב"ם שאין לוקה פעמים על שתיית יין וחמץ יין, כי איסור משרת יין (וכן חומץ יין) אינו אלא משום הרחקה שלא ישתה יין, וכשלוקה על יין לא לוקה גם על מה שנאסר כדי להתרחק משתיית היין.

(סלסלות יוסף)

—

הרב יוסף אברהם ב"ר חיים צבי צינוביץ, נולד בזמרוב בסביבות 1850 לאביו הרב חיים צבי שעסק בתורה ובתפילה יומם ולילה. כבר בימי נעוריו יצא שמו של יוסף אברהם בכל הסביבה. מגיל צעיר כיהן כרב באוסטרוב מזובייצק , שבאזור ורשה, במשך עשרים שנה. ואח"כ כמורה הוראה במשך שלושים וחמש שנה רצופות בלומזה, תוך שהוא ממשיך ללמוד בהתמדה ומקרב צעירים ללימוד התורה. הרב ניכן בכושר זיכרון פינומנאלי וזכר בעל פה את כל הספרים הרבים שבספרייתו. הוא היה מרבה לפשר בין סכסוכים ורבים פנו לקבל ממנו עצות. הוא היה ציוני נלהב וחלם כל ימיו לעלות לארץ ישראל. הרב ידע רוסית, פולנית וגרמנית והתעניין בחכמת הרפואה ובתחומים נוספים. הוא חינך את ששת ילדיו ברוח התורה והמסורה, ושלשה מהם שלח לארץ עוד לפני מלחמת העולם השניה. הוא הרבה לחדש ולכתוב דברי תורה. את ספרו "סלסלות יוסף" הוציא לאור נכדו שמואל חיים רוזנבלום בתרצ"ז (1937).

כשנכנסו הגרמנים ללומזה בל' בסיון תש"א (25/6/1941), הם החלו לעשות שמות באוכלוסיה היהודית. בי"ט באב תש"א (12/8/1941) נכלאו כל יהודי לומזה ופרבריה בגיטו, ורכושם היה לבז. בשבת, כ"ג באב, הוצאו כל יהודי העיר לשוק הירוק למפקד. המוכשרים לעבודה פיזית קיבלו כרטיסי עבודה. מידי יום הובלו רבים למקום ממנו לא חזרו. ביום ד', כ"ה באלול תש"א (17/9/1941) נערך מפקד של זקנים ותשושים בשוק הירוק, כשבמהלכו הוצאו להורג ביריות כשלושת אלפים איש.

הרב גורש ועונה בידי הנאצים יחד עם כל בני הקהילה. לא היו ידועים הפרטים על המקום והזמן בו נספה הרב, אך נינו סבור שהרב נספה במפקד הזקנים.

אשת הרב, לבית סוסנובסקי משצ'וצ'ין, נפטרה בשיבה טובה, עוד לפני המלחמה.

מקורות: ספר זיכרון לקהילת לומזה (תל אביב, תשי"ג), וכן דף עד שכתב נינו.