במה יפה כחו של עם ישראל? / הרב אלימלך פרנקל תאומים הי"ד

ראש הפלאה.

בשם ד'.

איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לד' (במדבר ו, א).

וקשה הלשון שנאמר שם הפעולה קודם המקור. ונדרש במכילתין (ג' עמוד א).

העם הישראלי המעט והדל מכל העמים. העם הזה המתבוסס בדמו, לוחם מלחמת קיומו, באורך גלותו. וחכמי האומות עומדים בתמהון ושואלים במה כח העם הזה יפה? כל העמים העריצים אשר חרפו, רמסו ורטטו, בני העם הזה. כל העמים האלה כבר ספו מבמת התבל אבד זכרם מן הארץ. והעם הזה למרות התלאות הנוראות, הנהו חי וקיים! ועוד תקותו בטוחה להיות לנס ולאור עמים?

אנחנו בני העם הזה. יודעים במה כוחנו יפה. יודעים אנחנו כי התורה והמצוה, הם הם יסוד חיי הישראלי, שני צנתרי דדהבא אלה, הם הם המזהירים והמאירים את חיי האומה, בכל עבר ופינה. התורה האלקית הנצחיית היא נשמת העם, המצוות הם מיתריו גידיו עצביו ועורקיו, שני עמודי אש הללו כל כך גבוהים ונשאים, שמרימים ומנשאים את העם אשר לאורם הוא הולך, ממעל למקום וזמן, ובאורם נסע ונלך מתוך חשכת אורך הגלות להיות לנס עמים:

וד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגומר (שמות יג, כא-כב) בעמוד המצוה שהוא ענן מקיף תהלוכות החיים של עמנו. יומם. הוא עמוד היומי, כי המצוות נוהגים רובן ביום, והם לנחותם הדרך, הדרך הגלותי המדברי השוממי, והדרך החפשי השחרורי. ולילה בעמוד אש להאיר להם, ובעמוד אש של תורה שנוהג בלילה כמאמרם ז"ל (חגיגה י"ב:) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, ללכת יומם ולילה, על ידי אלו שני העמודים יש לו לעם הישראלי זכות הליכה יומם, בעת שחרורו, ולילה בעת גלותו, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם, בעת שהוציאנו ד' יתברך מסבלות מצרים אל חיי החרות גוף ונפש, הבטיח לנו כי אם לא ימיש עמוד הענן יומם זה עמוד המצות כאמור, ועמוד האש לילה, הוא עמוד התורה שלא איברי לילה אלא לגירסא, אז, לפני העם, לעולם לא יסוג העם אחור, הלך ילך קדימה באין מפריע בעדו:

חיבה יתירה נודעת לנו בעמוד התורה, שאם המצוות שאדם עושה צריכות כוונה לשמה שיכון לשם המצַוה ומצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה. הנה אֵשה של תורה סגולתה וכוחה גדול כל כך שאף אם לא יזכה האדם ללימוד לשמה יתקדש על ידה לעלות על מרום המדריגה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, וכמאמרם ז"ל (סוטה כ"א) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אהבה וכוחה של תורה:

ולהבין הדברים במה כחה של תורה אמיץ וחזק כל כך, שאף טרם נטהר האדם מזוהמת הנחש, למודה עולה לריח נחוח ולא כן מעשה המצוה, נראה על פי מה דמבואר בש"ס ב"ב (י.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. אף דבכל המצות אסור לעבוד את רבו על מנת לקבל פרס, אולם במצוות כאלו שעל ידם מביא חיות לחבירו, עיקר הוא מעשה המצוה, ואין דנים אם מחשבתו מטוהרה, אחרי שהמכוון מהמצוה נעשה בפועל, ונקל על פי זה להבין גם כח לימוד התורה, כיון שעל ידי עסק הלימוד הוא בא לידי המעשה להבין ולהשכיל לדעת את ד' ולעבדו, ונותן בזה חיות לנשמתו להיות מקושר באור החיים, וודאי לא יקטן מהמחיה גופו של חבירו ולכן גם לימוד שלא לשמה עולה לרצון, וזה שמצינו שדרשו רז"ל בשם רבי חייא בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צל וחומה לבעלי מצוות, היינו צדקה, [עיין בספר בני יששכר מאמר צלא דמהימנותא] אצל בעלי תורה בגן עדן. דשניהם פעולתם עולה לגבוה אף בלי כוונה רצויה. וזהו תשובת רבי עקיבא על השאלה (קדושין מ:) אי תלמוד גדול אי מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר לימוד גדול, נענו כולם ואמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה. מכיון שעל ידי הלימוד יבוא לידי מעשים טובים להציל את נפשו מרדת שחת, עולה גם שלא לשמה לריח נחוח, וגדולה הוא ממעשה המצוה שמוכרח לחבר עם המעשה הכוונה. וכיוצא בזה ראיתי זה כביר בספר צמח דוד מהגאון הקדוש מדינאב זצ"ל [ואינו תחת ידי כעת] לפרש הקרא שמח זבולון בצאתך, זבולון המחזיק ידי לומדי תורה אין לך לדאוג שמא לימוד תורתו של יששכר אינו לשמה, ורק לעולם תשמח משום שכוונתך לטובה. ואם ככה הוא שיששכר בתורתו מביא את זבולון לשכר טוב, יוכל גם יששכר לשמח באהלו, כי תורתו עולה לרצון ודברי פי חכם חן:

ובפרט כשמחונן האדם בשכל ובינה ללמוד וללמד תורה הקדושה בעיון ובפלפול התלמידים השואבים מאור חכמתו, בוודאי תורתו עולה מעלה לנחת רוח וקוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. וזהו כוונת מאמרם ז"ל (סוטה כ"א) מצוה בעידנא דעסיק בה, היינו לשמה, מגינא ומצלא מן החטא. בעידנא דלא עסיק בה, כלומד שלא לשמה, לא מצלא מן החטא. אבל תורה בין בעידגא דעסיק [לעסוק בדברי תורה, פירש הט"ז באורח חיים סימן מ"ו, דקאי על פלפול של תורה] בה לשמה, בין בעידנא דלא עסיק בה לשמה מגינא ומצלא מן החטא:

וכן יש לכוון במאמרם (יבמות צ"ו) מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לדור בשתי עולמות, אלא כיון שאומרים דבר הלכה משמו שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים. הכוונה כי אף שהתלמיד חכם מטייל ביה חיגנא בשכינתא בגן עדן, מכל מקום הדין הוא דמת פטור מן המצות, כי אין בכוחו אז לכוון, ומצוה בלי כוונה לא פרחא לעילא. אולם אם הניח אחריו ברכה ומזכה את הרבים בפלפולא דאורייתא ומקנה לאחרים ידיעה בתורה הקדושה יחשב לו זאת כאילו לומד בעצמו ומתענגת נשמתו תענוג רוחני בעולם העליון, כיון שגם בחיים גדול כוחה של תורה שנשמתו מזדככת אפילו בלא כוונה לשמה. ומביאים רז'"ל ראיה מן הפסוק וחכך כיין הטוב, כלומר אף אם רק טועם טעמה של תורה בחיך, מוציאה מפיו ואינה יוצאת מפנימיותיו בלמוד לשמה, יתחשב זה כיין הטוב, כיינה של תורה טובה ורצויה לפניו יתברך, משום שהולך לדודי למישרים, שהוליך ומוביל את אחרים למישרים, להיישר להם צורתא דשמעתתא בעיון ובפלפול, ומביאים לידי מעשים מישרים, ואם כן הוא, דובב שפתי ישנים, גם אחר מותו יחשב לו זאת כאילו הוא לומד תורה בפועל ממש:

יש לכוון במאמרם (תענית ז) הלומד תורה לשמה נעשה לו סם חיים, שלימוד תורה לשמה מסוגל לו לאריכות ימים, כמו שנאמר אורך ימים בימינה. והלומד שלא לשמה נעשה לו סמא דמותא, הכוונה כנזכר למעלה, דכיון שאם מניח תלמיד חכם ברכה בתורה לאחרים גם אחר מותו, שאי אפשר לו לפעול ולקיים עוד, מכל מקום זאת התורה שהניח היא לו סם מרפא לנשמתו גם אחר מותו. כן גם מי שעוסק בתורה בחיים חיותו ואפילו שלא לשמה, אם אך מזכה את הרבים בתורתו הנה היא לו באותו סם מרפא דמותא, גם בעודנו חי, ועולה לרצון לפני יוצרו וקונו. [ועיין בפרי מגדים אורח חיים סוף סימן תרנ"א באשל אברהם]:

וזה יש לרמז בכוונת הפסוק המוצג בראש דברינו: איש כי ידר נדר נזיר להזיר. כלומר שיהיה נזיר ומופרש מתאוות רעות, ידור נדר להקדיש ולהקריב מובחר עתותיו לתורה, אף שאינו בכוונה רצויה וקדושה כל כך. אם אך פעולתו פעולה יוצאת, להזיר שאחרים ילמדו ממעשיו, וישאבו ממעיין חכמתו ותורתו, אזי הוא לד', הנה מעשיו ופעולותיו רצוים הם ותורתו וצדקתו עומדת לעד:

הדברים האמיתים הללו הרהיבוני נפשי עוז והתחלתי זה כחמשה חדשים לחדש ולכתוב חידושים על מסכת נדרים ולהיות נמנה בין המחברים ולהפיץ חלק הראשון על פני תבל, ואף שידעתי מיעוט ערכי שלא הגעתי למדרגת לימוד תורה לשמה. ותמכתי יתדותי בזכות אבותי הקדושים זצל"ה למצוא חן בעיני התלמידים ההוגים בתורת ד' לעיין בספרי. ובעזרת ד' יתברך ימצאו אבני חפץ לפלפל בהוויות הסוגיות לבנות ולסתור להגדיל תורה ולהאדירה, והיה זה שכרי שאבנה גם אנכי על ידם לזכות את נשמתי, שאזכה להגות בתורה הקדושה לשמה ולהיות מהעושים והמעשים באמת ובתמים ושלא ימוש תורה הקדושה מפי זרעי וזרע זרעי עד עולם:

ועתה הנני כורע במודים על כל הטוב אשר גמלתני ד'. ושמת חלקי מחובשי בית המדרש מנעורי עד היום הזה, ולמרות כל הרפתקאות דעדו עלי. כי בהיותי נער קטן כבן תשע, חשכו עלי המאורות ונפל עטרת ראשי ופארי אדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון הצדיק זצ"ל, ונפטר ביום כ"ו אדר שני שנת תרנ"ד לפ"ק. ונשארתי יתום עזוב בלי משען ומשענה בגשמי וברוחני, והודות לחריצות אמי מורתי הצדיקת הרבנית מרת בילא ע"ה בת הרב הגאון הצדיק מו"ה אלעזר הלוי איש הורוויץ זצ"ל אבד"ק ראהאטין בעל המחבר ספר "דבר הלכה" [בן הרב הגאון רשכבה"ג מו"ה משולם ישכר זצ"ל האבד"ק סטאניסלאב וחתן הרב הגאון הצדיק מו"ה אפרים פישל זצ"ל האבד"ק מונקאטש בן אחיו של הגה"ק מו"ה נפתלי מראפשיץ זצ"ל זי'"ע] שעמלה בכל כוחה ובחפץ כפיה עלה בידה להדריכני על ברכי התורה. וכמו תמונה חיה עודנה מרחפת לפני ונועם דבריה תמיד אלי להלהיב לבי לתורה ולתעודה. וספרה לפני ממעלת התמדת אביה הרב הגאון הצדיק זצ"ל שהתחרה עם הבעלי מלאכה בעירו להשכים ולהעיר את השחר לעסוק בתורה ועבודת ד' קודם שעמדו הם על מלאכתם. כה הרבתה עלי דברים לחזקני ולעודדני שאוסיף גם אני טבעת אחת לשלשלת הרבנים זה יותר מששים דורות גדולי המאורות אנשי שם, ושלא יפסוק חס וחלילה מזרעה. זכרה נא אדון כל הנשמות שתחסה בצל כנפיך בגן עדן עם אבותיה הקדושים ותמליץ זכות בעדינו שנזכה שעבודתה לא תשיב ריקם ואזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות השם שיהיו לתפארת אבותינו הקדושים, ושיקוים בי התורה מחזרת על אכסניה שלה:

וקראתי את ספרי זה בשם  "הפלאת נדרים" על  שם הפסוק איש כי יפליא לנדר. ומרומז בו גם שמי ושם אבי ושם משפחתי בראשי תבות. ולאשר ידעתי גודל משבר הכלכלי השורר כעת בעוונותינו הרבים במדינתנו, ובפרט בין לומדי תורה, דפסתי מועט דפסתי עתה רק חלק אחד על פרק הראשון ממסכת נדרים ואחרי נמכר גאולה תהיה לחלקים הבאים אם ירצה ד', וד' יתברך יעזרני למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ושאזכה יחד עם זוגתי הרבנית הצנועה תחיה בנתא דמוריין מו"ח הרב הגאון רשכבה"ג מו"ה דוד מנחם באב"ד שליט"א האבד"ק טארנאפאל בעל המחבר ספר שו"ת "חבצלת השרון" לגדל את יוצאי חלצינו היקרים שליט"א. ושנזכה לקבל נחת מיוצאי חלצינו הנשואים שליט"א, מבני הה"ג מו"ה יהושע העשל פרענקיל תאומים שליט"א רב בעיר לנדאן. ומבתי הצנועה מרת יוכבד תחיה. אנא ד' הרם את קרנם את ביתם ואת זרעם באושר ועושר ושנזכה לראות מהם בית נאמן לד' ולתורתו שלא נבוש ולא נכלם חס וחלילה בזה ובבא עד בוא גאולת נפשינו ונזכה לעלות לציון וירושלים בשמחת עולם:

בעתירת עבדך המתחנן אליך בקול שועה ורוח נשברה אסקופה הנדרסת לרבנן ותלמידיהן,

הצעיר אלימלך פרענקיל תאומים האבד"ק יאברוב והגליל.

יאברוב יום ו' ערב שבת קודש לסדר "אקוד ואשתחוה לד'" תרצ"ו.

(הקדמת ספר הפלא"ת נדרים)

—-