קטגוריה: תמוז ה

אמר רבי זירא אמר רב פתילות ושמנים וכו' מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה מאי טעמא דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה ולא קיבלה. משמיה דרבי יומנן וקיבלה. אמר אי זכאי גמירנא לשמעתתא מעיקרא. והא גמרה. נפקא מינא לגרסא דינקותא. פירש רש"י ז"ל מתקיים יותר משל זקנה.

הנה ידוע בזה קושית כל בני תורה הלא יש נפקא מינא לדינא. קודם שקיבלה היה סבר דמותר להשתמש לאורה. והוא נגד ההלכה שקיבלה אחר כך דאסור להשתמש לאורה. ואין הדעת נוחה במה שמתרצים העולם בזה. דבודאי היה מחמיר על עצמו שלא להשתמש לאורה, הכי זה איסור דאורייתא שיחמיר על עצמו מצד הספק.

ונראה אפשר לתרץ הקושיא לפרש הסוגיא באופן חדש. מה שזכיתי בחלקי לראות באורה כי טוב:

בהקדם להבין עוד דבר פלא על מה שמתרץ הגמרא נפקא מינא לגרסתא דינקותא, וכפי פשטות פירוש רש"י ז"ל דמתקיים יותר משל זקנה. ועל זה אמר אי זכאי גמירנא לשמעתתא מעיקרא. היינו שהיה מתקיים אצלו יותר מאשר למדה וקיבלה בזקנותו. הלא איתא במסכת ראש השנה (י"ח ע"א) דאביי חי שיתין שנין. נמצא דלא היה אצלו זקנה כלל. כראיה במסכת אבות (פ"ה משנה כ"א) בן שישים לזקנה. אם כן חזרה הקושיא למאי נפקא מינא. דגם הלימוד כעת היה קודם הזקנה והיה מתקיים בידו.

לזה נראה לפי מעט דעתי לפרש בדרך אחר. דבאמת לענין מצות הדלקת נר חנוכה, לא היה לו לדידיה שום נפקא מינא בכל הלכה זו. דבוודאי היה מדליק בשמנים הכשירים. ואדרבה מצינו מפורש לקמן (כ"ג ע"א) אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמישתא דשומשמי, אמר האי משיך נהורא טפי, כיון דשמע להא דאמר רבי יהושע בן לוי, הוה מהדר אמישחא דזיתא. האי צליל נהוריה טפי. עיין שם. הרי שהיה מהדר על שמן יותר המהודר ובוודאי כן גם אביי נהוג כמו מר רבו. וגם היה נתגדל בביתו כידוע, לזה הוא לעצמו לא היה שום נפקא מינא לדעת בירור הלכה זו.

ואך עוד יוקשה הלא היה צריך להורות ההלכה לאחרים לדעת מה יעשו ישראל בדין זה. אם כבתה זקוק לה או לא. יש לומר דעל זה לא שייך הנפקא מינא כמו שמצינו במסכת פסחים (ל' ע"ב) אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכינא דפיסחא היכא עבדינן. אמר ליה לדידי חדתא קא עבדינן וכו'. ויוקשה גם כן הלא שאל אותו איך פוסק בזה הלכה למעשה, ומה זו תשובה מה שעושה לעצמו… אך נראה מזה דאין אחריות עליו לפסוק בדבר שהוא נבוך בו בדעתו אם רק מחמיר על עצמו, וכן אין בזה נפקא מינא אם לא גמרה מעיקרא יעשו אחרים כרבי ירמיה. והוא לעצמו לא היה צריך לזה, כי היה מהדר על שמן יותר מהודר, ואין שייך על כל פנים לומר על זה אי זכאי.

ומקשה הגמרא, והא גמרה, היינו, הלא למדה ויצא בזה מצות לימוד התורה בעת ששמע מרבי ירמיה, אף שלא קיבלה, כי לא היה לו צורך לזה, כנ"ל, אבל הוא בכלל לימוד. וידויק שפיר שהיה צריך לומר 'והא קיבלה'. אך המכוון על הלימוד, כנ"ל. ומתרץ נפקא מינא לגרסתא דינקותא, היינו דהיה לו נפקא מינא בדין אחר לגמרי, מה שאין נוגע כלל לעצם דין חנוכה רק בדרך סמיכות ודמיון בלבד, עפ"י משנה במסכת אבות (פ"ד מ"כ) אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כחובה על נייר מחוק. עיין שם בתוספות יום טוב בשם הדרך חיים והמד"ש דהגרסא הלומד לילד הלומד לזקן. וגם הגרסא ילד זקן גם כן המכוון כן, עיין שם היטב. הרי דכולם מפרשים דהלימוד לזקן אינו טוב, דמשתכח ממנו, עיין שם. והנה דוגמא לדבר הזה ממש הוא בדין נר חנוכה. דאם נאמר כבתה זקוק לה, מטעם זה אין להדליק בשמנים הפסולים, כפירוש רש"י, שמא יפשע ולא יתקן. ולכאורה יש להבין וכי בשביל מיחוש זה שישכח ולא יתקן לא ידלוק לכתחילה. אבל כן גזרו החכמים, בשב ואל תעשה, דמשום חשש זה שמא יבוא לקלקול, טוב יותר שלא ידלוק לכתחלה כלל.

כן ממש בלימוד לזקן, דלענין זה גם הוא כשמן פסול, כלשון המשנה נייר מחוק. והפירוש שכבר יש בו מחשבות שונות עלול לשכחה ביותר. עיין שם בתוספות יום טוב, קשה גם כן כנ"ל, מה בכך אם ישכח, וכי בשביל זה לא ילמוד עמו לכתחלה. אבל הוא הדבר, וכן הוא, אחר שיש חשש שיבוא מלימוד הזה קלקול אחר כך שיפשע וישכח ולפעמים יהפך טוב שלא ללמוד עמו (ובוודאי הכוונה שהוא ילמוד בעצמו לעצמו). אבל אם הדין כבתה אין זקוק לה, היינו, שאין אנו אחראין מה שיהיה אחר ההדלקה ומותר להדליק אף בשמנים הפסולים. כמו כן לפי זה גם הלימוד לזקנים הוא טוב וראוי ללמוד עמהם. ואם ישכחו, ישכחו.

על זה התנצל אביי אי זכאי, במה שלא רצה לקבל טעמו של רב מעיקרא דמשום הכי מדליקין בכל השמנים, משום דכבתה אין זקוק לה, דמחמת זה שהיה סבר מקודם שקיבל, כבתה זקוק לה, לפיכך היה מונע עצמו ללמוד לזקנים, כאשר היה הוא מהדר ביותר על שמנים זכים ויפים ומהודרים ביותר לעשות מצוה מן המובחר, כן גם היה נזהר בזה שלא ללמוד לזקנים. על זה אמר, אי זכאי הוה גמירנא לשמעתתא מעיקרא, היינו שהיה מקיים מצוות הלימוד בשלימות גם לזקנים. וזה נפקא מינא לגרסתא דינקותא, שהיה מקפיד ללמוד רק עם פחותים משנות הזקנה. והיה מפסיד בזה הרבה, מצוות ללמוד וללמד, והיה בזה כמו למס מרעהו חסד. והוא לשיטתו במסכת ראש השנה הנ"ל, שהיי עוסק בתורה ובגמילות חסדים, בוודאי הכוונה על גמילות חסדים שבתורה גופא, ללמוד וללמד לאחרים, כדאיתא במסכת סוכה (מ"ט ע"ב)  על הפסוק ותורת חסד על לשונה, וכי יש תורה שאינה של חסד. תורה ללמדה לאחרים זה תורת חסד. על זה היה מתנצל מה שהיה מפסיד בזה שלא רצה לקבל כששמע מרבי ירמיה והיה זוכה בזכות זה גם הוא לזקנה. רק כששמע מרבי יוחנן דכבתה אין זקוק לה, היה מלמד לכולם כזקנים כילדים. כן יש לפרש אם הוא אמת ללמוד תורת חסד מה שחנני ד' יתברך בחסדו הטוב:

מזכרת חיים, אבני זכרון

—

האדמו"ר רבי אלתר עזריאל מאיר הי"ד בן האדמו"ר אברהם איגר זצ"ל היה ידוע כלמדן ופוסק.

בצעירותו עסק גם במסחר בברזל. כשנפטר אביו, בתרע"ה, ונעשה אחיו הבכור רבי שלמה הי"ד אדמו"ר בלובלין, עבר רבי אלתר עזריאל מאיר לזמן מה לפילוב (פולאווה) שבאזור לובלין, וכיהן שם כאדמו"ר. אחר כך עבר לוורשה, ומשם לאוטבוצק הסמוכה.

הוא פרסם כמה קונטרסים בהלכה ובהם "הצעת תקנה נחוצה" (תרפ"ט) ו"תקנת רבים" (תר"ץ) בעניין היתר עסקא שנתי להצלת הסוחרים מאיסור ריבית. לזכר בנו הרב יצחק יעקב משה זצ"ל, פרסם חדושים על מסכת בבא מציעא וקונטרס "מזכרת חיים" בספרו "אבני זכרון" (תרצ"ח). הרבי הוציא לאור את ספרו של אביו "שבט מיהודה" על ספר בראשית (תרפ"ב) ועל ספר שמות (תרצ"ח) ובהם הערות והגהות משלו.

הרבי עונה בידי הנאצים וחלה מרוב יסורים. הוא נפטר בה' בתמוז תש"א (ע"פ המובא בעיתון הצפה: תש"ב) והובא לקבר ישראל. נכדו רבי אברהם איגר זצ"ל ב"ר שלמה אלעזר הי"ד כיהן כאדמו"ר מלובלין בבני ברק.

מתולדותיו ניתן לראות באתר רבנים שנספו בשואה, בספר יזכור לקהילת לובלין (עמ' 226) ועוד.