קטגוריה: אדמו"ר

"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". הנה דרשו חז"ל (שבת סג.) מאי דכתיב (משלי ג') "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא, אלא למיימינים בה אורך ימים איכא וכל שכן עושר וכבוד. עד כאן לשון הגמרא. ועל פי דברי חז"ל יש לפרש הכתוב כאן על דרך המליצה "והמים להם חומה", אין 'מים' אלא תורה, כלומר אם התורה היא לנו כחומה נשגבה, אשר כל יסודותינו עליה אנו נשענים, אז אנו זוכים לקבל ההשפעה "מימינם", שהיא אורך ימים, "ומשמאלם" שהיא עושר וכבוד – וכן היה בקריאת ים סוף, שניצולו ישראל ממוות לחיים, וגם זכו לביזת הים. (כמדומני שכבר נזכר כעין זה בספר נועם אלימלך).

ובזה ניחא לפרש המדרש פליאה "הים ראה וינוס", מה ראה, ברייתא דרבי ישמעאל ראה, כי ר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בה, ומדה ראשונה היא מדת "קל וחומר". ועל כן "הים ראה וינוס", למען יעמוד כחומה "מימינם ומשמאלם". ועיין דעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוק "והמים להם חמה", "חמה" כתיב, לפי שבתחילה נתמלא הים חמה, עד שבא גבריאל ושמם כחומה, והיה מכריז על הים 'הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה שנתנה בימינו של הקב"ה, שנאמר "מימינו אש דת למו". עד כאן לשונו. ולדרכינו יש לרמוז "והמים להם חמה" (חבר ו' ובחשבון ב' מ"ם דמנצפ"ך) עולה בגימטריה "ארך ימים כל שכן עשר וכבוד" ( ארך ועשר חסר ו', כדאיתא בפסוק משלי ג').

ובעניין זה יש לפרש הכתוב (שיר השירים ח') "אני חומה ושדי כמגדלות", דהנה מצינו בש"ס (בבא בתרא ז:) דרבי יוחנן דרש "אני חומה" זו תורה, "ושדי כמגדלות", אלו תלמידי חכמים. ורבא דרש "אני חומה" זו כנסת ישראל וכו'. עיין שם. ואנו נאמר אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם כאחד דורשין, על פי מה דאיתא (בסוכה נ"ג.) אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: "אם אני כאן הכל כאן" וכו', ופירש רש"י שהלל היה אומר בשמו של הקב"ה. ולדרכינו יתבאר לנו על נכון דיוק הכתוב "אני חומה" אמרה כנסת ישראל, אם אנו עושים לנו התורה כחומה, היינו בלימוד לשמה שהוא "בשמו של הקב"ה" אז "ושדי כמגדלות", אז אנו זוכים להשפעה של "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", שהמה לנו כשתי מגדלות, "בימין שמאל", העולה במספר "מגדלות".

ובסגנון זה יעלה לנו כחומה מאמר הלל הזקן במשנה דאבות פרק א', "אם אין אני לי מי לי", כלומר אם אין אנו עושין את ה"אני" כחומה לנו, אז התימא 'מי לי', מי אנו זוכין להשפעת 'ימין שמאל' המשובצים בתיבת 'לי'. וזהו שאנו אומרים (בתהלים לד). "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם", "שמעו" לשון הבנה, כלומר אם רוצים אתם להבין מדת 'לי', אז העצה "יראת ד' אלמדכם", כלומר שתלמדו תורת ה' ביראה ('יראה' גימטריה 'תורה') ואז תזכו לשתי שולחנות. וזהו שאנו אומרים בפיוט 'אל מסתתר', 'מימין ומשמאל', יניקת הנביאים נצח והוד, מהם נמצאים יכין ובועז בשם נקראים, כל אלה היא רק בתנאי "וכי בניך למודי ה'".

ואלה הדברים יש לרמז בפסוק (דברים כ') "הסכת ושמע ישראל היום" וגו' (עיין ברכות ס"ג:). ולדרכינו ירמוז "הסכת" לשון כתית למאור, כלומר אם תייגעו בתורה לשמה, "ושמע ישראל", אז תשמעו ותבינו סגולת 'ישראל', שהוא צירוף 'לי ראש' כנודע. וזהו הרמוז בתיבת "היום" נוטריקון בחזרה 'הימין ומשמאל', יניקת הנביאים. והפירוש הוא שהנביאים ינקו השפעתם 'הימין ומשמאל', שהם אורך ימים עושר וכבוד כנ"ל. ועיין בש"ס (נדרים לח.) כל הנביאים עשירים היו, מנלן, ממשה וכו'. ועוד שם בגמרא, אמר רבי חמא בר חנינא לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר "פסל לך" וגו'. עיין שם. וגם מצינו דמשה רבינו עליו השלום היה מתברך באורך ימים, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "היום" מלאו ימי ושנותי הנאמר במשה. ואם כן הוא היה אב לחכמים ולנביאים הקודמים לפניו והבאים אחריו זכה בזכות התורה לשתי שולחנות.

 (שמן הראש, פרשת בשלח, עמו' 16)

---

רבי ישעיה אשר הכהן יולס, נולד בניישטט שבמזרח גליציה, בשנת תרנ"ג, לאביו רבי שלום, וגדל בצעירותו לצד סבו רבי אורי מסמבור. עוד בילדותו היה ישעיה אשר חכם ומתמיד, כישרוני ושקדם באופן יוצא מן הכלל. בגיל צעיר מאוד למד ש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים.

הוא היה חתן האדמו"ר רבי מנשה אייכנשטיין מריישא, ה"אלפי מנשה" (חתנו של רבי אליעזר מדזיקוב). במשך מספר שנים למד רבי ישעיה אשר ביחד עם חותנו עד שנעשה רב מובהק ומומחה גדול להוראה.  ובזיווג שני התחתן רבי ישעיה עם מרת מירל בת רבי ישראל רוקח מבוריסלב.

במלחמת העולם הראשונה גלה הרב ישעיה אשר לאנשבאך, והיה לרבם של לפליטים שבאו מבודפשט. כחזר לסטרי החל בהקמת התלמוד תורה ושאר מוסדות הדת. בשנת תרפ"ד נסמך להוראה מאת אביו ומאת הרב אליהו קלצקין, ומונה לסגן הראב"ד בעירו.

אביו של רבי ישעיה אשר, רבי שלום, עלה מסטרי לארץ ישראל בשנת תרפ"ה, שם חלה כעבור מספר חודשים, נפטר והובא למנוחות בבית החיים בהר הזיתים. לפני נסיעתו מינה רבי שלום, את בנו רבי ישעיה אשר לדאוג לחינוך ולענייני הצדקה בעירו.

בשנת תרפ"ו ייסד את ישיבת 'נוה שלום' על שם אביו. משנת תרצ"ג כיהן כרב וכאדמו"ר בסטרי-סמבור, אהוב על הבריות, הנודע כגדול בחסידות ומופלג בלמדנות. משנת תרצ"ה כיהן גם כרב צבאי. היה מראשי צעירי אגודת ישראל ואגודת ישראל, השתתף בוועידות תנועות אלו, ערך מסעות הסברה והיה נואם ועסקן-ציבור מוכשר.

לרבי ישעיה אשר ולרבנית מירל היו חמישה בנים: משולם אורי – שהיה ממצוייני התלמידים בישיבת חכמי לובלין, אלתר יצחק – שהיה תלמיד בישיבת האדמו"ר רבי אהרן רוקח מבלז, משה אליהו – שהיה עילוי מתלמידי הרב זאב ניסנבוים מדורוהוביץ', שלום ואליעזר דוב – שלמדו אצל אביהם. חמשה האחים היו מצויינים בתורה וביראת שמים, בחסידות ובמידות טובות, בהבנה ובבקיאות, באהבת תורה ובשקידה. אביהם העניק להם חינוך תורני מעולה ושכר להם מלמדים יקרים, אף שמצבו החומרי היה קשה והיה צריך לחסוך אוכל מפיו לשם כך.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, נכבשה סטרי על ידי הסובייטים, ורבי ישעיה אשר התמסר לדאוג לפליטים הרבים.

בתקופת הכיבוש הנאצי התחבר בבנוקר יחד עם משפחתו. באותה תקופה דאג לנחם ולעודד את הסובבים. הוא כתב לחסיד שלו, ר' ישראל גוטווירט, "אינני יודע אם אזכה לעבור את השואה, אך מאמין אני באמונה שלמה כי סופו של הצורר יהא מר".

שני בניו הגדולים של הרבי, משולם אורי ואלתר יצחק, הסתכנו לספק מזון ליהודים שהסתתרו בבונקרים ולילדים יתומי הגטו, עד שנתפסו על ידי הגרמנים ונרצחו לעיני אביהם. לאחר רציחת בניו, נרתם רבי ישעיה אשר למשימה קדושה זו של הגשת עזרה ליהודים המתחבאים בבונקרים ולילדים היתומים בגטו.

הרבי נתפס בשעת חיסול גטו סטרי בחנוכה, עם הדלקת נר שמיני של חנוכה, בב' בטבת תש"ד (1943). על פי עדות יהודי ששרד הרבי נעמד מול כיתת היורים וקרא: "יהודים, נקבל נא על עצמנו באהבה את גזר דינו של הקב"ה!", נשמתו יצאה בקריאת "שמע ישראל". כן נספו גם רעייתו, הרבנית מירל'ה ושלשת בניהם הנותרים.

הרבי חיבר ספר חידושי תורה והלכות בשם "שמן הרא"ש" (סטורי, תרצ"ג), שאליו צירף קונטרס מאת אביו בשם "שפתי שלום", וכן קומטרס "כתבי אחיעזר" מאת אחיו, הרב אפרים אליעזר יולס, ראש רבני פילדפיה. רבי ישעיה אשר הרבה להזכיר בדרשותיו את סבו, מייסד שושלת סאמבור-סטרי, האדמו"ר רבי אורי הכהן מסאמבור, ומעט מתולדותיו וקטע מתורתו של רבי אורי הובאו בהקדמת הספר "שמן הרא"ש". בתחילת הספר מובאים חידושי תורה בדרך החסידות והרמז, ורבים מהם עוסקים ברמזי הגאולה וביאת המשיח.

רבי ישעיה אשר כתב הקדמה לדרשה לשבת תשובה, שיצאה לאור בספר "פרקי אליעזר" מאת הרב אליעזר לדיר מסטרי (סטרי, תרצ"ג). כמו כן כתב הסכמה לחוברת 'אור תורה', א (לבוב, תרפ"ו) ולספר "בית יצחק" מאת רבי אלתר יצחק איזיק וינברגר (ניו יורק, תשל"ב).. תשובה ממנו הובאה גם בספרו של אחיו, הרב אפרים אליעזר, "דברי אפרים אליעזר".

תולדותיו הובאו ב"אלה אזכרה", ד, עמו' 172; אישים שהכרתי עמו' 313; אדמו"רים שנספו בשואה עמו' 171; תורת החסידות, ד, עמו' 152. פרטים ביוגרפיים על משפחתו מובאים גם בהקדמתו לספרו "שמן הרא"ש".

הערות:

• ע"פ תורת החסידות הוא לא כיהן כאדמו"ר, אך מכונה כך בספר "מקדשי השם" ובספרים שבאו בעקבותיו.
• יש אומרים שרבי ישעיה אשר נספה באקציית יוני 1943.

מספר הצפיות במאמר: 0

ב"ה יום א' בהעלותך ש' תר"ף לפ"ק
החיים והשלום וכל טוב סלה יחול על ראשי החכמים הרבנים הגדולים בתורה וכו'.

שמוע שמעתי כי נתיסדה בנויארק קופה של צדקה לתמוך רבני פולין שנדלדלו על ידי המלחמה הנוראה וכת"ה ממחלקי הצדקה, לכן גם אנכי באתי בלב נשבר לשפוך את רוחי לפניכם ולהטות עלי חסד.
זה לי עשרים שנה שנתקבלתי פה קרשעשאָוויץ לרב, ועד המלחמה היה לי ב"ה פרנסה בכבוד ובעזרת ה' יתברך זכיתי לשם. (כי באתרא דלא ידעי ליה שרי ליה לאינש לאודעי נפשיה), כי לא רדפתי מעולם אחר קיבוץ ההון ולא אחר הכבוד, רק שמתי מנעורי לילות כימים, וחברתי כמה חבורים גדולים בכמות ובאיכות, אשר זה כמה שנים נתנו גדולי ישראל מהודם עליהם ושבחוהו, והם תמצית מכל דברי חז"ל ב' התלמודים וספרי דבי רב ומדרשי חז"ל וזוהר הקדוש ומדברי ראשונים וכו' בתוספות אמרי בינה אשר חנני השם, בדרך ישר ודרך ביקור בדרישה וחקירה, וחלקתי אותם על ד' חלקים, הא' בית הכנסת, והוא כל שם ומלה של תורה הנדרש במקומות שונים בפנים שונים, והוא כעין ספר ערכי הכנויים שחיבר בעל סדר הדורות, אבל הוספתי הרבה עליו ממקומות שונים ובתוספות ביאור על כל דבר. הב' התורה והנבואה, והוא על כל כללי הש"ס ויסודי תורה שבכתב ושבעל המשנה פה והנביאים ודרכי חכמי והתלמוד ומדותיהם של החכמים, והוא כעין ספר תורת נביאים מהגאון רבי צבי חיות ז"ל. הג' הוא סדר הדורות, מכל בני אדם הבאים בתנ"ך ובחז"ל והנדרש עליהם והסיפר מהם. הד' שער המצות, והוא חבור על המצות וכללי המצות, ובעזרת ה' יתברך זכיתי לגלות ולהעלות כמה מטמוניות שהיו נעלמים וסתומים עד היום, והבאתי באלו החבורים הרבה דברים שפלפלתי עם עמיתי בתורה, ויקר לי מאד הגאון האדיר שר התורה מורנו הרב רבי יוסף ענגל זלה"ה מבענדין המפורסם בכל קצוי ארץ בחיבוריו הנפלאים, וגם משאר גדולי ישראל המפורסמים שבזמננו הבאתי דברים יקרים.
וקודם המלחמה הנוראה התחלתי לסדר המכתבים להכינם לדפוס אבל תקוותי נשארה מעל ונפרץ התבערה הנוראה במדינתנו, ועירי עיר מצער תוך ג' פרסאות לגבול רוסיא, ובחודש אלול שנת תרע"ד ברחתי עם בני ביתי שיחיו לקראקא, ולא הי' לי שהות להמלט מכל הוני וכלי ביתי רק הכתבים הנ"ל. ואחר כך באו אנשי חיל אוסטריא לעירי קשעשאָוויץ והתאכסנו בביתי איזה שבועות, ואחר כך כאשר צרו חיל רוסיא עיר קראקא ברחנו למדינה בעהמן. ומי יכול לספר את התלאות והיגונות והצרות שסבלנו במשך ז' חדשים עד שנגרשו חיל רוסיא ממחוז קראקא חזרנו לעירי ומצאתי ביתי ריקם ולא נותר לי רק המעביל עם הספרים, ושאר המטלטלין כמלבושים ומכשירי הבישול ושאר חפצים יקרים נבזזו. ובכל יום ויום צפיתי לישועה לאמר מחר יבוא השלום, עד שנה העברה שעמדה הממשלה החדשה ונתחדשו הצרות הנוראות המפורסמות. אחר כך נתעלה השער עד לשמים, הן במזונות הן במלבושים, ועדיין יש לי ב' בנים בחורים וד' בנות שיחיו שכולם הגיעו לפרקן. ובתי הצעירה הגיעה למעלה מעשרים, ובביתי אין כל להלבישם, כי מהשכירות שלי אין די סיפק רק ללחם צר, ולהשפיל ולהכניע את עצמי בפני בעלי בתים או לילך בגולה מעיר לעיר ולקבץ נדבות לא אוכל, כי לא נסיתי באלה מנעורי. אדרבה נהגתי את עצמי בכבוד וכדי לרומם קרן התורה לא קבלתי מעות פסק דין מעולם עד המלחמה הנוראה, וזה נודע ומפורסם בכל הערים סביב עירי.
לכן אחי ורעי שימו דברי הנאמרים באמת על לבבכם הטהור והחזיקו בעץ החיים ותאמצו ידי הרפות.
והנני מברך אתכם בברכה דרבנן בבני ובחיי ומזוני ונזכה לשמוע אך טוב מישראל ולראות מהרה בבנין ציון וירושלם אמן כן יהי רצון.

הק' משה חיים קלינגבערג אבד"ק קרשעשאָוויץ

(זכרון בספר מהמוסד עזרת תורה, עמו' 120)

---

הרב משה חיים 'זיידא' קלינגברג, מגדולי רבני גאליציה, היה בנו בכורו של האדמו"ר הצדיק המקובל מזלושין רבי אברהם מרדכי מקראקא, בן רבי מנשה יעקב קלינגברג, חתנו של האדמו"ר המקובל והקדוש, שר התורה ועמוד הקבלה, רבי יצחק אייזיק ספרין מקומרנה. הוא נולד בסקולה שבגאליציה המזרחית בשנת תרכ"ו (1866). הוא נשא לאשה את מרת רוזליה לבית המבורגר, ונולדו להם שמונה ילדים.
הרב משה חיים מונה לאב"ד ואדמו"ר בקששוביצה (קששוביץ/ קשעשאוויץ Krzeszowice), שבמחוז קרקוב, בסביבות שנת תר"ס (1900). בשנת בתרס"ג (1903) הוא השתתף בכינוס הראשון של הרבנים שהתקיים בגליציה.

היתה לו את אחת הספריות הגדולות בגליציה. בשנת תרנ"ז (1896) הביא לדפוס, יחד עם אחיו האדמו"ר רבי שם קלינגברג, את הספר 'ליקוטי הש"ס מהאר"י זלצללה"ה". הם ביקשו להביא לדפוס גם את הספר "שמונה פרקים" מהאר"י ז"ל, אולם חסר להם מימון להדפסה זו. בהקדמתם לספר כותבים המביאים לדפוס על כך שבמשך מספר שנים ביקשו "להפיץ על פני תבל ספרי קודש ספרי קבלה, אשר עד הנה ספון וטמון יקר המציאות, לרוות נפשות המשתוקקים והצמאים לחכמה האמת".

בעקבות מלחמת העולם הראשונה איבד הרב משה חיים את הונו והתפרנס בדוחק רב. הוא העריך מאוד את ספריו של הרב החוקר שלמה בובר, וכתב לו מכתב ובו ביקש מאת המחבר לשלוח לו במתנה את ספריו (צילום מכתב זה מופיע באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, 524) :

יום ה' לסדר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה

שלמא רבא לגברא רבא ה"ה החכם הכולל, כליל החמידות איש אשכולות עושר יחוס וחכמה בקנה אחד עולות המפורסם בכל קצוי תבל בחבוריו היקרים מפז ומסולאים שם תפארת גדולתו מה"ו שלמה באבער נ"י ויהל.
אחר השתחוי' וקידה חמש מאות לפני הדרת כבודו, הנני במכתבי זה בשאלה אחת אשר גדולה היא אליו. הנה זה כמה שנים אשר אשים עין בחבוריו היקרים והנחוצים אשר מאיר עיני חכמים ונבונים בבקיאות נפלא כאחד הגאונים אשר בארץ המה. לכן כלתה נפשי ורוחי לאכול מפריה ולשבוע מטובה, כי גם אנכי שוקד על דלתי הבקיאות ועשיתי כמה חבורים בעניינים, ואדוני יודע בטוב נפש המחבר, כי מבלי די ספרים, בל ידבר משרים, וחבריו היקרים המה באמת בית מלא ספרים. אולם מאשר אנכי יושב בעיר מצער קשעשאוויץ ודי לפני לכלכל ביתי לתת לחם לפי הטף, ולא לקנות ספרים, אמרתי לבוא לפני הדרת כבודו במכתב זה, לחלות פניו כי יושיט עלי שרביט לכבדני בחבוריו, הלה המה מדרש לקח טוב ב"ח ומדרש תנחומה ומדר[ש…] באשר המה אפס קצהו מחבוריו הרבים הנפוצים על פני תבל, כי איש דגול מרבבות אלפי ישראל כמוהו אשר יחזק תורה וגדולה במקום אחד, לא ישום עין מבטו על כסף ומחיר הספר, אך לזכות החכמים והנבונים. ומחמת אשר לבי נכון ובטוח על מדת חסדו וטובו, כי יאב ויאמר שלחתי כדבריך.
אקצר ואומר שלום ולתורתו ויתברך בשפעת חיים וברכות ויאריך ימים על ממלכתו בקרב ישראל כחפץ ידידו המשתוקק על ספריו היקרים וסופר ומונה השעות והרגעים לראותם.
משה חיים קלינגבערג אבד"ק קשעשאוויץ בן הה"צ הקדוש המקובל הנורא מרא דרזין ר' אברהם מרדכי שליט"א החונה בקראקע נכד הנשר הגדול גאון הגאונים מרא דרזין שר בית הזוהר מרן יצחק אייזק מקאמארנע

מכתב ממנו מופיע ב'תשובה כהלכה', קו ע"א:

ב"ה יום ג' לסדר היה אתה לעם מול הא', פה קשעשאוויץ.
שלום וכל טוב לכבוד הרב גבר נכבד בנן של קדושים אשר נדבות יעשה ועל נדבות יקום עומד בפרץ לדכא עושק ולהחיות לב נדכאים, והיה ד' אלקיו עמו וידיו תעשה תושיה ה"ה הה"ג המופלא ומופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה אברהס חיים דוד סופר שליט"א נשיא כולל דראהביטש.
את מכתבו הטהור מיום י"ב חודש דנא הגיעני, ואנכי את אשר עם לבבי אשיבה, כי גם בעיני לא ישרה השמועה אשר אנכי שומע הדבר הרע הזה מעברים את עם ד' מכולל דראהביטש להדוף בזה משען נפשות אביונים אשר החזקו כמה שנים אשר גבלו הראשונים. לכן חבר אני לכל חושבי שמו ואף ידי תכן עמו יתן קולו קול עוז לבל יתן את המשחית לבוא אל בתנו, ואשר שמו אמת ותורתו אמת יתן בלב אוהבי נדיבי עם אלקי יעקב לשמוע דברי אמת. ובזה הנני ידידו הדורש שלום תורתו ולאוהבי ד' ותורתו.
הק' משה חיים קלינגבערג.

חידוש ממנו מוזכר בספר 'ילקוט הגרשוני', ג (פאקש תרנ"ו), דף יח עמו' ב, במכתבו לרב שלמה בובר ובמכתבו לעזרת תורה, המובאים כאן למעלה, מזכיר הרב משה חיים 'זיידא' את החיבורים שכתב. הכתבים מעולם לא פורסמו ונותרו בכתב יד. במהלך מלחמת העולם הראשונה הצליח הרב להציל במאמצים רבים ובמסירות נפש חיבורים אלו, הכוללים ביאורי מלים ומונחים בתורה, יסודות התורה שבכתב ושבעל פה, סדר הדורות בתנ"ך ובחז"ל, וחיבור על כללי המצוות. בתוך החיבורים הובאו חידושים יקרים מהמחבר ומגדולי ישראל עמם נשא ונתן. כתבי יד אלו הושמדו בידי הגרמנים בשואה, וחבל על דאבדין.

נכדו, המרגל הקומוניסטי הפרופסור (אברהם) מרקוס קלינגברג, שגדל בביתו של רבי זידא משה חיים, מתאר בפרק השני של ספרו האוטוביוגרפי את הנהגותיו של סבו:
"הוא היה מתעורר מאוד מוקדם… אחר כך היה יושב ללמוד ולכתוב… נהג לחזור הביתה מתפילת יום שישי בבית הכנסת בשירה; את הקידוש היה עורך ליד י"ב חלות… עוד נוהג יוצא מן הכלל היה, שאת הקידוש בשבתות ובחגים ערך כשהוא עטוף בטלית עם עטרת כסף מהודרת, ואת היין לקידוש לגם מכוס כסף גדולה… ליל הסדר בביתנו היה למעין אגדה: סבא היה לובש בגד משי צבעוני עטור פרחים וחובש על ראשו כיפת כסף. לכולם היה נדמה שהבית, בית מלכות הוא".

הרבנית רוזליה נפטרה בתחילת המלחמה (12.1939). סמוך לכיבושה של קששוביצה, גרשו ממנה הגרמנים את כל היהודים ושינו את שמה לקרֶסנדורף. הרב קלינגברג עבר לגור אצל בתו במיילץ (Mielec) הסמוכה, שם רוכזו היהודים בגטו מיילץ משנת 1941, עד לחיסול הגטו בתאריך כ' באדר תש"ב (09.03.1942). במהלך חיסול הגטו גורשו מאות יהודים למחנות עבודה, מאות נרצחו ביער סמוך, וכ-3,000 יהודים גורשו ליישובים באזור לובלין. בדפי עד שכתב נכדו של רבי משה חיים 'זיידא' קליגברג, אברהם מרדכי כרמי, נכתב שהרב נורה למוות בחודש 03.1942 בכרויישוב. בדף עד מוקדם יותר כתב הנכד שסבו גורש בי"א באדר תש"ב ונהרג. באתר רבנים שנספו בשואה נכתב כי הרב גורש ממיילץ באדר תש"ב, עם בנותיו לכרוביישוב (Hrubishov), או לדוביינקה (Dubienka), שבאזור לובלין, ושם נרצח עם בתו הבכירה, דרייזה.

רבים מבני משפחתו של הרב משה חיים קלינגברג נספו גם הם בשואה:
בתו דרייזה קלינגברג, נורתה למוות ביחד עם אביה.
בתו חנה 'הנקה' קלינגברג גורשה לגטו ולמחנות, ונרצחה בטרבלינקה בשנת תש"ב.
בתו רחל טננבלום נספה בבוכנוואלד בשנת 1942.

בספר 'הקדמת הרוקח לרבי אלעזר מגרמיזא' (אלול תשס"ט) הונצחו נכדיו הי"ד שנספו בשנים תש"ב-תש"ג: ד"ר יצחק אייזיק וגוטקה פוזנר, הנערות רשקה ומורקה אוטרמן, הנער יצחק אייזיק קלינגברג והילד יצחק אייזיק טננבלום (בדפי עד עליו נכתב שהיה בגטו ורשה וגורש לטרבלינקה בתאריך 06.09.1942, שם נרצח).
בספר 'פתח האהל' מאת הרב חיים משולם קויפמאן הכהן אב"ד פולטסק, רצונז וגוסטינין (מהדורה שניה, ירושלים, תש"ט, בהוצאת בן המחבר, אפרים אוטרמאן), הונצח בן המחבר, חנוך העניך, אשתו ברכה בתו של הרב הגאון ר' משה חיים קלינגברג אבד"ק קרעזשוביץ הי"ד, ובנותיהם רויזא ומרים הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 5

פעם אחת ישב רבינו בשבת קודש בבית מדרשו וניהל את שולחנו שם עם אנ"ש ביחד. אמר, בתוך דברי תורתו, על מה שאומרים בברכת המזון "ונא אל תצריכנו ה' אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם', שמובא בזוהר הקדוש שהעני הוא מתנה טובה לבעל הבית (כלומר, שזכות היא לבעל הבית שבא אליו עני, ועל ידו הוא זוכה לקיים מצוה, וזוהי ה'מתנה' בשבילו). ופירש לפי זה "ונא אל תצריכנו" – ריבונו של עולם, אל תביאני למצב שאהיה 'נצרך', "לא לידי מתנת בשר ודם" – שאל תצריכנו להיות 'מתנה' עבור בשר ודם (שהרי העני הוא מתנה לבעל הבית, כנ"ל).

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' שלב)

פעם ביום הברית של בנו של רבנו, הילד שמחה ברוך, אחרי שקראו לילד בשמו, אמר רבינו להעומדים סביבו: רציתי ליתן לבני הנולד את השם 'ברוך', על שם אבי ז"ל, ואולם בשעת התפלה כאשר אמרתי "משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם", עלה בדעתי שהראשי תיבות של 'בשמחה רבה ואמרו כולם' הוא 'ברוך', ולכן קראתי את בני מלבד בשם 'ברוך' גם בשם 'שמחה', וקראתי שמו 'שמחה ברוך'.

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' שמ)

ואזכיר כאן כמה ממנהגיו המיוחדים אשר גם מהם נוכל לראות גודל קדושתו ומסירות-נפשו על כל מצוה ובפרט מצוות צדקה וחסד. בזמן הקרוב לפסח שלח רבנו לכל עניי העיר יין לארבעה כוסות ומצות ותפוחי אדמה ושאר צרכי החג, וגם לכמה מדינות שלח יין לצרכי פסח.
ובימי הסוכות היה מנהגו בכל יום לעשות סעודה גדולה לכבוד האושפיזין והיתה השמחה אז עד לב השמים, 'ובאתר דאבות תמן – שכינתא תמן'. וגם את הנענועים עשה בהתלהבות עצומה ובניגון המיוחד לזה, עד כלות הנפש. ובפרט ביום שמיני עצרת (בחו"ל) כאשר פונים מהסוכה לבית, והוא יום היחוד – יחודא שלים, שמשתעשעים אז בסעודה עם המלכא-קדישא (כך הם דברי רש"י ז"ל) שאז היה כ"ק אדמו"ר זצ"ל בשמחה עצומה ונוראה ואשרי עין ראתה אלה איך שהיה מפזז ומכרכר בכל עוז, וראו והכירו עליו שהוא עושה ייחודים גדולים לשמו יתברך, ונמס לבם של כל הנמצאים שם, ועשו תשובה מאהבה בכל לבם ונפשם. ונמשכו הריקודים והשמחה עד הלילה, ליל שמחת תורה, ואז חזרו ורקדו כמעט עד עלות השחר. ולפני כל הקפה היה המנהג לומר את הפסוק 'דבר אל בני ישראל ויסעו', ובשעת הריקודים והשמחה היה דרכו לתפוס את הפיאות שלו ולסלסלם. וכן תפס את זקנו בידו. וכל מי שעיניים לו יכול היה לראות את עבודתו הנוראה של רבנו בשעה זאת.
בזאת-חנוכה אחר מנחה נהג רבנו לערוך סעודה גדולה שנמשכה כמעט עד חצות הלילה, כמו שנהגו האדמורי"ם שם לפניו, ואז באו ה'עמבערעס' והחסידים מכל המדינה. ובלילה שלפני זה גם נהג כמנהגם, לחלק 'מעות חנוכה' לפני הדלקת הנרות לכל הילדים – ה'חאדיקלעך', וגם לבחורי הישיבה. ובפורים היתה שמחתו ועבודתו של רבנו עד אין לשער, וביותר פעל אז ישועות לכלל ישראל בכל מילי דמיטב – בבני חיי ומזוני רוויחי. וגם בשושן-פורים נהג לעשות סעודה גדולה כמו בזאת חנוכה, ואז באו מכנפות הארץ רבים מאחינו בני ישראל עם בקשתם, ורבנו פעל בתפלתו ובקשתם נתמלאה.

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' רנו-רנז)

---

רבי מאיר יוסף רובין הי"ד (תרנ"ט-תש"ד), הרבי מקרעסטיר, נכד לצדיקי רופשיץ, זידיטשוב ופרמישלאן, היה בנו של הרב הצדיק המקובל רבי ברוך רובין, (אב"ד בריזדאוויץ שבגליציה ואדמו"ר בקולומאי, שחי בסוף ימיו בעיר סאמוש-אויוואר. חתנו של רבי מאיר מגלאגאווע, מצאצאי המגיד מקוזניץ ורבי אלימלך מליזענסק), ב"ר מאיר ב"ר מנחם מנדל (חתנו של בעל 'אור לשמים') בנו של הגאון הצדיק רבי אשר ישעיה רובין מרופשיץ.
אמו של רבי מאיר יוסף, הרבנית שרה שלאמצי (שלומדצי), נקראה 'זידישובער פרעמישלאנער רעבצין', הייתה בת הצדיק המקובל רבי מענדלע זידישטובר, בנו של הרב הקדוש רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב. היא הייתה בקיאה בתורה, במנהגים ובדרכי החסידות והתפרסמה במעשיה הטובים. באחרית ימיה עלתה לארץ ישראל. בשנת תש"ז נפטרה בירושלים והובאה למנוחות בהר הזיתים.

רבי מאיר יוסף למד בילדותו תורה מאביו, וכן למד אל רבו הגאון רבי מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד, בעל 'לבושי מרדכי'.

בשנת תרע"ט נשא לאשה את רבקה צירל, בתו של רבי אברהם (אברמי'לע) שטיינר מקרעסטיר (נפטר ביום י"ח באדר א' תרפ"ז), בנו יחידו וממלא מקומו של האדמו"ר רבי ישעי'לע (נפטר ביום ג' באייר תרפ"ה). במשך שש שנים לאחר נישואיו היה סמוך על שולחנו של אבי חותנו, רבי ישעי'לע, ולמד מצדקתו וקדושתו. לאחר פטירת חותנו, מילא רבי מאיר יוסף את מקומו, במשך שבע עשרה שנה.

הרבי נודע בהכנסת האורחים המופלגת שנהג, כהמשך לנהגת חותנו ואבי חותנו. במשך עשרים וארבע שעות דלק האש בתנור בבית הרבי, וכל מי שנכנס לביתו קיבל אוכל חם, וכל עני קיבל גם כסף לצדקה. לקראת פסח שלח לכל עניי העיר יין, מצות, תפוחי אדמה ושאר צרכי החג. הרבי פעל ישועות ורוח הקודש הופעה בבית מדרשו.

מידי ערב ראש חודש היה הולך לציונם הקדוש של חותנו ואביו, ולקח אתו פתקאות שהגישו לו חסידיו, ונושעו רבים על ידו.

בסוכות שנת תש"ד, לא ניתן היה למצוא אתרוגים בהונגריה, מלבד חמישה אתרוגים כשרים שהוברחו לפעסט תמורת סכום עצום, ונשלחו לחמשה אדמו"רים. אחד מהם נשלח לרבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי"ד, וציבור גדול התכנס לברך על ארבעת המינים שלו. בין הבאים היו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד האדמו"ר מקרסטיר, רבי ישראל צבי רוטנברג הי"ד האדמו"ר מקאסין, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מסיגוט, רבי אהרן טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מבאטור, הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ, הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד הרב מווידיטשקא ואחיו הרב משה שמעון הי"ד אב"ד דיורא, הצדיק ר' מענדל יקוראדער הי"ד דיין במישקאלץ, הרב אברהם פרנקל הי"ד מחבר 'דופקי תשובה', ועוד.

רבי מאיר יוסף רובין גורש עם משפחתו לגיטו אויהל, ומשם לאושוויץ, שם נהרג על קידוש ה' בט"ו בסיון תש"ד. עם הרבי נספו גם רוב קהילתו, רעייתו ורוב ילדיהם: חיה פעריא (אשת בן דודה הרב אשר ישעיה רובין הי"ד וארבעת בנותיהם: חוה אסתר, הינדא, יוכבד ולאה), ר' מיכאל וזוגתו שטארנא, ישעיה אברהם חיים, עטיא, מרדכי דוד, שמחה ברוך, אלימלך, חנה אלטא ויעקב.

שרדו שני בניו הרה"ח ר' מנחם מנדל והאדמו"ר רבי יששכר בעריש, ובתו פרידא גיטל (אשת האדמו"ר רבי מנחם ישראל הלוי רוטנברג מקאסין).

שרידים מתורתו הובאו בספרו של אביו "שארית ברוך".

ראה אודותיו בתורת החסידות, ד, עמו' 208. תולדותיו והנהגותיו הובאו בחלק 'בית יוסף', בתוך ספר 'בת אבות' (מאת ר' משה יוסף פרידלנדר. ירושלים תשכ"ה).

הערה: את שמות ילדי רבי מאיר יוסף רובין הי"ד מצאתי בדף הנצחה שכתב אחיהם. באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, 709, מצויה רשימת ילדי רבי מאיר יוסף רובין, עם מספר שינויים: שם לא מוזכרים – מיכאל וישעיה אברהם חיים, ונוספו – יצחק אייזיק, משה אליקים בריעה ומירל גאלה.

מספר הצפיות במאמר: 1

"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו" וגו' (דברים יד,א), ואמרו חז"ל: אם אנו עושין רצונו של מקום נקראים בנים. ונראה לפי מה שאמרו רז"ל שלשה שותפים באדם וכו', מפני זה נקרא האדם בן לאביו ואמו, לשון בנין, שנבנה מהם, היינו הגוף החומר. ואם אדם עושה רצונו של מקום, גובר הצורה על החומר, היינו שגובר חלק האלקים, הנשמה שהקב"ה נתן בו והוא עיקר, והחומר טפל ובטל להצורה, אזי עיקר הבנין הוא הנשמה שנתן בו הקב"ה, בכן נקרא 'בן למקום' הקב"ה.

וזה שאיתא באבות פרק ג' משנה י"ח, הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו', שהא בהא תליא, על ידי שנברא אדם בצלם אלקים, והנשמה חלק האלקים יוכל לבוא שיהא נקרא 'בן למקום', והוא על ידי תורה, שעל ידה יכולה להתגבר הצורה, צלם האלקים, על החומר. וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת תזריע: זכה אדם הוא קודם לכל מעשה בראשית וכו', כנ"ל, לפי שאדם נברא בחומר וצורה מעליונים ותחתונים, שלא תהא קנאה במעשה בראשית, כאמרו ז"ל, בכן אם זכה אדם על ידי תורה ומצוות, שתורה נבראה קודם מעשה בראשית, וגברה גם כן הצורה שהוא מעליונים שנבראו מקודם, הוא קודם לכל מעשה בראשית. ואם לא זכה וגובר החומר שהוא נברא באחרונה, הוא אחור למעשה בראשית.

וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת בשלח, שהים לא קיבל עליו להיקרע מפני משה רבינו, שאמר: אני גדול ממך, שנבראתי בשלישי ואתה נבראת בשישי. היינו החומר, שגובר החומר באדם על הצורה, ואינו זוכה לנס שיקרע הים לפניו. מה עשה הקב"ה, נתן ימינו על ימינו של משה וכו'. היינו שמרמז הקב"ה לים קבלת התורה שניתן מימינו של משה, היינו על ידי שיקבלו ישראל את התורה יזכו להתגברות הצורה על החומר, והם יקדמו במעשה בראשית.

וזהו שאמרו ז"ל: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', כאיש אחד, כי קיום תרי"ג מצוות הוא רק בכללות ישראל. כי יש מצוות שאינן נוהגות בכל אחד ואחד, רק על ידי שנעשין כאיש אחד וכל אחד הוא כאבר אחד, לזאת מה שכל אחד ואחד עשה נחשב לכולם, כמו באברים, שכל מה שאבר עושה נחשב לכל הגוף. ולאחר שקרבו לפני הר סיני ופסקה זוהמתן, היינו החומר, כמו שכתוב 'ובחטא יחמתני אמי' (תהילים נא), יגבר הצורה-הנשמה, החלק שנתן הקב"ה, והוא נחצב ממקור אחד, נעשין כאיש אחד וכו'. כי עיקר חילוק בין אדם לחברו הוא מה שגופים חלוקים, וכאשר פסקה זוהמתן וגברה הצורה על החומר, היא הנשמה, החלק האלקי, שהיא נחצבה ממקור עליון, ממקום אחד, נעשין כאיש אחד. ולפי זה נקראים ישראל 'גוי אחד'.

(מתוך חוברת הזכרון 'זכרון משה')

---

רבי ישראל יצחק קאליש, ר' יצחק'ל, האדמו"ר מסקרנביץ (סקרניוויץ\ סקרנוויץ), מגדולי אדמו"רי פולין, נולד בשנת 1895 לאביו, האדמו"ר רבי שמעון קאליש, בן של האדמו"ר האמצעי רבי (מרדכי) מנחם מנדל מוואורקה, בנו של האדמו"ר הזקן מוואורקה רבי ישראל יצחק.

האדמו"ר רבי שמעון קאליש נפטר בכ' בתשרי תרפ"ז, והניח חמישה בנים מצויינים במעלות ובמידות: רבי מרדכי מנחם מנדל, רבי ישראל יצחק, רבי יוסף צבי (שכיהן לימים רבה הראשון של המושבה בני ברק ואדמו"ר לחסידי סקרניביץ בארץ ישראל), רבי יעקב יהודה (שכיהן לימים אדמו"ר בבלוינא) ורבי דוד (שכיהן לימים אדמו"ר בלוויטש). לאחר פטירת רבי שמעון נטו חלק מהחסידים אחר הבן הבכור, רבי מרדכי מנחם מנדל, שנודע כגדול בתורה, חכם עצום, בעל מידות, איש חסד ועסקן ציבורי נלהב שכיהן כנציג 'אגודת ישראל' במועצת קהילת וורשה. אך לאחר פטירת בנו, התדרדר מצבו הבריאותי של רבי מרדכי מנחם מנדל והוא נפטר בשנת תרפ"ט, כשנתיים אחרי פטירת אביו. לאחר פטירתו מינו החסידים את אחיו, רבי ישראל יצחק, כממלא מקום אחיו ואביו. הוא ניהל עדה של אלפי חסידים והיה האדמו"ר האחרון בסקרנביץ.

רבי ישראל יצחק נשא לאשה את מרת איטה ברכה, בת דודו, רבי חיים טננבום, האדמו"ר השני מנאדורוז'ין.  הוא נודע כגדול בתורה, מתמיד בלימוד הנגלה והנסתר, צנוע ובעל יראת שמים עילאית. כל ימיו עסק בתורה בקדושה ובטהרה, ונודע כיד ימינו של אביו. הוא עודד את הצעירים להתמיד בלימודם ולהיות גדולים בתורה. כנהוג בין צאצאי בית וואורקה, הרבי לא הרבה באמירת דברי תורה, אך הדברים שאמר נחרטי עמוקות בלב שומעיו. בנו ר' יהושע משה, שהיה עילוי גדול בתורה וביראה, חלה ונפטר בגיל עשרים בשנת תרצ"ג. בחוברת לזכרו, "זכרון משה", הובאו דברי תורה מהנפטר, מאביו ומדודו, מזקנו וכן מחבריו הקרובים.

בגלויה ששלח הרבי באלול תרצ"ו, בתורה ובברכה לחסיד ששלח לו אתרוג מארץ ישראל כתב הרבי: "השוכן שחקים יכתב לחיים טובים ומתוקים בספרן של צדיקים… ובנעני אותו ישפיע ד' שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפיריון למכון בית אלוקינו, וישיב את שבותנו, ויבנה את בית מקדשנו, במהרה בימינו, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך לעינינו, ויקבל ברחמים וברצון את תפילתינו, ויחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, עלינו ועל כל אשר לנו.. ונא להזכירני לשנה טובה במקומות הקדושים זכותם יגן עלינו בכל ענינינו". (מתוך קטלוג בית המכירות קדם, מכירה 265, פריט 317)

עם תחילת מלחמת העולם השניה נכבשה סקניביץ תוך ימים. כעבור ימים ספורים נחטפו יהודים לעבודה בגרמניה, ובין החטופים היו הרבי, המו"ץ הרב משה פרקאל ופרנסי העיר. לאחר חודש, בעקבות מאמצים רבים ובהשתדלותה של מרת דבורה קוטשינסקי שנכנסה למפקד העיר הנאצי וביקשה את שחרורם של הרבי וחשובי הקהילה, שוחרר הרבי ממעצרו במחנה העבודה בגרמניה והגיע הביתה זקן, חולה ותשוש מתת-תזונה ומעבודה קשה בתנאים קשים. בהשתדלות חסידיו עבר הרבי לאוטבוצק וכעבור זמן מה עבר משם לוורשה, משם המשיך לנהל את עדתו, על אף חוליו ומצוקותיו בהיותו שבור ורצוץ, רחוק ממשפחתו ומידידיו. בכ' בחשון תש"ב נפטר הרבי בגטו ורשה והובא לקבורה בבית העלמין בעיר, ליד אהלו של סבו הקדוש האדמו"ר האמצעי מוואורקה.

כן נספו בתו, מרים רבקה אשת הרב יצחק צבי (הירשל) שצ'דרוביצקי, בנו של רבי מאיר שלום האדמו"ר מקוברין-ביאליסטוק (שהיה למדן ועסקן נפלא), בתו, לאה אשת יעקב פינקלר, בנו של רבי חיים אשר פינקל מראדושיץ ובנו, הבחור יעקב יהודה.

מספר הצפיות במאמר: 10

בעת שקיבל רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד את המינוי לאדמו"ר סלונים בלב נשבר, בירך אותו רבי יעקב יצחק דן מסטריקוב (אביו של בעל אחותו, רבי טוביה לנדא), במקרא שכתוב "והיה כשבתו על כסא ממלכתו", שיהא המלך בישראל שרוי כל ימיו בשפלות רוח כזו שזכה לה ברגע שעלה לישב על כסא המלוכה, וחשב בנפשו שאיננו ראוי לכך.

וברכתו של הרה"ק מסטריקוב אכן התקיימה לכל פרטיה ודקדוקיה, עד ליומו האחרון נשאר האדמו"ר מסלונים שבור לב ומלא הכנעה ולא שינה את דעתו בכל הנוגע לעצמו.

(ע"פ הילולא קדישא – חשון, עמו' רמג)

מרן אדמו"ר מסטריקוב זצוק"ל אמר בשם אביו הרה"ק רבי יעקב יצחק דן הי"ד ששמע מפי מרן אדמו"ר בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל על הפסוק שאומרים בנשמת בתפילת שבת "ברעב זנתנו", שהוא לכאורה דבר והיפוכו. אלא הסביר ה'ישמח ישראל', על ידי הרעב, נתת לנו חשק ותיאבון. וזו הברכה.

(הרב משה צבי וינטרוב, ד' אמות של רבי (בני ברק תשס"ב), עמו' מ"ט)

גם אנכי נתתי מעות קדימה על הספר לקוטים מתורת מרן הבעש"ט זצלה"ה זי"ע ובעזרת ה' יתברך יהיה לתועלת גדול לכל אחד ואחד ולקרב גאולתנו ברוחניות ובגשמיות. הכותב למען כבוד התורה, יעקב יצחק דן בהה"ק זצללה"ה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אסרו חג דסוכות תרח"ץ

(הסכמת האדמו"ר מסטריקוב לספר בעל שם טוב, הוצאת 'מסורה', לודז' תרח"ץ)

בשבת קודש פרשת כי תצא תשמ"ח (בקידושא רבה ללידת הבת לכ"ק עט"ר אדמו"ר שליט"א) סיפר כ"ק מרן אדמו"ר (מסטריקוב) זצוק"ל זיע"א (למחותנו ראש הישיבה הגה"ח רבי שלום בראנדער זצוק"ל) בשם אביו כ"ק מרן אדמו"ר ר' יעקב יצחק דן זצלה"ה הי"ד על הגה"ק רבי ליבוש חריף זצוק"ל [מהרי"ל צינץ] שהיה נוהג לדרוש בביהמ"ד מדי שנה בליל יום הכיפורים לאחר 'כל נדרי'.
והיה באיזו שנה שעלה לפני ארון הקודש וראה את ההתעוררות של הציבור והתכופף אז לפני ארון הקודש, ואמר את הפסוק (תהלים פה) "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". ואמר "אשמעה מה ידבר האל", שכביכול מטה הוא את אזנו שרוצה לשמוע מה הקב"ה אומר על מעמד זה של "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו", שיש בו התעוררות גדולה ושבים כולם בתשובה, כי 'שלום' רומז לתשובה. ואז הסתובב לציבור ואמר "ואל ישובו לכסלה", שהקב"ה מבקש שגם לאחר יום הכיפורים תישאר בקרבינו אותה ההתעוררות שיש עכשיו, ושיהיה לזה קיום לבל יחטאו עוד.

(דברות קודש (סטריקוב), האזינו תשס"ה, עמו' ב)

---

רבי יעקב יצחק דן לנדא, האדמו"ר האמצעי מסטריקוב, מגדולי אדמו"רי פולין.

נולד בשנת תרמ"ב לאביו רבי אלימלך מנחם מנדיל. בצעירותו מונה לרב בקינוב (מחוז אוסטרובצה) כממלא מקום אחיו הרב אברהם שנפטר צעיר לימים. הוא נודע בשם "הרב מקינוב", והתפרסם כגאון בש"ס ובפוסקים, בנגלה ובנסתר, חריף ובקי וחכם הבקי גם בהוויות העולם. הוא עבר לזגרז' וייסד בה את ישיבת "בית אהרן", בה למדו עשרות בחורים עילויים.

ביקר בארץ ישראל בשנת תרצ"ה ביחד עם אביו האדמו"ר, ועם בנו הרב טוביה יוסף הי"ד ראש ישיבת "בית אהרן". לאחר פטירת אביו, בשנת תרצ"ו, מילא את מקומו כאדמו"ר מסטריקוב. היו לו חסידים רבים, וחצרו היה מן המרכזים הגדולים בחסידות פולין. הוא היה גם עסקן פעיל באגודת ישראל.

בתו, שרה, אשת רבי בצלאל שלמה בורנשטיין הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי דוד בעל ה'חסדי דוד' הי"ד.

לאחר הכיבוש הנאצי, הצליח לברוח לוורשה. הוא נכלא שם בגטו ועבד במפעל ליצור מדים עבור הגרמנים. מדים עבור הצבא הגרמני בהמשך הסתתר בבונקר שהוכן עבורו, ולאחר מכן נתקבל לעבודה בבית החרושת לנעלים, שבו היו אדמו"רים נוספים, עד שגורש לטרבלינקה בסביבות ד' בחשון תש"ד, שם נספה יחד עם האדמו"ר מפיאסצנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד.

יעקב כ"ץ, שהיה עם הרבי בגטו ורשה, מסר בעדותו:

בשני של פסח הכניסו אצלנו לבונקר את הרבי מסטריקוב, יחד עם אשתו וילדיו. ימים אלה אינם ניתנים להשכח. כל אותם הימים שהיה עמנו היה מחזק את לבנו ומנחמנו בדברי נחמה ותקוה. הרבי היה מבטיח לנו כי הישועה קרובה לבוא. הוא אמר לנו כי יש בידו הוכחה על פי קבלה כי בשנת תש"ג תתחיל מפלתו של היטלר הרשע, והשמיע לנו גימטריא בענין זה: ראשי תיבות של "רוב גאונך תהרוס קמיך" – תש"ג. כל ימות הפסח ניזון הרבי מאבקת סוכר, הואיל ולא היה ברשותנו מזון אחר כשר לפסח, ואף על פי כן היו נסוכות על פניו שמחת החג ותקוות הישועה, שעוררו בלבנו השתאות והשתוממות ממש. הרב ר' יעקב יצחק דן הביא עמו לבונקר ספר תורה קטן וממנו קראנו את קריאת התורה של יום טוב. בימים האחרונים של יום טוב הפצרנו בו שיגזוז את זקנו מפני הסכנה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע על כך. רק בערב שביעי של פסח נשבר בו לבו של אותו צדיק. לבונקר שלנו הגיעו הידיעות על השחיטות שעשו הנאצים ב'גיטו הקטן', וכולנו הרגשנו שהקץ מתקרב. בשעת הקידוש של חג, כשהגיע למלים "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון", פרץ בבכי תמרורים, בכי קורע לבבות, עד כי כל אנשי הבונקר געו בבכיה. למחרת היום, בשביעי של פסח, הוציאו את כולנו מתוך הבונקר, וכולנו נשלחנו למיידאנק. שם ראו עיני את הרבי בפעם האחרונה. בשעת הסלקציה עבר הרבי מסטריקוב לקבוצת הפועלים שעבדה בוורשה, בבתי המלאכה של שולץ. כל הקבוצה הזאת הועברה אחר כך לטראבלינקה (אלה אזכרה, חלק ד, עמו' 96).

בנו, רבי אברהם אביגדור נחום, הצליח בניסי נסים לצאת מוילנה בשנת תש"א ולעלות לארץ ישראל, ומילא את מקום אביו בתל-אביב, כאדמו"ר מסטריקוב.

ראה תולדותיו בספר "רבותינו רועי ישראל – תולדות אמו"רי סטריקוב", עמו' מב-נה, בספר קהילת זדונסקה-וולה עמו' 174, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 30

"נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". התורה הקדושה מלמדת לנו דעת שמי שירצה לזכך ולטהר את עצמו מכל פגם צריך ליסע אל הצדיק הדור שיאר עיניו ולבו בדרך חיים, כי בלא צדיק הדור אפילו יעשה כל מה שיעשה בעבודת ה' יתברך אי אפשר להיות בבהירות הראוי עד שהצדיק אמתי יופיע עליו נהרה מאור העליון ולהסיר ממנו המסכים המבדילים [ונמצא כתוב על הקדוש והטהור הרבי ר' חייקא מאמדור זי"ע [בעל ספר הקדוש חיים וחסד] שלמה אלף לילות כל הלילה והתענה כמה פעמים משבת לשבת אף על פי כן עיקר תיקונו היה על ידי שבא לרבינו הקדוש ממעזריטש הנ"ל זצ"ל, וכן אמר הקדוש ממעזריטש הנ"ל על הקדוש והטהור הרבי ר' שמעלקי זי"ע ואחיו בעל ספר הפלאה זי"ע בעת שבאו לפניו פעם ראשון שהמה ארגז מלא נרות ולא חסר להם רק אור והקודש הופע עליהם נהרה מנהירו עילאה עד שהגיעו למדרגה גדולה זי"ע]. אמנם תדע שלזה צריך צדיק גדול וקדוש אשר אין לו שום פגם ובאם הצדיק עדיין לא תיקן מדרגותיו כראוי אז חס ושלום נמשך פגם גדול לצדיק מזה. וכמו שכתוב בספרים על מאמרם ז"ל הזהרו מזבובים של בעלי ראתן… על כן מכריז רבי יוחנן הזהרו מהם, כי לזה צריכין צדיק הדור דוקא, על כן סיים הגמרא רבי יהושע בן לוי איכרך בהו, כי רבי יהושע בן לוי היה בחינת צדיק הדור והיה יכול לתקנם ולהופיע עליהם נהרה. וצריכים לבקש על זה מבעל הרחמים שיזכה לבוא לצדיק האמת (א), והבא לטהר מסייעין לו אם כל מגמתו הוא לבוא לדרך האמתי שיזכה לעבוד לה' יתברך בכל לב ונפש.

(ב) [ושמעתי שזקני הקדוש הרבי רבי ירחמיאל זצ"ל אמר על זה שכאשר נוסע אחד לאיזה צדיק וכל מגמתו וכוונתו הוא למען ללמוד ממנו דרך לעבודת ה' יתברך אזי מן השמים מאירין לו עיניו לילך בדרך אמת. ואף שהצדיק איננו צדיק הדור נותנין לו כל משאלות לבבו ומשיג כל המדריגות כאלו היה נוסע אל צדיק הדור. אך אם הצדיק איננו צדיק אמתי מאירין לאותו האיש עיניו לאמר "לך  מכאן, כי אין לך בכאן מה לעשות". וכל זה אם כוונתו אמתיות בלי שום פניה, אבל בלאו הכי יוכל לרמאות את עצמו כל ימיו ויהיה חסיד ומאומה לא יהיה בידו וצריך להיות על זה משכיל ונבון ואחר כוונת הלב הן הן הדברים].

"והנה לא הפך הנגע את עינו". בכתבי הקדוש האר"י זצ"ל פירש בזה על פי הידוע שאין למעלה מעונג ולא למטה מנגע, והנפקא מינא בין נגע לעונג הוא בסדר האותיות, כי "ענג" הע' קודם לנ"ג, ו"נגע" הע' בסופו. וכשיש לאדם נגע רחמנא ליצלן הוא צריך להפך הע' שבסופו לתחילתו ויהיה אותיות "ענג". על כן כשרואה הכהן שהוא צדיק הדור המרפא את בית ישראל ברפואת הנפש ומכבש את כתמם מהעוונות אשר פגמו ש"לא הפף הנגע את עינו", רצה לומר הע', העצה לזה "באש תשרפנו", בהתלהבות המצוה, כי על ידי שמחמם את עצמו בעשיית המצווה הוא מכרית את הקליפות כידוע.

(אילנא דחיי, עמו' 59-62).

(א) וזה לשון הקדוש והטהור מורנו הרב רבי צבי מזדיטשוב זצ"ל בסור מרע ועשה טוב. עוד בעניין 'נשאת ונתת באמונה', שלא תהיה אחי פתי יאמין לכל דבר אפילו לרב מובהק ומפורסם, אפילו יהיה דומה הרב למלאך ד' צבאות לא תאמין לשום עובדה ומעשה לנהוג אחריו שום דקדוק מעשה, עד שתדקדק בעצמך בכל תנועה אשר ראית ותהיה נושא ונותן בדבר מאיזה טעם ושורש עשה הרב תנועתו ומעשה זה, הגם שהתנועה ועבודת רבך הוטב בעיניך ויש לך הנאה ממנה, כי מחמת אהבת רבך יש לתנועה חן בעיניך. וגם על זה אמר בספר נו"א שהדבר כמין פסל חס ושלום לעשות תנועות דוגמת תנועות רבך. וזה מפורסם לחסדים ואנשי מעשה. אבל אם אתה נושא ונותן ותראה שהתנועה יש לה טעם מן התורה, אזי תשכיל ואז תעשה, כמו שכתוב 'למען תשכילו את כל אשר תעשון'. ובפרט אם ראית אצלו דבר שלא כדרך התורה, כגון אם מאחר זמן תפלה ומשנה הזמן שקבעו חכמים לכל דבר שבעולם לכל המעשה אפילו זמן סעודת תלמידי חכמים, הגם שהרב הוא צדיק ומפורסם לא תעבור אתה על דברי חכמים חס ושלום אפילו על תנועה אחת. והרב הצדיק שעושה אפשר בהוראת שעה שאפשר לפי מזג גופו וכוחו הוא עושה על פי משקל בריאותו. וצריך אתה ללון לכף זכות. אבל אתה לא תעשה כמעשהו נגד התורה עד שתישא ותיתן עמו על מה ולמה הוא עושה כן. וכאשר יורה לך טעם על פי התורה, ויסבור לך הדבר, ויכנסו דבר באוזניך אחר שתחקור בעניין אז תאמין בו. זולת זה לא תאמין אפילו יאמר לך שקיבל מאליהו, אל תאמין ולא תשמע לו. וכבר אמרו חז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין וכו' אין שומעין לו, ואפילו נגד תקנת חכמים בלבד לא תשמע לו (והרחק מממנו כמטחוי קשת). תודה לא-ל יתברך שמו בעלי גלויי אליהו האמיתיים, כמו בעלי הזוהר הקדוש, והרמב"ן וחבריו, והאר"י הקדוש ז"ל ותלמידיו, והבעש"ט הקדוש ותלמידיו הקדושים זי"ע לא אמרו לנו דבר אחד נגד דברי הגמרא בתלמוד אפילו כל-שהוא. לכן אחי הזהר בזה. וזה הוא תכלית נושא ונותן באמונה, ובזה שלום לך וכו', ומדברים אלו קל וחומר שלא תאמין לרב אשר אינו מוסמך מרב מובהק, רב מרב עד רב שקבל מאליהו ומוסמך מחכמי הדור רובם ככולם צדיקים גדולי הדור, לו תאמין. וזולתו, הגם אמור יאמר לך הרב נביאות ורוח הקודש, לא תאמין, כי מי יודע איזה רוח הוא, כמו שנביא להבא מן שער הקדושה למוהרח"ו זצ"ל זי"ע.

ומורי זצ"ל אמר: המאמין לכל אדם, אף שאינו מוסמך (ואף אם רואה אותו שהולך באיזה דבר מדרך התורה הקדושה), אינו מאמין כלל, והוא קרוב לעבודה זרה ממש חס ושלום. ונאמר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט" וכו', הגם שאין לך אלא שופט שבימיך, צריך לברר לך על פי התורה וכו'. ואף אם תראה שעוסק בתורה ובצדקה רק שעובר עד דבר אחד מהתורה, ואפילו דבר אחד מדברי חז"ל, הרחק את עצמך מעל פתח ביתו כו', ואל תדרוך כף הדום רגליו. והוא נמשך יען שהוא עדן לא טיהר את עצמו מקליפת נוגה והצדקה שמחלק הוא לקנות לו שם, שיתאספו אליו הערב-רב, ערבי רבא וערבי זוטא, כדי לרמאות את בני ישראל, רחמנא ליצלן מהאי דעתא כו'. ועיין בכ"ז בהוספות מוהרצ"א שם ובנתיב מצותיך, בכמה מקומות, וברח"א מה שכתב בעניין זה. ועל כן צריכין כל אחד אשר יראת ד' נוגע בקרבו, שישפוך תפילתו ממעמקי לבו שה' יתברך יורה לול הדרך האמת ושיזכה לבא לצליק האמתי.

(ב) וזה לשון המגיד הקדוש מבאהפולע: דרך הצדיקים האמיתיים להיות דירתם בתחתונים, היינו להתקרב את עצמם לכל נשמות ישראל, ויש להם רחמנות מאוד על הנשמות אשר המה נבוכים ותועים מדרך הטוב והישר, ולהורותם דרך האמת אשר ילכו בה. והקב"ה נתן הכוח בהצדיקים שיוכלו למלאות די מחסורו של כל אחד ואחד בכל אשר יחסר לו, ברוחניות ובגשמיות, והכל תלוי בהאדם החפץ קרבתו באמת, כמאמר חז"ל כדרך שבא לראות כו'. והיינו יש אנשים שכל עיקר ביאתו להצדיק לבקש רחמים בעדו ובעד בני ביתו שיהיה לו פרנסה, והצדיק שומע בקולו ומבקש עליו, והקב"ה עושה רצון יראיו כי הם קרובים לד' תמיד. ויש אנשים שבאים להצדיק לבקש רחמים לפני ד' יתברך למלאות משאלותם במידה טובה. ובאמת גם זה חביב מאוד בעיניו יתברך, יען שמאמין בד' ובתפילת צדיק בעדו, ועל ידי זה ממלא בקשתם. אבל אין זה גורם שיסתכל הצדיק על עצם נקודתם. אומנם יש אנשים אשר יראת ד' נוגע בלבבם וחפצים לקרב אל הקדושה ושופכים שיח לפני הצדיק עד אנא לא אוכל להיפטר מהיצר הרע וכל כת דיליה ואהיה רודף אחר כל התאוות ואחר שאר הבלי עולם הזה, והתורה ועבודה השלכתי אחר גווי, ומה יהיה בסופי ומה אענה כי יפקוד אל. ובוודאי הצדיק מסתכל עליו בעין חמלה איך שנקודת לבבו הוא שלם ורוצה להתדבק באמת לד' ומבקש אותו לתור לפניו הדרך הטוב אשר בו ישכון אור ד', וממשיך עליו רוח קדושה וטהרה ממקור העליון באמרו איש אשר אלה לו מהראוי לקרבו לה' יתברך בכל מאי דאפשר. ולעומת זה יש המונים מרבת בני עמינו בבואם אל הצדיק להיכלו נאוה ומדבר אתו, המה תמהים לנפשם באומרם מה יתרון להצדיקים עלינו הלא אוכלים ושותים כמונו, ומדברים כמונו. והבל יפצה פיהם.

וכבר אמר על זה הגאון הקדוש מלאדי בעל התניא הקדוש זצ"ל לאיש אחד שבא לפניו, והרב הקדוש היה מדבר אתו לפי דרכו של המבקש, ושאל אותו מאיש מהו היתרון והמעלה מהצדיקים על שאר אנשים. והנה נודע לכל העולם חוכמתו הגדולה של הקדוש הנ"ל, והייתה תשובתו אליו בזה הלשון: כתיב 'ויחכם שלמה מכל האדם' והיה שליט ומושל על האדם ועל הבהמות. והנה כשהיה צריך לדבר גם עם הסוס, היה צריך להלביש את עצמו בלבוש הסוס לדבר עמו כפי ערכו. וכן כתיב 'וידבר על עצים ועל אבנים'. והמכוון הוא שהיה יכול להשפיל דעתו לכל דבר. כך אתה תקשה בעיניך על שאני מדבר עמך כערכך להאריך בהבלים אשר הבא כפי דעתך ושכלך, כי זהו ממש כערך הסוס שהיה מדבר עמו שלמה המלך עליו השלום. וכי קטן הוא בעיניך שאני יכול לדבר עם הסוס?! והלך האיש הזה בפחי נפש. ואני הייתי מכיר האיש הזה שהיה נכבד מאוד והיה מפליא חוכמתו של הקדוש הנ"ל זי"ע איך שנעשה איש כשר על ידי דבריו הקדושים והטהורים.

וכמו כן שמעתי בשם הגאון הקדוש מרן מברדיטשוב זצ"ל שהקשה על מאמר חז"ל במדרש "ויחכם שלמה מכל האדם" – אפילו מהשוטים דמאי רבותא דשלמה המלך עליו השלום שהיה חכם יותר מן השוטה, הלא הוא היה יותר חכם אף מן החכמים. ואמר הקדוש שהפירוש הוא כך: שהשוטה נדמה בעיניו שהוא חכם גדול ואין כמוהו בעולם. ואין מי שיוכל לנצח אתו להראות לו שהוא שוטה, וכל מה שהוא עושה הוא שטות. וחכמתו של שלמה המלך עליו השלום הייתה כל כך גדולה שהיה יכול להלביש את עצמו ודעתו בלבושים רבים וגם להיות נדמה בערך השוטה ולהראות לו בראיות ברורות ומצודקות עד שגם השוטה הודה לו שהוא שוטה. וזהו אומרם זיכורנם לברכה "אפילו מהשוטה".

ונחזור לענייננו, העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת, כי בתנועה אחת שעושה לאיזה פניה שיש לו, יוכל לאבד חס ושלום עולמו. [וזקני הקדוש  מוהר"ר אשר הגדול מקארלין זצ"ל אמר לבנו הקדוש מוהר"א עד שאראה אצלך שתעשה איזה תנועה שאיננו בכוונת הלב לאמתו, מוטב לי לראות שתהיה משרת אצל עושי שכר]. והרבה תפלה ותחנונים צריכים לשפוך לפני ה' יתברך שיזכה לבא לצדיק האמתי שיורה לו דרך אמת בעבודת הבורא יתברך. [וזקני הקדוש מוהר"י זצ"ל אומר דעו שבעקבתא דמשיחא יהיו הרבה צדיקים, ואם תרצו ליסע לאיזה צדיק אל תשימו עיניכם אל המקום שיש שם הרבה חסידים (ובנתיב מצותיך כתב ואמר הק' מהר"ם מרימנאוו זצ"ל כשיתאספו לנו מאה אנשים או לכל היותר ב' מאות, אזי החצי נשלח מן השמים וחציו שולח הבעל דבר. והסימן כשמרגיש הצדיק איזה פניה דקה מהם, אז בוודאי יש אצלו מהצד השני. ואמר שכנגד מאה אנשים יש בכוחו לעמוד, וכשיש יותר אין בכוחו להנצל וכו'. ראה עד כמה דבריהם הקדושים מגיעים זי"ע). וגם על תורה ותפלה לא תשגיחו, רק תשימו לב לחקור אם יש שם נקודת האמת לאמתו, כי על ידי פניה אחת יוכל חס ושלום לאבד כמה שיגע כל חייו. וכל מי שיראת ה' יתברך נוגע בלבד יבין הדברים לאשורן. ואם תחפשנה כמטמונים, אז תבין יראת ד' ודעת קדושים תמצא].

(מטעמי יצחק, שם)

---

רבי יצחק מרדכי פדובה (פאדוואה) הי"ד מאופוטשנה היה מצאצאי הבעל שם טוב. הוא נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו האדמו"ר רבי ישראל אהרן (משושלת נשכיז, ובן רבי שמעון מזאוויכוואסט) ולאמו הרבנית שרה לאה בתו של רבי ירחמיאל יהודה מאיר רבינוביץ מפרשיסחא. סבא רבה של רבי יצחק מרדכי היה רבי יעקב דוד, האדמו”ר הזקן מאמשינוב.

רבי יצחק מרדכי כיהן בחיי אביו כרבה של אופוטשנה. בשנת תרע"ה (1915) נפצע רבי ישראל אהרן ונפטר ממכותיהם של קוזאקים שהתפרעו בעירו, ובנו, רבי יצחק מרדכי, מילא את מקומו כאדמו"ר וריכז סביבו ציבור נכבד של חסידים,,

רבי יצחק מרדכי נשא לאשה את מרת אלקה פרלוב. בשנת תש"ב (1942), בשעה שהיה רבי יצחק מרדכיבאופוטשנה, בדרך לרכבת הגירוש, ירו בו הנאצים ורצחו אותו, יחד עם אמו הרבנית וכל ילדיו. רבי יצחק מרדכי חיבר וערך את הספרים "אילנא דחיי" – לקט אמרות רבי מנחם מנדל מרימנוב ורבי יעקב יצחק היהודי הקדוש מפרשיסחא עם ביאור "מטעמי יצחק", ספר זה יצא לאור במחובר לספר 'אור הנר' -: ליקוטים, הליכות והלכות על סדר היום במשנת רבותינו הפוסקים וההולכים בתורת החסידות, עם הערות בשם "ניצוצי אורות" (פיוטרקוב, תרס"ח).

אחייניתו של רבי יצחק מרדכי כתבה בדף-עד של "יד ושם" כי הרב נולד בשנת 1885, ואשתו בשנת 1886, ושהיה להם בן אחד. עוד כתבה שהרב "נורה על הגנת בחורי ישיבה". והרב ד"ר יצחק אלפסי כתב שהרב נורא בשעה שיהודי אופוטשנה חלקו לו כבוד לעלות ראשון לרכבת הגירוש.

ר' אלטר, בנו של רבי יצחק מרדכי, היה רבה של זאווירטשה, וגורש לאושוויץ, שם נשלח לעבודת כפייה ובראשית שנת תש"ה (1944) עדיין היה בין החיים.

אחיו, הרב יעקב שמעון הי"ד, האדמו”ר מקאלושק בלאדז', נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז’. ,

מספר הצפיות במאמר: 58

בשם ה' ובעזרתו ה' בה"ב כ"ב אייר למב"י תרצ"ו ראדזין

חיים וברכה למשמרת שלום לאנ"ש החסידים היקרים המסתפחים בנחלת ה' תותב"א בעיר תל אביב יבנה עירנו אמן.

אחרי דרישת שלומם הטוב למשמע שמעה נפשי וגם השגתי מכתבים מבשרים זה יותר משנה אשר תודה לא-ל עלה בידכם להתכנס ולשכור לכם "בית החסידים" מהודר להתפלל יחד. ובכן הנני עתה בזה לברך אתכם שתזכו לרומם את בית אלקינו ולהעמיד את כל חורבותינו ותתברכו משמי מעונים בשפע פרנסה וברכה ורב שלום עד בלי ירח ותשבו שקט ושאנן ואין מחריד. ועתה באתי לבקש ולעורר אתכם שתשימו לבבכם להחזיק בתורת ה' ולקבוע עתים לתורה, כל אחד ואחד כפי יכולתו. ואת כוונת הלב הן הן הדברים, שיהיו דברי התורה חביבים עליכם וזה יהיה כל מגמתכם. ותזכרו כי היגיעה בדברי עולם הזה הוא רק אמצעי להשיג על ידו התכלית. ועיקר התכלית הוא רק תורה ומעשים. ולכן תזהרו שלא תעשו חס ושלום מהעיקר טפל והטפל לעיקר. ובשגם כי השתדלות האדם בדברי העולם הזה הוא רק להעמיד כלי שיהיה מקום שישרה בו ברכת ה' יתברך, אמנם הפועל הוא ה' יתברך, כי הכל בידי שמים, ואם ה' לא יבנה בית וגו'. שאני בדברי תורה ומעשים טובים, זאת ניתן להאדם לעבדה ולשמרה במצות עשה ולא תעשה. ואם תבקשו את ה' יתברך ימצא לכם, ומצאת ולא יגעת אל תאמין. לכן אתם תתחזקו לעשות את כל המוטל עליכם ואז יגמור ה' יתברך בעד כל מפעלכם לטובה, ואז תצליחו את דרכיכם ותשכילו. והנה חכמינו ז"ל אמרו שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ובשגם כי היא חיזוק גדול כי איש את רעהו יזרזו ויעזורו, לכן תשתדלו לקבוע לכם שיעורין תמידין כסדרן בבית החסידים בכל יום ויום. וגם ההליכה לבית החסידים הוא דבר גדול, כמאמרם ז"ל ששכר הליכה בידו. ואפילו מי שהנהו מוטרד מאוד, על כל פנים יתאמץ להיות שני פעמים בשבוע בימות החול בה"בית החסידים" ולקבוע לעצמו שמה זמן ללימוד תורה הקדושה. ולהיות שהרבה מצות ישנם שאינם נהוגות אלא בארץ ישראל והמתיישבים שמה שלא הורגלו להם מנעוריהם קרובים להיכשל חס ושלום בהם ולשכוח בשעת מעשה, לכן לפי דעתי נכון לפניכם לקבוע לכם שיעור ללמוד דיני מצות התלויות בארץ כמו הלכות זרעים  והלכות תרומות ומעשרות ודמאי והלכות שמיטת קרקע לפי דברי רוב הפוסקים נוהג גם כן בזמן הזה בארץ ישראל מדאורייתא ואין לסמוך על שום היתר. וכל הדינים הללו נצרכים לכל איש ישראל ורבה המכשלה בזה עד עתה. ועוד מכולם ובפרט מבעלי היכולת שתתאמצו בכל יכולתכם להחזיק את ה"בית החסידים" ולשלם שכר דירה. ואפילו אותן שדרים מרחוק ואי אפשר להם בשום אופן לבוא להתפלל שמה בשבתות וימים טובים, אף על פי כן ישתתפו בתשלומי שכר דירה ויתר הוצאות ה"בית החסידים". וגם יתאמצו על כל פנים לפרקים לבוא לבית החסידים. ואבקש להודיעני רשמית מפורטת מכל המתפללים ומהנושאים בעול בבית החסידים. וה' יגן עליכם ויושיע וישוב את שבותנו ויקבץ נדחנו, ולא נוסיף לענות עוד. הנני הדורש שלום טובתכם בכל לב ונפש חפצה ומברך אתכם בברכת חיים ושלום ובכל הטוב, שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זלה"ה מראדזין.

(מכתב הרבי לחסידיו בתל-אביב, נדפס ב"תפארת ראדזין", חוב' 2, מנחם אב תשל"ב)

---

רבי שמואל שלמה לייינר, האדמו"ר החמישי בשושלת ראדזין, היה בנו יחידו של האדמו"ר רבי מרדכי יוסף אלעזר מראדזין בעל "תפארת יוסף". רבי שמואל שלמה נולד בי"ח בשבט תרס"ט ומנעוריו נודע כבעל זיכרון נפלא וכעילוי גדול, חריף ובקי בתורה ובחסידות. הוא נשא לאשה את שפרה מירל בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב. לאחר נישואיו היו סמוך על שלחן חותנו במשך כשנה, והתמסר כולו לתורה ולעבודת ה'. לאחר מיתת אביו בשנת תרפ"ט, לאחר הפצרות החסידים, הוכתר רבי שמואל שלמה כממלא מקומו. בתחילת נשיאותו התגורר בבית אביו בוורשה, אך כעבור מספר שנים עבר לראדזין והפך אותה למרכזי תורני חסידי. הרבי הצעיר ונושא בעול הנהגת הציבור, והתגלה כרחמן וענוותן, ויחד עם זאת, כמנהיג תקיף בענייני היהדות. היו לרבי אלפי חסידים והוא היה מנהיג נערץ ומוכשר.

הוא ייסד בראדזין את ישיבת "סוד ישרים" בפולין בה למדו כ-300 בחורים. הרבי הסביר את הצורך בייסוד הישיבה בנימוק כי בזמן הבעל שם טוב היה העולם מלא תורה ויראת שמים והיה צורך בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. בימינו, יש צורך לחזק את עמוד התורה מחדש, בלי לגרוע כהוא זה מההתעמקות בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. "סוד ישרים" כולל את שני הדברים יחד: סוד הקיום שלנו הוא בתורה, וסוד התורה. "ישרים דרכי ד"' שהם עמוד החסידות. הרבי עמד על הצורך לייסד ישיבה המספקת תזונה וחדרי שינה לתלמידים, בנימוק כי אם בחור ישיבה יאלץ לאכול "ימים" אצל בעלי בתים ולא יהיה לו חדר שינה מסודר, יגרום הדבר לביזיון התורה ולבזבוז זמן ולא תהיה לבחור הרחבת הדעת הדרושה ללימוד התורה. הרבי עבד במסירות נפש יומם ולילה להקים את הישיבה, ואחר כך להשגיח ולפקח עליה. באגרת שכתב לרגל יסוד הישיבה בשנת תרצ"ו הטעים כי "בכל חפצינו נרצה לקרב את כל הבא לקרב את עצמו וללמוד תורה, אשר זאת היא תוחלתנו שנוכל לפתוח את שערי התורה לפני הצמאים לדבר ה' להגדיל תורה ולהאדירה". הוא לא הסתפק בישיבה אחת אלא יזם רשת של ישיבות קטנות, שיהוו מכינה לישיבה הגדולה בראדזין ונדד ברחבי פולין על מנת לייסד רשת ישיבות, תלמודי תורה ובתי ספר של "בית יעקב".

הרבי הפיץ בין חסידיו את מסורת הפקת התכלת מה"חלזון" שגילה סבו הגאון האדמו"ר רבי גרשון הניך מראדזין מחבר "סדרי טהרה", והקפיד לעסוק בעצמו בצביעת התכלת.

מתוך חשש לשלום תלמידיו סגר את ישיבתו שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר פלישת הנאצים לפולין, דאג הרבי לסייע לפליטים יהודים שהגיעו לראדזין והפך את חדרי הישיבה למקלט להמוני פליטים נודדים. הרבי קרא לחסידיו למכור את מטלטליהם על מנת לסייע בהאכלת הרעבים. על פי עדותו של אברך ששרד את השואה, ציווה עליו הרבי בשבת למהר ולחטוב עצים כדי לחמם מים לחולים. כשהאברך היסס לרגע, זרק הרבי מעליו את המעיל והשטריימל, לקח במהירות את הגרזן, חטב עצים הדליק אש, והגיש תה חם לחולים.

בהמשך ברחו הרבי וקבוצה מחסידיו מראדזין לגטו בעיר וולאדובה. הרבי הזהיר את יושבי הגטו מתוכנית השמדת היהודים, וקרא להם שלא לשתף פעולה עם היודנרט ולא להרשם ברשימות שערכו הגרמנים. הרבי תמך במאבק פעיל נגד הנאצים וקרא לחסידיו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. הוא ביקש לארגן חמישים איש מחסידיו שיפתחו במרד, ישרפו את הגטו, יברחו ליער, יתחמשו וילחמו בנאצים, אך התוכנית לא יצאה לפועל.

נעשו מספר ניסיונות להציל את הרבי ולהבריח אותו, אך הוא סירב לעבור לצד הסובייטי, ואמר שחובה עליו להישאר עם שאר אחיו היהודים הלכודים בצרה ובסכנה בשטח הכיבוש הגרמני, על מנת לעשות למענם ככל יכולתו. בדבר מאמצי רבי חיים עוזר להציל את האדמו"ר מראדזין ראה אגרות ר' חיים עוזר, א, אגרת רעח, עמ' רצט.

ישנם מספר גרסאות שונות על נסיבות הרצחו של הרבי .

על פי גירסת העיתון "ידיעות" (עיתון מחתרתי של "דרור", 2 ביוני 42), על פי ר' שלמה זלמן שרגאי (הצפה, א' בסיון תש"ו) ועל פי מה שפורסם בעיתון היידי "אונזר וועג" שיצא לאור בפריז עבור שארית הפליטה, על מנת להציל את הרבי, הלך גבאי הרבי (או יהודי אחר) ללא ידיעת האדמו"ר, התחזה לרבי, הסגיר את עצמו למפקדת הגסטפו ונורה למוות. אחר כך נתפס הרבי (או הסגיר עצמו לאחר שטבל במקווה והתעטף בטלית עם תכלת), נעצר, עונה ונרצח. יש לציין כי סיפור זה הוכחש על ידי עדים ששהו עם הרבי בגטו וולאדובה עד סמוך להרצחו.
על פי גרסה העיתון "פורוורטס", לאחר שהגרמנים עינו את האדמו"ר, הם ריכזו את כל בני הקהילה ותלו את האדמו"ר לנגד עיניהם. כעבור שלושה ימים חירפו כמה צעירים את נפשם, הורידו את גופתו והביאו אותו לקבר ישראל.
על פי גרסת שורדי גטו וולאדובה, משנודע לרבי על מחנה ההשמדה "סוביבור" הסמוכה לוולאדובה, הכריז הרבי על שלשה ימי צום. הדבר נודע לנאצים והם מיהרו לעצור אותו, ולאחר כמה ימים, בכ"ט באייר תש"ב, הם רצחו את הרבי. הרב יוסף צבי אפשטיין, ששרד את השואה, ועדים נוספים, אישרו שיום מותו של הרבי היה בערב ר"ח סיון תש"ב. הרב אפשטיין הוסיף כתב "לו שמעו לעצתו של הרבי, היו נשארים בחיים עוד אלפי יהודים". (לפי עדות יחיאל זרינהויז ב"ספר ולודאבה" עמו' 591, הרבי נרצח ביום ב' של שבועות, ז' בסיוון, בעת קריאת הברכות בברית שערך במקום סמוך אחיו ליאון גרינהויז לבנו משה).

אשת הרבי וכל ילדיהם, יוטא הדסה, חוה בלימה, ברכה רחל ומרדכי אלעזר נספו גם הם בשואה (במספר מקורות צויין שהיו לרבי ששה ילדים וכולם נספו). גיסו של הרבי מראדזין, רבי אברהם ישכר אנגלהרד, אב"ד סוסנוביץ וראש רשת הישיבות של ראדזין בפולין, ברח ליערות עם חסידים אחדים, חבר לפרטיזנים ושרד את השואה. לאחר המלחמה היגר רבי אברהם ישכר לארה"ב ובשנת תשי"ד הוכתר לאדמו"ר מראדזין, עלה לארץ ישראל וכיהן בה כרב וכאדמו"ר.

המשורר יצחק קצנלסון הי"ד כתב פואמה מפורסמת "שיר על הרבי מארדזין", בו הוא מונה את מעלותיו הרבות של הרבי, אך אינו מתייחסד לתמיכתו במרד.

תולדות הרבי הובאו בקובץ "שבת התאחדות דחסידי ראדזין", בחוקותי תשע"ה, הוצאת מכון "תפארת ראדזין", בני ברק, עמו' כח-נט. מידע על תולדות ישיבת "סוד ישרים" הובא בספר "בסוד ישרים ועדה" (בני ברק, תשנ"ז).

הרבי הספיק להדפיס את החלק השלישי של ספר "בית יעקב" על ספר ויקרא מאת אבי סבו, את מסכת "מקוואות" מתוך "סדרי טהרה", ואת ספרו של אביו "תפארת יוסף" (ורשה תרצ"ה). הוא הכין לדפוס את הספר "פרי עץ חיים" מזקנו ה"ארחות חיים". חלק נוסף מ"סדרי טהרה", שהיה מסודר לדפוס אבד עם כתבים רבים נוספים בימי השואה. מכתביו של הרבי מראדזין נותרו רק שאריות מועטות ובהם האגרת, המבואת למעלה, אותה כתב הרבי ל"בית החסידים דראדזין" בתל אביב. ערכה של אגרת זו בעיני חסידי ראדזין לא יסולא בפז, והאדמו"ר רבי אברהם יצחק הקריא אותה בהתוועדות והגדיר אותה בתוך "צוואה" של רבי שמואל שלמה הי"ד.

מלבד אגרת זו שרדו לפליטה שני מכתבים שכתב הרבי אודות ישיבתו "סוד ישרים", וכן מספר הסכמות. באחד ממכתבים אלו כתב לחסידיו: "הנני אשר, אם ירצה ה', תיכף אחר חג הפסח הבא עלינו לטובה נפתח את הישיבה, והאמצעים להחזקת הישיבה; הוסכם אצלינו ראשית כל לקבוע קופסאות בבית כל אחד ואחד מאנ"ש יחיו, וחוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד שיקבל עליו בלי נדר ליתן שמה נדבתו מידי יום ביומו, הנדיבים כנדבת לבכם והעשירים כברכת ה' עליכם. ותדעו כי במה שתחסרו ממונכם להחזקת לומדי התורה, הנכם מתמכין דאורייתא וכו'… ואפילו מי שאין ידו משגת יוכל להמנות בדבר מצווה רבה הלזו שיקבל עליו, בלי נדר ליתן בכל יום נדבתו אפילו נתינה הכי מועטת, אך שיהיה חוק בקביעות מידי יום ביומו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וצדקה ילבש כשריון מגן מכל פגעי הזמן".

בהסכמה ארוכה שכתב הרבי מראדזין לספרו של הרב דוד יצחק מרגליות "קנאת סופרים", מאריך הרבי בחובת השעה לחנך את הדור הצעיר תוך שמירה על משמרת הקודש, וכך כתב:

בשם ה' ובעזרתו. הנה כבר נודע ומפורסם לשם ולתהילה מפעלות החברה המפוארה הנקראת בשם "אהבת תורה ויראת שמים" שנתייסדה זה כי"ב שנה על ידי הגבר אשר הקים עולה של תורה, ה"ה כבוד הרבני המופלג בתורה ומלא יראת ה', רב פעלים ולא מחזיק טיבותא לנפשיה מוהר"ר ר' דוד יצחק שיחי' בהרבני מוהר"ר ר' מענדיל ז"ל מרגליות, ועל ידי בנו האברך הנעלה והמופלג בתורה וירא את ה' מנעוריו כש"ת כמוהר"ר ר' דניאל שיחי', אשר נשאם לבם לקרב לב בחורי בני ישראל לאביהם שבשמים, אותם הבחורים שמחמת אורך וכובד הגלות בעווה"ר הוכרחו בכדי לפרנס את עצמם, או גם לשלוח טרף לבית הוריהם, לשלוח ידם במסחר או במלאכה חוץ מד' אמות של הלכה.

ועם אלו ישתדלו ללמדם דעת ויראת ה' ולעוררם מתרדמת הזמן, ולחזק אותם לקבוע עתים לתלמוד תורה בחבורה בכל עת אשר תמצא ידם להשתחרר מעט מטרדות הזמן בבוקר ובערב ובפרט בשבתות וימים טובים, ולמשוך אותם בחבלי אדם בעבותות אהבת השם יתברך ותורתו, ללמוד וללמד על מנת לעשות ולנטוע בקרבם מידות ישרות תפארת לעושיה ותפארת להם מן האדם.

ותודה לא-ל עבודתם עשתה פרי טוב ותועלת גדולה, הן לאותם שהיו מגודלים מנעוריהם לתלמוד תורה אשר חזקו את ידם להחזיק במעוז תורת ה' וחיילים להגביר מבלי הרף, והן לאותם אשר היו רחוקים וחדשים מקרוב באו לקרב את עצמם לתורה ויראת שמים, וחפץ ה' בידם הצליח. ורבים עתה בני חבורתם. ובכל יום ויום מתווספים ספסלי בי' מדרשא בלי עין הרע כן ירבו ובחצרות אלקינו יפריחו. והמה מצויינים בתורה ויראת שמים ובמידות ישרות ודרך ארץ, וכל רואיהם יכירם כי הם זרע ברך ה'. נמצאו ביניהם כבר הרבה תלמידים שהם מרביצי תורה ברבים, ובכל מקום בואם ישתדלו להעמיד חבורות כאלה, ללמוד וללמד ולהגדיל תורה ולהאדירה.

ומי מגדולי התורה וצדיקי דורנו ראשי אלפי ישראל והרבנים עיני העדה, אשר ידוע להם מפעלם, יתנו עדיהם ויצדיקו להגיד ישרם בשער בת רבים, שנאמר בהם "כי טוב" ועוול לא נמצא בהם. כי לא כדרך המתחדשים בזמנינו הרי עמל, אשר זה דרכם כסל למו לשום מהלך נפשם אחרי מראה עיניהם וכל מגמתם לחבק חיק נכריה ובידי נכרים ישפיקו ובמעטפות הכוונה לשם שמים יתעטפו ולאחיזת עיניים יערבו קודש בחול וטהור בטמא על טהרת הקודש לפי דמיונם השווא, לא כן דרך החבורה הלזו, כי דרכם ישרה וברורה מבלי שום תערובות שמץ דופי ודבר זר, זולת לימוד התורה ויראת ה' לנטוע בלבם אהבת תורה ויראת שמים ודרך ארץ על פי התורה להיזהר בכבוד חברים ומורא רבם ולכבד את התורה ולומדיה.

ועתה עלה על לב האברך המופלג והמצויין וכו' כמוהר"ר דניאל שיחי' הנ"ל, לעמוס על שכם התלמידים שיחי' שכל אחד ואחד ילקט מהספרים הנמצאים אתו מגדולי ישראל וקדושיו, דברי הלכה ואגדה ודברי מוסר נוחי ההבנה השווים לכל נפש על סדר פרשיות התורה ולהדפיסם בשם אומרם בקונטרסים מיוחדים בשם "קנאת סופרים" אשר ירבה חכמה אצל התלמידים ויגדיל תשוקתם להתמיד בלימוד התורה הקדושה להגות בעיתותיהם הפנויות בספרים הקדושים לדעת חכמה ויראת ה', ולא יבלו זמנם לבטלה. וגם יהיה מצוי בידם קובץ מלוקט מדברים ערבים המושכים לבו של אדם מסודרים דבר על אופניו על סדר התורה, למען יתענגו בהם בשבתות וימים טובים, דבר בעתו מה טוב.

וקונטרס הראשון על סדר "בראשית" היה למראה עיני ועיינתי בו. והנה גוף המחברת אינו צריך להסכמה, כי כל דבריהם ממקום קדוש יהלכו, וכבר באו עליהם גדולי ישראל על החתום בהסכמותיהם. ובשגם כי מכיר אנכי את הרבני המופלג מוהר"ר ר' דוד יצחק שליט"א ובנו מוהר"ר דניאל שיחי' שהמה מופלגי תורה ויראת ה' וכל מעשיהם לשם שמים, וחזקת חברים להם שלא יוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן.

אך למען חזק ידי עושי מצווה, אף ידי תיכון להיות מהנטפלים עמהם לזרז את בני ישראל לתמוך את העושי מצווה ולהביא ברכה לתוך ביתם את החיבור הנ"ל ולומר לפעלא טבא יישר ותחזקנה ידיכם להגדיל תורה ולהאדירה. ובוודאי דבר זה יגרום לקרב את הגאולה בב"א, וכמאמרם ז"ל מלמד שהיה בידם מגילות שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלם לפי שהיו נוחים בשבת. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

וזכות התורה הקדושה תגן על לומדיה ותומכיה להיוושע בכל הטוב בגשמיות וברוחניות וה' יתברך ירחיב את גבולנו למען נוכל להגות בתורתו ולקיים מצוותיו בלי שום מניעה.

באתי על החתום אור ליום ד' פרשת חיי י"ט מרחשוון תרצ"ד פה ווארשא

שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זללה"ה מראדזין

מספר הצפיות במאמר: 121

• היה שגור בפיו, כי גמרא עם פירוש רש"י ותוספות הם בשביל כל יהודי לחם חוקו. וכשם שאי אפשר לו לאדם להתקיים בלי לחם, כך אי אפשר להתקיים אפילו יום אחד, כאדם, כיהודי וכחסיד, בלי לימוד שיעורו בגפ"ת [גמרא-פירוש רש"י- תוספות].

• הרבי דיבר תמיד בגנות הגאווה וההתנשאות ובשבח הענוותנות, כי לדעתו הגאווה והגדולה הם המפריעים הגדולים ביותר לעבודת הבורא ולמילוי ייעודו של האדם בעולמו.

• בימי השואה אמר פעם הרבי לפני ברכת המזון: אומרים אנו בתפילת ידיד נפש "וחוסה נא על בן אהובך" ואחר כך מוסיפים "וחוסה נא ואל נא תתעלם". כפל הלשון למה? אלא ידועים דברי חז"ל על הפסוק "לא תוכל להתעלם" (דברים כב,ג), פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינה לפי כבודו. יכול להיות שזקן מלא רחמים יעלים עינו ממנו כי אין זה לפי כבודו לטפל בנו מחמת החטאים שלנו, לפיכך מקדימים "וחוסה נא על בן אהובך", ואנו הלא נקראים "בנים" למקום, וכלום יש אב שאין מכבודו לטפל בבנו? ואנו הלא נקראים בנים "בנים אתם לה' אלקיכם". ומה שייך לומר לא לפי כבודו להושיע לנו בעת צרה ויגון? לפיכך אנו מתחננים לפניך "וחוסה נא ואל תתעלם".

(שמואל רוטשטיין, אלה אזכרה, ג, עמ' 249-256)

---

ניגון מאת רבי חיים ירחמיאל מזוואלין הי"ד, באדיבות המכון לשימור ולתיעוד ניגוני מודז'יץ. מקור הניגון מהרה"ח ר' דוד פרקוביץ ז"ל.

ניגון נוסף ניתן לשמוע באתר המכון לשימור ולתיעוד ניגוני מודז'יץ.

---

רבי חיים ירחמיאל טויב נולד בשנת תרל"ט (1879) לאביו האדמו"ר מזוואלין רבי משה אהרן, מצאצאי האדמו"ר רבי יחזקאל מקוזמיר, תלמידו של החוזה מלובלין. אחיו של רבי משה אהרן, היה רבי ישראל, האדמו"ר הראשון ממודז'יץ, מחבר הספר "דברי ישראל" על התורה.
רבי חיים ירחמיאל  היה מתמיד גדול ולמדן שהתבודד ושקד על תלמודו לילות כימים, ולמד בידי יום שיעורי גמרא, מדרש, זוהר וספרי ראשונים ואחרונים. בצעירותו נשא לאשה את מרת חיה אלטה בת האדמו"ר מקינצק, רבי פנחס רבינוביץ, בנו של רבי נתן דוד משידלובצה, מצאצאי ה"יהודי הקדוש". לאחר נישואיו היה רבי חיים ירחמיאל סמוך על שלחן חותנו במשך חמש שנים, שם למד אצל רבי יואב יהושע ווינגארטן בעל "חלקת יואב". רבי חיים ירחמיאל היה מנגן נפלא ומלחין דגול ויצירתי להפליא, שהעמיד את הדגש בחסידות על הנגינה. חסידי פולין היו שרים רבים מניגוניו. מאזיניו היו משתוממים כששמעו את הרבי מבצע בקולו את יצירותיו המוזיקליות הנהדרות, המקוריות ביותר, המלאות חן ויופי והחודרות לתוך נשמתו של אדם, שכן הרבי מעולם לא למד את תורת המוזיקה מפי מורים, אך ידע להשתמש למעשה בחוקי הנגינה ובכלליה. כשהיה ניגש לפני התיבה, באותן השנים, היו כל יהודי העיירה מתקבצים לשמוע את ניגוניו החסידיים, עד שבית המדרש היה מלא ומאות ואלפים הצטופפו בחוץ לקלוט את נועם מנגינותיו. לאחר פטירת חותנו חזר לגור לצד אביו, האדמו"ר הזקן רבי משה אהרן, בזוואלין. בעקבות שריפה שכלתה את כל רכושו של אביו, עבר אביו לנובידבור הסמוכה לוורשה. ורבי חיים ירחמיאל נעשה לאדמו"ר בחיי אביו ובהוראתו וקבע את מושבו בז'יכלין. במעמד הפרידה מהאדמו"ר הזקן, התמרמרו טובי העיר על עזיבתו. בתגובה הסיר האדמו"ר הזקן את כובעו מעל ראשו, הניח אותו על ראש בנו ואמר להם "הריני משאיר לכם את בני אשר ידו כידי ולבו כלבי. ואני בטוח שיוכל להשפיע עליהם כרוח ה' הטובה עליו גם ברוחניות וגם בגשמיות".

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד (1914) עזב את זוואלין ועבר לוורשה, כדי להיות קרוב לאביו באותם ימי חירום. בהמשך ניאות לבקשת החסידים ועבר להתגורר במלאווה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בעקבות פטירת אביו בניסן תרע"ח (1918), עבר רבי חיים ירחמיאל לוורשה, לבקשת חסידיו. חסידיו היו פזורים ב"שטיבלך" בוורשה, פראגה, פלוצק, סטאשוב, בעיירות סביב לראדום ובערים ועיירות אחרות בפולין.

כל השבוע עסק הרבי בתורה ובחסידות בנגלה ובנסתר, ורק במסיבות של שמחה השמיע ניגונים. הרבי חיבר ניגונים מורכבים בעלי עשר סולמות, וניגונים שהגיעו לעשרים בבות, ולכל חג, ובפרט לימים הנוראים, חיבר סידרה שלימה של ניגונים חדשים. כל ניגון היה מעין תפילה זכה, שהרעידה את נפש השומע. בעת הכנסת ספר תורה שר ניגון חדש במשך שלוש שעות. בראש השנה היה הרבי תוקע לבד בשופר, ומעורר את המתפללים בבכיות גדולות מעל הבימה. הוא היה מביא אתו שבעה שופרות שקיבל בירושה מאבותיו האדמו"רים מקוזמיר, זוואלין, קינצק, שידלובצה ופשיסחה. כשעמד לפני התיבה היה שוכח את עצמו ומשתפך התפילה ובזמרה. הוא העיד על עצמו כי יכול לשלוט בעצמו כשניגש אל התיבה להתפלל "אולם משאני ניצב לפני העמוד שוב אין לי השליטה על עצמי".

הרבי היה דורש בדברי תורה רק בזמן סעודה שלישית. בימי הקיץ ארכה סעודה זו עד קרוב לחצות הלילה, והמונים נהרו לבית מדרשו לשמוע אותו שר את הזמירות במהלך הסעודה. לפני החוג המצומצם שלו היה משפיע את אמרותיו השנונות בביאור המקראות גם בסעודת שחרית של שבת. אמרות אלו עוצבו לפי שיטת העולם החסידית באופן המותאם למאורעות הזמן, באומרו כי "אין התורה סתם סיפורי מעשיות חלילה והקריאה מעוררת ומעורבת עם הזמן".

שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בראש השנה תרצ"ט (1938) אמר בבכי לחסידיו הקרובים בחדרו לפני תקיעת השופר כי "גמרנו את שנת השישים לימי חיינו, ובכן יצאנו מכלל כרת ר"ל לפי דעת המקובלים, ומטעם זה היינו צריכים להרגיש בעצמנו איזה רגש של שמחה, אולם אהה מרגישים אנו ההיפך מזה, מין צער ויגון נורא ומועקה כבדה בלב… רואים אנחנו עננים כבדים מעל ראשי אחינו בני ישראל, מתקרבת והולכת חשכת צלמוות בעולם, ואנו איננו יודעים ואיננו מבינים את פשר הדבר. האם כל כך חטאנו חס ושלום? האם עברנו על רצונו של מקום? איננו מרגישים את זה… האם שבענו מתענוגי עולם הזה? לא מינה ולא מקצתה… ובכן יהודים יקרים בקשו עלי רחמים, התפללו בעדי ובעדכם, הרעישו שחקים ובלבד שנזכה לחיים… 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים' – פשוטו כמשמעו!". דברים אלו עשו על חסידיו רושם עז, והיו לשיחת היום במשך כל השנה. כשפרצה המלחמה, בי"ז באלול תרצ"ט (1939) ובאו אליו החסידים לשמוע דברי עידוד, אמר להם: "עוד מאשתקד תלויה ועומדת מעל ראשינו גזירה קשה ונוראה, אולם תודות לתפילותיהם של הצדיקים נדחתה הגזירה מיום אל יום ומחודש לחודש כמעט עד יומו האחרון של השנה… יותר מזה לא יכלו… אולם שערי דמעות לא נשלבות, נתעורר איפוא ונתפלל לה' יתברך שנזכה לחיים".

כשנכנסו הגרמנים לוורשה התייעצו אתו אברכים צעירים האם עליהם לברוח לצד הרוסי, שם יאלצו לחלל שבתות ולאכול טריפות. הרבי התיר להם זאת, משום פיקוח נפש, אך הרבי עצמו בחר להישאר בוורשה עם משפחתו וחסידיו ואמר "אנחנו לא יכולים לברוח… אנחנו מוכרחים להישאר כאן וטעמי ונימוקי עמי".

בשנת ת"ש שינה את דרכי עבודתו: הוא התפלל במהירות ולא ניגש לפני התיבה. לבנו, הרב שמואל יצחק, שמילא את מקומו כשליח הציבור הורה לקצר בתפילתו ולהשמיט פיוטים מהתפילה, שכן, כדברי רש"י, "לא עת להאריך בתפילה בשעה שבני ישראל נתונים בצרה".

הרבי גורש לגטו וורשה עם כל משפחתו. בזה אחר זה נשלחו בני משפחתו להשמדה. תחילה נלקחה אשתו הרבנית חיה אלטה לתאי הגזים בטרבלינקה. אחריה נלקחו בנם הרב שמואל יצחק ומשפחתו, חתנם הרב בנציון סוקולובר, חתנם הרב אלימלך ליפשיץ ומשפחתו, צעיר בניו ר' פנחס אליהו, ואחר כך שאר ילדיו. כולם נספו בטרבלינקה. הי"ד. האדמו"ר עצמו שובץ לעבודה בבית החרושת, יחד עם אדמו"רים ורבנים נוספים ובהם רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפייסצ'נה, שם עבד, עד שנשלח לטרבלינקה בקיץ תש"ב ושם נרצח, בהיותו בן ששים ושלוש. הי"ד.

גם אחיו הצעיר, רבי נפתלי יעקב טויב, הצדיק מנובידבור, שישב גם הוא בוורשה, נרצח בטרבלינקה.

מחותנו של רבי חיים ירחמיאל, רבי יהודה זונדל הי"ד מחעלם, היה משושלת בעלז ונהרג עם כל משפחתו בשואה.

תורותיו ומאמריו הרבים שנכתבו על ידי חסידיו בעודו בחיים, וגם כתביו ורשימותיו, נכחדו בימי השואה. כן אבדו רוב ניגוניו, ורק מעט מזעיר השתמר בפי מעריציו שנמלטו ונצלו.

עותק ההזמנה ששלח במשנת תרפ"ח (1928) לנישואי בתו, נמצאת באתר בית המכירות מיה קולקשיין.

 

מספר הצפיות במאמר: 166

יעקב שמעון פאדווא

בהר"צ מאפאטשנא זצלל"ה

לאדז קילינסקיעגא 21

לאדז, יום ג' לס' ויחי תרצ"ה

אל כבוד הדרת גאון ישראל ותפארתו שר התורה רבינו יוסף רוזין שליט"א אבד"ק דווינסק ומצודתו פרוסה על כל קצות הגולה.

הדלקת נר עלעקטריא ביום טוב

הנני בזה לשאול דעת כ"ג שליט"א אם מותר להדליק נא עלעקטריא ביו"ט או לא, אי חשיב מוליד אור מחדש או הוא רק כמו מדליק נר מנר שדולק מכבר.

הדלקת רדיו בערב שבת שידלוק בשבת

גם ימחל נא כבוד גאונו שליט"א להודיעני דעת תורה הקדושה אם מותר לפתוח את הראדיע בערב שבת קודש סמוך לחשיכה ולהניחו פתוח כך גם בליל שבת קודש או לא.

ארי אם יש לו בושת פנים

בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ו הארי יש לו בושת פנים. ופלא מש"ס פסחים מ"ט ע"ב מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים. ויעויין עוד סנהדרין צ' ע"ב ובמדרש רבה במדבר פרשה י"ח (פסקה כב) דאכל ארי את האיש שהחייהו.

צירוף אכילת חצי זית חלב

ראיתי בפירוש רבינו גרשום מאור הגולה בחולין סוף פרק גיד הנשה (קג, א) שפירש הא דחלקו מבחוץ דקאי אחלב, ורצונו לומר סבירא ליה אכילה במעיו בעינן שיבלענו יחד במעהו. ותמהני הלא משנה שלימה רפ"ג (דכתובות) דכריתות (מ"ב) דאם אכל חצי זית חלב וחזר ואכל חצי זית חייב כיון דהוא ממין אחד.

מקור מאמר חז"ל

בתשובת הרשב"א חלק א סימן פ"ד ובספר כפתור ופרח סימן מ"ד הביאו מאמר חז"ל בזה הלשון אמרו ליה לרב פפא מה שמך אמר להו רב פפא אמר ליה והא כתוב "יהללך זר ולא פיך", אמר ליה אם אין זר, פיך. עד כאן לשונו ובעניי לא אדע מקומו איה.

חרב כחלל בראשון לטומאה

ברב עובדיה ברטנורא פסחים פרק א' משנה ו' ד"ה בנר שניטמא אם אב אב, אם ראשון ראשון. וצריך עיון דברמב"ם פרק ז' מהלכות אבות הטומאה הלכה ב' מבואר דלא אמרינן גבי ראשון חרב הרי הוא כחלל.

קרבן עולה ויורד

ברבינו בחיי פרשת ויקרא בפרשת עולה ויורד (ויקרא ה,ו) כתב כי קרבן עשיר בעולה ויורד מביא כשבה או שעירה הוא בכסף שני שקלים כיון דמיקרי "אשם" בפסוק, וקרבן הדל שמביא ב' תורים דמיהם עשירית של קרבן בהמה היו, וקרבן דלי דלות שהיא עשירית האיפה דמיו עשירית של דמי תורים הנ"ל. יעויין שם. ונפלאתי הלא גמרא ערוכה בשבועות ל"ז ע"א דשבועות העדות שהוא קרבן עולה ויורד מביא חטאת בת דנקא, ואף למצוה מן המובחר מדרבנן דיו בכבש בעולה ויורד, כמו שאמרו בש"ס כריתות דף י' ע"ב.

היש מעלת שמינה או כחושה בקרבן

בגור אריה למהר"ל כתב בפרשת בחקותי על הרש"י (ויקרא כז,י) "טוב ברע" תם בבעל מום, כתב דאין לומר טוב שמינה רע כחושה, דכלפי גבוה מה לי שמינה או כחושה. והדבר מבהיל עיין מנחות ס"ד ע"א ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה, ושם סט. ועוד בהרבה מקומות.

אש של מעלה על מזבח הפנימי

בתוספות עירובין ס"ג ע"א ד"ה מאי דריש כתבו דעל המזבח הפנימי לא היה יורד אש של מעלה לקטורת, דמערכה שניה היתה לקטורת, יעויין בפרק ב' דתמיד משנה ה', וכן כתוב בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ע'. וצריך עיון מש"ס ירושלמי סוף מסכת חגיגה לעשות מזבח 'למקטר קטורת' אין כתיב כאן אלא 'מוקטר קטורת', המזבח היה מקטר קטורת.

קשר של תפילין אי בעי קשר של קיימא

ראיתי בשו"ת אבני נזר מהגאון הקדוש מסאכטשוב חלק אורח חיים סימן קפ"ג (אות ה) שכתב אין יוצאין בתפילין אלא בקשר של קיימא כמו בשבת דלא חשיב קשר אלא של קיימא, והני דנסבי תפילין של אחרים ומשנין הקשר לפי מדת ראשם לאו שפיר עבדי, דהבעלים ישנו אחר כך הקשר לפי מדת ראשם, נמצא ראשון לא הוי של קיימא ולא יצא ידי חובתו, ומצוה לפרסם הדבר. עד כאן לשונו. אבל לפי עניות דעתי יש הרבה לעיין בדין החידוש הזה, ונפשי בשאלתי מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א להודיעני חוות דעתו הרמה דעת תורתינו הקדושה האיך לנהוג להלכה למעשה.

תולעים בעור דגי הקרפיון

ועל זאת אדרוש מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א על דבר התולעים הנמצאים בדגים הנקראים קארפען – תחת הקשקשים מובלעים בעור הדג אם מניה קרבי או מעלמא קאתי, וכדעת החכמת אדם שיש עליהם איסור דאורייתא ממש, ואם כן הוא נכון לפרסם הדבר ברבים להפרישם מאיסור תורה.

על כל זה אבקש מאד מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א למחול להודיעני תשובה ברורה וה' יתברך יחזק אותו ללמד תורה לעמו ישראל.

מנאי הדורש שלום כבוד גאונו הרמה ומתפלל בעד אריכת ימיו בבריאת גופו בתוך כל קהל עדת ישראל המצפה לשמוע לקח מפיו.

יעקב שמעון פאדוואה בן הרב הצדיק מאפאטשנא נכד הבעש"ט הקדוש זצ"ל

(קובץ תורת אמת שטפנשט, קובץ ה', תמוז תשע"ג, עמ' כב)

---

הרב הקדוש רבי יעקב שמעון פאדוויאה (פאדוואה/ פאדווא/ פאדווה) (1885 לערך – 1941), האדמו"ר מקאלושק בלאדז, היה מצאצאי הבעל שם טוב. אביו היה רבי  ישראל אהרן פאדוויאה (פרלוב) מאופוטשנא וסבא רבה שלו היה רבי יעקב דוד, האדמו"ר הזקן מאמשינוב.

נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז'. אשתו ובנם ר' ישראל אהרן (1916-1944) נהרגו על קידוש השם..

גם אחיו של הרב יעקב שמעון, רבי יצחק מרדכי הי"ד האדמו"ר מאופוטשנה, נהרג על קידוש השם.

מספר הצפיות במאמר: 110

אהובי אחי ורעי. עת צרה יהא ליעקב. עם ישראל נמצא עתה במצב כמו ספינה מטורפת בתוך גלים נוראים של ים זועף, וחיות הים האכזריות והמאוסות פותחים את לועם ולבלעם חיים, מאין מפלט, כי על היבשה אורבים נחשים ועקרבים אכזריים ומאוסים, כעס עצום ערוך למלחמה. מקרי העת הקיפום ראש ותלאה, החשיכו פניכם כאפר, והולכים שחוח ונדכא תחת קושי השיעבוד, בכל יום ויום מתרבים גזירות קשות ורעות כשואה וכחתף, רטט ושבץ אחזתם מפחד שלופי חרב הנרתחים בלי חמלה.

הנשמה והגוף מכל חלאת מין האנושי ומפלצות ותועבות האדם נתחברו ובידים טמאות וצפרניים גסות קורעות את לבם של ישראל. ובפרסות טמאות רומסים את כל הקדוש לעם ישראל בחוצפה ועזות נוראה. בארצנו הקדושה והיקרה תוב"א נשפך דמם של ישראל כמים, עד שכשל כוחינו מסבל, ומעמקי לבינו נזעק זעקה גדולה ומרה: אהא ה', עד מתי?! הלנצח תאכל חרב?!

אבל אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע, כן הבטיח לנו ה' יתברך על ידי ירמיה הנביא, וכבר אמרו לנו חז"ל בסנהדרין (דף צ"ז) "אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה שנייה ממהרת לבוא". ועל הזמן הנוכחי רמזו חז"ל, ואין לנו עצה אחרת רק להתחזק ולהאמין ולבטוח בה' יתברך, ונאמין באמונה שלמה, כי רק הוא יושיענו, ואף על פי שאנחנו לא כראוי לפני ה' יתברך, ואין לנו עתה צדיקים גדולים העומדים בפרץ, כי סעו המה למנוחות ואותנו עזבו לאנחות, אך ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יפדנו, כמו שאיתא בספר הקדוש "בית אהרן" של כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הצדיק זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שמביא בשם כבוד קדושת אדמו"ר הקדוש הרב ר' ברוך זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל – "ברוך פודה ומציל ברוך שמו", היינו שהקב"ה בעצמו עושה הפדיון בשמו הגדול ומשפיע כל טוב לישראל. וכמו שאיתא בספר הקדוש "רוקח" (סימן רט"ו) בשם ה"פסיקתא רבתי" על הפסוק "רני ושמחי": אמר להם הקב"ה למלאכי השרת, בואו ואודיע אתכם צדקתן של בני ישראל, שאני טענתי בעולם כמה פעמים צרות וייסורים הבאות עליהם בכל דור ודור ובכל שעה ושעה, ולא בעטו בי, וקוראים עצמן "רשעים" וקוראין אותי "צדיק" בפני רבים, והם אומרים בלשון הזה "אבל אנחנו חטאנו עווינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו". לפיכך מקלס שלמה את כנסת ישראל "אשת חיל מי ימצא" וכו' "אם חומה היא" וכו'.

עתה תקבלו את החיים והשלום מאדון השלום, ותחוגו את חג המצות בכשרות ובשמחה בחדוה ודיצה, ויחדש עלינו ה' יתברך את השנה בגזירות טובות ישועות ונחמות, וכל משאלות לבבנו ימלא בכל טוב באריכת ימים טובים דשנים ורעננים ומוצלחים, ואור האושר והצלחה יאירו נצח דרכינו בחיים, ויתרומם קרננו ומזלנו למעלה למעלה, עד מרום פסגת הצלחה, ונעלה אבר כיונה לעוף להסתפח בנחלת ה' בביאת גואל צדק במהרה בימינו, והיו בשלום ובטוב.

כחפץ ידידכם הדורש שלומכם הטוב ומברכם בכל טוב עד העולם.

משה בהרה"צ ישראל

(מכתבו של האדמו"ר רבי משה,לי הי"ד מסטולין אל אנ"ש בדטרויט, בפרוש השואה הנאצית. בית קרלין סטולין, עמ' שמב).

רבי משה מסטולין מדד הכל על פי מידת יראת השמים שתצא מכל דבר: הוא היה אומר "ללמוד ולהתפלל הרי חייבים, ואם מזדמן לעשות משהו אחר, ענין של רשות, יש לשאול: איזו יראת שמים תצמח מכך?". הוא נהג לחזור על דברי סבו על הפסוק: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" – פירוש הדבר שתדמה עצמך לאדם הלובש תמיד בגדים לבנים וחדשים, יקרים מאד, וצלוחית של שמן לו על ראשו ועליו להיזהר בכל רגע, שאם ינוע ראשו ילכלך השמן את בגדיו ויעלה כתמים הרבה". יראת שמים לדעתו הייתה המפתח לכל. ללא יראת שמים בלב לא תתכן מסירות נפש אמיתית, ובלי מסירות נפש אין כל ערך לעבודה. לכן ללא יראת שמים, אין אדם מסוגל לשמור באמת תורה ומצוות, ואדם ללא יראת שמים נמצא בסכנה עצומה כשהוא יחידי, כי הוא עלול לחטוא. וכך היה אומר לחסידיו: "כשיש יראה מה טוב, וכשאין חס ושלום יראה הרי ברור שצריכים לפחד תמיד מפני חוסר היראה".

הוא היה אומר בשם אבותיו ובשמו: כתוב "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". כתוב "נדברו" ולא "דברו", היינו מעצמו יצא הדיבור שלהם, כביכול דבר את עצמו, ורק אז "ויקשב ה'", רק אז הם יכולים להקשיב לקול ה', ורק אז "וישמע ה' ויכתב בספר". כל מעשה שעושה יהודי בעולם הזה, נכתב למעלה, ומכל זה נעשה ספר אחד גדול, וזהו "זה ספר תולדות האדם". וכיצד מגיעים לזה? בכוח המילים, המתפשטות לכל אברי האדם. וזהו מה שאמרו שתפילה זו עבודה שבלב, ואיזו עבודה שבלב – זו תפילה. אף שאין היא אלא בלב – היא נקראת עבודה.

(אלה אזכרה, ה, עמ' 49-48).

---

האדמו"ר רבי משה מסטולין (ליד פינסק, פולין), נקרא בפי החסידים ובני העיירה "ר' משה'לה". הוא נולד השנת תרנ"א לאביו האדמו"ר מסטולין, "הינוקא", רבי ישראל פרלוב, ומנעוריו ניכר בו גי נוצר לגדולות. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר ובקי בכל מכמני התורה, והתפלל וקיים את המצוות בהתלהבות רבה, באש קודש. את עיקר חינוכו קיבל רבי משה מאביו. רבי משה היה תלמיד חכם מוסמך, גדול בתורה, בעל מעשים טובים וגומל חסדים, אוהב ישראל בכל נפשו ומאודו, עסקן שפעל בצניעות והיה מעורב עם הבריות ובעל השכלה כללית. נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת רבי פנחס רבינוביץ מקנטיקוזבה. זמן קצר לאחר נישואיו חזר לחצר אביו בסטולין, והמשיך לעלות מעלה מעלה בתורה ובחסידות. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"א (1921) חלק עם אחיו את הירושה הרוחנית שלו, ורובם כיהנו כאדמו"רים וניהלו בתי מדרש בערים נפרדות. רבי משה ניהל חצר חסידית של אלפי חסידים בסטולין. נמשכו אליו היהודים העמלים, מפשוטי העם שאינם מחשיבים את עצמם, מבין חסידי אביו, והוא שמח בקרבתם יותר מאשר בחסידים העשירים. הוא התרחק מעסקנות מפלגתית ופעל במסירות נפש, יחד עם רבה של סטולין, הרב אשר פיאלקוב, להקמת תלמוד תורה בעיירה, בה למדו כארבע מאות תלמידים. בשנת 1922 הקים ישיבה, שנקראה בתחילה "אהל משה" ולבסוף "בית ישראל", בה למדו למעלה ממאה תלמידים, ורבי משה לאחזקת הישיבה. בראשות הישיבה כיהנו הרב משה קופולוביץ (בשנים תרפ"ו-תרפ"ח), הרב יעקב גרינברג הי"ד מסלונים והרב שמעון ז'ליכובר הי"ד.

רבי משה קירב את הדור הצעיר, היה ער לבעיות החינוך והיה מראשי הפעילים בארגון הבלתי מפלגתי "תפארת בחורים" שנועד להפיץ תורה בקרב הציבור הרחב והנוער העובד. הוא קירב כל יהודי ומצא בכל אחד את הנקודה היהודית הפנימית והטהורה. הוא זכה להערכה על פעילותו הציבורית בסטולין גם מצד הממשלה הפולנית, שהעניקה לו אות כבוד. לרבי משה היה קישור נפשי עמוק עם אארץ ישראל והוא ביקר בה פעמיים, בסתיו תרצ"ד ובשנת תרצ"ח (1933, 1938) ושמח והתרשם מבניין הארץ.

קרוב לעשרים שנה ניהל רבי משה את עדת חסידיו בסטולין, הרבה התורה ובתפילה שעות מרובות ביום, עודד את חסידיו לדיבוק חברים, לעמלה של תורה ולתפילה אמיתית בהתלהבות. דברי תורתו וחידושיו כללו רעיונות עמוקים ומשובבי לב, וכמעין המתגבר היה מחדש חידושים בכל ענפי הרוח.

בשנת תרצ"ט (1939), לאחר כיבוש סטולין בידי הסובייטים, הרבי נרדף, סבל קשות, נושל מביתו והטילו עליו מיסים כבדים. בעקבות הכיבוש הגרמני סבלו היהודים מרעב, ופליטים רבים נהרו לסטולין, ובהם כאלף אלמנות ויתומים ניצולי הטבח בדיוד-הורודוק הסמוכה. על אף המצוקה הקשה עשה הרבי כל מאמץ לסייע לפליטים בהקמת בתי תמחוי ובאיסוף בגדים עבורם. גם לאחר שהיהודים גורשו לגטו המשיך הרבי לדאוג לחלשים ולרעבים, לחזק ולעודד את הכושלים ולעורר ביטחון בישועת ה' ותקווה לימים טובים יותר.

בתיה קמפינסקי ליברמן העידה ששמעה את הרבי אומר ליהודים אחדים לאחר שהגיעו ידיעות קטועות על מפלת הנאצים ליד מוסקבה: "יהודים, עוד נזכה למפלת עמלק ולישועה קרובה!".

בבוקר בכ"ט אלול תש"ב, ערב ראש השנה תש"ג (1942), רוכזו כל יהודי סטולין בכיכר השוק והובלו למקום רציחתם.

כן נספו הרבנית דבורה לאה, בניהם:

– רבי נחום שלמה, חתן הרה"ק אשר אלימלך מקוזניץ, רעייתו פעריל יהודית ובתם הקטנה.

– ר' דוד.

– ר' אהרן.

– בתם חיה שרה.

יש גויים מקומיים שטענו בשנת 1945 שהרבי, אחיו, רבי אשר, וגיסו, רבי יעקלה, הסתתרו בבית המרחץ בחצר הרבי ונספו שם בשריפה שלשה ימים לאחר הטבח.

בשואה נספה גם אחיו, האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין ורבי אהרן, שישב בוורשה, הסתתר במחבוא וכשראה גוי רודף אחר אשה הרה ועמד לרצוח אותה, התפרץ ממחבואו ונורה בעודו מנסה להוציא את הרובה מידי הגוי. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 271

תשנח. בכל שמונה ימי חנוכה סידר המנורה קודם מנחה שיהיה מוכן ועומד תיכף לזמן ההדלקה.

תשנט. דקדק להכין בעצמו הנרות לחנוכה.

תשס. דקדק מאוד על שמן זית לנרות חנוכה.

תשסא. הכין בכל יום פתילות חדשות.

תשסב. בתפלת ערבית הכריז השמש "על הניסים" קודם שמונה עשרה.

תשסג. המנורה הייתה מונחת אצל הפתח תוך חלל המזוזות תחת המשקוף על ספסל למטה מעשרה טפחים.

תשסד. דקדק ללבוש המנעלים של שבת להדלקת הנרות.

תשסה. דקדק להדליק בזמן צאת הכוכבים תיכף אחר מעריב.

תשסו. לא היו נרות דולקים על השולחן בשעת הדלקת נר חנוכה.

תשסז. נר השמש של חלק היה סמוך למנורה רחוק קצת מהמנורה. אמנם בנר קטן של "שעוה" הדליק את נרות חנוכה.

תשסח. בירך: להדליק נר חנוכה.

תשסט. הדליק לראשונה הנר הנוסף, ואמר: "הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הקדושים וכל שמונת ימי החנוכה הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, כדי להודות ולהלל לשמך הגדול והקדוש על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתך". ובשעת אמירתו הדליק שאר הנרות.

תשע. אמר בנוסח המקובל בעמידה שבע פעמים "ויהי נועם" וגו', "יושב בסתר" וגו', ואחר כך "מזמור שיר חנוכת הבית" וגו', "למנצל בנגינות מזמור" וגו', "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" וכו', "מעוז צור", ובסופו הוסיף חרוז: "מעולם היית ישעי כבודי ומרים ראשי. שמע נא לקול שועי מלכי ואלקי קדושי. העבר חטאי ופשעי גם בגלות השלישי. חזק ישראל ומכניע יון וישמעאל, ומאדום תפדה נפשי".

תשעא. אחר הזמירות שארכו יותר מזמן שיעור ההדלקה, נטל המנורה מאצל הפתח והניחו בחלון שלצד רשות הרבים.

תשעב. ליל ו' דחנוכה יומא דהילולא של רביו זצ"ל האריך בתפלה אצל הנרות.

תשעג. ערב שבת קודש הדליק הנרות חנוכה קודם תפלת מנחה ואמר "הנרות הללו" ולא שאר הזמירות.

תשעד. במוצאי שבת קודש הדליק אחר הבדלה.

תשעה. קריאת התורה ביום ראשון חנוכה התחיל בברכת כהנים , ביום שמיני זאת חנוכה סיים בפרשת בהעלותך עד "כן עשה את המנורה".

תשעו. בראש חודש ובשבת חנוכה לא החזיר הספר תורה הראשון להבימה לאמירת קדיש

תשעז. לא אמר "מזמור שיר חנוכת הבית" אחר שיר של יום.

תשעח. בבית הכנסת הדליק הנרות אף ביום.

תשעט. ביום "זאת חנוכה" שרף את שיירי הפתילות והשמן.

(מנהגי מהריי"ו, פאר ראקאוועי תשע"ה, עמ' שצד-תה)

---

רבי יעקב ישראל וישורון רובין נולד בזידיטשוב בשנת תרמ"ה (1884). אביו ורבו, רבי ברוך רובין, היה אב"ד בריזדוביץ-סוליצה-ססרגון ומחבר ספר "שארית ברוך". מצאצאי שושלות זידיטשוב, רופשיץ, דאמבראוו, אור לשמים, קאזניץ, ליזענסק, פרימשלאן ועוד.

מילדותו למד תורה בהתמדה, בטהרה ובחריפות, והיה בעל זיכרון נפלא. בהיותו בן תשע ידע על בוריין את הלכות מליחה. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר וגודלי דורו סמכו על הוראותיו. בשנת תרס"ו, בהיותו כבן 21, קיבל היתר הוראה בארבעת חלקי השולחן ערוך מגדולי דורו, ובהם רבי שלום מרדכי שבדרון מחבר שו"ת מהרש"ם, הרב משה גרינוואלד מחבר "ערוגת הבושם", הרב אריה לייבוש הורביץ מחבר שו"ת "הרי בשמים" והרב בנימין אריה ווייס מחבר שו"ת "אבן יקרה".

בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת רעכיל בת בצדיק רבי משה יוסף מסוליצה, ובתם היחידה היא הרבנית חנה אשת בן דודה האדמו"ר מספינקא בני-ברק רבי נחמן כהנא. בשנת תרע"א התאלמן, ובשנת תרע"ב נשאה לאשה ביזווג שני את מרת אלטא נחמה מלכה בת רבי חיים דוכנר אב"ד סערעט.

משנת תרס"ז כיהן כאב"ד סוליצה (מולדובה / רומניה) ועמד ללא פשרות כנגד כל שינוי מהמקובל בהלכה ובמנהג. הזהיר את ילדיו שלהקפיד על כל מנהגי ודרכי אבותיו הקדושים, לבושם והנהגתם, בשמחה ובאמונה בהשגחה פרטית. נהג לחזור הכל יום כמה פעמים על הפסוק "אשרי איש שלא ישכחך".

הפסקים שלו היו בדקדוק גדול על פי השולחן ערוך ונושאי כליו. מנהגיו היו על פי מסורות זידיטשוב וראפשיץ. הוא נהג להתפלל באריכות, בקול נעים ומתוק, וחילק ברכות במאור פנים לכל הפונים אליו להתברך. דרשותיו עוררו את קהל השומעים לתורה ולעבודה, יראה וחסידות, עבודת הבורא והטבת המידות.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ז, נאסר ע"י חיילים רוסים כאזרח אוסטריה ונכלא במחנה אזרחי חו"ל, שם המשיך בכתיבת תשובות להלכה וסייע לאסירים בעצותיו ובהדרכותיו. לאחר שהשתחרר הגיע לססרגון שבטראנסילווניה נענה לבקשת ידידיו ומקורביו להתיישב שם ולכהן כאדמו"ר לחסידי זידיטשוב, לאחר שקיבל הסכמה לכך מאת רבה של ססרגון הרב ישראל פריינד הי"ד. הוא ייסד מרכז גדול לתורה, לתפלה ולחסידות. הוא נהג באהבת ישראל בלא גבול, הכניס לביתו עשרות פליטים יהודים מפולין והזדרז בעצמו בסבר פנים יפות לדאוג לכל צורכי הכנסת האורחים. הוא הציע להם מיטות וסיפק להם מאכל ושתייה. "וכל משאת נפשו היתה רק לעשות טובה ליהודים, לקרבם בכל יכולתו ולהקריב עצנו להם בשביל אהבתו אותם אהבה עזה ללא כל פניות" (מתוך אור ישע מאת רבי אשר ישעיה רובין).

אף שנודע כאדמו"ר מפורסם, שרבים באו אליו מקרוב ומרחוק להיות אצלו ובימים טובים. הצליח להסתיר מהציבור את מסכת מנהגיו הקדושים ואת גדלותו. בשנת תרצ"ד סירב לבקשת מרכז הקהילות ברומניה לכהן כנשיא לדעת הקהילות החרדיות בזיבענבירגען

בימי מלחמת העולם השנייה עברה ססרגון לרשות הונגריה, והרבי סייע בכל יכולתו ליהודים הרבים שעברו דרך ססרגון בדרכם למחנה העבודה בכפייה. כשהגיעו יהודים בערב יום הכיפורים שלח את בני משפחתו להביא להם מזון, והם נאלצו לשהות שם כל היום וצמו במשך יומיים. ביתו שימש כמקום מקלט לפליטים ולמשתמטים מגירוש ומעבודות כפייה.

בשנת תש"ד (1944) רוכזו כל יהודי ססרגון והסביבה בגיטו קטן בעיר, ומשם גורשו כששת אלפי נפשות לאושוויץ.

הרבי גורש מססרגון לאושוויץ יחד עם רעייתו ועם קהילתו, שם הם נהרגו עקדה"ש בי"ד בסיון תש"ד.

למרות שחידש הרבה בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך ונודע כמומחה גדול בעיקר בדיני חושן משפט, רוב כתביו אבדו בשואה ושרדו רק חמישה כתבי יד. שארית מכתביו יצאו לאור ב"גיליוני יושר" (יצא לאור לראשונה עם ספרו של אביו "שארית ברוך", ירושלים, תשל"ג). בנו כתב ופרסם את מנהגי אביו בספר "מנהגי מהריי"ו" (ירושלים, תשמ"ו).

אלו בניו שנהרגו בשואה:

• בתו הרבנית לאה, נרצחה עם בעלה הרב יקותיאל יהודה גרוס אב"ד שוגאטאג ושמונת ילדיהם: ברוך, ברכה, חנה, רחל, יוכבד, רויזא בלימה, חיים והנדיל נרצחו באושוויץ. הי"ד.

• בנו רבי יוסף מאיר רובין האדמו"ר ממיהאלפאלווא, נשלח למחנה עבודה ונפטר במחנה טרזינשטט מספר שבועות לאחר השחרור בכ"א בסיון תש"ה, ובו' בחשון שנת תשכ"ה הובא למנוחות בבית העלמין הישן בטבריה. כתבי ידו אבדו בשואה. אשתו הרבנית אסתר בת הרב חיים גרינברג מזלינא נרצחה באושוויץ עם שני ילדיהם, חיה ראצי ומנוחה, באייר תש"ד.

• בנו הרב אשר ישעיה הי"ד, התקבל לרבנות טוקאי אך גורש לאושוויץ עם רעייתו הרבנית חיה פעריא בת האדמו"ר רבי יוסף מאיר רובין מקערעסטור ועם ארבעת ילדותיהן. הרבנית והבנות נרצחו באושוויץ בט"ו בסיון תש"ד, והרב אשר ישעיה הועבר למחנה עבודה, ונפטר מאפיסת כוחות בכ"ט בטבת תש"ה. חיבר עשרה כרכי חידושים שאבדו בשואה. חיבורו על סדר ייחוסו על פי רישומי אביו וחותנו יצאו לאור בסוף ספר "אור ישע".

• בתו, יוכבד, נהרגה ערב פסח תש"ה במחנה ברגן בלזן.

• בתו הילדה שפרינצה נרצחה עם הוריה.

חלק מבניו שרדו וכיהנו כאדמו"רים בארה"ב, ובהם:

• רבי מנחם מנדל רובין, שהיה אדמו"ר לבית רופשיץ. באדר תש"ד נשא לאשה את מרת חנה בת רבי חיים מאיר יחיאל הורביץ הי"ד אב"ד ריינזשיוו-מעליץ. בשבע הברכות שלו קיבל הרב מנחם מנדל חוזה וכתב הזמנה לשמש כרבה של מוזשאי, נשא דרשת הכתרה ותכנן ליסוע למחרת לעיר מוזשאי. באמצע הסעודה הגיע הבשורה המרה שהצורר הנאצי נכנס לבודפשט, וכולם נשלחו מיידית לביתם. הרב חזר לביתו לסעליש ולאחר מספר שבועות גורש לגטו שהוקם בה. הוא גורש עם קהילתו לאושוויץ, ונלקח משם למחנות עבודה. הוא שוחרר במחנה הריכוז עבענזע ונסע משם לפערנוואלד ועמד שם בראש ישיבת שארית הפליטה. בהמשך מונה לרב ראשי במחנה "לייפנהיים" ויסד שם ישיבה וכולל. בשנת תש"י היגר לעיר פלאטבוש שבארה"ב וייסד את קהילת "ישרון – ראפשיץ", שהייתה הקהילה החסידית הראשונה באיזורה. הוא ייסד חברת "שומרי שבת" ויבר את שו"ת "חבצלת ישרון". הוא היה יו"ר "איחוד רבנים חרדים ואדמו"רים" וכיהן בוועד הרבנים של "כולל שומרי החומות לצדקה רבי מאיר בעל הנס". הוא כיהן כמנהל רוחני בתלמוד תורה סטמאר בויליאמסבורג ובאיסט סייד, שייסד דודו האדמו"ר מסטמאר, וכמנהל הרוחני של התלמוד תורה בבורו-פארק. נפטר בשנת תשס"ח (2007) והובא למנוחות בארץ ישראל.

• רבי שמואל שמלקא האדמו"ר מסוליצה בפאר רקאווי.

• רבי מרדכי דוד האדמו"ר מססרגון בברוקלין.

בנוסף ניצלו חתניו רבי נחמן כהנא בנו של האדמו"ר מספינקא רבי צבי הירש הי"ד, ורבי שבתי מייזלש ב"ר חיים אב"ד סרווש.

הערה: ע"פ "זכות אבות" (בהוצאת מוסדות ס. פאולא בארה"ק, בית שמש – בני ברק, עמ' רעג) – החל לכהן כרבה של סוליצא משנת תרס"ט.

מספר הצפיות במאמר: 169