קטגוריה: חנוכה

המגן אברהם הביא, שכאשר נסעו בני חשמונאי למלחמה היו אומרים תפילת 'ויהי נועם', ומזה הטעם אנו אומרים אותו אחר הדלקת הנרות. ועוד יש טעם, כי בימי חנוכה נגמר המשכן, ואז אמר משה רבינו עליו השלום תפילה זו, כדאיתא במדרש.

הענין של 'ויהי נועם' הנאמר אצל החשמונאים, כי הנה ידוע כמו שמספר הספר יוסיפון, שמתתיהו הכהן אמר לבניו אשר שני דרכים יש לפניהם, האחד שנמסור עצמינו על קדושת השם בלי אמוץ כח נגד האויבים. והדרך השני, אשר נאזור כגבר מתנינו ונתחזק בער האמונה הקרושה, והקב"ה יעזרינו על דבר כבוד שמו לנצח במלחמה הרוממה הזאת.

הלא ימים ידברו, העתים ספרו לנו, אשר בזמן הזה לא בחיל ולא בכח האנושי [נערכת] המלחמה, כי אם בכלי זיין החדשים המתחדשים בכל יום ומתוקנים ומהודרים לתאוות העתים הללו. ומי שירבה ביותר את ארזענאל שלו עם מאדערן כלי זיין, לו יאות הנצחון הגם שאין אנשיו גבורי כח כל-כך.

וכן היה הדבר אצל החשמונאים ז"ל, שאפילו מחשבה קטנה לא עלתה בלבם לנצח ביד אנושי, אלא שהתפללו מקודם עבור הצלחתם, ואז היו בטוחים בחסדי ה' שיעזור להם כדי לקדש שמו הגדול בעולם. וזה היה כלי זיין שלהם והקאנאן שלהם, וזכו לניצחון הרוממה.

וזה שאמרו 'ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו', דהיינו כשאנו לוחמים עם ידינו ויסדנו מלחמתנו והצלחתנו עליהם [בלבד], אזי 'ומעשה ידינו כוננהו', הם מכוננים ומיוסדים על ה', וממילא יעזרינו הקב"ה…

כתב המדרש תלפיות, "נחמד למראה" (בראשית ב,ט )' נוטריקון נר חנוכה מ"ד למראה, פירוש, שניתן למצות ראייה.

ידוע כי כשהאדם מסתכל בדבר שאינו רשאי לראותו – עושה זאת רושם על כל תהלוכותיו, כי עינא וליבא הם תרי סרסורי דעבירה, שהעין רואה והלב חומד את העבירה והאדם עושה ממילא. נמצא כי כשהאדם רואה דבר מגונה עם עיניו הגשמיות, דבר זה מכהה עיניו הרוחניות מראות. והתיקון הוא להסתכל בדבר קדושה העושה רושם והרגש קודש על כל עצמותינו.

וזה היה כאן אצל חוה, כי ראתה את עץ הדעת נחמד למראה וחטאה על ידי הראייה, וגרמה לה שתכהה עיניה הרוחניות. ומשום שהיא היתה "אם כל חי" (בראשית ג,כ), נתן הקב"ה לישראל, שהם תכלית הבריאה, מצוה התלויה בראייה, כמו שהביא המגן אברהם, שאין לנו עוד מצוה אחרת שמברכין על ראייתה, אלא נר חנוכה, ובזה נתקן מה שנפגם חוש הראייה. וזהו 'נחמד למראה', דהיינו נ"ר חנוכה מ"ד למראה.

(בזה ניחא מה שמזכירין 'על המלחמות', אף על פי שאין ראוי להזכיר מלחמה, אבל זאת היתה מלחמה אחרת – עבור קדושת השם, וזה ראוי להזכיר).

וכן היה כל מגמתם של יוונים, שרצו להכהות עיניהם של ישראל להשעותם עם אור שקר של הקולטור שלהם, המעוור את העיניים, כמו שאמרו במדרש: 'חשך – זו גלות יוון, שהחשיכו לישראל בגזירותיהם', כי ידוע שעיקר גזירתם היה לבטל את התורה מישראל ולהעבירם מן הדת חס ושלום. וכיון שנצחו החשמונאים, הראה הקב"ה בעשותו נס בהנרות ונתן לנו מצות נר חנוכה, אשר אור תורתינו לבד הוא האור האמתי, ואם יבואו כל הרוחות שבעולם לא יוכלו לכבותו, כי יאיר לנו בכל משך הגלות הארוכה.

ולפיכך נעשה הנס בשמן, ועיקר מצות נר חנוכה ניתנה בשמן, להראות לנו כמו שאמרו במדרש, שישראל נמשלו לשמן, כי כמו שהשמן אינו מתערב עם שאר משקין, אלא עולה וצף על גביהן, כך ישראל אין מתערבין עם שאר האומות. וכן ראינו זאת ביתר שאת אצל נר חנוכה.

וזה נמי כוונת החתם סופר ז"ל, שכתב על הפסוק "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יא,יד), שהוא רומז על שלשה נסים היסודיים שנעשו לאבותינו – "דגנך", רומז על פסח זמן חירותנו שאוכלים מצה מן הדגן. "ותירושך", רומז על פורים, ימי משתה ושמחה; "ויצהרך", רומז על חנוכה, שהמצוה היא בנר של שמן. "ואספת", שתאסוף אליך העניינים הללו ותיקח לך מוסר מעניין הנסים הללו על איזה דבר נעשו. תסתכל בנר חנוכה ותחקוק אותו בלבבך, שנעשה [הנס] עבור מסירת נפש אבותינו לתורה הקדושה, ולהראות נצחיותה ונצחיות ישראל, עם קדוש – ישראל ואורייתא חד הוא. וזה מרומז בשמן, כנזכר.

וכוונות אלו יעוררו וירגישו אותנו בעת הדלקת נר חנוכה מדי שנה בשנה, שמראינו הקב"ה כשאנו רואין נר קטן ושפל של חנוכה המאיר בחושך כאור צהוב, כי לא תמנו ולא כלו רחמיו ויושיענו במהרה.

וזה כוונת הכתוב (תהלים צא,טז) "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי", שהקב"ה משביע אותנו באורך ימים ומראה לנו ישועתו על ידי ההסתכלות בנר חנוכה, אשר ממנה אנו שואבים כוח לסבול עול הגלות בביטחון חזק שכאשר עשה לאבותינו נסים ונפלאות, כן יעזור ויושיע גם אותנו בקרוב.

ובהדלקת נר חנוכה בחלונותינו, יתעוררו נא החלונות של מעלה להיפתח לתפילתנו, כמו שאמרו בגמרא אשר חלונות הרקיע עתים פתוחים ועתים סגורים ,ועל ידי מצוה גדולה הזאת שאנו מקיימים בחלון, יתעוררו הרחמים שלמעלה. כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים (ב,ט): "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", דהיינו, על ידי המצוה הנעשית בחלון תתעורר הרחמנות למעלה. ואף על פי שמצות נר חנוכה אצל הפתח, מכל מקום אנו שאין אנו יכולין לקיים זה ומדליקין בחלון, יחשב זה לנו ויעורר לפתוח החלונות של מעלה, ויקויים בנו מקרא שכתוב 'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי', במהרה דידן, אמן.

(קונטרס נר חנוכה, דברי אגדה ששמע הרב יוסף אליעזר שטיינר מאביו הרב יצחק, בעת הדלקת נר חנוכה שנת תרח"ץ, ליל ד'. הודפס בספר 'תולדות יצחק')

---

הרב יצחק הי"ד נולד בשנת תרמ"ד להוריו, ר' שמעון שמואל שטיינר ורבקה, היה אב"ד ביעמערינג (ג'ומורה, כ-60 ק"מ דרומית לסרדאהלי), תלמידם של הרב שמעון חיים פלנר רבה של קהילת בעלעד ובנו הרב יואל אב"ד בעלעד ואויהל, מתלמידי הגאון הרב חיים סופר ומתלמידי הרב דוד איש שלום פרידמן אב"ד ור"מ קהילת צעהלים.

הוא הגיע ממשפחה דלת אמצעים, ואחותו רייזל (לימים, אשת הרב אהרן שמואל פלדמן מאייזנשטט) הייתה חוסכת מכספה על מנת שיוכל לקנות ספרי לימוד.

הרב נודע בצדקותו ובגאונותו. הרב ייסד ישיבה גדולה ביעמערינג, עמד בראשה והעמיד אלפי תלמידים, ובהם רבנים וגאונים.. שנים רבות לאחר שנרצח הוסיפו תלמידיו להזכירו ברטט של כבוד והתרגשות. תלמידי הישיבה התגוררו בפנימיה ואכלו בחדר אוכל, בעוד שבישיבות אחרות באותה תקופה נאלצו התלמידים לאכול 'ימים' אצל בעלי בתים. הרב היה כמו אב לתלמידיו, הוא התמסר להדריכם לתורה וליראת שמים, ולעתים קרא להם "מיינע טייערע קינדער" ("ילדי היקרים"). תלמידו, הרב דוד פרידמן, כתב בהקדמת "תולדות יצחק" "נזכור בחרדה את עריכת השולחנות בשבתות וימים טובים, איך כשהרבי זצ"ל נכנס להגיד 'שלום עליכם' קרן אור פניו קדושה וטהרה, זה חרות בזכרוננו".

הוא נהג לבקר אצל צדיקי דורו, ובהם האדמו"ר הראשון מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם, האדמו"ר רבי יעקב משה ספרין מקומרנה, האדמו"ר רבי אלעזר חיים שפירא ממונקאטש, האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד מספינקא, האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מראצפערט והאדמו"ר רבי אהרן רוקח מבעלז, ואצל כולם התקבל בכבוד גדול ובהערכה גדולה.

מכתב ממנו הודפס בספר זרע יעקב, ו', עמו' טו-טז.
מכתב חידושי תורה ממנו הודפס במוצל מהאש השלם, בהוצאת הרב נפתלי חיים סופר בנו של הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט (ירושלים, תשכ"ו, עמו' נד-נה). דברים משמו הובאו במספר ספרים (תולדות חידושי רבי מנחם כ"ץ פסרוטיץ, עמו' רכו; בית ישראל השלם, ד, עמו' נט-סא; פרדס יצחק, שבועות, א, עמו' שיב; ספר בן אהרן, מאת רבי מרדכי לוי עמודים לא נט וקטז).

דברי תורה ממנו, הכוללים פירושים וחידושים על דרך תוכחה ומוסר, על פרשיות השבוע חגים ומועדים, פתיחה להתחלת הזמן, דברי התעוררות לימי חנוכה (שנת תרצ, ועוד, אשר דרש לפני התלמידים הרבים, יצאו לאור בספר "תולדות יצחק". החיבור "שיעורי רבי יצחק שטיינער מיעמערינג", נותר בכתב יד.

מיד לאחר כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, באדר תש"ד (03.1944) הוטל עוצר בית על יהודי יעמערינג, והם גורשו באייר תש"ד (05.1944) לגטו במושונמגיארובאר הסמוכה, ומשם גורשו לגטו גיור (עיר) בירת המחוז. בסיון תש"ד (06.1944) הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בסיון תש"ד. יום הזיכרון נקבע לכ"ג בסיון.

* בשעת תפלת שחרית שבת קודש ויגש, נפל במחשבתי "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" וכו'.

עיקר קיום שבתות שכך צריכים להיות הוא בזמן שישראל על אדמתם ומקדש על מכונו שיכולים "לעשות" את השבת בפועל בקורבנות היום, או על כל פנים בשנים כתיקונם שיש לנו מקדשי מעט שבו נכנסים להתפלל ומרגישים טעם שבת, ואין אנו מוכרחים חס ושלום על ידי גזירות לבטל מנוחת שבת, ואז הם השבתות "ברית עולם".

אבל בזמן כזה בעוונותינו הרבים שבני ישראל רחמנא ליצלן הם דחופים וגולים ומפוזרים בין העמים, ובעוונותינו הרבים כמה וכמה צריכים בעל כורחם לחלל השבתות, אבל מכל מקום השבת קבוע וקיימא, וגם בעניין ובמצב הזה השבת הוא ביני ובין בני ישראל "אות" (רושם למה שהיה בתחילה), אף שצריך בעל כורחו רחמנא ליצלן לחלל שבת, הדבר מועט שעושה לשבת כמו למשל אם עושה מלאכה הוא נזהר שלא יהיה איסור דאורייתא, או על כל פנים למעט באיסור, כמו שיש ספר מיוחד שכתב לאנשי הצבא הגאון בעל חפץ חיים הנקרא 'מחנה ישראל', שם יש על כל מלאכה מל"ט מלאכות איך יוכל ליזהר בהם למעט איסורו. או איזה אות קטן שעושה באכילה ומלבוש לשם שבת, אם אי אפשר בעניין אחר ה' יתברך רואה ללבב ואונס רחמנא פטריה ומחשבה טובה נחשבת כאילו עשה בפועל.

וזה הוא "אות היא לעולם", שהאות נשאר בכל זמן, אף בזמנים מרים כאלה. אבל אחר כך אנו מתפללים לה' יתברך אף שגם באופן כזה הוא שבת, רק אנו רוצים בפועל "לעשות את השבת" בכל פרטיה בעונג כו', כי אם אין ישראל מקיימים את השבת (מחמת הגזירות שיש עליהם) מי יקיים אותה, שמא העכו"ם (שהם יושבים שלוים ושקטים), הלא לא נתת להם הזכות שיהיו יכולים לקיים את השבת, רק לנו נתת כדי לקיים אותה כתיקונה. ועל כן אמר "ולא נתת ה' אלקינו וכו' לגויי הארצות כי לישראל עמך נתתו", (ואנו מבקשים "קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך" וכו') לקיים אותה ככתוב בתורתך, על כן ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים וכו' כדי לקיים השבת כתיקונה במקום המקדש, ושם נקריב לפניך קרבנות חובותינו במהרה בימינו אמן.

* מחברי שמעתי בשם כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, באמת לא היה נס ביום א' אבל קבעו אף על פי כן ח' ימים, כדי להודיע שגם מה שהוא דרך הטבע ולפי הנראה אינו נס, גם כן הוא השגחה ונס, ועל זה קבעו גם ח' ימים חנוכה, ועל כן נקרא 'זאת חנוכה', דזה רצה לנו להורות חנוכה לידע כי הדרך הטבע הוא בהשגחה.

ובזה הדרך אמר גם כן כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א הכוונה בתפלת על הנסים וקבעו שמונה ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול ועל כולם יתברך וגו', דקבעו ח' ימים כדי ללמוד מזה להודות ולהלל לשמך הגדול על כולם.

* בסליחות בפזמון י' טבת – ארכו ימי אבלי ועוד לבי נאנח, שובה אל לאהלי מקומך אל תנח. ואמר לי חברי כי עלה בדעתו זה הרעיון כי העכו"ם מונין את ישראל ואומרים שה' יתברך עזב את ישראל ולא ישיבו עוד לארצם ולבית המקדש. אבל אם רואים שבכל המשך ימי הגלות עוד לא נשכח מאתנו בית המקדש וירושלים, הרי זה סימן שיש עוד תקוה לאחריתנו, כי גזירה הוא על המת שישתכח מן הלב. וזה כוונת הפייטן, 'ארכו ימי אבלי' ואף על פי כן 'לבי נאנח', זה סימן שיש 'שובה אל לאהלי מקומך אל תנח', שלא החלפת ישראל חס ושלום באומה אחרת או ירושלים בעיר אחרת – ונכון הוא.

* כ"ק אדמו"ר שליט"א רגיל לומר כי הקב"ה מראה ניסים, כדי לעורר את האדם שידע שגם דרך הטבע הוא נס נסתר, והכל בהשגחה. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא". וכמאמר חז"ל אין בעל הנס מכיר בנסו. אבל דוד המלך עליו השלום התפלל לה' כי יראה לנו נסים גלויים לא נסים נסתרים. ואמר "אנא ה' כי אני עבדך" וגו' "פתחת למוסרי", מה שישועתך ונסים שלך אסורים בעבותות הטבע ומכוסים מעיני הבריות. ונדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו, נגד כל ישראל תגלה ותראה מלכותו עלינו בריש גלי.

אמנם אמר אף שאנו אין אנו מכירים בנסים נסתרים שלנו, אמנם הגויים הרשעים אשר בכל יום ויום מתייעצים בעצות ותחבולות לכלותינו, הם יודעים כי הקב"ה עושים עמנו נסים כדין שה אחת בין שבעים זאבים. הזאבים יודעים כי גם למעלה מן הטבע הוא, שאין ביכולתם לעשות כליה עם אותו השה החולה והחלש, אף שהשה בעצמו אינו רואה את הזאבים, ואינו מכיר בניסו. וזה שאמר "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים", אתם הגויים עליכם לשבח ולראות את הנסים הגלויים של הקב"ה "כי גבר עלינו חסדו", ואינו מניח אתכם שבעים זאבים טורפים לעשות כליה בשה הנדח. ואף שלנו בני ישראל הנס הזה נסתר הוא, אבל להגויים הרשעים נגלה הוא, ועליהם היה להכיר בנס נגלה הזה.

הנה האיש הזה אשר אני מתחבא עמו מראה לי חיבור מן כומר, בישאף אחד רשע בזמנינו זה, ושכותב שם כי כל הרעות הבאות על ישראל הוא בשביל שאנו מחזיקים באמונתנו הקדושה, ואין אנו מקבלים את אמונתם הכוזבת. מה גדול היה הטעות לקוות מן הכומרין ישועה ועזר, הם המה נותני העצה, והם המה ההורגים והרוצחים, ואחר כך באים במסווה החנופה והניקיון לומר שהרציחה אירעה בשביל שאין אנו כמותם.

וכשאמרתי היום תהלים נפל בדעתי כי הוא כמעט הפשט הפשוט בדברי דוד המלך עליו השלום, "עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו", והם המדכאים והמענים והרוצחים, אומרים אחר כך להמדוכאים והנרצחים מהם "לא יראה י-ה ולא יבין א-להי יעקב", היינו טעמא שאתם נרצחים משום ש"לא יראה י-ה", שהסיר השגחתו מאתכם. ואמר המשורר, אבל האמת, "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". יש כאן תכלית להיסורין, וה' יודע תכליתם, אבל לא כמו שחושבים הרשעים הארורים, אלא "כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב", גם בעת צרה כזאת.

ועל כן צריך להודות לה' ולתן לו שבח והודיה גם בעת צרה והסתרת פנים כזו, ובמהרה יבוא הזמן אשר ה' יתברך יקדש שמו הגדול על ידי משיח צדקנו ובקיום כל הנבואות הקדושות, ואז נראה אל כל הצרה הזאת כאדם המסתכל על חלום אשר חלם, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה", כמו שכתב לעיל "הללו את ה' כל גוים כי גבר עלינו חסדו", ונראה למפרע ונבין שהיה צורך באלו היסורים והקב"ה ברחמיו יקרא את שמו הגדול במהרה עלינו על ידי נסים גלויים.

(קונטרס חיי עמרם)

---

הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד מנייטרא, היה בנו של השו"ב הרב יוסף ואחיו של הרב חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל ראש הישיבה מנייטרא במאונט קיסקא. בהיותו במחבוא במרתף בימי השואה, בחורף תש"ה, כתב מידי יום ביומנו חידושי תורה בהלכה ובאגדה. מתוך קונטרס זה ניכר "איך קדושים הללו עסקו בתורה בקדושה גם בשעת השמד הנורא רחמנא ליצלן, כשנתקיים במלואו הפסוק מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ובמצבים כאלה עסקו בתורה בהתמדה, ולא עוד אלא גם בזמן כזה חידשו חידושים בתורה הקדושה".

בתוך היומן ציין את היום בו שהה במחבוא שלשה חודשים: "חזרתי היום על ח"י פרקים משניות ולמדתי את פרק שלישי ממסכת חגיגה, ובזה סיימתי ברוך ה' סדר מועד משניות. מיום שבאתי לכאן בכ"ב אלול תש"ד, והיום כ"א כסליו תש"ה הרי זה ג' חדשים. ב' פרקים הראשונים של פסחים לא למדתי לפי שחסרים במשניות שלי".

לאחר שהצוררים מצאו את מקום מחבואו, גורש הרב עמרם "והגלוהו עם הגולים ונהרג באמצע הדרך ביום י"ב אייר תש"ה לפ"ק" (25.04.1945). הבית בו הסתתר נהרס במלחמה, וכתביו של הרב עמרם נמצאו בשלימות בזוית המרתף ההרוס. לקט חידושי אגדה מכתבים אלו יצאו לאור בקונטרס 'חיי עמרם', המחובר לספרו של אחיו, 'לחם חמודות' (ניו יורק, תשס"ב). חלק מחידושים אלו מובאים בשמו של הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד, אב"ד ור"מ קהילת טירנו-נייטרא ויצאו לאור גם בתוך ההגדה של פסח "נאות דשא" בשנת תשכ"ג.

אשתו, הרבנית שינדל לאה בת הרב משה פישר מאלטנדורף נהרגה עקה"ש בט"ו בתשרי תש"ה (1944), יחד עם בתם הרבנית אסתר ייטל שטרן ובעלה הרב גרשון משה שטרן וילדיהם מרים ויוסף דוד.

ייחד עם הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד שהה במחבוא ר' דב הניג, המוזכר מספר רבות ביומנו של הרב עמרם. עדות של ר' בנימין זאב הלוי על ר' דב הניג על תקופת המחבוא ועל היומן שנמסר למשפחת ווייסמנדל הועלתה לאתר משפחת הוניג.

ב"ה יום א' ויגש זאת חנוכה [תרס"ח], קאלבסוב.

שלום וכל טוב סלה לבן אחותי הבחור כהלכה יניק וחכים בנש"ק כמר שבתי [בארנשטיין] נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב, מכתבך הגלוי עם החידושי תורה אשר הצעת בו הגיעני יום ה' שבוע החלפה לנכון, ושמחתי בשלומך הטוב ובפרט היה לי לעונג לראות ששוקד אתה על דלתי התורה. ועתה אבוא על סדר מדברותיך…

ואגב אציגה פה מה שנפל ברעיוני לתרץ קושיית התוספות בסוגיין בהא דמצאו פך של שמן חתום בחותמו של כהן גדול, והקשו דאכתי יש חשש שמא נטמא בהיסט, דגזרו על עכו"ם להיות כזבים לכל דבריהם.

ואמרתי לפי מה שהקשה הבית יוסף כיון שהיה שמן על יום א' אם כן לא היה הנס רק ז' ימים, ותירץ בתירוץ א' שחלקו השמן לח' ימים, אם כן היה הנס בכל יום ויום. ולפי זה מיושב קושיית התוספות, כיון דניתווסף גדולי היתר מעלין את השמן על ידי נס, אם כן בטל שמן הטמא ברוב שמן הניתווסף, דקיימא לן בנדרים גדולי היתר מעלין את האיסור.

וזה אין להקשות דאם כן לא היה צריך לקחת את שמן החתום בחתמו של כהן גדול, דגם שמן הטמא מדאורייתא יבטל ברוב, אך באמת ניחא לפי דעת ר' אפרים בתוספות חולין (דף ק' ע"א) דבשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ורק בבשר בחלב משום ששניהם היתר, ועיין שם בתוספות דלפי דבריו גם בדרך הילוכו מוכרחין אנו לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב, דאם לא כן אין ראיה דבשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה, עיין שם בתוספות. והנה הכרתי ופלתי מביא בשם הרשב"א דכמו דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב לכולי עלמא משום ששניהם היתר, כן בקדשים הדין כן, דעיקר הטעם בבשר בחלב משום ששניהם היתר וכשנצטרפו נאסרו, וכיון דקיימא לן בקדשים היתר מצטרף לאיסור, אם כן חתיכה עצמה נעשית נבלה מדאורייתא בקדשים. והנה דעת הרמב"ם מובא בטו"ז (סי' צ') דבאיסור דרבנן, כגון בשר עוף בחלב, לא אמרינן  חתיכה עצמה נעשית נבלה.

ולפי זה ניחא, דבשלמא שמן הטמא מדאורייתא הגם שניתוסף רוב על ידי נס, מכל מקום קמא קמא דניתווסף נעשית נבלה ולא יצטרף אחר כך לבטל, דקדשים טמאים אסורין ונאסרו מטעם חתיכה נעשית נבלה [בשלמא על הא דנדרים הנ"ל גדולי היתר מעלין את האיסור לא קשיא, לפי מה דנאמר גם בדרך הילוכו נעשית נבלה, אם כן הגדולין שגדלו קמא קמא נעשית נבלה. זה אינו, דשם איירי לענין שביעית וערלה דהם שאר איסורין, ובשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה לפי דעת רבנו אפרים, מה שאין כן בקדשים דדמי לבשר בחלב לדעת הרשב"א הנ"ל, אם כן שמן הטמא מדאורייתא יאסור את שמן הניתווסף קמא קמא נאסר משום חתיכה עצמה נעשית נבלה ולא יועיל לבטל אחר כך]. מה שאין כן שמן החתום בחותמו של כהן גדול, כיון דלא נטמא מדאורייתא רק מדרבנן, משום שגזרו על עכו"ם להיות כזבים לכל דבריהם, וכיון דאין כאן רק איסור דרבנן, ובאיסור דרבנן לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה, אם כן שפיר נתבטל שמן הטמא בשמן הניתווסף על ידי נס מטעם גדולי היתר מעלין את האיסור, ודו"ק.

ובעיקר קושיית התוספות לא אדע מאי קשיא להו, כיון דאין כאן ודאי שהסיטו עכו"ם רק ספק, וכיון דאין כאן רק טומאה דרבנן וקיימא לן ספק דרבנן לקולא, אף ברשות היחיד  ספיקו טהור, כמו דאמרינן ריש נדה (דף ה'), וצריך עיון.

ואתה תאבה לעיין היטב במכתבי זה, ואבקשך לשמחני גם הלאה בחידושי תורה לשמח את נפש דודך הדורש שלומך.

שבתי הכהן ראפאפארט

(עטרת חן: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה, מזכרת משמחת נישואין בכפר חב"ד, אייר תשע"ו, עמו' צג)

---

הרב שבתי הכהן רפפורט הי"ד נולד בשנת תרמ"ה (1885) בביאלה-פודלסקא לאמו מרגלית, אחותו של האדמו"ר מסוכוטשוב בעל ה"אבני נזר", ולאביו הגאון הרב יצחק חיים הכהן רפפורט אב"ד אוסטרובה, ב"ר שבתי הכהן רפפורט אב"ד דומברובה, ב"ר אברהם אבלי אב"ד טורנא שהיה דור שישי בן אחר בן לרבנו הש"ך. בשנת תרמ"ט (1889) נאלץ הרב יצחק חיים, לעזוב את אוסטרובה שהייתה  בפולין הקונגרסאית, תחת השלטון הרוסי, ולהתיישב בקראקא, בשל היותו יליד גליציה ובעל אזרחות אוסטרית (ייחוסו מובא ב"עטרת חן: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה", עמו' מז).

הרב שבתי ב"ר יצחק חיים הכהן נשא לאשה את מרת פיגא בתו של הרב משה אהרן אקשטיין מקאלבסוב, והתגורר לאחר נישואיו בסמוך לחמיו. משפחת אקשטיין היתה ידועה בקאלבסוב, בהיותם משפחה מסתעפת של נגידים וחסידים מפורסמים, שקנו להם שם טוב בכל רחבי גליציה. בן אחיו של הרב משה אהרן אקשטיין היה הרב מנחם מנדל אקשטיין הי"ד מרישא.

הרב שבתי, שהיה תלמיד חכם מובהק, כיהן כמו"צ, כדיין בית הדין הגדול וכחבר בוועד הרבנים של קראקא, לצד הראב"ד הרב משה שלמואל בלייכר, הרב יהודה מאיר הלוי לוין, הרב מרדכי צבי כהנא שפירא והרב מנחם נחום וואכסברג. הוא נספה בשואה יחד עם בני משפחתו. הי"ד.

בכתבי הרב שמעון הוברבנד הי"ד שהיו בארכיון רינגנבלום בגיטו ורשה, ויצאו לאור בספרו "קידוש השם: כתבים מימי השואה", נכתב:

קראקוב
בראשית הקיץ שלשנת 1941, לאחר שנודע כי גירושם של יהודי קראקוב ממשמש ובא, נתוועדו עסקנים מסורים אחדים, לטכס עצה כיצד להתיש כוחה של גזירה רעה זו.
באסיפה זו נתקבלה החלטה לפנות על כך בעצומה אל השלטונות. כדי לתת לעניין זה את החשיבות הראויה, הוחלט שהנאספים יפנו אל הכומר הקתולי [הקרדינל סאפייהא], שיחתום גם הוא על העצומה.
וכך הווה. כעבור ימים אחדים לאחר המציאם את העצומה, נעצרו ונכלאו כל החתומים עליה: הרב [שמואל שמעלקא] קורניצר, בנו וממלא מקום רבה של קראקוב, [צ"ל: רבי יוסף נחמיה בנו של] רבי עקיבא קורניצר; הרב רבי שבתי רפפורט, מורה הוראה בקראקוב; מר שפירא, ועוד שני יהודים. חמשה אלה נהרגו ביריות.
קדוש יהיה זכרונם!
ה' ינקום דמם.

בלוח חודש בחודשו, תשנ"ט, בהוצאת "זכרון – מפעל להנצחת יהדות הונגריה", עמו' קד, נכתב כי יום הזיכרון של הרב שמואל שמעלקא קורניצר הוא כ"ט באייר תש"א.

אך לסיפור זה ישנם כמה גירסאות, במקורות רבים נכתב שהאירוע התרחש בשנת ת"ש, והנרצחים היו הרב שמואל שמעלקא קורניצר, הרב שבתי הכהן רפפורט ופרנס העיר ר' מאיר יעקב פרידריך. הם נספו באושוויץ, ואפרם נשלח למשפחתם. משפחת קורניצר קבעה את היארצייט לא' באדר. וכך מתואר הסיפור באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, עמודות 437-436:

כשהנאצים רצו בשבט ת"ש לגרש ממנה [=מקראקא] את היהודים, הלך [הרב שמואל שמלקא קורניצר] עם הדיין הרב שבתי רפפורט ורה"ק ר' מאיר פרידריך, אל ההגמון סאפעהא שישתדל לביטול הגזירה. הלה סירב, והודיע לנאצים שמיהרו לאסור את הרבנים. לא רצה [הרב קורניצר] למלט עצמו כדי שלא ייענשו יהודים בגללו. אחרי שבועיים בכלא מונטילופה נשלחו השלושה לאושוויץ, וכעבור כמה ימים הגיע אפרם לקהילת קראקא. היארצייט נקבע א' אדר. גיסו [של הרב קורניצר], ר' יעקב פרנקל, הביא את זוגתו וילדיו לוורשא, ומשם נשלחו באלול תש"ב למחנה השמדה. אחרי השואה הוקמה מצבה על מקום מנוחתו. ילדיו: א. יעקב משה; ב. מרים; ג. יוסף נחמיה. נספו הי"ד. ושרדה רק: ד. חנה שינדל שנתגדלה בבית דודה הרב שבתי פרנקל.

על מצבת הרב קורניצר בקראקא נחרט: "פ"נ האפר של הרב וכו', אשר נהרג על ק"ה בשנת ת"ש לפ"ק, בעת שהלך בשליחותו של הכלל ישראל, ע"י הגרמנים הרשעים ימ"ש, באשפצין והובלה האפר לפה" [ראה סיני קטז (ה-ו) עמו' רעה, ספר קראקא, ירושלים תשי"ט, עמו' 391. 'אני לא סטשק: בן ישיבה בשירות חיל האויר הנאצי', ירושלים תשמ"ט, עמו' 49. 'השואה במקורות רבניים', ירושלים תשנ"ה, עמו' 194. 'לא אמות כי אחיה', אנטוורפן תשמ"ז, עמו' נט. 'שו"ת וחידושי רבנו יוסף נחמיה', בני ברק תשמ"ו, עמו' טו. אתר רבנים שקשורים לקרקוב וניספו בשואה, ועוד].

מכתב מאת הרב שבתי הכהן רפפורט הי"ד מובא ב"שפתי חיים: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה", עמו' 105. כמה מחידושיו הוזכרו בספרי חכמי דורו, ובהם הקובץ התורני "בית אברהם" (הוצאת חסידי סאכטשוב סי' ט' וסי' ע"ב), וכן בספר "חידושי יעקב" מאת תלמידו הרב יעקב גולדווסר הי"ד. מכתב אליו מובא ב"אבני נזר" או"ח סי' נה. מכתב אליו מבן דודו הרב נחום וידנפלד מובאת בספר חזון נחום, קונטרס דברתי בחזון סי' מח. מכתבו של הרב שבתי הכהן רפפורט עם בן אחותו, הרב שבתי בורשטיין, שהיה אז בן 16, המובא כאן למעלה, הובא ב"עטרת חן: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה" עמו' צג, וכן מובא מכתב נוסף ממנו ב"שפתי חיים: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה" עמו' 105.

ע"פ דף עד שכתבה גיסתו, מרת רבקה רפפורט, הרב נולד בשנת 1886 , נספה בשנת 1940, והיו לו ארבעה ילדים. ע"פ דף העד שכתב אחיינו הוא נולד בשנת 1880 ונספה בקרקוב.

ב"ה. יום א' ז' חנוכה תרצ"א לפ"ק פה טשעבין יצ"ו.

איידי דחביבא לי מילתא, אתחיל לכתוב מה ששמעתי מאדמו"ר הגאון הקדוש מבאבוב שליט"א בהיותי אצלו בפעם הראשון בשבת חנוכה "זאת חנוכה" בשבת תרפ"ו לפ"ק.

הבית יוסף הקשה בהלכות חנוכה (סימן תר"ע) אמאי עושים שמונה ימים חנוכה הלא הנס היה נצרך רק על שבעה ימים, שהרי היה שמן בהפך על לילה אחד. ותירץ דמיד שהריקו הפך תיכף נתמלא הפך עם שמן כבתחלה, נמצא שגם ביום הראשון היה נס. והקשו המפרשים אם כן בליל שמיני לא היו צריכין לנס זה שיתמלא הפך, שהרי על ליל תשיעי היו יכולין להשיג שמן חדש בטהרה, כמבואר בר"ן במסכת שבת דהיה להם שמן טהור במקום רחוק הילוך ד' ימים. ועל הליכה וחזרה היו צריכין שמונה ימים. ותירץ כבוד קדושת אדמו"ר שליטא בטוב טעם, דהתוספות הקשו במסכת שבת (דף כ"א ע"ב) בדיבור המתחיל שהיה, דאפשר שהסיטוהו עכו"ם וטמאוהו אם כבר גזרו על העכו"ם להיות כזבים. ואמר לתרץ דאף על פי שהיה על השמן חשש זה, אבל על כל פנים יותר טוב להדליק בשמן זה דלא היה עליו רק ספיקא דרבנן, מלהדליק בשמנים אחרים שנטמאו מדאורייתא. ואף לפי דברי הפני יהושע  שהקשה אמאי הוצרכו להנס הלא טומאה הותרה או הודחה בציבור. וכתב דרצה הקב"ה להראות חיבתו לבני ישראל שידליקו בטהרה, גם בזה הראה הקב"ה חיבתו לבני ישראל במה שלא הדליקו בשמן טמא מדאורייתא, רק בשמן ספק מדרבנן, שהרע התוספות לא הקשו דהיסטוהו העכו"ם בוודאי.

ולפי זה יש לומר דבאמת לא היו צריכין לשום נס על ליל תשיעי, אך אף על פי כן עשה הקב"ה נס גם בליל ח' שיתמלא הפך עבור ליל תשיעי כדי להראות בזה חיבה יתירה לבני ישראל שהשמן שהדליקו בו במשך שמונת ימי חנוכה היה שמן טהור וודאי בלי שום ספק של היסט עכו"ם, דאי לאו הכי, מדוע יעשה הקב"ה נס על יום התשיעי להדליק בשמן שהסיטוהו עכו"ם הלא אז כבר היו יכולים להשיג שמן טהור. נמצא דביום השמיני נתברר לבני ישראל בבירור גמור שהיה השמן טהור וודאי, ולא נטמא אף מדרבנן. ומתורץ קושיית המפרשים הנ"ל מדוע הוצרכו לנס בליל שמיני, שהוא כדי שיתוודע לבני ישראל גודל חיבתן אצל הקב"ה. ובזה יתורץ קושיית המפרשים מדוע אמרו בגמרא לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, למה לא עשו היום טוב תיכף באותו שנה כשראו הנס, אמנם להנ"ל ניחא, שעיקר הנס נתגלה להם בליל שמיני, שאז נתברר שהיה שמן טהור וודאי, לכן לשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב. ובזה יובן הטעם שנקרא אותו יום "זאת חנוכה", כי עיקרו של הנס נתגלה ביום השמיני ואז גדלה שמחתם, כי הוברר להם למפרע שהיה להם שמן טהור וודאי כל השמונת ימים.

ובזה פירש כוונת שני כתובים הבאים כאחד (תהלים קי"ח) "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". וזהו, "מאת ד' היתה זאת", היינו שהקב"ה עשה נס בזאת חנוכה, ובאמת היא נפלאת בעינינו, לאיזה צורך היה נס זה, על זה בא הפסוק השני ומתרץ, "זה היום עשה ד'", דלכן עשה הקב"ה נס גם ביום שמיני דחנוכה, כדי ש"נגילה ונשמחה בו", בגימטרייה ח', שע"י הנס של זאת חנוכה נתברר גודל הנס של כל השמונת ימים שהדליקו בשמן טהור וודאי, ונתגלה גורל חיבתן ולכן קבעו ח' ימים לדורות ליום טוב להודות ולהלל. ודברי פי חכם חן.

(חידושי יעקב, פתיחה)

---

הרב יעקב הלוי גאלדוואסר (ר' יענקלי) הי"ד היה למדן מובהק ומחדש חידושי תורה, מצאצאי רבי שלמה אב"ד קרשאנוב, של רבי איציק'ל האמבורגר ושל רבי מאיר הלוי הורוויץ מטיקטין (המהר"ם טיקטין). הוא נולד בעיר טשעבין שבמחוז קרקוב ביום כ"ז בכסלו תר"ע (ע"פ "נר המערבי ונרותיו שהדליק", עמ' 30, הוא נולד בב' בטבת תר"ע), לאביו הרב החסיד ר' יוסף סג"ל גולדוואסר מטורנה ולאמו מרת פייגעלע בת הרב ישראל דוב הלוי גלס. עוד בטרם הגיעו לגיל בר מצווה נפטרו שני הוריו, ותלמידי החכמים שבעירו השגיחו עליו ולמדו אתו.

ר' יענקלי היה מגדולי חסידי באבוב ומבחירי תלמידי הרב מטשעבין, הגאון רבי דוב בעריש וויידענפלד. רבו השתעשע בו עד מאוד, ופרסם לעילוי נשמתו מכתבים וחידושי תורה ממנו בספרו שו"ת "דובב מישרים" (חלק ג). תשובות אליו הודפסו גם בשו"ת חזון נחום ובספר 'בית פנחס' על מסכת תמורה חלק ב.

בשנת תרפ"ו ביקר את בן דודו, הרב החסיד ר' מנשה יחזקאל פרלמן הי"ד, בקרקוב. הוא שמע שם ניגון מאת האדמו"ר מבאבוב. בעקבות כך נסע בפעם הראשונה להסתופף בצלו של האדמו"ר, רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד, בשבת חנוכה תשפ"ו, ומאז היה נוסע באופן תמידי להדבק באדמו"ר ולקבל ממנו תורה, חסידות והדרכות בעבודת ה'. עוד בבחרותו החל למסור שיעורים לצעירי טשעבין ולרשום את חידושיו בבפינקסים. היו לו כישרונות נפלאים, הוא היה בקי נפלא בש"ס ובפוסקים, וחידש על אתר חידושים עצומים ומפולפלים. במשך תקופה ארוכה למד בקביעות עם בנו הצעיר של האדמו"ר, הרב משה אהרל'י הי"ד.

בשנת תרצ"ב נסע לקרקוב ולמד שם אצל הרב שבתי הכהן ראפאפורט הי"ד, מדייני בית הדין הגדול שם, בן אחותו של האדמו"ר בעל ה"אבני נזר".

בשנת תרצ"ה נשא לאשה את מרת שרה הי"ד בת הרה"ח בצלאל שטרן הי"ד מלימאנוב. לקראת חתונת ר' יענקלי, כותב לו רבו מטשעבין מכתב ובו עמד על מעלותיו ונתן לו היתר הוראה:

"כבוד תלמידי חביבי החתן היקר תמים למעלות החריף ובקי עצום זך השכל יקר ערך חכם ונבון ירא הד' מו"ה יעקב גאלדוואסער שיחי' לאויט"א מפה כבר נודע ומפורסים ביראתו הקודמת לחכמתו וברב חילו לאורייתא, ועוד בידי טל ילדות נשמע קולו קול יעקב בבואו אל הקודש ושקד בהתמדה בתוה"ק ביראת הד' טהורה […] ידו חדה למד ושנה ת"ל הרבה יגע ומצא כדי מידתו מידת חכמים וקולע אל המטרה לאוקמי שמעתא אליבא דהלכתא. וע"כ הנני בזה ליום כלולת אפריונו שתהי' היום בשטו"מ אי"ה לעטרו בהתרת הוראה יורה יורה וכל מן דין סמכי לנא ויעזור השם שיתגדל לשם ולתפארת […]".

לאחר חתונתו התגורר בעיר לימאנוב, שם למד תורה בשקידה ולימד תלמידים צעירים. נולדו לו שלשה ילדים: יוסף משה הי"ד, חיה פיגל הי"ד ושלמה הי"ד. בספר "מכתבי קודש – באבוב", סי' כז, מובא מכתב שכתב לו רבו האדמו"ר מבאבוב רבי בן ציון הלברשטאם, בשנת תרצ"ו, עם איחולי מזל טוב וברכות לרגל לידת בנו הבכור, ועם תשובה לשאלתו על דבר השם שיש לקרוא לתינוק.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נדד כפליט ממקום למקום, בשטחי הכיבוש הסוביטי. באלול ת"ש הגיע לעיר קאזאווא, שם פגש את הרב שלמה סג"ל עפשטיין הי"ד. למרות הצרות הקשות עסקו שניהם יחד בתורה ולמדו גם אצל הרב שמואל פירר הי"ד אב"ד קראס שגלה גם הוא לקאזאווא. מידי פעם נסעו הרב יעקב והרב שלמה ללבוב להפגש עם האדמו"ר מבאבוב ולשמוע ממנו דברי תורה ואת התייחסותו למאורעות הזמן. בתקופה זו המשיך ר' יענקלי לשאת ולתת בדברי תורה, במכתבים ששלח לרבו מטשעבין, שהתגורר אז ביערות סיביר. לאחר העיר קאזאווא נכבשה בידי גרמניה הנאצית, בשנת תש"א, התעצם סבלם של יהודי קאזאווא. ר' יענקלי גורש למחנה עבודה ועקבותיו אבדו. בספר 'כרם שלמה' (ברוקלין, תשל"ח), מובא שר' יענקלי נספה באושוויץ.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה נמצאו שלשה פנקסים בכתב ידו בעיר פשעווארסק, שם ככל הנראה שהה המחבר בתחילת המלחמה לרגל אירוסי אחותו ושם טמן את הכתבים. הכתבים הובאו לארץ ישראל והגיעו לידי הרב מטשעבין, שעודד את הוצאתם לאור. החידושים פורסמו בספר "חידושי יעקב", הכולל שני חלקים: חלק א, כולל חידושים על סדר הש"ס, וחלק ב, כולל מכתבים במשא ומתן של פלפול והלכה. הרב גולדווסר הביא בכתביו גם חידושים ששמע מרבו מטעשבין ומהאדמו"ר מבאבוב. הספר יצא לאור בידי אחי המחבר, בשנת תשמ"ז.

בדף עד שמילא עליו אחיו פנחס, הוא כותב שנולד בשנת 1908, היה סוחר ונספה בקוזובה 1941. עוד הוא מוסיף שם שילדיו של האח נספו בגלאי 5 שנים, 3 שנים ושנה אחת. על פי דף עד שכתבה גיסתו אסתר גולדווסר הוא נספה בהיותו בן 35 לערך. היא מוסיפה ומציינת שצירפה לדף העד מידע על קורות חייו ומותו בשואה.

"וישא משאת מאת פניו אליהם" וכו'. מגלה עמוקות מפרש מה שדרשו על הפסוק "ויותר יעקב לבדו" שכח פכים קטנים וחזר עליהם, שקאי על פ"ך דחנוכה. "כף ירך יעקב", "כף" אותיות "פך", על זה "ויותר יעקב לבדו", שמסר נפשו עליהם. ומה שכתוב "ויזרח לו השמש" קאי על חנוכה, היינו דייקא ל"ו, רומז הסך הכל של הנרות דחנוכה שהם ל"ו. וכן כתב המגלה עמוקות שגזירת גלות יון הייתה משום עוון מכירת יוסף. וזהו "מלך יון" גימטרייה "יוסף", ועל ידי זה אמרו "כתבו כו' על קרן השור" כו', נגד עוון מכירת יוסף, שעליו כתיב "בכור שורו" כו' "וקרני ראם קרניו". זהו תמצית דברי רבינו המגלה עמוקות.

ובזוהר הקדוש וכן במדרש רבה "ויהי מקץ שנתיים ימים", "קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות", האי קרא אוקמוה "קץ שם לחושך" איהו קץ דשמאלא כו', וקיימא בהאי דאקרי ארץ עופתה כמו אופל, תא חזי אית ארץ חיים לעילא והאי איהו ארץ ישראל כו' וכד בר נש אשתדל באורייתא ואתדבק בה זכי לאתתקפא באילנא דחיי דכתיב "עץ חיים" כו. ועיין בסוף זה ההמשך שפירש שעל ידי חנוכה מבטלים החושך ושייך זה לפרשת מקץ, יען בפרשת מקץ חל בו חנוכה ברוב השנים, וכמו שכתוב בספר עבודת ישראל שעל כן רמוז בפרשת מקץ חמש ידות לגבי בנימין, יען ברוב השנים חל חנוכה בפרשת מקץ. עיין שם ברמזי חנוכה תמצאנו.

ופרשת וישב דף קצ"א ע"א אומר הזוהר הקדוש בזה הלשון דניאל לא אשתני דיוקניה כד אפילו ליה בגובה דאריותא ובגין כך אשתזיב, אמר רבי חזקיה אי הכי הא כתיב "א-להי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני", משמע דבגין מלאכא דאסדר לפומיה לא אתחבל, אמר ליה בגין דא לא אתחבל דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש דסגיר פומא וקשיר לו לנטרא ליה דלא יחבלון ליה, ובגין כך "א-להא שלח מלאכיה" ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה כו' ועל דא מבעי ליה לבר נש לאסתמרא ארחוי ושבילוי בגין דלא יחטא קמיה דמאריה ויתקיים בדיוקנא דאדם. תא חזי יחזקאל נטר פומיה ממאכלי דאיסורא דכתיב "ולא בא בפי בשר פגול", זכה וקרי "בן אדם". דניאל מה כתיב ביה "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו", זכה הוא ואתקיים בדיוקניה דאדם בגין דכל מלין דעלמא כלהו דחלין מקמיה דיוקנא דאדם דאיהו שליטא על כלהו ואיהו מלכא על כלא כו'. עד כאן לשונו.

ובמדרש רבה סדר בראשית פרשה י"א אומר בזה הלשון ל"ו שעות שימשה אותה האורה, י"ב של ערב שבת, י"ב של לילי שבת, י"ב של שבת, כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון שנאמר "ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני", אותו שכתוב בו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" בא להזדווג לו, מה עשה הקב"ה זימן לו שני רעפים כו, הדא הוא דכתיב "ולילה אור בעדני". עד כאן לשונו.

וגם אומר שם המדרש רבה בתחלת הפרשה בזה הלשון "ויברך אלקים את יום השביעי" כו', ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת, ברכו במאורות וכו', עיין שם. ובמדרש רבה פרשת בלק בזה הלשון "עתה ילחכו הקהל" כו' "כלחוך השור" כו', מה שור מנגח בקרניו, אף אלו מנגחין בתפלתן שנאמר "וקרני ראם קרניו" עד כאן לשונו לענייננו.

ובמדרש רבה פרשת וישלח וזה לשונו "ויותר יעקב לבדו ויאבק" כו' אין כתיב "ישורון" כו', אין כתיב "ומי כאל ישורון" כו', רבי ברכיה בשם רבי סימן אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב בו "ונשגב ד' לבדו" אף יעקב "ויותר יעקב לבדו" כו', עד כאן לשונו לענייננו. ועל פי הנ"ל מובן כוונת רבינו המגלה עמוקות במה שמרמז עניין חנוכה בהפסוק "ויותר יעקב לבדו" כו' שכח פכים קטנים כו', ובהפסוק "ויזרח לו השמש", ל"ו נרות של חנוכה.

והיינו יש לומר עיקר הכוונה של יעקב אבינו עליו השלום הייתה לבטל את החושך ששם זה מורה על הנחש הקדמוני וסיעתו שהם שאר מינים המזיקים וכנ"ל במדרש רבה "ואומר אך חושך ישופני", והוא הוא הסטרא דשמאלא, ומלך יון גם כןם בחינת חושך, כי אמרו ז"ל עליהם שהחשיכו עיניהם של ישראל, ועל כן בחינת הפנים רומז על אור הפנים, הרמוז גבי שבת קודש כנ"ל, ברכו באור פניו של אדם.

וזהו הנאמר גבי יעקב "ויקרא שם המקום פניאל" כו', "פנים אל פנים" כו', "ויזרח לו השמש".המשיך בחינת חנוכה שאז הישועה שגברה בחינת ימין, שהם הכהנים סטרא דחסד בחינת ימין, ובטלו היון בחינת חושך בחינת שמאלא, ובמה, על ידי בחינת שבת קודש, שהוא בחינת האור האמתי, כאמור ואנפהא נהורין כו' וכל דינין מתעברין מינה ואשתארת ביחודא דנהירא קדישא וכל שולטני רוגזין, ואיתא במדרש רבה פרשת וישלח פרשה ע"ט בזה הלשון, דבר אחר "ויחן את פני העיר", נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרה ששמר יעקב את השבת קודם שניתן. ובידי משה שם אומר אף על פי ששמרו אבותינו הקדושים כל התורה, יש לומר שהוסיף יעקב עירובי תחומין ועל ידי זה המשיך לבטל בחינת החושך של יון, חושך דנחש ויצר הרע וכל המזיקין ורוגזין סטרא דשמאלא, שיהיה אך בחינת לבדו "ונשגב ה' לבדו". ובגמרא חולין פרק א' (דף ז' ע"ב) אין עוד מלבדו כתיב.

ובזה יש לפרש הגמרא שבת דף ל"ג ט"ב בסופו "ויחן פני העיר", שתיקן להם מרחצאות, היינו טבילת ערב שבת קודש, שהיה כל אחד ואחד מסיח דעתו מהעוגמת נפש והיסורים ויכנס לקבל פני שבת בשמחה, כטעמא של הרמב"ם ז"ל לענין אונן שטובל ואוכל בקדשים.

וכן יוסף הצדיק פעל ועבד בזה להמשיך אור הפנים, ועל כן נקרא "בן פרת יוסף", "פרת" גימטרייה "שר פנים", ושמר שבת כדברי רבותינו ז"ל מ"טבח טבח והכן" בחינת "והיה ביום השישי והכינו את" וכו', ועל ידי זה לא שלטו בו הנחשים ועקרבים שהיו בהבור, ריק ממים אבל נחשים וכו', כי היה בו הדיוקנא דאדם כנ"ל בשם הזוהר. ועל כן אמר לעבדי פרעה "מדוע פניכם רעים היום" כשראם והנם זועפים "ספרו נא לי", כי הוא בחינת אור פנים בחינת ימין "תודיענו אורח (ואורח צדיקים כאור נגה) חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", והמשיך גם הוא בחינת ישועת חנוכה שידחה החושך מלך יון ונחש וכל הסטרא אחרא  סטרא דשמאל מפני האור דשבת קודש אור פניו דאדם, ורמוז "טבח והכן" כמו שכתב באליהו רבה הלכות חנוכה רמוז האות ח' של "טבח" עם התיבה "והכן" הוא אותיות "חנוכה".

וזהו "כי אתי יאבלו האנשים בצהרים", היינו ב' פעמים צהרים עם היוד אותיות ושני הכוללים, גימטרייה שבת – בחינת פנים "פני שבת נקבלה" – וזהו הרמוז בסופי תיבות "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" סופי תיבות "שלום", בחינת שבת, שבת שלום ומבורך.

ועל כן הגמרא שבת כ"ב ע"א בתוך עניני חנוכה מכניס הגמרא הדרש על הפסוק "והבור ריק" כו', ועל פי הנ"ל מובן ולא צריך לארכא, וכל התפילות בוקר צהרים ערב, ראשי תיבות "בצע", עולים דרך הסולם, שהוא יוסף, בחי' מט"ט, כמו שכתוב במגלה עמוקות הרמז "מה בצע כי נהרוג" כו', היינו איך יעלו הג' תפילות הרמוז בתיבת "בצע" אם נהרוג יוסף, עיין שם.

גם יש לומר יען עד שתכלה רגל מן השוק, רומז רגל, מלשון "לא רגל על לשונו", ולשון הולך רכיל שהוא בחינות רגל והנחש הקדמוני הוציא דולטוריא על בוראו, ועל כן בבחינת אור חנוכה מבטלין היצר הרע שהוא הנחש הוא החושך דמחשיך אנפי ברייתא, עיין אור החיים ריש פרשת בראשית, ועל כן שייכות המימרא של "הבור ריק" כו' אבל נחשים כו' לעניני חנוכה, כי בחנוכה מוכשר הדבר לפני המלך מלכו של עולם שכל אחד ואחד מישראל יבטל הבחינת נחש ויתקן חלק נפש-רוח-נשמה. עיין שם.

וזהו המדרש רבה הנ"ל "וקרני ראם" כו', שמנגחין בתפילותיהם, היינו לבטל ההתגברות של החושך טיט היו"ן שאמרו "כתבו לכם על קרן השור" כו'. וזהו "שכח פכים קטנים", "שכח" אותיות "חשך", ונוטריקון "שתי כתפות חוברות" שיוכלל שמאלא בימינא. ו"הצעיר" הרומז על יעקב, "ורב יעבוד צעיר", "יהיה לאלף", ב' פעמים "כתף" גימטרייה אלף, והיינו רמז לאות א', בחינת "אחד", אות א' מורה אחדות. ואחר כך "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל", בחינת אור פנים. ורש"י שם בזה הלשון "ויזרח לו" כו', כמה דתימא "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", היינו על פי הפסיקתא בשלח כל זמן שזרעו של עמלק כו' פני כנסת ישראל מכוסה ככלה, וכשימחה שמו של עמלק יהיה "והיו עיניך רואות את מוריך ולא יכנ"ף עוד מוריך". עיין שם. היינו שיתגלה בחינת פנים בפנים על ידי "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים".

וזהו "וישא משאות מאת פניו אליהם", שהמשיך עליהם מבחינת אור הפנים, הן על ידי התפילות בהתלהבות אש דקדושה, אש דיעקב ולהבה דיוסף, כמאמר הכתוב "והיה בית יעקב אש" וכו', "אש" ראשי תיבות "אלקים שד-י" גימטרייה ארבע מאות נגד "קש" שעשו גימטרייה הכי הוי. וזהו "משאת" מלשון "משיאין משואות", וכן על ידי קדושת הג' סעודות דשבת קודש המשיך עליהם אור הפנים דשבת קודש שבגמרא בבא מציעא נ"ג ע"א "כי לא תוכל שאתו", אין שאת אלא אכילה, כמו שכתוב "וישא משאות מאת פניו".

והיינו כנ"ל שכל אדם יהיה זהיר בשולחן להישמר מעשות כל רע שיהיה עליו צורת הפנים של ישראל, כמו שכתוב "כל רואיהם יכירו כי הם" וכו', כמו שכתוב באור החיים בראשית עיין שם שיש ב' מיני צלמין, צלם פשוט וצלם רוחני, צלם גימטרייה "עץ", והיינו כאור החיים הקדוש הנ"ל על הפסוק "עץ החיים" וכו' מעשות כל רע בפרט עצם מאכלות אסורות, כמו שכתב במעבר יבק שהיותר פגם הוא בענייני אכילה כשאינם כדת של תורה. עיין שם. בפרק וכשישמור אזי ישאר בדיוקני דאדם וינצל מכל רע ואור הפנים יופיע עליו וכנ"ל בזוהר הקדוש מיחזקאל ודניאל, ועל ידי זה יתבטלו כל הרוגזין ויבטל שמאלא לגמרי להכלל בימינא "ותושע לו ימינו" "למען יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני" אמן כן יהי רצון.

וזהו "קץ שם לחשך", כי יוסף הוא בחינת יצחק אותיות "קץ חי" כמו שכתב במגלה עמוקות בכמה מקומות, וזהו "אבן אפל וצלמות" שיתהפך מאבן נגף אבן אפל לאבן פלא אתה האל עשה פלא, שמפרש בעבודת ישראל ברמזי חנוכה שזה הפסוק רומז על חנוכה, עיין שם. וזהו "וצלמות" גימטרייה תקע"ב גימטרייה של "והים בקעת לפניהם" גימטרייה תקע"ב, גימטרייה של כ"ב הוויות, כמו שכתוב בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל פרשת בשלח, יעויין שם. והוא "זאת חנוכה", אין "זאת" אלא תורה, וזאת התורה מסוגל בימי חנוכה להשגת תורה הקדושה.

ואתה ברחמיך הרבים כו' – על פי דברי ספר עבודת ישראל שהשם "א-ל" נמשך לכל הח' ימי חנוכה, אף על פי שהאריז"ל מציין לכווין השם "א-ל" על הלילה הראשונה, יעויין שם דברי קודשו. ואמרתי הרמז "חסד א-ל כל היום", היינו תמשוך לכל יום ויום מימי חנוכה, וח' פעמים "א-ל" גימטרייה "רחם" וכל אחד כלול בחברו, נמצא שיש כאן רחמים רבים. "עמדת להם" אין עמידה אלא תפלה, שה' יתברך התפלל בעדם שיכבשו רחמיו וכו'.

(זכרון משה, פרשת וישב)

---

הרב הצדיק רבי משה אייכנשטיין. בנו של האדמו"ר מזידיטשוב-ווערעצקי, מחבר הספר "מלבושי שבת ויו"ט" על התורה, רבי ישכר בער אייכנשטיין, בנו של רבי אלכסנדר יום טוב ליפא בנו בכורו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב. הרב משה נולד בסביבות שנת תרל"ד (1874) [או מספר שנים קודם, כפי שמובא להלן בשם הרב נפתלי צבי לאבין]. הוא היה תלמיד אביו ותלמידו של רבי ישכר שפיגל דומ"צ זידיטשוב, ונשא לאשה את מרת שרה חנה בת דודו זקנו רבי אליהו מזידיטשוב מחבר ספר "זכרון אליהו". נולדו להם שני בנים צדיקים: רבי אליהו אב"ד זידיטשוב ורבי סנדר ליפא ממונקטש.

כיהן משנת תרנ"ב לערך כיהן כרב ואב"ד זידיטשוב (שבגאליציה), אח"כ היה אב"ד ווערעצקי. במלחמת העולם הראשונה ברח בחוסר כל מפני הרוסים ועבר לכהן כאדמו"ר מזידיטשוב במונקאטש (שבסלובקיה). גאון בנגלה ובנסתר, שהתפרסם כבעל מופת. הוא שלט בעל פה בכל התורה, הש"ס והמפרשים. נודע בתפילותיו הנעימות בנוסח אבותיו הקדושים מזידיטשוב.

בימי השואה האיומה נתפס ועונה. נהרג על קידוש השם באושווויץ בג' בסיון תש"ד (1944). אשתו וכל צאצאיהם נספו גם כן. חיבוריו על כל הש"ס ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, וחידושיו הרבים בכל חלקי התורה בשולי ספרי קודש רבים, אבדו בשואה.

משרידי כתביו יצא לאור הספר "זכרון משה" (ניו יורק, תשמ"ה), ובפתיחת הספר הובאו תולדותיו ומנהגיו. עוד הובאו בספר "זכרון משה" דברים שכתב הגאון הצדיק מזידיטשוב בערעגסאז ורב בית המדרש "עטרת צבי" בווילאסמבורג, הרב נפתלי צבי לאבין, לזכרו של רבי משה אייכנשטיין:

"הכרתי את המחבר הקדוש פנים אל פנים והייתי להבדיל בין חיים לחיים מבאי ביתו הרבה פעמים. ועוד כשהיה צעיר לימים בן ח"י שנים נתפרסם לעילוי וגדול בתורה בכל רחבי גאליציע ויש לו כמה תשובות בשו"ת מהרש"ם ואמרי יושר וכולם החשיבוהו מאוד והיה מתמיד גדול בתורה שלא פסק פומיה מגרסא והיה ג"כ פה מפיק מרגליות וראיתי כל ספריו ש"ס ופוסקים וספרי קבלה שהיה מלא וגדוש בהרבה הערות ולמד תורה לשמה מתוך דחקות גדול והיתה לו תמיד צהלת פנים מתורתו ועבודתו הקדושה להפליא והיה מלא כענוה וצדקות ופעת אחת באתי לביתו בשעה שתים בלילה והיתה לילה כיום יאיר והשולחם היה מלא וגדוש בספרים רבים שלמד בהם ותיכף ומיד כיבד אותי ובישל קאווא עבורי וביקשתי אותו שלא יטריח בעצמו ואמר לי שאברהם אבינו עליו השלום עשה גם כן בעצמו לאורחיו וגם פעם אחת רציתי לשמשו להלביש אותו המלבוש העליון ואמר לי שיש לו בקבלה מקדושת זקנו רבינו המהרי"א מזידטשוב זי"ע שכל זמן שיכולין לעזור לעצמו לא יניחו שאחרים ישמשו אותו. והיתה לו ישיבה ופעם אחת ישבתי אצלו כשעשה פתיחה להתלמידים בתחילת הזמן ואמר להם שילמדו בהתמדה רבה… וסיים המחבר להתלמידים בוודאי היום מצוה ללמוד בהתמדה אפילו שלא לשמה… עוד שמעתי מהמחבר הקדוש רבי משה זצ"ל כשהיה ילד קטן כבן ג' או ד' שנים היה חביב אצל קדושת זקנו רבינו מהרי"א כי ישב תחת השלחן אצל רגליו ורבינו הקדוש מהרי"א הושיט לו שיריים ולפי זה היה בערך שבעים וחמש שנים בשנת תש"ד כשהובילוהו לאושוויץ ובשנים האחרונות ראו אצלו הרבה ישועות… וקצת מגדולתו וצדקתו של המחבר הקדוש יכולין לראות בהקדמתו הנפלאה שכתב לספרו של אביו הקדוש הרי הוא ספר הקדוש מלבוש לשבת ויו"ט שכל מי שיש לו מוח בקדקדו יכול לראות קצת מגדלותו תורתו בנגלה ובנסתר ובעבודת הבורא יתברך שמו ברשפי שלהבת אש עיין שם".

בגמרא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות שנאמר "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות" (ירמיהו לג,יא). ואם משמחו מה שכרו, אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וגו' ויהי קול השופר וגו' והא-להים יעננו בקול" (שמות יט,טז)… רבי אבהו אמר כאילו הקריב תודה, שנאמר "מביאים תודה בית ה'" (ירמיהו לג, יא). רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'" (ירמיהו לג,יא).

בזה המאמר רבו הדקדוקים ולא אאריך.

ובביאור הדברים יובן מה שנתיישב ע"י ביאור העניין אמר "כל הנהנה" דווקא על פי מה שנתבאר ביורה דעה סימן קי"ב לענין איסור חתנות שע"י שנהנה מעכו"ם מביא לידי קירוב הדעת. הכי נמי  הנהנה, על ידי זה בא לידי קירוב הדעת, ממילא יפעול שמחה שמשמח בלב החתן, דהעיקר השמחה, שמחת רעים, דע"י אהבה פועל יותר השמחה. וגם חד טעמא דשמחה לבוא לידי אהבה ואחווה.

ואומנם עיקר טעמא דשמחה אפשר, לפי עניות דעתי, דידוע דאיש ואשה שכינה שרויה ביניהם, ואין הקב"ה שורה אלא מתוך שמחה, וכדי שיזכו להשראת שכינה בתחילת נישואים, שהוא הפעולה הגורמת לכל ימי חייהם. כידוע, דכל דבר שהוא בהתחלה אותו פעלה נמשכת על כל העניין, כמו שכתב המהר"ל בעניינא דנס חנוכה, דהנס היה ביום הראשון, דביום הראשון, שהיה התחלה של ימי חנוכה, היה בכוח של כל השמונה ימים, והיינו שהיה בכוח שידלקו כל שמונה ימים. וכן בכל דבר בהתחלת העניין הוא בכוח כל העניין ההוא עד סופו, אם כן בהתחלת הנישואין הכל בכוח עד סוף התחברותם, על כן בתחילת נישואין מצווה לשמחם, בשמחה של מצווה, כאשר ביאר מהרש"א ז"ל דשמחה היינו שמחה של מצווה.

וגם שמחת מצות נישואין בעצמו  מצווה רבה, דע"י מצות פריה ורביה מקרב הגאולה, דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, על כן שמחת נישואין של מצווה יגרום שמחה של מצווה כל ימי חייהם, ויזכו להשראת השכינה כל ימי חייהם. וגם הא דזוכין להשראת שכינה, הוא מטעם שמצות פריה ורביה הוא המסייעת להחזיר שכינתו לציון, כדי שיכלו הנשמות שבגוף. על כן מידה כנגד מידה זוכין להשראת השכינה.

וגם ע"י השראת השכינה שביניהם זוכים לבנים הגונים, שיזכו לבנים שזוכין לנשמה, דלאו כולהו זוכין לנשמה, כידוע. וממילא יתקרב הגאולה, דכנראה שדווקא ע"י הנולדים הזוכין לנשמה נזכה לקירוב גואלינו, כנאמר "עד שיכלו כל הנשמות שכגוף". וממילא אנו מבינים גודל מעלת החיוב לשמח את החתן בעת הנישואין.

ואפשר דזהו הטעם שזוכה לתורה, שהוא גם כן מביא השראת השכינה, כנזכר לעיל "מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו". וע"י שגרם השראת השכינה, יזכה גם הוא להשראת השכינה ע"י התורה.

וגם יש לפרש זוכה לחידושי תורה, וזהו לשון "זוכה". וכנראה לשון קנין וזכייה כאלו שלו הוא, וכידוע מספרים הקדושים דהחידושים נקראים "תורה שלו". וכמו שהוא סייע שיקויים מצוות פריה ורביה בשלמות, ע"י השראת השכינה ביניהם, כן יזכה גם הוא לחידושי תורה, שהוא גם כן פריה ורביה, כידוע מספרים הקדושים.

וגם על ידי זה יזכה להינצל מכל צרה ויהיה בשמחה, שינצל עוד קודם שתבוא, שלא ירגיש בצער. על כן נאמר "כאלו מביא תודה", דתודה בא על הצלת צרה, וכאן נחשב לו כתודה, ולא יצטרך להביא תודה, כי ינצל מצרה, והיינו "כמי שהביא תודה" שאין צריך להביא אחרת, דכיוון דיצא ידי חובתו.

והכי נמי הפירוש שיצא ידי חובת תודה וינצל מכל צרה. וממילא יובן "כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים", דעל ידי השמחה הביאם לידי קיום מצוות פריה ורביה בשלימות, שיזכו על ידי השראת השכינה לבנים הזוכין לנשמה, שעל ידה יתקרב הגאולה, וממילא הוי כאלו בנה את חורבת ירושלים.

וגם על ידי השמחה הוי אהבת רעים, ושנאת חנם גרמה את חורבן הבית, ועל ידי השמחה נעשה אחדות ונבנה על ידה חורבות ירושלים. אמן כן יהי רצון.

---

הרב יהושע צבי ווינשטיין הי"ד נולד בשנת תרנ"ה (1895) בעיר דעש, לאביו הרב יצחק אהרן ולאמו ליבא. היה תלמידו של רבי יחזקאל פאנט אב"ד ואדמו"ר בדעש (טרנסילבניה, רומניה). התיישב בעיר בקלויזנבורג (קולוז'וואר), שם לימד תלמוד בכיתה הגבוהה של התלמוד תורה. בשנת תרצ"ח (1938) ייסד בית המדרש לחסידי דעש ועמד בראשו. כיהן כמגיד מישרים, מסר שיעורי תורה ואמר דברי חסידות בנוסח אדמו"רי דעש.

מחבר "ספר ברכת יהושע על מסכת ברכות" , חלק ראשון, הכולל חידושים וביאורים על מסכת ברכות בדרך פלפול ואגדה. הספר הודפס בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ב. בהקדמת הספר כותב המחבר על גודל החיוב על כל אחד מישראל להוציא לאור את חידושיו בתורה, ומביא מכתב מאת רבו. הרב תכנן להדפיס בחלק ב' של ספרו את יתר חידושיו על מסכת ברכות ואת חידושי אביו, אך דחה את ההדפסה בשל הוצאות הדפוס. חלק ב' של ספר "ברכת יהושע" לא הודפס, וככל הנראה אבד החלק השני בשואה.

הרב יהושע צבי נשא לאשה את מרת פייגא לאה לבית שוורץ, ונולדו להם חמישה ילדים: בנם יחזקאל, בנותיהם קילא, גולדה מלכה, חיה פעסא ואסתר. הרב ומשפחתו נספו כולם במחנה השמדה בשואה. הי"ד..

הרב יהושע צבי הוזכר על ידי בן דודו, הרב שמואל טוביה שטרן, בספרו "שו"ת השבי"ט" חלק א.

"על הניסים ועל הפורקן וכו' ועל התשועות ועל המלחמות" הכוונה לפי עניות דעתי נראה, שידוע שהעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו, ואם כן מה לנו לשמוח ולהודות לה' יתברך הלא בזכויותינו לא הגענו לזה הנס לזה תקנו לומר "ועל המלחמות", ואם זכינו לראות במפלת השונאים, אם כן היה הנס בזכויותינו ואז אין מנכים. ובזה יש לפרש הסמיכות של שתי המימרות דרבי תנחום (בשבת דף כ"ב עמוד א) "והבור ריק אין בו מים", מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. שידוע ומפורסם דהבור היה מלא נחשים ועקרבים והצילו הקדוש ברוך הוא, אם כן היה הנס בפרסום, וכן היה בנרות של חנוכה שהיה הנס בפרסום.

זהו כוונת המדרש "הדודאים נתנו ריח", זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור, "ועל פתחינו כל מגדים", זה נר חנוכה.  דבשניהם היה הנס בפרסום, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך", זה תורה שכתב ותורה שבעל פה, גם לרבות שלא יעלה על דעתנו חס ושלום שיש לנו שתי תורות ומי שמשמר רק חלק אחד מהתורה גם כן בשם ישראל יכונה, דבאמת אינו כך שהתורה שבעל פה הוא פירוש להבין התורה שבכתב על נכון, וה' הטוב יאיר עינינו בתורתו אמן, וכן יהי רצון.

בנוסח ההודאה אנחנו אומרים "להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך", שעשו מעשיהם בערמומיות שאמרו לישראל כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, כי ישראל יש להם תורה שבכתב ושבעל פה, וזה בלא זה אי אפשר, שאם כן היה חס ושלום שליטה לאומות העולם לומר גם לנו ניתן התורה, כמאמר הנביא (הושע ח') "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", רצה לומר אם היה רוב התורה בכתב היה לזרים שליטה בו. ולהיפך, תורה שבעל פה בלא תורה שבכתב אי אפשר, כי תורה שבכתב הוא הקניין בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ככתובה, כמו שטר קידושין וכתובה, שאין הקדוש ברוך הוא יכול להחליף אותנו, וגם אנחנו אין יכולים להחליף אותו. ועיקר הקניין התורה שבכתב, וכריתת הברית הוא על פי תורה שבעל פה, שלא יאמרו אומות העולם גם לנו יש חלק בתורה. שאם יאמרו כן, אז אומרים להם לנו יש סימנים, הם הפירושים על התורה שבכתב, שהתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה הוא כספר חתום. ומלכות הרשעה רצתה שיכתבו שאין להם חלק באלקי ישראל, וממילא הכתיבה מבטלת הכתיבה חס ושלום, היינו כתיבת התורה, ואז הכל בטל, שהיוונים אמרו שהתורה שבעל פה באה לחלוק ולבטל תורה שבכתב ולא לחזקה, וזה ערמומיותם, שם רשעים ירקב.

וזהו "להשכיחם תורתך" היינו התורה שבכתב, וממילא "להעבירם מ[על] חוקי רצונך", שאם יבטלו לתורה שבכתב הכל בטל, חס ושלום. ולכך באו החשמונאים כהנים מורי התורה למסור נפשם על זה, והושיעם ה' הטוב.

"מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד עוסקי תורתך". הכוונה לפי עניות דעתי שגלות יוון מכונה "גלות השכל", שבענייני הגוף לא רצו להזיקם, רק רצו לגזול ולאבד מהם האמונה הישראלית. והנה הבחירה היא חופשית בעולם הזה, וזהו "הבא ליטהר מסייעין אותו, והבא ליטמא פותחין לו", שצריך עזרת ה' להבחין בין טוב לרע, שלדרך הרע בקל יכולים להגיע, ודרך הטוב קשה יותר להשיג, וצריך עזר וסיוע להינצל מפחים ומוקשים. ועוד שלדרך הרע אינו צריך כלום ופותחים לו. והנה היוונים גיבורים וחזקים כנמרוד, שאכלו שקצים ורמשים, ואנחנו חלשים, והיו רבים ואנחנו המועטים. מלכות בית חשמונאי היו מתי מספר, ועמדנו נגד היצר שהיה מלובש אז בשם "יון" והיינו בסכנה גדולה, ובאיזה זכות ניצלנו. לזה נאמר "וטמאים ביד טהורים", מכך שהם היו טמאים ובחרו ברע ואנחנו הולכים בדרך הטוב והטהור, ומשום הכי הגיבורים והרבים נפלו בידינו, כי רשעים וזדים היו, וה' הטוב היה בעזרינו, ויהי רצון שנזכה ללמוד התורה הקדושה באמת ובתמים, ונצליח בדרך החיים שבחרנו עד עולם, אמן כן יהי רצון גם עתה.

"מסרת  גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך". וצריך ביאור. ונראה לפרש בהקדם מה שהקשו המפרשים, שלכאורה נראה שעיקר הנס היה ניצחון המלחמה, וכן אנו אומרים ב"על הניסים", ולבסוף קבעו לעשות זכר לנס הנעשה במנורה. וגם מה שקבלו להודות ולהלל, ולא להרבות במשתה ושמחה כמו בפורים.

אמנם נראה לפרש דהנה כבר האריכו המפרשים שעיקר גלות יוון לא היה גלות הגוף, רק גלות הדעת והשכל, שכוונתם הייתה לעקור הדת מישראל. ולכן גזרו "כתבו לכם על קרן השור שאילן לכם חלק באלקי ישראל, עד שעזר ה' יתברך שנתגברו הכהנים עליהם ונצחום, ומצאו פך השמן, שהיוונים נכנסו להיכל וטמאו כל השמנים, היינו השכל, אור ישראל. במנחות (דף פ"ה) "תקוע אלפא לשמן", וברש"י כתב "השמן זית מפקח הלב", והשכל הקדוש שיש בהיכל המלך, היינו הלב. ולכך בעניין גדול כזה אין די לשמוח במשתה ושמחה גופנית, אלא העיקר בהלל והודאה עיין בט"ז (סימן תר"ע) שהקשה כן, ותירץ שבאופן הנס היה מפורסם בהנרות, ולכך עשאו בהלל והודאה, מה שאין כן בפורים היה הנס מפורסם בהצלחה נפשות ישראל.

ויש לפרש בס"ד למה חנוכה לא ניתן לכתוב, דהנה כל דבר שכותבין על ידי הכתיבה מקיימין הדבר לדורות עולם וזה בנס פורים שניצולו ממוות לחיים, שבעוונותינו הרבים בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, מה שאין כן אומה הרשעה כמו יוונים שרצו לבטל הכל, כל חלק ישראל והתקשרותם בהקב"ה ולהחשיך כל העולם עד סוף כל הדורות. זה לא יקום ולא יהיה ולא יזכר עוד, ולכך לא ניתן להיכתב.

וזהו "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", היינו מה שהושיעם ה' יתברך נגד גלות הגוף. "וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים", היינו נגד גלות הנפש. "וזדים ביד עוסקי תורתך", היינו נגד גלות השכל. ולכך, "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", שעל ידי הישועה נתקדש שמו יתברך, שבלא זה חס ושלום היה נשכח הכל. "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה", הישועה הייתה ישועה לדורות שלא יארע עוד כזה. ולכך קבעו בהלל והודאה ולא במשתה ושמחה, כי עיקר היה שמחת הנפש עד סוף כל הדורות. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום, "וכהניך אלביש ישע וחסידך רנן ירננו", דעל ידי הכהנים בא הישועה ולכך אנו מרננים להקב"ה, שנקבע לעשות זכר לנס בהלל ורננה. "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי", שזה הנר יתקיים עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן, ויאיר מתוך חשכת הגלות הארוך הזה, ואל יעמדו עוד רשעים כאלו שכל כוונתם להחשיך לכל העולם. ולכך בזאת חנוכה מבואר בשלחן ערוך (סימן תרע"ו סעיף ד) מותר השמן עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו שהוקצה למצוותו, רצה לומר שיתקיים בנו הנרות חנוכה ולא יתערבו חס ושלום בשאר חכמות, רק אור התלהבות התורה והיראה ישאר בנו, אמן כן יהי רצון.

במסכת שבת (דף כ"א עמוד ב) מאי חנוכה וכו', שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, רצה לומר טהרות וקדושת ישראל טמאו עד שירדו מאוד ממדרגתם, וכמו שאמרו "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל", רצה לומר שאין נאה בשור אלא קרניו, כמאמר הכתוב "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו", שהיוונים רצו להשחית תפארת ישראל רחמנא ליצלן, וכשגברו בני חשמונאי, הם הכהנים שיורו משפטיך ליעקב בכוח התורה ויראה שנשאר אצלם, זה גרם שמצאו פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, היינו נר ישראל, שהיה משומר על ידי הקב"ה שהבטיח שנר ישראל לא יכבה חס ושלום. ולשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב, שבאותה שנה לא הבינו בעצמם עד היכן הדברים מגיעים.

בשולחן ערוך אורח חיים (סימן תר"ע, במחבר סעיף ב) ריבוי הסעודות שמרבים בימי חנוכה הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ולשמחה. ועיין בטורי זהב שם סעיף קטן ג הטעם. ויש לומר עוד טעם דהנס בחנוכה רמז לנו על אור התורה כידוע, ועל כי אי אפשר להגיע לאור זה רק על ידי יגיעה ועמל רב. עיין בשבת (דף קמ"ז עמוד ב) ופת במלח וכו', לכן לרמז על זה, לא נקבע למשתה ושמחה.

עוד יש לומר דבחנוכה לא בזכות עצמם נוושעו ונגאלו, כי אם על ידי רוב רחמיו וחסדיו הושיע לנו אבינו רועינו, מה שאין כן בפורים, שבו כל ישראל בכל לב על ידי הסרת הטבעת  ולא רק הכהנים בלבד מסרו נפשם, כי אם "קיימו וקיבלו" ברצון כל זרע ישראל את התורה הקדושה מחדש, על כן לא נקבע למשתה ושמחה רק בפורים.

(אהל משה, עמ' פב-פד).

---

הרב משה פארהאנד הי"ד, נולד בנייטרה בחודש אב תר"ך (1860) לאביו הרב יוסף צבי, ולאמו מרת חיה שרה בת הרב משה ארנפלד. מילדותו למד תורה בהתמדה, מתוך אהבת תורה ויראת שמים. הוא למד בישיבת מטרסדורף והיה תלמיד מובהק ונאמן לרבו ה"חתן סופר", הרב שמואל ארנפלד. במהלך לימודו שינן ורשם את תורותיו של רבו, דבק בו ולמד את הנהגותיו בקודש. מבחרותו ועד לזקנותו הרבה בתעניות ובסיגופים. הוא נשא לאשה את מרת רחל בת הרב אהרן שיינפלד, בן הרב מרדכי שיינפלד ראב"ד נייטרה מחבר הספר "דברי יושר" על התורה (תרע"ב). לאחר נישואיו המשיך ללמוד ש"ס ופוסקים בהתמדה, ונהג לרשום את חידושיו. הוא דבק בצדיקי דורו, ובייחוד באדמו"ר רבי יהושע רוקח מבעלז ובבנו האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח. בזקנותו היה מקושר גם לבנו, האדמו"ר רבי אהרן רוקח. רבי יהושע מבעלז נהג לברכו בברכה לשלמה שיזכה לזכות הרבים יהיו דבריו מקובלים בעיני השומעים, וירבה גבולו בתלמידים הגונים. בנוסף היה נוסע לאדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינובה בעל ה"דברי יחזקאל" משינובה ולאדמו"ר מסיגט, למד את הנהגתם, והנחיל את תורתם לתלמידיו בכתביו ובדרשותיו. כיהן בקודש במשך כששים שנה. במשך עשרים וחמש שנה היה דיין וראש ישיבה בקהילת נייטרא, שם כיהן גם כרב חברת "מחזיקי תורה", ולימד את עדתו תורה ויראת שמים, הנהגות טובות, הדרכות מוסריות ודרכי חסידות. שיחותיו ודרשותיו הנלהבות קירבו רבים לתורה והחזירו רבים בתשובה. הוא למד עם אנשי קהילתו שיעורים קבועים בחומש עם רש"י, עין יעקב, קיצור שולחן ערוך, ועוד. בשנת תרע"ג (1912) עזב את נייטרה לכהן כרבה של מאקווא (מאקו), ובנו הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נבחר לממלא מקומו בנייטרה. זמן קצר לאחר שהחל לכהן כרבה של מאקווא, ייסד שם את "ישיבת הרמה" ועמד בראשה יחד עם חתנו הרב אפרים רוזנפלד הי"ד. מידי יום העביר שיעור עיון בסוגיות הש"ס ושיעור בשלחן ערוך יורה דעה. בליל שישי למד עם תלמידיו חומש עם פירוש רש"י, ועם מקצת מפירוש הרמב"ן ואור החיים הקדוש. במהלך השנים העמיד אלפי תלמידים ונטע בהם אהבת ה' ויראתו. מחבר הספר "אהל משה" על התורה ומועדים ודרשות (תשל"ז). מאמר על תולדותיו והנהגותיו נוספו בפתיחת ספרו.

הרב הנהיג את קהילתו שלושים ושתים שנה. כשהגיעו ימי הרעה של מלחמת העולם השנייה, הגיעו ידיעות נוראיות על גורלן של קהילות ישראל הנתונות בצרה, הרבה הרב בקריאת תהילים וזעקות בתפילה לשלום עם ישראל, ותיקן בעירו מניין קבוע לאמירת כל ספר תהלים בכל יום. הרב נעצר על ידי המשטרה העירונית, והוכה קשות. לאחר שחרורו, בימים בהם התגברה רדיפת יהודי הונגריה ואלפים גורשו מידי יום למחנה השמדה, נשלח הרב בעצת מקורביו לבית חולים בבודפשט על מנת להתחזק ולהתרפאות. בלב כבד ומלא צער נפרד מאנשי קהילתו, לקח אתו את ספר התהלים שלו ואת המחברת עם קובץ חידושיו ועם צוואתו הכוללת הדרכה איך לנהוג לאחר פטירתו. בהיותו מאושפז בבית החולים התמיד בתפילה ובקריאת תהלים בבקשת רחמים להצלת משפחתו ובני עדתו. ביום י"ז בסיוון נפטר הרב בבודפסשט, ולמחרת הובא לקבורה בעירו באהל בה נקברה לפניו רעייתו. שבוע לאחר מכן גורשו יהודי העיר למחנות עבודה.

הרב משה פארהאנד רשם בצוואתו: "מי שילמוד עבורי ששה סדרי משניות, יתברך בוודאי בברכת בני חיי ומזוני וכל טוב… וכל מי שיעשה דבר לתיקון נשמתי אפילו אינו תלמידי וכל שכן תלמידי, אני מבטיחו שלא ילך מזה העולם בלא תשובה שלימה. שמי משה בן חיה שרה ושם אבי הצדיק יוסף צבי נשמתו בגנזי מרומים. כי גלוי וידוע לפני כסא כבודו יתברך שמו שהרבה טרחתי לעשות תשובה שלימה ובפרט על חטאת נעורים, והרבה פעמים במסירת נפש ממש – לכן יש בכוחי גם כן לזכות אחרים בזה".

… מאי חנוכה, דתנו רבנן בנכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו עובדי כוכבים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו ח' ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (שבת כ"א:)…

ולכאורה קשה: א. מאי פריך הגמרא "מאי חנוכה" ולא פריך כהאי גוונא על נס פורים "מאי פורים"? ב. מדוע לא מפרש הגמרא הנס, נס על ניצחון מתתיהו על היונים והיוונות?…

מי היה הראשון שיצא למלחמה מסוכנה כזו, נגד היונים והמתיונים הללו, והתחיל להדליק ולהעמיד את נר ואור התורה בכל פינות עם ישראל? מי היה הראשון שגרש את החושך הנורא והאיום, והסכנה הגדולה אשר דחפה על עם ישראל? זהו האדם ההסתורי הגדול – מתתיהו כהן גדול הזקן ובניו, שבחום לבו ואהבתו הגדולה והמופתית לתורה, הבוערת בו כשלהבת אש יה, התאזר כגבור חיל, וקרא מי לה' אלי! התחיל מעירו מודעים, המית את המתיוון היהודי הראשון שרצה להקריב קרבן על מזבח היווני, ויחד עם בניו התחיל ללחום את היונים והמתיוונים. ועיר מודעים היתה הראשונה שממנה גרש את "החשך הרוחני"-  תרבות היונית, ושוב הדליק את נר המצוה ואור התורה בכל בית עירו, וכמקנא קנאת ה' צבאות יצא ממודעים במתי מעט, נגד מחנה גדול יונים, אבל אותם החשמונאים הגיבורים שבלבם בוער אור התורה והאמונה הטהורה, הולכים בעזרת ה' ומנצחים מכפר לכפר ומעיר לעיר, כי היהודים הנחבאים בראותם את עוז ורוחו הגדול של מתתיהו הזקן ובניו, מצטרפים אליהם, ומחנה מתתיהו מתרבה מיום ליום, מאלו שהיו נחבאים במערות. אלו הנדכאים והנחלשים, אבל גיבורי רוח – ברוח התורה, הולכים ומנצחים, כי ע"י שהחזירו מעט את אור התורה, המה לוחמים בכח התורה הטמון והבוער בלבם פנימה, בשמחה ובאמץ הלב , נגד המחנות העצומים והרבים של היונים, וכה הולכים וכובשים את כל הארץ – ארץ האבות, ופנסי ומאורות התורה מאירים כספירים, כי הישיבות הוקמו, וממקומות התורה שוב נשמע כמקדם קול התורה, ואור התורה עוד מתחזק ומחדיר יותר, ודולק בכל שררות העם.

ובזה מבוארת הגמרא דשבת (כ"א:), מראש המאמר, וקודם שנבארה נקדים מאמרם (סנהדרין צ"ד:) וחובל עול מפני שמן, אמר רבי יצחק נפחא, חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה, נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר חרב זו וכו'. עד כאן לשונו. ולכאורה קשה למה נעץ חרב על פתח בית המדרש דווקא? ובאורו כי קיום עם ישראל נגד העמים אויביו, תלוי רק באור התורה, על ידי השמן הטהור שמדליקין בשררות עם ישראל ולומדים תורה ברבים. וכמו "השמן" הטהור אי אפשר להתערב עם שאר דברים, כי השמן נשאר לעולם צף למעלה, כן על ידי למוד והפצת התורה שסופנים וקולטים עם ישראל נתחזק רוחם ולבם כלב הארי, ולא יתבוללו לעולם, ונשאר עם נצחי לבדד ישכון ששום עמים לא יכלם ולא ינצחם. ולכן אם ילמדו תורה בבית המדרש, אף שחרב האויב עומד ואורב על פתח הבית, לא יוכל האויב לשלוט בחרבו ולבוא לתוכו, כי כח שמן התורה הוא כל כך חזק, שמשמר את היהודי מהאויב הכי נורא. ובאמת כן היה בחזקיהו כי מלאך ה' המית את כל מחנה אשור בלילה אחד על ידי השמן – אור התורה שהדליק בשדרות העם. וזהו: "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר" וכו', כלומר אם ילמד תורה בבית המדרש, אפילו אם האויב עומד בחרבו קרוב לפתח בית המדרש, מובטח הוא שלא ישלוט עליו, אבל אם איננו לומד תורה ידקר בחרב ע"י האויב, כי אין לו במה להגין עליו.

נמצא ה"שמן" מורה על אור התורה, וכמו השמן איננו מתערב, כן ישראל ע"י קיום התורה, לא יתערבו ולא יתבוללו בעמים. וזהו שאמרו: "מאי חנוכה"? כלומר מהו הערך של חגיגת חנוכה? ולמה היה הנס דוקא ב"האור" ובה"שמן" של חנוכה? ועל זה פירש הגמרא: "שכשנכנסו עובדי כוכבים להיכל טמאו כל השמנים", כלומר תחת פכי השמן התוריים, שדלקו בכל בית ישראל, הכניסו היונים והמתיונים, טומאה וטמיעה, של חשכת היונות, בהיכלי התורה של בית ישראל, "ולא מצאו אלא פך אחר של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול" – הפך השמן האחד חטהור והמזוקק שבעתים הנשאר – הוא מתתיהו כהן גדול עם משפחת החשמונאים, שרק הוא נשאר בלבו ובנפשו איתן וחזק כברזל להתורה הקדושה ולהאמונה הצרופה, ורק אצל משפחת כהנים זו, עוד היה דולק אור השמן הטהור, התוריי האמיתי. "ולא היה בו אלא להדליק יום אחד", כלומר אור הפך השמן התוריי היחידי הזה, לא היה בכחו למנוע, מהאבדון והכיליון הנפשי, בעד כל עם ישראל, וממילא היה הפך השמן הזה – מתתיהו כהן גדול עצמו, בסכנה גדולה שלא יכבה הפך השמן התוריי האחרון מישראל. "נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים", כלומר מהפך השמן הקטן הזה, נתהוה שלהבת גדולה, מפני שמתתיהו אזר את מתניו בכח ה' צבאות, ויצא למלחמת תנופה את היונים, ועל ידי זה התעוררו הנחבאיים, וקמו לאט לאט לעזרתו, התלקטו והתאחדו אליו במסירות נפש מופתית, עד שמהפך השמן התוריי, הקטן, נתהווה אור גדול להיהודים, ובכח אור תורתם נצחו על היונים והמתיונים בכל מקום, וגרשו את "החשך הרוחני" – תורת היונות, ושוב הדליקו בכל הארץ ובכל בית, את אור השמן הטהור – אורי התורה. וזהו "נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים" – אלו שמונת הדורות של ממלכת החשמונאים.

ולפי זה הכל מבואר היטב, כי הגמרא בשבת מבארת לנו את הנסים על שני הרבדים יחד: על הנס גופיה של פך השמן, ועל הנס של נצחון אור התורה על חשבת היונות, שבאמת שניהם אחד הם, ולזאת היה הנס על ה"אור" וה"שמן", משום שהמה סמל על נצחון אור התורה, וכמו "שהשמן" אינו מתערב בן ישראל בעמים לא יתבולל…

ואליכם תלמידי "שעורי הערב" הנני פונה: העזובה הגדולה על שדה החינוך שהקיפה את כל מדינתנו, הנה לדאבון כולנו הגיעו כנפיה גם לעירנו, אור התורה שהיה דולק תמיד בעירנו התחיל להתעמם, וסכנה גדולה נשקפה לנו. אז קם אחד מבני החשמונאים האמתיים – אאמו"ר הגאון הגדול שליט"א, להאיר את אור התורה בלבות הנוער, ולהחזיר עטרת עירנו ליושנה. תחילת עבודתו הייתה לעורר, לחזק ולהביא רוח חיים, בהנפשות הנקפאות, ואמר "יהי אור" לבסס את החינוך הישראלי על יסודות התורה והיראה, וגם פתח "שעורי ערב" ללמודי קודש בעד כל הנוער, בתכנית רחבה ועל יסודות מוצקים. ובהסיסמה: מי לה' ולתורתו אלי! ארגן וחזק את החינוך, ואור התורה מאיר שוב בעירנו, המפורסמת בלומדיה וסופריה, הוא הדליק "נרות.תוריים" זהו התלמידים האלה של "שעורי הערב" שלומדים שם גמרא, וב"ה הצליחו הרבה מאד על שדה החנון החרדי…

(מתוך מאי חנוכה, נאום הרב דוד סטול בחנוכה תרפ"ז לרגל חגיגת היובל ליסוד "שעורי ערב" בבוסק, המובא בספר דרכי שלום, תחת הכותרת: דבר אגדה מבני הרב הג' חו"ב בחד"ת סוע"ד. צמ״ס … וכו' מו"ה דוד שיחי' )

---

הרב דוד סטול הי"ד נולד לאביו הרב משה שלום סטול הי"ד. הוא היה רבה של פרויאנבורג ואחר כך מורה הוראה בבויסק. הרב ומשפחתו נספו בשואה.