ברכת התורה מועילה רק אם יתנהג על פי התורה בכל אורחותיו ועסקיו / רבי נחום אהרן רוקח הי"ד

בנדרים (דף פ"א) שלחו מתם הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר 'יזל מים מדליו', מדלין שבהם, ומפני מה אין מצוין תלמידי חכמים שיהיו בניהם תלמידי חכמים. רבינא אומר מפני שאין מברכין בתורה תחילה, דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה', דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים 'על מה אבדה הארץ' ולא פרשוהו, עד שפרשו הקב"ה בעצמו, דכתיב 'ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה'. היינו 'לא שמעו בקולי' והיינו 'לא הלכו בה'. אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה. והנה דברי הש"ס היא כמדרש פליאה מתחילה ועד סוף, כמו שעמד שם הר"ן והמהרש"א דלפי דברי רב יהודה היו חוטאים שלא ברכו בתורה תחילה, ולפיכך אמר ה' יתברך 'על עזבם את תורתי', היינו שלא ברכו, ואחר כך אמר הכתוב דחטאם היה ש'לא הלכו בה' ולא קיימו את התורה. אם כן הכתוב סתר עצמו מיניה וביה. גם מה שעמד המהרש"א על מה שאמר רבינא דלכן אין מצוין לצאת מבניהן של תלמידי חכמים תלמידי חכמים משום שאין מברכין בתורה תחילה, הא ה' יתברך מתנהג מדה כנגד מדה, ואיזה מדה כנגד מדה היא.
ונראה לפרש בעזרת ה', על פי מה שאמרתי זה לפרש דברי הש"ס ברכות פרק ו' (דף ל"ה) תנו רבנן 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר, לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול דברים כבתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך ארץ. והנה עמדו להבין דברי הש"ס הא מכל מקום כתיב 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', ואם כן גוף הפסוקים הם סתרו להדדי, כיון דהתורה גילתה 'ואספת דגנך' דצריך לעסוק בדרך ארץ, ואם כן שוב האיך כתיב 'לא ימוש… מפיך'. וגם דברי רש"י צריך פירוש, שפירש הש"ס הנהג בהם וכו' עם דברי תורה. ומאי כוונתו הקדושה.
ונראה לפרש על פי דברי הרא"ש ברכות, הובא בבית יוסף, שהקשה האיך מועיל הברכת התורה שאנו עושים בכל יום בבוקר, הא מפסיק בעסקיו בינתיים ושאר דבר צרכיו שעושה, אם כן הוי היסח הדעת, ולמה לא יעשה בכל פעם שיושב ללמוד. ותירץ שגם העסקים שאדם עושה וגם שאר דברים צריך שיתנהגו על פי התורה, כדכתיב 'בבל דרכיך דעהו', ואם כן הוי כעוסק בתורה ואינו היסח הדעת. עיין שם. וממילא לפי זה שפיר יתפרש דברי הש"ס ברכות הנ"ל, תנו רבנן וכו' 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבם, דלא יעסוק בדרך ארץ,  תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך ארץ. ועל זה פירש רש"י שפיר, עם התורה כדברי הרא"ש שהבאתי, דגם עסקיו צריך שיתנהג על פי התורה. ומשום הכי לא הוי היסח הדעת, ושוב שפיר יתקיימו אצלו שני הכתובים יחד, דגם בעת שאוסף את דגנו מקיים 'לא ימוש' וכו'. ואם כן ממילא לפי זה אימתי מועיל הברכת התורה שעושים בתחילה, אם יתנהגו על פי התורה. עסקיו שעושה כדכתיב 'בכל דרכיך דעהו'. מה שאין כן אם לא יתנהגו על פי התורה שוב לא מועיל הברכת התורה שעושה מתחילה, כדברי הרא"ש הנ"ל. וממילא לפי זה מה נעים כעת יתפרש דברי הש"ס נדירים הנ"ל, דבר זה שאלו וכו' עד שפירש הקב"ה בעצמו 'על עזבם את תורותי', ואמר רב יהודה שלא ברכו בתורה תחילה, 'ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה', כלומר כיון שלא הלכו בה, אימתי מועיל הברכת התורה שעושים בתחילה, אם יתנהגו על פי התורה עסקיו שעושה כדכתיב 'בכל דרכיך דעהו'. מה שאין כן אם לא יתנהגו על פי התורה שוב לא מועיל הברכת התורה שעושה מתחילה, שוב איגלאי מילתא למפרע שלא עשאו ברכה הא עיקר מה שמועיל הברכת התורה מקודם ולא הוי היסח הדעת רק אם מתנהג על פי התורה. וכיון שהם לא הלכו בדרך התורה, שוב לא מועיל הברכה שעשאו מתחילה, ושפיר ניחא שלא ברכו בתורה תחילה, כלומר דשוב לא הועילו ברכותיהם שעשאו מתחילה, כיוון שלא הלכו בה. ושוב שפיר ניחא כעת מה שעמד המהרש"א איזה מדה כנגד מדה, מה שלא ברכו בתורה תחילה לזה שאין בניהם של תלמידי חכמים תלמידי חכמים. ולפי מה שאמרנו יתפרש היטב, כיון דהם עשאו הפסק לברכת התורה, שעשאו מתחילה בזה שלא התנהגו על פי התורה, ומחמת כן נעשה בזה הפסק גם כן, אף שהם תלמידי חכמים, שלא יצא מבניהם תלמיד חכם. ודוק.

(רבי נחום אהרן רוקח אב"ד מאגרוב כעת בלבוב, הבאר, כרך א, חלק א, סי' טז)

אציע מה ששמענו שבת קודש פרשת נח מפיי כבוד קדושת אדמו"ר הגאון הקדוש שליט"א ממגרוב החונה פה בלבוב

'וירח ד' את ריח הניחח ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם' וכו'. עיין בבעל הטורים 'וירח' ב' במסורה, דין ואידך בפרשת תולדות 'וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה' וכו'. וקשה להבין סמיכות הכתובים. גם איתא בש"ס סנהדרין כ"ה, אל תקרי 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'. עיין שם. ויש לדקדק הכי ריח בוגדים יכול להוליך עם עצמו ריח גן עדן כפירוש רש"י ז"ל שהריח ריח גן עדן. עוד דקדקו מפרשי התורה הא הברכות מתחילין מן 'ויתן לך' וכו', אם כן למה הפסיק באמצע ולא כתב 'ויתן לך' וכו'. עוד איתא בש"ס תענית כ"ט מאי כריח שדה, זה שדה תפוחים. עיין ש. וצריך ביאור למה נמשלו אותן דווקא לשדה תפוח. עוד יש לדקדק איך שייך לשון ראיה על הריח. גם יש להבין הכתוב 'וירח ד' וכו' לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם', דלשון 'בעבור' הוא נתינת טעם, ומה נתינת טעם הוא כאן.
וכדי לתרץ כל הדיקדוקים הנ"ל נקדים מה דאיתא בספר 'דרש משה' על תהילים י"ד פסוק ב' בשם הקדמונים לפרש הכתוב 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים', שאמרו חז"ל כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ 'השקיפה ממעון קדשך', שגדול כח מתנת עניים שמהפך מדת הרוגז לרחמים. לפי שבכל מקום מצינו שהקב"ה משגיח על הכלל כולו, שאם היה משגיח על הפרט במעשה כל יחיד אז לא היה יכול לעמוד בדין, כי לא יצדק לפניך כל חי. ותיקונו בזה שיתן צדקה, ואז נידון היחיד כאלו הוא רבים, כמאמר חז"ל 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו מקיים עולם מלא'. וידוע שיש חילוק בין לשון ראיה ללשון השקפה, כי ענין ראיה הוא פיזור הראות על הכללות, והשקפה הוא מצומצמת, כמו 'וישקף אבימלך בעד החלון'. לכן כל השקפה הוא לרעה, לפי שמצומצמת על כל יחיד ויחיד, ואז נפתח פנקסו ולא יוכל לעמוד בדין, חוץ ממתנת עניים הגם שנשקפה על היחיד, נחשב כרבים, לפי שהוא מקיים עולם מלא. עד כאן לשונו. ודברי פי חכם חן. ואיתא בפסחים דף פ"ח דיצחק אבינו עליו השלום קראו למקדש 'שדה', שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה', ומבואר בש"ס תמיד דף כ"ח תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור. ופירש רש"י, דשן של צבור גדול שמסלקין לו מן הצדדין קרי 'תפוח', וזה נוי של מזבח שהוא סימן לריבוי הקרבנות. ואיתא בש"ס חולין דף צ' ע"ב אמר רב הונא גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה, ושל עולה חולצו לתפוח. ופירש רש"י חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח, צבור האפר שבאמצע המזבח, שהיו גורפין האפר תמיד וצוברין וכשהוא רבה מוציאין אותו למקום הנקרא 'תפוח'. עד כאן. וכן פסק הדמב"ם פרק ו' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד' כרב הונא, חזינן אצל תפוח שני דברים: א', תפוח הוא נוי המזבח בעת שנמצא שם צבור גדול, כמבואר בש"ס תמיד הנ"ל. ב', הניח שם גיד הנשה של עולה שהקריבו בכל יום ויום, אף על פי שאינו ראוי לא לאכילה ולא להקרבה, אף על פי כן משום כבודו של הקדש צריך ליתנה לתפוח שהוא באמצע המזבח הנמצא שם דשן הרבה מקדשים שכשרים להקרבה כדי שתהיה יחד עמהם, כמבואר בש"ס חולין הנ"ל.
ולפי זה יתפרש היטב הכתוב 'וירח את ריח בגדיו', ודרשו חז"ל אל תקרא 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'. הכוונה יצחק אבינו עליו השלום הריח דורות העתידים לבוא שיבגדו קצת בתורת ד', וכשישקיף עליהם הקב"ה אזי חס ושלום לא יוכלו לעמוד בדין, על כן ברכו בדרך תפלה ואמר 'ראה ריח בני', כלומר 'ראה' דייקא, הקב"ה ישגיח על בניו בדרך ראיה וכללי עם שאר הכללות, ולא בדרך השקפה שהוא ראיה מצומצמת. ועל זה דרשו חז"ל 'כריח שדה', זה שדה תפוח, כלומר כמו התפוח שהיה בשדה המכונה למקדש היה שם דשן צבור גדול, שהוא נוי המזבח, וגם גיד הנשה של עולה, אף שאינו ראוי לא להקרבה ולא לאכילה, עם כל זה השליכו לשם משום כבודו של הקדש, כן ביקש יעקב אבינו עליו השלום על בניו שנקראו 'קדש', כדכתיב בירמיה 'קודש ישראל לד", שלא להשקיף בפרטות על הבוגדים ולדחותם חס ושלום, כדי שלא יגרע ערכם מגיד הנשה של עולה שנתקבלה על התפוח, וכידוע דגיד הנשה היא כינוי להסטרא אחרא, רק יקבל אותם עם כללות ישראל, ודוק. ולזה רמזה המסורה 'כריח שדה' 'כריח לבנון' המכונה לבית המקדש, והבן.
ונקדים עוד מה דאיתא בספר 'עוללות אפרים' לפרש דברי הש"ס, 'אתם קרוים אדם ולא אומות העולם קרוין אדם', דד' שמות יש 'איש' 'גבר' 'אנוש' 'אדם', ובכולם שייך לשון רבים, חוץ בכינוי 'אדם', להורות לנו דכל ישראל נחשבים כאיש אחד, והקב"ה משגיח על כללות ישראל שנחשבים כאיש אחד, ורש"י ז"ל כתב בפרשת ויגש דלכן כתיב אצל יעקב 'שבעים נפש' וגבי עשו כתיב 'נפשות', משום דישראל עובדים לאלקי אחד ולכן נחשבים כולם כאחד, מה שאין כן עשו וכו'. עיין שם. וזו כוונת חז"ל אתם קרוים אדם, לפי שאצל ישראל שייך אחדות וכולן נחשבין כנפש אחת, מה שאין כן אצל אומות העולם. ודברי פי חכם חן. היוצא מזה דשם האדם מורה על השגחה כללית על ישראל שהם נחשבים כאיש אחד. וזאת כוונת הכתוב והמסורה 'וירח ד' את ריח וכו' לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, פירוש דעלה הריח ניחוח לטובה ולברכה לפניו יתברך שמו מהכללות ישראל, שכולו מחמדים, ולא יקלל עוד. ולזה נותן הטעם 'בעבור האדם', כלומר כללות ישראל אשר על זה מורה שם 'אדם', הם צדיקים וזכותם גדול והקב"ה ישגיח מכאן ולהלאה רק על הכלל. ולזה כיוונה המסורה 'וירח את ריח בגדיו' וכו' כלומר הוקשה לו להמסורה על נתינת טעם בעבור האדם ולזה תירצה המסורה 'וירח את ריח בגדיו' וכו', 'ראה ריח בני כריח שדה', דהוא תפוח, וכדפירשנו לעיל דיצחק אבינו עליו השלום בירך לבנו שהקב"ה ישגיח על כללות ישראל ואז לא יתראו הבוגדים, אשר על זה מורה כנוי 'שדה תפוח'. ולפי זה ניחא נתינת הטעם 'בעבור האדם', לפי שהקב"ה ישגיח על כללות ישראל, ואז לא יצרוך לקלל את האדמה, כי כלו מחמדים כדברי דרש משה הנ"ל. ודוק כי קצרתי.
בשם לומדי תורה דבית המדרש של אדמו"ר הגה"ק שליט"א.
הב' אברהם אליעזר גאטליעב

(הבאר, כרך ב, חלק ז, סי' לא)

רבי נחום אהרן נולד בסביבות שנת תרל"ח (1878) לאביו, רבי אריה לייבוש רוקח אב"ד ממאגרוב ורווה-רוסקה בן האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, ולאימו, מרת חנה מלכה בת רבי מנחם נחום טברסקי (השני) (בנו של רבי אהרן מטשרנוביל).
האדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלז, היה אחיו הגדול של אביו.
אחותו של הרב נחום אהרן, מרת פייגא, נישאה בזיווג ראשון לאדמו"ר רבי שלמה טברסקי בנו של רבי דוד מסקווירא, ובזיווג שני לרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד, מוועד הרבנים לעדת ורשה.

סבו, האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, למד אתו בקביעות שיעור בכל יום ולמד אתו 'פשעטיל' לקראת בר המצווה שלו.
עוד בחיי סבו, התחתן עם מרת פייגא בת דודו רבי משה מרדכי ממאקרוב, חתן רבי יהושע מבעלז.

עד למלחמת העולם הראשונה התגורר בבעלז, אחר כך היה אב"ד מאגרוב. בעקבות שריפת העיר במלחמה עבר להתגורר ברווה-רוסקה הסמוכה וכיהן שם כרב העיירה. לימים, עבר לעיר לבוב וקבע שם את בית מדרשו שנודע בשם 'בית המדרש של הרבי ממאגרוב'. את מקומו ברבנות מאגרוב מילא בנו רבי יעקב יצחק הי"ד.

החליף מכתבים עם גדולי דורו, ופרסם דברי תורה בירחון הבאר'. רבים היו באים אליו להתברך ממנו ולזכות בישועה.

במלחמת העולם השנייה היה בגטו לבוב, שם, בתנאים קשים, עודד וחיזק את סביבתו, והכין אותם בדרשותיו להיות מוכנים למסור את נפשם על קידוש ה' מתוך דעה והכרה צלולה. תוכן אחת מדרשותיו בגטו, העוסקת בחיוב לחנך את הדור הצעיר לתורה וליראת שמים, הגיעה לידיעת משפחתו מפי עד. דרשה זו נאמרה בסעודה שלישית בפרשת 'בא' בבכיות ובהתלהבות לפני ציבור שהגיע לביתו. בדרשה מבאר הרב נחום אהרן את הפסוק בפרשת 'בא', 'בנערינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו', על פי הגמרא (ביצה י"ט, ב וראש השנה ד, ב) ששבועות נקרא בתורה חג השבועות, ומאחר שבחג השבועות נגלה ה' יתברך לפני כל ישראל במעמד הר סיני, כמו שכתוב 'וירד ה' על הר סיני', אפשר לומר שחג השבועות נקרא חג ה', ולפי מה שכתוב במדרש (שיר השירים רבה פרשה א) [אמר רבי מאיר] בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקב"ה אלעיקי אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה, ואני נותנה לכם. אמרו לפניו רבונו של עולם, אבותינו ערבים לנו. אמר להם אבותיכם צריכין ערבים וכו', אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם, אמרו הרי בנינו עורבים אותנו. אמר הקדוש ברוך הוא הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב 'מפי עוללים וינקים יסדת עז' (תהלים ח,ג), ואין עז אלא תורה, שנאמר 'ה' עז לעמו יתן' (שם כט, יא). [ע"כ]. לכן כדי לחוג את חג ה' חג השבועות מוכרחים אנו לקחת עמנו את הילדים. מכאן אנחנו יכולים ללמוד כמה שאנחנו צריכים למסור את נפשינו גם במצב הקשה ביותר על חינוך הבנים לתורה. וזה שאמר משה רבינו עליו השלום לפרעה, כאשר אמר לו שהילדים והנערים ישארו במצרים, כי אי אפשר לנו להסכים להשאיר הנערים במצרים, אלא 'בנערינו ובזקנינו נלך כי כי חג ה' לנו', שאנו מתכוננים לקראת חג השבועות יום חג ה', שבו יתגלה בפנינו הקב"ה על הר סיני לתת לנו את התורה, ואנו צריכים את הנערים להיות לנו ערבים, ובאם חס ושלום נשאיר את הילדים והנערים במצרים לא נוכל לקבל את התורה, עד כאן דברי קודשו.

לפני שנרצח בלבוב בשנת תש"ב (1942) הספיק הרב לשאת דרשה לחוזק הציבור לקידוש ה', ובעת שנרצח במיתה אכזרית קרא את פסוקי הוידוי וקבלת עול מלכות שמים. כל צאצאיו ואחיו שהיו בפולין בזמן המלחמה, נספו. יום פטירתו אינו ידוע.

בתו, הרבנית שיינדיל הי"ד, הייתה אשת הרב נפתלי צבי ווייס הי"ד, אב"ד בילקא, בנו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, בעל ה'חקל יצחק' מספינקא.

מקצת מדרשותיו ניצלו על ידי נכדו הרב ישכר דוב ברגמן ז"ל, ויצאו לאור בספר 'דרשות מהרנ"א' על ידי הרב מאיר ברגמן.