קטגוריה: סיון כב

'אגרא דבי הילולי מילי' (ברכות ו' ע"ב). שמעתי מהגאון הצדיק מו"ה ירחמיאל הכהן קצבורג זצ"ל הי"ד אבדק"ק אוזד, שאמר בדרך צחות בחתונת בתו שתחיה של הגאון הצדיק רבי חיים אהרן דוד דייטש זצ"ל הי"ד אב"ד ור"מ דק"ק ב' ירמוט יע"א, בשנת תש"א, דהכונה שהרבנים הדורשים בחתונה, אם לא יאריכו בדרשתם ויעצרו מילין כדי שהקהל המון חוגג יוכלו לשמח לחתן והכלה, על עצרת הדברות האלו בדרשתם, מקבלים שכר. וסיים הגאון הצדיק הנ"ל, ברם איתא בפרקי אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, לכן לא אתחשב בשכר ההוא, ולא אעצור מילין בדרשתי, ואשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר.

הנה שמחה זו הוי כמדרש פליאה, דמי ראוי לשמוח יותר מחתן וכלה היוצאים מחופתם, ומה הצורך עוד לשמחם. ולבאר ענין זה נראה על פי משלו של המגיד מדובנא בספרו 'אהל יעקב', שביאר את דברי המדרש (מ"ר במדבר לב, קד) על הכתוב (במדבר כה,לט) 'וכי ימוך אחיך עמך' וכו', שכתב המדרש 'דבר אחר 'וכי ימוך אחיך עמך', הדא הוא דכתיב (משלי יט,יז) 'מלוה ה' חונן דל', אמר רבי אלעזר כתיב (תהלים קלו,כה) 'נותן לחם לכל בשר' בא זה וחטף לו המצוה (שעל הקב"ה מוטל לפרנסו והלך הוא ומפרנסו), אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו גמולו, הדא הוא דכתיב (משלי שם) 'וגמולו ישלם לו'.

וביאר המגיד מדובנא דברי המדרש הללו כדרכו בקודש על פי משל לעשיר גדול שהיו לו שני בנים שגרו במדינת הים, האחד עשיר והשני עני, לאחר שנים רבות שלא ראו האחים האלה את אביהם הביאו להם ביום בהיר אגרת מהאב הגביר, בה הוא מבשר לאח העשיר כי אחיהם הקטן הנמצא עמו בבית עומד להינשא בזמן הקרוב, ובזה הוא מזמין את שני הבנים הגרים במרחק לבוא ולהשתתף בשמחת הכלולות, ובאגרת ששלח לבנו העשיר ציוה עליו להביא עמו את אחיו העני, וביקש ממנו לבל יחסוך בהוצאות שתהיינה לו בנסיעה, כי כל ההוצאות אשר יעשה בעבור כבוד אביו ישלם לו האב ממיטב כספו.

כאשר קיבל העשיר את האיגרת הזו הלך לחנויות שונות ורכש לעצמו לאשתו ולבני ביתו בגדים מפוארים בכסף רב והתכונן לנסיעה. לפני צאתו לדרך נזכר שעליו להביא עמו את אחיו העני, ושלח אליו רצים שהבהילו אותו בחפזון. העני לא ידע כלל במה המדובר, ואף אחיו לא האריך בדברים אלא פקד עליו לעלות על המרכבה ויסעו.

בהתקרב המרכבה אל מחוז חפצם, נשמע הקול בבית אביהם לאמר 'שני הבנים ובני משפחותיהם הגיעו'. כיון שכך יצאו המחותנים בלווית עם רב ומנגנים לקבל את פני הבאים. ראשון ירד העשיר מלובש בבגדי הוד והדר, והמחותנים שאלו 'מי האיש הלזה', ויאמרו להם 'הלא הוא הבן הגביר'. אחר כך יצא אחיו קרוע בגדים ערום ויחף, וישאלו גם עליו, ויאמרו להם 'גם הלז הינו בן הגביר, ומקום מגוריו בעיר מגורי אחיו'. הדבר נראה להם מוזר אך הם שתקו ולא אמרו דבר.

ימי החתונה חלפו ועברו ומקץ שניים או שלשה שבועות אמר העשיר אל אביו הגביר כי לא יוכל עוד לשהות כאן יותר, שכן עליו לחזור לעסקיו. אמר לו האב 'סע לשלום. אין איש מעכב אותך להשאר'. לשמע הדברים האלה נדהם העשיר, כי ראה שאין אביו חושב לשלם לו את אשר הבטיח. בלית ברירה פתח פיו ואמר לאביו 'הנה החשבון של ההוצאות הגדולות שהיו לי. כך וכך עולה סך הבגדים שלי, וכך וכך הבגדים שעשיתי לאשתי ולבני, ועוד סכום על הוצאות הדרך'. אמר לו אביו 'איני חייב לשלם לך מאומה'. נזעק הבן ואמר 'הרי אתה הבטחת לי אשר כל הוצאה שאעשה יהיה על חשבונך'. ויאמר האב 'קרא נא את הדברים בפיך'. ככלותו לקרוא אמר לו אביו 'הלא בעצמך קראת לאמר כל ההוצאות אשר תעשה לכבודי אשלם לך, אם באמת עשית לכבודי, אשאלך איך לא חסת על כבודי ולא זכרת את אחיך בני העני להלבישו כראוי? אחרי שהבאת אותו לכאן ערום ויחף לבוש קרעים ובלויי סחבות, מבלי להתחשב בעגמת נפש שתהיה לי מזה, אין לך ראיה גדולה מזו, כי רק למענך עשית את כל ההוצאות הגדולות, ומה לך איפוא כי תדרוש ממני את ההוצאות'.

הנמשל הוא שהקדוש ברוך הוא כתב אגרת אל האדם ובה כתוב שכל ההוצאות שיעשה למען כבודו יתברך בעונג שבת ויום טוב, הכל ישלם לו, כדאיתא בגמרא (ביצה טז, א) 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו'. ואם כן, חובה על האדם להשתדל שיהיה לכבוד ולתפארת בעיני אביו שבשמים, ואיככה יכנס הוא אל השבת מקושט ומהודר ויאכל מעדנים, ואחיו העני ישב כמתאבל ויאכל זרעונים. אם אמנם יעשה כן ויתעלם מן העני, יתברר כי כל מה שהוציא בפיזור על התענוגים, לא להתענג על ה', אלא לענג את עצמו, באופן שכזה יאמר לו הקב"ה 'מה לך לדרוש ממני דבר עבור ההוצאות שעשית'. וזוהי משמעות 'מלוה ה' חונן דל', מי הוא המלוה לה', זה שחונן לדל. לאדם זה מובטח המשך הפסוק, 'וגמולו ישלם לו', כלומר גם מחיר ההוצאה שהוציא על עצמו ג"כ ישלם לו.

ויש לומר דאותו ענין הוא גם כן בשמחת חתן וכלה, שאין זה כפשוטו רק בשביל צורך החתן והכלה לשמחם, אלא גם ובעיקר צורך שלנו לשמחם, להראות שאנו שמחים עם הריבונו של עולם עם הבית מקדש מעט שנבנה עכשיו, עם הבתים נאמנים והדורות הבאים שיצמחו מזה ויוסיפו חיילים לצבא ה'. וזה לא פחות משמחה ששמח כל איש ירא שמים שיש לו קצת רגש של קדושה, כשחונכים עוד בית מדרש גדול או ישיבה גדולה של מאות בחורים או מתפללים בעירו, ומתמוגג מנחת מריבוי התורה וכבוד התורה. נמצא דשמחת חתן וכלה אין זה שמחה פרטית שלהם, אלא שמחה של הכלל, שמחה ששמחים עם הריבונו של עולם, ויוצאים לקראתם כמו שיוצאים לקראת ספר תורה חדש שמכניסים להיכל.

ומהני טעמא מצאנו שכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ובהיפך אם משמחו זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, כי הנה אורייתא, קוב"ה וישראל חד הם, וכיון שכן, אם משמחו, מראה שהוא שמח מכבוד התורה וכלל ישראל, ומוכיח בעצמו שהוא נמנה עם קהל יראי השם וחושבי שמו ומתענג על ה', ולכן בשכר זאת זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, וחוט המשולש לא במהרה ינתק. מה שאין כן בהיפך חס ושלום.

(הרב בצלאל יאיר הלפרט, בשם חותנו הגאון הרב יוחנן סופר מערלוי, מחבר 'אמרי סופר'. הובא ב'אגרא דבי הילולא, עמו' רמ)

הרב ירחמיאל (איזידור / מיקשה) הכהן קצבורג (קאצבורג) הי"ד, "הרב הגדול בתורה ויראה החרוף ובקי", נולד בסביבות שנת 1879, לאביו, הרב ישראל חיים הכהן קצבורג (אב"ד באליאק-אוזד משנת תשכ"ח. היה בנו של אב"ד טאפאלשאן הרב יהודה דוד צבי הכהן קצבורג, והיה תלמידם של ה'כתב סופר' והרב עזריאל הילדסהיימר).
הרב ירחמיאל התחתן עם מרת רוז'יקה (סידוניה סילקה) בת הרב ישראל הלוי יונגרייז, רבה של נאדאודואר.
היה גיסו של הרב יוסף ישראל דייטש אב"ד באלאשא-יארמוט, מחבר ספר 'בן גרני'.
לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ד מילא את מקומו של אביו, כאב"ד אוזד-בויוק והסביבה. בתקופתו התפתחה הקהילה במהירות. בשנת תרע"א הוציא לאור את ספרו של אביו 'כתבי מהרי"ח', ויחד עם אחיו הרב דוד צבי והרב שלום הי"ד, הוסיף לו הקדמה.
בשנת תרפ"ה (1925), היה הרב אחד משלושת המועמדים להיות רבה של פאפא, והדרשה שנשא שם עשתה רושם רב.
נספה באושוויץ עם נכדו הילד, ישראל חיים רובין, בכ"ב בסיון תש"ד (1944). (יש לציין כי ע"פ ספר 'קהילות הונגריה, עמו' 13: בכ"ז באייר תש"ד (1944), ובספר 'חדש בחדשו' כתב שנספה בכ"ד בסיון). חלק מאחיו ומילדיו נספו בשואה.
בתו ובעלה הרב בצלאל יונה הכהן רובין, מחבר ספר 'דברי הרב ודברי התלמיד', שרדו את השואה וחזרו לגור בקאשוי. בשנת תש"ט היגרו לארה"ב.
מאמרו בעניין השתלת אברי הולדה מאשה לאשה, נדפס ב'פליטה הנשארת', תל תלפיות, ג, עמו' קד.

כתוב בתורה הקדושה, “ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה. וממתנה נחליאל ונחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון (במדבר כא,טז-כ). ונראה לבאר כוונת הפסוקים הללו שאין להם לכאורה הבנה, דהנה רש”י ז”ל הביא (בפרשת וירא יט,יז) על הפסוק “מהר המלט אל תביט אחריך”, דניצל בזכות עצמו יכול לראות בפורענות שונאיו. ולכאורה יפלא דהרי מצינו בישראל דכאשר נגאלו מיד מצרים, והיו באותה שעה ערום ועריה עובדי עבודה זרה בלי מצוות, ואם כן על כורחך לא נצולו רק בזכות האבות, ואף על פי כן זכו לראות עין בעין מפלת ופורענות שונאיהם בעשר מכות, וכי משוא פנים יש בדבר להטיב לישראל שלא ביושר.

אמנם יש לומר כי אז היו בתכלית עמוק וגבוה מכל, שיראו ישראל הנסים ונפלאות עין בעין, כדי שיבואו וישיגו אמונתו יתברך, כמו שכתוב (שמות ד, א,ה) “והן לא יאמינו לי וגו’ למען יאמינו” וגו’. ועל כן זכו לראות במפלת שונאים לפנים משורת הדין. ובזה יש לפרש סמיכות התורה “ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל”, הא לא נגאלו בזכות עצמן ואם כן איך נעשו הנסים לעיני כל ישראל. והתשובה היא כי “בראשית ברא”, כלומר תכלית הבריאה היא בשביל התורה שנקראת “ראשית”, ושיקבלו ישראל אותה. ולכן נשתעבדו כל חוקי הטבע לתכלית התורה, ומכוח זה נעשו כל הנסים, ומהאי טעמא נתבטלה גם שורת הדין והיושר לצורך זה, וראו כל ישראל בעיניהם מפלת שונאיהם, הגם שהיה זה נגד חוק היושר.

והנה יש לומר תירוץ אחר, דוודאי נגד אומות העולם שהם כפויי טובה ואין מכירין חסדי ה’ יתברך אין הקב”ה מתנהג אלא במדת שורת הדין, ואינו נושא להם פנים, אך כלפי ישראל אשר מודים בחסדי ה’ יתברך, ובאם עושה עמהם הקב”ה נסים לפנים משורת הדין, אזי גם הם מתרוממים ומתנשאים למדרגה רמה בעבודתו יתברך על דרך “אני לדודי ודודי לי”, ועל דרך “השיבנו ה’ אליך ונשובה”, עליהם אין לשאול כיצד ראו מפלת שונאיהם ביציאת מצרים דהלא הוא נגד שורת הדין והמשפט, דוודאי ידע הקב”ה שע”י שיראה להם נשיאת פנים לפנים משורת הדין, אז גם הם לעומתו ינשאו עצמם ויתרוממו למעלה. ובזה יש לפרש הפסוק (שם יד,ל) “ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים”, וזה אינו מהווה פליאה שנצולו על אף שהיו ערומים ממצוות, דבוודאי נצולו בזכות אבות, אך
“וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים” תמוה, דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו רואה במפלת שונאיו, ועל זה משיב הכתוב כי חוק זה אינו אמור אלא באומות העולם אבל לא בישראל, כי על ידי “וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים” – היינו החסד הגדול שהיה לפני משורת הדין, הגיעו למדרגה רמה ונשגבה באמונת ה’ יתברך, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” – דהיינו שהתנשאו בעבודת ה’ יתברך ביתר שאת, והשיגו אמונת ויראת ה’ יתברך בתכלית השלימות, על כן שפיר היו ראויים לראות במפלת שונאיהם כיוון שהיה זה לתכלית של אמונה וקדושה.

ולפי ההקדמה הנ”ל, יש לפרש הפסוקים הנ”ל, דהנה לעיל בפרשה מבואר שחטאו בני ישראל בזה שדיברו בה’ ובמשה עבדו, ולכן נענשו בנחשים השרפים ומיד לאחר מכן נעשה להם נס שניצולו מיד האמוריים אשר נחבאו במערות שהיו בתוך ההרים. ואין לתמוה על זה שניצולו הגם שחטאו כלפי ה’ יתברך, כי יש לומר שזכו לכך בזכות האבות הקדושים, אל על “אשד הנחלים”, דרשו חז”ל שאמר הקב”ה מי מודיע לבניי הנסים הללו, על כן לאחר שעברו חזרו ההרים למקומן, והבאר העלתה משם דן ההרוגים זרועות ואברים, כמו שאמרו רש”י ז”ל, על זה שפיר יש לתמוה דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו זוכה לראות במפלת שונאיו. ועל זה מבאר הכתוב “ומשם בארה”, כלומר שאני בני ישראל דעל ידי שהם רואים חסדים ורחמים מאת הבורא יתברך לפנים משורת הדין חוזרים הם בתשובה, וכן היה באותה שעה שהלכו משם בארה, ומפרש הכתוב ש”היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים”, והיא התורה שנמשלה למים (תענית ז ע”א), והיינו שעל ידי החסדים שראו בני ישראל שנעשו עמהם אף על פי שידעו שאינם ראויים, נשאו עצמם אל התורה הקדושה ונתדבקו בה לעסוק בחשק רב בלימודה. ומרוב ההתלהבות וההשתוקקות שרו את השירה הזאת, ואמרו “עלי באר”, היינו התורה, “ענו לה”. ואמרו “באר חפרוה שרים”, דהתורה הקדושה קבלו משה ואהרן והזקנים מהקב”ה, והם חפרוה ותקנוה. והנה לא היה חס ושלום קיום לתורה הקדושה אם רק משה אהרן והזקנים היו עוסקים בה, ברם “כרוה נדיבי העם”, גם יתר הבריות צריכים להחזיק בה, “במחוקק” או “במשענותם”, כלומר על ידי הלימוד בפועל – דהיינו “מחוקק”, או “במשענותם” – היינו על ידי תמיכה בכסף, ועל כן על ידי הנס שראו גמרו בלבם שיקיימו “כרוה נדיבי העם, במחוקק” או לכל הפחות “במשענותם”. אחר כך סיפרו בשירה כיצד הגיע משה רבינו עליו השלום למדרגה הרמה והנשגבה שקבל התורה הקדושה ונעשה “איש אלקים”. ואמרו על זה “וממדבר מתנה”, דהיינו תחלה נגלה הקב”ה למשה רבינו עליו השלום במדבר סיני בסנה, ואחר כך בהר סיני בשעת מתן תורה. ורצה לומר כי על ידי שהפקיר עצמו כמדבר זכה למתנה, היינו למתן תורה שניתנה על ידו לבני ישראל.

אמנם משה רבינו עליו השלום לא נסתפק בזה שניתנה לו התורה הקדושה במתנה, רק נוסף לכך יגע עצמו בעסק התורה, “וממתנה” נעשה “נחליאל”, שניתנה לו בתורת נחלה כאילו הייתה קניין עצמו, ועל כן נקראה “תורת משה”, כמו שאמרו חז”ל (עבודה זרה י”ט, ע”א) תחלה נקראת “תורת ה’ “, ובתר הכי “תורתו”. “ומנחליאל” – כיוון שקנה קניין תורה, עלה במות למדרגת איש אלקים שלא קם נביא כמותו. “ומבמות” – כיוון שהגיע למדרגה העליונה אשר יכול ילוד אשה להגיע, “הגיא אשר בשדה מואב” כי שם מת משה, כי אז פסקה ממנו הגשמיות לגמרי, ואם כי יש דורשים שעל ידי כך מת משה רבינו עליו השלום כיוון שכבר השלים עצמו, ולא יכול לצאת ולבוא עם אנשים גשמיים, אף על פי כן “ונשקפה על פני הישימון”, הרגישו בני ישראל מיתתו כרעה, דכל השקפה שבמקרא היא לרעה חוץ וכו’, כי “מפני הרעה נאסף הצדיק”, וחזרו על ידי זה בתשובה. וקל להבין.

כן אני אומר על אדוני מורי וחמי מרן זצוק”ל “ממדבר מתנה וממתנה נחליאל”, כי גם הוא יגע בתורה מנעוריו ונתעלה לבמות לגדול הדור, ויען כי השלים עצמו בדמי ימיו מהרה “ומבמות הגיא” ונסתלק. עם כל זאת “ונשקפה על פני הישימון”, כי אולי מת בחטא הדור. על כן כל י”ב חודש שמדת הדין מתוחה, היינו דואגים מאוד כי אולי “מפני הרעה נאסף הצדיק”. אבל תודה לה’ יתברך עברה עלינו השנה לשלום בלי פגעים רעים רחמנא ליצלן, עם כל זה לא נוכל לומר “צדיקים אנחנו ולא חטאנו”, כי בעוונותינו הרבים אם נחפשה דרכינו, אז נמצא בעצמינו כי הוספנו חטא על חטא ופשע על פשע, ורק “חסדי ה’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו”, כי אם אומנם שמדת הדין הייתה מתוחה עליו לא פגע בנו ו”ברוגז רחם תזכור”, על כן אנחנו בני ישראל אם אנו רואים חסדי ה’ יתברך עלינו להגביה עצמינו לפנים משורת הדין. “ומשם בארה” אל התורה הקדושה, שנקבל עלינו שנעסוק בה יותר ביתר שאר מאשר בתחילה, ועל כן נקבל נא עלינו שנקבע יותר עתים לתורה בלימודין השיעורין כסדרן בחברה ש”ס שלנו.

ויען כי למדנו סוגיה דרוב וקרוב, אמרתי לפרש גם הפסוקים שבפרשת עגלה ערופה כתיב “וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ ואל תתן דם נקי בקרב ישראל ונכפר להם הדם – ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה’ (דברים כא, ז-ט), כי הנה הנביא אומר: “הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק” (ישעיהו נז,א). דהנה לפי המפרשים טעם חלל הנמצא באדמה שמביאה העיר הקרובה עגלה ערופה, הוא מפני שבני העיר הקרובה חטאו ועבירה גוררת עבירה, ולכן יבואו זקני העיר ויפשפשו במעשי בני עירם, “וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”, כי לא גרמו בפועל הריגת הנהרג, ובוודאי על ידי חטא בני העיר או הדור בא מכשול ועונש גדול כזה, על כן התפללו על העתיד יען כי הקב”ה נוטל נפשות הצדיקים לכפרת הדור, הם מתפללים “כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ “, כי הלא הקב”ה מתנהג עם ישראל לפני משורת הדין וברחמים ומדת החסד, כי הלא הקב”ה פדה את ישראל כשהיו במדרגה שפלה, כאשר היו ערום ועריה, על כן יכפר הקב”ה לעמו ישראל בלי נטילת קרבן, היינו הצדיקים, כלל. “ואל תתן דם נקי” – דהיינו שיסתלקו הצדיקים “בקרב עמך ישראל”, ובאופן זה “ונכפר להם הדם, ואתה תבער דם הנקי מקרבך” – אם אף על פי כן יארע רחמנא ליצלן שיסתלקו הצדיקים, ובלי ספק הוא על ידי עוון הדור, ואם כן גרמת בעוונך שפיכות דמים, “כי תעשה הישר בעיני ה’ “, שתתעורר לשוב בתשובה שלימה – לתקן כל זאת, כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לשו"ת "חיים ברצונו")

הרב משה חיים ב”ר יהושע זעליג ורבקה גרינפלד (כ”ה בתמוז תרמ”ח-תש”ד, 1888-1944) עילוי, שקדן וגאון מופלג. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי חיים פריד אב”ד סנפטר (שאיא-סענפעטער, הונגריה), חתן הגאון רבי יצחק גליק בעל בית יצחק. לאחר פטירת חותנו בשנת תרפ”ג מילא הרב משה חיים את מקומו כאב"ד וכראש ישיבה בסנפטר עד לחורבן הקהילה..

הוא היה תלמיד אביו, ותלמידם של רבי מנחם מנדל גליק אב”ד קעמעטשע (תלמיד החת"ס), של הרב מרדכי ליב וינקלר ה”לבושי מרדכי” אב”ד מאד, של הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב”ד פילעק ושל רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר” מפרשבורג שסמכו להוראה. כיהן כראש ישיבה בסנפטר. הרב התפרסם בגדלותו בתורה, בענוותנותו ובצדקתו ותלמידים רבים נהרו לבקש תורה מפיהו. בכל יום העביר שיעור עיון במשך שעה וחצי, ושיעור ב”אורח חיים” במשך חצי שעה כל בוקר לפני התפילה עם בקיאות מפליאה בכל הראשונים והאחרונים. פעמים בשבוע בחן את תלמידיו. מסר בקביעות שיעורים רבים ודרשות לפני בעלי בתים. שמעו יצא בכל הונגריה, והרב משה סופר ראב”ד ערלוי, בעל שו”ת “יד סופר”, הורה לבנו להציע את כל ספקותיו בהלכה לפני אב”ד סנפטר. כל תפילותיו היו בהתלהבות נפלאה ובדמעות. חי בצניעות, והרבה במעשי צדקה וחסד ביד נדיבה.

בתקופת השואה דאג במסירות לענייני הכלל ועודד את בני עדתו בשעתם הקשה. הוא קרא למסירות נפש ולקידוש השם. לאחר חג השבועות תש”ד נאסר יחד עם בני קהילתו והובל לגיטו מישקולץ. גיסו הציע להבריח אותו מהגטו לבודפסט, אך הרב סירב ואמר שהוא מוכן לדרך “ובדרך שה’ ינחנו שם נלך, וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע, כי זהו רצונו יתברך שמו”. הוא המשיך לכתוב את חידושיו על מסכת זבחים בהיותו בגטו, ובאמצע כתיבתו גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, יחד עם בניו רעייתו ואביו, ויחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, שם נהרגו בכ”ב בסיון תש”ד (1944), הי”ד.

הרבה חידושי תורה ושו”ת ממנו נשרפו ואבדו בשואה, אך כמה קונטרסים של כתבי יד על סוגיות הש”ס, שאלות ותשובות וליקוטים על התורה ודרשות, שרדו ויצאו לאור בירושלים בשנת תשמ”ב ע”י תלמידיו וקרובי משפחתו בספר “חיים ברצונו”, יחד עם קונטרס “מקור חיים” על תולדות חייו. בנוסף יצא לאור ספר “חיים ברצונו” על מסכת זבחים. מספר מכתבים ממנו יצאו לאור בספרי “שבולת הנהר” (תשנ”ד ותשנ”ז). תולדותיו הובאו גם ב”אלה אזכרה”, ה, עמ’ 58-61.

חתנו, הרב אשר אנשל יונגרייז הי”ד, היה אב”ד קאזניץ, הסמוכה למישקולץ.