כוונת שרה בגירוש ישמעאל מבית אברהם / רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם הי"ד
ב"ה דאלינא
כתובות מ"ד א 'אישתני ולא אשתני, תנאי הוא', פירוש אי אמרינן אישתני גופא אישתני קטלא או לא, וקאי זה אנשיא ומשיח. והקשה שם בתוספות בדיבור המתחיל 'תנאי', והא ליכא שם אלא שינוי דינא, והיכי מייתי ליה לשינוי גופא.
ונראה לתרץ קושיית התוספות על פי המבואר בילקוט שמואל רמז קכ"ז ללמדך שמלך כו' שהוא נתמנה למלך והוא קצר מיד נעשה ארוך, בשביל שמן המשחה שנמשח. וכן אתה מוצא בכהן גדול, למה נקרא שמו 'כהן גדול', שהוא גדול בחמשה דברים, בנוי בכח… יעויין שם הדבר. מבואר מזה דהנמשח בשמן המשחה משתנה גופא לגמרי. והנה נשיא שמביא על חטאיו שעיר, מבואר בתורת כהנים ויקרא פרשתא ה' דקאי אמלך שאין על גביו רק ד' אלקיו, ואם כן הוי שפיר נשיא ומשיח נשתנה גופא כמו מנערות לבוגרת, ומיושב שפיר קושיית התוספות בעזרת ה'.
בתנא דבי אליהו ספר אליהו רבא פרק ז', גדול פסטין שעשה אלישע יותר מכל המלחמות שעשה יורם בן אחאב, שנאמר 'ויכרה להם כרה גדולה'. ובזקיקין שם פירש 'פסטין' ענין מארב מלחמה, וזהו היתה חכמתו שעשה כמו מארבי מלחמה. אולם מדמביא התנא דבי אליהו הקרא 'ויכרה להם כרה', מוכח דחכמתו היתה דהועיל על ידי סעודה, יותר מיורם על ידי מלחמה.
ולכן נראה לעניות דעתי דהגירסה הנכונה בכאן הוא, 'גדול פוסקין שעשה אלישע', וכמובא גירסא זו בילקוט מלכים רמז רל"א. ופירשו על פי המבואר בילקוט אסתר רמז תתרמ"ח, כך היה מנהגם של אנשי פרס, היה להם כוס גדול מחזיק ארבעה שנציות, והוא נקרא 'פוסקא', והם משקין בו לכל אחד ואחד. מבואר מזה דכוס גדול נקרא 'פוסקא'. ולפי זה יובן היטב כוונת התנא דבי אליהו 'פוסקין שעשה אלישע', היינו הסעודה שעשה, ונתן להם לשתות בכוסות גדולות הנקראים 'פוסקא', עד שפעל יותר ממה שפעל יורם על ידי מלחמה.
'ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי', אמר עשו לפני ה' יתברך ריבונו של עולם ואת יעקב אהבת, ולמה, הלא נשא שתי אחיות. ואם תאמר אני גרמתי לו, אם כן למה הסתרתה אותו בצל סוכה. הדא הוא דכתיב 'וסוכה תהיה לצל יומם'. אמר רבי יהושע, תיפח רוחו של עשו שלא ידע להשיב לעצמו 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל'. פליאה מובאת בדמשק אליעזר ערך סוכה [אות יב, בשם ספר 'כסף נבחר'].
ונראה לעניות דעתי לומר לומר בביאורה על פי המבואר ב'בני יששכר' מאמרי סוכה בשם הראשונים, דלכך ינסה קוב"ה האומות לעתיד במצות סוכה, כמבואר בריש מסכת עבודה זרה, 'מצוה קלה יש לי וסוכה שמה', כי הלא תשובה אין מועלת רק לישראל, משום דאנו בנים למקום ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, מה שאין כן האומות, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ונודע דסוכה זכר לענני כבוד הוא, וענני כבוד נקראין 'שרביטו של מלך', כמאמר הכתוב ['ויכס הענן וכו' מלא את המשכן', וכן כתיב בבנין עולמים בימי שלמה 'וענן מלא את בית ה' אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל', וכן כתיב 'ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים', וכן כתיב 'ויש שמים וירד וערפל תחת רגליו'], אם כן אסור להאומות לישב בסוכה, כי יאסור להשתמש בשרביטו של מלך, מה שאין כן ישראל, שנקראים 'בנים', שפיר יושבים בסוכה ומשתמשין בשרביט אביהן. אם כן ממצות סוכה ראיה שאנו נקראים 'בנים' ומהני לן תשובה. יעויין שם הדבר. והנה בטעם איסור עריות מבואר במקובלים דהוי כמשתמש בשרביטו של מלך, כי במרכבה עליונה הקורבה מצויב, ודי לחכימא. והנה חכמינו ז"ל אמדו דבשכר שבכתה לאה שלא תיפול בגורלו של עשו, זכתה לינשא ליעקב. ונודע דעת הרמב"ן, כי האבות לא קיימו התורה הקדושה רק בארץ ישראל. ובזה נבוא לעומק כוונת הפליאה האמורה. 'ואוהב את יעקב', למה הלא נשא שתי אחיות ולא שמר את חוקי התורה הקדושה, ולמה איפוא אהבתיו היתה טענת עשיו. ואם תאמר אני גרמתי לו, כי מחמת מעשי הרעים בכתה לאה שלא תיפול בגורלי, ולכך זכתה שתתגלגל הדבר שתינשא לו, ורחל הוכרח יעקב לישא כי הלא זוגו הוא, כמאמר הכתוב 'רחל אשת יעקב', אם כן אין זה חטא, כי אנוס היה, אם כן למה הסתרתה אותו בצל סוכה, להורות שמועיל חשובה על חטאתי, ואם כן מוכח דחטא, ולמה איפא אהבתיו. אמר רבי יהושע כו' ואני בבואי מפדן, כי תיכף כשנכנס לארץ ישראל מתה רחל, ואם כן לא עשה איסור כלל לדעת הרמב"ן, והסוכה שהושיבהו בה קוב"ה הוא להורות כי מותר להשתמש בשרביטו של מלך, ולכך בדין אהבתיו.
כשראתה שרה שנגזר על משה רבינו עליו השלום שלא יכנס לארץ ישראל אמרה גרש האמה הזאת ואת בנה. פליאה. מובאת בדמשק אליעזר פ"ז.
ונראה לעניות דעתי לומר בביאורה כן, דהנה הלא כוונת שרה אמנו עליה השלום במה שגרשה את ישמעאל, מבואר בתורה הקדושה 'כי לא ירש בן האמה עם בני'. ולכאורה יפלא איך סברה לבוא למטרתה זאת על ידי הגרושין, וכי ממקום שיתגרש לא יוכל לחזור לבית אביו ולתבוע ירושתו, ואם כן איפא למה לה לעורר חמתו חנם. ונראה כי כוונתה היתה על ידי הגירושין לעורר קטרוג למעלה על ישמעאל, וסברה כי יעלה בידה לאפסו מהעולם, דהנה חכמינו ז"ל דרשו על הפסוק 'ותשלח את הילד', כי ישמעאל נצמא אז מאד, וקוב"ה המציא לו שם מים בדרך נס. רק המלאכים קטרגו, מי שעתידין בניו להמית בניך בצמא בעת שיגלו מארץ ישראל תזמין לו מים בדרך נסיי, ימות עתה בצמא. רק קוב"ה השיב להם, כי הוא דן האדם כפי מעשיו באותו שעה. ועתה כשר הוא. נמצא דלולי כן היה ישמעאל מת בצמא אז. ונודע דאלולי היה נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל לא גלו מארץ ישראל. נמצא דעל ידי שלא נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל גלו ומתו בדרך בצמא על ידי בני ישמעאל. ועל ידי זה היה קטרוג על ישמעאל. ובזה אתי שפיר הפליאה, כשראתה כו' שלא יכנס כו' אם כן יגלו ישראל מארץ ישראל וימותו בדרך בצמא על ידי בני ישמעאל, אמרה 'גרש', דאז תוכל להיות עליו קטרוג שימות בצמא, וסברה להיות עליו קטרוג שימות בצמא. וסברה כי אולי תעלה בידה. ולזה לא יכלה לבוא רק בדרך, כי נודע מחז"ל שטן מקטרג בשעת הסכנה. מה שאין כן בביתו של אברהם אבינו עליו השלום, ולכך גרשה אותה. אולם באמת הרחמנות שריחם קוב"ה על ישמעאל, זה היתה לטובת ישראל וסיבה לכיליון האומות, והמלאכים לא ראו זה אז, דאיתא בתיקונא זוהר הקדוש תיקונא ט', דבשעת החרבן אמרה שפחה כשברחה שכינתא מבית המקדש 'ולאו כהאי גוונא עבדה שרה להגר', אמר קוב"ה אף על גב דשרה תרכת לה, אנא רחימנא עלה ועל בנה, ואתן לא עבדתן הכי כו'. אנא אומינא לעברה מלכותא חייבא מעלמא. יעויין שם הדבר. נמצא דקוב"ה הצופה נסתרות ריחם אז על ישמעאל לטובתנו, כדי שתהיה סיבה לכשתאבד מלכותם, על דרך 'משגה לגוים ויאבדם'.
משה רבינו ביקש לכנוס לארץ, אמר לו הקב"ה והלוא כתבתי בתורה 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש'. פליאה, מובאת ב'ישמח משה'.
ונראה לעניות דעתי בביאורה על פי המבואר בהרא"ש ביומא סי' כ"ב בענין מצות אכילה בערב יום כיפור הוא בחיבתו של ישראל לפני ה' יתברך, כי מלך שיש לו ילד שעשועים וגזר עליו להתענות יום אחד וצווה להאכילו ולהשקותו הרבה ערב יום התענית למען יוכל להתענות ולא יזיק לו. כך עשה קוב"ה עמנו, אחרי כי צווה עלינו להתענות ביום כיפור, מחמת האהבה צווה עלינו שנתענג הרבה בתשיעי, למען נוכל להתענות, אחר כך בעשירי ולא יזיק לנו. ויעיין מזה בטור שלחן ערוך אורח חיים סי' תר"ה. נמצא מאכילת ערב יום כיפור נראה גודל חיבתו של ישראל לפני ה' יתברך. ונודע דאלולי נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל ובנה המקדש לא היה נחרב, כי במעשה ידיו על משה רבינו עליו השלום לא שלטה אפיסה, ואם כן היה חס ושלום מכלה חמתו על שונאי ישראל. ובזה נבוא ל הפליאה, ביקש משה כו' וא"ל קוב"ה כתבתי 'ועניתם', דמזה נלמד גודל חיבתן של ישראל בעיני, ואיך תכנס לארץ כאמור.
כשאמר קוב"ה לאדם הראשון למה אכלת מעץ הדעת, אמר אכלתי ואוכל עוד. פליאה מובאת בכמה מקומות.
ונראה לעניות דעתי בביאורה על פי המבואר באור חיים על הפסוק 'האשה אשר נתת עמדי', שאדם הראשון שוגג באכילתו היה ולא ידע כלל כי הוא אוכל מעץ הדעת. והנה הלא נודע כי עיקר תשובה הוא תשובת המשקל, כאמרם ז"ל הכי דמי תשובה, מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותו אשה. והנה זה יתכן בחטא מזיד, אבל בשוגג הלא לא יתכן זה, ואם כן לא יצויר לכאורה תשובת המשקל חס ושלום בחטאי שגגה. ובספר 'דעת קדושים' לבעל 'תורת יקותיאל' האריך בזה דבאמת מצד הסברה קשה התשובה על חטא שוגג, רק קוב"ה ברחמיו וחסדיו מקבל שבים. וזה היה כוונת ה' יתברך שאמר לישראל על ידי יחזקאל 'כן אמרתם לפני כו' וחטאתנו כו' ואיך נחיה. שובו שובו מדרכיכם בית ישראל'. ופירש שטענת ישראל היתה 'וחטאתינו עלינו', היינו שנגה, 'ואיך נחיה', מטעם האמור שקשה התשובה לחטאי שגגה. והשיב הקב"ה כי אף על פי כן יקבלו בתשובה יעויין שם הדבר. אכן לעניות דעתי יתכן שפיר תשובת המשקל על שוגג לזכות הרבים, וכל המזכה הרבים אין חטא בא על ידו, והוי שפיר תשובת המשקל. וזה הפירוש 'שובו שובו מדרכיכם', כפל לעשות תשובה כל כך שאחרים ילמדו מהם לעשות כמותם, ותהיו מזכי הרבים, ותהיו תשובת המשקל לחטאי שגגה. וזה אמר אדם הראשון אכלתי בשוגג ומה אוכל לעשות כעת תשובה, הלוא על חטא שוגג לא יצויר תשובת המשקל, ואוכל עוד במזיד למען אוכל לעשות תשובה אתמהה? אולם באמת אמרו חכמינו ז"ל כי אדם הראשון ישב בתענית כל ימיו ועשה תשובה. ומבואר בפליאה, מובא במדרש תלפיות, ענף עץ הדעת כי אדם הראשון עשה תשובה כל ימיו וממנו למדו כל הדורות לעשות תשובה. ואם כן הוי אדם הראשון מזכה הרבים, שאין חטא בא על ידו, והווי חשובת המשקל על חטאו בשגגה.
יקותיאל יהודא הלברשטאם
ראב"ד פה קהילת קדש דאלינא יע"א
(הבאר, שנה ז, כרך ב, תרצ"ב, סי' לד)
רבי יקותיאל יהודה (זלמן ליב) הלברשטאם – נולד בסביבות שנת תר"ס לאביו הרב משה הלברשטאם מבאכניא (שנפטר בשנת תרס"ז), בנו של רבי אשר מאיר הלברשטאם מבאכניא, בנו של הרב יוסף זאב הלברשטאם מקשאנוב, בנו של הרב דוד הלברשטאם רבה של קשאנוב, בנו של האדמו"ר רבי חיים האלברשטאם ה'דברי חיים'.
אמו, מרת פעסיל, הייתה אחותו של האדמו"ר מצאנז-קלוזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם. אביהם הרב צבי הירש הלבשטאם מרודניק, היה בנו של הרב ברוך האלברשטאם רבה של גורליץ. מרת פעסיל היה בעלת ידע נרחב ובקיאות בכמה ספרי מוסר ובסיפורי צדיקים מבית אבותיה. בשנת תרע"ד נישאה בזיווג שני לרבי יעקב יצחק שפירא, בנו של רבי שלום מפשיטיק, בן הגאון הקדוש מבלנדוב, בנו של השרף ממוגלניצה, נכד המגיד מקאזניץ.
בשנת תרפ"ד התחתן הרב יקותיאל יהודה (ב"ר משה) הלברשטאם עם מרת מרים יוכבד בת האדמו"ר רבי יצחק אייזיק רוקח הי"ד, רבה של דולינא (\ דאלינא), בנו של האדמו"ר רבי פנחס רוקח מדולינא, בנו של רבי משה ממקארוב, בן ה'שר שלום' מבעלז.
רבי יקותיאל יהודה היה גדול בתורה וביראה. כיהן כדיין, מורה הוראה ור"מ בדולינא לצד חותנו, ומילא את מקום חותנו כרב ואדמו"ר בדולינא. ונספה בביתו בשואה בשנת תש"ב.
הוא חיבר את מספר ספרי ליקוטי הלכות, מראשונים ואחרונים, מגורי האר"י ז"ל ומתלמידי הבעל שם טוב:
- 'מנחת שבת' שיצא לאור על הספר 'שומר שבת' מאת הרב דוד לידא מאסמטרדם (בילוגריי, תרצ"ב).
- 'מנוחת שבת' – ליקוטים על קיצור שולחן ערוך (בילגוריי, תרצ"ד). הספר יצא בעילום שם המחבר, כי כולו מלוקט מתוך 'מנחת שבת' מאת הרב שמואל הכהן בארנשטיין (ורשה, תר"ס).
- 'אורחות אדם' שהוציא לאור עם הספר 'הנהגות אדם' מאת הרב דוד אופנהיים אב"ד פראג (בילוגריי, תרצ"ו).
רבי יקותיאל יהודה פרסם מאמרים בכתב העת 'בית ועד לחכמים' בעריכת הרב יוסף שמעון פולק הי"ד (שנה ו, חוברת א, עמו' לו; שנה ז, חוברת ג, עמו' מא; שנה ז, חוברת ח, עמו' קכד; שנה ח, חוברת ט-י, עמו' יג; שנה ט, חוברת יב, עמו' ה; שנה י, חוברת ט-י, עמו' ב). וכן פרסם מאמר בכתב העת 'הבאר' (שנה ז, כרך ב, תרצ"ב, סי' לד), בעריכת הרב צבי הירש פרידליניג הי"ד.
בנוסף, כיהן בהתנדבות כנגיד הרבני בגליציה של הירחון התורני 'קול תורה' שיצא לאור בעריכת הרב שמואל אהרן וועבר. רבי יקותיאל יהודה פירסם גם בכתב העת הנ"ל (שם, שנה א, חוברת ו-ח, סי' נט; שנה ד (ו), חוברת ט, סי' צז).
תשובה אליו מובאת בספר 'לב יהודה' (סי' עז) מאת הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד.
הערה: יש מי שכתב שאביו נפטר לאחר כשתי שנות נישואין, ולפי זה נולד הרב יקותיאל יהודה בסביבות שנת תרס"ו.
