קטגוריה: הבדלה בין ישראל לעמים

'וכל פטר חמור תפדה בשה' כו', והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. וידידי הרבני היקר מו"ה יוסף דוב נ"י פישהאף אמר על זה דבר נחמד, דהנה לכאורה צריך להבין מדוע ומאיזה טעם ציוה הקב"ה בפטר חמור לפדות בשה. ויש לתת טעם לזה, דהנה ידוע ומפורסים שאין לך בהמה כבושה בצרות כמו חמור, כי עובד עבודתו לשאת משא כבד על שכמו יום ולילה לא ישבותו, נוסף לזה שמאכלו מאכל גרוע מכל הבהמות. וכמו כן הוא להיפך בשה, שהוא מתענג יותר מכל הבהמות, כי שוכרים להם רועה נאמן שינהל אותם לאט לאט במשמני הארץ במרעה טוב, ואוכלת מטוב הארץ. וכן היו ישראל בעת שהיו במצרים במדרגת חמור, עובדים היו עבודתם בחומר ובלבנים, מלאכה כבידה וגרועה יום ולילה לא ישבותו. אך הקב"ה ברחמיו הפך גורלם לטובה בעת אשר הוציאם ממצרים, שבאו במדרגת שה, להיות לו לעם סגולה מכל העמים ולהנחילם ארץ זבת חלב ודבש. ולקח להם רעיא מהימנא, משה רבינו עליו השלום, לנהלם על דרך הטוב. ומטעם זה קידש אותם הקב"ה גם כן במצות פטר חמור, לפדות החמור בשה, כדי לרמז שבישראל נעשה גם כן כדוגמא זו שנתחלפו ממדרגת חמור למדרגת שה. וזהו כוונת הכתוב 'וכל פטר חמור תפדה בשה' כו' 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת', למה ציוה הקב"ה כן ומאיזה טעם. 'ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים', שהיו שם במדרגת חמור, ועתה במדרגת שה, לכן נצטווה המצוה אשר יורה חליפתם ממדרגת חמור למדרגת שה.

(חזון ישעיה א, מאת הרב ישעיה יונגרייז הי"ד, דף נד)

שמעתי מידידי מו"ה יוסף דוב פישהאף נ"י, בסוף קדושים (ויקרא כ,כה) 'והבדלתם בין הבהמה הטהורה גו' והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', עד כאן. ואמר כי הנה כל העמים מובדלים זה מזה רק בהלשון, אבל בשאר דברים הם שווים, כי אוכלים מאכל אחד והותר להם לעשות הכל זה כזה בלי הבדל כלל. ובמה ניכר עם מעם, רק בהלשון, שזה מדבר כשדית וזה מדבר אדומית וכיוצא בזה, אבל בזולת זה הם שווים לגמרי. אבל אצל ישראל יש להבדיל בין שאר האומות באכילה, שלא הותר להם לאכול מה שהותר לשאר האומות. וזה שאמר הכתוב 'והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה' כו' 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', היינו שבזה תהיה הבדלתכם מן העמים להיות לי, עד כאן לשונו. וזה תשובה לה'ציאניסטען' שאומרים שבלתי לשון העברית אינם 'נאציאנאל יוד' [לאום יהודי] ודו"ק. 

(משנה שכיר על התורה, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, ירושלים תשס"ט, עמו' 308)

שמעתי מידידי מו"ה יוסף דוב פישהאף נ"י בפסוק 'והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד' (במדבר כה, ו). הנה אם מרחקים את העובר עבירות ואינם מכבדים אותו ואינם מתחברין עמו, אדרבא מזלזלים אותו ומדחים אותו מחבורתם, אזי אין בזה שום סכנה להכלל על ידי עובר עבירה הנ"ל, ואדרבא בזה יצאו ידי חובת אחריותו מעליו שהוא חוטא, חוטא לו לעצמו ולא גורם היזק להכלל. אבל אם מקרבים לאיש חוטא כזה, אז יש סכנה בזה להכלל, ונעשה עלבון גדול לתורה ומעורר חס ושלום קטרוג, והוא כאב לב גדול לכל מבין עד כמה גורם שפלות התורה. וזה היה המעשה כאן, 'והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית', היינו שהוא בא וחילל את השם במדינית הלז, ועוד קרבו אותו את המדינית יחד ולא רחקו אותו, וגרם עלבון גדול של תורה, ועל זה המה בוכים. ועל כן הרהיב עצמו פנחס לקנא קנאת השם לתקן עלבון הגדול שנעשה על ידי אותו הרשע. ודברי פי חכם חן.

(משנה שכיר על התורה, מאת  הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, ירושלים תשס"ט, עמו' 415)

שמעתי אתמול ביום א' מטות ומסעי תרצ"ד מידידי מו"ה יוסף דוב פישהאף נ"י מפרעסבורג יצ"ו. 'פנחס בן אלעזר' כו' בקנאו את קנאתי בתוכם' כו' (במדבר כה,יא). אמר כי לא מצינו בפסוק ששיבח את פנחס עבור הפעולה גופא שהרג את זמרי, רק עבור הקנאה שקינא, כי באמת אין עושה האדם רק ההתחלה של דבר, שגוף המעשה עושה הקב"ה. כן הוא בכל דבר, גם כאן גוף המעשה ההריגה היה בעזר השם. וכמו שאיתא בש"ס (סנהדרין פב, ב) דנסי נסים נעשו לו, רק העיקר היה ההתחלה שקינא קנאת השם, ונתמלא חמה על המעשה רע של אותו האיש. וגמר המצוה נעשה על ידי הקב"ה. וזה ששיבח הקב"ה לפנחס 'בקנאו את קנאתי', ובזה גופא 'לא כליתי את בני ישראל'. עד כאן לשונו בקצרה.

(משנה שכיר על התורה, מאת  הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, ירושלים תשס"ט, עמו' 418)

אמר לי ידידי מו"ה יוסף דוב פישהאף נ"י ששמע מפי ר' זלמן שפיצער ז"ל בוויען בדרשה בפסוק פרשת ראה 'השמר לך פן תנקש אחריהם לאמר' כו' 'איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני לא תעשה כן לה' אלקיך' (דברים יב,ל). דהנה מטבע כל עם ועם לבקש לעצמו אלהי ואמונה ומרגיש צורך בו, אבל הוא רק לשעה ידועה ביום שהולך בבתי תפילה שלו או בביתו הוא מעריך לו לעצמו תפילה שקורין 'גאטטעסדיענסט'. ואחר שעה זו אין לו עוד שייכות עם אלהיו, כי יכול לעשות מה שירצה לאכול ולשתות כאות נפשו. וזולת השעה הידוע הנ"ל אין לו שום התקשרות עוד עם אלהיו. מה שאין כן אצלנו עם ה' אלקינו, בכל רגע ורגע יש לנו לחשוב בו, כי הוא אבינו המשגיח עלינו בכל צעד וצעד, וגם כל תהלוכותינו שבתנו קומנו הלוכנו מאכלינו וכל זיז שלנו, הכל הוא כתוב בתורה, וצריך לזכור בו תמיד. וזה שאמר הכתוב 'השמר לך פן תנקש אחריהם לאמור איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני', שרק לשעה ידועה אדרוש אותו, ואחר כך שוב יבטל הקשר עמו. 'לא תעשה כן לה' אלקיך', כי תמיד בכל צעד וצעד ובכל רגע ורגע צריך אתה לזכור בו, כי כל מעשיך יהיו לשם שמים ואינך צריך לעשות דבר זולת מה שכתוב בתורה. עד כאן לשונו בקצרה.

(משנה שכיר על התורה, מאת  הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, ירושלים תשס"ט, עמו' 489)

---

הרב יוסף דוב פישהוף (פישהאף), בנם של ר' שמואל וגיטל, נולד עיירה ססטין-שטראז בסביבות שנת 1869. הוא היה תלמיד חכם מופלג, מיקירי העיר פרשבורג בצ'כוסלובקיה, שהתפרנס ממלאכת השענות ועסק בצורכי ציבור באמונה, כגבאי הממונה על המקווה בעיר, המצוי בחברת תלמידי ישיבת פרשבורג ובחרת חכמי עירו.

בשנת תרפ"ד כתב ר' יוסף דוב מכתב אל הרב חיים זוננפלד בירושלים, ובו מזכיר את חתונת בנו שרגא צבי, ואת בנו הבחור המופלג בתורה, שלמה, הזקוק לזיווג הגון. צילום כתב יד של מכתב זה מופיע ב'קונטרס ותשר דבורה', עמו' ס.

שמו מופיע ברשימת נכבדי פרסבורג בפרענומעראנטען בספר 'דברי יוסף' על ההגדה של פסח (מונקאטש, תרצ"ג), ובספר 'בן יכבד אב' (ירושלים, תש"ח).

ר' יוסף דוב התחתן עם מרת אדל חוה, בת הפרנס המפורסם הרב משה גולדשטיין מקאשוי (חתנו של ר' אברהם יעקב רויזע אב"ד קאשוי, חתן ר' פנחס הכהן רפפורט-הרטשטיין שהיה בעל מקריא לפני האדמו"ר רבי חיים מצאנז). לר' יוסף דוב נולדו לפחות עשרה ילדים. רעייתו נפטרה בשנת תרצ"ו (1936).

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר יהודים נרדפו על ידי הסלובקים, הסתתר הרב יוסף דוב בבאניהאד שבהונגריה בבית חתנו, הרב שמואל צבי הרמן. הוא נלקח משם, בחג שבועות תש"ד, ונשלח למחנה הריכוז קישטרטשא, ומשם גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בט"ז בתמוז תש"ד (1944).

נספו גם ילדיהם שרגא צבי, אברהם יעקב, שרה מרים געשטעטנער (אשת ר' יחזקאל שרגא), רחל הרמן, לאה וחנה.

בתו רחל (אשת אלכסנדר הרמן) הנ"ל, הייתה בת 38 כשנספתה באושוויץ עם ארבעת ילדיה: מאיר (בן 9), אבנר (בן 8), תרצה אדל (בת 4) ואליעזר דוד (בן שנתיים). הי"ד. בעלה, הרב שמואל צבי הרמן, שרד ולימים חיבר את הספר 'ארץ ישראל ובעיותיה באורם של חכמינו ז"ל'.

בתו בריינדל טילא לרנר, היתה אשתו של ר' יוסף יצחק לרנר מאויהעל. היא נפטרה בד' בחשון תרצ"ה (1934), ובעלה האלמן נהרג עקה"ש באושוויץ  בט"ו בסיון תש"ד (1944).

בנו מרדכי, שרד, וכתב דף עד על אביו.

בנו הרב שלמה, היה תלמידם של הגאונים רבי עקיבא סופר בפרשבורג ורבי יוסף צבי דושינסקי בגאלאנטא. הוא היה עסקן ציבורי, ממארגני בית הספר 'בית יעקב' והתלמוד תורה בפרשבורג. הוא ניצל משואה יחד עם בנו ובתו. ראה מאמר עליו 'הרב שלמה פישהוף זצ"ל' בתחילת הספר 'גנזי ישראל' (ניו יורק תשנ"ט, ב).

בתו רבקה, אשת ר' יהושע משה קליין, שרדה, והנציחה עם בעלה את אביה בספר 'רהיטי ברותים' על התורה.

שרידים מדברי תורתו של ר' יוסף דוב פישהוף הובאו בספרי ידידיו הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד והרב ישעיה יונגרייז הי"ד.

ב"ה דאלינא

כתובות מ"ד א 'אישתני ולא אשתני, תנאי הוא', פירוש אי אמרינן אישתני גופא אישתני קטלא או לא, וקאי זה אנשיא ומשיח. והקשה שם בתוספות בדיבור המתחיל 'תנאי', והא ליכא שם אלא שינוי דינא, והיכי מייתי ליה לשינוי גופא.
ונראה לתרץ קושיית התוספות על פי המבואר בילקוט שמואל רמז קכ"ז ללמדך שמלך כו' שהוא נתמנה למלך והוא קצר מיד נעשה ארוך, בשביל שמן המשחה שנמשח. וכן אתה מוצא בכהן גדול, למה נקרא שמו 'כהן גדול', שהוא גדול בחמשה דברים, בנוי בכח… יעויין שם הדבר. מבואר מזה דהנמשח בשמן המשחה משתנה גופא לגמרי. והנה נשיא שמביא על חטאיו שעיר, מבואר בתורת כהנים ויקרא פרשתא ה' דקאי אמלך שאין על גביו רק ד' אלקיו, ואם כן הוי שפיר נשיא ומשיח נשתנה גופא כמו מנערות לבוגרת, ומיושב שפיר קושיית התוספות בעזרת ה'.

בתנא דבי אליהו ספר אליהו רבא פרק ז', גדול פסטין שעשה אלישע יותר מכל המלחמות שעשה יורם בן אחאב, שנאמר 'ויכרה להם כרה גדולה'. ובזקיקין שם פירש 'פסטין' ענין מארב מלחמה, וזהו היתה חכמתו שעשה כמו מארבי מלחמה. אולם מדמביא התנא דבי אליהו הקרא 'ויכרה להם כרה', מוכח דחכמתו היתה דהועיל על ידי סעודה, יותר מיורם על ידי מלחמה.
ולכן נראה לעניות דעתי דהגירסה הנכונה בכאן הוא, 'גדול פוסקין שעשה אלישע', וכמובא גירסא זו בילקוט מלכים רמז רל"א. ופירשו על פי המבואר בילקוט אסתר רמז תתרמ"ח, כך היה מנהגם של אנשי פרס, היה להם כוס גדול מחזיק ארבעה שנציות, והוא נקרא 'פוסקא', והם משקין בו לכל אחד ואחד. מבואר מזה דכוס גדול נקרא 'פוסקא'. ולפי זה יובן היטב כוונת התנא דבי אליהו 'פוסקין שעשה אלישע', היינו הסעודה שעשה, ונתן להם לשתות בכוסות גדולות הנקראים 'פוסקא', עד שפעל יותר ממה שפעל יורם על ידי מלחמה.

'ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי', אמר עשו לפני ה' יתברך ריבונו של עולם ואת יעקב אהבת, ולמה, הלא נשא שתי אחיות. ואם תאמר אני גרמתי לו, אם כן למה הסתרתה אותו בצל סוכה. הדא הוא דכתיב 'וסוכה תהיה לצל יומם'.  אמר רבי יהושע, תיפח רוחו של עשו שלא ידע להשיב לעצמו 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל'. פליאה מובאת בדמשק אליעזר ערך סוכה [אות יב, בשם ספר 'כסף נבחר'].
ונראה לעניות דעתי לומר  לומר בביאורה על פי המבואר ב'בני יששכר' מאמרי סוכה בשם הראשונים, דלכך ינסה קוב"ה האומות לעתיד במצות סוכה, כמבואר בריש מסכת עבודה זרה, 'מצוה קלה יש לי וסוכה שמה', כי הלא תשובה אין מועלת רק לישראל, משום דאנו בנים למקום ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, מה שאין כן האומות, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ונודע דסוכה זכר לענני כבוד הוא, וענני כבוד נקראין 'שרביטו של מלך', כמאמר הכתוב ['ויכס הענן וכו' מלא את המשכן', וכן כתיב בבנין עולמים בימי שלמה 'וענן מלא את בית ה' אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל', וכן כתיב 'ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים', וכן כתיב 'ויש שמים וירד וערפל תחת רגליו'], אם כן אסור להאומות לישב בסוכה, כי יאסור להשתמש בשרביטו של מלך, מה שאין כן ישראל, שנקראים 'בנים', שפיר יושבים בסוכה ומשתמשין בשרביט אביהן. אם כן ממצות סוכה ראיה שאנו נקראים 'בנים' ומהני לן תשובה. יעויין שם הדבר. והנה בטעם איסור עריות מבואר במקובלים דהוי כמשתמש בשרביטו של מלך, כי במרכבה עליונה הקורבה מצויב, ודי לחכימא. והנה חכמינו ז"ל אמדו דבשכר שבכתה לאה שלא תיפול בגורלו של עשו, זכתה לינשא ליעקב. ונודע דעת הרמב"ן, כי האבות לא קיימו התורה הקדושה רק בארץ ישראל. ובזה נבוא לעומק כוונת הפליאה האמורה. 'ואוהב את יעקב', למה הלא נשא שתי אחיות ולא שמר את חוקי התורה הקדושה, ולמה איפוא אהבתיו היתה טענת עשיו. ואם תאמר אני גרמתי לו, כי מחמת מעשי הרעים בכתה לאה שלא תיפול בגורלי, ולכך זכתה שתתגלגל הדבר שתינשא לו, ורחל הוכרח יעקב לישא כי הלא זוגו הוא, כמאמר הכתוב 'רחל אשת יעקב', אם כן אין זה חטא, כי אנוס היה, אם כן למה הסתרתה אותו בצל סוכה, להורות שמועיל חשובה על חטאתי, ואם כן מוכח דחטא, ולמה איפא אהבתיו. אמר רבי יהושע כו' ואני בבואי מפדן, כי תיכף כשנכנס לארץ ישראל מתה רחל, ואם כן לא עשה איסור כלל לדעת הרמב"ן, והסוכה שהושיבהו בה קוב"ה הוא להורות כי מותר להשתמש בשרביטו של מלך, ולכך בדין אהבתיו.

כשראתה שרה שנגזר על משה רבינו עליו השלום שלא יכנס לארץ ישראל אמרה גרש האמה הזאת ואת בנה. פליאה. מובאת בדמשק אליעזר פ"ז.
ונראה לעניות דעתי לומר בביאורה כן, דהנה הלא כוונת שרה אמנו עליה השלום במה שגרשה את ישמעאל, מבואר בתורה הקדושה 'כי לא ירש בן האמה עם בני'. ולכאורה יפלא איך סברה לבוא למטרתה זאת על ידי הגרושין, וכי ממקום שיתגרש לא יוכל לחזור לבית אביו ולתבוע ירושתו, ואם כן איפא למה לה לעורר חמתו חנם. ונראה כי כוונתה היתה על ידי הגירושין לעורר קטרוג למעלה על ישמעאל, וסברה כי יעלה בידה לאפסו מהעולם, דהנה חכמינו ז"ל דרשו על הפסוק 'ותשלח את הילד', כי ישמעאל נצמא אז מאד, וקוב"ה המציא לו שם מים בדרך נס. רק המלאכים קטרגו, מי שעתידין בניו להמית בניך בצמא בעת שיגלו מארץ ישראל תזמין לו מים בדרך נסיי, ימות עתה בצמא. רק קוב"ה השיב להם, כי הוא דן האדם כפי מעשיו באותו שעה. ועתה כשר הוא. נמצא דלולי כן היה ישמעאל מת בצמא אז. ונודע דאלולי היה נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל לא גלו מארץ ישראל. נמצא דעל ידי שלא נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל גלו ומתו בדרך בצמא על ידי בני ישמעאל. ועל ידי זה היה קטרוג על ישמעאל. ובזה אתי שפיר הפליאה, כשראתה כו' שלא יכנס כו' אם כן יגלו ישראל מארץ ישראל וימותו בדרך בצמא על ידי בני ישמעאל, אמרה 'גרש', דאז תוכל להיות עליו קטרוג שימות בצמא, וסברה להיות עליו קטרוג שימות בצמא. וסברה כי אולי תעלה בידה. ולזה לא יכלה לבוא רק בדרך, כי נודע מחז"ל שטן מקטרג בשעת הסכנה. מה שאין כן בביתו של אברהם אבינו עליו השלום, ולכך גרשה אותה. אולם באמת הרחמנות שריחם קוב"ה על ישמעאל, זה היתה לטובת ישראל וסיבה לכיליון האומות, והמלאכים לא ראו זה אז, דאיתא בתיקונא זוהר הקדוש תיקונא ט', דבשעת החרבן אמרה שפחה כשברחה שכינתא מבית המקדש 'ולאו כהאי גוונא עבדה שרה להגר', אמר קוב"ה אף על גב דשרה תרכת לה, אנא רחימנא עלה ועל בנה, ואתן לא עבדתן הכי כו'. אנא אומינא לעברה מלכותא חייבא מעלמא. יעויין שם הדבר. נמצא דקוב"ה הצופה נסתרות ריחם אז על ישמעאל לטובתנו, כדי שתהיה סיבה לכשתאבד מלכותם, על דרך 'משגה לגוים ויאבדם'.

משה רבינו ביקש לכנוס לארץ, אמר לו הקב"ה והלוא כתבתי בתורה 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש'. פליאה, מובאת ב'ישמח משה'.
ונראה לעניות דעתי בביאורה על פי המבואר בהרא"ש ביומא סי' כ"ב בענין מצות אכילה בערב יום כיפור הוא בחיבתו של ישראל לפני ה' יתברך, כי מלך שיש לו ילד שעשועים וגזר עליו להתענות יום אחד וצווה להאכילו ולהשקותו הרבה ערב יום התענית למען יוכל להתענות ולא יזיק לו. כך עשה קוב"ה עמנו, אחרי כי צווה עלינו להתענות ביום כיפור, מחמת האהבה צווה עלינו שנתענג הרבה בתשיעי, למען נוכל להתענות, אחר כך בעשירי ולא יזיק לנו. ויעיין מזה בטור שלחן ערוך אורח חיים סי' תר"ה. נמצא מאכילת ערב יום כיפור נראה גודל חיבתו של ישראל לפני ה' יתברך. ונודע דאלולי נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל ובנה המקדש לא היה נחרב, כי במעשה ידיו על משה רבינו עליו השלום לא שלטה אפיסה, ואם כן היה חס ושלום מכלה חמתו על שונאי ישראל. ובזה נבוא ל הפליאה, ביקש משה כו' וא"ל קוב"ה כתבתי 'ועניתם', דמזה נלמד גודל חיבתן של ישראל בעיני, ואיך תכנס לארץ כאמור.

כשאמר קוב"ה לאדם הראשון למה אכלת מעץ הדעת, אמר אכלתי ואוכל עוד. פליאה מובאת בכמה מקומות.
ונראה לעניות דעתי בביאורה על פי  המבואר באור חיים על הפסוק 'האשה אשר נתת עמדי', שאדם הראשון שוגג באכילתו היה ולא ידע כלל כי הוא אוכל מעץ הדעת. והנה הלא נודע כי עיקר תשובה הוא תשובת המשקל, כאמרם ז"ל הכי דמי תשובה, מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותו אשה. והנה זה יתכן בחטא מזיד, אבל בשוגג הלא לא יתכן זה, ואם כן לא יצויר לכאורה תשובת המשקל חס ושלום בחטאי שגגה. ובספר 'דעת קדושים' לבעל 'תורת יקותיאל' האריך בזה דבאמת מצד הסברה קשה התשובה על חטא שוגג, רק קוב"ה ברחמיו וחסדיו מקבל שבים. וזה  היה כוונת ה' יתברך שאמר לישראל על ידי יחזקאל 'כן אמרתם לפני כו' וחטאתנו כו' ואיך נחיה. שובו שובו מדרכיכם בית ישראל'. ופירש שטענת ישראל היתה 'וחטאתינו עלינו', היינו שנגה, 'ואיך נחיה', מטעם האמור שקשה התשובה לחטאי שגגה. והשיב הקב"ה כי אף על פי כן יקבלו בתשובה יעויין שם הדבר. אכן לעניות דעתי יתכן שפיר תשובת המשקל על שוגג לזכות הרבים, וכל המזכה הרבים אין חטא בא על ידו, והוי שפיר תשובת המשקל. וזה הפירוש 'שובו שובו מדרכיכם', כפל לעשות תשובה כל כך שאחרים ילמדו מהם לעשות כמותם, ותהיו מזכי הרבים, ותהיו תשובת המשקל לחטאי שגגה. וזה אמר אדם הראשון אכלתי בשוגג ומה אוכל לעשות כעת תשובה, הלוא על חטא שוגג לא יצויר תשובת המשקל, ואוכל עוד במזיד למען אוכל לעשות תשובה אתמהה? אולם באמת אמרו חכמינו ז"ל כי אדם הראשון ישב בתענית כל ימיו ועשה תשובה. ומבואר בפליאה, מובא במדרש תלפיות, ענף עץ הדעת כי אדם הראשון עשה תשובה כל ימיו וממנו למדו כל הדורות לעשות תשובה. ואם כן הוי אדם הראשון מזכה הרבים, שאין חטא בא על ידו, והווי חשובת המשקל על חטאו בשגגה.

יקותיאל יהודא הלברשטאם
ראב"ד פה קהילת קדש דאלינא יע"א

(הבאר, שנה ז, כרך ב, תרצ"ב, סי' לד)

---

רבי יקותיאל יהודה (זלמן ליב) הלברשטאם – נולד בסביבות שנת תר"ס לאביו הרב משה הלברשטאם מבאכניא (שנפטר בשנת תרס"ז), בנו של רבי אשר מאיר הלברשטאם מבאכניא, בנו של הרב יוסף זאב הלברשטאם מקשאנוב, בנו של הרב דוד הלברשטאם רבה של קשאנוב, בנו של האדמו"ר רבי חיים האלברשטאם ה'דברי חיים'.
אמו, מרת פעסיל, הייתה אחותו של האדמו"ר מצאנז-קלוזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם. אביהם הרב צבי הירש הלבשטאם מרודניק, היה בנו של הרב ברוך האלברשטאם רבה של גורליץ. מרת פעסיל היה בעלת ידע נרחב ובקיאות בכמה ספרי מוסר ובסיפורי צדיקים מבית אבותיה. בשנת תרע"ד נישאה בזיווג שני לרבי יעקב יצחק שפירא, בנו של רבי שלום מפשיטיק, בן הגאון הקדוש מבלנדוב, בנו של השרף ממוגלניצה, נכד המגיד מקאזניץ.

בשנת תרפ"ד התחתן הרב יקותיאל יהודה (ב"ר משה) הלברשטאם עם מרת מרים יוכבד בת האדמו"ר רבי יצחק אייזיק רוקח הי"ד, רבה של דולינא (\ דאלינא), בנו של האדמו"ר רבי פנחס רוקח מדולינא, בנו של רבי משה ממקארוב, בן ה'שר שלום' מבעלז.

רבי יקותיאל יהודה היה גדול בתורה וביראה. כיהן כדיין, מורה הוראה ור"מ בדולינא לצד חותנו, ומילא את מקום חותנו כרב ואדמו"ר בדולינא. ונספה בביתו בשואה בשנת תש"ב.

הוא חיבר את מספר ספרי ליקוטי הלכות, מראשונים ואחרונים, מגורי האר"י ז"ל ומתלמידי הבעל שם טוב:

• 'מנחת שבת' שיצא לאור על הספר 'שומר שבת' מאת הרב דוד לידא מאסמטרדם (בילוגריי, תרצ"ב).
• 'מנוחת שבת' – ליקוטים על קיצור שולחן ערוך (בילגוריי, תרצ"ד). הספר יצא בעילום שם המחבר, כי כולו מלוקט מתוך 'מנחת שבת' מאת הרב שמואל הכהן בארנשטיין (ורשה, תר"ס).
• 'אורחות אדם' שהוציא לאור עם הספר 'הנהגות אדם' מאת הרב דוד אופנהיים אב"ד פראג (בילוגריי, תרצ"ו).

רבי יקותיאל יהודה פרסם מאמרים בכתב העת 'בית ועד לחכמים' בעריכת הרב יוסף שמעון פולק הי"ד (שנה ו, חוברת א, עמו' לו; שנה ז, חוברת ג, עמו' מא; שנה ז, חוברת ח, עמו' קכד; שנה ח, חוברת ט-י, עמו' יג; שנה ט, חוברת יב, עמו' ה; שנה י, חוברת ט-י, עמו' ב). וכן פרסם מאמר בכתב העת 'הבאר' (שנה ז, כרך ב, תרצ"ב, סי' לד), בעריכת הרב צבי הירש פרידליניג הי"ד.

בנוסף, כיהן בהתנדבות כנגיד הרבני בגליציה של הירחון התורני 'קול תורה' שיצא לאור בעריכת הרב שמואל אהרן וועבר. רבי יקותיאל יהודה פירסם גם בכתב העת הנ"ל (שם, שנה א, חוברת ו-ח, סי' נט; שנה ד (ו), חוברת ט, סי' צז).

תשובה אליו מובאת בספר 'לב יהודה' (סי' עז) מאת הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד.

הערה: יש מי שכתב שאביו נפטר לאחר כשתי שנות נישואין, ולפי זה נולד הרב יקותיאל יהודה בסביבות שנת תרס"ו.

משנת תר"ע (1910) היה רב בגרושקוב (פלך לובלין). אחרי שריפת העיר גארטשקוב במלחמת העולם הראשונה, שימש לזמן מה בתפקיד מו"ץ בעיר חלם. משנת תרפ"ג (1923) ועד למלחמת עולם השנייה היה רב ואב"ד בקהילת סלופיא-חדש.

הרב התחתן בזיווג ראשון עם מרת ברכה לבית בלאנק, ובזיווג שני עם מרת אלטע רבקה בת האדמו"ר מאוז'רוב רבי יחיאל חיים אפשטיין אב"ד אופולא, שהייתה אלמנת רבי יעקב יצחק הורביץ, בנו של הרבי ר' חיים שמואל הורביץ מחנצ'ין.

מאשתו הראשונה נולדו לו הילדים: אסתר בלימה, חנה והרב אריה לייבוש. מאשתו השניה נולד הרב אליעזר ליפמן מאיר.

הרב חתום ברשימת הרבנים בשו"ת אבני נזר, שקראו לחרם על כל השותפים למינוי רבנים למשרות רבנות קהילתיות תמורת תשלום כסף.

מכתביו עם תולדות גדולי החסידות, ובעיקר על החוזה מלובלין, הובאו בספרים רבים, ובהם:

• ספר 'אהל אלימלך', עמ' 59, סי' קמה (הובא גם במאמר יחזקאל, ב, עמו' קנ).
• ספר 'אהל ברוך'  (מהדורה חדשה, עמו' לב), שם הובא מעשה שכתב על חותנו זקנו, הגאון מ' חיים יעקב הלוי הורוויץ אב"ד נאוויפאלע.
• ספר 'מקור חיים' מאת קרוב משפחתו, הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, אות לה, שם הובא מכתב ממנו על הרבי בעל ה'דברי חיים'
• ספר 'אהל נפתלי' (עמו' כא, סי' קטו), מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, שם הובא מעשה על החוזה מלובלין ורבי נפתלי צבי מרופשיץ.
• ספר 'עטרת מנחם', עמו' 44, סי' קלז, מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, שם הובא מעשה על הרבי מלובלין והרבי מרימינוב.
• ספר 'דובר שלום', מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, סי' עב-עט, שם הובאו מעשים על האדמו"ר רבי שלום מבעלז.
• ספר 'נפלאות הרבי', סי' עה-פו, מאת הרב משה מנחם וואלדן, שם הובאו מעשים על הרבי מלובלין.
• ספר 'אור הנפלאות' סי' כט, מאת הרב משה מנחם וואלדן, שם הובא מכתב ממנו בשם החסיד ר' דוד צבי מגורשקוב.
• ספר 'אוהל הרבי', ג: אור הנפלאות, אות כה, מאת הרב משה מנחם וואלדן, שם הובא על הרבי מלובלין ובנו.
• ספר 'גדולת מרדכי' עמו' 34, אות נח, שם הוא מעשה באדמו"ר מקאזמיר וחסיד שאשתו חלתה במחלת ריאות,

תשובה ממנו, בהיותו מו"ץ בחלם, הובאה בספר  'דבר הלכה', מילואים – ב, מאת הרב אליהו קלאצקין, עמו' 20, אות ו.

באתר בית המכירות Rarity, מובא מכתב מאת הרב זאב דוד דיכטוואלד משנת תרצ"ט (1939), בו הוא מפרט את מצבו הכלכלי הקשה בשל הוצאות רפואה והצורך בהוצאות לנישואין בתו, והוא מבקש סיוע ומברך את המסייעים: "ואני מקדים לכם תודה וברכה מראש, ובברכת כהנים, ברכה המשולשת בתורה, אברך אתכם, ובשנה טובה דשנה ורעננה, ובגאולת ישראל בב"א. הכ"ד המחכה לישועת ה' יתברך, וואלף דוד הכהן דיכטוואלד".

הרב נהרג ככל הנראה בשואה. כנראה בסביבות שנת תש"א-תש"ב (1941-1942).

רעייתו הוכתה למוות בידי הנאצים, הי"ד. בתה (מזיווג ראשון) מרת חנה רחל רוז'אני שרדה, עלתה לארץ ישראל והתגוררה במוצא. (ראה בלבת אש, א, סורסקי, עמו' עא הערה 29).

בנו, הרב אליעזר ליפמן מאיר הכהן כיהן כרב הצעיר לצד אביו בסליפיא וכדומ"ץ אפטא, ופרסם בקובץ 'בית ועד לחכמים' (סי' תתקפ) מאמר בהלכות תערובות` בקובץ 'הכרם' תרצ"א'; 'אוצר החיים', ג, עמו' קיב; 'קהילת יעקב' (מיהלוביץ), שנה ב, תרפ"ו, חו' ה-ו, סי' נא; 'יגדיל תורה' (פראגא), תרפ"ח. חו' ו-ז, סי' נד. תשובה אליו מאת הרב אברהם שפירא הי"ד הובאה בכתבי אש, א, סי' כח.

איתא בש"ס (מנחות סה, א): מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועייא, שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת, נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם זאת, כו', חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו עליו השלום אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד, עמד ותקנה אחר השבת שיהיו ישראל מתענגין שני ימים. קרא עליו מקרא זה 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר' (דברים א,ב), ואם משה רבינו עליו השלום אוהב ישראל היה, למה עיכבן במדבר ארבעים שנה. ורש"י פירש (שם שם, ב דיבור המתחיל 'ואם אוהבן') דדיחויה בעלמא הוא. אולם צריך ביאור דמאי שייכות הכתוב זה שאמר עליו, וביחוד המאמר הזה כולו מוקשה מה שרבן יוחנן בן זכאי שאל מנין לכם זאת, וכי לא ידע שהם מפרשים דברי הכתוב (ויקרא כג,יא) 'ממחרת השבת' כפשוטו, ולמה התפלא רבן יוחנן בן זכאי כל כך. גם מה שהזקן הבייתוסי לא מצא תשובה אחרת זולת שמשה אוהב ישראל היה, צריך ביאור, הלא היה לו תיכף להשיב עיקר לימודם ממקרא הנ"ל.

ולהבין כל זאת נראה לי על פי הידוע דבזמן בית המקדש היו שני מפלגות, הפרושים והצדוקים. הפרושים הייתה המפלגה החרדית הולכת בדרך ישראל סבא, והצדוקים, הם המפלגה שהיו רוצים להתבולל להתדמות למנהגי ונימוסי הגוים אשר היו דרים בתוכם. והנה חג השבועות, שהוא עיקרו חג דתי אשר ביום הזה קבלנו תורה הקדושה. וידוע מספרי יראים דלפי זה לא נגבל זמן מבורר בתורה לזמן חג השבועות כמו בכל המועדים, להורות כי הזמן תלוי בידינו ובמדרגותינו, לאימתי שנהיה ראויים לקבלת תורה הקדושה. ולדעת הבייתוסים, אין החג הזה משונה מיתר המועדים, כי באו לשלול ממנו רעיון הדתי בכוונתם הנשחתה להתבולל בטומאת העמים ולבלי להדגיש את שינוי הדתי שבינינו ובין שאר העמים…

וזאת היתה כוונתו של ר' יוחנן בוויכוחו עם הבייתוסי, להוכיח על פניו על שיבוש דעתו, ואמר לו במאמרו החד 'שוטים מנין לכם זאת'? ואינו רוצה במאמרו זה לשאלם מאין הוציאו זה ויביאו ראיה לדבריהם, כי הלא בני הבייתוסים לדעתם מקרא מלא הוא (ויקרא כג, טז) 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום',  כי הם אינם דורשים כדרשת חז"ל. רק זאת כוונת רבן יוחנן בשאלתו, מנין לכם להגביל זמן על חג כזה שהוא למעלה מן הזמן והתורה. באמת לא רצתה לתת זמן מיוחד לזה להוראה זו, כי אנחנו בעצמינו מחויבים להזדכך, כאשר אז בימי צאתינו מארץ מצרים לא הייתה יכולה התורה להודיענו 'בכך בכך לחודש פלוני יהיה זמן קבלת התורה', כי כפי מפעלינו והשתלמותינו יקרב או ירחק זמן הקבלה. כך בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו עליו החובה רובצת להזדככות ולהשתלמות נפשו לקבלת התורה, אשר על ידי זה לא נתנה לנו התורה זמן מיוחד, ואמרה רק בהסתרה אחרי אשר תספור מ"ט יום מימי הפסח תעשה את חג השבועות. והנה זה הבייתוסי הזקן לא ירד לעומק כוונה זו ולא רצה לשאת את חג המקודש הזה על פסגי מרומי הרעיון אשר על ידו נתיסד, ולא כנוהו ותארוהו רק בתור 'חג השמחה', לזאת אמר שרק מאהבת משה לישראל הוסיף יום אחד, כדי להוסיף השמחה. ורבן יוחנן השיב לו בנועם אמריו, כי טעותו גדולה, וחגנו משונה שינוי עיקרי משמחת האומות, שהם רק שמחה גופנית, כידוע, עם ישראל נמשלו לחמה ואומות העולם ללבנה, להוראה כמו שהלבנה אין לה אור בעצמותה רק מה שמקבלת אורה מהחמה, כן צריכים עם ישראל להיות לסמל לשאר האומות ולא להיות למקבל מנהגי הגוים ולהתלמד מהם. וזהו שכתוב 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר', ד'הר חורב' כינוי לישראל על שם הר סיני שבו ניתנה תורה, ו'הר שעיר' יכונה לאומות העולם, ואנחנו מופרדים מהם ומדרכם באחד עשר יום שבין מספר שנת החמה לשנת הלבנה שמופרדים בי"א [יום], שנ"ד – שס"ה.

(הבאר, כרך ג-ד, חלק ג, סי' פ"ד, עמו' קא)

---

רבי חיים האגר הי"ד, תלמיד חכם מופלג ומתמיד, ומנהיג לעדה חסידית גדולה, רב, מו"צ ואדמו"ר בזאבלוטוב [זאבלטויב / זאלבלאטוב]. היה אחרון האדמו"רים לבית זאבלוטוב, בנו של רבי משה האגער מזאבלוטוב, בן רבי מנחם מענדיל מזאבלוטוב, בן רבי יעקב מזאבלוטוב, בן רבי דוד מזאבלוטוב.

נשא לאשה את מרת רייזל בת רבי הירש צבי אשכנזי מאלעסק-סטאניסלאב. נולדו להם ארבע ילדים: פרידא קילא [חדוה] (נולדה בשנת 1923), התאומות נעכי ורחל (נולדו בשנת 1927), ובן הזקונים משה (נולד בשנת 1932).

במלחמה העולם הראשונה נמלץ הרבי לווינה, ובשנת תר"ף חזר לזאבלוטוב. עם כניסת הגרמנים לעיר הם התעללו ברבי, ובהמשך הוא הועסק בעבודת כפייה בסלילת כבישים בדרך לשניאטין.

באתר המכירות Yalta הופיעה גלויה שכתב הרבי בשנת תרצ"ז לוועד הרבנים במונטריאול, בו הודה להם על ששלחו לו 3 דולר: 'והנני מביע לכת"ה [לכבוד תורתם הרמה] תודה רבה. אמנם התמיכה הלא מצער הוא בעת הקשה והנורא הוא, בכל זאת גם תמיכה הלזו חשוב בעיני כי מצבי רע מאוד. ד' הטוב ירחם על שארית ישראל כי בא עת לחננה. והנני בזה לברכם אשר יזכו לכל הטוב אשר לא יאונה אלכם כל רע ותזכו לעשות מצות גדולות ונצורות מתוך רב הרחבה ונחת, כאוות נפשכם וכנפש תדרשנו לטובה, הנני בזה ידידם המברכם בכל הטוב והמצפה להרצת קרן ישראל והתורה במהרה, הק' חיים האגער, אבדפ"ק'.

בקובץ 'נחלת צבי', כג, עמו' קמד-קמה, מופיע מכתב שכתב בשנת תרצ"ט לרב משה אביגדור עמיאל אב"ד אנטוורפן על ששלח לו את ספריו דרשות 'אל עמי' במחיר מוזל. במכתב מתאר הרבי את מצוקותיו, שבשלם הוא מבקש לקבל את ספרי הרב עמיאל במחיר מוזל: ' מצבי בכאן רע מאוד הנהו, כי עירי מצער ומפאת המלחמה נהיתה למאכולת אש, גם ביתי ובית המדרש שלי שלי שהיה בנוי לתלפיות נחרבה ופרנסתי מאד מצומצמת, כי הכנסתי אך מצער הוא, וכעת הורע מצבי מלפנים, כי בטח הגיע השמועה לכבוד תורתו מהקרח הנורא השורר במדינתנו ובגלילינו נשקט כל מסחר וקנין ואנשי עדתי נדלדלו מאוד ועל ידי זה מצבי הורע מאוד, אך ד' הטוב ירחם'.

אחדים מדברי תורתו הופיע בקובץ 'הבאר'.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר זאבלוטוב על ידי ברית המועצות. הסובייטים הלאימו מפעלים שבבעלות יהודית ודירות שעמדו להשכרה, הגבילו את המסחר, וסגרו את מוסדות הקהילה היהודית ואת הארגונים המפלגתיים שלהם.
ביוני 1941 פתחה גרמניה במלחמה בברית המועצות, ויחידות הצבא ההונגרי, בעלי-בריתם של הגרמנים, החלו לחטוף רכוש יהודי ולשלוח אותם לעבודות כפייה. השכנים האוקראינים החלו להתעלל ביהודים ולהתנפל עליהם. המליציה האוקראינית חטפו יהודים לעבודות כפייה, תוך כדי הקאתם והשפלתם. לאחר שהעיר עברה לניהול גרמני הם הוציאו גזירות והגבלות על היהודים, והגבירו את עול עבודות הכפייה. בתאריך 22.12.1941 ערכו המשטרה הגרמנית והאוקראינית אקציה, במהלכה נרצחו החולים היהודים וכאלף יהודים רוכזו בכיכר העיר ומשם הובלו לאתרי השמדה בבורות שהוכנו מראש. חלק מהיהודים נקברו חיים וחלקם עונו קשות לפני הירצחם. למחרת דרשו הגרמנים מנציגי היודנראט לשלם להם עשרת אלפים זלוטי, לצורך כיסוי ההוצאות בעד הכדורים ששימשו לטבח. היהודים שנותרו בעיר סבלו מרעב, ממחלות ופגעי החורף. אקציה נוספת נערכה על ידי המשטרה הגרמנית והאוקראינית בתאריך 11.04.1942. המרצחים התאמצו לחשוב יהודים במחבוא ושלחו כ-400 יהודים מזאבלוטוב ומהכפרים שבסביבתה למחנה ההשמדה בלז'ץ. כעבור זמן קצר הוציאו הגרמנים צו המורה על גירושם של כמעט כל יהודי העיר, תוך שלושה ימים לגטו קולומיאה. כל רכושם של המגורשים נשדד מהם, ורבים מהם מתו בקולומיאה ברעב ובמחלות. בהמשך אותה שנה שולחו יהודים שחזרו והתקבצו בזאבלוטוב למחנה ההשמדה בלז'ץ ולגטו קולומאיה, ורק בודדים מבני הקהילה שרדו. עם חורבן קהילת זאבלוטוב בשואה, נרצחו גם הרב ומשפחתו בתאריך בשנת 1942.

[באנציקלופדיה לחסידות, וכן בתורת החסידות, כתב הרב יצחק אלפאסי גם את הפרטים הביוגרפיים הבאים:: בשנת תרצ"ח ביקר הרבי בארץ ישראל ורצה לעלות על מנת להשתקע בה. בתקופת השואה היה גם בקוסוב ובקולמיאה. ניספה בשואה ביום א' בחשון תש"ג ברכבת ללבוב. נראה לעניות דעתי שפרטים ביוגרפיים אלו, שוייכו בטעות לאדמו"ר רבי חיים ב"ר משה האגער מזאלבלוטוב, ונלקחו מתיאור חייו של האדמו"ר מקוסוב, רבי חיים ב"ר משה האגער הי"ד].

תמונת החותמת של רבי חיים האגער הי"ד, נלקחה מתוך אתר בית המכירות Yalta, ובאדיבותם.

בנדרים (דף פ"א) שלחו מתם הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר 'יזל מים מדליו', מדלין שבהם, ומפני מה אין מצוין תלמידי חכמים שיהיו בניהם תלמידי חכמים. רבינא אומר מפני שאין מברכין בתורה תחילה, דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה', דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים 'על מה אבדה הארץ' ולא פרשוהו, עד שפרשו הקב"ה בעצמו, דכתיב 'ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה'. היינו 'לא שמעו בקולי' והיינו 'לא הלכו בה'. אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה. והנה דברי הש"ס היא כמדרש פליאה מתחילה ועד סוף, כמו שעמד שם הר"ן והמהרש"א דלפי דברי רב יהודה היו חוטאים שלא ברכו בתורה תחילה, ולפיכך אמר ה' יתברך 'על עזבם את תורתי', היינו שלא ברכו, ואחר כך אמר הכתוב דחטאם היה ש'לא הלכו בה' ולא קיימו את התורה. אם כן הכתוב סתר עצמו מיניה וביה. גם מה שעמד המהרש"א על מה שאמר רבינא דלכן אין מצוין לצאת מבניהן של תלמידי חכמים תלמידי חכמים משום שאין מברכין בתורה תחילה, הא ה' יתברך מתנהג מדה כנגד מדה, ואיזה מדה כנגד מדה היא.
ונראה לפרש בעזרת ה', על פי מה שאמרתי זה לפרש דברי הש"ס ברכות פרק ו' (דף ל"ה) תנו רבנן 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר, לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול דברים כבתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך ארץ. והנה עמדו להבין דברי הש"ס הא מכל מקום כתיב 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', ואם כן גוף הפסוקים הם סתרו להדדי, כיון דהתורה גילתה 'ואספת דגנך' דצריך לעסוק בדרך ארץ, ואם כן שוב האיך כתיב 'לא ימוש… מפיך'. וגם דברי רש"י צריך פירוש, שפירש הש"ס הנהג בהם וכו' עם דברי תורה. ומאי כוונתו הקדושה.
ונראה לפרש על פי דברי הרא"ש ברכות, הובא בבית יוסף, שהקשה האיך מועיל הברכת התורה שאנו עושים בכל יום בבוקר, הא מפסיק בעסקיו בינתיים ושאר דבר צרכיו שעושה, אם כן הוי היסח הדעת, ולמה לא יעשה בכל פעם שיושב ללמוד. ותירץ שגם העסקים שאדם עושה וגם שאר דברים צריך שיתנהגו על פי התורה, כדכתיב 'בבל דרכיך דעהו', ואם כן הוי כעוסק בתורה ואינו היסח הדעת. עיין שם. וממילא לפי זה שפיר יתפרש דברי הש"ס ברכות הנ"ל, תנו רבנן וכו' 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבם, דלא יעסוק בדרך ארץ,  תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך ארץ. ועל זה פירש רש"י שפיר, עם התורה כדברי הרא"ש שהבאתי, דגם עסקיו צריך שיתנהג על פי התורה. ומשום הכי לא הוי היסח הדעת, ושוב שפיר יתקיימו אצלו שני הכתובים יחד, דגם בעת שאוסף את דגנו מקיים 'לא ימוש' וכו'. ואם כן ממילא לפי זה אימתי מועיל הברכת התורה שעושים בתחילה, אם יתנהגו על פי התורה. עסקיו שעושה כדכתיב 'בכל דרכיך דעהו'. מה שאין כן אם לא יתנהגו על פי התורה שוב לא מועיל הברכת התורה שעושה מתחילה, כדברי הרא"ש הנ"ל. וממילא לפי זה מה נעים כעת יתפרש דברי הש"ס נדירים הנ"ל, דבר זה שאלו וכו' עד שפירש הקב"ה בעצמו 'על עזבם את תורותי', ואמר רב יהודה שלא ברכו בתורה תחילה, 'ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה', כלומר כיון שלא הלכו בה, אימתי מועיל הברכת התורה שעושים בתחילה, אם יתנהגו על פי התורה עסקיו שעושה כדכתיב 'בכל דרכיך דעהו'. מה שאין כן אם לא יתנהגו על פי התורה שוב לא מועיל הברכת התורה שעושה מתחילה, שוב איגלאי מילתא למפרע שלא עשאו ברכה הא עיקר מה שמועיל הברכת התורה מקודם ולא הוי היסח הדעת רק אם מתנהג על פי התורה. וכיון שהם לא הלכו בדרך התורה, שוב לא מועיל הברכה שעשאו מתחילה, ושפיר ניחא שלא ברכו בתורה תחילה, כלומר דשוב לא הועילו ברכותיהם שעשאו מתחילה, כיוון שלא הלכו בה. ושוב שפיר ניחא כעת מה שעמד המהרש"א איזה מדה כנגד מדה, מה שלא ברכו בתורה תחילה לזה שאין בניהם של תלמידי חכמים תלמידי חכמים. ולפי מה שאמרנו יתפרש היטב, כיון דהם עשאו הפסק לברכת התורה, שעשאו מתחילה בזה שלא התנהגו על פי התורה, ומחמת כן נעשה בזה הפסק גם כן, אף שהם תלמידי חכמים, שלא יצא מבניהם תלמיד חכם. ודוק.

(רבי נחום אהרן רוקח אב"ד מאגרוב כעת בלבוב, הבאר, כרך א, חלק א, סי' טז)

אציע מה ששמענו שבת קודש פרשת נח מפיי כבוד קדושת אדמו"ר הגאון הקדוש שליט"א ממגרוב החונה פה בלבוב

'וירח ד' את ריח הניחח ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם' וכו'. עיין בבעל הטורים 'וירח' ב' במסורה, דין ואידך בפרשת תולדות 'וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה' וכו'. וקשה להבין סמיכות הכתובים. גם איתא בש"ס סנהדרין כ"ה, אל תקרי 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'. עיין שם. ויש לדקדק הכי ריח בוגדים יכול להוליך עם עצמו ריח גן עדן כפירוש רש"י ז"ל שהריח ריח גן עדן. עוד דקדקו מפרשי התורה הא הברכות מתחילין מן 'ויתן לך' וכו', אם כן למה הפסיק באמצע ולא כתב 'ויתן לך' וכו'. עוד איתא בש"ס תענית כ"ט מאי כריח שדה, זה שדה תפוחים. עיין ש. וצריך ביאור למה נמשלו אותן דווקא לשדה תפוח. עוד יש לדקדק איך שייך לשון ראיה על הריח. גם יש להבין הכתוב 'וירח ד' וכו' לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם', דלשון 'בעבור' הוא נתינת טעם, ומה נתינת טעם הוא כאן.
וכדי לתרץ כל הדיקדוקים הנ"ל נקדים מה דאיתא בספר 'דרש משה' על תהילים י"ד פסוק ב' בשם הקדמונים לפרש הכתוב 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים', שאמרו חז"ל כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ 'השקיפה ממעון קדשך', שגדול כח מתנת עניים שמהפך מדת הרוגז לרחמים. לפי שבכל מקום מצינו שהקב"ה משגיח על הכלל כולו, שאם היה משגיח על הפרט במעשה כל יחיד אז לא היה יכול לעמוד בדין, כי לא יצדק לפניך כל חי. ותיקונו בזה שיתן צדקה, ואז נידון היחיד כאלו הוא רבים, כמאמר חז"ל 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו מקיים עולם מלא'. וידוע שיש חילוק בין לשון ראיה ללשון השקפה, כי ענין ראיה הוא פיזור הראות על הכללות, והשקפה הוא מצומצמת, כמו 'וישקף אבימלך בעד החלון'. לכן כל השקפה הוא לרעה, לפי שמצומצמת על כל יחיד ויחיד, ואז נפתח פנקסו ולא יוכל לעמוד בדין, חוץ ממתנת עניים הגם שנשקפה על היחיד, נחשב כרבים, לפי שהוא מקיים עולם מלא. עד כאן לשונו. ודברי פי חכם חן. ואיתא בפסחים דף פ"ח דיצחק אבינו עליו השלום קראו למקדש 'שדה', שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה', ומבואר בש"ס תמיד דף כ"ח תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור. ופירש רש"י, דשן של צבור גדול שמסלקין לו מן הצדדין קרי 'תפוח', וזה נוי של מזבח שהוא סימן לריבוי הקרבנות. ואיתא בש"ס חולין דף צ' ע"ב אמר רב הונא גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה, ושל עולה חולצו לתפוח. ופירש רש"י חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח, צבור האפר שבאמצע המזבח, שהיו גורפין האפר תמיד וצוברין וכשהוא רבה מוציאין אותו למקום הנקרא 'תפוח'. עד כאן. וכן פסק הדמב"ם פרק ו' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד' כרב הונא, חזינן אצל תפוח שני דברים: א', תפוח הוא נוי המזבח בעת שנמצא שם צבור גדול, כמבואר בש"ס תמיד הנ"ל. ב', הניח שם גיד הנשה של עולה שהקריבו בכל יום ויום, אף על פי שאינו ראוי לא לאכילה ולא להקרבה, אף על פי כן משום כבודו של הקדש צריך ליתנה לתפוח שהוא באמצע המזבח הנמצא שם דשן הרבה מקדשים שכשרים להקרבה כדי שתהיה יחד עמהם, כמבואר בש"ס חולין הנ"ל.
ולפי זה יתפרש היטב הכתוב 'וירח את ריח בגדיו', ודרשו חז"ל אל תקרא 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'. הכוונה יצחק אבינו עליו השלום הריח דורות העתידים לבוא שיבגדו קצת בתורת ד', וכשישקיף עליהם הקב"ה אזי חס ושלום לא יוכלו לעמוד בדין, על כן ברכו בדרך תפלה ואמר 'ראה ריח בני', כלומר 'ראה' דייקא, הקב"ה ישגיח על בניו בדרך ראיה וכללי עם שאר הכללות, ולא בדרך השקפה שהוא ראיה מצומצמת. ועל זה דרשו חז"ל 'כריח שדה', זה שדה תפוח, כלומר כמו התפוח שהיה בשדה המכונה למקדש היה שם דשן צבור גדול, שהוא נוי המזבח, וגם גיד הנשה של עולה, אף שאינו ראוי לא להקרבה ולא לאכילה, עם כל זה השליכו לשם משום כבודו של הקדש, כן ביקש יעקב אבינו עליו השלום על בניו שנקראו 'קדש', כדכתיב בירמיה 'קודש ישראל לד", שלא להשקיף בפרטות על הבוגדים ולדחותם חס ושלום, כדי שלא יגרע ערכם מגיד הנשה של עולה שנתקבלה על התפוח, וכידוע דגיד הנשה היא כינוי להסטרא אחרא, רק יקבל אותם עם כללות ישראל, ודוק. ולזה רמזה המסורה 'כריח שדה' 'כריח לבנון' המכונה לבית המקדש, והבן.
ונקדים עוד מה דאיתא בספר 'עוללות אפרים' לפרש דברי הש"ס, 'אתם קרוים אדם ולא אומות העולם קרוין אדם', דד' שמות יש 'איש' 'גבר' 'אנוש' 'אדם', ובכולם שייך לשון רבים, חוץ בכינוי 'אדם', להורות לנו דכל ישראל נחשבים כאיש אחד, והקב"ה משגיח על כללות ישראל שנחשבים כאיש אחד, ורש"י ז"ל כתב בפרשת ויגש דלכן כתיב אצל יעקב 'שבעים נפש' וגבי עשו כתיב 'נפשות', משום דישראל עובדים לאלקי אחד ולכן נחשבים כולם כאחד, מה שאין כן עשו וכו'. עיין שם. וזו כוונת חז"ל אתם קרוים אדם, לפי שאצל ישראל שייך אחדות וכולן נחשבין כנפש אחת, מה שאין כן אצל אומות העולם. ודברי פי חכם חן. היוצא מזה דשם האדם מורה על השגחה כללית על ישראל שהם נחשבים כאיש אחד. וזאת כוונת הכתוב והמסורה 'וירח ד' את ריח וכו' לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, פירוש דעלה הריח ניחוח לטובה ולברכה לפניו יתברך שמו מהכללות ישראל, שכולו מחמדים, ולא יקלל עוד. ולזה נותן הטעם 'בעבור האדם', כלומר כללות ישראל אשר על זה מורה שם 'אדם', הם צדיקים וזכותם גדול והקב"ה ישגיח מכאן ולהלאה רק על הכלל. ולזה כיוונה המסורה 'וירח את ריח בגדיו' וכו' כלומר הוקשה לו להמסורה על נתינת טעם בעבור האדם ולזה תירצה המסורה 'וירח את ריח בגדיו' וכו', 'ראה ריח בני כריח שדה', דהוא תפוח, וכדפירשנו לעיל דיצחק אבינו עליו השלום בירך לבנו שהקב"ה ישגיח על כללות ישראל ואז לא יתראו הבוגדים, אשר על זה מורה כנוי 'שדה תפוח'. ולפי זה ניחא נתינת הטעם 'בעבור האדם', לפי שהקב"ה ישגיח על כללות ישראל, ואז לא יצרוך לקלל את האדמה, כי כלו מחמדים כדברי דרש משה הנ"ל. ודוק כי קצרתי.
בשם לומדי תורה דבית המדרש של אדמו"ר הגה"ק שליט"א.
הב' אברהם אליעזר גאטליעב

(הבאר, כרך ב, חלק ז, סי' לא)

---

רבי נחום אהרן נולד בסביבות שנת תרל"ח (1878) לאביו, רבי אריה לייבוש רוקח אב"ד ממאגרוב ורווה-רוסקה בן האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, ולאימו, מרת חנה מלכה בת רבי מנחם נחום טברסקי (השני) (בנו של רבי אהרן מטשרנוביל).
האדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלז, היה אחיו הגדול של אביו.
אחותו של הרב נחום אהרן, מרת פייגא, נישאה בזיווג ראשון לאדמו"ר רבי שלמה טברסקי בנו של רבי דוד מסקווירא, ובזיווג שני לרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד, מוועד הרבנים לעדת ורשה.

סבו, האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, למד אתו בקביעות שיעור בכל יום ולמד אתו 'פשעטיל' לקראת בר המצווה שלו.
עוד בחיי סבו, התחתן עם מרת פייגא בת דודו רבי משה מרדכי ממאקרוב, חתן רבי יהושע מבעלז.

עד למלחמת העולם הראשונה התגורר בבעלז, אחר כך היה אב"ד מאגרוב. בעקבות שריפת העיר במלחמה עבר להתגורר ברווה-רוסקה הסמוכה וכיהן שם כרב העיירה. לימים, עבר לעיר לבוב וקבע שם את בית מדרשו שנודע בשם 'בית המדרש של הרבי ממאגרוב'. את מקומו ברבנות מאגרוב מילא בנו רבי יעקב יצחק הי"ד.

החליף מכתבים עם גדולי דורו, ופרסם דברי תורה בירחון הבאר'. רבים היו באים אליו להתברך ממנו ולזכות בישועה.

במלחמת העולם השנייה היה בגטו לבוב, שם, בתנאים קשים, עודד וחיזק את סביבתו, והכין אותם בדרשותיו להיות מוכנים למסור את נפשם על קידוש ה' מתוך דעה והכרה צלולה. תוכן אחת מדרשותיו בגטו, העוסקת בחיוב לחנך את הדור הצעיר לתורה וליראת שמים, הגיעה לידיעת משפחתו מפי עד. דרשה זו נאמרה בסעודה שלישית בפרשת 'בא' בבכיות ובהתלהבות לפני ציבור שהגיע לביתו. בדרשה מבאר הרב נחום אהרן את הפסוק בפרשת 'בא', 'בנערינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו', על פי הגמרא (ביצה י"ט, ב וראש השנה ד, ב) ששבועות נקרא בתורה חג השבועות, ומאחר שבחג השבועות נגלה ה' יתברך לפני כל ישראל במעמד הר סיני, כמו שכתוב 'וירד ה' על הר סיני', אפשר לומר שחג השבועות נקרא חג ה', ולפי מה שכתוב במדרש (שיר השירים רבה פרשה א) [אמר רבי מאיר] בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקב"ה אלעיקי אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה, ואני נותנה לכם. אמרו לפניו רבונו של עולם, אבותינו ערבים לנו. אמר להם אבותיכם צריכין ערבים וכו', אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם, אמרו הרי בנינו עורבים אותנו. אמר הקדוש ברוך הוא הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב 'מפי עוללים וינקים יסדת עז' (תהלים ח,ג), ואין עז אלא תורה, שנאמר 'ה' עז לעמו יתן' (שם כט, יא). [ע"כ]. לכן כדי לחוג את חג ה' חג השבועות מוכרחים אנו לקחת עמנו את הילדים. מכאן אנחנו יכולים ללמוד כמה שאנחנו צריכים למסור את נפשינו גם במצב הקשה ביותר על חינוך הבנים לתורה. וזה שאמר משה רבינו עליו השלום לפרעה, כאשר אמר לו שהילדים והנערים ישארו במצרים, כי אי אפשר לנו להסכים להשאיר הנערים במצרים, אלא 'בנערינו ובזקנינו נלך כי כי חג ה' לנו', שאנו מתכוננים לקראת חג השבועות יום חג ה', שבו יתגלה בפנינו הקב"ה על הר סיני לתת לנו את התורה, ואנו צריכים את הנערים להיות לנו ערבים, ובאם חס ושלום נשאיר את הילדים והנערים במצרים לא נוכל לקבל את התורה, עד כאן דברי קודשו.

לפני שנרצח בלבוב בשנת תש"ב (1942) הספיק הרב לשאת דרשה לחוזק הציבור לקידוש ה', ובעת שנרצח במיתה אכזרית קרא את פסוקי הוידוי וקבלת עול מלכות שמים. כל צאצאיו ואחיו שהיו בפולין בזמן המלחמה, נספו. יום פטירתו אינו ידוע.

בתו, הרבנית שיינדיל הי"ד, הייתה אשת הרב נפתלי צבי ווייס הי"ד, אב"ד בילקא, בנו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, בעל ה'חקל יצחק' מספינקא.

מקצת מדרשותיו ניצלו על ידי נכדו הרב ישכר דוב ברגמן ז"ל, ויצאו לאור בספר 'דרשות מהרנ"א' על ידי הרב מאיר ברגמן.

* בשעת תפלת שחרית שבת קודש ויגש, נפל במחשבתי 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם' וכו'.

עיקר קיום שבתות שכך צריכים להיות הוא בזמן שישראל על אדמתם ומקדש על מכונו שיכולים 'לעשות' את השבת בפועל בקורבנות היום, או על כל פנים בשנים כתיקונם שיש לנו מקדשי מעט שבו נכנסים להתפלל ומרגישים טעם שבת, ואין אנו מוכרחים חס ושלום על ידי גזירות לבטל מנוחת שבת, ואז הם השבתות "ברית עולם".

אבל בזמן כזה בעוונותינו הרבים שבני ישראל רחמנא ליצלן הם דחופים וגולים ומפוזרים בין העמים, ובעוונותינו הרבים כמה וכמה צריכים בעל כורחם לחלל השבתות, אבל מכל מקום השבת קבוע וקיימא, וגם בעניין ובמצב הזה השבת הוא ביני ובין בני ישראל "אות" (רושם למה שהיה בתחילה), אף שצריך בעל כורחו רחמנא ליצלן לחלל שבת, הדבר מועט שעושה לשבת כמו למשל אם עושה מלאכה הוא נזהר שלא יהיה איסור דאורייתא, או על כל פנים למעט באיסור, כמו שיש ספר מיוחד שכתב לאנשי הצבא הגאון בעל חפץ חיים הנקרא 'מחנה ישראל', שם יש על כל מלאכה מל"ט מלאכות איך יוכל ליזהר בהם למעט איסורו. או איזה אות קטן שעושה באכילה ומלבוש לשם שבת, אם אי אפשר בעניין אחר ה' יתברך רואה ללבב ואונס רחמנא פטריה ומחשבה טובה נחשבת כאילו עשה בפועל.

וזה הוא 'אות היא לעולם', שהאות נשאר בכל זמן, אף בזמנים מרים כאלה. אבל אחר כך אנו מתפללים לה' יתברך אף שגם באופן כזה הוא שבת, רק אנו רוצים בפועל "לעשות את השבת" בכל פרטיה בעונג כו', כי אם אין ישראל מקיימים את השבת (מחמת הגזירות שיש עליהם) מי יקיים אותה, שמא העכו"ם (שהם יושבים שלוים ושקטים), הלא לא נתת להם הזכות שיהיו יכולים לקיים את השבת, רק לנו נתת כדי לקיים אותה כתיקונה. ועל כן אמר 'ולא נתתו ה' אלקינו וכו' לגויי הארצות כי לישראל עמך נתתו', (ואנו מבקשים 'קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך' וכו') לקיים אותה ככתוב בתורתך, על כן 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים' וכו' כדי לקיים השבת כתיקונה במקום המקדש, ושם נקריב לפניך קרבנות חובותינו במהרה בימינו אמן.

* מחברי שמעתי בשם כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, באמת לא היה נס ביום א' אבל קבעו אף על פי כן ח' ימים, כדי להודיע שגם מה שהוא דרך הטבע ולפי הנראה אינו נס, גם כן הוא השגחה ונס, ועל זה קבעו גם ח' ימים חנוכה, ועל כן נקרא 'זאת חנוכה', דזה רצה לנו להורות חנוכה לידע כי הדרך הטבע הוא בהשגחה.

ובזה הדרך אמר גם כן כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א הכוונה בתפלת על הנסים 'וקבעו שמונה ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול ועל כולם יתברך' וגו', דקבעו ח' ימים כדי ללמוד מזה להודות ולהלל לשמך הגדול על כולם.

* בסליחות בפזמון י' טבת – 'ארכו ימי אבלי ועוד לבי נאנח, שובה אל לאהלי מקומך אל תנח'. ואמר לי חברי כי עלה בדעתו זה הרעיון כי העכו"ם מונין את ישראל ואומרים שה' יתברך עזב את ישראל ולא ישיבו עוד לארצם ולבית המקדש. אבל אם רואים שבכל המשך ימי הגלות עוד לא נשכח מאתנו בית המקדש וירושלים, הרי זה סימן שיש עוד תקוה לאחריתנו, כי גזירה הוא על המת שישתכח מן הלב. וזה כוונת הפייטן, 'ארכו ימי אבלי' ואף על פי כן 'לבי נאנח', זה סימן שיש 'שובה אל לאהלי מקומך אל תנח', שלא החלפת ישראל חס ושלום באומה אחרת או ירושלים בעיר אחרת – ונכון הוא.

* כ"ק אדמו"ר שליט"א רגיל לומר כי הקב"ה מראה ניסים, כדי לעורר את האדם שידע שגם דרך הטבע הוא נס נסתר, והכל בהשגחה. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא'. וכמאמר חז"ל אין בעל הנס מכיר בנסו. אבל דוד המלך עליו השלום התפלל לה' כי יראה לנו נסים גלויים לא נסים נסתרים. ואמר 'אנא ה' כי אני עבדך' וגו' 'פתחת למוסרי', מה שישועתך ונסים שלך אסורים בעבותות הטבע ומכוסים מעיני הבריות. ו'נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו', נגד כל ישראל תגלה ותראה מלכותו עלינו בריש גלי.

אמנם אמר אף שאנו אין אנו מכירים בנסים נסתרים שלנו, אמנם הגויים הרשעים אשר בכל יום ויום מתייעצים בעצות ותחבולות לכלותינו, הם יודעים כי הקב"ה עושים עמנו נסים כדין שה אחת בין שבעים זאבים. הזאבים יודעים כי גם למעלה מן הטבע הוא, שאין ביכולתם לעשות כליה עם אותו השה החולה והחלש, אף שהשה בעצמו אינו רואה את הזאבים, ואינו מכיר בניסו. וזה שאמר 'הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים', אתם הגויים עליכם לשבח ולראות את הנסים הגלויים של הקב"ה 'כי גבר עלינו חסדו', ואינו מניח אתכם שבעים זאבים טורפים לעשות כליה בשה הנדח. ואף שלנו בני ישראל הנס הזה נסתר הוא, אבל להגויים הרשעים נגלה הוא, ועליהם היה להכיר בנס נגלה הזה.

הנה האיש הזה אשר אני מתחבא עמו מראה לי חיבור מן כומר, בישאף אחד רשע בזמנינו זה, ושכותב שם כי כל הרעות הבאות על ישראל הוא בשביל שאנו מחזיקים באמונתנו הקדושה, ואין אנו מקבלים את אמונתם הכוזבת. מה גדול היה הטעות לקוות מן הכומרין ישועה ועזר, הם המה נותני העצה, והם המה ההורגים והרוצחים, ואחר כך באים במסווה החנופה והניקיון לומר שהרציחה אירעה בשביל שאין אנו כמותם.

וכשאמרתי היום תהלים נפל בדעתי כי הוא כמעט הפשט הפשוט בדברי דוד המלך עליו השלום, 'עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו', והם המדכאים והמענים והרוצחים, אומרים אחר כך להמדוכאים והנרצחים מהם 'לא יראה י-ה ולא יבין א-להי יעקב', היינו טעמא שאתם נרצחים משום ש'לא יראה י-ה', שהסיר השגחתו מאתכם. ואמר המשורר, אבל האמת, 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה'. יש כאן תכלית להיסורין, וה' יודע תכליתם, אבל לא כמו שחושבים הרשעים הארורים, אלא 'כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב', גם בעת צרה כזאת.

ועל כן צריך להודות לה' ולתן לו שבח והודיה גם בעת צרה והסתרת פנים כזו, ובמהרה יבוא הזמן אשר ה' יתברך יקדש שמו הגדול על ידי משיח צדקנו ובקיום כל הנבואות הקדושות, ואז נראה אל כל הצרה הזאת כאדם המסתכל על חלום אשר חלם, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה', כמו שכתב לעיל 'הללו את ה' כל גוים כי גבר עלינו חסדו', ונראה למפרע ונבין שהיה צורך באלו היסורים והקב"ה ברחמיו יקרא את שמו הגדול במהרה עלינו על ידי נסים גלויים.

(קונטרס חיי עמרם)

---

הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד מנייטרא, היה בנו של השו"ב הרב יוסף ואחיו של הרב חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל ראש הישיבה מנייטרא במאונט קיסקא. בהיותו במחבוא במרתף בימי השואה, בחורף תש"ה, כתב מידי יום ביומנו חידושי תורה בהלכה ובאגדה. מתוך קונטרס זה ניכר "איך קדושים הללו עסקו בתורה בקדושה גם בשעת השמד הנורא רחמנא ליצלן, כשנתקיים במלואו הפסוק מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ובמצבים כאלה עסקו בתורה בהתמדה, ולא עוד אלא גם בזמן כזה חידשו חידושים בתורה הקדושה".

בתוך היומן ציין את היום בו שהה במחבוא שלשה חודשים: "חזרתי היום על ח"י פרקים משניות ולמדתי את פרק שלישי ממסכת חגיגה, ובזה סיימתי ברוך ה' סדר מועד משניות. מיום שבאתי לכאן בכ"ב אלול תש"ד, והיום כ"א כסליו תש"ה הרי זה ג' חדשים. ב' פרקים הראשונים של פסחים לא למדתי לפי שחסרים במשניות שלי".

לאחר שהצוררים מצאו את מקום מחבואו, גורש הרב עמרם "והגלוהו עם הגולים ונהרג באמצע הדרך ביום י"ב אייר תש"ה לפ"ק" (25.04.1945). הבית בו הסתתר נהרס במלחמה, וכתביו של הרב עמרם נמצאו בשלימות בזוית המרתף ההרוס. לקט חידושי אגדה מכתבים אלו יצאו לאור בקונטרס 'חיי עמרם', המחובר לספרו של אחיו, 'לחם חמודות' (ניו יורק, תשס"ב). חלק מחידושים אלו מובאים בשמו של הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד, אב"ד ור"מ קהילת טירנו-נייטרא ויצאו לאור גם בתוך ההגדה של פסח "נאות דשא" בשנת תשכ"ג.

אשתו, הרבנית שינדל לאה בת הרב משה פישר מאלטנדורף נהרגה עקה"ש בט"ו בתשרי תש"ה (1944), יחד עם בתם הרבנית אסתר ייטל שטרן ובעלה הרב גרשון משה שטרן וילדיהם מרים ויוסף דוד.

ייחד עם הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד שהה במחבוא ר' דב הניג, המוזכר מספר רבות ביומנו של הרב עמרם. עדות של ר' בנימין זאב הלוי על ר' דב הניג על תקופת המחבוא ועל היומן שנמסר למשפחת ווייסמנדל הועלתה לאתר משפחת הוניג.

---

סעיף נד. עיקר היהדות – בקריאת שם ישראל, כמו שנאמר "זה יאמר לה' אני וגו' ובשם ישראל יכנה", שלא יהיה לו רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל די. ומצינו בריש פרק כלל גדול (שבת סח:) גר שנתגייר בין האומות ומביא חטאת על החלב והדם והשבת ועבודה זרה, עיין שם דלא ידע כלל שזה אסורה ואפילו על עבודה זרה ושבת. ונמצא שלא ידע כלל מכל התורה, ובמה הוא גר להתחייב חטאת, רק בקריאת שם ישראל די. ובזה יובן מה דיהרג ואל יעבור על המרת דת להיות ישמעאל, אף על פי שהם אין עובדים עבודה זרה אפילו בשיתוף כנודע, וכן נזהרים על גילוי עריות ושפיכות דמים, ואין כופין כלל על אותן שלש עבירות דיהרג ואל יעבור. אבל המרת שם ישראל לבד זה שקול ככל התורה כולה וכנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. ועיין ברדב"ז מזה (תשובות הרדב"ז ח"ד, צב). ולכן גם אצל ההמון הוא פסול משפחה שיש מומר במשפחה, ואין חוששין אם יש בה רשע גמור העובר על כל עבירות שבתורה כל זמן שלא המיר. וכן דורות הראשונים היו עובדים עבודה זרה, ומכל מקום שם ישראל לא המירו, ועל זה נאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו", שהם בחיבור אומה אחת ולא נתפרדו להתחבר עם הגוים ולהיות בכללם.

סעיף סט. כאשר אומות העולם מקבלים ולמידים איזה מדה טובה ודבר טוב מיהודים, על ידי זה יכולים היהודים לנצחם. ועל ידי זה יכולה הכבשה להתקיים בין הזאבים, על ידי רשעי ישראל דייקא המתחברים לאומות העולם, ומהם למדים אומות העולם איזה דבר טוב. ובדור אחאב היה הניצוח בנערי המדינות, ואמרו ז"ל שהם בני מלכי עכו"ם, ובשביל איזה דבר טוב שקבלו בהיותם בארץ ישראל היה משפט הניצוח לבני ישראל נגד אומות העולם. [וזה שאמר לו אחר כך ה' יתברך, איש חרמי כמה מצודות וחרמים פרשתי וכו'. כי לא היה במשפט לימסר לישראל בשביל חטאי ישראל, הוצרך לכמה עצות שיגיע על פי משפט ישראל ינצחם. ואחר כך על ידי שאמר "אחי הוא", נתקלקלה המצודה על ידי האחווה שעשה אותו עמו, ממילא לא היה המשפט שינצחו ובמשפט ניצל]. ומרדכי שנצח להמן, כמו שאמרו ז"ל אין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל, ובמקום אחר אמרו זה נאמר בו "ולא ירא א-להים", וזה נאמר (בו) "את הא-להים אני ירא". ולאו דווקא יוסף, אלא כל זרעיה מדת היראה גובר בהם. ולכך "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם", וקבלו יראה ממנו ומצד זה הגיע משפט ניצוחו.

סעיף קסג. הנפשות כולם קשר אחד, כענין "יעקב חבל נחלתו", ואם אחד מושך למעלה הכל נמשך למעלה, וכן להיפך. על דרך "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". והיינו כשכל העולם מחצה על מחצה, כדאיתא בסוף פרק קמא דקידושין, לפי שהעולם ממשיכין בחבל, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן ומי שכחו גדול יותר מנצח, וכמו שאמרו שם "העולם נידון אחר רובו". ועל ידי המשיכה בחבל, החבל מתפקע ומתארך, פירוש שנתרבו נפשות ולא שנתרבו רק שנחלקו אחד לשנים. וזה שאמרו בפרק קמא דעבודה זרה (דף ה.) אלמלא אבותינו שחטאו אנו לא באנו לעולם וכו'. אלא כמי שלא באנו לעולם, שהיו נכללים במקורם. ועל ידי החטאים מתרבים נפשות מישראל, ולפיכך מתחיל בהושע תיכף אחר הארבע שמות רעים ומכוערים שקרא לישראל פסוק "והיה מספר בני ישראל כחול הים" וגו', שעל ידי זה נתרבה מספרם ונתארך החבל לאין חקר. ובראש החבל מחזיק ה' יתברך, וכשיכלו כל הנשמות, היינו שלא יהיה אפשר החבל להתארך יותר, אז ימשוך כביכול גם ה' יתברך להם, ואז יכירו כולם וגו', ומלא כל הארץ כבודו. ויהיה גמר התיקון דייקא בדור שכולו חייב, שלנתק החבל אי אפשר, כי "יעקב חבל נחלתו" ואין ה' יתברך מניחם, רק כביכול נמשך עמהם. "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים וגו' ובא ה' אלהי כל קדושים עמך", ולא יהיה כלל זה מושך לכאן וזה לכאן. ולכן נאמר גם בפרשת תוכחות ובשאר מקומות בחטאים לשון והיה שאינו אלא שמחה, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יב), כי צירוף "והיה" הבנים קודמים לאבות, כידוע, היינו שישראל מנצחים לאביהם שבשמים, וזהו שמחה בכל העולמות. וכן על ידי העבירות כביכול נצחוני בני לעבור על רצוני, כשיגלה לעתיד זה שהכל לטובה, ואין מקום להאריך עוד.

(מתוך צדקת הצדיק השלם)

---

ר' מיכאל מוקוטובסקי (מאנקיטאוו), נולד בשנת תרל"א (1871) במשפחה של חסידי פשיסחא, הוא  היה יהודי צנוע, תלמיד חכם מובהק וחריף, וחסידו ותלמידו של האדמו"ר רבי צדוק הכהן מלובלין וממעתיקי שמועותיו. הוא היה דבוק ברבו ובתורתו בכל לבו. נהג לנסוע לרבו לקראת ימי החנוכה ונשאר עד לחג הפסח, ושב ונוסע לקראת חג השבועות ונשאר עד לאחר הימים הנוראים. מעט מהעדויות שלו על הנהגות רבי צדוק הכהן שולבו בספרו של ר' אברהם יצחק ברומברג על רבי צדוק הכהן מלובלין. בביתו החסידי נכחו החריפות הפשיסחאית, החידוד הקוצאי הנוקב ותחושת האחריות החברתית מבתי החסידות של וורקא ואמשינוב, והפכו לשיטות חינוך מקוריות. ר' מיכאל הנחיל את תורתו של רבי צדוק הכהן לבנו ר' אברהם אליהו מוקוטובסקי (איש ציבור, סופר, מחנך ומייסד פאג"י, הידוע בשמו הספרותי "אליהו כי טוב"), שהיה נשוי להינדא רבקה, אחותו של הרב אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד. ר' אברהם אליהו הביא לידי ביטוי ביצירותיו הספרותיות, ובייחוד בחיבור הגדול על התורה "ספר הפרשיות", מתורתו ודמותו של ר' צדוק.

נשא לאשה את מרת רחל.

ר' מיכאל ראה את עצמו כאדם פשוט, שאינו למדן. תורתו הייתה עיקר ומלאכתו טפלה. כל יום למד לפחות 7-8 שעות גמרא, מלבד עיסוקיו בספרי חסידות.  בנוסף עסק במשא ומתן, אך לא הצליח בכך והיה עני מרוד. בשנת תרע"ו (1916) עבר מוורשה, שנכבשה בידי הגרמנים וסבלה מרעב ומצוק, לעיירה אופלה שליד לובלין, שהייתה תחת הכיבוש האוסטרי. תחילת חורף תרפ"ט חזר להתגורר בוורשה. אסונות רבים פקדו את משפחתו, ומכל בנות ובנותיו הרבים נותרה בת בכירה אחת נשואה והבן ר' אברהם אליהו. למרות החששות מעלייתו של בנם לארץ ישראל, החליט אביו שלא להתנגד לכך מתוך תחושה קשה שימים שחורים קרבים ובאים באירופה.

האדמו"ר מלובלין נפטר בט' באלול תר"ס (1900). מעט יותר משנה לאחר פטירתו יצאה לאור בלובלין בשנת תרס"ב המהדורה הראשונה של הספר "צדקת הצדיק". בהוצאה זו הושמטו תשעה מאמרים (נד, סט, עד, עה, קג, קה, קמו, קסב, קסג) והושמטו חלקית שלשה מאמרים (קב, קכא, קסא). הספר יצא לאור במהדורות נוספות ללא המאמרים שהושמטו. ר' מיכאל מוקוטובסקי לקח אתו את העותק של "צדקת הצדיק" מהמהדורה הראשונה, נסע לבית רבו בלובלין והעתיק את המאמרים שהושמטו בדפוס על עותק הספר שברשותו, מתוך כתב יד קודשו של המחבר, . .

כשעלה ר' אברהם אליהו כי טוב לארץ ישראל בשנת תרצ"ו (1935) לקח אתו את אותו העותק של הספר "צדקת הצדיק" שהיה שייך לאביו, בשנת תשכ"ח (1968) הוציא לאור ר' אברהם אליהו כי טוב בירושלים את הספר "צדקת הצדיק המלא", ובו שילב את המאמרים שחסרו במהדורה הקודמות ונמצאו בכתב ידו של אביו, גם במהדורה החדשה של הספר, עדיין לא ניתן היה למצוא את אחד מהמאמרים, שסומן כסעיף קסב. בשנת תשנ"ב (1992) פרסם הרב יהושע מונדשיין, בקובץ "שפתי צדיקים" ד, את אותו המאמר שהושמט מסעיף קסב, ככל הנראה מאמר זה הועתק על ידו מתוך כתב יד המופיע בסוף עותק של הספר "צדקת הצדיק" המצוי בספרייה הלאומית בירושלים. עם זאת, יש יסוד להניח שבכתב היד המקורי של רבי צדוק לא הופיע במקומו סעיף קסב, שכן בשתי כתבי יד שונים נמצא שסעיף זה הושמט. אודות שלבי הדפסת ספר "צדקת הצדיק", ראה מאמרו של ד"ר צבי לשם בבלוג הספרנים באתר הספרייה הלאומית.

ר' מיכאל מוקוטובסקי נספה בשואה, בה' באב [תש"ב?].

סאסוב.

"אני פי מלך שמור", מאן מלכי רבנן, ואין אני המוכי, אך הנני מוסר לפניכם הדברים אשר שמו בפי גדולי הרבנים, כפי החלטת אגודת הרבנים בפולין, שהטילה חוב על כל חבריה לדרוש היום, וכבר פירשו מאמר הכתוב "כשופר הרם קולך", כי אם מתיירא המוכיח שלא יאמרו לו "קשוט עצמך", נאמר לו היה למול העם כשופר שאין קולו מעצמו, רק מה שתוקעים בו. והנה אמרו חז"ל בבראשית רבה (דף ס') אמר רבי יוחנן מחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמו שלא נאכל בשר ולא נשתה יין, אלא שאין גוזרים גזרה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ודין הוא שנגזור שלא לישא נשים ולא להוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה, אלא הנח להם לישראל וכו'. והנה הלא שמעתם את קול גדולי דורנו המרעישים ארץ על גודל הפרצה שפרצה בכרם ד', ובנות ישראל יוצאות בראש כל חוצות בגלוי בשרן וטפח באשה ערווה, וחוטאות ומחטיאות. ועיקר מעלת ישראל היא השראת שכינתו יתברך על עמו, ובעוונותינו הרבים הן הן גורמים סילוק השכינה כמאמר הכתוב "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". ועל אלה חשכו עינינו וחרב בית קודשנו, "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וגו' וברגליהן תעכסנה, כדאיתא ביומא ובמדרש איכה. ובעוונותינו הרבים עדיין הוא מרקד בינינו. והרי גדולי הרבים שליט"א מזהירים כי על פי דין אסור לכנס לבית שיש בו נשים בגילוי בשר גם לקנות דבר מאכל, ובפרט לאכול בשר ולשתות יין, אשר חוץ ממה שאסור לכנס לבית כזה, אי אפשר על פי דין לסמוך על נאמנותם של הנשים ההולכות בגלוי בשר טפח באשה ערווה, ואשה היוצאת וראשה פרוע עוברת אדאורייתא. ועברה גוררת עברה שעל ידי שהולכות מגילות שער, הן סורקות שערותיהן בשבת… אמרו חז"ל (ברבה איכה) אלו זכיתם היית קוראים "כי ביום הזה יכפר עליכם", עכשיו שלא זכיתם, אתם קוראים "טומאתה בשוליה". וביאור הדברים לדרכנו כי בעוונותינו הרבים "כל מכבדיה הזילוה", והיינו ללעג וקלס לשכנינו, "כי ראו ערותה" טפח באשה ערווה, וטומאתה בשולי בגדיה, וגורמות חילול השם ואין יום הכיפורים מכפר על עוון חילול השם. ולכן אי אפשר לקראת "כי ביום הזה יכפר עליהם"…
ולהסביר הדברים נאמר עוד כי ביום הכיפורים כתיב "ונשא השעיר עליו את כל עונותם". ובמדרש אמרו כי הקב"ה נותן עוונות ישראל על ראש שרו של עשיו. ופירש ביע"ד כי יצחק טוען "פלגא עלי ופלא עלך", דיש עברות שהגלות גורם "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". אבל יש עברות שהגלות הייתה צריכה להיות סיבה למנוע מהם, כגון הליכות טטריאות ובתי משחק ולשמוח אל גיל כעמים וכדומה, אולם לעברות הללו היצר הרע שבלב האדם גורם. והנה האבות בררו לישראל הגלות. ולכן אמר "פלגא עלי", היינו העברות שאר הגלות גורם, "ופלגא" אשר היצר הרע גורם "עלך". כי ה' יתברך אומר "אשר הריעותי" שבארתי יצר הרע (סוכה נ"ב). ולכן הקב"ה נותן כ העוונות על ראש שרו של עשו, הוא היצר הרע, שרו של אדום, שאנו בגלות תחתיו, וממה נפשך הוא גורם בשתי סוגי העברות וקל להבין. ובאמת עיקר הגלות היא מרוב רחמי ה' יתברך על עמו, דאחר שחטאו הגלם בין האומות ו"נלינה בכפרים" – בכּופרים, ולפי מעשה האומות, ישראל צדיקים. אבל "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל", כי בנעם מגדים פירש מאמר הכתוב "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו", דכשישראל הם במעלה גדולה בעד עצמם ראויים להיות עם סגולה, וכשהם בשפל המדרגה בחינת יעקב, עם כל זה בם בחר על כל פנים מבין האומות כי נלינה בכּופרים. אבל כעת אשר בעוונותינו הרבים היינו לעג לסביבותינו, ועושין כמקולקלים שבהם, ועוד יותר עד שהם אומרים לבנות שלא ילמדו מבנות ישראל, ואם כן בטלו שתי הבחינות, אם כן יאמר "מה פעל א-ל" במה שהגלה אותנו בין האומות. וזהו שאמרו "אלו זכיתם הייתם קוראים כי ביום הזה יכפר, כי הקב"ה נותן עוונותיו על ראש שרו של אדום. ועכשיו שלא זכיתם אתם קוראים "טומאתה בשוליה" שכל מכבדיה הזילוה באומרם כי בנות ישראל פרוצות יותר מהם, חס ושלום, ואיך יפול העוון על ראש השעיר. וקל להבין.
ולכן שמעו נא דבר ד' ביד עבדיו גדולי התורה. הטהרו והחליפו שמלותיכם, וכמו שפיר הרבי הקדוש בבעלזא זכר צדיק לברכה, יען כי בבית לבן היו מלובשים שלא כדרך ישראל, לכן הזהיר יעקב עי יחליפו שמלותם, ואחד מהדברים שבזכותם נגאלו אבותינו ממצרים, היה בשביל שלא שינו את לבושם והיו גדולים בעריות, כי "ותתפסהו בבגדו" פירש בזוהר הקדוש כי הסיטרא אחרא תופסת האדם על ידי המלבושים, וכל זה היה בזכות נשים צדקניות, הן הנה שלא שינו את לבושן והיו גדורות בעריות. ועל ידי כי גבהו בנות ציון, נחרב הבית. והסימן א"ת ב"ש, כי תשעה באב ופסח חלין ביום אחד. ולכן אם הנשים ובנותיהן יחליפו שמלותם ויגדרו הפרצות, אז כימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן. חיים זאב וויינרעב, דומ"ץ.

(מתוך דרשה לשבת חזון, קובץ דרושים, תרפ"ה, סימן י)

---

הרב חיים זאב וויינרעב דומ"ץ סאסוב, נולד בשנת 1850 לאביו ר' ליב אלתר ולאמו מרת אלתה. הרב פרסם מאמר ב"קובץ דרושים". בזמן השואה התגורר בקמיינקה סטומלובה ושם נספה.

נשמח לקבל מידע נוסף אודות הרב ווינרב הי"ד.