קטגוריה: מתן תורה

ב"ה אנדזיוב

קטע מדרוש לבנין המקוה שדרשתי בעת הנחת אבן פנה למקוה בקיץ תרפ"ט בקהלת אנדזיוב.

א. איתא בילקוט פרשת במדבר בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו האומות העולם בהם ואמרו מה ראו אלו להתקרב אצלם יותר מכל האומות, מיד סתם הקב"ה את פיהם ואמר להם, הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר 'הבו לה' משפחות עמים', כשם שבני מביאים שנאמר 'ויתילדו על משפחתם'. עד כאן לשונו.
והדבר תמוה.
חדא הלא אמרי' במסכת עבודה זרה דף ג' על הפסוק 'ה' מסיני בא' וגו', מלמד שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבל את התורה עד שבאו ישראל וקבלוה. ובמכילתא פרשת יתרו כשבא הקב"ה אל בני עשו שיקבלו את התורה, אמרו לו מה כתיב בה 'לא תרצח' הלא ברכתי 'על חרבך תחיה' ואיך אקבלנה ובני עמון ומואב השיבו מה כתיב בה, 'לא תנאף', אנו כולנו מנאפים שנאמר 'ותהרן שתי בנות לוט מאביהן'. בא אל בני ישמעאל, תורה מה כתיב בה, 'לא תגנוב', ברכה זו נתברך אבינו 'והוא יהיה פרא אדם', ואיך נקבלנה. ועיין בילקוט ראובני פרשת יתרו ובמדרש פרשת הברכה. וכיוון שהם בעצמם לא רצו לקבל התורה, אם כן במה נתקנאו האומות העולם בהם. גם יש להבין תשובת הקב"ה, הביאו לי ספר יוחסין, מה ענין יחוס לקבלת התורה ואיזה שייכות והתקשרות יש זה לזה, כי תורה אינה בירושה.

וכה נראה לעניות דעתי בזה בהקדם דברי הגאון ר' שלמה קלוגר זצ"ל בהקדמתו לטוב טעם ודעת מהדורה תניינא לפרש הפסוק 'ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחוללת באש תשרף', דיש לדקדק במה שכתב 'כי תחל לזנות', הווא ליה למימר 'כי תזנה'  וגם אמאי 'את אביה היא מחוללת. והכוונה דהנה יש שני מיני רשעים. יש שחוטא מפאת עצמו מצד היצר הרע המסיתו כדרך רוב בני אדם, ויש דעוון אביו גרם לו דהיה מחשבתו לרעה ועוון אבותיו גרמו לו, כמו שכתב דוד המלך עליו השלום 'הן בעון חוללתי ובחטא יחמתנו אמי'. והנה להכיר בעולם הזה מי הוא החוטא כך ומי כך, הוא בסימן זה, כי הנה החוש מעיד דאיש הולך המים אי אפשר מתמימותיו תיכף יעשה עבירה גדולה כמו חלול שבת או עריות, רק כמאמר חז"ל כך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ומחר כך. וישעיהו אומר 'הוי מושכי העון בחבלי שוא', ואחר כך 'וכעבות העגלה', ולכך אם האדם הנולד בטוב רק היצר הרע מחטיאו אי אפשר להיות נעשה ברגע אחד מהיפוך אל היפוך. אבל אם נולד בטבע רע מבטן, זה יתכן שבפתע פתאום מתמימותו יפרוש לרשעו. וזהו שאמר הכתוב 'ובת כהן כי תחל לזנות', דההתחלה שלה יהיה תיכף בעבירה גדולה כזו, מזה מוכח דנולדה מבטן רע, לכך 'את אביה היא מחללת', שמוכח דגם הוא היה רשע. עד כאן תורף דבריו ודברי פי חכם חן.

והדבר מסתבר דזה שנולד בקדושה וטהרה ומבטן ומלידה, נוצר בטהרה, זאת מסייעתו לילך בדרך התורה ולהתגבר על היצר הרע האורב עליו בכל יום. לא כן זה שאינו נולד בקדושה והטבע שלו רע, ואין שום קדושה מוטבע בשורשו שימשך אחר כך אל הטוב, זאת גרמה שמיד מתחיל לעשות עבירה גדולה בהתחלה שלו.
אם כן יש לומר דזה כוונת הילקוט הנ"ל דהאומות העולם נתקנאו מהיכן להם כוח אמיץ זה לישראל שיוכלו להתאים אל כל סעיפי וסניפי התורה ויוכלו לקבל על שכמם כל התרי"ג מצות, לא כן האומות העולם קשה להם להתאים אל כל סעיפי התורה. בני עשו קשה להם להתאים אל ה'לא תרצח'. עמון ומואב מיאנו בתורה מחמת הלאו ד'לא תנאף', וכן כולם לכל אחד קשה לעמוד ולהתגבר על יצרם לאו זה או זה. מה שאין כן עם ישראל, נקל להם לקבל על עצמם כל התרי"ג מצות. ועל זה השיב להם הקב"ה: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, כשם שבני מביאים. רצה לומר, זאת בא להם מזה ששמרו טהרת המשפחה ומבטן ומלידה נוצרו בקדושה וטהרה, זאת מסייעת שיתגברו על יצרם ולקיים כל התרי"ג מצות. ודברי הילקוט אתיא כמין חומר בעזרת ה' יתברך.

ב. ובזה מיושב שפיר דברי המדרש על הפסוק 'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם' (תהלים עד) 'באדם', בשביל דם נדה. עד כאן לשונו (מובא בגבולת בנימין ובטעמי מנהגים חלק ב' דף נ"ח). ופלא. ועם האמור ניחא, דכל ענין קבלת התורה, מה שזכו ישראל יותר מכל האומות, הוא רק בשביל דם נדה, כי על ידי זה ששמרו ישראל טהרת משפחה ונוצרו בקדושה, זאת היתה מסייעת להם שיוכלו להתאים אל כל סעיפי התורה יותר משאר האומות, ועל ידי זה זכו לקבל את התורה, וכנ"ל, ואתי שפיר.

ג. במדרש תנחומא פרשת ויגש, בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל, אמר להם: תקבלו תורתי. אמרו לו: הן. אמר להן: תנו לי ערב שתקיימו אותה. אמרו לו: אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים. אמר להם: אבותיכם בעצמם צריכין ערבין כו'. אמרו לו: בנינו יהיו עריבין. מיד אמר הקב"ה: תנו לי אותם ערבים, ואני אקבלם. מיד הביאו בני ישראל את נשיהם עם יונקי שדים, ונשיהם העוברות, ועשה הקב"ה בטנם כזכוכית והיו מדברים עמו. אמר להם: ראו שאני רוצה ליתן תורה לאבותיכם ואתם ערבים בשבילם שיקיימוהו. אמרו לו: הן. אמר להם: 'אנכי ה". אמרו לו: הן. 'לא יהיה לך'. אמרו לו: לאו. וכן היו עונין אותו, על הן 'הן', על לאו 'לאו' כו', שנאמר: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', ואין 'עוז' אלא תורה. עד כאן לשון המדרש, כפי שמובא בעץ יוסף שם. והיינו גם כן כנ"ל, דעיקר קבלת התורה הייתה מחמת הבנים שהיו ערבים, ומי גלה רז זה להולדות שהיו עוד במעי אימן שישיבו על הן 'הן' ועל לאו 'לאו' ולקבל על עצמם כל התרי"ג מצות? מנין להם הכוח הזה, אם לא מחמת שנוצרו בקדושה ובטהרה, ובמעי אמן עוד נשרש בהם רוח קדושה שירצו לקבל על עצמם כל מצות התורה. אם כן נמצא איפוא דלולי טהרת המשפחה ודם נדה ששמרו ישראל, אז ממילא לא הייתה בהוולדות שום קדושה מבטן, ואז הם כמו יתר האומות היו ממאנים בקבלת התורה, ולא זכו ישראל בתורה, וכנ"ל. וזה נכון. המשך יבוא.
משה יהודה קרשנבוים, אבד"ק אנדזיוב ווישניאווא-גורא

('הבאר', שנה ח, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"ג, סי' ה)

הרב משה יהודה קרשנבוים (קערשינבוים \ קערשענבוים) הי"ד, בן מרת הינדא גיטל, היה ממוסמכי ה'מתיבתא' בעיר ורשה, התגורר באוטווצק ובלודז' והיה עורך הקובץ ה'תלמודי-פלפולי דגל הצעירים' (תרפ"א-תרפ"ה), . בהמשך היה רב באנדזיוב (ינדז'יוב) וישניובה גורה. משנת תרפ"ו היה עורך ומו"ל של כתב העת התורני 'דגל הרבנים', ורבים מגדולי דורו כתבו אליו מכתבים בהערכה רבה.

בנוסף להערות שכתב בתפקידו כעורך 'דגל הרבנים', הוא פירסם מספר מאמרים, בחיבורים אלו:

כתב העת 'בית ועד לחכמים', שנה ג חוברת כ, תרפ"ד, סי' תשפ"ט.
כתב העת 'דגל הצעירים', שנה א, חוברת ד-ה, אלול תרפ"ה, סי' סא.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה א, חוברת א, ניסן תרפ"ו, סי' יא.
כתב העת 'דגל הצעירים', שנה א, חוברת  א, טבת תרפ"ה, סי' א.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה א, חוברת א, ניסן תרפ"ו, סי' ג (דף יז): דגל יהודה.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה ב, חוברת ב, כסלו תרפ"ז, סי' כו: דגל יהודה.
קובץ רבני תלמודי פלפולי 'יגדיל תורה', שנה א, חוברת ג-ה, כסליו-שבט תרפ"ז, סי' כו – הדרן פלפולי לסיום מסכת נזיר והתחלת מסכת סוטה.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה ב, חוברת ד-ה, אלול תרפ"ז, סי' מה: דגל יהודה.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה ג, חוברת א, תרפ"ט, סי' יד: הערות על הספר 'מחזה אברהם'.
כתב העת 'הבאר'  – שנה ח, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"ג, סי' ה, קטע מדורש לבנין מקוה בקיץ תרפ"ט בקהילת אנדזיוב.

תשובה אליו הודפסה ב'תורת חיים', תשובות הגרי"ח זוננפלד, סי' צב, בענין טעימת קפילא במקום סכנה.
תשובה אליו מאת ראי"ה קוק, הרב הראשי לארץ ישראל, הודפסה ב'הבאר', שער המים, שנה יד, כרך א-ד,  סי' כב.
תשובה אליו מאת הגאון הרוגצ'ובר, הרב יוסף ראזין מדווינסק, הודפסה ב'הבאר', שער המים, שנה טו, כרך א-ב,  סי' כז. ושם סי' כח תשובה אליו מאת הרב יעקב מייזליש אב"ד לאסק.
תשובה אליו מאת הרב אליהו קלאצקין אב"ד לובלין, הודפסה ב'דגל הרבנים', שנה א, חוברת א, תרפ"ה, סי' ה.
תשובה אליו מאת הרב יואב יהושע וינגרטן אב"ד קינצק, מחבר הספר 'חלקת יואב', הודפסה ב'דגל הרבנים', שנה א, חוברת א, ניסן תרפ"ו, סי' ב.
תשובה אליו מאת הגאון הרוגצ'ובר, הרב יוסף ראזין מדווינסק, הודפסה ב'דגל הרבנים', שנה ג, חוברת א, תרפ"ט, סי' ה.
תשובה אליו מאת הרב דוב בעריש וויידענפעלד אב"ד טשעבין, הודפסה ב'דובב מישרים', א, תרפ"ה, סי' ה.

הוא מוזכר בכתב העת 'שערי תורה', ורשה, חי"ב, חוברת ו, 'בית מדרש', סי' מט; חי"ג, חוברת ד, הנ"ל, סי' קכג; חי"ד, חוברת א, הנ"ל, סי' קל; חוברת ג, הנ"ל, סי' קמד.

בשנת תרפ"ו נשא לאשה את מרת חיה מרים, בת הרב זליג רוזנשטיין הי"ד (רב ומו"ץ בעיר לודז' וחבר וועד הרבנים בגטו לודז'), ומרת גליקא מיכל (אחותו של הרב משה אהרן טוירמאן אב"ד אנדזיוב והסביבה)..

בשנת תרפ"ט נפגעה בריאות של הרב משה יהודה והוא נזקק לשני ניתוחים, כפי שעולה מגלויה שכתב באלול תרפ"ט לרב חיים יוסף זוננפלד, המופיעה באתר 'מורשת מכירות פןמביות', ובה כותב הרב קרשנבוים: 'באתי בזה לברך את כק"ג שליט"א בברכת הדיוט מעומקא דליבא שיאריך ד' ימיו ושנותיו בנעימים ויזכה לקדם פני משיחנו – ובבקשה נא בזה לזכור גם אותי שאעלה על זכרונו הטהור שאזכה לכוח"ט [=לכתיבה וחתימה טובה] ואריכות ימים כי בשנה זו כמה ארפתקאות דעדו עלי שהיו לנו בזה השנה ב' אפעראציעס ל"ע [=לא עליכם] והי"ת הרוב רחמיו וחסדיו ריחם עליו בזכות תפלת צדיקים, לזאת רבינו יקירי! יתפלל נא בעדי שאזכה לישועה בכל… ולעבדו באמת ובלבב שלם'.

בדף עד שכתבה גיסתו נכתב כי הרב ומשפחתו היו בזמן המלחמה בוורשה.

הרב, רעייתו וילדיהם נספו בשואה. הי"ד, וזיכרונם הוזכר בספר 'דעת חיים', ח"ב (חיפה, תשס"ג) מאת הרב חיים ישראל שפלר, שהיה גיסו של הרב משה יהודה קרשנבוים.
גיס נוסף שלהם היה הרב יחזקאל אביגדור סילמן הי"ד, אחיו של הרב משה ישראל סילמן הי"ד.

התמונה המובאת כאן למעלה לקוחה מתוך גלויה מאת הרב קרשנבוים, המובאת באתר 'מורשת מכירות פומביות'.

.

"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו" וגו' (דברים יד,א), ואמרו חז"ל: אם אנו עושין רצונו של מקום נקראים בנים. ונראה לפי מה שאמרו רז"ל שלשה שותפים באדם וכו', מפני זה נקרא האדם בן לאביו ואמו, לשון בנין, שנבנה מהם, היינו הגוף החומר. ואם אדם עושה רצונו של מקום, גובר הצורה על החומר, היינו שגובר חלק האלקים, הנשמה שהקב"ה נתן בו והוא עיקר, והחומר טפל ובטל להצורה, אזי עיקר הבנין הוא הנשמה שנתן בו הקב"ה, בכן נקרא 'בן למקום' הקב"ה.

וזה שאיתא באבות פרק ג' משנה י"ח, הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו', שהא בהא תליא, על ידי שנברא אדם בצלם אלקים, והנשמה חלק האלקים יוכל לבוא שיהא נקרא 'בן למקום', והוא על ידי תורה, שעל ידה יכולה להתגבר הצורה, צלם האלקים, על החומר. וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת תזריע: זכה אדם הוא קודם לכל מעשה בראשית וכו', כנ"ל, לפי שאדם נברא בחומר וצורה מעליונים ותחתונים, שלא תהא קנאה במעשה בראשית, כאמרו ז"ל, בכן אם זכה אדם על ידי תורה ומצוות, שתורה נבראה קודם מעשה בראשית, וגברה גם כן הצורה שהוא מעליונים שנבראו מקודם, הוא קודם לכל מעשה בראשית. ואם לא זכה וגובר החומר שהוא נברא באחרונה, הוא אחור למעשה בראשית.

וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת בשלח, שהים לא קיבל עליו להיקרע מפני משה רבינו, שאמר: אני גדול ממך, שנבראתי בשלישי ואתה נבראת בשישי. היינו החומר, שגובר החומר באדם על הצורה, ואינו זוכה לנס שיקרע הים לפניו. מה עשה הקב"ה, נתן ימינו על ימינו של משה וכו'. היינו שמרמז הקב"ה לים קבלת התורה שניתן מימינו של משה, היינו על ידי שיקבלו ישראל את התורה יזכו להתגברות הצורה על החומר, והם יקדמו במעשה בראשית.

וזהו שאמרו ז"ל: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', כאיש אחד, כי קיום תרי"ג מצוות הוא רק בכללות ישראל. כי יש מצוות שאינן נוהגות בכל אחד ואחד, רק על ידי שנעשין כאיש אחד וכל אחד הוא כאבר אחד, לזאת מה שכל אחד ואחד עשה נחשב לכולם, כמו באברים, שכל מה שאבר עושה נחשב לכל הגוף. ולאחר שקרבו לפני הר סיני ופסקה זוהמתן, היינו החומר, כמו שכתוב 'ובחטא יחמתני אמי' (תהילים נא), יגבר הצורה-הנשמה, החלק שנתן הקב"ה, והוא נחצב ממקור אחד, נעשין כאיש אחד וכו'. כי עיקר חילוק בין אדם לחברו הוא מה שגופים חלוקים, וכאשר פסקה זוהמתן וגברה הצורה על החומר, היא הנשמה, החלק האלקי, שהיא נחצבה ממקור עליון, ממקום אחד, נעשין כאיש אחד. ולפי זה נקראים ישראל 'גוי אחד'.

(מתוך חוברת הזכרון 'זכרון משה')

רבי ישראל יצחק קאליש, ר' יצחק'ל, האדמו"ר מסקרנביץ (סקרניוויץ\ סקרנוויץ), מגדולי אדמו"רי פולין, נולד בשנת 1895 לאביו, האדמו"ר רבי שמעון קאליש, בן של האדמו"ר האמצעי רבי (מרדכי) מנחם מנדל מוואורקה, בנו של האדמו"ר הזקן מוואורקה רבי ישראל יצחק.

האדמו"ר רבי שמעון קאליש נפטר בכ' בתשרי תרפ"ז, והניח חמישה בנים מצויינים במעלות ובמידות: רבי מרדכי מנחם מנדל, רבי ישראל יצחק, רבי יוסף צבי (שכיהן לימים רבה הראשון של המושבה בני ברק ואדמו"ר לחסידי סקרניביץ בארץ ישראל), רבי יעקב יהודה (שכיהן לימים אדמו"ר בבלוינא) ורבי דוד (שכיהן לימים אדמו"ר בלוויטש). לאחר פטירת רבי שמעון נטו חלק מהחסידים אחר הבן הבכור, רבי מרדכי מנחם מנדל, שנודע כגדול בתורה, חכם עצום, בעל מידות, איש חסד ועסקן ציבורי נלהב שכיהן כנציג 'אגודת ישראל' במועצת קהילת וורשה. אך לאחר פטירת בנו, התדרדר מצבו הבריאותי של רבי מרדכי מנחם מנדל והוא נפטר בשנת תרפ"ט, כשנתיים אחרי פטירת אביו. לאחר פטירתו מינו החסידים את אחיו, רבי ישראל יצחק, כממלא מקום אחיו ואביו. הוא ניהל עדה של אלפי חסידים והיה האדמו"ר האחרון בסקרנביץ.

רבי ישראל יצחק נשא לאשה את מרת איטה ברכה, בת דודו, רבי חיים טננבום, האדמו"ר השני מנאדורוז'ין.  הוא נודע כגדול בתורה, מתמיד בלימוד הנגלה והנסתר, צנוע ובעל יראת שמים עילאית. כל ימיו עסק בתורה בקדושה ובטהרה, ונודע כיד ימינו של אביו. הוא עודד את הצעירים להתמיד בלימודם ולהיות גדולים בתורה. כנהוג בין צאצאי בית וואורקה, הרבי לא הרבה באמירת דברי תורה, אך הדברים שאמר נחרטי עמוקות בלב שומעיו. בנו ר' יהושע משה, שהיה עילוי גדול בתורה וביראה, חלה ונפטר בגיל עשרים בשנת תרצ"ג. בחוברת לזכרו, "זכרון משה", הובאו דברי תורה מהנפטר, מאביו ומדודו, מזקנו וכן מחבריו הקרובים.

בגלויה ששלח הרבי באלול תרצ"ו, בתורה ובברכה לחסיד ששלח לו אתרוג מארץ ישראל כתב הרבי: "השוכן שחקים יכתב לחיים טובים ומתוקים בספרן של צדיקים… ישפיע ד' שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפיריון למכון בית אלוקינו, וישיב את שבותנו, ויבנה את בית מקדשנו, במהרה בימינו, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך לעינינו, ויקבל ברחמים וברצון את תפילתינו, ויחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, עלינו ועל כל אשר לנו.. ונא להזכירני לשנה טובה במקומות הקדושים זכותם יגן עלינו בכל ענינינו". (מתוך קטלוג בית המכירות קדם, מכירה 265, פריט 317)

עם תחילת מלחמת העולם השניה נכבשה סקניביץ תוך ימים. כעבור ימים ספורים נחטפו יהודים לעבודה בגרמניה, ובין החטופים היו הרבי, המו"ץ הרב משה פרקאל ופרנסי העיר. לאחר חודש, בעקבות מאמצים רבים ובהשתדלותה של מרת דבורה קוטשינסקי שנכנסה למפקד העיר הנאצי וביקשה את שחרורם של הרבי וחשובי הקהילה, שוחרר הרבי ממעצרו במחנה העבודה בגרמניה והגיע הביתה זקן, חולה ותשוש מתת-תזונה ומעבודה קשה בתנאים קשים. בהשתדלות חסידיו עבר הרבי לאוטבוצק וכעבור זמן מה עבר משם לוורשה, משם המשיך לנהל את עדתו, על אף חוליו ומצוקותיו בהיותו שבור ורצוץ, רחוק ממשפחתו ומידידיו. בכ' בחשון תש"ב נפטר הרבי בגטו ורשה והובא לקבורה בבית העלמין בעיר, ליד אהלו של סבו הקדוש האדמו"ר האמצעי מוואורקה.

כן נספו בתו, מרים רבקה אשת הרב יצחק צבי (הירשל) שצ'דרוביצקי, בנו של רבי מאיר שלום האדמו"ר מקוברין-ביאליסטוק (שהיה למדן ועסקן נפלא), בתו, לאה אשת יעקב פינקלר, בנו של רבי חיים אשר פינקל מראדושיץ ובנו, הבחור יעקב יהודה.

ובפסוק 'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ופירש רש"י ז"ל שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה. עד כאן. וצריך להבין דפסוק 'וישכב במקום ההוא' ופירש רש"י לשון מיעוט, באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. עד כאן. ותמוה הוא מאוד, די"ד שנים שהיה בבית עבר שלא היה במקום סכנה לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה, ובאותו לילה היה במקום סכנה, שהדרכים הם בחזקת סכנה, והראיה שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו, שעשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. ובאמת שמירה בדרך מפני הסכנה הוא עסק התורה, כמו שאמרו רז"ל בעירובין (דף נ"ד ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר 'כי לוית חן הם'. עד כאן. והוא שכב באותו לילה.

ועוד צריך להבין והוא אמר רבי יוחנן (שבועות דף כ"ה ע"א) שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, ואיך משכחת שי"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה. וגם קושית הזוהר הקדוש (חלק א דף ק"ו ע"א) וכי תווהא הוא דלא ידע (ועיין באור החיים הקדוש). גם ענין הנדר 'אם יהיה אלקים עמדי' וגו', וכי לא היה מאמין חס ושלום מה שהבטיח לו ה' יתברך 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך'. ואי משום שהיה מתיירא שמא יגרום החטא, כמבואר בברכות (דף ד' ע"א) הא באמת לא הוכיחו ז"ל זה מהפסוק הזה, רק מפסוק אחר דכתיב 'ויירא יעקב מאד", ומפני מה לא הוכיחו זה מהפסוק הזה הנכתב מקודם, 'אם יהיה אלקים עמדי'. ועוד למה אמר לשון 'אלקים' ולא בשם הויה, כמו שנאמר 'והנה ה' נצב עליו', ופירש רש"י ז"ל לשומרו. וגם מה שאמר 'והיה ה' לי לאלקים', וכי עד עתה לא היה ה' לו לאלקים. ועיין בספר אמרי אלימלך מהרב הקדוש ר' אלימלך מגראדזיסק זצ"ל זי"ע.

ונראה לבאר מקודם בחדר מחתא ענין גודל מדרגת שינת הצדיקים. דהנה שמעתי מרבינו הקדוש איש האלקים המגיד ממזעריטש זי"ע שפעם אחת קודם קבלת שבת קודש שכב לנוח מעט בקודש פנימה ותלמידו הקדוש ר' אהרן הגדול מקארלין זצ"ל זי"ע אמר אז בבית המדרש שיר השירים בנעימה ובדביקות גדולה ממש עד כלות הנפש, ורבינו הקדוש ממעזריטש שלח אז את משמשו שילך לבית המדרש לאמר לו שיפסיק באמירת שיר השירים, כי באמירת שיר השירים שלו הוא בוקע רקיעים ומזעזע עולמות, ומפריע לו את שנתו. ומזה יכולין אנו לדעת גודל מדרגת שינת הצדיקים, כי השינה של רבינו הקדוש ממעזריטש יותר חשובה מאמירת שיר השירים של תלמידו הקדוש, שהיתה בדביקות נפלאה מאד.

ובספר "תולדות אדם" מהרב הקדוש מאוסטרובה זצ"ל זי"ע על הפסוק 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה', במדרש איתר שביום מתן תורה בקשו להתנמנם ושינתם היתה ערבה להם, עד שבא משה ועוררן לקבל את התורה. עיין שם. והרב הגאון האלקי מבארדיטשוב זי"ע אמר חלילה לחשוב על עם קדוש שיפלו בתרדמה ושינה ביום הקדוש שידעו שיתן להם הקב"ה את התורה הקדושה, אך כוונת ישראל לשם שמים הייתה שמיום שני בסיוון שהתחילו להכין עצמם לקבלת התורה ועבדו בכח כדול מאד במחשבותיהם הקדושות עד שנפלה עליהם עייפות, והיו מתייראים פן לא יוכלו לעמוד בעת מתן תורה במחשבה זכה וצלולה, על כן נתנו שינה לעיניהם בכדי לחדש מוחותיהם במהירות גדולה לקבלת התורה. עד כאן לשונו. וכתב על זה המגיד הקדוש מקאזניץ ז"ל זי"ע, כי אף לפי דברי הקדוש ז"ל הנ"ל לא היה זה מדריגה גדולה, כי היה לבטוח בחסדי ה' יתברך שמן השמים וודאי ירחמו עליהם לחזק מוחם כראוי ולא היה להם לעשות שום תחבולה לזה באם היה להם הבטחון חזק בה' יתברך. וזה פירוש 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם היו עדיין דבוקים ב'טבע' שהוא גימטריא 'אלקים', כיון שהצריכו לשינה, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, כי על ידי הטבע שהיו אחוזין זה עדיין נתכורר שם אלקים. עד כאן דבריו הקדושים. ואני אומר שגם זה יפלא מאד על בני ישראל שהיו אז בתכלית הזיכוך, וכמו שכתוב 'ויחן שם ישראל', ואמרו חז"ל, כאיש אחד בלב אחד. ופסקה זוהמתן מאתם, היתכן שלא היה אז להם הבטחון הגדול כמו שראוי להשליך על ה', ובוודאי יתן להם כח לעשות חיל במחשבה טהורה וצלולה ולא לילך לישן בכדי שעל ידי זה יהא מוחן צלול. ולכן אומר אני שכוונת ישראל בהשינה הייתה כוונה עמוקה מאוד, והוא כשראו ישראל שהגיע עת דודים, היום הקודש לקבל התורה הקדושה מפי ה' יתברך וידעו בטוב אשר לגדולת ה' יתברך אשר הוא אין חקר ואין תכלית ואין סוף לחכמתו יתברך שמו, ואין סוף ותכלית גם כן להבין טעמי התורה וארוכה מארץ מדה, והיתכן אשר ילוד אשה אשר הוא בשר ודם ובעל גבול ובעולם הזה החומרי, איך יוכל להבין ולקבל את התורה הקדושה. ולגודל מעלתן שהיו אז במדרגה גבוהה מאד והיו משתוקקים וחפצים ליהנות מטעמי התורה וסודותיה הגנוזין בדבריו יתברך אשר הוא אין סוף ואין תכלית, לזאת התיישבו בדעתם שילכו לישון ובעת השינה יפקידו נשמותיהם בצרור החיים, כמו שמבואר בספרי הקדושים שבעת אמירת 'בידך אפקיד רוחי' יכוון להעלות נשמתו אל השכינה הקדושה במ"ן וכו' יהיו מוסרים נפשם ורוחם ונשמתם לאדון הכל, ובעת הזאת ממש יקבלו את התורה מפי הקב"ה, ואז יוכלו לקבל הרבה מאד מהשגת התורה, מה שלא יהיה באפשרי לקבל כשהם בתוך הגוף באלף שנים. וכמו שכתוב על האר"י ז"ל שהשיגה נשמתו בעת השינה בחצי שעה השגה גדולה, מה שאי אפשר לאומרה בשמונה שנה. מכל שכן הדור דעה הקדוש וודאי אין קץ ואין סוף לההשגה שיכלו להשיג אז וחשבו שקבלת התורה תהא אז בשעת שינתם וערבה להם מאד השינה, כי היו מתחילין לילך בנשמתם לעולמות עליונים גבוהים ורמים ששם ישיגו השגת התורה בכח נשמתן לאין קץ ותכלית. וכשראה משה רבינו עליו השלום אדון הנביאים מה שעשו וראה כוונתן הטובה, בא מיד והקיץ אותן משינתם שיעמדו נשמתן בתוך גופן דייקא, כך יקבלו את התורה בעודו בגוף החומרי, וכל אחד ואחד יקבל לפי כחו, הן רב הן מעט, כי כשיקבלו התורה בעת התקשרות הגוף והנשמה ביחד, אזי תמיד יהיה כן כשיגבר האדם ויהפוך החומר לצורה יוכל להשיג מאור התורה הגנוז בה טעמי התורה וסודותיה, מה שאין כן כשיקבלו התורה בנשמתן לבד, כשהם נפרדים מגופן, אז כשיחזרו לגופן שוב לא יוכלו להנות כלל מאור התורה, כי הגוף יהיה להם למסך מבדיל בינם לבין התורה הקדושה. משום הכי עדיף טפי שיקבלו בתוך גופן והם היו אז טהורים וקדושים מאד בכל ענייני פרישות וטהרת הלב ויחול עליהם קדושת דבריו יתברך, גם על צד החומר שלהם ונשאר רשימו לעד שכל אדם מישראל יוכל להשיג ולהנות מאור התורה גם בעודו נקשר בגופו. ומשה רבינו עליו השלום ראה יפה יותר מהם והבין את כל זאת ובא והקיץ אותם מהשינה ושהם עם גופן יחדיו יעמדו ביחד ויקבלו את התורה.

ולפי דרכינו יתפרש הפסוק הנ"ל 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם באו לישן ולמסור נשמתן וכו' ולקבל את הדברים בכח הנשמה לבד בכדי שיוכלו להבין ולהשיג זאת אור תורתו יתברך, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, שהוא הטבע, שדווקא בדרך הטבע ודרך כל הארץ, כשהם עם הגוף יחד, יקבלו את התורה, ואז יוכלו לעבוד את ה' יתברך בתורתו ומצותיו תמיד, אף כשהם בתוך הגוף, שעל ידי אור התורה יעשו מהחומר צורה ויעבדו את ה' בכל לבבם כל ימי חייהם, ויזכו על ידי זה לרב טוב הצפון בעולם הבא אשר עין לא ראתה. אמן, כן יהי רצון.

ובספר אוהב ישראל ז"ל תוכחת מוסר גדול יוכל כל איש ישראלי ליקח לעצמו מזאת הפרשה ולפנות מחשבתו מהבלי הזמן המדומה ולדבק באהבת ה' יתברך ברוך הוא וברוך שמו ולעבדו בתורה ובתפילה ובמעשים טובים בשכל אמת וזך. ועיקר שכל מעשי האדם, היינו הילוך, דיבור, שמיעה, ראיה, שכיבה וקימה וכדומה, בכל דבר יהא מעוטף בתוכה שכל אמת וזך לעבודת ה' יתברך בלי שום סיג ופסולת חס ושלום. וצא ולמד מאבותינו הקדושים ולך בעקבותיהם. פקח עיניך וראה איך ממעשה גשמיות של אבותינו הקדושים נארג ונעשה מהם תורה הקדושה. ואיך התורה מספרת לנו הליכת יעקב מבאר שבע ובאיזה מקום ישן והדיבורים שדיבר עם רחל בת זוגו ואיך שנשק אותה ואיך שהיה רועה את צאן לבן, ותחבולותיו שעשה עם המקלות וכיוצא באילו, הלא מזה מוכח שכל מעשיהם מקטן ועד גדול היה הכל בהשכל ודיעה מיושבת בחכמה אלקית, והאיך רמזו בכל ענייניהם לדברים עליונים נפלאים ונוראים. וכשיסתכל ויתבונן האדם בזה היטב, ראוי לו להתלבש בבושה וענוה גדולה איך הוא נבער מדעת ולא בינת אדם לו, והגם שהוא מתפלל ולומד הוא בלא שכל ודעת ותשוקה, רק כאיש חולם. והלוואי שיחלום לנו בהקיץ כחלומו של יעקב. וגם צריך האדם לצייר בשכלו ומחשבתו וידמה לו ממש שהאדם הוא 'סולם מוצב ארצה', בתוך ארציות וגשמיות, אך 'וראשו מגיע השמימה', היינו שכלו ושורש נשמתו הוא דבוק למעלה בשמים, 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', רצה לומר כשהאדם מגביה את לבו ומוחו לעבודת ה' יתברך, אז מעלה כל המלאכים לרום השמים העליונים ומשפיע להם חיות הקודש. ובאם לאו חס ושלום, אז 'ויורדים בו', יש להם ירידה על ידו, כמאמר חז"ל מתישין כחו של מעלה חס ושלום. גם זאת צריך האדם להיות תמיד במחשבתו איך שכל הכוחות עולם העליונים, כולם כאחד תלויים במעשה האדם בן להעלותם או להיפך חס ושלום. 'והנה ה' נצב עליו', שצריך האדם לחשוב בכל עת איך שה' יתברך עומד לנגדו ומשגיח ורואה במעשיו ויודע כל תעלומות, ומזה יבוא לו פחד ויראה גדולה. והלוואי והיינו מחולמים חלומו של יעקב. ועיקר צריך האדם לטהר ולקדש אבריו וחושיו להיותם כולם כאחד ראויים ומוכנים למרכבה לשכינה, וזה אינו תלוי באמירה לחוד, רק בעשיה בפועל ממש באמת, בלי שום סייג ופסולת חס ושלום, ושיהיו כל אבריו וחושיו שלמים בלי שום פגם וחסרון חלילה. ואז קדוש יאמר לו, ולשעבד רצונו ודעתו לרצון ודעת העליון, ולייחד נפשו רוחו ונשמתו בשם הקדוש והטהור הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו בייחוד אמיתי. ואז יוכל להמשך שכל אמת לעבודת הבורא יתברך שמו לתורה ולתפילה. ויהי רצון שנקיים כל זאת באמת ותמיד אמן. והבן היטב. עד כאן לשונו הקודש.

(תורת האדם, פרק ז)

הרב החסיד ר' ראובן ב"ר שמואל יחזקאל המבורגר – מנאווידוואר, מגיד מישרים בעיר ורשה, מלומדי ומלמדי בית המדרש ובית הכנסת שם, הוא חיבר לפחות שלשה חוברות, ובהם גם: "ברכה משולשת" – דרשה [ביידיש] לשבת שירה (ורשה, תרצ"ו) ו"דרושים נחמדים על הגדה של פסח" (חוברת ג, יידיש). מחבר ספר "תורת האדם", הכולל דרושים בנגלה ובנסתר, בדרך פרד"ס, על פי שיטת ודרך הבעש"ט ותלמידיו (ורשה, תרצ"ח). הספר יצא לאור עם הסכמות רבות של גדולי הרבנים והאדמו"רים: רבי נפתלי האדמו"ר נאוואדוואר, רבי ישראל שפירא האדמו"ר מגראדזיסק, הרב יוסף יהודה לייבוש רוזנברג, הרב נתן שפיגלגלאס, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זעמבא, הרב חנוך העניך נאוורי, הרב מרדכי דוב איידלברג, רבי אלטר עזריאל מאיר אייגר האדמו"ר מלובלין, הרב אריה צבי פרומר, הרב יחיאל צבי הלוי עפשטיין, הרב ישראל יצחק מורגנשטרן, הרב יוסף פרלוב האדמו"ר ממינסק, הרב אהרן נפתלי זאוולאדווער, הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב דוד יוסף וייסברויט.

הרב ראובן היה אחיינו של הרב החסיד ר' דוד ליב עלשטיין מארץ ישראל, ומצאצאיהם של ר' צבי הירש שהיה "שו"ב וש"ץ טוב מן המובחר" (כפי שכתב עליו החוזה מלובלין) ושל ר' אריה לייבעלע מקהילת שעפס שהיה "הרבני המופלג והנכבד" (כפי שכתב עליו רבי יצחק מווארקא).

שמו של הרב ראובן המבורגר מוורשה מופיע ברשימת רבנים שנעצרו בבית הסוהר ונרצחו באש מקלעים בין התאריכים 18-25.01.1940, בקרחת היער הקטנה ביער קמפינוס, כשלושים ק"מ צפונית מערבית לוורשה, כחלק מסדרת הרציחות ההמוניות של חברי האליטה הפוליטית, התרבותית והחברתית הפולנית, הידועות בשם 'טבח פלמירי'. הי"ד.

לצערי לא הצלחתי למצוא מידע נוסף על תולדותיו של הרב ראובן המבורגר.

על דבר קושייתו הגדולה של אדוני אבי זקני הגאון הקדוש צדיק יסוד עולם איש אלקים הנקרא "הגיטעד יוד [מניישטאט רבי יוסף ברוך הלוי]" זצ"ל, מה שהקשה לכבוד קדושת רבינו צדיק יסוד עולם מרן הדברי חיים מצאנז זצ"ל, עת שנתוועדו יחדיו הני מאורות הגדולים עמודי תבל, על הא דמברכין בנוסח ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הרי החזיר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, עד כאן לשונו הקדוש.

ואם כי מי אנכי ומה כחי לבוא ולגשת הלום בדבר אשר ממקום קדוש יהלך, ובעניין רב ונשגב הנוגע לרמזי תורתינו הקדושה, עם כל זה הלא תורה היא, ומצינו לגדולי המחברים שהשיבו גם באגדה (עיין בתשובות רבותינו הרמב"ם, הרשב"א, הריב"ש, הרדב"ז, הרשד"ם והנודע ביהודה וכו'), על כן אבוא בקציר"ת האומ"ר.

דהנה באמת נודע מה שהקשו המפרשים, מדוע החזיר הקב"ה יתברך שמו על כל אומה ולשון, הרי לפניו יתברך נגלו כל נסתר וידע כי לא יקבלו תורתנו הקדושה, אם כן למה שאל את פיהם. וביותר יש להקשות, הא ידוע דהתורה הקדושה היא ששים ריבוא אותיות כמספר בני ישראל, וכן "ישראל" נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה הקדושה. ובש"ס (פסחים פ"ז,ב) ישראל קנין אחד וכו', תורה קנין אחד, וכן איתא במילי דאבות (פרק ו, יג), עיין שם. ובבראשית רבה (א,ד) חשב בין הדברים שקדמו לבריאת העולם תורה הקדושה וישראל וכו', עיין שם. וברש"י ז"ל (בראשית א,א) "בראשית" בשביל התורה שנקראת "ראשית", ובשביל ישראל שנקראו "ראשית" וכו'. ואם כן קשה יותר מדוע החזיר הקב"ה לכל אומה ולשון, הרי מכל הנ"ל חזינן דתורתנו הקדושה לישראל נאמרה.

ונראה על פי דברי הש"ס ריש עבודה זרה (ב,א) דלעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה וכו'. ולכך החזיר לכל אומה ולשון, כדי שלא יוכלו לומר "כלום נתת לנו ולא קיבלנוה" (שם ב,ב), ועל ידי זה יתביישו האומות העולם וממילא יתרומם קרן ישראל. ובזה יש לפרש מה שכתוב (דניאל יב,א-ב) "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם". והכונה דישראל יש להם אחיזה בספר תורה, דהא כל אחד מישראל מרומז בספר תורה (כנ"ל, כי "ישראל" נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה), ולכך "אלה לחיי עולם", מה שאין כן האומות העולם יעמדו לחרפה ולדראון, כנ"ל.

והמתבאר מזה, דמה שהחזיר הקב"ה תורה הקדושה לאומות העולם, הגם כי ידע שלא יקבלו, ומכל מקום כביכול עשה כן לטובת ישראל (ומהאי טעמא נמי פתח ב"בראשית", כמבואר ברש"י ז"ל שם, שאם יאמרו האומות העולם וכו', עיין שם), כי על ידי זה יהיו נידחים האומות העולם, וממילא כולם יודו כי רק ישראל הם עם קדוש ואמת. ולכך שפיר מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים".

ואם כנים הדברים, מובן גם כן היטב נוסח הברכה השנייה "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", כלומר שעל ידי זה נזכה למה שכתוב "ואלה יעמדו לחיי עולם". וזהו שאומרים "בתוכנו" דווקא ולא באומות העולם, ודו"ק.

ובתוך אחד השיחים דברתי בזה עם כבוד קדושת דודי האון הקדוש מחענטשין [רבי יהושע העשיל הלוי שטרנפלד הורוביץ בן רבי חיים שמואל הלוי מחנצ'ין] שליט"א [הי"ד] (כעת על ישראל הדרתו בק"ק עלקוש יצ"ו) ואמר שיש לומר על פי דברי הזוהר הקדוש פרשת בלק (קצ"ב,א – קצ"ג,א) אשר זה שאומות העולם היו מונעים עצמם מלקבל התורה, מן השמים נעשה זאת כדי שיקבלו ישראל, עיין שם באריכות. ואם כן שפיר מברכין "אשר בחר בנו מכל העמים", ועוד האריך בזה אך אין עת האסף פה, ודו"ק.

ועוד יש לומר על פי מה שכתוב בתנא דבי אליהו ז"ל (רבה, פרק י"ד), וזה לשונו: אמר לי, רבי, מפני מה נאמר (תהלים קלו,כה) "נותן לחם לכל בשר", ונאמר (שם קמז,ט) "נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו", ואדם אין מכין הוא לו. אמרתי לו בני וכו', יש כוח לאבי שבשמים שייתן בי חכמה ובינה ודעת והשכל ואשיבך עוד על מה ששאלתני, צא ולמד מן השוטה שעובר בשוק, כיון שניטל ממנו חכמה ובינה דעה והשכל, וכי הוא יכול לפרנס את עצמו אפילו שעה אחת, כך כל בני אדם כשתנטל ממנו דעה הרי הן חשובין כבהמה וחיה ועוף ושאר בריות שברא הקב"ה בעולמו וכו', עיין שם. אם כן פשוט, דמה שהיה לישראל הבנה לומר "נעשה ונשמע" הוא מפאת שה' יתברך חנן אותנו דעה, כמו שאומרים "אתה חונן לאדם דעת" וכו', ולכך שפיר מברכינן "אשר בחר בנו מכל העמים", כלומר אשר חנן אותנו דעה ושכל לומר "נעשה ונשמע" ולקבל התורה הקדושה כנ"ל. ויש עוד אריכות בזה.

(קובץ פני הנשר הששי, כנף ששי, סימן נ"ז; לקט ששנ"ה, שנה ה, גליון ד, סימן נ"ה).

רבי אליעזר יהושע הלוי עפשטיין הי"ד, נולד בעיר אוז'רוב הסמוכה לאפטא ולאוסטרובצה, בערב יום הכיפורים שנת תרנ"ט (1898). מילדותו דבק בענווה ובהתלהבות, בתורה ובקדושה, על פי הדרכת אביו וסביו הצדיקים ובהשפעת דודו האדמו"ר מחנצ'ין. הוא עשה חיל בלימודיו, זכה להבנה עמוקה בכל חדרי התורה והחסידות, והתכתב רבות בהלכה עם הגאון מרוגרצ'וב, רבי יוסף רוזין, ועם רבים מגדולי ישראל המפורסמים בדורו. בצעירותו הוסמך להוראה כל ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה.

אביו, רבי אברהם שלמה הלוי האב"ד והאדמו"ר מאוז'רוב (בעל "שארית ברכה"), היה בנו של רבי אריה יהודה לייבוש (השני) מאוז'רוב (בעל "ברכת טוב") וחתנו של רבי חיים שמואל מחענצ'ין נינו של החוזה מלובלין. רבי אליעזר יהושע היה חותנו של האדמו"ר מפאריסוב רבי מאיר שלום (השני) הי"ד מאוטבוצק בן האדמו"ר רבי יהושע אשר (השני) מפאריסוב.

אחיו הגדול היה הגאון רבי משה יחיאל הלוי עפשטיין, הרבי מאוז'רוב חנצ'ין, מחבר הספרים "אש דת" ו"באר משה". ייחוס משפחתו כולל את צדיקי בית אוז'רוב וחנצ'ין, והם מיוחסים לחוזה מלובלין ולמעלה בקודש עד לדוד המלך.

בשנת תרע"ז נשא לאשה את בת דודו רבי יצחק שלמה גולדברג מקילץ והיה סמוך שם על שולחן חותנו. הוא למד בהתמדה, ייסד שם בית מדרש לכשלוש מאות נערים, ארגן את רבני העיר שילמדו שם בהתנדבות ועמד בראש הישיבה. כעבור שנים מועטות מונה לראב"ד ור"מ בקהילת אפטא. במכתבו ל"עזרת תורה" משנת תר"פ תיאר את גודל המצוקה הכלכלית והעוני שהביאו להתרוקנות הישיבות באפטא. בשנת תרפ"ב מונה לרב העיר ראקוב, הסמוכה לקילץ, השקיע רבות בהוראה לתלמידיו ועמד שם בראש עדת חסידים. הוא דבק בצדיקי דורו ובהם האדמו"רים מבעלז וקומרנה, ושמו התפרסם כאחר מחשובי הרבנים במדינה. הוא השיב לשואליו הרבים בהלכה וישב מידי פעם בבית דין יחד עם הרב מנחם זמבה ורבי מנחם מנדל אלטר מפאביניץ.

בשנת תרצ"ו ביקשו פעילי "אגודת ישראל" למנות אותו לרבה של קהילת חמילניק וסביבתה, והיו רבים שהיו מעוניינים למנות את מועמד "המזרחי", הרב טוביה סילמן, בנו של הרב הקודם של חמילניק הרב אברהם יצחק סילמן. הוויכוח בין תומכי שני הרבנים התלהט וגרר מעשי אלימות והלשנות. בעקבות הלשנה עצרה המשטרה הפולנית את הרב עפשטיין ושוחרר בהשתדלות ראשי הקהילה לאחר הפקדת עשרות אלפי זלוטי כערבות.

חידושיו בהלכה ובאגדה פורסמים בכתבי עת תורניים, ובהם: מכתבים ומאמרים ממנו פורסמו בעמק הלכה, א (בטורקס, תרפ"א, סי' סא, סה), הכרם (אדר א', תרפ"ז, סי' ד), אהל תורה (קראקא, שבט-אדר תרפ"ח, סי' לב), יגדיל תורה (תשרי-חשון, תרפ"ז, סי' כד), נפלאות הסבא קדישא, ב (פיוטרקוב, תרצ"ז, עמ' 12-14), כתר תורה (ג'רבא, תרצ"ט), אור עולם (אות ע-ת, ניו יורק, תשכ"ט, דף סט) ונחלת צבי (גליון יב, בני ברק, אדר תשנ"ו, עמ' לב-מב). הספד ממנו על האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח מבעלז פורסם באוהל מועד (הרבסט, שנה ב, תרפ"ז, חוברת ג-ד, עמ' קה-קיב). מספר מכתבים אליו נדפסו בשו"ת משיב שלום (בילגורי, תרצ"א, סי' ז, ח, עז, רסה).

אסיפת מאמרים ודרשות, שאלות ותשובות ופלפולים בש"ס ופוסקים, מלוקט מספרים וכתבי יד ממנו יצא לאור בספר "משנת רבי אליעזר" (בני ברק, תשע"ג). רבים ממכתביו אל הגאון רוגאטשוב נמצאו בכתב ידו באוסף מנדל גוטמן בספריית רבינו יצחק אלחנן.

הרב אליעזר יהושע הוציא לאור את שארית חידושיו של אביו בספר "שארית ברכה" (ורשא, תרצ"ח), והוסיף לספר הקדמה. הוא היה מהרבנים שתמכו באגודת ישראל. הוא חיבר שני ספרים שלא יצאו לאור ואבדו "עטרת ראש" על הרמב"ם ו"עטרת ישועה".

נודע כגאון מובהק, חסיד, קדוש ופרוש. רק מעט ידוע על קורות רבי אליעזר יהושע בתקופת השואה. על פי המובא בפנקס חמילניק, מספר ימים לאחר הכיבוש הנאצי הם ערכו חיפשו בבתים, וכלאו בבית המדרש הגדול את הרב עפשטיין, את האדמו"ר מחנצ'ין וחתנו שהתארחו אצלו, עוד כשלושים יהודים מחשובי הקהל, את הכומר המקומי ואישים נוספים, הגרמנים הכניסו לשם חומר נפץ, שחררו את העצירים הפולנים והציתו את בית המדרש באש. הרב הצליח להימלט מבית המדרש הבוער, נורה ברגלו בידי הגרמנים והסתתר בעליית גג. כשגורשו יהודי חמילניק לחנצ'ין, בכ"ה בתשרי תש"ג, ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה, צעד הרב אליעזר יהושע בראש המגורשים, ויחד עם עדתו נהרג על קידוש ה' בהיותו בן ארבעים וחמש.

בתו, הרבנית אלטה רייצא ראדל נשאה לאדמו"ר מפוריסוב רבי מאיר שלום רבינוביץ הי"ד.

ונשמע ג' במסורה. א – נעשה ונשמע, ב – ונשמע קולו בבואו אל הקודש, ג – ונשמע פתגם המלך.

אפשר לומר בהקדם ליישב קושיית התוספות שבת דף פ"ח, על מה דאמר התם על הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר", מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית, הקשה דהרי קבלת התורה היתה מרצון, שהרי אמרו "נעשה ונשמע".

ולעניות דעתי, יש לומר דבשתי תיבות אלו "נעשה ונשמע", כוונו לקבלת התורה עתה וגם לקבלת התורה בימי אחשוורוש, וזהו שאמרו על קבלת התורה דעכשיו "נעשה". ויש לומר בתיבת "נעשה" פירושו על ידי כפיה, כמו דאיתא בגיטין דף פ"ח ע"ב "גט מעושה" דהכוונה על ידי כפייה בעל כורחו, כהאי גוונא כיוונו בתיבת "נעשה", והיינו כמו אב שנותן לבן כל צרכו, רצונו בעל כרחו למלאות רצון האב אף שהוא נגד רצונו, כן בעל כורחם רצו ישראל לקבל את התורה הקדושה למלאות רצון אביהם שבשמים. וכדאיתא באבות, בטל רצונך מפני רצונו, והבן.

ומה שאמרו "ונשמע", סתמא כפירושו על לעתיד, שעתידין לקבל בימי אחשוורוש, שאז יהיה ברצון, ועלו במתן תורה למדרגה עליונה, ומאז פסקה זוהמתן וזכו לרוח הקודש לומר שיקבלו בימי אחשוורוש התורה ברצון להבין ולדעת מה שעתיד להיות.

ובזה אתי שפיר מה שאמרו שם בשבת הנ"ל דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו. וצריך ביאור.
ולדברינו יש לומר בהקדם דברי הגמרא חגיגה דף ט"ז ע"א, ששה דברים נאמרו כו' ג' כמלאכי השרת וג' כבני אדם. ג' כמלאכי השרת כו' ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת. יודעין סלקא דעתך?! אלא ששומעין כו'. ששה דברים נאמרו בבני אדם, ג' כמלאכי השרת, יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. יעויין שם. והמתבאר מזה דמלאכי השרת שומעין מה שעתיד להיות, לא כן בני אדם. וכיוון דבשעה שאמרו "נעשה ונשמע" הייתה כוונתם בתיבת "ונשמע" על מה שעתידין לקבל את התורה בימי אחשוורוש, אם כן הרי שמעו זאת מה שעתיד להיות כמלאכי השרת, ועל כן אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני, שישמעו מה שעתיד להיות, שמלאכי השרת משתמשין בו. והבן.

ומיושב קושיית התוספות הנ"ל על מה שכפה עליהם הר כגגית דהא אמרו "נעשה ונשמע" ברצון, ובזה אתי שפיר דהא מה שאמרו "נעשה" באמת הייתה כוונתם על ידי כפיה ברצון, וכדברי הרמב"ם בהכוונה על מה שאמרו "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". ואתי שפיר.

ושוב על פי זה יש לומר גם קושיה השנייה שבתוספות שם [וכן במגילה] על מה דאמר רבא הדר קבלוה בימי אחשוורוש, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו מה שקבלו כבר, הקשה התוספות דבמגילה דך ז ע"א גבי אסתר ברוח הקודש נאמרה, אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הוואי התם הווא אמינא דידי עדיפא מדידכו, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו למעלה מה שקבלו למטה. ואמר רבא התם, דשמואל לית ליה פירכא.

וקשה דהרי גם לדשמואל אית ליה פירכא, דהרי צריך קרא זה לדרוש דקימו בימי אחשורוש ברצון מה שקבלו כבר באונס, עכ"ק.

ולהנ"ל יש לומר דכוונת שמואל דאסתר ברוח הקודש נאמרה, העיקר הוא הרוח הקודש ששרה אז בישראל בקבלת התורה כשאמרו "נעשה ונשמע", שהיתה כוונתם בתיבת "ונשמע" על ימי אחשוורוש אחר נס זה, ונמצא שתיכף אז, במתן תורה, אסתר נאמרה ברוח הקודש מפי ישראל.

וכן במגילה דף י"ט, מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד' עמכם בהר, מלמד שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים [ועיין בספר בני יששכר חודש אדר מאמר ז' אות ה', שהביא כן מהזוהר ולא הביא דברי הגמרא הלז] ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו מקרא מגילה. יעויין שם. והכל עולה בקנה אחד. ועל אופן זה נתן להם ה' יתברך התורה שיקבלו עתה ברצון על ידי כפייה ואחר כך יקבלו ברצון גמור בימי אחשוורוש. ובזה אמר בני החריף כמר יוסף יחיה לפרש כוונת הגמרא במגילה דף ז' הנ"ל, קימו וקבלו היהודים למעלה, עתה בימי אחשוורוש, מה שקבלו "למטה" כבר בקבלת התורה, למטה בתחתית ההר, ועתה בימי אחשוורוש קבלו "למעלה" היינו במדרגה גבוהה, במעלה עליונה, ברצון, וכמו למעלה על ההר בלי כפייה.

ומעתה מיושב קושיית תוספות הנ"ל דהא הדרש במגילה דף ז', אסתר ברוח הקודש נאמרה מן "קימו וקבלו היהודים, קימו למעלה מה שקבלו למטה", הוא דרש אחד מפסוק זה "קימו מה שקבלו כבר", דהא גם התם הפירוש ביותר שנאמר ברוח הקודש בעת שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" וקיימו בימי אחשוורוש למעלה במדרגה עליונה כעל ההר, מה שקבלו אז במתן תורה למה בתחתית ההר, ואתי שפיר.

ומיושב על פי זה קושיית התוספות שם בשבת על שאלת השטן, תורה היכן הוא, והשיב הקב"ה נתתיה לארץ, והקשו התוספות דמה שאל השטן תורה היכן הוא אחר שהיה הויכוח הגדול אם ליתן התורה לישראל או לא. ומה זה שהיתה תשובת הקב"ה נתתיה לארץ. ואפשר לומר אחר שנדקדק בלשון הגמרא, שם בשבת איתא אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר תורה היכן הוא, ויש לדקדק במה שאמר "בשעה שירד משה", והלא אז בקבלת תורה הקדושה על ידי נביא נאמן ביתו משה רבינו היה אז במעלה עליונה ומה זה לשון ירידה, וכדברי חז"ל על הפסוק "לך רד". ולהנ"ל יש לומר כי הויכוח שהיה אם ליתן התורה לישראל או לא, דימה השטן דנתינת התורה לישראל הוא בשמחה וברצון הטוב, וכראותו שירד משה לתחתית ההר ושהיה על ידי כפייה, נתינה טמירתא באונס, אז מצא השטן מקום לטעון תורה היכן הוא בתחתית ההר בכפייה ובאונס. ועל זה הייתה תשובת ד' יתברך "נתתיה לארץ", היינו לתוך הארץ בתחתית בכפייה, וכמו שאמרו ישראל נעשה ונשמע אחר כך ברצון בימי אחשוורוש. ואם כן כיוון דעתידין אחר כך לקבל ברצון אחר כך, ואצל ד' יתברך ההווה והעתיד הכל אחד, הווה כאילו קבלו גם עתה ברצון.

ואפשר לומר שזהו כוונת הפסוק [בפרשת יתרו] כל אשר דבר ד' נעשה וישב משה את דברי העם אל ד'. דקשה למה הוצרך להשיב דבריהם אל ד'. ודברי רז"ל ידועים ואתי שפיר, דכן כתבו במגילה י"ט דמגילה נתנה מסיני, מהפסוק "ועליהם ככל הדברים". ולזה רמזו ישראל במה שאמרו כל אשר דבר ד', היינו לקבלת התורה בימי אחשוורוש, ועתה נעשה על ידי כפייה, ועל כן וישב משה את דברי העם אל ד', היינו הפירוש ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד', דהוא מקרא מגילה. ויש לומר עוד ואקצר.

וזה כתבה המסורה בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, היינו נעשה עתה בכפייה ונשמע בימי אחשוורוש ברצון, ונשמע קולו בבואו אל הקודש, שנתכוונו בזה ברוח הקודש כנ"ל, וד' יתברך שמע מדריגתם ועל כן ונשמע פתגם המלך מלכי המלכים הקב"ה אשר יעשה, שמסכים כרצונם לנתינת התורה, וכמו שאמר הקב"ה נתתיה לארץ. והבן בכל זה מאוד.

נחלת אב"י

הרב אליהו פרנקל תאומים [תאומים פרענקיל], בשנת תרנ"ז לאביו הרב יהושע השל אב"ד ליביטשוב, שהיה ממשפחה מיוחסת של רבנים וגאונים (שושלת המשפחה מופיעה בראש הספר נחלת אב"י). הוא למד בהתמדה מאביו, והיה בקי בכל מקצועות התורה. נשא לאשה את מרת רייזל בת ר' אברהם אבלי אינגבר מהכפר פשנדזיל. במשך מספר שנים עסק שם בתורה ושימש כאב"ד פשענדזל והכפרים בסביבתה. בהמשך עבר לאולינוב שם עסק במסחר של יצוא עצים דרך נמל דנציג, תוך שהוא ממשיך ללמוד בשקידה ולחבר את ספריו. היה עשיר צנוע ובורח מהכבוד, מעורב עם הבריות ונעים הליכות. ביתו היה בית ועד לחכמים, ופתוח לרווח לעניים ולאורחים. משנת תרפ"ד כיהן כאב"ד של פשוורסק והגליל, והיה מחשובי הרבנים מגאליציה. בשנת תרפ"ז נפטרה הרבנית הצדקת רייזל, עליה כתב בנה הרב יוסף כי היתה "המפורסמת בחכמתה אשר עמדה לימין אאמו"ר זצ"ל וכל מגמתה בחיים הי' שיוכל לעסוק בתורה ולגדל בניהם לתורה ולמעש"ט".

הרב אליהו הי"ד כתב חידושי תורה רבים בכל מקצועות התורה, ובהם ספרים רבים שהיו בכתב יד, אך רובם אבדו בשואה. תשובות אליו מופיעים בשו"ת אמרי דוד, דובב מישרים, דעת משה השלם, חזון נחום, מהר"ש, מהרש"ם, מנחת הקומץ ועוד. בשנת תרצ"ז הוציא לאור את ספרו שו"ת נחלת אב"י על ארבעת חלקי השלחן ערוך, ובו גם קונטרס "קדושת ביהכנ"ס", קונטרס "בני מלכים" ו"מסורת התורה" על ספרי בראשית ושמות. בסוף הקדמת המחבר לשו"ת נחלת אב"י כותב המחבר את שאיפות חייו: "ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל כאישים וניחוחים ונזכה לראות בנועם ד' בהיכלו כבוד. ותחזינה עינינו בשוב ד' את שיבת ציון ברינה בגאולה קרובה בגוף ונפש יתגדל ויתקדש שמיא רבא במהרה בימינו אמן. ושאזכה לישב לאורך ימים טובים ארוכים בשיבה ונחת מבניי היקרים יחיו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולעשות ויהיו לתפארת אבות הגאונים הקדושים, זכר צדיקים לברכה לחיי העולם הבא, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות בישראל, ככתוב לא ימישו מפיך ומפי זרעך ומזרע זרעך עד עולם. ולהדפיס יתר החלקים וחידושים שונים. אמן ואמן נצח סלה ועד".
מהדורה שנייה של הספר נחלת אב"י הודפסה ע"י בן המחבר בשנת תש"מ.

בתחילת מלחמת העולם השניה ברח לרוהטין, וראה שם את חתנו נרצח. עם התגברות הרציחות הסתתרו כל בני המשפחה בבונקר, עד שנתגלו ביום כיפור תש"ג (1942), נרצחו ונטמנו בקבר אחים. הי"ד.

שמונה מילדיו נספו בשואה עם משפחותיהם: הרב יהושע השל רעייתו מלכה בת ר' יצחק ליב ארנברג וארבעת ילדיהם, ר' יעקב יצחק ורעייתו טויבא בת הרב מנחם מנדל באב"ד עם ילדיהם, ר' אברהם אבלי עם רעייתו פריידא בת ר' מנשה הורביץ עם ילדיהם, הבחור אביגדור מנחם מנדל, פיגא ובעלה ר' מרדכי הלר ומשפחתם, הינדא מירל אשת ר' יצחק שטיינברג אב"ד ירוסלב ובסוף ימיו אב"ד בתל-אביב יפו, פרידא הענא ובעלה ר' יצחק ברגמן ומשפחתם, מלכה ובעלה ר' מרדכי ליפא תאומים אב"ד רוהטין. הי"ד. מכל ילדיו הרב אליהו פרנקל תאומים, שרד רק בנו הרב יוסף. כן שרד נכדו הרב אברהם שטיינברג.

מקורות: מאורות גליציה ח"ד עמ' 308-311, הקדמת בן המחבר למהדורה השניה של "שו"ת נחלת אב"י".

כתוב בתורה הקדושה, “ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה. וממתנה נחליאל ונחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון (במדבר כא,טז-כ). ונראה לבאר כוונת הפסוקים הללו שאין להם לכאורה הבנה, דהנה רש”י ז”ל הביא (בפרשת וירא יט,יז) על הפסוק “מהר המלט אל תביט אחריך”, דניצל בזכות עצמו יכול לראות בפורענות שונאיו. ולכאורה יפלא דהרי מצינו בישראל דכאשר נגאלו מיד מצרים, והיו באותה שעה ערום ועריה עובדי עבודה זרה בלי מצוות, ואם כן על כורחך לא נצולו רק בזכות האבות, ואף על פי כן זכו לראות עין בעין מפלת ופורענות שונאיהם בעשר מכות, וכי משוא פנים יש בדבר להטיב לישראל שלא ביושר.

אמנם יש לומר כי אז היו בתכלית עמוק וגבוה מכל, שיראו ישראל הנסים ונפלאות עין בעין, כדי שיבואו וישיגו אמונתו יתברך, כמו שכתוב (שמות ד, א,ה) “והן לא יאמינו לי וגו’ למען יאמינו” וגו’. ועל כן זכו לראות במפלת שונאים לפנים משורת הדין. ובזה יש לפרש סמיכות התורה “ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל”, הא לא נגאלו בזכות עצמן ואם כן איך נעשו הנסים לעיני כל ישראל. והתשובה היא כי “בראשית ברא”, כלומר תכלית הבריאה היא בשביל התורה שנקראת “ראשית”, ושיקבלו ישראל אותה. ולכן נשתעבדו כל חוקי הטבע לתכלית התורה, ומכוח זה נעשו כל הנסים, ומהאי טעמא נתבטלה גם שורת הדין והיושר לצורך זה, וראו כל ישראל בעיניהם מפלת שונאיהם, הגם שהיה זה נגד חוק היושר.

והנה יש לומר תירוץ אחר, דוודאי נגד אומות העולם שהם כפויי טובה ואין מכירין חסדי ה’ יתברך אין הקב”ה מתנהג אלא במדת שורת הדין, ואינו נושא להם פנים, אך כלפי ישראל אשר מודים בחסדי ה’ יתברך, ובאם עושה עמהם הקב”ה נסים לפנים משורת הדין, אזי גם הם מתרוממים ומתנשאים למדרגה רמה בעבודתו יתברך על דרך “אני לדודי ודודי לי”, ועל דרך “השיבנו ה’ אליך ונשובה”, עליהם אין לשאול כיצד ראו מפלת שונאיהם ביציאת מצרים דהלא הוא נגד שורת הדין והמשפט, דוודאי ידע הקב”ה שע”י שיראה להם נשיאת פנים לפנים משורת הדין, אז גם הם לעומתו ינשאו עצמם ויתרוממו למעלה. ובזה יש לפרש הפסוק (שם יד,ל) “ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים”, וזה אינו מהווה פליאה שנצולו על אף שהיו ערומים ממצוות, דבוודאי נצולו בזכות אבות, אך
“וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים” תמוה, דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו רואה במפלת שונאיו, ועל זה משיב הכתוב כי חוק זה אינו אמור אלא באומות העולם אבל לא בישראל, כי על ידי “וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים” – היינו החסד הגדול שהיה לפני משורת הדין, הגיעו למדרגה רמה ונשגבה באמונת ה’ יתברך, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” – דהיינו שהתנשאו בעבודת ה’ יתברך ביתר שאת, והשיגו אמונת ויראת ה’ יתברך בתכלית השלימות, על כן שפיר היו ראויים לראות במפלת שונאיהם כיוון שהיה זה לתכלית של אמונה וקדושה.

ולפי ההקדמה הנ”ל, יש לפרש הפסוקים הנ”ל, דהנה לעיל בפרשה מבואר שחטאו בני ישראל בזה שדיברו בה’ ובמשה עבדו, ולכן נענשו בנחשים השרפים ומיד לאחר מכן נעשה להם נס שניצולו מיד האמוריים אשר נחבאו במערות שהיו בתוך ההרים. ואין לתמוה על זה שניצולו הגם שחטאו כלפי ה’ יתברך, כי יש לומר שזכו לכך בזכות האבות הקדושים, אל על “אשד הנחלים”, דרשו חז”ל שאמר הקב”ה מי מודיע לבניי הנסים הללו, על כן לאחר שעברו חזרו ההרים למקומן, והבאר העלתה משם דן ההרוגים זרועות ואברים, כמו שאמרו רש”י ז”ל, על זה שפיר יש לתמוה דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו זוכה לראות במפלת שונאיו. ועל זה מבאר הכתוב “ומשם בארה”, כלומר שאני בני ישראל דעל ידי שהם רואים חסדים ורחמים מאת הבורא יתברך לפנים משורת הדין חוזרים הם בתשובה, וכן היה באותה שעה שהלכו משם בארה, ומפרש הכתוב ש”היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים”, והיא התורה שנמשלה למים (תענית ז ע”א), והיינו שעל ידי החסדים שראו בני ישראל שנעשו עמהם אף על פי שידעו שאינם ראויים, נשאו עצמם אל התורה הקדושה ונתדבקו בה לעסוק בחשק רב בלימודה. ומרוב ההתלהבות וההשתוקקות שרו את השירה הזאת, ואמרו “עלי באר”, היינו התורה, “ענו לה”. ואמרו “באר חפרוה שרים”, דהתורה הקדושה קבלו משה ואהרן והזקנים מהקב”ה, והם חפרוה ותקנוה. והנה לא היה חס ושלום קיום לתורה הקדושה אם רק משה אהרן והזקנים היו עוסקים בה, ברם “כרוה נדיבי העם”, גם יתר הבריות צריכים להחזיק בה, “במחוקק” או “במשענותם”, כלומר על ידי הלימוד בפועל – דהיינו “מחוקק”, או “במשענותם” – היינו על ידי תמיכה בכסף, ועל כן על ידי הנס שראו גמרו בלבם שיקיימו “כרוה נדיבי העם, במחוקק” או לכל הפחות “במשענותם”. אחר כך סיפרו בשירה כיצד הגיע משה רבינו עליו השלום למדרגה הרמה והנשגבה שקבל התורה הקדושה ונעשה “איש אלקים”. ואמרו על זה “וממדבר מתנה”, דהיינו תחלה נגלה הקב”ה למשה רבינו עליו השלום במדבר סיני בסנה, ואחר כך בהר סיני בשעת מתן תורה. ורצה לומר כי על ידי שהפקיר עצמו כמדבר זכה למתנה, היינו למתן תורה שניתנה על ידו לבני ישראל.

אמנם משה רבינו עליו השלום לא נסתפק בזה שניתנה לו התורה הקדושה במתנה, רק נוסף לכך יגע עצמו בעסק התורה, “וממתנה” נעשה “נחליאל”, שניתנה לו בתורת נחלה כאילו הייתה קניין עצמו, ועל כן נקראה “תורת משה”, כמו שאמרו חז”ל (עבודה זרה י”ט, ע”א) תחלה נקראת “תורת ה’ “, ובתר הכי “תורתו”. “ומנחליאל” – כיוון שקנה קניין תורה, עלה במות למדרגת איש אלקים שלא קם נביא כמותו. “ומבמות” – כיוון שהגיע למדרגה העליונה אשר יכול ילוד אשה להגיע, “הגיא אשר בשדה מואב” כי שם מת משה, כי אז פסקה ממנו הגשמיות לגמרי, ואם כי יש דורשים שעל ידי כך מת משה רבינו עליו השלום כיוון שכבר השלים עצמו, ולא יכול לצאת ולבוא עם אנשים גשמיים, אף על פי כן “ונשקפה על פני הישימון”, הרגישו בני ישראל מיתתו כרעה, דכל השקפה שבמקרא היא לרעה חוץ וכו’, כי “מפני הרעה נאסף הצדיק”, וחזרו על ידי זה בתשובה. וקל להבין.

כן אני אומר על אדוני מורי וחמי מרן זצוק”ל “ממדבר מתנה וממתנה נחליאל”, כי גם הוא יגע בתורה מנעוריו ונתעלה לבמות לגדול הדור, ויען כי השלים עצמו בדמי ימיו מהרה “ומבמות הגיא” ונסתלק. עם כל זאת “ונשקפה על פני הישימון”, כי אולי מת בחטא הדור. על כן כל י”ב חודש שמדת הדין מתוחה, היינו דואגים מאוד כי אולי “מפני הרעה נאסף הצדיק”. אבל תודה לה’ יתברך עברה עלינו השנה לשלום בלי פגעים רעים רחמנא ליצלן, עם כל זה לא נוכל לומר “צדיקים אנחנו ולא חטאנו”, כי בעוונותינו הרבים אם נחפשה דרכינו, אז נמצא בעצמינו כי הוספנו חטא על חטא ופשע על פשע, ורק “חסדי ה’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו”, כי אם אומנם שמדת הדין הייתה מתוחה עליו לא פגע בנו ו”ברוגז רחם תזכור”, על כן אנחנו בני ישראל אם אנו רואים חסדי ה’ יתברך עלינו להגביה עצמינו לפנים משורת הדין. “ומשם בארה” אל התורה הקדושה, שנקבל עלינו שנעסוק בה יותר ביתר שאר מאשר בתחילה, ועל כן נקבל נא עלינו שנקבע יותר עתים לתורה בלימודין השיעורין כסדרן בחברה ש”ס שלנו.

ויען כי למדנו סוגיה דרוב וקרוב, אמרתי לפרש גם הפסוקים שבפרשת עגלה ערופה כתיב “וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ ואל תתן דם נקי בקרב ישראל ונכפר להם הדם – ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה’ (דברים כא, ז-ט), כי הנה הנביא אומר: “הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק” (ישעיהו נז,א). דהנה לפי המפרשים טעם חלל הנמצא באדמה שמביאה העיר הקרובה עגלה ערופה, הוא מפני שבני העיר הקרובה חטאו ועבירה גוררת עבירה, ולכן יבואו זקני העיר ויפשפשו במעשי בני עירם, “וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”, כי לא גרמו בפועל הריגת הנהרג, ובוודאי על ידי חטא בני העיר או הדור בא מכשול ועונש גדול כזה, על כן התפללו על העתיד יען כי הקב”ה נוטל נפשות הצדיקים לכפרת הדור, הם מתפללים “כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ “, כי הלא הקב”ה מתנהג עם ישראל לפני משורת הדין וברחמים ומדת החסד, כי הלא הקב”ה פדה את ישראל כשהיו במדרגה שפלה, כאשר היו ערום ועריה, על כן יכפר הקב”ה לעמו ישראל בלי נטילת קרבן, היינו הצדיקים, כלל. “ואל תתן דם נקי” – דהיינו שיסתלקו הצדיקים “בקרב עמך ישראל”, ובאופן זה “ונכפר להם הדם, ואתה תבער דם הנקי מקרבך” – אם אף על פי כן יארע רחמנא ליצלן שיסתלקו הצדיקים, ובלי ספק הוא על ידי עוון הדור, ואם כן גרמת בעוונך שפיכות דמים, “כי תעשה הישר בעיני ה’ “, שתתעורר לשוב בתשובה שלימה – לתקן כל זאת, כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לשו"ת "חיים ברצונו")

הרב משה חיים ב”ר יהושע זעליג ורבקה גרינפלד (כ”ה בתמוז תרמ”ח-תש”ד, 1888-1944) עילוי, שקדן וגאון מופלג. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי חיים פריד אב”ד סנפטר (שאיא-סענפעטער, הונגריה), חתן הגאון רבי יצחק גליק בעל בית יצחק. לאחר פטירת חותנו בשנת תרפ”ג מילא הרב משה חיים את מקומו כאב"ד וכראש ישיבה בסנפטר עד לחורבן הקהילה..

הוא היה תלמיד אביו, ותלמידם של רבי מנחם מנדל גליק אב”ד קעמעטשע (תלמיד החת"ס), של הרב מרדכי ליב וינקלר ה”לבושי מרדכי” אב”ד מאד, של הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב”ד פילעק ושל רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר” מפרשבורג שסמכו להוראה. כיהן כראש ישיבה בסנפטר. הרב התפרסם בגדלותו בתורה, בענוותנותו ובצדקתו ותלמידים רבים נהרו לבקש תורה מפיהו. בכל יום העביר שיעור עיון במשך שעה וחצי, ושיעור ב”אורח חיים” במשך חצי שעה כל בוקר לפני התפילה עם בקיאות מפליאה בכל הראשונים והאחרונים. פעמים בשבוע בחן את תלמידיו. מסר בקביעות שיעורים רבים ודרשות לפני בעלי בתים. שמעו יצא בכל הונגריה, והרב משה סופר ראב”ד ערלוי, בעל שו”ת “יד סופר”, הורה לבנו להציע את כל ספקותיו בהלכה לפני אב”ד סנפטר. כל תפילותיו היו בהתלהבות נפלאה ובדמעות. חי בצניעות, והרבה במעשי צדקה וחסד ביד נדיבה.

בתקופת השואה דאג במסירות לענייני הכלל ועודד את בני עדתו בשעתם הקשה. הוא קרא למסירות נפש ולקידוש השם. לאחר חג השבועות תש”ד נאסר יחד עם בני קהילתו והובל לגיטו מישקולץ. גיסו הציע להבריח אותו מהגטו לבודפסט, אך הרב סירב ואמר שהוא מוכן לדרך “ובדרך שה’ ינחנו שם נלך, וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע, כי זהו רצונו יתברך שמו”. הוא המשיך לכתוב את חידושיו על מסכת זבחים בהיותו בגטו, ובאמצע כתיבתו גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, יחד עם בניו רעייתו ואביו, ויחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, שם נהרגו בכ”ב בסיון תש”ד (1944), הי”ד.

הרבה חידושי תורה ושו”ת ממנו נשרפו ואבדו בשואה, אך כמה קונטרסים של כתבי יד על סוגיות הש”ס, שאלות ותשובות וליקוטים על התורה ודרשות, שרדו ויצאו לאור בירושלים בשנת תשמ”ב ע”י תלמידיו וקרובי משפחתו בספר “חיים ברצונו”, יחד עם קונטרס “מקור חיים” על תולדות חייו. בנוסף יצא לאור ספר “חיים ברצונו” על מסכת זבחים. מספר מכתבים ממנו יצאו לאור בספרי “שבולת הנהר” (תשנ”ד ותשנ”ז). תולדותיו הובאו גם ב”אלה אזכרה”, ה, עמ’ 58-61.

חתנו, הרב אשר אנשל יונגרייז הי”ד, היה אב”ד קאזניץ, הסמוכה למישקולץ.

העתק מאמר זה מקובץ וילקט יוסף (מחברת י"ב קונטרס י"ז) לאחי הרה"ג נ"י.

המנהג בכל מקומות ישראל שלא לישא אשה ולא להסתפר (ויש שאין לובשין בגד חדש ואין מברכין שהחיינו) בין פסח לעצרת, לפי שבאותו זמן מתו כ"ד אלפי תלמידים של רבי עקיבא (יבמות ס"ב) וראוי לכל ישראל להתאבל עליהם. אבל בל"ג בעומר, שאז פסקו מלמות, מותר בדברים הללו. ולכן מרבים בו במשתה ושמחה קצת ואין אומרין בו תחנון (וגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמר גם בל"ג בעומר ונענש, רחמנא ליצלן).

ונמצא כתוב בקדמונים שבהאי יומא בשנת ג' אלפים תתפ"א אתפטר רבי שמעון בר יוחאי מן עלמא הדין. ועל כן ששים בהילולא דיליה. וכתב המהר"י עמדין הטעם בפשיטות מפני שכולו כמו בית דין שראו כולן לחובה (ועיין ספר דבר יום ביומו), ומנהג ארץ ישראל שהולכין על קבר רשב"י ביום זה ומנוחתו כבוד בכפר מרון סמוך לצפת. ומדליקין נרות ושמן לרוב ושורפים בגדים יקרים לכבודו (עיין ספר שדה חמד בחלק אס"ד מערכת א' אות ו').

וטעם שהתינוקת מורים בקשת בל"ג בעומר, לפי שכל יומא דרשב"י לא נראה הקשת, ועל כן ביום עלותו למרום עושים הסימן בקשת לרמז זה (בני יששכר).

ורבים לומדים כל יום ויום מפסח עד עצרת דף א' ממסכת שבועות, כי יש בה מ"ט דפים ורומזים למ"ט ימי הספירה. אחר כך בא יום טוב של שבועות. ופלא כי שם דף ל"ג עמוד ב' איכא מימרא מרבי שמעון לרמז על ג"ל יארצייט שלו. ובדף ל"ד אמרו על הך מימרא אחוכא עלה, מאי חוכא, והיינו חוכא. וכל זה מרמז על שמחת הלולא דרשב"י זי"ע (שער בת רבים אות מ"ו).

ושמעתי כי גם הרמ"א נפטר בל"ג בעומר והיה לו ניצוץ מנשמת רשב"י אשר האיר העולם בתורתו, וכל ישראל יוצאים ביד רמ"א (עיין אוצר ישראל). ל"ג בעומר לעולם הוא בח"י אייר, ואינו נופל אלא בימי אגה"ו ולא בימי בד"ז בשבוע. וביום שחל בו פורים יחול לעולם ל"ג בעומר וסימנך פל"ג (ועיין שו"ת מהרי"א ח"ב סימן ל"ט).

ובספר תורת משה (תזריע) הביא בזה הלשון: איתא בזוהר מיום המילה שמתחיל הנשמה הקדושה לכנוס בתוך הגוף הישראלי אינה מתיישבת על מקומה הראוי עד לאחר ל"ג ימים. ובזה יש להבין אחד מהטעמים של ל"ג בעומר אחר שנימולו ערב פסח במצרים, אז לא נתיישב בתוכם רוח הקודש עד שמצאה מנוח אחר ל"ב בעומר, וביום ל"ג הוא כמו מ' ליולדת שהוא גמר טהרה (ועיין בספר בית המדרש סימן ג' אריכות דברים בזה).

ועתה בשעת הדפסה מצאתי בשו"ת מים חיים (רפ"פ) סימן כ"ב אות י"ד בזה הלשון: אמרתי לתת טעם לשבח על ענין ל"ג למנין בני ישראל, בשולחן ערוך או"ח סימן תצ"ג בהג"ה שמרבין בו קצת שמחה. ובמגן אברהם הביא בשם הכוונות שגדול אחד וכו' והאי יומא נקרא הילולא דרבי שמעון והוא יומא דאסתלקותא כנודע. והלא מצינו להיפוך, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום עם כל זה איקבע האי יומא באינין יומי דתעניתא, כמבואר בשו"ע סימן תק"פ. ונראה על פי מאמרם ז"ל אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, היינו רק לפי דורו, שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, ועיין ר"ה סוף פרק אם אינן מכירין ברש"י, ולזאת אמרו צדיק אבד לדורו אבד, והיינו לדורו, כי גם שנולד צדיק כמותו, היינו לדור הבא אחריהם וכנ"ל. ולזאת אמרו קשה סילוקן של צדיקים, אם כי שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, כדאיתא במועד קטן, אמנם לדורו אבד, ולזאת הוקבע במגילת תענית לקרות צום, אולם בימי רשב"י היה ממש צדיק כמותו, והוא בנו רבי אלעזר ברבי שמעון, שאמר עליו אם שנים הם – אני ובני הם, מלמד ששניהם שוים. על כן גם לדורו לא היה שום עצב ביום זה והעדר, כיון שהניח בן כמותו ממש וכו', ולזאת הוקבע יום זה ככה לעולם ללא להתענה ומרבין בו קצת שמחה, כי לזכר עולם יהיה צדיק וצדקתו עומדת לעד.

ונודע מה שכתב החתם סופר ביורה דעה ששמחת יום זה הוא, לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג' ימים בלא לחם, ואחר כך ירד המן. אם כן היתה הורדת המן ביום ל"ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ועיין בספר עורה שחר מערכת ל' אות י"ג), ובספרי "הדרת קודש" אשר ערכתי על ענייני ח"ק הארכתי בזה. עיין שם בד"ה ובטעם.

י'. ה'. ש'. (הרב יוסף הכהן שורץ הי"ד)

על דברים אלו הוסיף אחיו, הרב פנחס זעליג הי"ד מספר הערות. להלן חלק מאותן הערות:

• עיין לעיל בסימן תל"ג ובדברינו שם ס"ק ד', ועיין בבני יששכר (מאמרי ניסן מאמר י"ב אות י"ב) שכתב טעם למנין ימי הספירה קודם מתן תורה מ"ט ימים על פי מה שכתב החיד"א טעם לגלות מצרים, דהתורה רוחניות ואינו חלה על האדם שיש לו מחשבות רעות ויצר ולב רע, כי התורה כולה טהורה. וזהו שאמרו שאומות העולם לא יכלו לקבל התורה, ולכך הכניע הקב"ה את ישראל בגלות מצרים, להחליש כח היצר הרע אשר משכנו בחלל השמאלי שבלב ותוכל לשכון בם התורה (על ידי היצר הטוב שהוא בחלל הימינו שבלב) על כן סופרין קודם מתן תורה מ"ט יום, מנין מספר ל"ב טו"ב. והבן.
• ועל פי זה נתן טעם (במאמרי אייר מאמר ג' אות א') במה שנוהגין שמחה ביום ל"ג בעומר, דהנה ימי הספירה הם מ"ט ימים מנין ל"ב טו"ב הנלמד על הטוב הכללי מן תיבת בראשית עד וירא אלקים כי טוב, אין טוב אלא תורה, כמו שכתוב, לקח טוב נתתי לכם תורתי, ועל כן נקרא התורה טוב שבה כגנז האור כי טוב. ויש בתורת ל"ב נתיבות חכמה, כידוע, הרי לך בתורה ל"ב (היינו ל"ב נתיבות חכמה) טו"ב (היינו אור הגנוז אור כי טוב), על כן להבנת התורה צוה ה' יתברך לספור מ"ט ימים, מנין ל"ב טו"ב, ואחר כך הוא קבלת התורה. והנה רמיזת לב בתורה הוא רק בחשבון ל"ב תיבות מן בראשית עד תיבת טוב, כי בראשית התורה הקדומה רשימה חכמתך הסתומה (ל"ב נתיבות חכמה) מאין תמצא והיא נעלמה, על כן נרמז הלב רק בחשבון התיבות מן בראשית (חכמה, כמו שכתב התרגום בחוכמתא) ל"ב תיבות עד תיבת טוב (רמז לב נתיבותיה הנעלמים, אורייתא מחכמה נפקת) ותיבת טו"ב הוא בפירוש מתורה. מזה נשמע בהגיע עתותינו עת דודים במצות ספרינו להכנעת לב טוב לקבלת התורה, בהשלים בספירה מספר לב, אז מתגלה הטוב, אור הגנוז שנגנז בתורה. על כן נוהגין ביום ל"ג בעומר שמחה. והבן.
• וידידי הה"ג מו"ה משה שמעון נ"י מדיורע הערני לעבודת הקודש מהחיד"א (מורה באצבע סימן ח' אות רכ"ג) שכתב יום ל"ג בעומר ירבה שמחה לכבוד רשב"י זי"ע, כי הוא יומא דהלולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום, כידוע במעשה מהר"א הלוי זלה"ה ומעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי (ועיין לקמן בשירי מנחה סימן יו"ד אות ה'). ויש מי שנהג לעשות לימוד בליל ל"ג בעומר בי עשרה ללמוד שבחי רשב"י המפוזרים בזוהר ואדרא זוטא, והוא מנהג יפה.
• עיין שו"ת חתם סופר חלק אבן העזר ח"א סימן ק', וזכרון יהודא מנהגי הגאון מהר"ם אש זצ"ל. ובספר דברי שיר כתב, אפשר ליתן טעם ורמז למסכת שבועות לימי הספירה כדי לנקות אותנו משבועת שוא ושקר מקודם קבלה התורה שנתנה מסיני, שהוא גם כן הכנה לזאת. ואסמכנה על הקרא (תהלים כ"ד) מי יעלה בהר ד' וגו', לקבלה התורה, נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ועוד אפשר לומר על שהסדר של מסכת שבועות הוא בדמיון אחד עם ימי מספירה, דהיינו, הימי הספירה הם כעין ספירת ז' נקיים שהאשה סופרת מטומאתה לטהר עצמה לבעלה, כמו כן אנחנו סופרים לטהר עצמינו מטומאה, טומאת מצרים, לטהר עצמינו לשבועות התורה שאנו נשבעין על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת משה רבינו עליו השלום לקבל עלינו התורה והמצות, על כן אנו לומדים מסכת שבועות, שהם גם כן כמנין ימי הספירה, ונסדר על הסדר הזה שמקודם מפרש התנא "ידיעות הטומאה" ומתיר עצמו מהן ונפטר מהן תחלה. והדר תני "שבועות" דנפישין מילייתו, ועוד עיין שם בכמה אנפין.
• ורבים נהגו ללמוד גם מסכת סוטה שיש בה גם כן מ"ט דפים. וטעמו לפי ששוים במנחותיהם, דמנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר (ועיין ביערת דבש ח"א בסופה מה שכתב בזה). וראיתי בכתב יד "שיר חדש" מבעל דברי שיר הנ"ל טעם נכון מאוד, דגבי סוטה תנן בפרק היה מביא: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. כמו כן אצל העומר הביא הבני יששכר בשם הרב חיים ויטל זל"ה כי בימי העומר טוב לתקן פגם הברית. "קרי" בגימטריה "עמר" (עיין במגישי מנחה אות ט"ז). על כן שפיר היה צריך להביא גם מנחת עומר מן השעורים. ומבואר בזוהר הקדוש (אמור) דהשעורים שהביאו ממנו עומר בפסח הוא דוגמת סוטה שהביאה קרבן מנחת שעורים לבחון אם טהורה היא. ועל פי הגמרא דריש סוטה: מכדי תנא מנזיר סליק, מאי תנא דקא תנא סוטה. ומשנה, כדרבי, דתנא רבי אליעזר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. כאן נמי שמצות הפסח הוא בד' כוסות יין, ולמחרתו בא ציות הקב"ה לספור ספירת העומר שבע שבתות תמימות. ובמדרש רבה אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. וידוע מהמשנה (סוטה פ"א מ"ב) שהרבה יין עושה, ונאמר (הושע ד') זנות ויין ותירוש יקח לב. על כן לומדים ממחרת הפסח תיכף ומיד מסכת סוטה, כדי שיזיר עצמו מן היין. ודברי פי חכם חן.
• עיין לקמן בשירי מנחה סימן יו"ד אות ה' בד"ה וראיתי, ודבר נפלא שמעתי בשם הגאון מו"ה גרשון העניך זצ"ל מרוסיה, כי בפרשת מצורע (ט"ו) בשלשה פסוקים י"ג, י"ד, ט"ו, מד"ה וכי יטהר עד מזובו, יש מ"ט תיבות, והם מרמזים כנגד הספירה, כמבואר בזוהר הקדוש, ותיבת "מועד" הוא ל"ג, לרמז על יומא דהלולא. ודו"ק (גנזי יוסף).

(מתוך מנחת עומר, מאת הרב פנחס זעליג שוורץ הי"ד)

הרב פנחס זעליג הי"ד נולד לרב נפתלי הכהן שוורץ זצ"ל אב"ד מאד, באויבוורישווא, בי"ט טבת תרל"ז (1877).

כאחיו הגדול, הרב יוסף הכהן שורץ הי"ד, מגרוסווארדיין, היה הרב פנחס זעליג מקליינווארדיין ר"מ, סופר מפורסם ועורך ירחון תורני להקמת קרן התורה. הרב פנחס זעליג ערך את הירחון אור תורה החל משנת תרצ"ב. כמו כן חיבר הספרים רבים ובהם: שם הגדולים מארץ הגר (תרע"ג), ראו זה ספר חדש (תרע"ו), קונטרס אחרון, יזרח אור על ברכת החמה (תרפ"ה), גבעת פנחס על הלכות ניקור, עטרת פז על הלכות נשיאת כפים, מנחת עומר על הלכות ספירת העומר, תמימי דרך, שם הגדולים החדש מארץ הגר, מנחה חדשה על ענייני חג השבועות (תרצ"ז), לקוטי פנחס על פדיון הבן (תרח"ץ), ותמימי דרך על תפילת הדרך (תש"א). כן היו לו בכתובים ספר תורת המסורה על שש מאות מסורות שבתורה.

על החשיבות הרבה שראה הרב פנחס זעליג בהוצאת דברי התורה לאור כתב בהקדמתו לספרו מנחה חדשה:

ויעמוד פנחס ויאמר, ראה ראיתי מה שכתב אדמו"ר הגה"ק שר התורה ממונקאטש זצוקלה"ה (בתרעא זעירא לספרו שו"ת מנחת אלעזר חלק א) בשם הגאון החיד"א ז"ל לעורר לבות המחברים שידפסו חיבוריהם בחייהם, פן יקרם אסון ויאבדו חס וחלילה, כאשר קרה לכמה חיבורי טהרה מרבותינו הקדושים, הראשונים והאחרונים, אשר גדלו עד לשמים, והיו לנו לעינים, אם היו לפנינו להורות הדרך לנו, ולאשר לא נדפסו אדרא חסרונם בעולם הזה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. כמה היו באבידה, וכמה עלו בלהב המוקדה. כאשר ספרו לנו בספרים, ימס לב כל שומע הדברים, ואם בארזים נפלו שלהבת, מה יעשו איזובי קיר. שומע זאת ידאג וישים אל לבו לזרז ולקבוע חידושיו בדפוס בלי איחור, כי מי יוכל לידע איזה סובה חלולה יקרה לאבני חפץ (ד"ת) אשר אין להם תמורה, ועל ידי דבר חידוש אחד לאמיתה של תורה, החיוב להציל כולי מן המדורה, ושושן או פורח יגן על כל הכרך. ושם האריך דהמזכה את הרבים בדברי תורה יהיה זאת שכרו מאת ה' שאין משתכח מאתו כלום מה שלמד. עד כאן לשונו הטהור שם. וזאת התעורר בלבי לחפש באמתחתי את אשר נמצא בידי ולסדר חיבורי זה ולהוציאו לאורה.

הרב פנחס זעליג הכהן שוורץ ורעייתו הי"ד נהרגו יחד עם בני קהילתם על קידוש ה' באשוויץ בשנת תש"ד.

ימי הזיכרון לקהילה נקבעו לי'-י"ב בסיוון.

בשואה נספו גם אחיהם של הרב פנחס זעליג והרב יוסף, הרב שמואל הי"ד מסאטמר עורך "לקט ששנ"ה", הרב אברהם יהודה הי"ד ערך כתב עת תורני, "פני הנשר" והרב מנחם ישעיה הכהן שוורץ הי"ד, מגיד מישרים בקלוזינברג., ואחיותיהן: פרידא (ובעלה הרב נתן צבי בריסק) הי"ד, הענדל (ובעלה הרב מנחם פריעד) הי"ד וריזל (ובעלה הרב בנציון רוזנצוויג) הי"ד, ויוצאי חלציהם הי"ד.

על קורות קהילת קליינווארדיין (קישווארדה) בשואה – ראה באנציקלופדיה של הגטאות, ובספר לזכר הקהילה.

(בתמונה למעלה – תמונת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד. טרם מצאתי את תמונה אחיו הי"ד).