גם כי אלך בגיא צלמות – לא אירא רע ולא אפול לעצבות / הרב משה יהודה ליב טויב הי”ד
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו'. ופירש רש"י ז"ל למה פרשה זו סתומה לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבן של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. וקשה בזה טובה. א –למה הוצרך הכתוב לספר כמה חי יעקב אבינו עליו השלום במצרים בפני עצמו בפרט, ואחר כך לעשות כלל מכל ימי חייו ביחד. היה לו לומר בקיצור כמה ימי חייו בכלל. וכמו שכתוב באברהם אבינו עליו השלום. שלא פרט כמה חי במקום זה. רק כלל כל ימי חייו ביחד. ב – מה שאמר "ויחי יעקב בארץ מצרים", דהוא ליה לומר "ויהי יעקב בארץ מצרים" וממילא ידעינן שהיה חי שם. ג- קושית דודי הרב הצדיק מבייאלי זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא. אחר דמה דפרשה זו סתומה הוא לרמז שכיוון שנפטר יעקב אבינו עליו השלום כו', אם כן למה הסתימה הוא בכאן בפרשת 'ויחי', שמדברת מחיי יעקב. היה צריך להיות פרשה סתומה בפרשת שמות אחר מיתת יעקב אבינו עליו השלום.
והנראה לפרש בהקדם לפרש הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי וגו'". והיינו, דהנה דרך היצר הרע כשיש מקרה לא טוב להאדם איזה צרה ועוגמת נפש רחמנא ליצלן, אז הוא מפעיל בהאדם עצבות רחמנא ליצלן, שזה גורם ביותר לגרש השכינה הקדושה. דאין השכינה שורה מתוך עצבות. וכמו שאמרו ז"ל (שבת ל' ע"ב) וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום "גם" אפילו "כי אלך בגיא צלמות" רחמנא ליצלן, היינו שיש לי צרות וייסורים רחמנא ליצלן, שעל זה רוצה היצר הרע להפעיל בי עצבות, רחמנא ליצלן, אף על פי כן "לא אירא רע". היינו שאין לי יראה מן היצר הרע הנקרא "רע", והוא ראשי תיבות "רע עין". שהרי הוא היצר הרע, הוא המלאך המוות, כמו שכתבו (בבא בתרא ט"ז ע"א), והרי המלאך המוות הוא מלא עינים, דלכך הוא רע עין. ומפרשה הטעם "כי אתה עמדי", היינו מפני שיש לי שמחה מן ה' יתברך שהוא עמדי תמיד. וזה "אתה" ה' יתברך "עמדי". ומפני זה "שבטך ומשענתך" שהם ענייני הייסורים, רחמנא ליצלן, "המה ינחמוני". אחר שידעתי שהם מהשגחה הפרטית מה' יתברך, והנני שמח בזה גופא מה שה' יתברך הוא האלקים שלי ומשגיח עלי, הן לטב הן לביש, רחמנא ליצלן, וכדרך ששמעתי השם כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הצדיק הרב רבי יחזקאל מקאזמיר זכר צדיק וקדוש לחיי העולם הבא זכותו יגן עלינו, דמזה מה שהאדם אומר בכל יום הברכה "שלא עשני גוי", צריך לקבל על עצמו ששה לטרות בשר מפאת גודל השמחה שהוא איש יהודי. וכבר הבאתי מזה בספרי האריכות.
והנה זה העניין הוא דהיה אצל יעקב אבינו עליו השלום שהוא היה סובל כמה וכמה צרות, דכמה הרפתקאי דעבר עליה. צרת עשו, צרת לבן, צרת דינה, צרת רחל, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין. ואחר כך כל אלה לירד בגלות למצרים. דזהו באמת מה שאמר יעקב אבינו עליו השלום לפרעה "מעט ורעים היו ימי שני חיים", דהיינו מפאת הצרות שעברו עליו. וכמו שכתוב במדרש רבה "לא שלותי ולא שקטתי וגו'", "לא שלותי" מעשו, "ולא שקטתי" מלבן, "ולא נחתי מדינה. "ויבא רוגז" – זה רוגזו של יוסף. ואחר כל זה היה בשמחה. שלא הפעילו היסורים והצרות בו שום עצבות. כי היה בוטח בה' יתברך שבוודאי הכל לטובה. ועל דרך הבטחון לנחום איש גמזו, כמו שכתוב בגמרא (תענית כא עמוד א) דאף דאפקוהו לקטלא אמר "גם זו לטובה". עיין שם. שהוא מפני שהיה יודע דה' יתברך הוא פטרונו המשגיח עליו. ומאתו לא תצא הרעות. וממילא על ידי זה גופא אפשר להיות בשמחה גדולה אפילו בשעת צרתו כנ"ל. וזה מה שאמרו במדרש רבה (ריש פרשת ויצא) דאף שנטל אליפז ממונו של יעקב אבינו עליו השלום, אמר "מה אנא מוביד ברי מן בריי, אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ". והיינו שהיה מאמין בה' יתברך שאפילו הרעה הוא טובה. וכנ"ל, ולכך הוא דהיה מלא שמחה, ולא היה בעצב ודאגה, שמפיל היצר הרע כנ"ל, דהיצר הרע לא היה יכול לו כלל.
והוא דעל פי זה יבואר הכתובים שלפנינו. ויחי יעקב בארץ מצרים וגו', והיינו דאחר כל הצרות והרפתקאות שעברו עליו, אף על פי כן היה חי, שהיה נחשב החיים שלו אצלו, כאילו יש לו כל טוב. וכידוע כי החיים בצרות, רחמנא ליצלן, וכידוע כי החיים בצרות אין נקראים חיים, רחמנא ליצלן, אין נקרא "חיים", דלכך עני חשוב כמת, ומי שאין לו בנים נקרא "מת". דאין החיים חיים כלל, דהמצטרך מואס בחיים. אבל יעקב אבינו עליו השלום, אף שהיה מצטער בצרות רבות, היה חי בשמחה וחדוה, (ועיין בזוהר הקדוש פרשה זו דף רט"ז ע"ב, דפרשת "ויחי יעקב", שהוא חדוה ושמחה. עיין שם), ומפרש הכתוב מאי טעמא, "שבע עשרה שנה", שהיה לו שמחה מה' יתברך, שהוא בבחינת שבע עשרה שנה, דהשם הוי'ה במספר קטן גימטריה שבע עשרה. וכן השם אהו'ה גימטריה שבע עשרה. והיינו שהיה לו שמחה מאת ה' יתברך שהוא אלקיו ובודאי משגיח עליו לטובה. ולאיזה עניין השמיענו הכתוב זה כאן, על זה פירש רש"י ז"ל לפי כיוון שנפטר עיין יעקב אבינו כו'. היינו דמי שנפטר ממנו בחינה הזאת דיעקב אבינו דיעקב אבינו עליו השלום, דהיינו שנופל חס ושלום לעצבות מצד הייסורים והצרות, רחמנא ליצלן, שאינו יכול לשמח את עצמו בזה מה שהקב"ה הוא פטרונו, אז נסתמו עיניהם ולבן של ישראל מפני צרת השיעבוד, היינו מצרת השיעבוד של יצר הרע יותר ויותר. ודי לחכימא….
(דברי משה, פרשת ויחי, עמ' 218-219, הרב משה יהודה ליב טויב הי"ד)