גרגירי מחשבה אקטואליים / הרב יהושע בוימל הי”ד
* “הבה נתחכמה לו”. הגלות הקשה ביותר תבוא עלינו בעת שאויבינו מבקשים להחכים אותנו, לעשותנו בני אדם נאורים…
* יצחק אבינו חרד פעמיים: פעם אחת כשהיה נעקד על גבי המזבח (במדרש רבה תולדות פרשה ס”ז: מחרדה שחרד על גבי המזבח), ופעם שנית כשנכנס עשו לחדרו אחרי שלקח יעקב את הברכות. נפעם השנית מדגיש הכתוב “חרדה גדולה”. מה פשר הדגשה זו? ראה יצחק את צאצאיו זרע ישראל על מזבח ה’, בשעה שנעקדים ומוסרים את חייהם על קידוש השם, מתוך שמסרבים להתכחש לאמונת אומן, מיד תקפתו חרדה לנוכח זה החזיון. אבל ידוע ידע כי סופם לעמוד כראוי בניסיונות האלה. ברם, כיון שבא עשו עליהם בעלילה, בטענות כלכליות, שהם רמאים וסחטנים וכיוצא בזה כדבר – שנאמר “ויעקבני זה פעמיים” -ומעמיד פני עשוק ונגזל, וקובע ממילא שהותר דמם של ישראל, דבר זה זעזע את יצחק עד כדי “חרדה גדולה עד מאד”. מי יודע אם יוכלו לעמוד בניסיון הזה…
* מי האיש ראוי לעלות ולהתנחל בארץ ישראל? דבר זה נלמד מסדר ארבע פרשיות שבתפילין: “שמע”, היינו קבלת עול מלכות שמים, “והיה אם שמוע”, קבלת עול מצוות, “קדש”, להתקדש ולהיות טהור, ורק לאחר מכן “והיה כי יביאך”…
* ארץ ישראל הוא העולם הבא של עולם הזה וכן העולם הזה של העולם הבא…
* “האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו” (שבת קי”ג ע”ב). עיין בפירוש רש”י שמבאר “מבשר אבותיו שמתו שם בגולה”, והכוונה דכל מי שביכולתו לרכוש בית וקרקע בארץ ישראל ולהתפרנס שמה, ולמרות שהדבר בהישג ידו מעדיף לאכול עפרה של בבל, היינו לרכוש קניינים בחו”ל ולהישאר שמה, הרי זה כמי שאוכל בשר אבותיו. הלא האבות סבלו וחיו מעונים בגולה זו, היו נרדפים ומומתים על קידוש השם בפרעות ובטבח דמים ואיך מסוגל איש מיוצאי חלציהם לתרום גם את חלקו לפיתוח ושגשוג אדמת הגלות? אין זה אלא כאוכל בשר אבותיו הקדושים להנאתו…
* ציווה הקב”ה לנח ערב המבול לבנות תיבה. מה טעם לא ציווהו לנסוע לארץ ישראל כדי להינצל, כי שם לא ירד המבול? אלא בזמן שמציף מבול וזרם מים זדונים את העולם, אין זו הגינות להימלט על נפשו לארץ ישראל כדי להציל רק את עורו, אלא זוהי חובת איש צדיק שיוסיף לישב בגולה ולדאוג לעת כזאת שלא תיפסק שלשלת הזהב…
* צא ולמד מה בין מנהיגי עמנו למנהיגי אומות העולם. קח לדוגמא את החוקה בארץ מצרים: “כי חוק לכהנים מאת פרעה”. העם כולו גווע ברעב, אין לחם לפי הטף, האנשים האומללים ברצון מוכרים את עצמם ואת אדמתם לעבדות ולמקנה לפרעה, הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. “רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה”, כהני הדת היו בעלי חסינות מיוחדת, כי אין ברוח חלקם והאדמה יסודם, חלילה לפגוע בקודש קדשיהם. לעומת זאת, להבדיל, בכהני ישראל כתוב “לא יהיה לכהנים וגו’ חלק ונחלה”. אין להם מאומה בנכסים הארציים של העם בארצו, רק אישי ה’ יהיו נחלתם, כי מנהיגינו הם ביסודם אנשי רוח…
משל למה הדבר דומה: לאדם שטיפס אל העלייה על גבי סולם, והחזיק בידו גפרור, קרא אליו חברו “אחוז היטב בגפרור כי נוטל אני את הסולם מתחתיך”. כיוצא בזה יש בני אדם, כאלו המזייפים את רעיון ישוב ארץ ישראל, אשר מחזיקים בידם מכשיר קטן להפיץ כמה קווי אור קלושים. אבל מאחר שהם משמיטים מתחת לרגליהם את יסוד העמידה והקיום של ישראל, את התורה, מה ערך יש לגפרור זוטר אשר בידיהם…
על מכת ההתבוללות: במפרשים הקשו למה ציווה הקב”ה לישב בסוכת כדי לזכור את ענני הכבוד, ולא ציווה לעשות זכר לבאר ולירידת המן במדבר? ואפשר זוהי הסיבה, כי מן הבאר והמן שתו וניזונו גם אנשי ערב-רב, לא כן בענני הכבוד שפלטום – כמובא במדרש – וישבו תחתיהם רק זרע כשרי ישראל. לפיכך ראוי לייחד זכר מיוחד להם. כך גם המה נקראים “ענני כבוד”, כי כבוד גדול הוא לישראל בעת ישכון העם לבדד, באיו שם תערובת של זרים. הענן שימש כ”גיטו” הישראלי בגלות המדבר…
* “משורר ששיער חייב מיתה” – אדם המסוגל לקום ולשורר תהלת ה’ בקרב הארץ, אר אינו מנצל את סגולתו לכבוד שמים, אלא תחת לשורר הוא “שוער”, ונועל את הפתחים – מתחייב בנפשו.
* איתא במדרש: “כשאמר קין ‘השומר אחי אנכי”. אמר לו הקב”ה: קרקפתא דלא מנח תפילין את”. מה הקשר בין הדברים? ביום שילד יהודי מתחיל להניח תפילין, הריהו מצטרף לקהלת יעקב ונעשה חבר שווה זכויות וחובות בציבור הישראלי. נאמר במשה רבינו “ויגדל משה ויצא אל אחיו” – כיון שנעשה גדול, דהיינו שהגיע לגיל בר מצוה שמניחין בו תפילין, מיד הרגיש מחובתו לצאת אל אחיו ולראות בסבלותיהם, לראות במה יכול הוא לעזרם ולסעדם, כמסופר במדרש שהיה נותן כתף לזה ומושיט ידו לזה לסייעם במשא. הנחת תפילין קשורה, איפוא, בגיל המסמל את חובת העזרה ההדדית בקרב בני א-ל חי. התפילין משרישים חובה זו בתודעתו של החבר החדש שהצטרף כעת לקהיליה היהודית. אמור מעתה: כיוון שאמר קין “השומר אחי אנכי”, גילה דעתו שאין הוא נושא בשום אחריות כלפי אחיו – סימן מובהק שאינו מניח תפילין.
(הרב יהושע בוימל הי”ד, שלשה דורות עמ’ תא)
רדיפות היהודי במשך הדורות
ה”שה” סמל הרחמנות והחמלה, היה אליל מצרים – דחליל כלפי חוץ; ואילו ה”שור”, סמל האכזריות, משמש לגויים דוגמא חיה במעלליהם: “כלחוך השור”. שור אין הנאה להיזקו, תכונת שור לעקור כל צמח עם שרשי וכיו”ב. פרעת הרשע הוא שחידש מזמה לא נודעת, להעמיד פנים כרחמן וצדיק, ולעשות בהסתר כל תועבה – לחפות על כל דבר פשע באמתלאות. לדוגמא: (דבר ששמעתי מפי אדמו”ר מהר”מ שפירא מלובלין זצ”ל) כיוון שביקש לגזור על ילדי ישראל להשליכם היאורה, השתדל שהמבצע יעבור בשתיקה, ולכן נמנע מלפנות אל המוני העם בקריאה גלויה, אלא קרא לחיות, לשכרים שלו, כדי לצוות “אם בן הוא והמיתן אותו”. והיה כי יזדעקו שגרירים של ממלכות ידידותיות למחות בו, יוכל פרעה בנקל להצטדק ולומר: “לא בי האשם. לא ממני יצתה הגזירה, מזימת הפקידים היא”. גם אחר כך, בראותו שאין מחשבותיו מתקיימות, יצא בכרוז פומבי לכל עמו “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”. אבל הפרשנים המיוחדים לכוונותיו של המחוקק במצרים, ידעו היטב את הכוונה, כתרגומו: “בנין דיהודאי”. שוב יוכל פרעה להישאר צדיק וישר כלפי חבר הלאומים. אין הוא אלא דורש מעמו שישליכו קרבנות לאלהיו, לנילוס, וכדרך שלא מיחו בשעתו על עבודת המולך ושאר פולחניה של עבודה זרה, כך אין שום עילה למחות בו עתה, כי אין מדרך המלכות להתערב באופני עבודת אלהיה של מדינה ומדינה. ואף אם למעשה צירף פרעה תרגום סודי לכרוז “כל הבן”, המחיל את הגזירה על בני-ישראל לבדם, הרי כלפי חוץ הנהו מתורץ כדבעי. אם תתגלה לבסוף העובדה שהשליכו ליאור רק את ילדי היהודים – אשמת הפקידים המבצעים היא.
ברוח זו מתפרש הכתוב “ויקם מלך חדש על מצרים” – שנתחדשו גזירותיו (חז”ל). כלומר, מתחילה סבר פרעה, שאם רצונו לשאת חן בעיני לאומים אחרים ולהצטייר בעיניהם כמלך של חסד, שומה עלינו להעניק ליהודים שויוון-זכויות עם כל שאר האוכלוסין בארצו. עד שלבסוף חור ונמלך בדעתו, כי אין צורך בזה, הלא יכול הוא לנקוט בתכסיסים דיפלומטיים – כמו של דו פרצופים, להערים ולאחז את העיניים, להתנהג בפני ארצו כרשע עריץ ולהעמיד פנים כלפי העולם החיצוני כצדיק וישר… כשה תמים… משום כך, בשבא הקב”ה לגאול את עמו ישראל מגלות מצרים, ציווה עליהם לשחוט את ה”שה”, כלומר, לטבוח אחת ולתמיד את אלהיהם המדומה של המצרים, את סמל הרחמים, שהיו מתעתעים בו את הבריות כל הימים, ובדרך זו מחפים על גודל רשעם ואכזריותם.
ובליל יציאתם מכור-הברזל, הכה ה’ את המצרים ב”מכת בכורות”, להודיע שהבכורים – דהיינו ראשי העם – המה אשמים בכל, לא הפקדים הזוטרים אשר רק ביצעו את הפקודות, כדברי ספר משלי: “מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים”. המושל אינו כי אם מקשיב לרעה, אולם די בזה כדי שיהיו כל עושר רצונו מוציאים לפועל את המעשים הנפשעים ביותר.
(הרב יהושע בוימל הי”ד, שלשה דורות עמ’ שצח)
מספר הצפיות במאמר: 118
