ביאור למאמרו של בן עזאי “כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה” / הרב אלעזר משה הורביץ הי”ד
אחי וראש הגאון מוה”ר צבי שליט”א אבדק”י בדרעזין בירת זכסן הראה לנו נפלאות ומילתא אלבישייהו יקירא וישמחו הלומדים ומביני מדע כי כל דבריו נאמרו בהשכל ודעת לשמחת לב כל חוקרי תושיה, ובזרוע עזו הופיע נתרה על דבר הירושלמי סידורו ועריכתו, ואשרי עין רואה כל אלה הדברים אשר חדשות ינצורו ויגלו נעלמות מדורות ההם אשר בערפל חתולתם, מכל מקום אהיה כ’יהודה ועוד לקרא’, וארהיב עז בנפשי להעיר איזה דברים אשר ידי הכתה הגיעה לרשום על דבריו…
ומה שכתב עוד שם מתוספות בכורות נ”ח, דיבור המתחיל ‘חוץ’, שכתב על מימרא דבן עזאי ש”כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה”, שעל רבי אלעזר בן עזריה היתה כוונתו, כי בירושלמי איתא שהיה קרח, וזה אינו בשום מקום. ובתוספות בבא בתרא קי”ג תפסו זאת בשם בראשית רבה, ובצדק האיר בעל יפה עינים שאינו בזה ובזה. והנה רבנו תם שם בתוספות דחה פירוש רש”י וערוך שפירשו “חוץ מן הקרח הזה”, על רבי עקיבא נאמר שהיה קרח, ועל כן נקרא בנו רבי יהושע בן קרחה. והקשה רבנו תם עליהם דהא אסור לכנות שם לחבירו, נהי דבן עזאי דרך בדיחותא קאמר, “חוץ מן הקרח”, מכל מקום לא היו חכמים מכנים את רבי עקיבא בשם “קרחה”, שהוא לגנאי. ואולי כוונתו על פי ספר חסידים דהיכא דאין מתכוון להקניט חברו רק להוציא מילתא דבדיחותא דרך חידוד, שפיר דמי. ואין קפידא וחדידא קודם לליבונא שאחר כוונת הלב הדברים נאמרין ושלא להלבין פני חברו כיוון רק לאמרה דרך צחות ושרי, ואסמכתא לזה (מעירובין כ”ו) דקאמר ריש גלותא על אמוראי הש”ס “חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו”, ועל כן סבר הרב רבנו תם על “חוץ מן הקרח” אין קפידא וניחא, משום דלבדיחותא בעלמא קאמר. רק על “בן קרחה” קשיא ליה. ועיין תוספות מנחות ל”ז מה שכתב אודות רבי יוסי החורם (ומעובדא דהאי תלמידא חדא מגו תלתא שאמר דרך צחות לרבו “על אבן אמת שבעה עינים” והקפיד הרב שהיה סומא בעין אחת” (מהרי”ט) צריך עיון).
ובאמת עוד זה מי ניחא, דאף כשאינו מכנה לשם גנאי דשרי, מכל מקום מדת חסידים שאין לכנות בשום אופן כלל (מגילה כ”ח:) שלא קריתי לחברי בחניכתו, שכתב החד אמר שאפילו כינוי שאינו גנאי לא קרא ואיך בן עזאי קאמר “חוץ מהקרח הזה”. ותו על פירוש דמוקי דעל רבי אלעזר בן עזריה נאמר, קשה כנ”ל איך כינוהו לגנאי. ועל כן נראה לומר דבן עזאי דאמר “חוץ מהקרח הזה” על רבי עקיבא היתה כוונתו כפירוש רש”י וערוך, ולא הוי כינוי לגנאי, כי אמר זה בהסתר דברים להגיד גודלו ושבחו של רבי עקיבא, ושלא יקנאו אותו, ועל כן אמר מילתא מעולפת דמשתמעי לתרי אפי. וכהאי גוונא מצאנו לשמואל קרי לרבי יהודה “שיננא” שהיה חביב עליו עד לאחת, שהרי קרי עליה “אין זה ילוד אשה” (נדה הלכה י”ג). ובערוך מובא בהגהות הרי”ב חגיגה ט”ו ד”שיננא” פירושו מחודד בתלמוד, מלשון “חץ שנון”, ויש אומרים “גדול השינים”. ובשיטה מקובצת כתובות י”ד פירש ששיניו גדולות קרי ליה “שיננא”. וצריך ביאור איך כינוהו “שיננא” בשביל ששיניו גדולות משאר בני אדם, הא זה גנותא היא, ואפילו אם תמצי לומר שאינו גנאי, מכל מקום לפי דאמרן מדת חכמים שאין לכנות בשום אופן כלל. ואפשר משום חשש דעינא בישא, כעין ברכות נ”ח” “חכימת כולא האי, ויהבי ביה רבנן עינייהו וכו'”, ועל כן קרי ליה “שיננא”, לישנא דמשתמעי לתרי אפי שכוונתן שהיה מחודד עד להפליא כחץ שנון, ומשום חשש עין רע אמר הלשון “שיננא” שמשמעותו נמי שיניים גדולות, ועיין נדרים ס”ב דשרי ליה לצורבא דרבנן למימר “עבדא דנורא אנא” וכוונתו לשמים (עבודה זרה ט”ז: ועיין יורה דעה סימן קנ”ח).
והנה בריש אין דורשין (י”ב) מנה לשבעה רקיעין ומסיק עוד רקיע אחד יש למעלת מראשי החיות, דכתיב “ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא” עד כאן יש לך רשות לדבר, מכאן ואילך אין לך רשות לדבר, שכן כתב בספר בן-סירא “במופלא ממך אל תדרוש, במכוסה ממך אל תחקור, במה שהרשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות”. ולקמן בדף י”ד בארבעה שנכנסו לפרדס וכו’ רבי עקיבא יצא בשלום, ועל כרחך שהבין עד הרקיע, שהוא כעין קרח, כי למעלת מזה אין רשאי להתבונן, וכן פירש רש”י במשנה “מה למעלה” מרקיע שעל גבי ראשי החיות. ורבי עקיבא לחודא השיג מה שיכול ורשאי להשיג ולהבין, היינו עד רקיע שהיא “כעין הקרח הנורא”, כי למעלה אינו רשאי להתבונן. מה שאין כן בן עזאי, לא אפשר לו לעלות בסולם גבוה שווה לרבי עקיבא ולא הגיע למדרגה זו להשיג הסוד שנרמז “ברקיע כעין הקרח הנורא”, כדאיתא בש”ס התם, על כן אמר “כל חכמי ישראל וכו’, חוץ מן הקרח הזה”, היינו רבי עקיבא שהיה קרח (כפירוש רש”י), ואמר מילתא דמשתמעי נמי שהשיג עד סוף ותכלית שאפשר לבן אדם להבין במעשה מרכבה. ולא אמר זאת להדיא בפירוש, רק מעוטף במעטה שהיה קרח, כדי שלא יקנאו אותו, כי הקנאה מוציאה האדם מן העולם, ואמר מילתא דמשתמעי לתרי אנפין, ורבי יהושע בנו של רבי עקיבא נקרא גם כן “בן קרחה”, היינו בן רבי עקיבא שהשיג והבין הכתוב “רקיע כעין הקרח הנורא”. ואפשר עוד שברא כרעא דאבוה, שגם הוא ירד להבין עמקי סוד המרכבה, על כן כנוהו בשם “בן קרחה”, כעין שקורין ללוי “בן לוי”. עיין מועד קטן ט’, בברכת רבי יהודה בן גרים וחד דעמיה לבריה דרבי שמעון בן יוחאי, למען שלא יתערב עצב בה אמרוה בלשון נסתרה, בחידות, להבין משל ומליצה. ועיין במדרש רבה בעניין אבין רמאה שנקרא על שם צדקותיו שעשה.
הרב אלעזר משה הורביץ, נולד בערך בשנת תרכ”ח (1868) לאביו, הרב חיים אריה ליב רבה של קהילות קרקוב וז’ובקבה ומחבר הספר “חיי אריה“, ולאמו, הרבנית ציפורה, בת הנדבן מיכאל צבי ציפרעס, שהקים בית כנסת מפואר בקרקוב. עוד בצעירותו כתב עם אחיו, הרב צבי הירש, מכתב לרב אליעזר אפרתי לסייע לו בחקר תולדות משפחת הורביץ, והוא פרסם את הדברים כנספח לספרו “דור ודורשיו” (תרמ”ט), בהקדמתו כותב עליהם הרב אפרתי על הבחורים הצעירים שהינם “בחורי חמד המפורסמים לעילוים”.
הרב אלעזר משה הורביץ מקרקוב, היה תלמיד חכם מופלג ואיש עסקים. הוא נשא לאשה את מרת הלנה בת רבי מרדכי צבי יענער. ספרו “טוב עין, חלק א'” על תחילת מסכת יבמות ירושלמי, יצא לאור בקרקוב בשנת תרצ”ה (1935), ולא זכינו שיצאו לאור כרכים נוספים מסדרה זו. לספר נוספו הסכמות מאת הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד, רבי משהניו מבויאן הי”ד, הרב דוד הורביץ מסטניסלב ומאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אחי הרב המחבר, הרב צבי הירש הורביץ, הוסיף לספר מבוא על דבר סידור ועריכת התלמוד הירושלמי, חלק מספרו “תולדות משפחת הורוויץ בדורות הראשונים”, ודף חידושים. בנוסף פרסם הרב אליעזר משה מאמרים בכתבי עת רבנים (“רבותינו שבגולה” – פרשבורג, תרע”ה, ו”הכוכב” – מונקאטש, תרצ”ה).
הרב אלעזר משה הורביץ, נספה בסביבות שנת תש”ג (1943). אשתו הרבנית הלנה, בתם ושלשה מבניהם נספו בשואה. הי”ד. רק אחד מבניהם, ר’ הרשל, שרד.
אחיו, הרב צבי הירש הורביץ, רבה של דרזדן היה גם היסטוריון ומחבר, שהיה מחלוצי מחקר הגנאלוגיה הרבנית בארצות אירופה ומחוקרי סידורו של התלמוד הירושלמי. הוא הצליח לברוח מגרמניה זמן קצר לפני ליל הבדולח וזמן קצר לפני שבאו הנאצים לאסור אותו, הוא עבר לאנטוורפן, ועם כיבושה של בלגיה בידי הגרמנים עבר לצרפת. הוא נפטר בי’ באייר תש”ה ונקבר בניס שבצרפת.
מספר הצפיות במאמר: 297
