להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת אמור

רמז למועדות בהחלפת אותיות

אחד מהעניינים המרכזיים בפרשתנו הוא המועדות, ראש השנה יום הכפורים ושלשת הרגלים. בשולחן ערוך הביא עפ"י הטור רמז לחלות המועדים כולם עפ"י זמן ימי חג הפסח וחילוף אותיות, וזו לשון מרן המחבר (הלכות ראש חודש תכ"ח ג'):

סימן לקביעת המועדים: א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"צ ו"פ. פירוש ביום ראשון של פסח יהיה לעולם תשעה באב, וסימן 'על מצות ומרורים יאכלוהו', ביום שני בו שבועות, וביום שלישי בו ראש השנה, ביום רביעי בו קריאת התורה שהוא שמחת תורה, ביום חמישי בו צום כפור, ביום ששי בו פורים שעבר. עכ"ל מרן המחבר.

בספר נהרי אש לרב אברהם שמעון הלוי אנג'ל הורוויץ מזליחוב זצ"ל הי"ד (מכתבים ג') כתב בענין זה וזלה"ק[1]:

…אכתוב לך מאמר קטן מזכרונותי על ל"ג בעומר. נתתי לבי לסימן הקדמונים מימי פסח… [כמובא לעיל]. בשלמא כולהו לחיי דעתידין נינהו, אלא ו' פורים, פירוש ו' דפסח הי'[ינו] פורים שכבר עבר, מה נפק"מ מזה, ובאותו היום יהיה ל"ג בעומר. מאי נפק"מ, איזה מצוה טעונה להיות בל"ג בעומר שצריכין זכר לבל תשכח, וזכר הזה יהיה מימי פסח?!
אמרתי שישנן דברים בגו שזולת הסימן יש בזה גם השייכות חד לחבירו.
א"ת – לידע שכל עוד משיח צדקנו לא בא, אין גדלות שלא ימשך אחריו קטנות, ולכן הוי זהיר ברוחך בזמן הגדלות לבל תרום רוחך אפילו זיז כל שהוא ואפילו בהלו נר ה' על ראשך תשפיל רוחך מאוד מאוד, וזה א"ת מן גדלות המוחין דליל פסח נמשך ילל של תשעה באב, ה' יתברך יאמר די לבזיון יום ההוא ויהפך במהרה בימינו לששון ולשמחה…ומיהו אין הכוונה לדרך עצבות ח"ו רק שפלות רוח בשמחה, ומבקשי ה' יבינו כל. [ב"ש] – להורות שכל דבר שבקדושה נעוץ סופו בתחלתו, לכן ב"ש ב' דפסח ביום שמתחיל הספירה, בו שרש חג השבועות, הוא תכלית הספירה, כמו שכתוב תספרו חמשים יום, אלא שמ"מ [שמכל מקום] אין לחבר יום החמשים במספר ממש להמ"ט [לארבעים ותשעה], שה'דרך לבוא אל העיר' זה ענין בפני עצמו, וה'עיר' ענין בפני עצמו, מ"ט ימי הספירה הם כמו דרך לבוא העירה עיר האלקים הר קדשו, והבקי בסה"ק [בספרים הקדושים] ובפרט בתפארת ישראל לרבינו המהר"ל יבין זה.
ג"ר– ג' של פסח הוא הגבורות דספירת העומר, ולכן ממשיכין לאותו היום יום הדין של ראש השנה שהוא גבורת יצחק אבינו ע"ה…
ד"ק – ד' של פסח תפארת דספירה זה מדת אמת כידוע. ואין אמת אלא תוה"ק ולכן באותו היום הק' גדולה דתוה"ק [דתורה הקדושה] היינו שמחת תורה.
ה"צ – כבר אמרו בזה"ק יום הכפורים דא נצח דרגא דמשה רעיא מהימנא.
ו"פ – ו' פורים ול"ג בעומר פל"ג, ביום ו' דפסח באו ישראל לקטנות גדול עד שהמרו על הים ואמרו 'המבלי אין קברים במצרים' וכו' וכל קטנות באמונה הוא מקליפת עמלק. אולם דבר זה של ספיקות באמונה יש ע"י קלות ר"ל ויש ע"י עצבות, כיוון שבעת העצבון א"א [אי אפשר] להיות שלם באמונה כמובן למבין.
והנה בכל יום ששי דפסח הוא קשה לדורות, כידוע שבהוד יש אחיזה גדולה לחיצונים ונהפך לדוה בעוה"ר, אבל יש לזה סגולה מן פורים דלפניו, ול"ג בעֹמר [כתיב חסר דייקא] דלאחריו שעולה מספר מש"ה רעיא מהימנא שהוא רועה לכל נפשות ישראל אמונה שלימה…ורשב"י בהילולו תיקן אפילו הוד, דבהוד שהיה להם להחיצונים אחיזה בו, תיקן זאת הוא ע"ה בכפליים הוד שבהוד ליום אורה ושמחה של אמונה שלימה לכל ההולכים בעקבותיו. וזה ו"פ פל"ג [הסימן בטור] פורים מפלת עמלק המבלבל מן אמונה טהורה, והל"ג בעומר מלאחריו השפעת אמונה ע"י הלולא דרשב"י קדוש ישראל, אשר תיקן הוד שבהוד שביום הזה נתעלה ונתעלו הנפשות והעולמות על ידו…עכ"ל הרב אברהם שמעון הלוי[2] זצ"ל הי"ד.

להזהיר גדולים על הקטנים – להאיר מהגדולים על הקטנים

הפרשה שאנו קוראים השבת היא פרשה מיוחדת באשר בה כל המועדות נקבצו ובאו. בתחילת הפרשה מובא ענין אזהרת היפך הטהרה בכהנים וזה לשון הכתוב:

(ויקרא כ"א א'-ב') וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו. כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו…מבאר רש"י (עפ"י יבמות קי"ד ע"א) אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים. כלומר שהגדולים יזהירו את הקטנים מלהטמא. פירוש מקורי מעניין מביא הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד^[3] בספרו ארץ צבי עה"ת בפרשתנו וזלה"ק: הנה דין זה [להזהיר גדולים על הקטנים] נוהג בכל המצוות…ולמה נכתב כאן בטומאת כהנים?

י"ל להזהיר הוא מלשון זהר, שהגדולים יאירו בתוך הקטנים, וע"כ הוזהרו הכהנים, שהם צדיקי הדור, שלא יטמאו כלל, מחמת שהם מקור האורה לישראל, והמקור צריך להיות בטוהר ובזיכוך גדול…וזה, לנפש לא יטמא בעמיו, בשביל עמיו…כי עיקר אזהרתו לטהרה יתירה הוא בשביל עמיו. זכר לדבר בר"ן סוכה (ל"ג ע"א) בשם ראב"ד, ביבשו עלי הדס ונשתיירו בו ג' עלין לחין בראשו, כשרין. וכתב הראב"ד דבזה בעי לח גמור ולא כמוש, דכיוון שצריך להציל על השאר, בעי שיהיה לח גמור. [ע"כ מסוגיה בסוכה] והכי נמי בזה, שמטרתו להאיר בתוך כלל ישראל, צריך שיהיה בתכלית הזוך והטהרה. עכ"ל הרב צבי פרומר זצ"ל.

ענין הצדקה בפרשת שלש רגלים

הרב יעקב אלימלך פאנעט[4] זצ"ל הי"ד בספרו זכרון יעקב מבאר מיקומה של מצות הצדקה בענין שלש הרגלים וזלה"ק:

בתורת כהנים[5] … למה הטיל הכתוב מצוה זו דצדקה בין הרגלים, לומר שכל המוציא מעשר תרומה וכו' כאילו הקריב קרבנות. ויש לדקדק מדוע הטיל דוקא בין הרגלים באמצע, הלא לדרש זה היה די לכתוב מצוה זאת אחר כל הרגלים ולדרוש סמוכין. וא"ת דאז לא היה קשה מידי ולא הי' דרשינן עכ"פ הו"ל לכתוב אחר פסח שהוא הראשון.

ונלענ"ד דבדיוק סמכינן לעצרת בהקדם דברי אפיקי יהודה[6] מובא בהקדמת תשובה מהרא"ל על המדרש[7] דהמלאכים טענו 'תנה הודך על השמים' [תהלים ח' ב'], ומשה רבינו ע"ה  השיב כלום למצרים ירדתם וכו' ולא הספיק להם עד שהקב"ה השיב להם, לא זה שאכלתם אצלו בשר בחלב. ותוכן דבריו שהתורה מתחלק לשלשה חלקים מצוות [הראשון] שהשכל מקיים השני הגוף שלישי שניהם יחדיו. הראשון והשלישי שייכים במלאכים יותר אבל השני רק בבשר ודם, עיי"ש. נמצא לפי זה דהתורה הקדושה נתנה לנו רק בשביל הצדקה ובזה נ"ל לפרש האי גלילאה דמנה מספר השלשה במתן תורה[8] דעיקר מתן תורה לנו היה כי אצלנו יתאחדו כל השלשה, ובזה יש לפרש בלשונו עלי' דרב חסדא היינו בשביל 'רב חסדא' גודל מעלת החסד שהאדם עושה עם חבירו ודו"ק, ולכן יתכן הנ"ל דסמוך מצוה צדקה לעצרת כי בשביל  צדקה זכו למתן תורה אשר ע"כ נסתרה טעינתם תנה הודך על השמים והקב"ה השרה שכינתו בתחתונים כאמור ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן מעלה עליו הכתוב כאילו בית המקדש קיים והקריב קרבנות. עכ"ל הרב יעקב אלימלך פאנעט זצ"ל הי"ד.

השמים שמים לה' קודם ברכה, והלימוד לקציר ארצכם לאחר הברכה

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן (ויקרא כ"ג י')

הרב סיני אדלר[9] זצ"ל (אוד מוצל מאש) כתב בספרו דבר סיני עה"ת וזלה"ק:

יש לדייק, בתחילה כתב קצירה, כלומר הקציר של הארץ, ואח"כ קצירכם, הקציר שלכם.

בדומה לכך דייקו במסכת ברכות (ל"ה ע"א) רבי לוי רמי, כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה.

ונראה שהפירוש הוא שכאשר אדם מאמין שלה' הארץ ומלואה, והוא מבטא זאת ע"י ברכה, אז והארץ נתן לבני אדם. כך אפשר לפרש גם כאן. בתחילה הקציר הוא רק 'קצירה' ואין לכם רשות ליהנות ממנו, אולם לאחר שהבאתם את העומר, ואתם נותנים בו ביטוי שהנכם מאמינים שהקציר הוא של הקב"ה, ע"י הקציר נהיה 'קצירכם', שלכם. עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.

וספרתם לכם – שכל אחד יעשה מעצמו 'ספר'

בספר יכהן פאר לרב חנוך צבי הכהן לוין[10] כתב וזלה"ק:

איתא בזה"ק (אמור צ"ז ע"ב) וספרתם לכם – לעצמכם. וזה דהיינו שיעשה כל אחד 'ספר' מעצמו מה שכל אדם הולך, וגם שיהיה באמת בעצמו ספר, כדאיתא בזה"ק (אחרי ע"ג ע"א) אורייתא קודשא בריך הוא וישראל כולהו חד[11]. וכדאיתא (משלי ג' ג') כָּ֝תְבֵ֗ם עַל־ל֥וּחַ לִבֶּֽךָ. וכאשר שמעתי כעין זה מכבוד קדושת זקני מרן מאלכסנדר זצ"ל בשם הרה"ק הרבי רבי בונים זצ"ל והרה"ק מקוצק זצ"ל. עכ"ל הרב חנוך צבי הכהן לוין זצ"ל.

ספירת העומר כל יחיד ללמדנו על מעלת בריאתו של כל אדם

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת (כ"ג ט"ו)

כתב בספר ויגד משה למסכת אבות (פרק ד' משנה י"ד 'חביב אדם שנברא') לרב משה יהודה כ"ץ[12] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

…עפ"י מה שכתב האלשיך הקדוש  (פירושו לשיר השירים א' ב' שושנת העמקים) וזה לשונו: כי אין המלך מלכו של עולם מתנשא לאמור, אני אמלוך ברוב חיל כמלך בשר ודם. על כן לא נתן תורתו אל הכלל, רק לכל איש ואיש, כאמרו אנכי ה' אלקיך (שמות כ' ב') לשון יחיד, עם דברו עם הכלל. למה, שכל אחד המקיים את תורתו, כל העולם כדאי הוא לו, ונעשה שותף להקב"ה כברייתו של עולם (תנחומא כי תבוא א'). כי צדיק אחד יסוד עולם ומקיימו, וזה שותפותו שהוא יתברך בראו וזה מקיימו.
וזה שותפותו להקב"ה בברייתו של עולם (תנחומא כי תבוא א') כי צדיק אחד יסוד עולם ומקיימו. וזה אחד מהטעמים שברא הוא יתברך אדם אחד בארץ, להורות שכל העולמות שברא איש אחד כדאי  להיותם לו, עיי"ש.
ובזה יובן שפיר אומרם ז"ל (מנחות ס"ה ע"ב) במצות ספירת העומר, 'וספרתם לכם' – שתהא ספירה לכל אחד ואחד.
ולכאורה אמאי אי אפשר לצאת ידי חובה כששומע מחבירו, הלא הלכה פסוקה היא 'דשומע כעונה' (סוכה ל"ח ע"ב)? אך לדבריו הקדושים יובן היטב, כיוון דספירת העומר הוא הכנה ליום מתן תורה כמבואר בספרים הקדושים (עיין שער הכוונות דרושי פסח דרוש ג') משום הכי כמו מתן תורה היה בלשון יחיד, לכל אחד ואחד מישראל דייקא, כמו כן ההכנה לזה הוטלה על כל אחד ואחד, ולהכי מחויב כל אחד בפני עצמו לספור ספירת העומר.
והנה מתחילת הבריאה, ברא ה' את כל הנבראים זכר ונקבה, אפילו באילנות כנודע להבקיאים בזה. אבל לא כן עשה ה' בבריאת האדם, שלא נברא רק אדם לבדו. ולבסוף כשלא מצא לו הקב"ה עזר כנגדו, ברא לו הקב"ה מצלעותיו את חוה. והיתה כוונתו בזה להורות, שכל הבריאה וכל העולמות תלויות ועומדות על אדם אחד…
ומזה יכיר המתבונן, עד כמה אהבת ה' יתברך וחיבתו לנו, שהרי ברא האדם מתחילה יחידי כצלמו, להודיע בזה שעל כל יחיד ויחיד תלוי ועומד כל העולם. כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א) כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. ופירש רש"י, כלומר חשוב אני כעולם מלא, לא אטריד עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשוך ממנה.
וזהו כוונת משנתנו חביב אדם שנברא בצלם, חביב האדם משאר הנבראים שנברא יחידי כצלם אלקים, ובזה חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, מזה יכיר האדם אהבת ה' יתברך וחיבתו אליו. שהרי זאת היתה תכלית בריאתו יחידי, להורות שעל כל יחיד ויחיד תלוי כל העולם, ולמענו לבד נברא העולם. עכ"ל הרב משה יהודה כ"ץ זצ"ל הי"ד.
עפ"י דבריו אלו מובן שכתב בעצמו בתורף דבריו שספירת העומר הינה דוקא מצוה לכל אחד ואחד, שהרי הספירה היא לקבלת התורה, וקבלת התורה היא לכל אחד ואחד, כפי שבריאתו היתה יחידית להראות מעלת האדם בהתדמותו לבוראו.

'ובקוצרכם' דומה אבל שונה, עיון בדברי רש"י

וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹקיכֶֽם (ויקרא כ"ג כ"ב)

רש"י: ובקצרכם – חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין…
תעזב – הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם.
 בספר פנינים יקרים לרב שמעון בצלאל ניימן[13] זצ"ל הי"ד הביא בפרשתנו דברי ספר מעשה רוקח לרב אלעזר רוקח אב"ד אמשטרדם (נפטר תק"ב בצפת שנה לאחר עלייתו), וזלה"ק:
בשם הגאון מוה' [מורנו הרב משה, (יתכן שזהו סבו מצד אמו)] איתא ברש"י [הובא לעיל] וזה תמוה מאוד למה לא כתב רש"י זה בפרשת קדושים דשם ג"כ כתוב לעני ולגר תעזב אותם', וצריך עיון.
ונקדים דאיתא בתוספות חולין (פ"א ע"ב) בד"ה הנח למחוסר זמן, היכא אמרינן דלא אתי חד 'עשה' ועקר שני לאווין, דוקא היכא דליכא בעשה שום מעשה, לכך אין כח בעשה לעקור שני לאווין, אבל היכא דאיכא בעשה קיום מעשה, יש בה כח לעקור שני לאווין. ואיתא במסכת יומא (ל"ו ע"ב) דלקט שכחה ופאה הוא ניתק לעשה, ופירש רש"י דכתיב 'תעזוב אותם' היינו אם לא הנחת בשעת קציר לקט שכחה ופאה, תעזוב עוד ואינו לוקה, יעויין שם.
והנה א"נ [אי נימא] דתעזוב אותם הנח לפניהם והם ילקטו, נמצא ה'עשה' דתעזב אין בו מעשה ואין עוקר רק לאו אחד, ושפיר נ"מ בשני לאוין, אבל אי נימא תעזוב הפירוש דבעל הבית מחלק לעניים ונמצא עושה מעשה בידים ועוקר שני לאווין שוב אין נ"מ בשני לאוין.
והשתא א"ש [אתי שפיר] פירש רש"י. חזר ושנה לעבור עליו בשני לאוין. ואת"ל מה נ"מ [נפקא מינה] הא הו"ל [הוה ליה] לאו הניתק לעשה דעוקר אפילו שני לאוין. לכך פירש [רש"י] הנח לפניהם ואין לך לסייע, ואין בו מעשה ואין עוקר שני לאוין [במעשה רוקח שלפני[14] הוסיף וזלה"ק: אבל אם לא הוי אלא חד לאו, אתי עשה ועקר הלאו אפילו כל דהוא, ודוק היטב]. ע"כ עפ"י הפנינים יקרים הרב שמעון בצלאל ניימן זצ"ל הי"ד, שאסף פניני מרגליות מספרים שונים ושאין יד הכל ממשמשת בהם כלל.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com

---

[1] בראשית דבריי אומר כי המאמר דלקמן יסודו בספרי החסידות שמושתתים על תורת פנים, אך כדרכם של ספרי החסידות 'תרגמו' מושגי עומק ליסודות בעבודת ה' של היהודי. ההבנה הבסיסית ביותר כאן היא ששבע הספירות חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד מלכות (בלי ה'שלש עליונות': כתר חכמה בינה) מבטאות כאן בדבריו יסודות והדרכות בעבודת ה'. הן מנויות בסדר הדרגתי של השתלשלותם, וכנגד כל אחד מימי הפסח כפי שיראה בדבריו. עדיין יש מקום נכבד ל'הרחב דבר' גם לי שלא זכיתי לבוא אל הקודש פנימה, אבל מעיון בספרי החסידות, ניתן להגיע להבנה טובה ועמוקה יותר, ויה"ר שאזכה להרחיב על פיהם.

[2] הרב אברהם שמעון הלוי הורביץ זצוק"ל הי"ד (מכונה 'ר' שמעונל'ה/שמעו'לי זליחובער') תרל"ו-תש"ג. צדיק גאון קדוש, דמות פלאית עלאית מיוחדת במינה. 'התהלך בעולמנו על פני האדמה החומרית כמרחף גרידא, נוגע ואינו נוגע. הצטייר בעיני כל רואיו כדמות קדושה מעולם המלאכים.' (מהספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ו, עיקרי הדברים להלן משם מקורם). בהיותו בן שש כבר היה בקי בש"ס משניות, לאחר שלמד כל הכ"ד ספרים. וכן בספר נהרי א"ש (לקוטי דיבורים אות ע"ט) שממנו הובאו הדברים לעיל כתבו בשמו: היה מעורר מאוד פעם אחר פעם על למוד תושב"כ ודברי כל נביאי אמת וצדק עד מלאכי האחרון…דברי הנביאים הקדושים הנאמרים מפי ה' לעמו ישראל המביאים קדושת התורה בנפשות ישראל לנצח…
לימד בכמה מקומות כאשר שיא פריחתו והשפעתו היו בישיבת יח"ל (ישיבת חכמי לובלין) בראשותו של מחולל ה'דף היומי' רבי מאיר שפירא זצ"ל. מהענקים שיצאו מכור היתוך קודש זה, היה הרב שמואל וואזנר זצ"ל. בספר אבי ההוראה שיצא לזכרו מתאר את קשרו העמוק לרב שמעול'י (עמ' קמ"ב-קנ"ד). ומאידך גיסא הערכת הרב לתלמידו שהתבטאה במכתב שנתן בידו ובו כתב בין דבריו: אשרי הקהל ישורון אשר ישימוהו עליהם לרב לדון ולהורות…
בקיאותו וידיעתו בכל מכמני התורה היו מבהילים ממש, נגלה ונסתר בזה"ק ובכתבי האר"י, בנוסף להתעמקותו בספרי המהר"ל, אליהם הפנה את תלמידיו ובנהרי אש הנ"ל (לקוטי דיבורים אות קל"ג) הביאו עפ"י דבריו: ספרים הקדושים של רבינו נשיא ישראל אור עולם המהר"ל מפראג זיע"א הזהיר ללמוד כמה פעמים, הם יסודי האמונה והקדושה לנפש מישראל. עוד הוסיף אין יודע את המעשה המיוחס לו של הגולם שזה ודאי דבר נורא וגדול מאוד, אבל לחבר ספר גבורות ה' [עוסק בעניני יציאת מצרים ויסודות האמונה בו] זה דבר עוד יותר גדול!…וממעינות החסידות שאב מלוא חפניים, בשנותיו הצעירות למד בבית המדרש של קוזניץ.
שאלה מעניינת שאלו אחד מתלמידיו: מה הסיבה שבספרי הגאון חיד"א זיע"א יש בהם כח משיכה לקרוא בהם ואפילו ב'שם הגדולים', ואפילו לחזור ולשנות?
תשובתו היתה, ששמע מאביו עפ"י הנועם אלימלך 'זה לעומת זה עשה האלקים' – רשע אחד ישב בברלין וכתב ספרים, שכל מי שלומד בהם אבוי לנפשו. לעומת זה יושב איש קדוש בליוורנו [החיד"א] וכותב ספרים, שכל מי שלומד בספריו לא יצא מן העולם בלא הרהור תשובה'. (ליקוטי דיבורים קל"ב).
עוד הובא שם (אות ע"ו) שאמר על עצמו שהוא מתפלל עבור התלמידים שמן השמים יעזור להם להכנס להקדושה העליונה ולעבודת ה' באמת לאמיתו. ומאריך לבאר עפ"י שירת הים את המכשולות שעלולים לעכב העליה בהר ה' המקודש בעבודתו יתברך, ותפלתו להצלת תלמידיו מהם והסיום: מקדש ה' כוננו ידיך – המקדש הגדול בלב האדם שיבנה בשתי ידיו כוחות הימין והשמאל, כוננו ידיך ויהיה ה' ימלוך לעולם ועד.
בשנים האחרונות לחייו התגורר בקראקא עד ללקיחתו להשמדה. כשניסו ברגעים האחרונים למנוע עלייתו לרכבת, שאלם רבי שמעונ'לה האם יצטרכו לשלוח מישהו אחר במקומו להשלמת ה'מספר'? וכשלא נענה, הבין שאכן כך יהיה, סירב ועלה לרכבת שלקחתו למקום ההשמדה. הוא ומשפחתו נספו הי"ד.
הספר ממנו נערכו הדברים בגליון וחלק נכבד מתולדותיו, הוא נהרי א"ש שהינו ליקוט משרידי תורתו עפ"י מכתבים ששלח לתלמידו הרב יעקב מוסקוביץ זצ"ל, וכן בן דודו הרב אברהם מרדכי הורביץ זצ"ל שעלה לירושלים. בספר מדור מאמרים, מכתבים ו'ליקוטי דיבורים' ומעט זכרונות ועדויות מתלמידים. הספר יצא לאור בארה"ב לראשונה בתשנ"ג, ומהדורה זו ממנה נערכו הדברים היא החמישית, בתשע"ה.

[3] הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד (האדמו"ר מקוז'יקלוב). מגאוני פולין בתקופה לפני השואה. היה תלמידו של האדמו"ר מסוכטשוב בעהמ"ח  אגלי טל ושות אבני נזר, לאחר פטירתו נתמנה ע"י בנו ה'שם משמואל' לראש ישיבת סוכטשוב והוא אז בן ז"ך שנים בלבד. חיבר ספרים שיח השדה, ובתקופה מאוחרת יותר סמוך לימי החורבן את ספרו המפורסם ארץ צבי סוגיות בהלכה (כיום נמצאים ג"ח). הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל ביקשהו לבוא וללמד בישיבתו, אך מטעמים שונים סירב, אך לאחר הסתלקותו הפתאומית של הרב מאיר שפירא, נענה ובא לעמוד בראש ישיבת חכמי לובלין עד לסגירתה בימי השואה. ספר זה (חידושיו לתורה) הינו עלים מוצלים מאש ע"י תלמידו נאמן רוחו, הרב יצחק יעקב ארליך זצ"ל שרשם בתקופת לימודיו את השיחות שנאמרו ממנו, וזכה להסכמת והערכת רבו. כשעלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד הביאם עמו, וכך נצלו שיחות אלו. ממנו גם עדות על גדלותו וקדושתו של רבו, יחד עם גדלותו בנגלה, היה מרומם ונשא בתורת החסידות והסוד וידע כל הזה"ק בע"פ (מה יפה סמוך להלולא דרשב"י לכתוב זאת) וגם תיאר את הבכיות הנוראות בעת שהיה עורך תקון חצות. האדמו"ר ומשפחתו נספו כולם בשואה בלא להשאיר שריד. יהיו חיבורי תורתו הקדושה זכר עולם לנשמותיהם. ספר זה |(עה"ת) יצא לאור לראשונה ע"י בן תלמידו הרב יהודה ארליך בשנת תש"מ.

[4] האדמו"ר הרב יעקב אלימלך פאנעט זצוק"ל הי"ד, נינו של המראה יחזקאל (תקופת החת"ם סופר זיע"א), שימש באדמורות בעיר דעש. הובל אל המוקד עם כל משפחתו והוצא להריגה בי"ח בסיון תש"ד. שימש באדמורות כשלשים וחמש שנה.
כתבים אלו הוצאו ע"י תלמידו דב שפיצר זצ"ל בברוקלין תשי"ג. בדברי פתיחתו מביא מרגלית נאה ששמע מהאדמו"ר רבי ישכר דב מבעלזא זיע"א לפרש דברי (הגמרא) [חז"ל ספרי עקב מ"ז] תחיית המתים מן התורה מנין? שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הכונה דע"י שלומדים עם הבנים ותלמידים, נחשב כמו חי, והיינו תחיית המתים – מן התורה, כלומר ע"י התורה. וסיים הקרא כימי השמים על הארץ, דבימים שהוא כבר מתלונן בגנזי מרומים, בשמים ממעל, כאילו הוא על הארץ בין החיים.

[5] ספרא (תורת כהנים) אמור פרשה י' (פרק י"ג אות י"ב) ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט, אמר רבי אוורדימס ברבי יוסי וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים פסח ועצרת מיכן וראש השנה ויום הכיפורים מיכן, אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופיאה ומעשר עני מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים, והוא מקריב קרבנותיו לתוכו…

[6] אפיקי יהודה לרב יהודה עדל, דרוש רביעי מים הנאמנים אות ו', וכן דרוש ל"ה גשם נדבות אות א'.

הרב יהודה עדל חי בתקופת הגר"א. בספרו (דרוש ח') הספד לגר"א, וכן היה לו קשר עם בן הגר"א הרב אברהם. ספר דרוש גדול ומקיף בלשון מליצית מיוחדת במינה, כל דרשותיו נושאות שמות הקשורים למים בגלל שסבל מכאבי ראש עזים במיוחד, כשהגיע לעיר סלונים יעצו לו לשתות ממי הנהר הסמוך, ואכן דרך מים אלו שלח ה' יתברך את רפואתו, כדי לזכור חסדי ה' החליט לתת שמות לספריו ולדרשותיו ע"ש המים. את הספר עיטר בהערות-הארות מופלאות להן קרא ערבי נחל. ספרים נוספים שכתב: איי הים ביאור אגדות הש"ס, מי נפתוח ביאור הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות ועוד. עפ"י מהדורת הרב יהושע קופמן שליט"א ירושלים תשנ"ט. (הוצאה פרטית).

[7]  ילקוט שמעוני קרח רמז תשנ"ב. שמות רבה כ"ח א', פסיקתא רבתי 'עשר תעשר' פרשה כ"ה (ד"ה דבר אחר לא תבשל גדי).

[8] שבת פ"ח ע"א דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי…[אמר המלקט, אודה לה' יתברך שהאיר עיני שנראה שעל מאמר חז"ל זה יסד המחבר הקדוש דבריו שיובאו לקמן. וכעת זכיתי להבין כמה נפלאים ומתוקים דבריו של המחבר].

[9] הרב סיני אדלר זצ"ל (פראג תרפ"ח- י"ט בתמוז תשפ"א מבשרת ציון.) בהיותו נער צעיר נלקח עם הוריו למחנות ההשמדה, ובאחד משיאיו של רגעי חייו שהיו תלויים מנגד, וכפחות מעלה נידף ברוח סערה, בקעה להבה ממקור סתום ונעלם בנשמתו הטהורה, ובהיותו עומד מול ארובות הכבשן ומכונות הרצח באחד ממחנות ההשמדה, קיבל עליו בנדר (בהיותו כבן שבע עשרה) שאם יזכה וישאר בחיים, יעלה לארץ ישראל ויקדיש כל חייו ללימוד התורה הקדושה. אכן זכה וכיומיים לאחר שעלה לארץ ישראל נכנס ללמוד בישיבת חברון אצל הרב יחזקאל סרנא זצ"ל, ובכל ימיו למד ולימד את התורה הקדושה מתוך שמחה עמוקה שנהרה על אור פניו. (חרט בעצמו תולדותיו בספר בגיא צלמות. וכן ניתן ללומדם בחוברת שיצאה לזכרו כבוד סיני). לימד בשנותיה הראשונות של ישיבת כרם ביבנה, שימש כרבה הראשי של אשדוד, לאחר מכן כארבעים שנה התגורר בקרית חינוך במבשרת ציון, אותה הקימו תלמידיו מישיבת כרם ביבנה. נסתלק לבית עולמו בשבת קודש פרשת פינחס בי"ט בתמוז תש"פ.
השאיר תולדות כיוצא בו, זרע ברך ה'. וכן בכתובים כעשרה ספרים הנושאים שם כללי דבר סיני, וכן ספר בגיא צלמות בו חרט תולדותיו, ובעקבותיו הספר לעולם אודך – 'סיפורים מתקופת השואה ומשמעותם' (ירושלים תשע"ג) וכדבריו בפתיחה: קראתי ספר זה בשם לעולם אודך, בהתאם לדברי דוד המלך, ל'מען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך' (תהלים ל' י"ג) כדי לתת ביטוי שהמטרה של הסיפורים המובאים כאן והרעיונות שמתלווים אליהם היא, לדעת את ה' ולהודות לו לעולם על כל החסד שגמלנו'…עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.
הכרתי אותו בתקופת לימודי בכולל מר"ץ במבשרת ציון, ולאחר מכן בהמשך לימודי שם במשך כעשרים שנה. האור הנעים שהפיקו פניו, מקורם בהארת התורה שיקדה במעמקי לבו, ילווני שנים רבות ומקוה לעד.

[10] הרב חנוך צבי הכהן לוין זצוק"ל היה חתנו של האדמור רבי יהודה אריה לייב אלתר השפת אמת. הספר נדפס לראשונה בתשכ"ד ע"י בני המחבר שהצליחו להציל את כתב היד ממאכולת האש בתקופת השואה. אך כפי שכתבו בפתיחת המהדורה הראשונה שהם זכו להוציא לאור תעלות חכמה ממעינות הקדושה אשר השאיר אחריו אביהם, מעט מזעיר שנשאר לנו לפליטה…יותר מארבעים חיבורים בכל מקצועות התורה השאיר…מהם נדפס בחייו אחר הסתלקותו הספר הראשון יכהן פאר חידושים נפלאים על סדר קדשים וחידושים על הרמב"ם וכן ל"א דרשות אשר השמיע ברבים…בעוונות הרבים נאבדו בשואה הגדולה רוב רובם של החיבורים על כל מקצועות התורה…נשארו לפליטה רק שלשה חיבורים מעטי הכמות, שנים לקוטים על התורה, מועדים ודרשות וחידושים בודדים, וחיבור קטן אשר כתב לזכר אחינו הרב החסיד עובד ה' מוהר"ר יחיאל אפרים פישל הכהן זצ"ל אשר נפטר בדמי ימיו וקרא לחיבור על שמו 'הבן יקיר לי אפרים'…
קראנו שם הספר יכהן פאר כשם ספרו הראשון אשר נקרא בשם זה ע"י [אבינו המחבר זצ"ל]…עכ"ל הבנים בהוצאה הראשונה. הדברים שהובאו לעיל ומעט מענינו של הספר נערכו עפ"י מהדורה חדשה שיצאה בירושלים תשע"א.

[11] וזה לשון הזה"ק (אחרי ע"ג ע"א) תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא, קודשא בריך הוא אורייתא וישראל, וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא…עכלה"ק.

[12] הרב משה יהודה כ"ץ (תרס"ז – כ"ז בסיון תש"ד) בנו של הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד. למד אצל סבו הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד אב"ד שאמלויא מגדולי הונגריה מחבר ספרים רבים. בצעירותו נסמך להוראה ע"י גדולי עולם ביניהם:  הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי), הרב ישעיהו זילברשטיין הגאון מוויטצאן (מעשי למלך, חיבור גדול על הלכות בית הבחירה לרמב"ם). נתמנה לרבנות בעיר סערדהעלי בהונגריה, נלקח למחנה ההשמדה אושויץ ושם נספה על קידוש ה' עם אביו ורבו וכל משפחתו בלי  זכר, כמו"כ אבדו רבים מכתביו. ספר זה על מסכת אבות יצא לראשונה מכת"י תשע"ג, ע"י בן אחיו של המחבר שנקרא ע"ש סבו אשר אנשיל ומשמש כרבה של קהילת וויען בארה"ב. אחיו של המחבר הרב יהושע כ"ץ הוא היחיד ששרד ממשפחתו והחל להוציא לאור שרידי כתביו של אחיו (הרב משה יהודה) ביניהם ויגד משה על הלכות פסח (ברוקלין תשנ"ב)

[13] רבי שמעון בצלאל ב"ר מאיר צבי ניימן (תר"ך לערך – ו' אדר תש"ב) היה תלמיד חכם ומחבר פורה. חי ופעל בטרנוב שבגליציה, נספה בשואה. מחבר ספרי 'משיב נפש' על מסכתות פסחים וביצה. ו'ילקוט שמעוני' על הגדה של פסח במתכונת 'מדרש שמואל' על אבות, כפי שכתב בשער ספרו. התפרנס כמו"ל ומוכר ספרים (הוא רכש את בית מסחר הספרים של אהרן פויסט בקראקא והיה הסוכן של דפוס וילנא בגליציה). ההדיר ספרים רבים שעברו שנים ארוכות מהדפסתם וכן ליקוטים 'פנינים יקרים' ו'פנינים יקרים החדש' שהיו לרבי מכר וזכו להדפסות חוזרות ונשנות.
נודע כתלמיד חכם מופלג, היה ידידו של רבי יוסף ענגיל ותשובות אליו מצויות בספרי חכמי דורו.
אביו רבי מאיר צבי (נפטר בירושלים, ד' טבת תרע"א) היה בנו של רבי ישראל ראב"ד קראקא.
אחת מבנותיו, צינה, נישאה לחנניה ליפא בנו של ר' צבי הירש גלזר ראב"ד פשמישל. היא ובעלה כמו רוב ילדיו חתניו וכלותיו של רבי שמעון בצלאל נספו בשואה. לפי הידוע רק בתו דבורה יוכבד ניצלה, בעלה ר' חיים יחיאל איידר הדפיס מהדורות צילום של חלק מכתבי חמיו (לעת עתה לא עלה בידינו לדעת מקומו, וענין זה עדיין טעון בירור).
הספר פנינים יקרים נדפס בכמה מהדורות לפני השואה, בהן כינס אבני-נשמה טובות ומרגליות מספרים קדמונים, לימים הדפיס ספר נוסף פנינים יקרים החדש (ממנו המאמר לעיל), דומה בסגנונו. מסיבות שונות מדפיסי הספרים במשך השנים עירבו את שני הספרים. בשנת תשפ"א ערך הרב צבי ברינר משוויץ את הספר פנינים יקרים בעריכה חדשה ומדוייקת.

[14] מעשה רוקח השלם על התורה ומועדים מהדורת הרב חיים יוסף ולדמן זצ"ל ירושלים תשנ"ג.