שרידים מתורתם של האדמו"ר רבי יהושע השל הורוביץ שטרנפלד הי"ד וחתנו הרב יהושע גליקמן הי"ד
מה ראו ישראל קדושים להקפיד על אתרוג של מצוה יותר מכל ארבעת המינים? רמז גדול רמזו כאן, כי 'אתרג' נוטריקון: אמונה תשובה רפואה גאולה, ובכל ארבעה עניינים הללו צריך לשאוף לשלימות. יהודי צרך להיות שלם באמונתו להאמין אמונה שלימה, ואנו מבקשים החזירנו בתשובה שלימה לפניך, והעלה רפואה שלמה, וגאלנו גאולה שלמה. מכיוון שיש ויש. יש רפואה ויש רפואה לחצאין. וכן בגאולה, כך בתשובה ובאמונה. והכל מרומז באתרוג שמהדרים להיותו כלול בהדרו.
(רבי חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל מנארול – בני ברק, העיד ששמע זאת מפי איש חסיד שחזר מאלקוש אחרי ימים נוראים, בשם רבי יהושע העשל הורוביץ שטרנפלד הי"ד, ואפשר שאמרם משמו של אביו רבי חיים שמואל. בלבת אש, א, עמו' רצד)
ביום בר המצוה של ר' אברהם שחורי, בירך אותו רבי יהושע העשל ואמר 'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? לב טוב! משל לשעון המורכב מגלגלים וברגים רבים. הכל תלוי בקפיץ הנמתח ומתכוץ, אם הקפיץ כשורה, השעון כולו יפעל ללא דופי. כך באדם מישראל, רחמנא ליבא בעי! כיוון שקנה לעצמו לב טוב, אזי יהיה טוב גם בתורתו, גם בתפילתו, גם בעל שאר הענינים'
(בלבת אש, א, עמו' רצד)
בעזרת ה' יתברך יום וא"ו ערב שבת קודש אמור כ"ז למב"י תרפ"ד עלקוש יצ"ו.
החיים והשלום וכל טוב סלה לכל אנשי שלומינו ה' עליהם יחיו ויצ"ו.
גם אנכי באתי לעורר את לבב אחינו אנשי שלומינו יצ"ו בכל מקומות מושבותם להקהל ולעמוד על נפשם ליתן יד ולהתאחד עם כל מפלגות היראים והחרדים לדבר ה יתברך ולתורתו הקדושה בעת בחירות ראשי העדה לבחור רק אנשים יראי ה' יתברך ואוהבי תורתו הקדושה, ולא ליתן יד לפושעים ההולכים אחרי עצתם הנבערה. וה' יתברך ברוב רחמיו יגמור בעדנו לטובה ויט עלינו חסד לפני השרים והיועצים שנזכה לבצע את מעשינו על דבר כבוד שמו יתברך ולתורתו הקדושה ויוליכנו קוממיות לארצינו במהרה בימינו אמן.
דברי ידידם המברך אותם בשפע ברכה והצלחה וחיים ועושר וכבוד וכל טוב סלה,
יהושע העשיל הלוי הורוויץ בהה"צ אאמו"ר מהרח"ש זצ"ל זי"ע מחענטשין
(בלבת אש, א, עמו' רצה ורצז).
'ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה' (במדבר ח,ג). איתא בספרי: להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. מהו שבחו של אהרן שלא שינה, הרי הוא קיבל את הדברים מפי הקב"ה ואיזה אדם לא ישמע בקול אלוקיו וישנה מן הדברים? ביאר רבי יהושע גליקמן מססנוביץ': חז"ל אמרו במסכת יבמות (דף ס"ה) שמותר לאדם לשנות מפני דרכי שלום. יוצא, לכאורה, כי אהרן שהיה רודף שלום היה צריך לשנות בדיבורו לא אחת בהיותו מקרב לבבות ומשכין שלום בין איש לאשתו, אולם הכתוב משבחו 'שלא שינה', שלא היה צריך לשנות, כי 'בהעלותו את הנרות' המשיך אורה ללב כל איש בישראל ומיד נעלם כל פירוד מבניהם, מבלי שיזדקק לשנות מן האמת.
(ממעיינות הנצח, הובא בפניני אש – תורה ומועדים, ב, עמו' כג)
רבי יהושע העשל הלוי הורוביץ שטרנפלד הי"ד, מזקני אדמו"רי פולין, נולד בניישטאט בסביבות שנת תרט"ז, כבנו הבכור של האדמו"ר רבי חיים שמואל מחנטשין (חנצין), ב"ר אליעזר מניישטאט (חתן ה'יהודי הטוב' בן רבי קלונימוס קלמן מקראקא, בעל ה'מאור ושמש'), ב"ר צבי, בנו של 'החוזה מלובלין'. אמו הייתה מרת שרת, בת רבי יהושע העשל פרנקל-תאומים מקאמארנר, בנו של בעל 'ברוך טעם' מלייפציק. בילדותו גדל במחיצת 'היהודי הטוב'.
בעודו ילד בירך אותו רבי חיים מצאז, בעל ה'דברי חיים', שיהיה מתמיד בתורה. והוסיף 'הרי תהיה לאדמו"ר. ובכן דע לך כי אי אפשר לקרוא קוויטליך אלא בכח לימוד התורה… גם עכשיו בימי זקנותי כאשר אזלו כוחותי בכל זאת הנני מתאמץ ומדבק עצמי בתורתנו הקדושה על ידי הלימוד בפועל… אפילו בכמה משניות'. מנעוריו הצטיין רבי יהושע העשל בלימוד תורה בהתמדה בלתי רגילה. עוד בעודו ילד נהג להתפלל בהתלהבות, בכל כוחותיו, עד שפיאותיו נטפו אגלי-זיעה.
הרבי התחתן עם מרת מלכה פייגא בת רבי פינחס רבינוביץ מקינצק, נינו של היהודי הקדוש מפשיסחא.
משנת תר"ע כיהן כרב בחנטשין, ומשנת תרע"ו מילא את מקום אביו באדמו"רות. הוא התיישב באלקוש, התפטר מתפקיד הרבנות והתמסר כולו לחסידיו. הוא ייסד שם בית מדרש וניהל את עדתו. אלפי חסידים רבים היו נוסעים אליו מכל עיירות הסביבה, בבקשת עצה והדרכה.
הנהגותיו היו מקוריות, ושונות מהנהגות אביו. בעוד שאביו נהג להתפלל בשעה מאוחרת ולדקדק עם החסידים, קבע רבי יהושע העשל זמנים קבועים וסדורים לתפילות ולקבלת הקהל, והתהלך עם החסידים בדרכי אהבה ונועם. כשנשאל על כך ענה:: 'הריני נוהג בדיוק כמו שאבי נהג, כמוני – כמוהו. גם אבא ז"ל לא חיקה בהליכותיו את אבותיו'. הרבי מיעט בהשמעת דברי תורה, ורק לעתים רחוקות העלה על הכתב את חידושיו. חתנו העיד שבכל פעם שהרבי מדבר אתו, הוא רואה בבירור שכל ארבעת חלקי השולחן ערוך שגורים על פיו.
האדמו"ר מלעלוב העיד כי ראה את רבי יהושע העשיל בזקנותו המופלגת מגיע לטבול במקווה בעיר קראקא, שמימיו הגיעו ממעיינות והיו קרים כקרח, וראה אותו יורד למקווה במתינות, כמי שאינו חש בקור העז, טובל בניחותא ויוצא לאיטו.
הרבי היה קשור באהבה רבה לישוב ארץ ישראל. בשבתות וחגים היה שולחנו מעוטר בפירות ארץ ישראל, ובמוצאי שבת הידר לברך את ברכת הבשמים על גבעולי אזוב שנשלחו לו מארץ ישראל. הוא ביקש מחסיד שעלה לארץ, לשלוח לו חיטים מארץ ישראל לצורך מצה שמורה. על שולחנו עמדה קופה גדולה 'לצדקת רבי מאיר בעל הנס', והחסידים שבאו אליו היו נדרשים לפעמים לתת סך מסוים, על פי צירופים וייחודים להמתקת הדינים, וזוכים לברכות הרבי ולישועות. לעתים היה מספר מקבל 'פתקא' ומספר סיפור מעשה, הרומז לעצה או לישועה לעניין הנדון. חסידים רבים היו מספרים על מופתים שראו אצל הרבי.
בחנוכה שנת תרצ"ח נפטר בנו, הרב יוסף ברוך, שמילא את מקומו כאב"ד חנצ'ין. למרות שהמשפחה והחסידים ביקשו הסתירו זאת מהרבי, הוא מיד ידע על כך וביקש ממשמשו שרפרף נמוך, על מנת להתחיל לנהוג מנהגי אבילות.
עם כיבוש פולין בידי הנאצים, ברחו לאלקוש מאות חסידים שביקשו להיו במחיצת האדמו"ר. חסידים שלא הצליחו להגיע, ניסו לשמור עם הרבי קשר במכתבים. כמו בעיירות אחרות, החלו הגרמנים לענות את היהודים עם כניסתם למקום. בתחילה עודד הרבי את חסידיו, והורה להם להתחזק בלימוד התורה, ולא לפחד משום דבר בעולם מלבד פחד ומורא מה' יתברך.
לאחר שהרדיפות הלכו וגברו, והרבי חדל לענות על שאלות ולתת עצות, באומרו שגדולה מאוד הסתרת הפנים ואי אפשר לענות.
בחנוכה ת"ש עוד ערך הרבי 'שולחן' לכבוד חנוכה, ביחד עם יותר מעשרים יהודים, בשירה ובזמרה. הנאצים פרצו לחדר בנשקים שלופים, והכל היו בטוחים שגורלם נחרץ. אך משום מה הם עזבו כלעומת שבאו, והרבי הסביר שהיה זה 'כי נפל פחד היהודים עליהם'.
בערב ראש השנה תש"א, כתב מכתב לבן אחותו, האדמו"ר מפיאסצ'נה הי"ד, שהיה בגטו ורשה. בראש המכתב הוא התנצל על האיחור בכתיבתו והוסיף 'אבל מי כמוך יודע שמי שעוסק בקריאת קוויטלעך מצרות של יהודים, כמה שזה קשה, וכמה שטרודים ופרט בזמנים כאלו'.
הרבי נהג להתפלל ביחידות בחדרו, לאחר שהנאצים אסרו על התפילה בגטו. הוא המשיך בתפילתו הטהורה כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, גם כשהזהירו אותו שהגרמנים עורכים חיפוש ובאים. כשהגיעו הגרמנים וראו את הרבי, הם עמדו לירות בו. באותו רגע, פנתה אליהם אשת בנו רבי נתן דוד, הרבנית לאה יהודית, והציעה להם לירות בה, כשראו את פני ושל הרבי, הם נבהלו ומיהרו לעזוב את המקום. מרוב דביקותו בתפילה, לא הרגיש הרבי בהמולה סביבו, ושאל לאחר התפילה למה הפריעו לו להתפלל.
לחסידים באולקוש נודע כי אנשי הס.ס. מחפשים אחרי הרבי הזקן רוצים לשלוח אותו למחנה ההשמדה. הם נכנסו אל הרבי והתחננו לפניו כי יוריד את זקנו, אולי על ידי כך לא יכירו אותו. אך הרבי, שהיה כבר קרוב לגיל התשעים, אחז בזקנו הלבן ואמר 'כל ימי שמרתי על כל שערה שנשרה מתוך זקני וגנזתי אותה בתוך ספר. ועכשיו אתם רוצים שאני במו ידי אוריד את זקני. היה לא תהיה! דבר זה לא יקום! ואם נגזר עלי מן השמים למות בידי הרוצחים הגרמנים, רוצה אני להסתלק מזה העולם כיהודי עם צורה יהודית עם זקן ופיאות'.
בקיץ תש"ב גורשו כל יהודי אולקוש, ובהם משפחת הרבי. ראש היודנרט המרכזי בשלזיה העלית המזרחית, משה (מוניק) מרין, הוציא את הרבי והעביר אותו במכונית של הגיסטאפו לסוסנוביץ. הרבי התגורר שם כשנה בבית חתנו, הרב יהושע גליקמן, ובתו, דבורה פרל.
באחד הימים אמר לחתנו, הרב יהושע, שהוא מעוניין לנוח והסתגר בחדרו. החתן שמע שהרבי מתהלך בחדר בחוסר מנוחה, נקש בדלת ושאל מדוע אינו הולך לנוח. הרבי השיב: 'איך יכולני לנוח בזמן שיש במרום רעש כזה מצרות ישראל'.
בן אחותו, רבי ישעיה שפירא, 'האדמו"ר החלוץ', מייסד הפועל המזרחי, השתדל אצל הרב יצחק אייזיק הרצוג לפעול להשיג סרטיפיקט עבור הרבי, על מנת לאפשר את בואו לארץ ישראל ולהציל אותו. אך הרבי סירב להיפרד מצאן מרעיתו ואמר שמה שיהיה עם כולם יהיה אתו.
כשעלתה אפשרות להציל את הרבי ולהעביר אותו לשוויץ, הוא סירב לעזוב ללא בני משפחתו וללא חסידיו.
בא' בתמוז נודע לו על כך שבנו, רבי נתן דוד, נרצח עם רעייתו ומשפחתו. ניצלה רק בתם פרידה, שכבר עלתה לארץ ישראל.
החסידים התאמצו להחביא את הרבי בהיות בגטו סוסנוביץ, וסידרו לו ולשרידי משפחתו מסתור בבונקר תת קרקעי. בקיץ תש"ג, באחד מהאקציות האחרונות בגטו, התגלה מקום מחבואם והם נצטוו לצאת. הרבי, שהיה חלש מלקום, לא יצא, ונכדתו פרידה (שחורי) נשארה אתו וסירבה להשאיר אותו לבד.
מסופר כי חייל גרמני שנשלח לתוך הבונקר על מנת לירות ברבי, אך נבהל ממראה פניו ויצא מבלי שיירה בו. הגרמנים הורו לשני יהודים להיכנס לבונקר ולהוציא את הרבי. לפני צאתו על גבי אלונקה, לבש הרבי את הקפוטה של משי, חגר אבנט ולקח אתו טלית ותפילין. הנכדה ביקשה להצטרף אל הרבי, אך הוא אמר לה: 'הסתלקי מפה, את עוד צריכה לחיות'.
כשיצאו מהבונקר הביא הרבי לנכדתו ארנק, והיא תלתה את הארנק בצווארה בלא שבדקה כמה כסף יש בו. לאחר זמן קצר נדרשה לכסף על מנת לנסות לשחד את הנאצים לשחרר את אחותה שנשלחה לבית החולים, והיא מצאה בארנק בדיוק את הסכום שדרשו ממנה.
יש שגרסו שהרבי עלה לקרון הרכבת הנוסעת למחנה ההשמדה כשהוא מחזיק בידיו את זקנו הלבן הארוך. חייל גרמני הבחין בו והחל לתלוש את שערות זקנו. הרבי צעק בכל כוחו 'אל תעז לנגוח בידך הטמאות בזקני!'. בתקופה, ירה בו החייל והרבי נפל מתבוסס בדמו, בעודו זועק 'שמע ישראל'.
אך על פי המובא עדות הנכדה, פרידה שחורי, המובאת בספר 'בלב אש', (ובדומה לכך כתב בנה ב'דף עד') הרבי הועבר אל בית החולים היהודי בסוסנוביץ, ששימש מקום ריכוז ליהודים שנלכדו, ומשם הם נשלחו להשמדה במחנה אושוויץ. הרבי נהרג שם עקה"ש בסביבות ד' באב תש"ג.
גם בת הרבי, הרבנית דבורה פרל ובעלה הרב יהושע גליקמן, וחלק מילדיהם, וגם בת הרבי, מרת חנה גיטל ובעלה רבי חיים יחיאל טאוב הי"ד, שהתגוררו בחנצ'ין ובאלקוש, נספו בשואה.
תולדותיו הובאו בספר בלבת אש, א, תל-אביב תשמ"ה, עמו' רפט-שי, בספר ימי זכרון, ט, חודש מנחם אב, בני ברק תשנ"ב, עמו' כא-כג; מפרוזדור לטרקלין – הסתלקותם של צדיקים, תל אביב [תש"מ], עמו' 149-148; ספר אולקוש, עמו' 30; מאורות בחסידות, ירושלים תשס"ה, עמו' 106-101; אדמו"רים שנספו בשואה, עמו' 104-102.
הרב יהושע גליקמן הי"ד, נולד בשנת תרנ"ד (1893) בוואלברום להוריו, רבי יצחק רובין-גליקמן אב"ד ורב קהילת סוסנוביץ והרבנית שפרה חנה הענא בת רבי אלתר מאיר דוד מוואלברום. (תולדות רבי יצחק רובין גליקמן הובאו בהרחבה באור הצפון, לו, אב תשע"א, עמו' עב-צא). הרב יהושע נקרא על שם דוד, האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, שנפטר באותה שנה. מילדותו בלט בחריפותו הגדולה ובהתמדה יתירה, ונעשה תלמידו של הלמדן רבי אלעזר רייס, ואחר כך תלמידו של אביו, שהחזיק ישיבה בביתו.
בהיותו כבן חמש עשרה השתדך עם מרת דבורה פרל בת האדמו"ר מאלקוש רבי יהושע העשל הורביץ שטרנפלד הי"ד, רבה של חנטשין. בשל מלחמת העולם הראשונה נדחתה החתונה עד לשנת תרע"ו (1916). לאחר נישואיו המשיך בלימודו כשהוא סמוך על שלחן חותנו ולומד מהנהגותיו.
לקראת בר המצוה הביאו אביו לרבי מבעלז, שהדריך אותו שלא יסתובב בעת התפילה. הרב יהושע היה מקורב לאדמו"ר רבי יששכר דוב רוקח מבעלז, וזכה להגיע אליו פעמים רבות וללמוד מהנהגותיו הקדושות. לאחר פטירת האדמו"ר רבי יששכר דוב, המשיך לנסוע לבנו ממלא מקומו רבי אהרן. בנוסף עמד הרב יהושע בקשר עם האדמו"רים מאלכסנדר, סוכטשוב וטריסק. האדמו"ר רבי שלמה חנוך מראדומסק הי"ד התייחס אליו בכבוד ובהערצה, והגאון מטשעבין היה שולח אליו בחורים לשאול שאלות. הרב מבילגורייא העיר שלא ראה בבעלז חסיד חשוב ומושלם כרב יהושע 'בגדלות התורה ובהפלגת החסידות'.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה נאלץ לברוח לגרמניה, ושם קלט את השפה הגרמנית.
עוד כשהתגורר בחנטשין נהג הרב יהושע ליסוע לסוסנוביץ ולסייע שם לאביו בענייני הרבנות. בהוראת הרבי מגור דחה הרב יהושע הצעה ליסוע לכהן כרב בקהילה בארה"ב, ולאחר פטירת אביו בשנת תר"צ (1929), מילא את מקומו, והיה רב, דיין, חבר ועד הרבנות בסוסנוביץ וממונה על הכשרות. ביתו נעשה בית ועד לחכמים ומקום תפילה. הוא עסק בקירוב רחוקים, במתן מענה לשאלות, בישוב סכסוכים בין בעלי דינים, ובעידוד סוחרים לסגור את עסקיהם לקראת שבת. בעקבות מחלוקת חריפה שפרצה על שאלת המינוי לתפקיד אב"ד סוסנוביץ, נפגעה פרנסת הרב יהושע והוא סבל מזה רבות, אך הוא סילק את עצמו מהמחלוקת והתמקד בלימוד התורה ובהוראתה.
גם בתקופת מלחמת העולם השנייה המשיך הרב יהושע לסייע בכל כוחו לתושבי העיר ולחזקם באמונה ובביטחון בהקב"ה. בתקופה זו היה מספר לבני משפחתו על תולדות מסירות הנפש של עם ישראל.
כאמור לעיל, הגיע חותנו, רבי יהושע העשל הורוביץ שטרנפלד הי"ד, בשנת תש"ב להתגורר איתם בסוסנוביץ, וגר איתם במשך שנה. בשנת תש"ג נלכדו הרב יהושע ורעייתו באקציה וגורש לאושוויץ, שם נהרגו עקה"ש בז' באלול תש"ג. חמישה משבעת ילדיהם נספו בשואה, ביחד עם בני משפחה נוספים. לפני שנרצחו אמר הרב לאשתו כי יש להם 'שני קדיש זאגעס בחוץ'. ואכן, שני בניהם, הרב יוסף ברוך ור' מאיר דוד, שרדו בדרך נס.
תולדותיו הובאו בפרק ב בספר 'זכרון ברכת יוסף' (תשע"ח), באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, עמודה 705, ובספר סוסנוביץ והסביבה בזגלמביה, א, תל אביב תשל"ג, עמו' 469-467.