מתורתו של הרב שמעון סופר הי”ד אבדק”ק ערלויא
בפתיחת ספרו “מוסרי הרמב”ם, הוראה לדרך החיים ותוכחת מוסר” הובאו תולדות רבינו שמעון סופר זי”ע, אב”ד ור”מ דק”ק ערלויא
רבינו שמעון הצדיק — כפי שכינוהו חכמי דורו — נולד בק”ק פרעשבורג, לאביו מרן בעל “כתב סופר” ז”ל, בן מרן בעל “חתם סופר” ז”ל, ביום כ”ח לחודש אייר שנת תר”י לפ”ק.
משחר נעוריו הצטיין בשקידתו הגדולה בתורה וביראתו הנפלאה לה’ — ויהי לפלא. ממעיני אביו הקדוש שתה בצמא אשר ספי ליה כתורא בתורה וביראה, והכיר בו כי לגדולות נוצר, ואף הביע אמונתו זו פעמים רבות בפני אחרים. באביב שנת תר”ל, כשה
גיע לפרקו, השיא לו אביו לאשה את מרת אסתר ע”ה, בתו של הרבני הצדיק והגביר הנודע רבי יצחק פריעד ז”ל מקליינוורדיין, אשר שם הוחג חג נישואיו ברוב פאר והדר, בהשתתפות גדולי ישראל. מבית חותנו, אשר כל עתותיו שם היו קודש לה’ ולתורתו — הרבה להתכתב עם אביו הגאון ז”ל ועם שאר גדולי דורו בהלכה למעשה ובפלפולא דאורייתא. ברם לא ארכה שם שלותו, היות שבשנתיים אחרי חתונתו מתה עליו אשת נעוריו אשר ילדה לו בת אחת, ונשא לאשה את מרת גליקל ע”ה בת הגאון הצדיק המפורסם מהו”ר חיים שמואל בירנבוים ז”ל מדובנא רבתי שהיה חתנו של מרן הגאון רבי עקיבא איגר ז”ל. בימים ההם התיישב בעיר אומאן שברוסיא, ולאחריה בעיר קיוב, אשד גם שם יצאו טבעו ושמו כאחד הגדולים והוכר כאיש מורם מעם בתורתו וצדקתו. חכמי העיר, כיבדוהו מאוד על אף גילו הצעיר, וגם רצו להושיבו על כסא הרבנות של עיר זו הגדולה לאלקים — אך מרן ז”ל סירב בדבר. אשתו זו ילדה לו את הרב הגאון רבי עקיבא סופר ז”ל, שהתיישב אח”כ בק”ק לבוב.
סביבת שנות תרל”ו־ל”ז חזר לעיר מולדתו פרעשבורג, בעוד שבשנתיים הקודמות ישב בקראקא, בבית דודו אחי אביו, הגאון רבי שמעון סופר ז”ל בעל “מכתב סופר”, האב”ד דשם. בעת ההיא נשא לו את אשתו השלישית, ה”ה מרת מלכה אסתר ע”ה, — בתו של הגאון רבי בנימין שלמה זלמן שפיצר ז”ל האב”ד דקה”י ויען, בעל ספר ,”תקון־שלמה”, שהיה חתנו של מרן הגאון בעל “חתם־סופר” ז”ל. אשתו זו ילדה לו שלש עשרה בנים ובנות. בשבתו בפרעשבורג, החל להוציא לאור את ספריהם “של אבותיו הקדושים, הלא המה זקנו ה”חתם סופר” ז”ל ואביו ה”כתב סופר” ז”ל.
בשנת תרמ”א, נקרא לכהן פאר כאב”ד בק”ק ערלויא, במקום שנתקבל בכבוד גדול. מיד אחרי בואו שמה, התאספו אליו עשרות תלמידים מכל הסביבה, לשמוע תורה מפיו. גם שם המשיך בהוצאת ספרי אבותיו בהלכה ובאגדה, וכמו כן הוציא לאור את ספריו הוא. הלא המה: שו”ת “התעוררות־ תשובה” ארבעה חלקים, אשר בו מתגלה לפנינו שיטת לימודו המקורית, ועומק תפיסתו, וספר “שיר־מעון” על התורה, שספחו אל ספר “תורת משה” עה”ת, מזקנו החת”ס ז”ל, שיצא לאוד על ידו. בגלל ענותנותו הרבה, הדפיס ספריו אלה בעילום שמו. בספר ירושת פליטה סימן ל”ב מופיעה תשובה שכתב הרב הי”ד.
בשבתו בעירו ערלויא, הוכר מרן ז”ל כאחד מראשי מנהיגי המדינה, בכל הנוגע לדתה של תורה, ולא נעשה דבר קטן וגדול מבלי להוועץ בדעתו. מעיר זו יצא שמו לכל תפוצות ישראל כשר התורה וקדוש עליון, וכן הרבה לעורר ולהתריע נגד פירצות שונות שראה, בפרסמו כרוזים בכל רחבי המדינה לחזק בדקי ישראל — בעניני כשרות, טהרת המשפחה, בדיקת כשרות התפילין וציצית וכו’. חכמי הדור, כמו המוני בית ישראל, ראו בו את זקן הגאונים משיירי הכנסת הגדולה, איש מופת ופועל ישועות, צדיק יסוד עולם אשר כל מעשיו לשם שמים, בלתי לה’ לבדו. מרן ז”ל שזכה לאריכות ימים מופלגת, ישב על כסא הרבנות בערלויא משך ששים וארבע שנים רצופות, ולמרות שהציעו לו משרות רבנות בקהלות גדולות, כאונגוואר, סאטמאר, בודאפעסט — סירב לעזוב את מקום שבתו. בשנת תש”ד כשעלה הכורת על מדינת הונגריה, נתפס אף הוא בגזירה זו, ויחד עם אנשי קהלתו, תלמידיו ובני משפחתו — וביניהם בניו הרב הגאון מוה”ר שמואל חיים ז”ל ומרן הגאון רבי משה ז”ל ראבד”ק ערלויא, בעל “יד סופר” — הובל לעיר השריפה אוישיויץ, וביום כ”א לחודש סיון הועלה על המוקד בקדושת שמו יתברך, בשנתו התשעים וחמש — ה’ ינקום דמו
כתבה על רבי שמעון סופר מערלוי, התפרסמה בבית יעקב, גיליון 118-119 עמ’ 10, תולדותיו הובאו בפירוט בספר רבי שמעון חסידא, מאת אהרן סורסקי, ירושלים תשנ”ט
—
לקט מדברי הרב שמעון סופר הי”ד בשיר מעון:
מזרעו למולך (ויקרא כ,ב), ידוע מאמרם מזרעו ולא כל זרעו והרבה טעמים נאמרו בזה, ואפשר לומר עוד שמי שפוקר כל כך שנותן כל זרעו למולך אין למדים בני אדם ממנו בחשבם אותו כמשתגע, לא כן מי שאינו נותן רק בן אחד אפשר הוא שיתעה גם אחרים, וזה הוא מוסר גם עבורנו שנדע שסכנה יותר גדולה נשקפת מאותם שמגדלים כל בניהם לתורה ובן אחד מגדלים ללא תורה, מן האיש שמגדל כל בניו ללא תורה כי מן הראשון ילמדו שאר העם לא כן מן השני לא ילמדו בחשבם אותו ליוצא מן כלל ישראל.
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ד׳ מקדשכם (ויקרא כב,לב). מפני שנכתב מקודם ושמרתם מצוותי ואמרו חז״ל ושמרתם זו משנה, ועל ידי הלימוד יבואו למדרגת ת״ח לכן בא הציווי שבתור לומדים לא יחללו את שם קדשי שלא יאמרו פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו, כי אם ונקדשתי שיאמרו פלוני שלמד תורה כמה נעים מעשיו, וזה כי אני ד׳ מקדישכם, כלומר למען יאמרו שאני ד׳ מקדש את העוסקים בתורתי.
ברוך הגבר אשר יבטח בד׳ והיה ד׳ מבטחו (ירמיה, יז,ז). כאשר אדם בוטח בד’, אף כי הדבר קשה עליו מאד, מסייעים אותו מן השמים שיוכל להגיע לידי בטחון מלא ושלם. לפיכך יעשה אדם ראשית את שלו ויהיה בעל בטחון, ובסופו של דבר יזכה לכך שהשם יתברך יהיה באמת ״מבטחו״…
יען מצאנו כמה דברים, שחושבים חז״ל, שעל ידם מתו נדב ואביהוא והוא: א) שהורו הלכה בפני משה רבם, ב) שתויי יין נכנסו, ג) שאמרו מתי ימותו זקנים אלו, ואנו ננהיג את הצבור, וכאן אמר הכתוב בפירוש, ובנים לא היה להם, לכן אפשר אשר הכל עולה בקנה אחד, כי כאשר מרגיש האב, איך רע ומר הוא, באם שהבנים לא יכבדוהו, אז מקבל מוסר, איך נצרך לכבד את האבות, ואת רבותיו, ומכ״ש את מלך מלכי המלכים, אבל המה, יען ובנים לא היה להם, לא הבינו, איך באיזה מדה, נצרך לכבד האבות, וכן את הרב, לכן נכשלו בחטאים הנזכרים, כבוד אב, מורא רבו, ועל כולם, לכנס למקדש שתויי יין, שנחשב חטא כנגדו יתברך. או יאמר בכונת חז״ל אלו, על פי מה שכתב בעל ח״ס ז״ל, לפרש והותירך ד׳ לטובה בפרי בטנך, רצה לומר, דאם נגזר על אדם עונש מיתה, ויש לו בנים, שצריד להדריכם בדרכי ד׳, מוסיפים לו ימים בשביל בניו, אבל נדב ואביהוא, יען ובנים לא היה להם, לכן לא היה מה להגן עליהם, נמצאו לא מתו בשביל ביטול מצוות עשה דפריה ורביה, רק אלו היה להם בנים, היה ד׳ מאריך ימיהם, בשביל בניהם.
מתוך “האהל, קובץ תורני”, אלול תש”ל:
ממרן רבינו שמעון סופר זצ״ל, אבדק״ק ערלוי, בעל התעוררות תשובה, בענין דמצטער פטור מן הסוכה
ב״ה יום ג׳ לסדר בראשית תרצ״ו.
הנה על מה שאיתא בשו״ע או״ה (סימן תרל״ט) דמצטער פטור מסוכה, והרמ״א שם דהפטור מן הסוכה ומחמיר על עצמו להיות בסוכה נקרא הדיוט, המצטער פטור מסוכה היינו אם בביתו ינצל מאותו הצער ואם לא חייב לישב בסוכה, והא דמצטער פטור היינו אם אירע לו במקרה שצער זה היינו שבא לו במקרה רוח קר, או איזה ריח רע, כדאיתא בגמרא סוכה (דף כ״ו עמוד א) ריחא דגרגישתא,
וטעמא דמצטער פטור דדרשינן תשבו כעין תדורו שאינו מחוייב להיות בסוכה כל היום רק כעין ישיבה בדירה כל השנה, לפ״ז אם מצטער בסוכה ואינו יוצא ממנה כדי להנצל מאותו צער אינו מקיים בזה כעין תדורו דאם היה אירע לו צער זה בדירתו בחדרו היה יוצא ממנה לחדר אחר ואדרבה במה שיוצא ממנה בזה מקיים כעין תדורו.
ועוד נראה לי המתקדשים והמטהרים והשמחים במצות השי״ת בכל לבבם וחביבה להם ישיבה בסוכה מכל תענוגי העוה״ז שאם אירע להם איזה צער, שינוצלו מהישיבה בסוכה, זה צער להם שאינם בסוכה, ואדרבה זה צערם שאינם יושבים בסוכה, הרי אנו רואים שהרבה היושבין בטרטיראות וכדומה, ובבתים בלילות ארוכות בחורף, אשר שם אויר מעופש ע״י רוב האנשים וקטורי העשנים, מכל מקום אינם יוצאים משם כי נוח להם בדיבוק חברים והאוהבים, ולאכול שם ולשחוק עמהם בכמה מיני שחוק, ואינם חוששין על ענינים אלה עשן וקיטור וכדומה לו, ואינם חוששין למיחושים הקלים משום רוב הנאתם, לפ״ז גם ישיבת סוכה שמחה להם ואין צריכין לצאת כמו שהם אינם יוצאים מביתם בשביל זה, ואדרבה חייבין בסוכה.
מספר הצפיות במאמר: 436
