תועלת גדולה לספר בכל עת ממופתי הצדיקים / הרב יהושע פנחס ויינברגר הי"ד

תמונת הרב יהושע פנחס וינברג הי"ד

בעזרת ה' יתברך האיר ה' את רוח איש אשכולות ורב פעלים טובות ה"נ כבוד ידידי החריף ובקי ירא ושלם סופר מהיר כש"ת מוה"ר צבי מאשקאוויטש נ"י אשר טרח ואסף וקיבץ מעשיות נפלאים ויפים שנתראו בין צדיקי הדורות זי"ע. והוא גברא דמהימנא לברר וללבן דברים אמיתיים ממגידי אמת מכל אשר מצא מרגניתא טבא. והועיל בזה הרבה לטובה לדורות עולם, להשריש האמונה בצדיקים יסודי עולם בלבבות ישראל, שהביא אליהם אות ומופת על האמונה שלימה בעבדי ה' באמת ובתמים.

וידוע מה שאמרו חז"ל על הדור של משיח צדקנו שיתגלה לנו במהרה בימנו ויגאלנו גאולת עולם בזכות האמונה בה' ובמשה עבדו, המה עבדי ה' התלמידי חכמים וגדולי התורה וצדיקים, לקיים בזה 'ולדבקה בה' להיות דביקים בהם ובמשנתם. ותועלת גדולה הוא לספר בכל עת מאותות ומופתים של כח הצדיקים המאירים. חשוב הוא כאלו עסוק במעשה מרכבה, כי על ידי זה יתקבל התעוררות ויתלהבו לבבות, ובזכות אמונה נגאלו ועתידים ליגאל במהרה בימנו, אמן נצח סלה ועד.

המצפה לישועה לכל כלל ישראל. אור ליום ב' בהעלותך תרצ"ט לפ"ק.
הק' יהושע פנחס וו"ב בן הגה"ק מהרש"ז ז"ל אבדק"ק סעפלאק

(הסכמה לספר 'ברכה משולשת')


הרב יהושע פנחס ויינברגר הי"ד נולד בשנת תרנ"ה (1895) ביחד עם אחיו התאום הרב הלל יהודה, להוריו, הרב שמואל זנויל אב"ד מרגיטה (בן הרב יהושע אהרן צבי ויינברגר, המהריא"ץ, מתלמידי רבינו ה'חתם סופר') ומרת ניחה.

הרב יהושע פנחס היה תלמידו של ר' יעקב לייב מרקוביץ ותלמיד ה'ייטב לב' מסיגט, ואחר כך למד בסאטמאר בישיבת הרב יהודה גרינוולד מחבר הספר 'זכרון יהודה'. במלחמת העולם הראשונה עבר ללמוד בהעדילא מאד בישיבת הגאון הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, מחבר הספר 'לבושי מרדכי', ואחר כך בוויצן בישיבת הרב ישעיהו זילברשטיין מחבר הספר 'מעשי למלך' על הרמב"ם. בשנת תרע"ה קיבל סמיכה להוראה מאת הרב זילברשטיין ומאת הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף, וכן הוסמך להוראה מאת הרב שמעון גרינפלד מסעמיהאלי מחבר שו"ת מהרש"ג. במקביל סיים בהצטיינות לימודים כתלמיד אקסטרני בבית הספר התיכון האקסטרני בגרוסוורדיין ושלט היטב בשפות הונגרית וגרמנית.

בשנת תרע"ט (1919) הוא התחתן עם מרת שרה רחל בת ר' בנימין פריימן הי"ד. לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו במארגערטען, התמיד בלימוד התורה ומילא תפקיד של דומ"ץ שלא על מנת לקבל פרס.

נולדו להם תשעה ילדים. בתם אסתר נולדה בשנת תר"צ ונפטרה מדלקת ריאות בשנת תרצ"ה (1935). בלוויה הספיד אותה אביה הי"ד והזכיר את ממדרש שיר השירים רבה (פרשה ו,ו) על הפסוק 'דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקט שושנים', אומר המדרש 'דודי', זה הקב"ה. 'לגנו', זה העולם. 'לערוגת הבושם', זה ישראל. 'לרעות בגנים', אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. 'וללקט שושנים', לסלק את הצדיקים שבישראל. מה בין מיתת זקנים למיתת נערים? ר' יהודה ור' אבהו, רבי יהודה אומר: הנר הזה בזמן שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה. ובזמן שאינו כבה מאליו, רע לו ורע לפתילה. רבי אבהו אומר: התאנה הזו בזמן שנלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה. ובזמן שאינה נלקטת בעונתה, רע לה ורע לתאנה. וממשיך המדרש שם ואומר: רבי חייא בר אבא ותלמידיו, ואית דאמרי רבי עקיבא ותלמידיו, ואית דאמרי רבי יהושע ותלמידיו, (מכאן והלאה בתרגום מארמית) היו נוהגים לשבת וללמוד תחת עץ תאנה אחד. בכל יום היה בעל העץ משכים קום ומלקט את התאנים שבשלו. אמרו החכמים נשנה אח מקום ישיבתנו, כי כנראה שבעל התאנה חושד בנו (שנאכל מן התאנים שלו). הלכו וישבו במקום אחר. השכים בעל התאנה ולא מצאם (את החכמים יושבים ולומדים תחת תאנתו). הלך לחפש אותם עד שמצאם, ואמר להם: רבותי, מצווה אחת הייתם עושים ואתם מבקשים למנעה ממני (שאני זכיתי לה בהיותכם לומדים תורה תחת תאנתי). אמרו לו: חס ושלום. אם כן מפני מה הנחתם את מקומכם וישבתם במקום אחר? אמרו לו: שמא אתה חושדנו. ענה להם: חס ושלום! אלא משכים אני כל בוקר ללקט את תאנתי, כיון שהחמה זורחת על התאנה והן מתולעות. מיד חזרו ללמוד תחת עץ התאנה שלו. יום אחד לא השכים ללקט את תאניו, וזרחה עליהם החמה. לקחו תאנה ופצעו אותה, ומצאו שהן מתולעות. אמרו יודע בעל התאנה עונת הלקיטה.
כך הקב"ה יודע אימתי הזמן להסתלקות צדיקים. וזה לגמרי לא ענין של גיל ושל שנים שחיים על האדמה הזאת, כך סיים את הספדו, קרע את בגדיו ובירך בקול בכיות 'ברוך דיין האמת' בשם ובמלכות.

בט"ו באב תרפ"ט (1929) מונה הרב יהושע פנחס לאב"ד העיירה סעפלאק וגלילות מרגיטה (רומניה, בטקס חגיגי עם בואו לסעפלאק הביא אתו קבוצה של בחורים ממארגערטען וייסד ישיבה, בה למדו בשיטת ישיבות הונגריה.

הרב לקח על עצמו את המשימה של עריכת כתבי זקנו הגדול מהריא"ץ על אבן העזר וחושן משפט. הוא העתיק וסידר את הכתבים, ושלח אותם אל גיסו המהר"ם בריסק הי"ד, כדי שיעבור עליהם ויגיה אותם לפני הוצאתם לאור. אך השל מלחמת העולם השנייה מפעל זה נקטע. לאחר המלחמה נמצאו אלפי ספרים והמוני כתבי יד בחצר ביתו של המהר"ם בריסק בטאשנאד, ובהם גם כתבי המהריא"ץ, והובאו לארץ ישראל.

בכ"ד באדר תש"ד (19.03.1944) כבשו הגרמנים את הונגריה. בסוף אייר תש"ד רוכזו היהודים באולם במרכז העיירה, בתנאים תת-אנושיים, ואף גוי מהשכנים שלהם לא הציע לעזור או להחביא ולהציל אפילו יהודי אחד. כעבור יומים-שלשה נדחסו היהודים לקרונות רכבת וגורשו לגטו גרוסוורדיין, ששכן בבית חרושת ללבנים מחוץ לעיר. בהיותם ברכבת הורה לבנו לקפוץ ולהסתתר, אך הבן התייעץ עם האדמו"ר בעל 'אמרי חיים' מוויזניץ, ובהנחייתו הסגיר את עצמו כשנודע לו שאביו הוכה בשל בריחתו. לאחר כמה ימים הגיעה הוראה להעביר את הרב לגטו בודפסט על מנת שיצטרף לרכבת שארגן קסטנר, אך הרב סירב לנטוש את אנשי קהילתו. ביום רביעי, ב' בסיון תש"ד, גורשו היהודים מגטו גרוסוורדיין ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספה הרב עקה"ש, בהיותו בן 49. כשנפרד מבניו בסלקציה אמר להם: 'אולי ירחם ה' ואתם תזכו לצאת לעבודה ולהחזיק מעמד עד יעבור זעם, אז דעו שאין לכם מה לחפש בגולה הדוויה כי רק בהר ציון תהיה פליטה'. בנו ראה את אביו הרב נלקח לתאי הגזים בשבת ערב חג השבועות בשעת בין הערביים, ולכן קבע את יום הזיכרון לחג השבועות. הי"ד.

נספו גם ילדיהם מרדכי (נולד בשנת 1927, ובחנוכה תש"ה עדיין היה בחיים), משה אריה (נולד בשנת 1933 ונספה עם הוריו), חנה לאה (נולדה בשנת 1935 ונספתה עם הוריה) ושבע (נולדה בשנת 1937 ונספתה עם הוריה) הי"ד. שרדו בתם יוטא אשת ר' יום טוב ליפמן כהנא, בנם ר' דוד אלימלך, בנם אהרן צבי אילון (המוציא לאור של הספר ההיסטוריה הקהילתית 'עולמי') ובתם צביה אשת ר' יעקב שלמה בלוי.

תולדותיו הובאו בספר 'עולמי, ספר זכרון לקהלת סעפלאק וגליל מארגרטין', עמו' 19.
מכתב ההסכמה המקורית שכתב לקונטרס 'ברכה לחיים' מאת הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין הי"ד, נמכר בבית המכירות 'גנזים'.

דרשת 'שבת הגדול' תש"א ומעשה ב'חפץ חיים' / הרב לייב ברשטיין הי"ד

תמונת הרב לייב ברשטיין הי"ד

'שבת הגדול' בשנת תש"א, הופיע הרב דמתא רבי לייב בורשטיין על בימת בית המדרש, ובדרשתו הזכיר הרב דברים שאמר בעל ה'חפץ חיים' בשנת תרע"ז בהיותו בנכר ברוסיה בתור פליט מעירו ראדין. [בתקופה זו תפסו הקומוניסטים את רסן הממשלה וגזרות יצאו נגד קיום מצוות ולימוד התורה]. הגיע חג שמחת תורה ובעל ה'חפץ חיים' נקרא לעלות לתורה. נגש ה'חפץ חיים' ואחז בידו ב'עצי החיים' של הספר ואמר: 'ריבונו של עולם, ראה לפנים היו לנו בתים דירות שם גדלנו, היו לנו בנים ובנות, פרנסה וכלכלה. את הכל לקחו ממנו, ועכשיו אתה רוצה לקחת ממנו גם את זאת התורה, אולם אנחנו נאמר: לא, את התורה לא נשמיט מידינו'. וגעה כל העם בבכייה
ועוד רעיון הביא הרב בדרשתו, בשם ה'חפץ חיים' בתקופה הנ"ל: בפרשת 'וירא' נכנס הקהל למעונו לתפילת ערבית. פנה ה'חפץ חיים' ושאל אם ר' הירש, חתנו, נמצא. ענהו, שהוא יבוא תיכף. כאשר נכנס ר' הירש, אמר לו ה'חפץ חיים': 'היודע אתה יש לי רעיון מה נעשה. הרי לוט אמר אל אנשי סדום שהוא מפקיר את שתי בנותיו ו"לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". הרגש שכזה היה לו ללוט, הבה גם אנחנו נתלונן ונחסה בצל קורתו של הקב"ה, והוא [כביכול] בטח לא יהיה פחות מלוט, ובוודאי שהוא יגן עלינו!'.
הרב סיים את דרשתו באומרו: 'בואו ונאחז ב"עצי חיים", נשמור את קדושת המשפחה ונשמר מאכילת נבילות וטריפות, וזכות זאת תעמוד לנו להינצל במהרה'.

(לב הארי, א, שיחות מוסר שנאמרו בגלות רוסיה ע"י רבי יהודה לייב הלוי נעריץ, עמו' רל-רלא)


הגאון הצדיק הרב לייב ברשטיין הי"ד, רבה האחרון של העיירה בירז', נולד במינסק בשנת תרמ"ז, להוריו הרב חיים אליעזר ואסתר. אביו, הרב חיים אליעזר, היה ר"מ הישיבה במינסק, רוסיה. בזקנותו עלה הרב חיים אליעזר לירושלים, מסר שיעורי תורה בבית הכנסת 'נחלת שבעה' ונפטר בשנת תש"ו. סבו של הרב לייב, אבי אמו, היה ה'מגיד מסימילוביץ'.

הרב לייב הי"ד היה מטובי התלמידים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה והיה תלמיד מובהק של ה'סבא' מסלובודקה. הוא היה רגיל להשמיע בכל הזדמנות אמרות מרבו הגדול. פעם אמר שה'סבא' נהג לומר 'קודם תהיה בן אדם חכם, ורק אחר כך פרומער. למשל, יושב אדם בבית הכנסת ומקבל "עליה". בהתלהבותו הוא אץ רץ  ממקומו אל הבימה, ובנתיים דורך על כמה רגליים… עד שהוא אמר את הברכה, כבר הספיק לקבל כמה קללות'.

הרב נשא לאשה את בתו ר' נתן נטע, אחד מנכבדי בירז'. הוא מונה לאב"ד בירז', ואף שהיה מקובל מאוד בקרב רבני 'אגודת הרבנים' בקובנה וקיבל הצעות רבנות גדולות ונכבדות, סירב לעזוב את בני קהילתו בעיירה. הוא היה תלמיד חכם מפולג, בעל מוסר וירא שמים גדול, בעל מסירות נפש לתורה ולמצוות, וניהל את עדתו ברמה, בלא משוא פנים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה כבשו גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית את פולין. מזרח פולין נכבשה בידי הקומוניסטים, ועל פי הוראה מרומזת מרבי חיים עוזר גרודזינסקי, השתדלו בחורי הישיבות ורבניהם להימלט מהקומוניסטים ולהתקבץ בעיר וילנה שבליטא, שם פתחו בתי מדרש ארעי. הם עמדו בקשר עם יהודי ארה"ב וארץ ישראל וביקשו סיוע בהשגת היתרי היציאה וההגירה. מישיבות 'בית יוסף' דנובהרדוק התקבצו לווילנה תלמידי ישיבת ביאליסטוק, פינסק, לוצק ואוסטרוב מאזובייצק וחלק מישיבת מזריטש. תלמידי ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק למדו ברחוב וילנה בבית המדרש של 'הגשר הירוק' שעל יד הנהר. בשבת פרשת 'בהעלותך', ט' בסיון ת"ש (15.06.1940) פלשו הרוסים לליטא, והשתלטו עליה. בהוראת השלטונות היה על הפליטים לעזוב את וילנה ולנדוד לעומק המדינה. בחורי הישיבה מביאליסטוק יצאו מווילנה ועברו ללמוד בשני בתי מדרש בעיירה בירז', הסמוכה לגבול עם לאטביה.

כשתלמידי ישיבות ורבניהם הגיעו לעיירה בירז', קידם אותם הרב ברשטיין במאור פנים, דאג לכל מחסורם ומסר את נפשו לקיום הישיבה. בתקופת שלטונם של הסובייטים, הקפיד הרב להסיק בעצמו את המקווה בהסתר, להחליף את המים ולנקות את הרצפה, ולא הסכים להסתייע בבחורי הישיבה במלאכות אלו.

בביתו התאכסנו הרב ניסן צלניקר, רעייתו וילדיו הי"ד ושלשה בחורי ישיבה. הרב ברשטיין, שהיה חסוך בנים, התייחס לילדיו של הרב צילינקר באהבה ובמסירות, והיה יושב ולומד איתם כאילו היו בניו.

על מנת לעזור לבחורי הישיבה הפליטים, התחנן הרב בשטיין לעזרה בפני בני קהילתו. כשנעמד על במת ארון הקודש לשאת את דרשת 'שבת הגדול' לפני הקהילה בשנת תש"א, התעטף בטלית ופרץ בבכי. לאחר שנרגע מעט, אמר: 'אמרו לי רבותי! איך אנו יכולים לגשת לסדר פסח?! הבחורים, הילדים ההם, עזבו את הוריהם בפולין, ומי יודע כלל מה קורה איתם שם, ואנו נלך ל'סדר', שעה שלילדים אין היכן וממה לערוך אותו?!'. לאחר שדמעותיו של הרב ותחנוניו עשו רושם חזק על בעלי הבתים, פתח הרב בדרשה. לאחר השבת אסף 'קמחא דפסחא' מאנשי הקהילה, ומהם קנה קמח ואפה מצות לתלמידי הישיבה וקנה עבורם פרה חולבת, כדי לספק להם חלב וחמאה. כשעמד ראש הישיבה, הרב יפה'ן לנסוע ליפן בדרכו לארה"ב, ביקש מהרב ברשטיין למלא את מקומו במסירת שיעורים ושיחות מוסר לתלמידי הישיבה.

הרב אברהם יפה'ן וחלק קטן מתלמידיו קיבלו ויזות-מעבר ליפן, בעזרתו של חסיד אומות העולם, קונסול יפן בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, והגיעו באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק, ממנה שטו בספינה ליפן, ובשנת תש"א היגרו משם לארה"ב והקימו את ישיבת 'בית יוסף' בברוקלין שבניו יורק.

לאחר מאמצים רבים קבלו בחורי ישיבה רבים שנותרו בליטא ויזות כניסה לקיראסאו, בהיותם נתיני פולין, אך הרוסים סירבו להעניק לבעלי ויזות אלו רישיון יציאה ודרשו מהם לקבל אזרחות סובייטית. תלמידים שסירבו לקבל אזרחות זו הוגדרו כ'אוייבי העם' והוגלו ברכבת אסירים למחנות עבודת פרך בסיביר.

לאחר כשבוע גירושם של בחורי הישיבה לסיביר, נכבשה ליטא בידי גרמניה הנאצית כחלק מ'מבצע ברברוסה', וזאת, כשנה לאחר שנכבשה בידי הסובייטים. בחורי הישיבה שנותרו בבירז' נרצחו ליד הארמון ההיסטורי העתיק בעיירה, בקיץ תש"א, ביחד עם הרב ניסן פטשינסקי וכל משפחתו, הרב ניסן צלניקר ומשפחתו והרב לייב ברשטיין ורעייתו הי"ד. הרב ברשטיין הספיק לומר לפני שנרצח: 'הריני מקיים מצות עשה של קידוש השם!'.

אחיו של הרב לייב ברשטיין הי"ד, ר' שמואל אייזיק ברשטיין הי"ד (1903-1929), למד במשך ארבע שנים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה, ועלה עם תלמידי הישיבה לארץ ישראל, ללמוד בישיבה שהוקמה בעיר הקודש חברון. בשנת תרפ"ט הוא נרצח בידי פורעים ערבים, יחד עם רבים מחבריו לישיבה, בבית משפחת סלונים, והובא למנוחות בקבר אחים בחברון.

תמונת הרב לייב ברשטיין הי"ד מופיע בתמונה קבוצתית של אסיפת 'אגודת הרבנים דליטא' בקלטובה ובתמונה קבוצתית נוספת עם נכבדי בירז'.

יש מי שציין שהרב נקרא בעודו תלמיד ישיבה בשם 'מוטל מינסקר', וביקש להסיק מכך ששמו היה 'מרדכי לייב'.

מהנהגותיו של הרב אברהם אבא הכהן זק הי"ד

תמונת הרב אברהם אבא הכהן זק הי"ד

חמש שנים להירצחו של אבי מו"ר, זקן רבני ליטה, הרב רבי אברהם אבא ברבי אריה הכהן זאק, רבה של אלסיאד פלך קובנה, ביום ז' אלול תש"א.

חוויית אימים שמורה בזכרוני מימי ילדותי. הדבר היה בתקופת הזעזועים והמהפכות ברוסיה בראשית המאה הנוכחית. הייתי עוד ילד רך ונסעתי פעם בערב שבת יחד עם אחותי הבכירה לטלז. היינו בדרך חזרה לעיירתנו אלסיאד, הרחוקה כארבע עשרה פרסאות מטלז, והנה לקראתנו שיירה משונה שלמראה התפלץ הלב: עגלות עמוסות חפצים ומטלטלין, ילדים ותינוקות, ועל יד העגלות גברים ונשים באים בימים, מדוכדכים, עלובים ומורדי ראש, כשראו אותנו נוסעים לקראתם, צעקו אלינו בקול פחדים: סעו חזרה לטלז! כל יהודי עיירתנו בורחים ממנה; מאתיים קאצאפים (רוסים) באו ברכבת לתחנת מוז'יקי ורוצחים את תושביהן היהודים, והנה הם מתקרבים אל עיירתנו.

"ושאיפה הם אבא, אמא וילדינו?" שאלנו בחרדה.

"אביכם מתרוצץ בין בתי האיכרים הליטאים שליד העיירה, משתדל להשיג אצלם עגלות, כדי שגם יתר התושבים היהודים יוכלו לעזוב את העיירה, ועם האחרונים יבוא גם הוא ובני משפחתכם".

בלב מלא חרדה חזרנו לטלז יחד עם השיירה. אחדים מצעירי היהודים בטלז מהרו לעיירתנו, ובחזרם הביאו לנו את הבשורה ה'משמחת', כי הבהלה היתה בהלת שווא. כשחזרנו לעירנו שמענו, כי הצעירים היהודים יחד עם הליטאים עמדו בשוק העיירה, מזויינים במקלות, גרזנים ומטילי ברזל; מוכנים לפגוש את ה'אוייב' ולהשיב מלחמה בשער.

"מקרה" זה היה מכאיב את לבי במשך שנים רבות, מאז עברו עשרות שנים, מים רבים זרמו לים הגדול; התרבות והציוויליזאציה צעדו קדימה בצעדי ענק; התפתחו והתקדמו גם אמצעי הרצח וההשמדה, והדבר שלא יכלנו להעלות על דעתנו בימים ההם, היה לעובדה מחרידה ומזעזעת, ובצורה ובמידה שלא פללו אפילו שדי אדם ושונאי ישראל מאז ומעולם.

בימים אלה מלאו חמש שנים לטבח האכזרי, שנערך ביהודי חבל זשאמוט שבליטה על ידי הצר הצורר. הליטאים זה העם שרק לפני חצי יובל שנים הושיטו לו טובי בנינו יד אחים בהקמת מדינתו והחייאת תרבותו – נתנו את ידם, יד אחים לרשע, לחיה הנאצית בהשמדת היהדות הליטאית. יוצאי הערים הללו, תושבים וותיקים בארץ וכן עולים חדשים, שרידי חרב, אודים מוצלים מאש, שניצלו בדרך נס מצפרני הרוצחים והגיעו אלינו בחדשים האחרונים, התכנסו בתל אביב לבכות את חלליהם, כל אחד מאתנו קרוב אל חלליו: הורים, אחים ואחיות; אולם אבל היחיד מתמזג עם אבל האומה, ומי ששכל את הקרובים אליו מבני משפחתו, הוא מסוגל להרגיש במידה מלאה את עוצם השואה, שניתכה על העם כולו, ובשעה שאנו מעלים את זכרם של בני המשפחה ובני עיר המוכרים וידועים לנו, אנו מתייחדים גם עם נשמות מוני הקדשים של האומה כולה.

למעלה מחמשים שנה היה אבא ז"ל רועה נאמן לעדתו. חייו היו שלשלת ארוכה של תורה, יראת שמים ומעשים טובים, חוץ מהשעות המעטות, שהיה עסוק בענייני קהילתו, היה מקדיש את כל זמנו ללימוד תורה לעצמו ובצוותא עם בני עירו. שקדן גדול היה אביו ז"ל, ממש לֹא פסק פומיה מַגִירְסַא, וְבַקיאותו היתה רבה בכל חדרי תורה. אם הייתי זקוק לבירור איזה עניין או לידיעת המקור של מאמר חכמים, לא הייתי זקוק לעזרת קונקורדאנציה; הייתי פונה לאבא, והוא היה פותח כהרף עין את המסכת הדרושה או את המדרש ומראה לי את מקור הענין או המאמר הדרוש לי.

אבא ז"ל היה מ"יראי ההוראה", אם בא לפניו דין תורה בעניין מסובך, ובעלי הדין לא הסכימו לפשרה המוצעת על ידו, היה מזמין לפעמים את אחד הרבנים מהסביבה, כדי לטפל בעניין בצוותא.

בענייני צדקה, כלליים ופנימיים, היה אבא ז"ל תמיד למופת לכל בני עדתו; הוא היה תמיד התורם הראשון, למרות מצבו החומרי הקשה, וכמוהו עשו כל בני העיירה. השד"רים שהיו באים לעירנו ביחוד הלמדנים שביניהם – היו מתאכסנים בביתנו והיו בו אורחים רצויים ומקובלים. במשך שנים היה שולח על ידי את תרומתו ותרומות אנשי העיירה לטובת ישיבת חברון בירושלים ו"התאחדות הרבנים עולי הארץ". מרץ רב ומסירות אין קץ גילה אבא ז"ל, כשעיירתנו עלתה כולה על המוקד בקיץ תר"ץ. אבא יסד ועד עזרה, בהשתתפות נכבדים מטלז הסמוכה, שהיה ממונה על הכספים, שנתקבלו לטובת הנשרפים. לא שם לב לזקנתו וחולשת גופו וכיתת את רגליו לערים הגדולות בליטה, נאם בפגישות ואספות ואירגן את פעולת העזרה (בפעולתו בקובנה עזר על ידו ר' פייבל יפה ז"ל מקדושי טלז); פנה לבני עירנו הנמצאים מעבר לים, קשר את הנשרפים עם "פונדישין" מיסודו של ה"ג'וינט" לשם קבלת הלוואות והקמת בתיהם; לא נח עד שכל בתי העיירה, ובתוכם בניין בית המדרש, הוקמו על תילם, וחיי העיירה שבו למסלולם.

את רוב ימיו חי אבי, שהיה מטופל במשפחה גדולה, במצוקה חומרית, אולם פניו היו תמיד קורנים ושופעים זוהר, אור פנימי וטוב לב, מעין "חכמת אדם תאיר פניו". ימים ספוגי אורה ויופי היו לנו הילדים ביחוד בימי שבת ומועד, כשאבא ז"ל, לבוש בגדי שבת, היה עובר ביום הששי בין ערים את הרחוב בדרך לבית הכנסת, היו החנוונים מזדרזים לנעול את דלתות חנויותיהם, והעמלים המאחרים היו עוזבים את מלאכתם. הנשמה היתירה של השבת השתלטה ברחובות העיירה.

רק שבלים בודדות, נשים אחדות ושנים־שלושה צעירים נשארו לפליטה מעיירתנו. אחדים מהם שבו אל העיירה, ויתרם מתרוצצים עוד במחנות הנידחים אי־שם באירופה ומחכים לגאולה. מלבד אלה – ניצלה בדרך גם משפחה אחת כמעט שלמה: השו"ב הישיש של העיירה ר' יוסף דוב הקטור, שתי בנותיו וחתנו הרב רבי יחיאל פישקין ששימש אחר כך רב לפליטי ההשמדה בשאוול. משפחה זו הגיעה בדרך העינויים והתלאות עד איטליה, והיא מחכה לאפשרות עלייה לארץ. הרב פישקין כותב לי על ימיו האחרונים של אבא ז"ל:

"הלב מתפלץ. כשאני מעלה בזיכרוני את הימים ההם… בחורשה שליד טחנת מים בקצה העיירה, שם ישבנו גם בכינו ביחד, למדנו ועסקנו בדברי תורה עם אבא: פיו הפיק מרגליות; נדמה היה לי באותה שעה כאילו אני יושב עם רבי שמעון בר יוחאי במערה ועוסק בתורה. אבא היקר ניחם אותנו בדברים היוצאים מן הלב… הסחנו את דעתנו מהצפוי לנו ולא הרגשנו את הנעשה מסביב לנו. אחר כך באו הארורים ולקחו את כל הגברים, טף ונשים אל כפר גערולע הסמוך לטלז. מתכווץ הלב לזכר אותם הרגעים הנוראים האחרונים, רגעי הפרידה מאביו הרב… מאור התורה ועמוד היראה; בשעה שהוליכוהו במכונית, שהובילה אותו לדרכו האחרונה, לא חשב כלל על הצפוי לו בקרוב: באהבה נפרד מכל אחד מהשרידים מתי מספר שהצוררים עוד השאירו אותם משום מה בעיירה. בלבו הטהור לא היתה שום שנאה אפילו אל הליטאים תושבי עיירתנו, והוא נפרד גם מהם כמו בזמנים רגילים… וביום שבת קדש ז' לחדש אלול תש"א נלקח הארון הקדש השמימה ביחד עם שתי בנותיו, חנה ודבורה, וחתנו רבי שלום טוביה הורביץ ז"ל".

ומקור אחר מודיע לי: "בצעדים מאוששים כמעט בשמחה, הלך אבא זצ"ל. עם גמרא בידו, כשהוא נתמך על ידי שתי בנותיה. לקראת מותו, מות קדושים, כאלו היה מוכן בכל ימי חייו לקראת היום הזה, בחינת 'מתי יבא לידי ואקיימנו'".

ואנחנו? היקום בנו הרוח וכושר הנפש שהיה לאבותינו, טהורי הלב וזכי הנפש, לסלוח את כל מה שעוללו לנו? היכול נוכל לחדש בקרבנו את האמונה באדם, שהשחית את דרכו על הארץ, ולהקים יחסים תקינים עם שופכי דמינו ועם אלה שעמדו ועומדים עוד היום בקור רוח על דמנו השפוך? היספיק לנו הכוח להמשיך באורח חיינו ולשאת על שכמנו את כובד השואה ונטל הכאב והצער? היצורפו דמעותינו לכוס הדמעות של האומה. לכוס היגונים, שאליה פנה המשורר האלוקי בתפלתו שאגתו: "כוס היגונים – לאט! הרפי. מעט כי כבר מלאו כסלי ונפשי ממרוריך…"

(אבא ז"ל, מאת שמעון זאק, הצופה, כ"ו באב תש"ו, 23.08.1946, עמו' 4)


הרב אברהם אבא ב"ר אריה ליב זק (זאק), נולד בשנת תרכ"ב (1862) בעיירה לוקניק. בגיל 22 נסמך מאת הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. בשנת תר"נ (1890) מונה לרבה של אלסיאד (אלשאד, אלסאדז'יאי, חבל זאמוט, פלך קובנה).

הרב אברהם אבא נשא לאשה את מרת לאה לבית פין. נולד להם בן, שמעון, ומספר בנות.
בתם חיה נשאה לרב משה שמואל שפירא, לימים מנהל ב'ישיבת ר' חיים ברלין' בארה"ב ומחבר הספרים 'תולדות הגר"ח מוואלאזין' (תר"ע) ו'דרכי שמואל' (תשל"ז). בת נוספת נשאה לרב שמואל יעקב רבינוביץ, מחבר הספר 'משפטי שמואל' (תרע"ד) ומחברם של חידושים שפורסמו ב'המזכיר', 'מבצרי הדת' ו'באר יעקב'.

בהקדמת 'משפטי שמואל' מודה המחבר לחמיו 'הרב הגאון הגדול וכו' מהו"ר אברהם אבא זאק שליט"א אבד"ק אלשאד, אשר מדותיו התרומיו ומזגו הטוב ויראתו את ה' נפלאים מאוד, והא גאון מצויין בבקיאות ובחריפות בש"ס ופוסקים, כידוע לכל יודעיו ומכיריו'.
בנו, שמעון, כתב על אביו: 'אבא זצ"ל ר' אברהם אבא הכהן זק, רב מהטפוס הישן, גדול בתורה, מופלא ביראה ומצוין במדות טובות ובמעשים טובים, היה רחוק מקנאות עיוורת והתיחס בהבנה גם להלך הרוחות של הדור הצעיר. עם ילדיו התהלך במקל נועם ולא מנע מאתנו גם מורה לשפת המדינה וללמודים חצוניים יסודיים. הבית היה ספוג רוח של יראת שמים וזהירות בקלה כבחמורה ובעקבותיהן – רצינות וכובד ראש. אבל לא הורגשה בו אוירה של קדרות ושממון, אלא אוירה של אהבה, דאגה ומסירות מצד ההורים אל הילדים, וחבה והערצה ללא גבול מצד הילדים אל ההורים'.

בשנת תרפ"ו נמנה על רבני ליטא שחתמו על 'קול קורא' לנקוט בדרכי שלום והוויתורים לאיחוד יהדות התורה הליטאית לקראת הבחירות בליטא. בנוסף חתם עם רבני ליטא על קול קורא לכל יראי השמים להתאגד במסגרת 'אגודת ישראל'.

למעלה מחמישים שנה ישב על כסא הרבנות בעדת אלשאד ונהל אותה באהבה ובנועם. הוא היה מקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, בין ביחידות ובין עם בני העיירה. הוא תמיד היה ראשון לתרום לצדקה, על אף מצבו הכלכלי הדחוק. כשנשרפו בתי העיירה, גילה מסירות נפש ללא גבול עד שהצליח לגייס את הכס, הדרוש לשיקום הבתים ובית המדרש בעיירה.

על פי הדסה לוין, (בספרה 'בת עמי: נתיב היסורים והאמונה של בת יהדות ליטא בימי השואה', עמו' 40), הובאו יהודי אלסיאד למחנה גירולי ובראשם הרב זאק, בן התשעים ושש [!]. הרב והגברים הזקנים והחולים השתכנו בגורן, שם הגה הרב התורה יום ולילה. "הוא לא נתן הפוגות לעצמו וישב על הקרקע וכולו לימוד".

הרב נהרג עקה"ש בשבת, ז' באלול תש"א (1941), ביחד עם אנשי קהילתו, עם בנותיו חנה ודבורה, וחתניו הרב שלום טוביה הורביץ ור' יוסף לוינזון תלמיד ישיבות נובהרדוק ולידא, בכפר גארול הסמוך לטלז.

הדסה לוין תיארה אותו, כשנלקח להשמדה: 'לאיטו פוסע הרב הישיש מאלסיאד, כשהוא נשען על בתו. פני העדינים מפיקים חכמה ותבונה, זקנו יורד על פי מידותיו וכולו נורא הוד. שכינת קודש בזיו יופיו וכולו כבוד'. (בת עמי, עמו' 49). הרב יחיאל פישקין, היה עד לרציחתו של הרב, והעיד כי: 'בחורשה שעל־יד טחנת המים בקצה העיירה, שם ישבנו גם בכינו ביחד. למדנו ועסקנו בדברי תורה עם ר' אברהם אבא ז"ל; פיו הפיק מרגליות; נדמה היה לנו באותה שעה כאילו אנו יושבים במערה עם רבי שמעון בר יוחאי ועוסקים בתורה. הרב ניחם אותנו בדברים היוצאים מן הלב… הסחנו את דעתנו מן הצפוי לנו ולא הרגשנו את הנעשה מסביב לנו, עד שבאו הארורים ולקחו את כל הגברים, הטף והנשים אל כפר גערול הסמוך לטעלז. מתכווץ הלב לזכר הרגעים הנוראים האחרונים רגעי הפרידה מן הרב, מאור התורה ועמוד היראה. בשעה שהוליכוהו במכונית, שהובילה אותו לדרכו האחרונה, לא חשב כלל על הצפוי לו בקרוב; באהבה נפרד מכל אחד מן השרידים מתי מספר, שהצוררים השאירום משום מה בעיירה. בלבו הטהור לא היתה שום טינה אפילו אל הליטאים תושבי העיירה והוא נפרד גם מהם כבזמנים רגילים. וכשהגיע הרגע המר והנמהר הלך בצעדים מאוששים, כמעט בשמחה, וגמרא בידו, כשהוא נתמך על־ידי שתי בנותיו, לקראת מותו, מות קדושים, כאילו היה מוכן בכל ימי חייו לקראת יום זה… וביום שבת קודש ז באלול תש"א נלקח ארון הקודש השמימה ביחד עם שתי בנותיו וחתנו ר' שלום טוביה הורביץ ז"ל'.

הערה: על פי דף עד שכתב בנו, הרב נספה בשנת תש"א בגיל 84, ולפי זה הוא נולד בסביבות שנת תרי"ז (1857).

מסיפורי החסידים על עליית-נשמה / רבי מרדכי צבי רדליך הי"ד

נשמה גדולה כשיורדת לעולם, ימים מספר לפני ירידתה מכריזים עליה: נשמה פלונית תכנס לגוף פלוני. וכשבא יום ירידתה לעולם, הנשמות מאותו היכל שמשם נחצבה אותה נשמה, יורדות ומלוות אותה לעולם התחתון. וכשהיא בעל לעולם, עוד הרבה עינויים וגלגולים תפגש על דרכה, טרם תבוא לידי תיקונה. ולרוב פעמים קשים הם הגלגולים, קשים מאוד. ויש גם שתמצא במדרגה לא גבוהה ביותר, ורק על פי מקרה תהיה עלייתה. כן קשה היא עליית-נשמה. ומעשה בנשמה אחת שמצאה את תיקונה:
פעם אחת בשבת אחר סעודת הצהרים ור' ליב שרה'ס זצ"ל מתהלך החדרו אחת הנה ואחת הנה, כשידיו תחובות באבנטו והוא תפוס מחשבות, ורק מפעם לפעם נפלטו מפיו מלים 'נשמה גבוהה', 'נשמה קדושה', 'צריכים להעלותה ממדרגתה', 'כן, מצוה היא להביאה לידי תיקון'. אבל איש לא הבין לפשר מלים הללו.
הגיע הערב. רבי ליב שרה'ס מתפלל תפילת מעריב ותיכף אחר ההבדלה ציווה לרתום את הסוסים ושיהיה הכל מוכן לנסיעה. הדבר נעשה כפי מצוותו, ורבי ליב ישב על העגלה. לחש איזה שם משמות הקדושים, השם של קפיצת הדרך. מיד התחילו הסוסים רצים על פני שדות ויערים, כפרים ועיירות. כך נסעו כל הלילה. הבוקר אור והעגלה עמדה בכפר אחד סמוך ליער גדול. רבי ליב ירד מעל העגלה, התחיל לפסוע הצדה לאורך היער.
פה ראה והנה רועים אחדים מרעים את צאנם וביניהם נער כבן שש-עשרה שנה רואה את צאנו גם הוא, ומיד הבין ברוח-קודשו שזאת היא הנשמה שהרגיש בשבת.
רבי ליב קרא להנער הזה ושאל אותו מה שמו, בן מי הוא ומאין יבוא הנה. הנער סיפר ששמו אייזיק והוא בן לאלמנה ענייה הגרה בכפר הסמוך, בקאליף. מיד הלך רבי ליב אל אימו של הנער וביקש ממנה שתתן לו את בנה למשרת, ויתן לה סכום גדול עבורו. היא מילאה את בקשתו, ותיכף לקח רבי ליב את הנער ונסע עמו משם אל הרב רבי שמלקא מניקלשבורג וסיפר לו שאת הנער הזה הביא מן הכפר קאליף ונשמת הנער היא קדושה וחשובה מאוד ומקורה מהיכל הנגון, וביקש מהרב שיחנך את הנער על ברכיו. וכך היה. הוא היה אצל הרב רבי שמלקא, עד שנתגדל ונעשה מפורסם בפי כל בתור 'הקדוש מקאליף'. ומנהגו היה שבכל יום ויום הלך מעיר לעיר, למקום המרעה, כדי לשמוע מהרועים הניגונים שהיו מנגנים ומזמרים. ואמר כי כל הניגונים שורשם בהיכל הנגינה העליון, רק שנפלו מהקדושה לרשות הסטרא-אחרא, כל כן צריכים להחזירם להעלותם אל השורש.
פעם אחת היה בשדה ושמע שרועה אחד מזמר במלודיה נעימה על להפליא את השיר הזה:

יער! יער! מה גדול אתה
שושנה, שושנה, מה רחוקה את
אילו היה היער קטן
היתה שושנה קרובה אז
אילו מן היער הוציאוני
היינו שנינו יחד אז.

מיד הלך הקדוש מקאלוף עמוק אל תוך היער להתבודד שם וישב על הארץ והתחיל לזמר באותה המלודיה המתוקה בבכייה גדולה ומרה בלשון הזה:

גלות, גלות מה גדולה את!
שכינה, שכינה, מה רחוקה את
אילו הייתה הגלות קטנה
היתנ השכינה קרובה אז
אילו מן הגלות הוציאוני
היינו שנינו יחד אז.

והרב הקדוש מראפשיטץ כששמע שיר המתוק הזה מפיו הקדוש אשר שר בלב מלא רגש וקדושה אמר שבעת שהקדוש מקאליף מזמר שיר הזה, אז קודשא בריך הוא וכל הפמליא של מעלה באים אל ר' ליב שרה'ס להיכלו שבגן עדן ומשבחין ומפארין אותו ואומרים 'תנו כבוד למי שהציל את נפש היקרה הזאת'.

(יבנה, לבוב, חשון תר"צ, חוברת ח-ט, סי' ט)


תולדות גדולי ישראל. הגאון הצדיק ר' אברהם ממיקאליוב זצ"ל, ליום הילולא שלו

בשנת תרל"א נפטר בעיר מיקאליוב, גליציה המזרחית, אחד מהרביים הכי מפורסמים ובעלי השפעה מרובה ביותר שבגליציה, הגאון הצדיק ר' חיים אברהם רעדליך זצ"ל. היהדות בגליציה ידעה לערוך את גודל האבדה שאבדה להם בפטירתו. קצר מאמר-העתון לא ירשה לתאר את גדולתה של אישיות זו, אבל בקשר עם יום פטירתו שחל עכשיו הנני מוצא לנכון לתת סקירה קצרה על הכרקטריסטיקה של הנפטר.
בין יתר גדולי וגאוני גליציה הצטיין הנפטר ביחוד במידות הצדקות והענוה, וגם בשיטתו המיוחדה בלימודו.
ר' אברהמ'טשע ממיקאלאיוב היה בן אחותו וגם חתנו של הרב ר' מאיר"ל מפרמישלן, שגר חמש שנים לפני פטירתו במיקאלאיוב. אביו ר' שלמה היה חתנו של הרב ר' אהרן ליב, הוא אביו של ר' מאיר"ל מפרמישלן.
פעם אחת, כשדעתו של ר' אהרן ליב היתה מבודחה, קרא לבתו ואמר לה שתבקש ממנו איזו בקשה והוא ימלא אותה. ובתו שהיתה אז מעוברת ענתה ואמרה לו: אבי, אני חפצה שיהיה לי בן כמותך. ויכעס עליה אביה ויאמר : עזות היא, השגה כזו למדוד לעצמה מלבוש גדול כל כך. התדעי מי אנכי? אני הנני נשמת יצחק אבינו. כתוב בזוהר הקדוש, כשבקשו לעקוד את יצחק פרחה נשמתו ונשמה אחרת נכנסה בו, והנשמה נכנסה אחר כך לגופם של נדב ואביהו, ושניהם היתה נשמה אחת. וכשנשרפו נכנסה הנשמה לגופו של פנחס, ובעת שהלך פנחס אל זמרי בן סלוא כתיב בזוהר הקדוש שפרחה נשמתו. כעת נשמה זו נמצאת אצלי ויותר לא תהיה בעולם הזה. רק אני מבטיח לך שהבן שיולד לך יזרח אורו על העולם. ולא ארכו הימים ותלד בן, הוא הרב הגדול ר' אברהמיטשע ממיקאלאיוב זצ"ל.
בבחרותו היה תלמידו של הרב הגאון מליסא. עוד בהיותו ילד אמר עליו הגאון מליסא כי עלוי קטן זה יגדל ויהיה גאון בישראל. וכן היה.
אחר כך היה לחתנו של ר' מאיר"ל מפרמישלן. האחרון אמר עליו שנים מספר לפני פטירתו: 'נוצר תאנה יאכל פריה', והחסידים הבינו שכוונת רבם היא שהוא יהיה ממלא מקומו. אחרי פטירתו של ר' מאיר"ל מפרמישלן נסעו כל החסידים בהסכמת הריזינאי אל הרב ר' אברהמטשי ממיקאלאיוב, וילמדו מאתו את דרך החסידות.
שיטתו והתנהגותו של הרב ממיקאלאיוב היו מיוחדות במינן. עשרים וחמש שנה לא טעם טעם בשר ולא נטל את ידיו לאכילה רק בימי שבתות, ימים טובים וראשי חודשים. חוץ מכל אלה היה אוהב ישראל ובעל צדקה. מנהגו היה לשלח בכל שנה לא"י 702 אדרכמונו-זהב כמניין 'שבת'. זה היה גם מנהג חותנו, גם המתנגדים בראותם את גודל גאונותו וצדקותו, כבדו אותו מאד מאד.
התעניות והסיגופים גרמו שבריאותו התרופפה מיום ליום, ובשנת תרל"א לפני חג הפסח חלה מחלה כבדה, וביום ב' דחול המועד פסח בשעה 12 בצהרים, עזבה נשמתו הקדושה את גופו הטהור. ולפני פטירתו ציווה שיביאוהו אל המערה בפרמישלן, שם נקברו הרב ר' אהרן ליב ור' מאיר"ל מפראמישלן זצ"ל זי"ע.

(יבנה, לבוב, ניסן תר"צ, שנה ב חוברת י, סי' יב)


רבי מרדכי צבי רדליך (רעדליך) הי"ד, האדמו"ר מסווירז', משושלת פרמישלאן, נולד לאביו, האדמו"ר ממיקוליב בלבוב, רבי אהרן מאיר (מצאצאי רבי חיים אברהם (אברהם'טשי) ממיקוליב, בעל 'חיים מאירים', חתנו וממלא מקומו של דודו, הרב הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן (השני)), ולאימו, רחל. [על מצבת אחיה מוזכר שהוא צאצא של "הגאון הצדיק ר' חיים אברהם זצ"ל חתן הרב הצדיק הקדוש רבי מאיר מפרימישלאן זצ"ל, נכד הרב הצדיק רבי מיכל זצ"ל המגיד מזלוטשוב"].

רבי מרדכי צבי היה תלמיד חכם חריף ובקי, מופלג בתורה ויראת שמים, אשר כיהן כגבאי ארץ-ישראל.
משנת תרפ"ו היה רב עיירה סווירז' (שעל יד בוברקא) ובגלילותיה, ופעל גם בלבוב.
בשנת תרצ"ז כתב מכתב אודות צוואת אחיה היחיד של אימו, ר' חיים אברהם ב"ר מרדכי צבי רעדליך ע"ה ממיקוליב, שהיה עשיר גדול בארה"ב ולעת זקנותו עלה לארץ ישראל' התגורר בשכנות 'גבעת שאול' בירושלים, ערך שם צוואה לפני רב השכונה ונפטר בכ"ח בסיון תרצ"ו. במכתבו מבקש רבה של סווירז' לקבל מאת הרב של 'גבעת שאול', עותק של הצוואה המקורית של דודו, על מנת שידע מה הוריש לאימו ויוכל לסייע לה בשעה זו, בה היא 'מדוכאת ביסורים מאוד ל"ע ומצבה הגופני רעועה מאוד'.

מאמרים מאת הרב מרדכי צבי רדליך הובאו בכתב העת הללו:
הנצח, א, לבוב תרפ"ז, סי' יא; הנצח, ב, לבוב תרפ"ז, סי' כה; אור תורה, לבוב תרפ"ו, סי' יא; יבנה, לבוב, חשון תר"צ, חוברת ח-ט, סי' ט; יבנה, לבוב, ניסן תר"צ, שנה ב חוברת י, סי' יב; הבאר, ביסקוביץ כסליו תרצ"ב, סי' כ.
תשובות אליו:
אמרי דוד, סי' קיב. משיב שלום יז, יח, כז, קלה, רי, רסא. תצא תורה, קריניצה תרצ"א, סי' ו.

הרב נספה בשואה. בספר לזכר קהילת בוברקא ובנותיה, כתב הרב יעקב יצחק ויסבלום, שהיה רב העיירה סווירז' ורבה של שכונת הדר הכרמל בחיפה, כי עם עזיבתו לעלות לארץ ישראל החליף אותו ברבנות סווירז' קרוב-משפחתו הרב מרדכי צבי רדליך הי"ד, אשר "היה חריף ובקי נפלא… אהוב וחביב על כל ועובד ה' במסירות נפש'. הוא הוסיף והביא את עדות ר' ישעיה פפר על כך ש"בזמן הנאצים ימ"ש הוציאו אותו [את הרב רדליך] האוקראינים ימ"ש מביתו במוצאי יום כיפור כאשר סידר מנין בביתו (מאחר ובבית הכנסת אסור היה להתאסף) והיכו אותו כמעט עד צאת נפשו. בחנוכה אותה שנה הועבר עם שנים מילדיו לגיטו פרעמישליאן וגיסו של ר' ישעיה שכר גוי עם עגלה שהעביר אחר כך את זוגתו הרבנית וילדיו הנותרים לקוזלוב. אתו נסתם הגולל על רבני עיר סווירז' והקהילה המפוארה. הי"ד".

בתחילת הספר 'אשל הגדולים', מאת הרב אלעזר ליפא גארטינהויז, (הערות והוספות על מעכת 'שם הגדולים' בספר 'שם הגדולים השלם' לרבינו חיד"א), הובא 'ציון לקדושים', ושם הוזכרו גם:
"גיסי הרב הגאון הצדיק מוהר"ר אהרן מאיר מעיר לבוב, אשתו הרבנית רחל ובנו הרב הגאון הצדיק מרדכי אבד"ק סווירז, וחתנו הרב ובתו הרבנים וצאצאיהם. הי"ד".

כשם שהפרי מעיד על גזעו, כך הבנים מעידים על טהרת ההורים / הרב מנחם ישעיה הכהן שוורץ הי"ד

'ברחמים יקר צעירי הצאן חקם הטריפם פנימי וחיצון' (יוצר ליום שני של ראש השנה). אחי הגדול הרב מו"ה מנחם ישעיה הכהן נ"י קלויזעזנבורג פירש פסיקתא הנ"ל על דרך זה: הנה לבן נקרא 'פנימי', כי לבן ביקש לעקור את הכל ושנאתו הצפין בליבו שירמה את יעקב, בפיו החניף ליעקב, שמשונא כזה קשה להיזהר. אבל עשו, שהוא אדום, לא הסתיר שנאתו והלך לקראתו למלחמה עם ארבע מאות איש, ועשה ההשתדלות להינצל ממנו ועל שתיהם התפלל יעקב אבינו עליו השלום שה' יתברך יצילהו מלבן ועשו, וזה 'פנימי וחיצון'. ובזה יש לומר הכוונה 'הצילני נא מיד אחי', דוגמת לבן, 'מיד עשו', שהוא רודף בגלוי. והבן.

(אילה שלוחה וכתבי הר"ן, סי' נ, עמו' עא, בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד)

ואחי הרב החרוץ מו"ה מנחם ישעיה הכהן נ"י (קלויזענבורג) כתב: אדוני אבי ומורי הגאון הצדיק ז"ל קרא אותי הצעיר בעצת אביו הגאון הקדוש בעל 'קול אריה' זצ"ל על שם הגאון מורינו ורבינו מנחם אש זל"ה מאונגוואר ועל שם הגאון מורינו ורבינו הרב ישעיה פראגער זצ"ל מווארשויא, ובוודאי כוונו בזה להמשיך עליו רוח טהרה על ידי צינור קדושתם, ומזה כי אין חששא לחבר שתי שמות לדבק טוב.

(שם עמו' נו)

ובדבר הקושייה שלא קיים אברהם אבינו מצוות מילה קודם שהיה מצווה ועושה… אחי הגדול הרב היקר החכם השלם וכו' מורינו ורבינו הרב מנחם ישעיה הכהן נ"י (קלויזענבורג) תירוץ, לפי שמילה היא אות הכבוד והצטיינות, כדרך שחולקים המלכים לאנשים פרטים, לסגנים ושרי החיל, למען הרימו עליון, כי המלך חפץ ביקרו (ארדען). ואם כן איך יתכן שייקח מי העטרה לעצמו, מבלי רשות ורצון המלך. והבן.

(שם, עמו' כא)

שמתי לנגד עיני מאמר חז"ל במסכת שבת קנ"ג בני גלילאי אמרו עשה דברים לפני מטתך ובני יהודה אמרו עשה דברים לאחר מטתך. ולא פליגי, מה כי אתרי ומר כי אתריה. פירש רש"י שבגליל היו הספדנים עמודים לפני המטה, וביהודה היו עומדים לאחר המטה. ושמעתי מאאדו"ר הגאון זצ"ל לפרש באופנים שונים… ואחי הגדול מורינו מנחם ישעיה (קלויזענבורג) שליט"א כתב לי בזה הלשון: כמדומה לי ששמעתי מאאמו"ר הגאון הצדיק ז"ל לפרש מהיות שהפרי מעיד על גזעו, וכמו כן יוצאי חלציו זרעו, מוכיחים על ההורים, אס הם טהורים, שאם מיטתם שלמה דברים של ההספד בשפה נעימה. ומתואר 'אחר המטה' לפי שהנוף אחר האילן נוטה. אבל ההמונים שהם בני גלילאה, עינם טח להביט על הדור הנצמח אחריהם, ורק על העומדים לפניהם.

(שם, עמו' III)

בחדש זיוו 'כתבי יד הר"ן' לפ"ק קלויזענבורג יצ"ו.
טובה וברכה יירש כבוד פאר אחי וראש, הרב הגאון המפורסם והמהולל הנודע בשערים, למחבר ספרים נחמדים ויקרים, רב פעלים מקבציאל כש"ת מו"ה יוסף הכהן שליט"א, רו"מ דחברת מחזיקי תורה בעיר ואם בישראל גראסווארדיין יצ"ו.
הרשני נא גס אני אחי חביבי, להגיש לפניך רחשי ולבבי, להכניסם בין כתבי הר"ן, מפיקים נוגה וחן. מקירות לב חמה, על עבודתך הנעלה ותמה. כי דלית פנינים יקרים מבאר מים קרים. חפרוה אאמו"ר על דברי הגאון הגדול הצדיק הי חסיד הי עניו מפורסם לשבח ולתהילה, כבוד קדושת מו"ה נפתלי הכהן זכותו יגן עלינו, בכל מצעדינו. קיבצת ברב יגיעה ועמל כפים, מכתביו הנפזרים מכל אפסים, והעליתם מתהום הנשייה, לראות באור התחיה. קרמת עליהם עור תבנית ספר, תלמיה רוית נחת באמרי שפר. הלבשת אותם מחלצות, וגדרת הפרצות, למען ירעו גו בהשקט דורשי אמונה, ויתענגו בו מנועם מוסריו שבהם טמונה. ועתה האם יש מלים בשפתי, ואם יספיקו כל עתותיי, להודות לך על רב טרחתך, וחריצות שקידתך! וביותר נמלאתי גיל, כי בהם הכרתי לשונו שהיה בו רגיל, הלך רוחו הטהורה, ותכונת נפשו היקרה. אאמו"ר הגאון הצדיק זל"ה בחיים חיותו, הראה ברב ענוותנותו, כאשר בהארת פניו הדרכני, וכאב את בנו באהבה הרצני, כי כוחו רב בצחות הלשון והמליצה, כאשר רצה. ועם כל זה לא השתמש בו רק לפרקים, ובחר במבטאים פשוטים וחלקים, שהוא יהיה בעטו המושל, ושיכתוב בלי כושל. ולא שיהיה מונהג בכבדות, ולהחטיא את המטרה שאליו מועדות. ולא חש אם לא ינחל כבוד הסופרים, ולא יהללוהו זרים. וקילס לפני את בנו אחינו הרב הגאון הצדיק מורינו יצחק מאיר ז"ל (בעל המחבר ספרי 'אמרי יצחק' על התורה ומועדים). סגנן לשונו הקל, על כן לא יוצרו צעדיו, ויוכל להוציא כל כוונתו כמדבר איש אל רעהו.
ואגב יזכר לטוב רב הגעגועין וחיבה יתירה של אאמו"ר זצ"ל אל אחינו ז"ל, והתוך השיחות סיפר, רבי יצחק מאיר הוא ברוך ה' ירא שמים גדול ותלמיד חכם להפליא [עיין בפנים הספל סימן יב, יג, כו, וסימן ל, מ, וסימן פא]. ועוד בהיותו בחור כבר חמיסר בביתו בווישווא, והיה רחמנא ליצלן חולה מסוכן שכבר התייאשו ממנו, והרבו בעדו בתפלה פדיון-נפש ואמירת תהלים. והודיע גם לזקנינו הגאון הקדוש בעל 'קול אריה' זצ"ל להעתיר בעדו, וכמעט נדמה שהיא יציאת נשמה רחמנא ליצלן. אז התחזק אחינו ז"ל ואמר להעומדים לפני מטתו שנפל בדעתו לפרש בפרשת השבוע מדרש פליאה (שהובא ב'ישמח משה' וב'ייטב לב'), 'קדושים תהיו', ריבונו של עולם קראתנו 'קדושים', הסר מעלינו המוות! על פי דברי האלשיך הקדוש על הפסוק 'ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם', דאמרו חכמינו ז"ל 'כל הנשמה תהלל יה', על כל נשימה ונשימה צריכים להודות ולהלל, לפי שהנפש מתאווה תמיד לשוב למקורה העליון ולצאת מן הגוף, שלא יתלכלך בכתמי הגוף הקרוץ מחומר ויצר סוכן בו. אבל בכל פעם מכריחים את הנפש מלמעלה להישאר בהגוף, ועל כן על כל נשימה ונשימה תהלל יה שלא פרח לעילא. אבל אם הגוף זך ונקי מחטא, תמצא הנשמה קורת רוח גם בהגוף. וזהו שכתוב 'ונתתי משכני בתוככם', שהשכינה תהיה שרויה בתוכם ממש מרוב קדושתם, וממילא 'ולא תגעל נפשי אתכם', ולא יתאוה לצאת מן הגוף. ובזה יובן המדרש, ריבונו של עולם קראתני 'קדושים', אם כן גופי מקום מוכן ויוכשר להתקיים בתוכו הנפש, והסר מעל המוות שאשאל בחיים. עד כאן דבריו. [ועיין 'מגדנות אליעזר' בהעלותך]. וכאשר שמע אאמו"ר זצ"ל דיבורים הקדושים הללו יוצאים מפי בנו הצדיק שבכובד חוליו לא הסיר מדביקות ה' יתברך, געה בבכי בצערו. וכתב לאדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ"ל לבערגסאז, והשיבו תיכף ומיד שהוא מובטח בחסדי ה' יתברך שלא יאונה לו רעה, וכנים דבריו להמתיק הדינים מעליו, ועוד יראה זרע ויאריך ימים. וכן היו ימי שנותיו שבעים שנה, וזכה שחיבוריו אתבדרי לעלמא, ומלאו חן בעיני גדולי וצדיקי הדור.
ומידי כתבו בו אתן מזכרת גם לאחותינו האשה הצנועה הצדיקה מרת רבקה עליה השלום (אשת גיסי הרבני הירא וחרד מופלג בתורה מו"ה אליהו פרוכטער ז"ל מווישווע), שהיתה לנס במדותיה ומעשיה הטובים וביראת חטא ובהתמסרות גידלה בניה שיחיו לתורה. אין לספר שבחה ומעלות נפשה הטהורה פאר המשפחה, וכמענו לא הניחה דוגמתה שימצאו בה כל השלימות המכתירים לאשה יראת ה' כמותה. ואחרי שידעתי כי קצר המצע מהכיל ואין כוונתך להכפיל הדברים שכבר נכתבו בדמע, לא אאריך יותר בזה. בכל זאת לא עצרתי כוח מלספר עובדא אחת אשר תבליט אופיה ממעשיה הטובים: אשה אחת בת שועים וגבירים שירדו מנכסיהם ממאסיעף באה פעם אחת אל ביתי במר נפשה, כי בעלה התם והישר שוכב למעצבות שבועות הרבה. טפלא תליא בהם וביתם ריק מכל באין לחם ושמלה, לעשות לה טובה אצל נדיבי עמינו בקלויזענבורג. ואחרי כי המו מעי אליהם, יען הייתי מכירם מעת נעורי שהייתי דר במאסיעף מקום חותני עליו השלום. וזוגתי החשובה וכשרה עליה השלום, נכמרו רחמי מאוד, התחילה לחקור ולדרוש ממנה סיבת הירידה ואיה מגורתם כעת. השיבה שאחרי שההצלחה פנתה אליהם עורף, ברוב השתדלות השיג בעלה איזה שרות אצל אדון אחד בווישווא, וחיו מזה בדוחק. אבל כאשר נעשה חולה רחמנא ליצלן, שלחו האדון בלי שום פיטורין מביתו, ומאז כמעט גוועים ברעב רחמנא ליצלן. ואך דבר אחד נשאר להם לפליטה כי יש בווישאווא אשה אחת, אם כי איננה עשירה היא תשגיח עליהם לרחמה, שיהיה להם על כל פנים עצי הסקה, וכפעם בפעם תשלח לבעלה החולה להשיב נפשו במרקחת ומיני מתיקה. וכאשר שאלה זוגתי עליה השלום על שמה של האשה, ענתה שאיננה מכירה אותה, לפי שתבוש לילך לביתה. ורק פעם אחת במקרה ראתה שדיברה בשוק עם בתה הילדה ומסרה לה איזה בגדים להגין מהקור. אחרי שנתרחקה האשה שאלה את בתה מי היא האשה הלזאת. אמרה כי איננה יודעת בבירור שמה, רק שכולם קוראים אותה 'מרת פרוכטער', וכי היא בת גדולים. ובאשר כי שערנו בדעתנו שבוודאי היא אחותי הטובה בנשים, דרשנו ממנה שתגיד תוארה. ענתה כי היא בעלת קומה, יפת תואר ועיניה מפיקים חן, וביתה ברחוב פלוני, ועל ידי זה נתברר לנו מעשה צדקותיה. כהנה וכהנה שמעתי משבחה, זולת מה שבעיני ראיתי. ויותרת הכיבוד שעשתה לבעלה גיסי עליו השלום להכין לו בעתו מאכלו ומלבושיו ונקיית ביתה היה לפלא. אבל בעוונותינו הרבים שבקה לן חיים במבחר שנותיה. ואם אלה אזכרה תשיח עלי נפשי ועיני נוזלים מקור דמעה. ה' יתברך ירפא שבר מחץ לבבינו ולא יוסיף לדאבה עוד.
ואחר כל זאת אשא לנס פעליך שהגדלת עשות לרומם ולפאר כבוד אאמו"ר הגאון הצדיק ז"ל, וזכותו יגין עליך לשיבה טובה ושבע רצון דשנים ורעננים, חיים ארוכים ונעימים, ומברכתך יבורך כל יוצאי חלצי הע"י, ונכללם גם אני הכותב הדל, אחיך אוהבך ומוקירך, מנחם ישעיה הכהן שווארטץ.

(שם, עמו' כא)

על ידי שלומד בקול, שומע אותו חברו ומדריכו בדרך האמת / הרב אברהם יהודה שפריאר הי"ד

אמר רב אמי: מאי דכתיב 'כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך' (משלי כב,יח) אימתי דברי תורה נעימים, בזמן שתשמרם בבטנך. ואימתי תשמרם בבטנך, בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. רבי זירא אמר מהכא: 'שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב' (משלי טו,כג), אימתי שמחה לאיש, בזמן שמענה בפיו. לשון אחר: אימתי שמחה לאיש במענה פיו, בזמן שדבר בעתו מה טוב (עירובין נד ע"א).

במגילה (דף ל"ב ע"א) אמר רבי יוחנן כל אומר הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים' וגו' (יחזקאל כ,כה). מתקיף לה אביי משום דלא ידע לבסומי קלא 'משפטים לא יחיו בהם' קרית ביה. אלא כדרב משרשיא דאמר שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה עליהם הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'.
ועיין בהסכמה של החתם סופר ז"ל על ה'נר מערבי' על הירושלמי שמפרש דגם לפי המסקנא נשאר הא ד'הקורא בלא נעימה', ופירושו שאינם מנעימים זה לזה בהלכה. ודברי פי חכם חן.
ולעניות דעתי יש לומר דלהמסקנא הכוונה הקורא בלא נעימה, היינו שאינו לומד בקול כדי שלא ישמע תלמיד חכם אחר ויפלפל על דבריו. ומפני שאינם נוחים זה לזה בהלכה, אינו לומד בקול כדי שלא ישמעו דבריו שלומד. וזה יש לומר בכוונת הגמרא כאן, שיכונו יחדיו על שפתיך, דאם לומד בפה וניחא ליה שישמע חברו ונוחים זה לזה ויכוונו שניהם יחדיו מה שמוציא בשפתיו. ורבי זירא מייתי 'ודבר בעתו מה טוב', דעל ידי שלומד בקול וחברו שומע ומדריכו בדרך האמת, על דרך דאמר רבא בבבא בתרא (דף קל"ד ע"ב) 'אני ד' בעתה אחישנה', ועיין חתם דסופר ז"ל אורח חיים (סימן ר"ח) ושירי קרבן על הירושלמי כאן.

(מנחת יהודה, א, על מסכת עירובין)

הראה לי ידידי הג"מ אברהם ליב שפריאר מנירעדהאז מחבר ספר 'מנחת יהודה' נ"י, מה שאמרו בפרקי אבות (ד,טו) על דברי רבי ינאי 'אין בידינו לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים', דהנה שמעתי מעשה שהיה מפי צדיק ותלמיד חכם שהיה באיזה קהלה (בסקאוויץ) שו"ב מומחה ותלמיד חכם ומוחזק לצדיק גמור בעיני כל, ונתקבל לאותה הקהלת הגאון הקדוש אמיתי רבן של כל בני הגולה מורינו רבי נתן אדלר רבו של החתם סופר. וכאשר בא הגאון הנ"ל לאותו הקהילה ציווה על השוחט הנ"ל, שהיה מוחזק לצדיק גמור, שיבוא אליו לביתו בערב שבת קודש בחצות היום כאשר התחיל להדליק הנרות של שבת, שהוא היה מדליק נרות לשבת קודש סך רב. וכאשר עמד שם השו"ב בשעת הדלקת הנרות, נפל לארץ ותלש שערות מראשו וזקנו, וצעק בקול מר יללה, והיה מתוודה בווידוי גמור שלערך עשרים שנים מאכיל טריפות לישראל. והיה שובר הסכינים של שחיטה, שאינו רצה להיות עוד שו"ב והיה ממחטיא הרבים ומכשילם. ועד אותה זמן היה מוחזק לצדיק גמור, ובאמת היה רשע גמור מאוד. ואם כן זה הפירוש 'אף לא מיסורי הצדיקים' לא יודעים, דהיינו שאם רואים שבאים ייסורים על איש מוחזק לצדיק לא, ירנן על קבו"ה, שיוכל להיות שהוא רשע גמור בסתר, כי 'הנסתרות לה' אלקינו'. ובזה מיושב קושיית העולם על הברטנורא שפי 'אין בידינו' שאין אנו יודעים אמאי שלווה לרשעים וייסורים לצדיקים, הלא גמרא ערוכה (ברכות ז) 'הודיעני נא דרכיך' צדיק גמור וטוב לו וכו'. ולפי זה מיושב דאין הפירוש שאינו מובן אמאי אלא מי הוא רשע וצדיק כהנ"ל.

('הנשר' ב, מרחשון תרצ"ג, כנף ב, עמו' 16)

האחרונים ז"ל הקשו איך הדליקו נרות במקדש מהשמן שנתהווה על פי נס, הרי בעינן למנורה שמן זית היוצא מפי אילן זית. ולעניות דעתי נראה כיון שראו שנתמלא המנורה או הפך על פי הנס, הרי הבינו כי זהו רצון ה' יתברך להדליק בשמן זה, והרי הוא כמו על פי דיבור והוראת שעה להתיר מה שנאסר בזמן אחר. ועיין חולין דף ה' ע"א על פי הדיבור שאני ואצלנו הוראת שעה היתה. ובזה מיושב הרבה קושיות אחרונים ז"ל בענין זה.

('אור תורה', תרצ"ג, מחברת ב קונטרס ג סימן לא)


הרב אברהם יהודה שפריאר (\ אברהם ליב שפרייער) הי"ד, 'הרב הגדול חריף ובקי' (שו"ת לחם שלמה, חו"מ, סי' ז), ראש ישיבה בנירדהאז (הונגריה), מצאצאי רבינו הש"ך, נולד בשנת תרנ"ב בקהילת פאטאק. אביו, הרב משה (נפטר בשנת תרפ"ז), היה תלמידו של מהר"י אסאד. אימו, מרת גולדה הענדיל (נפטרה בשנת תרע"ב), הייתה בתו של הרב החסיד ר' אהרן פאטיקער, בנו החורג של רבי יצחק אייזיק מקאלוב. הוריו מסרו נפשם לגדל את בניהם שיהיו מלומדי התורה הקדושה.

בצעירותו למד הרב אברהם יהודה אצל הרב שמואל זנוויל הכנא במונקאטש, ואחר כך בישיבות של הגאונים, הרב עמרם גרינוואלד אב"ד צעלים וחוסט מחבר שו"ת 'ערוגת הבושם', הרב נתנאל הכהן פריד אב"ד באלמאז אויואראש מחבר ספר שו"ת 'פני מבין', הרב מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד מחבר שו"ת 'לבושי מרדכי' והרב אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשווא מחבר שו"ת 'יד יצחק' ו'באר יצחק' על הש"ס.

בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת ציפורה בת הרב שלמה לייב ויינברגר אב"ד באגאד, ובזיווג שני היה חתנו של הרב נתן יוסף שארף הי"ד מבאטור. לאחר נישואיו התגורר בבאגאד ובפאטאק, ואחר כך עבר לגור בנירדהאז (נ'יר-אג'האזא), שם סירב לשמש בתפקיד רבני, למד תורה בהתמדה בדחקות גדולה וכיהן כראש ישיבה למספר מצומצם של תלמידים. הוא נשא ונתן עם גדולי דורו, וחיבר ספרים כמעט על רוב התלמוד ועל כל מקצועות התורה, והגהות על פרי מגדים, מהם הוציא לאור את חידושיו בספרי 'מנחת יהודא' על מסכתות תמורה (פרק א) (תרע"ה), מכות (פרק א) ושבועות (פרק ג) (תרצ"ב), זבחים (תרצ"ד), קידושין (תרצ"ה) ועירובין (תרצ"ו). חיבוריו קבלו את הסכמת גדולי דורו: ה'לבושי מרדכי', ה'פני מבין' והרב שלמה זלמן עהרענרייך הי"ד אב"ד שמלוי.

חידושים ממנו הובאו בקובץ 'הנשר' ב (מרחשון תרצ"ג), כנף ב, עמו' 16, ובקובץ 'הנשר', י (תש"ב), ענף ב, עמו' כא, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ הי"ד ובקובץ 'אור תורה', (תרצ"ג), מחברת ב קונטרס ג סימן לא.

מאמר ממנו 'אי מהני הפקר בעכו"ם', הודפס בכתב העת 'הכוכב' שנה א חוברת ב' (ברוקלין, חשון תשי"ב) סי' יא (והובא ב'אודים מאש', א, אש התורה, עמו' כב). מאות הגהות שכתב הרב שפרייער על גיליוני הספר 'קול אריה' מאת הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ אב"ד ברגסאז, יצאו לאור בשנת תשע"א בספר 'קול אריה' מהדורת ממלכת כהנים, כ'גליון מנחת יהודה'. הספר המקורי עם הגהותיו של הרב שפריאר נמכר בבית המכירות הפומביות Raeity.

הרב מוזכר בספרי גדולי דורו ובהם: שו"ת לבושי מרדכי, שו"ת דברי סופר, שו"ת בנין צבי, שו"ת מקדשי השם, שו"ת קב חיים, שו"ת לחם שלמה וספר העזר עם ביאור אבן שלמה, שבולת הנהר מאת הרב שמשון אלטמן, נבכי נהרות מאת הרב אליעזר זוסמן אלטמן הי"ד, תולדות שמואל מאת הרב מאיר הלוי קליין הי"ד, ועוד. תשובה אליו מופיעה גם בכתב העת 'האהל', שנה יט סי' ג' מאת הרב אברהם שמואל בנימין סופר בנו של 'היד סופר'.

בספר 'איגרי דבי הילולי', א, עמו' קעה, הובאו הדברים שאמר ה'לבושי מרדכי' לפני פטירתו, לתלמידו הרב שפריאר בשעה שבא לבקרו:  לכאורה יש סתירה בפסוק 'וארשתיך לי באמונה וידעת את ה" (הושע ב,כב), אם אמונה אינה ידיעה. אבל נודע פלוגתת רש"י (על הפסוק 'תמים תהיה') ורמב"ם, כי שיטת רש"י ז"ל התהלך עמו בתמימות, והרמב"ם ז"ל עמד למחקר לקיים 'דע את אלקי אביך'. והיאך יתפרנס לרש"י ז"ל פסוק 'דע' וגו', על כן אמר 'וארשתיך לי באמונה', ותהיה יוצא בזה 'וידעת את ה".

בהלוויית ה'לבושי מרדכי' הספידו בתחילה תלמידו החביב, הרב אברהם יהודה שפרייער, ודבריו עשו רושם עז על השומעים.

מספר מכתבים עם חידושיו, בכתב ידו וחתימתו, עלו למכירה בבתי מכירות פומביות.

הרב נרצח באושוויץ בחודש סיון תש"ד (1944) יחד עם אנשי קהילת נירדהאז. הי"ד. בכתב העת 'הכוכב' נכתב שנספה בט"ו בסיון תש"ד, אך ב'ירושת פליטה', ב'אודים מאש', בלוח 'חודש בחודשו', בהנצחת הרב על ידי נכדו בספר 'מטר השמים' ובמהדורה החדשה של 'מנחת יהודה' נכתב שנספה בראש חודש סיון תש"ד.

כל צאצאיו נספו מלבד בת אחת, שרה, שהתאלמנה מבעלה הראשון, הרה"ח ר' אברהם שמחה משה גרין הי"ד שנספה באושוויץ בא' בסיון תש"ד. בזיווג שני נישאה לרה"ח ר' חיים שמחה בונם הירש והתגוררה בארה"ב, עד לפטירתה בשנת תשס"ז.

מאמרותיו והנהגותיו של רבי מאיר יוסף רובין הי"ד האדמו"ר מקרסטיר

תמונת רבי יוסף מאיר רובין הי"ד

פעם אחת ישב רבינו בשבת קודש בבית מדרשו וניהל את שולחנו שם עם אנ"ש ביחד. אמר, בתוך דברי תורתו, על מה שאומרים בברכת המזון "ונא אל תצריכנו ה' אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם', שמובא בזוהר הקדוש שהעני הוא מתנה טובה לבעל הבית (כלומר, שזכות היא לבעל הבית שבא אליו עני, ועל ידו הוא זוכה לקיים מצוה, וזוהי ה'מתנה' בשבילו). ופירש לפי זה "ונא אל תצריכנו" – ריבונו של עולם, אל תביאני למצב שאהיה 'נצרך', "לא לידי מתנת בשר ודם" – שאל תצריכנו להיות 'מתנה' עבור בשר ודם (שהרי העני הוא מתנה לבעל הבית, כנ"ל).

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' שלב)

פעם ביום הברית של בנו של רבנו, הילד שמחה ברוך, אחרי שקראו לילד בשמו, אמר רבינו להעומדים סביבו: רציתי ליתן לבני הנולד את השם 'ברוך', על שם אבי ז"ל, ואולם בשעת התפלה כאשר אמרתי "משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם", עלה בדעתי שהראשי תיבות של 'בשמחה רבה ואמרו כולם' הוא 'ברוך', ולכן קראתי את בני מלבד בשם 'ברוך' גם בשם 'שמחה', וקראתי שמו 'שמחה ברוך'.

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' שמ)

ואזכיר כאן כמה ממנהגיו המיוחדים אשר גם מהם נוכל לראות גודל קדושתו ומסירות-נפשו על כל מצוה ובפרט מצוות צדקה וחסד. בזמן הקרוב לפסח שלח רבנו לכל עניי העיר יין לארבעה כוסות ומצות ותפוחי אדמה ושאר צרכי החג, וגם לכמה מדינות שלח יין לצרכי פסח.
ובימי הסוכות היה מנהגו בכל יום לעשות סעודה גדולה לכבוד האושפיזין והיתה השמחה אז עד לב השמים, 'ובאתר דאבות תמן – שכינתא תמן'. וגם את הנענועים עשה בהתלהבות עצומה ובניגון המיוחד לזה, עד כלות הנפש. ובפרט ביום שמיני עצרת (בחו"ל) כאשר פונים מהסוכה לבית, והוא יום היחוד – יחודא שלים, שמשתעשעים אז בסעודה עם המלכא-קדישא (כך הם דברי רש"י ז"ל) שאז היה כ"ק אדמו"ר זצ"ל בשמחה עצומה ונוראה ואשרי עין ראתה אלה איך שהיה מפזז ומכרכר בכל עוז, וראו והכירו עליו שהוא עושה ייחודים גדולים לשמו יתברך, ונמס לבם של כל הנמצאים שם, ועשו תשובה מאהבה בכל לבם ונפשם. ונמשכו הריקודים והשמחה עד הלילה, ליל שמחת תורה, ואז חזרו ורקדו כמעט עד עלות השחר. ולפני כל הקפה היה המנהג לומר את הפסוק 'דבר אל בני ישראל ויסעו', ובשעת הריקודים והשמחה היה דרכו לתפוס את הפיאות שלו ולסלסלם. וכן תפס את זקנו בידו. וכל מי שעיניים לו יכול היה לראות את עבודתו הנוראה של רבנו בשעה זאת.
בזאת-חנוכה אחר מנחה נהג רבנו לערוך סעודה גדולה שנמשכה כמעט עד חצות הלילה, כמו שנהגו האדמורי"ם שם לפניו, ואז באו ה'עמבערעס' והחסידים מכל המדינה. ובלילה שלפני זה גם נהג כמנהגם, לחלק 'מעות חנוכה' לפני הדלקת הנרות לכל הילדים – ה'חאדיקלעך', וגם לבחורי הישיבה. ובפורים היתה שמחתו ועבודתו של רבנו עד אין לשער, וביותר פעל אז ישועות לכלל ישראל בכל מילי דמיטב – בבני חיי ומזוני רוויחי. וגם בשושן-פורים נהג לעשות סעודה גדולה כמו בזאת חנוכה, ואז באו מכנפות הארץ רבים מאחינו בני ישראל עם בקשתם, ורבנו פעל בתפלתו ובקשתם נתמלאה.

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' רנו-רנז)


רבי מאיר יוסף רובין הי"ד (תרנ"ט-תש"ד), הרבי מקרעסטיר, נכד לצדיקי רופשיץ, זידיטשוב ופרמישלאן, היה בנו של הרב הצדיק המקובל רבי ברוך רובין, (אב"ד בריזדאוויץ שבגליציה ואדמו"ר בקולומאי, שחי בסוף ימיו בעיר סאמוש-אויוואר. חתנו של רבי מאיר מגלאגאווע, מצאצאי המגיד מקוזניץ ורבי אלימלך מליזענסק), ב"ר מאיר ב"ר מנחם מנדל (חתנו של בעל 'אור לשמים') בנו של הגאון הצדיק רבי אשר ישעיה רובין מרופשיץ.
אמו של רבי מאיר יוסף, הרבנית שרה שלאמצי (שלומדצי), נקראה 'זידישובער פרעמישלאנער רעבצין', הייתה בת הצדיק המקובל רבי מענדלע זידישטובר, בנו של הרב הקדוש רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב. היא הייתה בקיאה בתורה, במנהגים ובדרכי החסידות והתפרסמה במעשיה הטובים. באחרית ימיה עלתה לארץ ישראל. בשנת תש"ז נפטרה בירושלים והובאה למנוחות בהר הזיתים.

רבי מאיר יוסף למד בילדותו תורה מאביו, וכן למד אל רבו הגאון רבי מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד, בעל 'לבושי מרדכי'.

בשנת תרע"ט נשא לאשה את רבקה צירל, בתו של רבי אברהם (אברמי'לע) שטיינר מקרעסטיר (נפטר ביום י"ח באדר א' תרפ"ז), בנו יחידו וממלא מקומו של האדמו"ר רבי ישעי'לע (נפטר ביום ג' באייר תרפ"ה). במשך שש שנים לאחר נישואיו היה סמוך על שולחנו של אבי חותנו, רבי ישעי'לע, ולמד מצדקתו וקדושתו. לאחר פטירת חותנו, מילא רבי מאיר יוסף את מקומו, במשך שבע עשרה שנה.

הרבי נודע בהכנסת האורחים המופלגת שנהג, כהמשך לנהגת חותנו ואבי חותנו. במשך עשרים וארבע שעות דלק האש בתנור בבית הרבי, וכל מי שנכנס לביתו קיבל אוכל חם, וכל עני קיבל גם כסף לצדקה. לקראת פסח שלח לכל עניי העיר יין, מצות, תפוחי אדמה ושאר צרכי החג. הרבי פעל ישועות ורוח הקודש הופעה בבית מדרשו.

מידי ערב ראש חודש היה הולך לציונם הקדוש של חותנו ואביו, ולקח אתו פתקאות שהגישו לו חסידיו, ונושעו רבים על ידו.

בסוכות שנת תש"ד, לא ניתן היה למצוא אתרוגים בהונגריה, מלבד חמישה אתרוגים כשרים שהוברחו לפעסט תמורת סכום עצום, ונשלחו לחמשה אדמו"רים. אחד מהם נשלח לרבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי"ד, וציבור גדול התכנס לברך על ארבעת המינים שלו. בין הבאים היו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד האדמו"ר מקרסטיר, רבי ישראל צבי רוטנברג הי"ד האדמו"ר מקאסין, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מסיגוט, רבי אהרן טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מבאטור, הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ, הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד הרב מווידיטשקא ואחיו הרב משה שמעון הי"ד אב"ד דיורא, הצדיק ר' מענדל יקוראדער הי"ד דיין במישקאלץ, הרב אברהם פרנקל הי"ד מחבר 'דופקי תשובה', ועוד.

רבי מאיר יוסף רובין גורש עם משפחתו לגיטו אויהל, ומשם לאושוויץ, שם נהרג על קידוש ה' בט"ו בסיון תש"ד. עם הרבי נספו גם רוב קהילתו, רעייתו ורוב ילדיהם: חיה פעריא (אשת בן דודה הרב אשר ישעיה רובין הי"ד וארבעת בנותיהם: חוה אסתר, הינדא, יוכבד ולאה), ר' מיכאל וזוגתו שטארנא, ישעיה אברהם חיים, עטיא, מרדכי דוד, שמחה ברוך, אלימלך, חנה אלטא ויעקב.

שרדו שני בניו הרה"ח ר' מנחם מנדל והאדמו"ר רבי יששכר בעריש, ובתו פרידא גיטל (אשת האדמו"ר רבי מנחם ישראל הלוי רוטנברג מקאסין).

שרידים מתורתו הובאו בספרו של אביו "שארית ברוך".

ראה אודותיו בתורת החסידות, ד, עמו' 208. תולדותיו והנהגותיו הובאו בחלק 'בית יוסף', בתוך ספר 'בת אבות' (מאת ר' משה יוסף פרידלנדר. ירושלים תשכ"ה).

הערה: את שמות ילדי רבי מאיר יוסף רובין הי"ד מצאתי בדף הנצחה שכתב אחיהם. באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, 709, מצויה רשימת ילדי רבי מאיר יוסף רובין, עם מספר שינויים: שם לא מוזכרים – מיכאל וישעיה אברהם חיים, ונוספו – יצחק אייזיק, משה אליקים בריעה ומירל גאלה.

צדיק שדרכו להחזיר בני אדם למוטב, עובר לאחר פטירתו בגיהנם ופודה משם את הרשעים / הרב נחמיה שפירא אב"ד סאסוב הי"ד

לקוטי חידושי הרמ"ל [מאת רבי משה ליב מסאסוב]:

משנה אבות ה,כ: 'עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן'. משולל הבנה, מאי שנא דנקט 'עז פנים' מכל שאר מדות רעות. גם 'בושת פנים לגן עדן', הלא כמה מדות טובות יש שמביאין לגן עדן. אך העניין דאיתא בזוהר הקדוש [1] שמי שדרכו תמיד להוכיח בני אדם ולהחזירם בתשובה, אזי בזמן פטירתו שמוליכין אותו לגן עדן העליון, מעבירין אותו דרך גיהנם, כדי שיתאחזו בו הנשמות אשר עדיין לא נזדככו כראוי, והוא מוליך אותם עמו למעלה. והוא לו לגמול טוב, כאשר הייתה מדתו בחיים להיטיב לכל אדם ולתקנם, כן נמי אחר פטירתו, יזכה להיטיב לזולתו.
והנה 'עז פנים' נקרא הצדיק שדרכו תמיד להוכיח, ואינו בוש וירא משום אדם, לכן אחר פטירתו מוליכין אותו דרך גיהנם, שיתאחזו בו נשמות. 'ובושת פנים', היינו צדיק כזה שרק על עצמו מסתכל בעין יפה תמיד להיישר מעשיו כראוי, ואינו עוסק בטובת אחרים להוכיחם ולתקנם. זה נקרא 'בושת פנים', אותו מוליכין מיד לגן עדן, ולא ילך דרך גיהנם לתקן הנשמות בפטירתו, כי גם בחיים לא אחז במדה זאת [2].

הערות [מאת הרב נחמיה שפירא]:

[1] עיין בזוהר הקדוש פנחס דף ר"כ ע"ב. ודוק.

[2] ובזה פירש שם בספר דברי צדיקים הפסוק (וישב) 'כי ארד אל בני אבל שאולה'. וכתב וזה לשונו: והנה כתיב (עובדיה) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה'. העניין, אש בפני עצמו חם מאד אבל אינו מבעיר לזולתו, לא כן להבה שילהט דברים הקרובים אליו. כן הייתה מדת יעקב 'אש', שהיה בפני עצמו בחמימות והתלהבות גדול, אבל לא היה מבעיר לזולתו. 'ובית יוסף להבה', שמבעיר אחרים. לכן נקרא 'יוסף', שמוסף תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם. והיה יעקב מקיים בעצמו אחר לידת יוסף מאמר חז"ל (ברכות ס"ג ע"א) בשעת המפזרין כנס, כיון שיוסף היה מוסיף תמיד עובדי ה' יתברך, לא הוצרך יעקב לעשות זאת, והיה אוחז דרכו והילוכו בקדושה, לתקן עצמו היטב הדק. כי כל צדיק אוחז דרכו והתנהגותו אשר עבורו בא לעולם, וקשה לו לפרוש מדרכו ולאחוז דרך אחר אשר לא כמדתו. והנה יעקב חשב כי יוסף אינו בזה העולם, ואין מי שיתקן בני אדם להחזירם למוטב, ויצטרך הוא לאחוז מדת יוסף, להוסיף תמיד גרים וללמד אותם חכמה ודעת. ואם כן גם אחר פטירתו יצטרך ללכת דרך גיהנם, שיתאחזו בו הנשמות כנ"ל. וזה לו לצער ולאבל, שיצטרך לעזוב דרכו בקודש ולאחוז דרך אחרת. וזה אומרו 'כי ארד' בשביל 'בני' שאינו בזה העולם 'אבל שאולה', שאצטרך ללכת דרך הגיהנם. וזה לי לאבל ולעגמת נפש. עד כאן לשונו הקדוש.

והנה בספר 'סמיכת משה', בפתיחה במילי דאגדתא, מביא גם כן הפירוש על המשנה הנ"ל, עם הפירוש על הפסוק 'כי ארד אל בני' כו'. והרחיב הדיבור בדברי חן והמתיקו מאד. אבל הוא מביא הכל בשם זקיני הקדוש הרמ"ל זצללה"ה, וכן בספר 'אילנא דחיי' (בפרשת וישב) מביא בשמו הקדוש כל העניין הזה. ומפני כי הרב הקדוש בעל 'דברי צדיקים' היה תלמיד זקיני זצוקללה"ה, ומביא בשמו רק הפירוש על המשנה בלבד, ואחר סיום פירוש המשנה כתב 'עד כאן דבריו הנחמדים', מובן מזה שלבעל הפתיחה בספר 'סמיכת משה' ולבעל ספר 'אילנא דחיי' לא הגיעה השמועה היטב.

דהנה נודע דרכו בקודש של כבוד קדושת זקיני הרמ"ל זצללה"ה שהיה נע ונד שנים רבות לפדות שבויים, ובדרך מהלכו תיקן כמה נפשות ישראל. ומספרים כי את הרב הקדוש הרבי ר' יצחק אייזיק מקאליף זצללה"ה, הביא הוא לרבו הגאון הקדוש הרבי ר' שמואל שמלקה מניקלשבורג זצללה"ה, בהיותו (הרב הקדוש מקאליף) עוד בילדותו. ושמעתי מספרים ממגידי אמת בשם מרן הקדוש הרבי ר' מענדלי מפריסטיק (או מרימנוב) זצללה"ה, שראה בחזיון, שאחר פטירת זקיני הרמ"ל לא רצה לעלות לגן עדן עד שיתנו חופש לכל הרשעים שבניהנם, שיעלו אתו לגן עדן. ויפק רצון מד', ועלתה בידו לפדות כל הרשעים, ונתרוקן כל הגיהנם, נקי מכל. ומקובל שאמר בזה הלשון "גלאבטס (בפתח תחת האלף) מער, כמו שמנקים הבית עם פלאדער וויוש [=עם מטאטא]'". (מפני שהיה יליד מעהרן, היה לשונו הקדוש משונה קצת במבטא ממבטה שלנו). לקיים מה שנאמר (איוב כב) 'ותגזור אומר ויקם לך'. (שם לג) 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו', ויאמר פדעהו מרדת שחת' וגו'. כדרכו בחיים חייתו. וכנ"ל.


הרב נחמיה שפירא, נולד בשנת תרל"ד, ונודע בצעירותו כעילוי חריף.  אביו, הרב משה יהודה ליב, אב"ד סאסוב וסטריזוב, היה בנו של רבי שלמה מסטריזוב-מונקאטש בעל ה"שם שלמה", (בנו של רבי אלעזר שפירא מלאנצהוט, בנו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר') חתן רבי יקותיאל שמעלקא מסאסוב בנו של רבי משה יהודה ליב מסאסוב. אמו של הרב נחמיה, מרת חנה, היתה בת הרב ברוך מגורליץ, בנו של האדמו"ר ה"דברי חיים" מצאנז.

לזמן קצר למד אצל דודו הגאון הצדיק המפורסם, רבי צבי הירש שפירא, בעל ה'דרכי תשובה', ונודע כגדול בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר.

נשא לאשה את מרת נחמה טילא בת הצדיק המפורסם רבי ישעיה נפתלי הירץ שפירא מדינוב, בנו של רבי דוד מדינוב, בנו של רבי צבי הירש שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר'.

במשך שנים רבות היה רבה של סאסוב. במלחמת העולם הראשונה התגורר עם אביו ועם משפחתו בווינה, שם פעל כמוהל מומחה בבתי החולים. משנת תרפ"ב התיישב בעיירה סטריזוב ומילא את מקום אביו ברבנות בעיירה, לצדו של רב נוסף. הוא ביקר בבתי נדיבים בארה"ב, על מנת להתרים אותם.

עם כניסת היהודים לסטריזוב, נשאר הרב עם קהילתו וניסה לפעול להקל על מצבם של יהודי העיירה. בחודש תמוז תש"ב גורשו יהודי סריזוב לגיטו ריישא. הרב נספה בשואה יחד עם בני קהילתו ועם משפחתו, ובהם רעייתו וכל ילדיהם ונכדיהם:

  1. הרב ישעיה נפתלי הירץ דומ"ץ בדוקלא ורעייתו מרת ריקל רייזל (בת רבי מנחם מנדל הלפרין מברז'ן, הרבי מדוקלא) ושני בניהם המופלגים בתורה. נרצחו בג' באלול תש"ב.
  2. הרב שלמה ורעייתו רבקה (בת הרב משה חיים אפרים הלוי איש הורביץ, מוואליע-מיכאווע) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.
  3. הרבנית פרימא ובעלה הרב חיים ספרין אב"ד סאלא (בן הרב זיידה ספרין מדאבראמיל, רב בסאלא) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.

על פי קטלוג 'אוצרות לונדון' נספה הרב, עם בני משפחתו, בדרך בין סטריזוב ובין גיטו ריישא.

בעבודה ויגיעה קשה במשך כמה שנים עלה בידו להוציא לאור את חידושי הרמ"ל (ג' חלקים) מתוך כתבי ידו של רבי משה ליב מסאסוב, והוסיף עליהם הגהות וביאורים. בשנותיו האחרונות סידר והכין לדפוס עוד חידושי תורה רבים שלו ושל אביו, אך הם אבדו בשואה, עם חורבן בני המשפחה ובני הקהילה.

תמונת חתימת הרב נחמיה שפירא ותמונה מהנייר הרשמי שלו מובאים באדיבות בית המכירות 'אוצרות לונדון'.

מחבר הכותב ספר נותן את נפשו בתוך הכתב / הרב יוסף רייך הי"ד

לקט מאמרותיו וממעשיו של הרב יוסף רייך הי"ד

  • ר' יוחנן דידיה אמר, "אנכי" נוטריקון "אנא נפשי כתיבת יהבית". שמעתי ממו"ר הגאון רבי יוסף רייך זצ"ל הי"ד, שמרומז בזה, שמחבר הכותב ספר וכדומה, הרי הוא נותן את נפשו, היינו את מחשבותיו, בתוך הכתב, ואם יש לו רוח הקודש הרי שהספר שכתב גם כן דבוק ברוח הקודש, ומטהר ומקדש את הלומד בספרו.
  • ודע מה שתשיב לאפיקורוס. שמעתי מהגאון רבי יוסף רייך זצ"ל הי"ד, שהרב הקדוש רבי אלעזר מריישא זצוק"ל זי"ע, ועוד צדיקים, נסעו על הבאהן (רכבת), והיה עמם שם אפיקורוס אחד, אשר שאל אותם שאלות שונות בעניני אמונה, והצדיקים השיבו לו, אך הוא טען כנגדם. אמר להם רבי אלעזר (שהיה ידוע לפיקח גדול) שהוא ישיב לו כהוגן. התחיל שוב האפיקורוס לטעון ולהקשות כמקודם, והשיב לו הרב הקדוש בזה הלשון: "גיא אין דער ערד". טען האפיקורוס דאין הוא משיב לו כלום על מה ששאל. אמר לו רבי אלעזר עוד פעם: "גיא אין דער ערד". ואמר לכל הצדיקים שנכחו שם שיאמרו עמו ביחד "גיא אין דער ערד", ואותו אפיקורוס לא היה יכול לסבול את גודל הבושות והבזיונות שנגרם לו, עד שבתחנה הראשונה עזב את הבאהן וינס החוצה. אמר רבי ר' אלעזר להצדיקים, שזה הכוונה בהמשנה 'דע מה שתשיב לאפיקורוס', דבאופן שרואים שהאפיקורוס אינו רוצה לשמוע הסבר אמת, אלא יוסיף להקשות עוד ועוד, אז אין להשיב לו עוד שום תשובה בהסברים, אלא לפטור אותו באופן שיסתלק ממך, וכפי שעשה הוא.
  • אסור לו להתעסק בצרכיו וכו' עד שיתפלל תפילת י"ח וכו', ולא לאכול ולא לשתות וכו', וכן אוכלים ומשקין לרפואה מותר. ועיין במשנה ברורה (ס"ק כ"ד) שכתב, דרפואה שרי אף על פי שאינו חולה גמור. ובאופן שהאדם צריך לאכול לצורך רפואה קודם התפילה, אין עליו להחמיר בזה, כעובדא ששמעתי ממו"ר הגאון הצדיק רבי יוסף רייך זצ"ל הי"ד דיין בריישא, על הרה"ח ר' נפתלי שטיגליץ ז"ל, שחלה בצהבת (געלבזוכט) לא עלינו, שגרם לו במשך זמן רב לחולשה יתירה, ונסע לרבו הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע וסיפר לו את צערו. אמר לו הרה"ק מהר"י שיאכל בבוקר קודם התפילה, ויעש רבי נפתלי כציווי רבו, ואכן תוך זמן קצר שב לאיתנו ורפא לו. כל זאת היה בימות החורף, שאז היה מתפלל בשעה שבע, אך כשהגיעו ימות הקיץ, חשב ר' נפתלי שעתה יוכל לקום השכם בבוקר, ולהתפלל בשעה חמש, ואז יוכל לאכול קודם השעה שבע כמו שהיה בימות החורף, ועכשיו יהיה זה לאחר התפלה, וכך אכן עשה. ברם, תוך תקופה קצרה נפל שוב לחוליו ולקה בצהבת כאשר היה בתחילה. כשראה את מצבו נסע שוב אל הרה"ק מבעלזא ונכנס לקודש פנימה, לבקש ברכת רפואה שלימה. שאלו הרה"ק מבעלזא אם הוא עושה כמו שציוה עליו, והשיב דעכשיו בימי הקיץ הוא מתפלל מוקדם ואוכל אחר כך, שזהו גם כן שעה מוקדמת. אמר לו הרה"ק מבעלזא: אל תעשה כן להתפלל קודם, אלא שתאכל אפילו בימות הקיץ, כי אין חילוק בין ימות הקיץ והחורף, תמיד צריך אתה לאכול קודם התפילה. כשחזר ר' נפתלי לביתו קיים אכן את מצות רבו והבריא.
  • סימן ר"ס, דיני הכנסת שבת, סעיף א, הגה, ואם היו שערות ראשו גדולות, מצוה לגלחן. הגאון הצדיק רבי יוסף רייך ז"ל הי"ד, הראש ישיבה ומו"ץ בריישא, היה מזהיר את תלמידיו בישיבה, שיגלחו עצמם בערבי השבתות שקורין בהם עשרת הדברות, דהיינו: פרשת יתרו ופרשת ואתחנן, מפני כבוד התורה.
  • שמעתי מהגאון הצדיק רבי יוסף רייך ז"ל הי"ד, דומ"צ בריישא, שאמר בשם הצדיקים, דכשלומדים דברי הט"ז, הרי זה כמו שלומדים בספר מוסר.
  • הרה"ק רבי דוד מדינוב זי"ע בעל "צמח דוד". שמעתי מהגאון הצדיק רבי יוסף רייך ז"ל הי"ד, דמ"צ בריישא, שבאחד הימים פנה הרה"ק מבעלזא אל הרבנית הצדקת שלו, וביקש ממנה שתכין 'כיבוד' עבור רבי חשוב שצריך להגיע באותו יום. כהיא מילאה כמובן את בקשתו, ולאחר כמה שעות הופיע שם רבינו, שהגיע לבעלזא בעגלה פשוטה, בהשקט ובצנעה ללא קול רעש גדול. הרבנית תמהה עד מאד, דהרי בכל יום הגיעו לבעלזא הרבה רבנים ואדמורי"ם, ושאלה את בעלה הקדוש מפני מה ראה לכבד רבי זה ביותר מאחרים. ענה לה רבינו בלשון קדשו: "רבי'ס איז דא אסאך, ערליכע יודין איז דא ווייניג!" (אדמו"רים יש הרבה, אבל יראי שמים יש מעט)…
  • פעם היה לרבינו, הרה"ק רבי יהושע [שפירא] מריבאטיטש זי"ע בעל "קרן ישועה", איזה שאלה בהלכה ושלח לקורא לדיין העיר רישא, הגאון הצדיק רבי יוסף רייך הי"ד זצ"ל, ואמר לו בעל פה את כל לשון המחבר והנושאי כלים באותו עניין, וביקש ממנו רק דעתו בהכרעה.

(מתוך ספר דברי שלמה יהודה, על ש"ס ושו"ע, הנהגות ועובדות צדיקי קמאי, מאת הרב שלמה יהודה אינטראטער, שיצא לאור עם ספר לחם עני על התורה והמועדים. ירושלים, [תשס"ו])


הרב יוסף רייך, מתלמידי ר' הרשלה קרשיבר (ר' אברהם צבי יהודה פרידמן), מחסידי שושלת צאנז ומחסידיו הנלהבים של רבי שמחה יששכר בער מצישינוב, נולד בשנת תר"ן. לאחר פטירת הרבי מצישינוב, היה נכנס ויוצא לכל האדמו"רים שהתגוררו ברישא, והיה בעצמו מעין רבי של חסידים.

אביו, רבי מנחם מנדל, 'ר' מנדלי דיין', הגיע לרישא מסטריז'אב היה תלמיד חכם עצום, שתקן וצנוע, שזכר בעל פה ספרי שו"ת רבים וכיהן כחבר בית הדין ברישא.

ר' יוסף היה בצעירותו נער פיקח וחריף, שופע מרץ ושובבות, שהרבה לעשות תעלולים ב'צאנזער קלויז', בין שיעור לשיעור, בהם למד בשקיקה דפים שלמים של גפ"ת והתעמק בשולחן ערוך ובשו"תים. כשהתבגר נודע לתלמיד חכם עצום, בעל זיכרון פינומינלי, הבקי בש"ס ובמפרשיו, בספרי השו"ת , הדרוש והמוסר, וזוכר בעל פה את ארבעת חלקי השולחן ערוך והרמ"א.

בתחילה עבר כמלמד, אך מעולם לא דרש שכר לימוד מתלמידיו, ואם הביאו לו שכר, הקפיד להכניס אותו לכיס בלא לבדוק כמה הביאו. הוא נהג ללמוד כספים עבור הנצרכים שבאו לבית מדרשו, ועם קבלת שכרו היה פורע את חובותיו, וחוזר הביתה בלי פרוטה. הוא קבע את מקומו בבית המדרש של 'האשכנזים'.

הוא היה אחד משני המוהלים ברישא, ומל שלא על מנת לקבל פרס כמעט בכל יום. לפעמים מל חמש או שש תינוקות ביום, בעיר או בכפרים בסביבתה, והתלמידים היו מחכים לו עד שישוב לבית המדרש לספר להם סיפורי מעשיות שהחדירו אמונת צדיקים בלב שומעיו, ורק אחר כך התחיל ללמד אותם ש"ס ופוסקים, בהתלהבות חסידית ובהסברה בהירה. שיחותיו הרבות והארוכות בענייני חסידות, יראת שמים ומידות טובות וישרות, ארכו לא פעם יותר מהשיעור עצמו.

בנוסף להיותו מגיד שיעור ומחנך, כיהן לאחר פטירת אביו כדומ"צ ברישא, ישב בבית דינו של הרב אהרן לוין הי"ד, ונודע כדיין מומחה בהוראה ומופלג בתורה, בעל צדקה גדול מאוד, נעים הליכות ויד ימינם של רבני העיר. הוא נהג להתפלל בקלויז הגדול, ועבר שם לפני התיבה בשבתות וימים טובים, ובעיקר בימים הנוראים. הוא היה שם בעל קורא בכל שבת, וקרא את המגילה בפורים. הוא היה התוקע בשופר, ערך שולחן בסעודה שלישית כאחד האדמו"רים ולימוד שם שיעור פרשת שבוע לפני קהל רב בליל שבת.

אף שהתנגד לכל תנועה מפלגתית, חי בשלום עם כולם, ובין ידידיו האישיים היו גם אנשי האגודה והמזרחי. הוא היה לבוש בלבוש חסידי, כדרכם של 'כלי קודש' בגאליציה: קפוטה שחורה ארוכה, מגבעת קטיפה וחצאי-נעלים. בשבתות לבש בגדי משי, שטיימל וגרבים לבנות. בגדיו היו מגוהצים, מצוצחים ונקיים, פאותיו סדורות וזקנו האדם הארוך היה מסורק.

בכ"ב באייר תרע"ח, 04.05.1918, ערכו פולנים פרעות ביהודי רישא. הפורעים פרצו לתוך הקלויז בשעת התפילה והחלו לפצוע ולהרוג את המתפללים. ר' יוסף נמלט דרך החלון, רגלו נשברה ובמשך מספר חודשים סבל יסורים והיה מרותק למיטתו. כשחזר ללכת עם מקל הליכה, המשיך במלוא המרץ את שגרת יומו: רץ לפנות בוקר למקווה, משם לתפילה בקלויז ומשם לבית המדרש או לברית מילה.

אף שהציעו לו משרות רבנות חשובות במקומות שונים, סירב לעזוב את רישא.

נהרג עקה"ש בשואה בשנת תש"ג. על פי המסופר היכו אותו הנאצים על רגלו הנכה ועל כל גופו מכות אכזריות עד שיצאה נפשו. הי"ד.

תולדותיו במאמר מאת שלמה טל בספר זכרון לקהילת רישא ובספר 'פרי חיים'.

תשובה אליו מוזכרת בחידושי מהרי"ו, מאת הרב יהושע ווידרקר הי"ד, אורח חיים, סי' שז, סעיף כב.

העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת / רבי יצחק מרדכי פאדווה הי"ד

העיקר לחפש את צדיק האמת

"נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". התורה הקדושה מלמדת לנו דעת שמי שירצה לזכך ולטהר את עצמו מכל פגם צריך ליסע אל הצדיק הדור שיאר עיניו ולבו בדרך חיים, כי בלא צדיק הדור אפילו יעשה כל מה שיעשה בעבודת ה' יתברך אי אפשר להיות בבהירות הראוי עד שהצדיק אמתי יופיע עליו נהרה מאור העליון ולהסיר ממנו המסכים המבדילים [ונמצא כתוב על הקדוש והטהור הרבי ר' חייקא מאמדור זי"ע [בעל ספר הקדוש חיים וחסד] שלמה אלף לילות כל הלילה והתענה כמה פעמים משבת לשבת אף על פי כן עיקר תיקונו היה על ידי שבא לרבינו הקדוש ממעזריטש הנ"ל זצ"ל, וכן אמר הקדוש ממעזריטש הנ"ל על הקדוש והטהור הרבי ר' שמעלקי זי"ע ואחיו בעל ספר הפלאה זי"ע בעת שבאו לפניו פעם ראשון שהמה ארגז מלא נרות ולא חסר להם רק אור והקודש הופע עליהם נהרה מנהירו עילאה עד שהגיעו למדרגה גדולה זי"ע]. אמנם תדע שלזה צריך צדיק גדול וקדוש אשר אין לו שום פגם ובאם הצדיק עדיין לא תיקן מדרגותיו כראוי אז חס ושלום נמשך פגם גדול לצדיק מזה. וכמו שכתוב בספרים על מאמרם ז"ל הזהרו מזבובים של בעלי ראתן… על כן מכריז רבי יוחנן הזהרו מהם, כי לזה צריכין צדיק הדור דוקא, על כן סיים הגמרא רבי יהושע בן לוי איכרך בהו, כי רבי יהושע בן לוי היה בחינת צדיק הדור והיה יכול לתקנם ולהופיע עליהם נהרה. וצריכים לבקש על זה מבעל הרחמים שיזכה לבוא לצדיק האמת (א), והבא לטהר מסייעין לו אם כל מגמתו הוא לבוא לדרך האמתי שיזכה לעבוד לה' יתברך בכל לב ונפש.

(ב) [ושמעתי שזקני הקדוש הרבי רבי ירחמיאל זצ"ל אמר על זה שכאשר נוסע אחד לאיזה צדיק וכל מגמתו וכוונתו הוא למען ללמוד ממנו דרך לעבודת ה' יתברך אזי מן השמים מאירין לו עיניו לילך בדרך אמת. ואף שהצדיק איננו צדיק הדור נותנין לו כל משאלות לבבו ומשיג כל המדריגות כאלו היה נוסע אל צדיק הדור. אך אם הצדיק איננו צדיק אמתי מאירין לאותו האיש עיניו לאמר "לך  מכאן, כי אין לך בכאן מה לעשות". וכל זה אם כוונתו אמתיות בלי שום פניה, אבל בלאו הכי יוכל לרמאות את עצמו כל ימיו ויהיה חסיד ומאומה לא יהיה בידו וצריך להיות על זה משכיל ונבון ואחר כוונת הלב הן הן הדברים].

"והנה לא הפך הנגע את עינו". בכתבי הקדוש האר"י זצ"ל פירש בזה על פי הידוע שאין למעלה מעונג ולא למטה מנגע, והנפקא מינא בין נגע לעונג הוא בסדר האותיות, כי "ענג" הע' קודם לנ"ג, ו"נגע" הע' בסופו. וכשיש לאדם נגע רחמנא ליצלן הוא צריך להפך הע' שבסופו לתחילתו ויהיה אותיות "ענג". על כן כשרואה הכהן שהוא צדיק הדור המרפא את בית ישראל ברפואת הנפש ומכבש את כתמם מהעוונות אשר פגמו ש"לא הפף הנגע את עינו", רצה לומר הע', העצה לזה "באש תשרפנו", בהתלהבות המצוה, כי על ידי שמחמם את עצמו בעשיית המצווה הוא מכרית את הקליפות כידוע.

(אילנא דחיי, עמו' 59-62).

(א) וזה לשון הקדוש והטהור מורנו הרב רבי צבי מזדיטשוב זצ"ל בסור מרע ועשה טוב. עוד בעניין 'נשאת ונתת באמונה', שלא תהיה אחי פתי יאמין לכל דבר אפילו לרב מובהק ומפורסם, אפילו יהיה דומה הרב למלאך ד' צבאות לא תאמין לשום עובדה ומעשה לנהוג אחריו שום דקדוק מעשה, עד שתדקדק בעצמך בכל תנועה אשר ראית ותהיה נושא ונותן בדבר מאיזה טעם ושורש עשה הרב תנועתו ומעשה זה, הגם שהתנועה ועבודת רבך הוטב בעיניך ויש לך הנאה ממנה, כי מחמת אהבת רבך יש לתנועה חן בעיניך. וגם על זה אמר בספר נו"א שהדבר כמין פסל חס ושלום לעשות תנועות דוגמת תנועות רבך. וזה מפורסם לחסדים ואנשי מעשה. אבל אם אתה נושא ונותן ותראה שהתנועה יש לה טעם מן התורה, אזי תשכיל ואז תעשה, כמו שכתוב 'למען תשכילו את כל אשר תעשון'. ובפרט אם ראית אצלו דבר שלא כדרך התורה, כגון אם מאחר זמן תפלה ומשנה הזמן שקבעו חכמים לכל דבר שבעולם לכל המעשה אפילו זמן סעודת תלמידי חכמים, הגם שהרב הוא צדיק ומפורסם לא תעבור אתה על דברי חכמים חס ושלום אפילו על תנועה אחת. והרב הצדיק שעושה אפשר בהוראת שעה שאפשר לפי מזג גופו וכוחו הוא עושה על פי משקל בריאותו. וצריך אתה ללון לכף זכות. אבל אתה לא תעשה כמעשהו נגד התורה עד שתישא ותיתן עמו על מה ולמה הוא עושה כן. וכאשר יורה לך טעם על פי התורה, ויסבור לך הדבר, ויכנסו דבר באוזניך אחר שתחקור בעניין אז תאמין בו. זולת זה לא תאמין אפילו יאמר לך שקיבל מאליהו, אל תאמין ולא תשמע לו. וכבר אמרו חז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין וכו' אין שומעין לו, ואפילו נגד תקנת חכמים בלבד לא תשמע לו (והרחק מממנו כמטחוי קשת). תודה לא-ל יתברך שמו בעלי גלויי אליהו האמיתיים, כמו בעלי הזוהר הקדוש, והרמב"ן וחבריו, והאר"י הקדוש ז"ל ותלמידיו, והבעש"ט הקדוש ותלמידיו הקדושים זי"ע לא אמרו לנו דבר אחד נגד דברי הגמרא בתלמוד אפילו כל-שהוא. לכן אחי הזהר בזה. וזה הוא תכלית נושא ונותן באמונה, ובזה שלום לך וכו', ומדברים אלו קל וחומר שלא תאמין לרב אשר אינו מוסמך מרב מובהק, רב מרב עד רב שקבל מאליהו ומוסמך מחכמי הדור רובם ככולם צדיקים גדולי הדור, לו תאמין. וזולתו, הגם אמור יאמר לך הרב נביאות ורוח הקודש, לא תאמין, כי מי יודע איזה רוח הוא, כמו שנביא להבא מן שער הקדושה למוהרח"ו זצ"ל זי"ע.

ומורי זצ"ל אמר: המאמין לכל אדם, אף שאינו מוסמך (ואף אם רואה אותו שהולך באיזה דבר מדרך התורה הקדושה), אינו מאמין כלל, והוא קרוב לעבודה זרה ממש חס ושלום. ונאמר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט" וכו', הגם שאין לך אלא שופט שבימיך, צריך לברר לך על פי התורה וכו'. ואף אם תראה שעוסק בתורה ובצדקה רק שעובר עד דבר אחד מהתורה, ואפילו דבר אחד מדברי חז"ל, הרחק את עצמך מעל פתח ביתו כו', ואל תדרוך כף הדום רגליו. והוא נמשך יען שהוא עדן לא טיהר את עצמו מקליפת נוגה והצדקה שמחלק הוא לקנות לו שם, שיתאספו אליו הערב-רב, ערבי רבא וערבי זוטא, כדי לרמאות את בני ישראל, רחמנא ליצלן מהאי דעתא כו'. ועיין בכ"ז בהוספות מוהרצ"א שם ובנתיב מצותיך, בכמה מקומות, וברח"א מה שכתב בעניין זה. ועל כן צריכין כל אחד אשר יראת ד' נוגע בקרבו, שישפוך תפילתו ממעמקי לבו שה' יתברך יורה לול הדרך האמת ושיזכה לבא לצליק האמתי.

(ב) וזה לשון המגיד הקדוש מבאהפולע: דרך הצדיקים האמיתיים להיות דירתם בתחתונים, היינו להתקרב את עצמם לכל נשמות ישראל, ויש להם רחמנות מאוד על הנשמות אשר המה נבוכים ותועים מדרך הטוב והישר, ולהורותם דרך האמת אשר ילכו בה. והקב"ה נתן הכוח בהצדיקים שיוכלו למלאות די מחסורו של כל אחד ואחד בכל אשר יחסר לו, ברוחניות ובגשמיות, והכל תלוי בהאדם החפץ קרבתו באמת, כמאמר חז"ל כדרך שבא לראות כו'. והיינו יש אנשים שכל עיקר ביאתו להצדיק לבקש רחמים בעדו ובעד בני ביתו שיהיה לו פרנסה, והצדיק שומע בקולו ומבקש עליו, והקב"ה עושה רצון יראיו כי הם קרובים לד' תמיד. ויש אנשים שבאים להצדיק לבקש רחמים לפני ד' יתברך למלאות משאלותם במידה טובה. ובאמת גם זה חביב מאוד בעיניו יתברך, יען שמאמין בד' ובתפילת צדיק בעדו, ועל ידי זה ממלא בקשתם. אבל אין זה גורם שיסתכל הצדיק על עצם נקודתם. אומנם יש אנשים אשר יראת ד' נוגע בלבבם וחפצים לקרב אל הקדושה ושופכים שיח לפני הצדיק עד אנא לא אוכל להיפטר מהיצר הרע וכל כת דיליה ואהיה רודף אחר כל התאוות ואחר שאר הבלי עולם הזה, והתורה ועבודה השלכתי אחר גווי, ומה יהיה בסופי ומה אענה כי יפקוד אל. ובוודאי הצדיק מסתכל עליו בעין חמלה איך שנקודת לבבו הוא שלם ורוצה להתדבק באמת לד' ומבקש אותו לתור לפניו הדרך הטוב אשר בו ישכון אור ד', וממשיך עליו רוח קדושה וטהרה ממקור העליון באמרו איש אשר אלה לו מהראוי לקרבו לה' יתברך בכל מאי דאפשר. ולעומת זה יש המונים מרבת בני עמינו בבואם אל הצדיק להיכלו נאוה ומדבר אתו, המה תמהים לנפשם באומרם מה יתרון להצדיקים עלינו הלא אוכלים ושותים כמונו, ומדברים כמונו. והבל יפצה פיהם.

וכבר אמר על זה הגאון הקדוש מלאדי בעל התניא הקדוש זצ"ל לאיש אחד שבא לפניו, והרב הקדוש היה מדבר אתו לפי דרכו של המבקש, ושאל אותו מאיש מהו היתרון והמעלה מהצדיקים על שאר אנשים. והנה נודע לכל העולם חוכמתו הגדולה של הקדוש הנ"ל, והייתה תשובתו אליו בזה הלשון: כתיב 'ויחכם שלמה מכל האדם' והיה שליט ומושל על האדם ועל הבהמות. והנה כשהיה צריך לדבר גם עם הסוס, היה צריך להלביש את עצמו בלבוש הסוס לדבר עמו כפי ערכו. וכן כתיב 'וידבר על עצים ועל אבנים'. והמכוון הוא שהיה יכול להשפיל דעתו לכל דבר. כך אתה תקשה בעיניך על שאני מדבר עמך כערכך להאריך בהבלים אשר הבא כפי דעתך ושכלך, כי זהו ממש כערך הסוס שהיה מדבר עמו שלמה המלך עליו השלום. וכי קטן הוא בעיניך שאני יכול לדבר עם הסוס?! והלך האיש הזה בפחי נפש. ואני הייתי מכיר האיש הזה שהיה נכבד מאוד והיה מפליא חוכמתו של הקדוש הנ"ל זי"ע איך שנעשה איש כשר על ידי דבריו הקדושים והטהורים.

וכמו כן שמעתי בשם הגאון הקדוש מרן מברדיטשוב זצ"ל שהקשה על מאמר חז"ל במדרש "ויחכם שלמה מכל האדם" – אפילו מהשוטים דמאי רבותא דשלמה המלך עליו השלום שהיה חכם יותר מן השוטה, הלא הוא היה יותר חכם אף מן החכמים. ואמר הקדוש שהפירוש הוא כך: שהשוטה נדמה בעיניו שהוא חכם גדול ואין כמוהו בעולם. ואין מי שיוכל לנצח אתו להראות לו שהוא שוטה, וכל מה שהוא עושה הוא שטות. וחכמתו של שלמה המלך עליו השלום הייתה כל כך גדולה שהיה יכול להלביש את עצמו ודעתו בלבושים רבים וגם להיות נדמה בערך השוטה ולהראות לו בראיות ברורות ומצודקות עד שגם השוטה הודה לו שהוא שוטה. וזהו אומרם זיכורנם לברכה "אפילו מהשוטה".

ונחזור לענייננו, העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת, כי בתנועה אחת שעושה לאיזה פניה שיש לו, יוכל לאבד חס ושלום עולמו. [וזקני הקדוש  מוהר"ר אשר הגדול מקארלין זצ"ל אמר לבנו הקדוש מוהר"א עד שאראה אצלך שתעשה איזה תנועה שאיננו בכוונת הלב לאמתו, מוטב לי לראות שתהיה משרת אצל עושי שכר]. והרבה תפלה ותחנונים צריכים לשפוך לפני ה' יתברך שיזכה לבא לצדיק האמתי שיורה לו דרך אמת בעבודת הבורא יתברך. [וזקני הקדוש מוהר"י זצ"ל אומר דעו שבעקבתא דמשיחא יהיו הרבה צדיקים, ואם תרצו ליסע לאיזה צדיק אל תשימו עיניכם אל המקום שיש שם הרבה חסידים (ובנתיב מצותיך כתב ואמר הק' מהר"ם מרימנאוו זצ"ל כשיתאספו לנו מאה אנשים או לכל היותר ב' מאות, אזי החצי נשלח מן השמים וחציו שולח הבעל דבר. והסימן כשמרגיש הצדיק איזה פניה דקה מהם, אז בוודאי יש אצלו מהצד השני. ואמר שכנגד מאה אנשים יש בכוחו לעמוד, וכשיש יותר אין בכוחו להנצל וכו'. ראה עד כמה דבריהם הקדושים מגיעים זי"ע). וגם על תורה ותפלה לא תשגיחו, רק תשימו לב לחקור אם יש שם נקודת האמת לאמתו, כי על ידי פניה אחת יוכל חס ושלום לאבד כמה שיגע כל חייו. וכל מי שיראת ה' יתברך נוגע בלבד יבין הדברים לאשורן. ואם תחפשנה כמטמונים, אז תבין יראת ד' ודעת קדושים תמצא].

(מטעמי יצחק, שם)


רבי יצחק מרדכי פדובה (פאדוואה) הי"ד מאופוטשנה היה מצאצאי הבעל שם טוב. הוא נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו האדמו"ר רבי ישראל אהרן (משושלת נשכיז, ובן רבי שמעון מזאוויכוואסט) ולאמו הרבנית שרה לאה בתו של רבי ירחמיאל יהודה מאיר רבינוביץ מפרשיסחא. סבא רבה של רבי יצחק מרדכי היה רבי יעקב דוד, האדמו”ר הזקן מאמשינוב.

רבי יצחק מרדכי כיהן בחיי אביו כרבה של אופוטשנה. בשנת תרע"ה (1915) נפצע רבי ישראל אהרן ונפטר ממכותיהם של קוזאקים שהתפרעו בעירו, ובנו, רבי יצחק מרדכי, מילא את מקומו כאדמו"ר וריכז סביבו ציבור נכבד של חסידים,,

רבי יצחק מרדכי נשא לאשה את מרת אלקה פרלוב. בשנת תש"ב (1942), בשעה שהיה רבי יצחק מרדכיבאופוטשנה, בדרך לרכבת הגירוש, ירו בו הנאצים ורצחו אותו, יחד עם אמו הרבנית וכל ילדיו. רבי יצחק מרדכי חיבר וערך את הספרים "אילנא דחיי" – לקט אמרות רבי מנחם מנדל מרימנוב ורבי יעקב יצחק היהודי הקדוש מפרשיסחא עם ביאור "מטעמי יצחק", ספר זה יצא לאור במחובר לספר 'אור הנר' -: ליקוטים, הליכות והלכות על סדר היום במשנת רבותינו הפוסקים וההולכים בתורת החסידות, עם הערות בשם "ניצוצי אורות" (פיוטרקוב, תרס"ח).

אחייניתו של רבי יצחק מרדכי כתבה בדף-עד של "יד ושם" כי הרב נולד בשנת 1885, ואשתו בשנת 1886, ושהיה להם בן אחד. עוד כתבה שהרב "נורה על הגנת בחורי ישיבה". והרב ד"ר יצחק אלפסי כתב שהרב נורא בשעה שיהודי אופוטשנה חלקו לו כבוד לעלות ראשון לרכבת הגירוש.

ר' אלטר, בנו של רבי יצחק מרדכי, היה רבה של זאווירטשה, וגורש לאושוויץ, שם נשלח לעבודת כפייה ובראשית שנת תש"ה (1944) עדיין היה בין החיים.

אחיו, הרב יעקב שמעון הי"ד, האדמו”ר מקאלושק בלאדז', נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז’. ,

דברים מעוררים ליראת את ה' ולימוד מוסר מדרכיו של בעל "ערוגת הבושם" / הרב שמואל גרינוולד הי"ד

תמונת הרב שמואל גרינוולד הי"ד

המשליך קרחו כפיתים, הוא יברך בכל הזמנים ובכל העתים, את כבוד ידיד נפשי, בן גיסי וחתן דודי, הרב הגאון חריף עצום טובינא דחכימא כהן שדעתו יפה, המפורסם לשם ולתהלה, מו"ה משה יהודא כ"ץ שליט"א.

ב"ה, אחרי דרישת שלומו הטוב ושלום תורתו הקדושה באהבה רבה, מכתבך היקר לנכון הגיעני, ולמלאות בקשתך לקחתי לי פנאי לרשום בכתב את אשר נודע לי.

והן זכרתי ימים מקדם עת יצקתי מים על ידי מורי מופת דורו דודי זקני הגאון הצדיק מו"ה אליעזר דוד גרינוואלד אבדק"ק סאטמאר זי"ע, בהלו נרו על ראשינו, וראיתי בכל פעם עת הגיע עת דודי"ם לדבר מאחיו רבו אדוני אבי זקני ז"ל בעל ערוגת הבשם זי"ע, נתלהב בכל פעם בבהירות גדול.

ופעם אחד אמר לבני המשפחה אשר סביב שתו עליו סמוך לשלחנו הטהור, שמן הנכון היה לחבר ולרשום בכתב חיבור מיוחד מתהלוכותיו ומדרגותיו. ומה מאד שמח לבי ויגל כבודי כי רצון צדיק נתמלא בפועל, כי העיר ה' רוחך לקבץ כעמיר גורנה כל הני מילי מעליותא, ואקוה כי משפחתינו ותלמידי אדוני אבי זקני ז"ל יחזיקו לך מלא חפניים טוביתא.

והנני בזה למלאות רצונך הטוב לרשום רשימות קצרות מקורות חיי אדוני אבי זקני ז"ל, דברים אשר מעוררים ליראה את ה' וללמוד מוסר מדרכיו, וארשום קמא קמא דמטי לידי אשר נודע לי מפי השמועה, אפס קצהו אבל לא כולו כי אין עיתותי בידי, וגם כי אז יעלה לחיבור מיוחד.

והנה שמעתי ממנו כמה עניינים נפלאים בבחינת ותגזר אומר ויקם לך שנתקיימו ברכותיו. גם שמעתי בשם אדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זי"ע שאמר עליו שהיה בעל רוח הקודש ועוד דברים גבוהים. ולא רציתי להעלות בכתב עניינים כאלו מכמה טעמים, אך אין זה פלא, כיון שמעודו שמר פיו מלדבר שיחות חולין, כנודע עוצם קדושתו בזה. ועיין בזוהר הקדוש חקת (דף קפ"ג ע"ב) שדרשו על הפסוק (אסתר ה') "ותלבש אסתר מלכות", אוליפנא כל מאן דנטיר פומיה ולישניה זכי לאתלבש ברוח קודשא וכו'. ועיין בשער הקדושה לרבי חיים וויטל ז"ל ח"ב (ד"ה רכילות) וממילא לא יפלא כלל על מדריגותיו הקדושים.

ובאגרת הגר"א ז"ל כתב, ועד יום מותו צריך אדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים, רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה וזה כל פרי העולם הבא וכו'. וזה יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם, וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער וכו'. עד כאן לשון קודשו.

וה' יתברך יטע בלבינו אהבתו ויראתו ללמוד מארחות צדיקים לעבדו יתברך שמו עבודה תמה וצלולה, ונזכה במהרה לביאת גואל צדק בגילה, לראות עיר על תלה בנויה, כי יבא שילה במהרה בימינו אמן.

כעתירת אוהב נפשו המחכה לגאולה קרובה.

(מתוך אוסף מכתבים, שיצא לאור בסוף הספר זכרון עמרם צבי, א, על התורה, ברוקלין, תש"ע)

ושמעתי מאחי מוה"ר שמואל הי"ד דהנה אנו רואים דלעבירה יש יותר חשק מלמצוה, דהיצר הרע מסייעי' לזה, כמו שאנו רואים דבעלי עבירות אינם יגעים להעיר כל הלילה בשחוק וקלות, וללמוד תיכף נעשה עייף ויגע. והנה אם הוא כן דהוא עבירה גדולה ללמוד שלא לשמה עד שנוח לו שלא נברא היה צריך היצר הרע לסייעו לזה שילמוד תורה שלא לשמה יומם ולילה, אבל התירוץ דהיצר הרע יראה אם ירגיל עצמו ללמוד שלא לשמה אז ילמוד אחר כך לשמה. וזה שאמרו חכמינו ז"ל במתק לשונם, לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה, דהיה צריך להיות דאדם ילמוד לעולם יומם ולילה דהא הוא שלא לשמה, והתירוץ הוא משום שלא לשמה בא לשמה. עד כאן. ודברי פי חכם חן.

(זכרון עמרם צבי, ויקרא, עמ' רלא-רלב)

ובשם אחי הרב הגאון מו"ה שמואל הי"ד שמעתי על פי מה שפירש הבינה לעתים (ח"א דרוש ב לשבת הגדול) "וכי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם" (דברים ז,יז), כי אם האדם מדמה בנפשו שיוכל בעצמו להורישם אז לא יעמוד לו הקב"ה בעזרתו, אבל אם יודע ש"איכה אוכל להורישם" שהם רבים ממני, אז "לא תירא מהם" כי ה' יתברך בוודאי יעזרהו. עד כאן.

(זכרון עמרם צבי, בהר, עמ' רעא-רעב)


הרב שמואל גרינוואלד הי"ד, בנו של הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד אב"ד יארע מחבר ספר "דברי יקותיאל", בן הגאון הקודש בעל ערוגת הבושם.

כבר מימי נעוריו נודע כבעל כשרון מופלג וחריף עצום. בבחרותו היה מטובי התלמידים בישיבת אחי סבו, רבי אלעזר גרינוולד, בעל "קרן לדוד", אב"ד קהילת סטמאר.  ראש הישיבה ראה בו את תלמידו הטוב ביותר והיו קוראים לו "דער קליינער ערוגת הבשם".

נשא לאשה את מרת הינדל הי"ד בת הגאון הצדיק הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד אב"ד וראש ישיבת שמלוי. במשך תקופה קצרה כיהן ברבנות קהילת יארע, ואחר כך כיהן כדומ"ץ בקהילת סעליש.

כבר בצעירותו סידר את המפתחות לספר שו"ת ערוגת הבשם חלק יורה דעה, והוסיף עליו את הערותיו וחידושיו. בהמשך הוסיף, על פי הוראת אביו, הערות וחידושים לספר "מקוה טהרה" מאת בעל "ערוגת הבושם". חידושיו הובאו גם בספרו של חותנו, שו"ת "לחם שלמה" (יורה דעה סי' כח אות ו).

הרב שמואל נהרג עקה"ש באושוויץ בי"ג בסיוון תש"ד עם אשתו וילדיהם. גם אחיו, הרב משה אב"ד ראקוש-פולאטא נהרג עקה"ש עם אשתו וילדיהם.

אחיהם, הרב עמרם צבי דומ"ץ קהילת אויבערווישא, איבד את אשתו ואת ששת ילדיו בשואה. הוא שרד והיה רב במחנה ישראל פערנוואלד שבגרמניה. לאחר תום מלחמת העולם השנייה כיהן ברבנות בפרנוואלד ובויליאמסבורג, ונפטר בדמי ימיו בלא שהשאיר אחריו זרע של קיימא. חידושיו לוקטו ויצאו לאור בספר "זכרון עמרם צבי" על התורה.

גודל מעלת סיפורי צדיקים, שהם כמעשה מרכבה / הרב שלום ביילוש הי"ד

אברך את ה' אשר יעצנו להעלות על מכבש הדפוס נפלאות האי איש קדוש מופת דורו אשר הרבה מאות מאחינו בני ישראל נושעו על ידו גאון עוזינו כבוד קדושת אדוני אבי זקני הגאון הצדיק מרן נפתלי הירצקא הלוי זי"ע, למען ידעו דור אחרון מפעלות אלקים, דברים העומדים ברומו של עולם. הרבה טרחתי ועמלתי עד אשר אספתי דברים הללו ובררתי הדברים וחקרתי ודרשתי היטב לידע אמיתת הדברים ורק ממגידי אמת אשר לא ידברו כזב בעד כל הון, מהם לקחתי דברים הללו אשר ראו ואשר שמעו איש מפי איש אנשים מהימנים, ועוד יש תחת ידי לקוטי תורה ושיחות נאות ופלאות תמיד דעים רק מחמת הוצאות הדפוס כי רבה הוא ואין ביכולתי להדפיס הכל כי אם קוות"ה אחת שאמכור הספרים אם ירצה ה' ומשבח היתר על ההוצאה אדפיס ברצון ה' חלק שני מזה הספר. ואבקש את אחינו בני ישראל שבכסף מלא יקנו ספר הזה ויקחו ברכה אל תוך ביתם ויעמוד להם זכות זקני הגאון הקדוש זצלה"ה שיוושעו בכל מיני ישועות והצלחות, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהן.

וידוע כי פעם אחת בא איש חסיד אחד אצל זקיני הקדוש זי"ע בבוקר קודם התפילה ושם לא סגרו הדלת בשום פעם וכל מי שיהיה הלך אליו בכל פעם שרצה. וכאשר בא החסיד הזה הלך אליו, אבל הגאון הצדיק לא נתן לו שלום ולא דיבר אליו רק קרא באיזה ספר. ויביט החסיד לראות איזה ספר הוא לפניו וירא והנה איזה סיפורי מעשיות מצדיקים, וישתומם על זה אשר רב גאון וקדוש כמוהו יעסוק קודם התפילה בסיפורי מעשיות. וכאשר פנה אליו ונתן לו שלום אמר הרבי, הנה לא היה לי פנאי ללמוד עכשיו ורציתי לעסוק קודם התפילה וסיפורי מעשיות מצדיקים הם חשובים כמעשה מרכבה, על כן לא פניתי ליתן שלום למעלתו כי לא רציתי להפסיק במעשה מרכבה. ומזה נראה גודל מעלת סיפורי צדיקים אשר הצדיק הזה בעצמו אמר שהוא גדול כמעשה מרכבה.

ואקווה שיהיה נחת רוח לאבי הזקן למען יהיו שפתותיו דובברות בקבר בעת שיאמרו שמועה מפיו וימליץ בעדינו ובעד כלל ישראל שיתרומם קרן ישראל במהרה בימינו אמן.

הכותב וחותם פה נירבאטור יע"א ד' לסדר איש צדיק תמים היה קצר"ת [תרצ"ח] לפ"ק.

הק' שלום בן לאאמו"ר הגה"צ מוהר"י סג"ל זצוקללה"ה אבד"ק יאנאשי יע"א, חתן הגה"ק מוהר"ר נפתלי הירצקא זי"ע, ולמעלה בקודש נכד רבינו הקדוש מרן הרבי ר' אלימלך בעהמח"ס הקדוש נועם אלימלך זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

(הקדמת המו"ל, זכרון נפתלי)


הרב שלום סג"ל ביילוש מיאנושי (הונגריה) שליד נירבאטור, בן הרב יעקב ומרת בונה גיטל, הוציא לאור בקליינווארדיין בשנת תרצ"ח את החלק הראשון של "זכרון נפתלי", ובו סיפורי נפלאות ומופתים ודברי חסידות על סבו. בשל הוצאות הדפוס דחה את הדפסת החלק השני, שלא הודפס מעולם.

אביו, הרב יעקב ביילוש אב"ד יאנושי ומתלמידי ה"כתב סופר", היה חתנו של רבי נפתלי הירצקא ב"ר יעקב פרץ זילברמן. רבי נפתלי הירצקא היה רב ביאנושי, ומסביבות שנת תר"ם (1880) אב"ד ואדמו"ר בראצפרט.

הרב שלום ורעייתו הרבנים בילא בת הרב הצדיק רבי חיים יחיאל, נכדת הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק, נספו באושוויץ יחד עם בניהם נפתלי הירצקא, ברוך ואהרן, בג' בסיון תש"ד (25.05.1944).


ומה מאד נכבד היום, שמחה ואורה, כשזוכה למצווה הגדולה של הדפסת הספרים של קדושי עליון / הרב משה שמעון ראטה הי"ד

ב"ה י"א אלול שהאי שת"א לפ"ק וו' נאמעני יע"א.

הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה הוא ייטיב לך הכתיבה והחתימה בספרן של צדיקים ובתוך כל ישראל ה"ה כבוד אהובי אחי הגדול יקיר נפשי וחמדת לבי הרב… כקש"ת מוה"ר ישראל אפרים פישל ראטה האב"ד דק"ק וויידיטשקע והגלילות בעל המחבר אהל אפרים.

גלילות ימינך האיר נגד עיני ברב שמחות לבבי ועונג נפש כי הגיע העת והעונה שזכית לברך ברכה על המוגמר שנגמר בהדפסה ספר הקדוש דרשות בית היוצר חלק ראשון מהדורא תניינא על ספר בראשית והוא תעלומות חכמה כתבי קודש שהניח אחריו ברכה ה"ה קדוש זקינינו הגאון האדיר מאור הגולה מרן יואל צבי ראטה  זצוקללה"ה האבדק"ק חוסט יע"א בעל המחבר שו"ת בית היוצר והוא חמדה גניזה שהיה טמון ומכוסה מן העין זה יובל שנים, וזה היום שקוינו ראינו אור מאור הגנוז והיה לנו למשיבת נפש. ומה מאוד גדלה שמחתי בזה שנתגלגל זכות זה על ידי, כי אני התחלתי במצוה לעורר על הדפסת כתב יד קודש זה אשר היה מונח אצל כבוד קדושת דודינו הגאון הצדיק חו"פ וה"ר יצחק פרענקעל זצוק"ל דיינא רבה בעיר הקודש ירושלים תובב"א וביקשתי מאתו זה חמשה עשר שנים ושלחם לי תכף בסבר פנים יפות ובשמחה רבה, כי היה משתוקק מאד שאוציאם לאור, אבל לא עלתה בידי מפני כמה עכובים שהיו לי. ומה מאד נכבד היום, שמחה ואורה, שאתה זכית לזה המצוה הגדולה להתחיל להדפסה ולגמור אותה לטובה. ומובן גודל טרחתך ועמלתך על זה, ובפרט בצוק הימים אלו. ובודאי זכות מרן קדוש זקנינו ז"ל יגן עליך באלף המגן ושפתותיו הקדושים יהיו דובבות להמליץ טוב בעדך. וד' הטוב יהיה בעזרתך שתוכל להוציא לאור גם להלאה את כל הכתבי יד קודשו אשר ישנם תחת ידך וגם ההספדים על גדולי הדור, ובפרט אותו חיבור הנפלא בהלכה ואגדה על חנוכה, יהי רצון שתזכה להוציאם לאור במוקדם. וגם את הקונטרס הנשאר עוד בירושלים, חידושי תורה ששמע כבוד קדושת דודי הנ"ל מפי קדוש זקני המחבר זי"ע והוא כתבם על פנקסו בעודו מאוכלי שלחנו הטהור מיד אחר חתונתו. כן כתב לי אז כבוד קדושת דודינו הנ"ך מפי קודש בעלה מחבר שו"ת בני ציון. מה טוב להביאם לכאן ולהדפיסם גם זאת בעזרת ה' יתברך.

אהובי אחי היקר שליט"א ראיתי הקדמתך היקר שערכת ועמדת על הר הבית לרשות מקצת מעלות הבית היוצר קדוש זקינינו זי"ע להכיר מי הוא הבעל הבית והוא רק מקצת שבחו ממה שמקובל אצלינו ושמעתי מספרים עליו. ומאד הוטב בעיני שקראת שם להקונטרס הקדמה "הר הבית", שמו הנאה לו, וכוונת בזה גם כן שיהא לזכרון נשמת אמנו הצדיקת והחסידה חכמת לב מרת הינדל עליה השלום שנקטפה בדמי ימיה בת שלשים שנה לימי חייה (מיום ליום) ולקח האם מעל הבנים כ"ז אלול תרס"ח לפ"ק. ואיתא במדרש אין הרים אלא אבות. ואשה נקראת בית, כדאיתא בגמרא. 'הר' ראשי תיבות 'הינדל ראטה' (וכן עשו כמה גדולים. הנודע ביהודה קרא את שם חבורו צל"ח על שם אמו זלה"ה וגאון הקדוש מופת הדור בעל ייטב לב זי"ע קרא ספרו הקדוש "רב טוב" על שם אמו הצדיקת וכו' ריזשא בלימא טייטלבוים עליה השלום) וראויה אמנו שתהיה נזכרת על יינה של תורה, כי זה היה כל מגמתה וחפצה ורצונה שנלך בדרכי ה' באמת. ואף שלא זכינו שתגדל אותנו, מכל מקום הניחה לנו זאת בצוואתה בכתב לזכרון שיהיה תמיד לעינינו כל ימי חיינו. ואעתיק בזה לשון הצוואה במה שנודע לזה העניין שיהיה למשמרת גם לדורות וזה לשונה: קינדער הארצדיקע, איך בעט ענק זעהר איהר זאלט פאלגן ענקער גיטן טאטן עט ענק גיט זיין ווייטער ווייס איך ענק נישט צו זאגן עטץ זאלץ ענק דערמאנען איך ענקער מאנען וואס מיין לעבען איזט נאר ענק  ​זאל זיט זיין אין דער מאנטץ ענקער גיטן טאטן ער זאל מיר זעהן איין טובה ציא טאהן ער זאל אין מיר נישט אין גאנצן פערגעסן דען איך האב מיר ווייניג וואס מיט צונעמען בעט איך ענק זייער עטץ זאלץ גיין אין גאטעס וועג וועט ענק גיט זיין יונגלעך זיסע נאר, אין חסידישן וועג, אין פרימען וועג, פישעלע לעבן דיא ביסט מיין עלצטער זאהן, געבאכט אויך זייא. עד כאן לשונה. יהי רצון שתהא נשמתה צרורה בצרור החיים ותמליץ טוב בעדינו.

הנה ידוע מה שכתב הגאון הקדוש מה"ו שעפטל בנו של השל"ה הקדוש זי"ע שראוי בכל איש ישראל יעשה סדר יוחסין לזרעו אחריו שיהי לאות למשמרת. עיין שם התועלת מזה. על כן לדעתי טוב הוא להציב גם כן בריש הספר הקדוש הזה מקור מחצבת קדוש זקנינו המחבר זי"ע שהיה מגדולי היחוס מגזע הגאון רבן של כל בני הגולה רבינו חיים כהן ראפאפורט זי"ע אבדק"ק לעמבערג ונכד להגאון האמיתי מהו' יוסף כ"ץ אב"ד ק"ק קראקע בעל שו"ת שארית יוסף, ואת ייחוס של זקנתי מחברתו הטבורה של זקננו בעל המחבר זי"ע הכל באר היטב כאשר כתבתי לך מכבר הסדר ייחוס על הש"כ והרמ"א.

והואיל שזכית לעטרהו בזר זהב ובנית אוהל לבית וחיבר אפרים הנחת לו וחוברת לו את האהל להיות אחד, ועטרת אותו בפירות פרי עשתנותיך, והוא "עטרת זקנים בני בנים", והקרא מסיים "תפארת בנים אבותם". על כן העתיק משם גם ייחוסינו משאר צדדים, כגון משפחת זקנתינו הרבנית אשת זקנינו הגאון הצדיק מדיורע זצ"ל נכדה להאי בוצינא קדישא מופת הדור מרן יהודה ליביש אבדק"ק נ' מאדע, שהיה ראש חסידי אשוואר דור אחר דור קדושים. וסדר הייחוס שלנו עם הקדוש אלקי מוה"ר יעקב יצחק החוזה מלובלין ולגאון הקדוש מו"ה יצחק אייזיק מקומארנע בעל "היכל הברכה", ולהקדוש מופת הדוק מה"ר רבי ר' שמעון מיערעסלעוו זי"ע. וגם מצד אמנו עליה השלום על כל פנים עד הגאונים המפורסמים גם כעת בעולם מצד אחד עד השר הגדול הגאון הקדוש ר' שאול וואל, ומצד השני עד ה"מגלה עמוקות", ומצד אחד להגאון בעל "פני יהושע", כאשר תראה הכל באר היטב בקונטרס אשר ישנו תחת ידיך ששלחתי לך זה כמה שבועות. גם תציב את משפחת זוגתך תחיה עד הגאון הקדוש מאפטע זי"ע ויהי רצון שלא יפסוק יחוסינו לעולם ולא נבוש מאבותינו גם זרעינו וזרע זרעינו עד עולם אמן סלה ועד.

עוד זאת באתי לעוררך שלא הזכרת אשר כבוד קדושת זקני היה דבק בהגאון הקדוש מרן צבי הערש האבדק"ק ליסקע ז"ל. סיפר לי הרבני הנגיד המפואר מוכתר בתורה ויראה מהו' בן ציון ענגל נ"י מגאווע כי כשלמד בישיבת זקני זצ"ל בחוסט התפלל פעם אחת לפני העמוד ביום א' בשחרית, וכשיים השמונה עשרה רמז לו קדוש זקני שיאמר קדיש, ועשה כן, אבל בעיניו היה לפלא על מניעת התחנה מה זה ועל מה זה, אבל לא הרהיב בנפשו עוז לשאול על זה. ולאחר התפלה היה רגיל ללמוד בתפילין דרבינו תם שלחן ערוך אורח חיים עם התלמידים, ואז עמדו באיזה עניין בלימוד שעל ידי זה היה יכול לשאול על זה את פי מורו ורבו הקדוש למה מנע אמירת התחנון. והשיב לו זקני זצ"ל, גם אני לא אדע על מה, רק שנתגלה לי הגאון הקדוש מליסקע זי"ע ואמר לי שלא יאמר תחנה ותו לא אמר לי, ואני לא אדע כוונתו. ואולי כי הקדוש הנ"ל היה נוהג שלא אמר תחנון ביום א', ואולי רוצה שגם אני אתנהג כן, ולעת עתה לא אדע אם אקבל זאת עלי להתנהג כן, אבל לעת עתה עשיתי כמבוקשו. ואחר כך למד להלן. ותשובה זאת הייתה בעיני תלמידיו פליאה יותר. ובתוך כך הזכיר עצמו תלמידו הנ"ל כי היום י"ד אב, יום הלולא דהקדוש מליסקע זי"ע, ואמר זאת לרבו ונתמלא שמחה, ואמר "היות ששכחתי שהיום יום הלולא דיליה, ועל כן בא הקדוש בעצמו להזכירנו". ותיכף שלח אחר י"ש ומיני מזונות וחלק תיקון גדול, והיה בשמחה מאד. וגם עניין פלא סיפר לי כבוד קדושת דודי הגאון הקדוש חו"פ אבדק"ק ליסקא שליט"א ואין כאן מקום להאריך בספורי מעשיות. ועיין הספר "תפארת חיים" שמביא גם כן כמה מעשיות מקדוש זקני זי"ע.

עוד דבר אחד אעורר במה שהבאת בהקדמה מימי ילדותו של כבוד קדושת זקנינו שהיה ניכר כי קדוש מרחם אמו הוא. למה לא הבאת מה שמספרים ממנו, והובא בספר "אמרי צדיקים" מהרב הגאון בנם של קדושים מוה"ר אברהם איטינגא ז"ל, וזה לשונו: הרב הגאון רבי יואל צבי ראטה זצ"ל אבדק"ק חוסט בעל המחבר בית היוצר כשהיה ילד קטן בן ד' או ה' שנים ויושב אצל אביו על הסדר שמע שאמר אביו "אדיר הוא זכאי הוא חסיד הוא", שאל לאביו, אם כן שהקב"ה אינו אשכנזי רק חסיד, מדוע אינו אומר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה". עד כאן לשונו ודברי פי חכם חן ושפתים ישק משיב דברים נכוחים. והוא שאמרו רז"ל כלו כל הקיצין ואין אתנו יודע עד מה יהיה עול הגלות, כי לביה לפומיה לא גליה. ובספר ישן הנקרא "בית פרץ" הביא בשם קדוש אחד אמר עם הספר דזהו שאמר הכתוב "כלו עיני לאמרתך (שאנחנו מיחלים) לאמר (בפה) מתי תרחמנו". ובזה פירש בספר הנ"ל הפסוק "הגידה לי שאהבה נפשי", היינו שיגיד ה' יתברך בפה "אימתי יהיה שאהבה נפשי ויגלה קץ הפלאות", עיין שם.

ובזה נראה לעניות דעתי לפרש הפסוק "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם", היינו שיאמר בפה הנחמה שיגלה מלבא לפומי גם כן ויאמר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה", בעגלא ובזמן קריב, אמן כן יהי רצון. וזכות זקנינו הקדוש המחבר ז"ל יגן עלינו ועל כל ישראל להיות נושעים בדבר ישועה ורחמים ולביאת משיחינו ובנין בית מקדשינו במהרה בימינו אמן סלה ועד.

הק' משה שמעון ראטה.


הרב משה שמעון ראטה הי"ד, נולד בסביבות שנת תרס"ב לאביו הרב שמואל יעקב הי"ד ולאימו הינדל ראטה מקליינווארדיין, אימו נפטרה עליו בילדתו בשנת תרס"ח (1908). נשא לאשה את מרת אסתר הענטשא בת הרב ישראל דוד כ”ץ .

הרב משה שמעון כיהן כרב בקהילת דיורע, וישב באהלה של תורה בקהילת קודש וואשארוש נאמעני.

כפי שעולה מהמכתב המצוטט כאן, הרב משה שמעון כתב את ספר יוחסין של משפחתם, ושלח אותו לאחיו הרב ישראל אפרים פישל אב"ד וויידיטשקה, שביקש להדפסו בהקדמת "דרשות בית היוצר" חלק ב. בספר "כל הכתוב לחיים" (עמ' טז) מדווח הרב חיים אלטר, בנו של הרב ישראל אפרים פישל, כי לדאבון הלב סדר יוחסין זה אבד בצוק העתים.

הרב משה שמעון ראטה נרצח עקה"ש באושוויץ בחודש סיון תש"ד.

בסביבות שנת תשס"ה (2005) יצא לאור ספר "ליקוטי בית היוצר", עם קונטרס "שירת משה" מאת רבי משה שמעון ב"ר שמואל יעקב ראטה.

זיכרונות מהנהגות רבינו בעל ה"קול אריה" זצ"ל / הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד אב"ד טאפליצא

ב"ה ב' יתרו ת"ש לפ"ק טאפליצא יע"א.

לכבוד שאר בשרי הרב המאור הגדול החריף ובקי וכו' כבוד שם תורתו מוהר"ר דוב בער שפיטצער שליט"א

מה נכבד היום ששון ויקר שמחה ואורה נתמלא ביתי בראותי את הקונטרס "תולדות קול אריה" ששלח לי מכת"ה שנתעורר להעלות על מזבח הדפוס והנהגות זקניני הגאון האדיר שר התורה רבן של כל בני הגולה בעל "קול אריה" זצלל"ה, ומבקש ממני הצעיר גם כן לכתוב לו אולי יודע אני איזה דברים וסיפורים אשר שמעתי מכבוד אדוני אבי מורי ורבי הגאון הצדיק מורינו ורבנו הרב יצחק מאיר הכהן זצלל"ה. אהובי שאר בשרי! כאשר כתב כבוד אדמו"ר שאר בשרי הגאון שה"ת מאוה"ג אבדק"ק שאמלויא שליט"א אשר זכה להתגדל שמה בביתו כי לא יספיקי נארות למאות ויגע כל עט לתאר צדקתו גדלו וקדשתו של רבינו זצלל"ה, וכן שמעתי כמה פעמים מאאמו"ר זצלל"ה אשר נתגדל גם כן בביתו וקצת דברים קטנים ארשום לי כאן אשר בזיכרוני אולי לא שמעתם עוד.

א) אשר לא כתב החידושי תורה שלו (הנזכר לעיל אות ט"ז) שמעתי מאדוני אבי מורי ורבי הגאון הצדיק ז"ל, וכן אמר לי כבוד דודי הגאון בעל "דמשק אליעזר" זצלל"ה שאמר לו שמעולם לא אמר דרשה ברבים אם לא היה פלפולו יסוד על פי הקבלה גם כן. ופעם אחד קודם שבת הגדול אמר לו החילוק ופלפול שיאמר בהדרשה והיה חריפות גדול, ואחר כך לא אמר בהדרשה, ואמר "דע שלא יכולתי לדרוש דבר שאמרתי לך מפני שלא היה יסודו על דרך הקבלה", [עיין לעיל אות קכ"ו במכתב אות ב].

ב) סיפר לי תלמידו הרב החסיד המפורסם מו"ה מרדכי חנה מווילחאוויץ ז"ל פעם אחת ישבו ללמוד בחורף תיכף אחר תפלת ערבית והיה ענין עמוק והגיע העת שילכו התלמידים לאכילת ערב, אבל לא הפסיק כלל מלימודו. והרבה תלמידים הלכו להם ובאים בחזרה והלכו בלאט חוצה כדי שלא יראה ולא ירגיש ולא סגרו הדלת. ומחמת שהיה קור גדול בא הקור לבית המדרש, וכך הרגיש בדבר וראה על המורה שעות שכבר עבר חצות לילה והשתומם אמר כי סבר כי הוא שעה תשעה ושלח אותם לביתם. כך היה בדביקות ועיון גדול בשעת לימודו.

ג) סיפר לי הגאון מהרש"ג ז"ל כי מר אביו הגאון שר התורה מו"ה יהודא ז"ל אבד"ק סעמיהאל אשר היה תלמידו המובהק כמעט בכל שיעור וסוגיה התאמץ שיאמר דבר שמועה וחידושי תורה מרבו זצלל"ה ולחדש עם דבריו הקדושים, ולא זז מלספר בכל פעם מגודל חריפתו וקדושתו זי"ע.

ד) תלמידו הגאון מו"ה שאול מאקאווער אבד"ק ראצפערט ז"ל כשנסעתי עמו בצוותא חדא על שבועות לאדמו"ר הגאון הקדוש מהריש"ב זלל"ה לבעלזא אמר לי שאף שהוא עתה חסיד גדול מבעלז, מכל מקום אומר באמונה שלימה כי אצל רבו מר זקניני בעל אריה זצלל"ה ראה דברים גדולים, כי לא הצריך לכתוב כלל בהקווייטעל בקשתו, ורק כתב שמו ושם אמו והוא ידע הכל ברוח קדשו וראה ישועה גדולה.

ה) כאשר הייתי במאדע על היארצייט סיפרו לי שמה עניין נפלא כי בעל בית אחד בנה בית בשבת קודש ואדוני אבי זקני זצלל"ה שלח אחריו והתרה בו כמה פעמים שלא יבנה בשבת קודש. אבל לדאבון נפשו לא שת לדבריו. ואמר לו שידע שהוא מצפה שלא יבנה הבית הזה. וכך היה, כי כמה שנים עמד בלי גמר ולא נבנתה וכל העיר ידעו מזה (וכמדומה לי שעוד הראו לי הבית) והדבר היה לפלא.

ו) אדמו"ר הגאון הצדיק מהר"י זצלל"ה מוויזניצא סיפר לי כי היה מכיר את אדוני אבי זקני בעל "קול אריה" זצל"ה כי היה פעם אחד בווישווא אצל זקינו הרב הקדוש בעל "צמח צדיק" זצל"ה עם הגאון מהר"י מודרין מסיגעט זצל"ה ביחד, וזקינו בעל צ"צ כיבדו אותו מאוד מאוד, ואמר לזקינו בעל "קול אריה" ז"ל שיעשה שלש סעודות בפרטות באכסניה שלו, וכן היה כי רבים באו להיות מזיו תורתו. (ועיי' לעיל אות קכ"ו במכתב אות ט').

וכדי לעשות גם ציון לנפש חיה הוא אדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון הצדיק מו"ה יצחק מאיר הכהן זצ"ל (בעל המחבר ספר "אמרי יצחק" ו"כבוד שבת") מק"ק דראגמירעשט, אעתיק איזה עניינים מה שאמר בשם אדוני אבי זקני בעל "קול אריה" זי"ע.

ז) במסכת ברכות "מאימתי קורין את שמע בערבית" כו', ומקשינן "תנא היכא קאי דקתני מאימתי ותו מאי שנא דתני ערבית ברישא ליתני דשחרית". ומתרצינן "תנא אקרא קאי, דכתיב בשכבך ובקומך". פירש"י "ושם למד חובת הקריאה, ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם, דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר" וכו'. ולכאורה בתירוץ קמא מתורץ ב' הקושיות, אולם בתירוץ השני לא מתורץ רק קושיה השני כמובן. ושמעתי מהגאון מו"ה יהודא גרינפעלד ז"ל אבד"ק סעמיהאל בשם רבו המובהק זקיני הגאון הקדוש בעל "קול אריה" זצלל"ה לתרץ דנאמר משמיה דהגאון הצדיק מהר"ש ז"ל מקאמינקא בטעם דפתח רבינו הקדוש במצות קריאת שמע, כי הנער אשר יגיע לבר מצוה חל עליו חובת קריאת שמע מצוה ראשונה (כי מצות תפילין הוא בבוקר) וכל זה יען שנאמר "ויהי ערב" ברישא, ואחר כך "ויהי בוקר". ואנו בני ישראל חושבים קודם הערב. ואם כן גם כן מתורץ ב' הקושיות, דעל כן תני ערבית ברישא, דנאמר קודם ערב, ומשם למד חובת קריאת שמע בערב. עד כאן דבריו הקדושים ["אמרי יצחק" חלק ג, בדרוש לבר מצוה אות ד'].

ח) כד הוינא טליא צעיר לימים שמעתי מפי מחותני הגאון הצדיק ר' הירצקא זל"ה בעת שהיה אבד"ק יאנושי (ואחר כך בק"ק ראצפערט), שאמר בדרשה בשבת הגדול, איתא בשלחן ערוך בהלכות פסח "שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום". הג"ה "והמנהג לקנות חטים לחלקם לעניים לצורך פסח". וקשה מה ענין הרמ"א אצל שואלין ודורשין שצריך לקנות חיטים, וגם לפרש מה שאיתא בגמרא שואלין ודורשין (עיין בט"ז). ואמר שהפירוש הוא כך, כי הנה המנהג שהרב דורש בשבת הגדול באיזה סוגיה ואם לא הכין לעצמו פלפול במה לדרוש אין לו פנאי לחדש, אז מעיין באיזה ספר ושואל משם איזה הלכה ופלפול ואת זה דורש. ובתוך המועד שכבר פנוי מעסקיו יושב ולומד בעיון ומחדש חידושין ופורע מה שהלווה לו הפלפול של שבת הגדול. וזה הלשון שואל איזה פלפול ואת זה דורשין, והטעם שלא היה  להרב פנאי קודם הפסח להכין עצמו לדרוש, אומר הרמ"א המנהג לקנות חטים לחלקן לעניים והרב טרוד בזה להמציא לעניים צורכם על חג הפסח על כן צריך לשאול ולדרוש. כן אני הייתי טרוד עם קיבוץ מעות רבי מאיר בעל הנס קודם הפסח ולא היה לי פנאי להכין איזה פלפול בסוגיה שלמדנו מחמת טרדותי עבור עניי  ארץ ישראל, צריך אני לשאול ולדרוש. ודברי פי חכם חן, [עיין בזכרון נפתלי אות ק"א]. והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. והייתי אחר כך אחר הפסח אצל זקניני הגאון הקדוש בעל "קול אריה" ז"ל בבערעגסאז שאל אותי שמעת דרשה של שבת הגדול מהרב ר' הירצקא מה אמר. והשבתי לו יודע אני הדרשה ואמרתי  דברי הנ"ל, והיה לו מזה הנאה גדולה. וסיפרו להישיבה לבחורי חמד, ["אמרי יצחק", חלק ג, בדרושי לפסח אות כ"ז].

ט) במסכת שבת, בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לו ריבונו של עולם תורה היכן הוא, אמר לו נתתיה לארץ. והקשה בתוספות, וכי לא היה יודע ממתן תורה, הא היה קולות וברקים. ויש לומר דהנה יש ב' דרכים בעבודת הבורא ברוך הוא. ראשונה בתורה ועבודה. השניה לה', אשר בכל העניינים אפילו בענייני ארציי כאכילה ושתיה ושיחה הכל יהיה לשם שמים, וכמבואר בשלחן ערוך סימן רל"א. ולבחינה זו לא זכו שאר העמים, כי נאמר "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", אפילו בארציות. ושמעתי בשם זקיני בעל "קול אריה" ז"ל שאמר בדרך צחות ארץ ישראל גבוה מכל הארצות, שהארציות מעמו ישראל עם קדושי גבוה מכל הארצות ואינו שווה לשאר ארצות. עד כאן דבריו הקדושים. ולזה השטן כששאל תורה היכן הוא רצה לומר דאמאי ניתן לישראל ולא ליתר העמים או שרפי מעלה, אמר לו נתתיה לארץ, כי רציתי שיהיה נתינת התורה גם בענייני ארציי, וזה לא יכלתי להשיג משרפי מעלה דאין להם גשמיי, ולא מיתר העמים. וקל להבין, (כבוד שבת פ"ג).

י) בתולדות (לעיל אות י"ב) הביא מה שפירש אדוני אבי זקני ז"ל המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", דהיינו הכלל ישראל בהכרח טוב, וזהו שכתוב "ועמך כולם", רצה לומר כלל ישראל הם צדיקים. ובני החריף ובקי מר חיים הכהן נ"י הוסיף לפרש בזה דברי רש"י בפרשת קדושים, והוא מהמדרש רבה קדושים תהיו, כי פרשה זו נאמר בהקהל. וכבר עמדו על זה הלא כל התורה נאמר בהקהל. אמור לפי הנ"ל דהיינו בכללות בעל כורחם קדושים הם, דאז אין להם בחירה. ובלאו הכי רק בפרטות גם אי אפשר להיות קדושים. והבן.

יא) שמעתי שמאוד חיבב את הספר חידושי הרי"ם שנדפס בימיו [עיין לעיל בהג"ה אות כ"ב] ואמר שהוא לומד על דרך ושיטה אחת עם הרב הקדוש הרי"ם ז"ל ותפס הרבה חידושיו והראה באצבע פעמים רבות כי כיוון כמעט בכל דרכיו לחידושי הרי"ם. וגם אדוני אבי מורי ורבי הגאון הצדיק בעל "אמרי יצחק" ז"ל נקרא על שמו, כי כן ציווה זקיני הגאון הקדוש בעל "קול אריה" ז"ל לבנו שיקרא את בנו הנולד לו בשם הרי"ם זצ"ל.

יב) שמעתי מאחי הצעיר הגאון מורינו פנחס זעליג הכהן נ"י מו"צ באפאהידא שאמר בשם זקיני הגאון הקדוש בעל "קול אריה" זי"ע שפירש מה שכתוב בסוף קהלת "סוף דבר הכל נשמע את הא-לוהים ירא ואת מצותיו שמור" וגו' בדרך הלצה ומוסר לבעל מוכיח, שמנהג העולם שבשעת דרשה שמאריך המוכיח נעשים עייפים, זה פנה לזוית זו וזה לחוץ לשאוב אויר ולילך לצורכו וכדומה ושיחה בטילה ורק מצפים על סוף הדרשה. אז הדרך שיבואו כולם ביחד להראות שהיו אצל הדרשה שלו, אבל העיקר השמחה הוא שמברכים "ברוך שפטרנו מענשו של זה". אז העצה היעוצה לזה להרב המוכיח, בעת שרואה שיבאו שמתכנסים הכל ומדמים שרוצה לסיים, מתחיל בחזרה לומר בקיצור תמצית של הדרשה שעיקר יראת ה' והתשובה, וזהו שכתוב "סוף דבר", בעת שמסיים דבריו והדרשה, "הכל נשמע", אז שומעין לו הכל לפי שיודעים שמסיים דרשתו ופוטרין ממנו לשלום. אבל המוכיח לא יניח להם שילכו לשרירת לבם, רק אז תיכף ומיד יוכיחם בקיצור "את הא-לוהים ירא כי זה כל האדם", שזהו העיקר לאדם לסגל מצות ומעשים טובים, ויראת ה' הוא אוצרו הטוב, ויזכה שטוב יהיה לו בזה במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון, ודברי פי חכם חן.

יג) סיפר לי גיסי הרב הג"מ משה יעקב כהנא נ"י [הי"ד] מסיגט עובדא ידענא כי אבי זקיני (אבי אבי) ר' משה יעקב ז"ל היה תלמיד חכם גדול ונסע פעם אחד מונקאטש ונסע דרך בערעגסאז ונתארח אצל זקינו הגאון הקדוש בעל "קול אריה" זצ"ל וכיבדו מאוד והיו נעורים כל הלילה יחד בשעשוע דאורייתא, ובבוקר נתן לו מכתב לקרבו למקום בואו כי הוא תלמיד חכם גדול (ואני ראיתי הכתב הזה), ומזה יכולים לראות ולשפוט בצדק שי אצל זקניני בעל "קול אריה" זצ"ל הופיע רוח הקודש וידע כי יש לו שייכות והשתעשע יחד על שם העתיד שבניהם אחריהם ישתדכו יחד. עד כאן לשונו.

והנה בחיבורי הגדול אשר אני נדפיס עתה בשם "ישועות אברהם" על מסכת בבא קמא כל דף ודף אבוא אם ירצה ה' הרבה דברים בפלפול וסברא עם דברי רבינו זקנני בעל "קול אריה" זצ"ל אשר אצפה כי בזכותו לא ימיש התורה מאתנו עד עולם וזכותו יעמוד לנו לנצח, אמן כן יהי רצון.

הק' אברהם יהודא הכהן שווארטץ אבדפק"ק טאפליצא יצ"ו.

(תולדות קול אריה, עמ' צח-קא)


הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, נולד בשנת 1893 בדראגמירעשט. אביו, רבי יצחק מאיר מו"ץ בקהילת דראגמירעשט ומחבר הספר "אמרי יצחק", היה בנו הבכור של הרב נפתלי מחבר שו"ת "בית נפתלי" ו"בית נפתלי" על התורה, בנו של הרב הגאון רבי אברהם יהודה הכהן שוורץ מחבר הספר "קול אריה".

ע"פ הספר "חכמי טרנסילבניה" היה הרב אברהם יהודה ב"ר יצחק מאיר הכהן שוורץ תלמידו של בעל ה"קדושת יום טוב" מסיגט. לאחר נשואיו למרת חנצא בת הרב חיים פרידמן אב"ד דאמבראד ותלמיד בעל ה"ייטב לב" מסיגט, עמד בראש ישיבה בישוב קולטשא שליד פהר-ג'ארמאט שבהונגריה.

בשנת תרפ"ח (1928) נבחר לרבה של טופליצה (מרושהויז) שברומניה. חיברו "אמרי יאה" מסופח לספרו של אביו, "אמרי יצחק" ח"ב (תר"ץ). שאלה ממנו מופיעה בשו"ת מהר"ם בריסק, חלק א' סימן ק"ו. הערה ממנו הובאה בדף צ"ג ע"ב בספר "שו"ת הפרי מגדים" (תרצ"ה) עם פירוש "מנחת אפרים" מאת אפרים לייכטאג הי"ד, גיסו של הרב שוורץ. תשובתו בעניין ש"ץ שאינו הגון ובעניינים נוספים הובאה בספר "ויען אברהם" (תשמ"ו) מאת הרב אברהם מאיר איזראל ח"א עמ' יא ובמאסף התורני "אוצרות ירושלים" (תשל"ט), חלק רל"ו עמ' תקס"ג. שמועות ממנו מובאים מספר פעמים במהדורות "ליקוטי קול אריה", בירחון "לקט ששנ"ה" בעריכת דודו הרב שמואל הכהן שוורץ מסאטמר, ב"בית ועד לחכמים" ובירחון "דגל התורה". ביאור ממנו מובא ב"דרך הנשר חלק ב, תורת אמת, עם הערות מראה כהן" (תרפ"ח) עמ' יא. בנוסף הוא כתב הסכמה לספר "זכרון צדיקים" מאת אחיו, הרב פינחס זליג הי"ד. בהסכמתו והערותיו לספר "חידושי תורה ותולדות קול אריה" הזכיר את חיבורו הגדול "ישועות אברהם" על מסכת בבא קמא, המבאר כל דף ודף בדרך הפלפול והסברא. ככל הנראה בשל המלחמה לא הסתיימה הדפסת ספר זה. בניו, הרב חיים והרב זאב וואלף, הוזכרו גם הם בירחון "לקט שושנה", חלק ז (ת"ש). חידושים נוספים מאת הרב חיים הובאו בכתבי עת נוספים.

הרב אברהם יהודה ב"ר יצחק מאיר נספה באושוויץ, עם רעייתו, ועם בניהם הרב חיים ומשפחתו, הרב זאב ומשפחתו, עם בתם מרת ריצא אשת רבי אהרן כ"ץ וחמשת ילדיהם, ובתם מרת ברכה אשת הרב אברהם פרץ קרופר ומשפחתם. הי"ד.

כן נספו ממשפחתה של הרבנית חנצא: 1. אחיה נפתלי. 2. אחיה ר' שלום רעייתו אסתר ובנם חיים, 3. אחיה ר' שלמה ברוך. 4. אחיה הרב מנחם צבי שכיהן כרב בקערעסטעש, 5. אחותה שרה בלימא, בעלה הרב אפרים לייכטג וילדיהם .מנדל וולף, משה ליב ופנחס הי"ד.

הערה: בספר "חכמי טרנסילוואניה" עמ' 236-237 נכתב שהרב אברהם יהודה הכהן שוורץ בשנת תרמ"ד (1884) ומונה לרבה של טופליצה בשנת תרס"ט (1909). תאריך הלידה שנכתב למעלה לקוח מדף העד במאגר השמות "יד ושם" שנכתב בידי קרוב משפחתו של הרב עוד בשנות ה-50, שנת מינויו לרבה של טופליצה המופיע כאן למעלה מבוסס על ברכות "מזל טוב" למינויו המופיעות בירחון "בית ועד לחכמים", חוברת ח, אייר תרפ"ח.

סדר לימודו של החתם סופר, דרכו בתורה והוראתה / הרב יהושע ליב שילל הי"ד

תמונת הרב יהושע ליב שילל הי"ד

א. כל מטרתו ותכליתו היה להורות דעה ולהבין שמועה לאמיתה של תורה לברר שמעתתא אליבא דהלכתא.

הערה: הוא היה אומר רק על ידי דרישת וחקירת התלמוד ולעות יעף דבר על אופנו בהוויות אביי ורבא לבחורים צעירים תצא תורה אליבא דהלכתא והמה מחכימים את רבותם (תולדות משה). והיה מרגלא בפומיה כמו שאמרו חז"ל באבות ואם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, מי שמייגע בלימוד שילמוד רק הרבה ואינו מייגע לחדש חידושים, זה אינו מחזיק טובה לעצמו, כי לכך נוצרת, כי מה שלמדת היה מוכן לפניך כאשר נוצרת ואין זה טובה שתחזק לעצמך שתאמר שלך היא (חוט המשולש).

ב. בעת החילו ללמד מן המשנה עשרת מונים כאילו לא למד פרק זה מעולם. וכן עשה בין שלמד בד בבד קודש בין שלמד ברבים. וכאשר שאלוהו על זה השיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, בכל יום יהיו דברי תורה בעינינו כחדשים. ורק לכך נוצרתי ללמוד עם בחורים להרגילם לעיון התלמוד ופקודתו זאת שמרה נפשי למען ידעו דרך הלימוד וממני יראו וכן יעשו.

הערה: כן כתב בספר "תולדות משה" (וממש קיים בעצמו ונתקיים בו מה שכתב בחידושיו לנדרים דף נ"ה ע"א "כיון שנתנה לו במתנה נחלו אל", דמה שניתן לו במתנה פירוש שעל ידי התלמידים שהוא לומד עמהם ומפקיר עצמו כמדבר, על ידי זה זוכה להבין ולהשיג יותר מכוח שכלו שהקב"ה נותן לו מתנה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר. אך אפשר שישיג היום וישכח מחר, כמתנה על מנת להחזיר. על כן אמר "נחלו אל" שנותנים לו בירושה שאין לה הפסק. והיינו "כנהר שאינו פוסק". עד כאן לשונו. ועיין גם בקרית סופרים, היינו ההקדמה לחידושיו על מסכת חולין, שכאשר היה לומד עם תלמידיו ועלו בלבו רעיונות נשגבים בחריצות נפלא כשטף מים כבירים ונהר היוצא מעדן, היה מפסיק בלימודו וגעה בתפילה "אהבה רבה אהבתנו ה'" וכו', כי זה היה אצלו כהפסק מעבודתו הגדולה שהוא צמצום שכלו הרחב כדי ללמד).

ג. בכל התחלת הזמן טרם נשא דברו בשיעור הו"ת הייתה מלתו על לשונו בדברי אגדה במוסר השכל ללמד ארחות חיים לבני הישיבה (והיא הנקראת עד היום פתיחה). ומאוד הזהיר אותם שלא יתגאו בלימודם ויתעטרו בנימוסם ובמדות טובות, ויהיו דוברי אמת בלבבם להיות תוכם כברם ויתרחקו מאוד מאנשי שקר ומרמה אף אם מבני תורה המה.

הערה: וכן כתב בספר "נגיד ומצוה", צריך ליזהר מן הגאווה, ובפרט בעניין ההלכה, כי גדול כוחה והגאווה בזה הוא עוון פלילי.
הערה: והיה רגיל לצוות להם ללמוד ממנו האיך הדביר הוא משנאיו תחתיו, מימי לא נצחתי אדם, ועל ידי זה מימי לא נצחני אדם (לקוטי חבר בן חיים במכתבו). ועיין בס"ח אות קס"ג.
הערה:
כתב בספר "חוט המשולש" אם היה בא אליו אחד אשר הכיר בו כי מינות נזרקה בו, גילה לסביביו כי בכל פעם שהאיש הזה הולך מביתי, מיד אני לוקח לי ספר מוסר ללמוד בו, כי הבל פיו מטמא רחמנא ליצלן.

ד. קודם לימוד השיעור פתח פיו בחכמה ללמוד ספר חובת הלבבות לערך רביעית שעה כדי להלהיב לב תלמידיו ליראת ה' ולא דילג אפילו הקדמת המתרגם הן לשער היחוד והן לשער הבחינה. ולא למד עמהם שום מוסר אחר, רק מספר זה, אבל ציווה להם להגות גם בספר מנורת המאור המלוקט מאגדות חז"ל, וגם הוא בעצמו למד עם בנותיו מספר זה.

הערה: וידוע כי היה רגיל לומר לתלמידיו תאמינו לי כי ביום שאין אני לומד מספר מוסר אני מרגיש בעצמי הצטננו ביראת ה' (חוט המשולש) (ועיין גם ב"עבודת הקודש" ב"צפורן שמיר" שהזהיר על זה מאוד. וכן כתב בספר "לב העברי" שהעיקר להרהר בתשובה קודם הלימוד שלא יהיה בכלל "ולרשע אמר מה לך לספר חוקי", ויבקש מאת ה' "לב טהור ברא לי" וכו', "אחלי יכנו דרכי" וכו' "יהי לבי תמים בחקיך". ועיין גם בספר טעהמ"נ בשם "הנהגות ישרות" דהעומד בתפילה ולא הקדים תשובה לתפלתו, עליו נאמר "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי". ובזה יש לומר מה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ע"ג) "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם", דבבבא מציעא דף פ"ן נתנו חז"ל מזה לסימן דרב אשי ורבינא היו סוף הוראה). ובכל זאת לא היה דעתו שישקדו כל היום על ספרי היראה והמוסר, אלא הזהירם לאמר "יוקח נא מעט מים", "מים", דהיינו המידות המביאות אותנו אל התורה רק מעט בכל יום ויום. אבל העיקר "ואקחה פת לחם", לחמה של תורה להיות משוננים בדברי תורה (חבר בן חיים במכתבו). והיה רגיל לפרש מה שכתוב "אין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, שכל ד' אמות שהולך ופוסע האדם יהיו מיוסדים על פי ההלכה. ו"ד' אמות" מלשון "יש אם למקרא", היינו יסוד ושורש והד' אמות המה ללמוד וללמד לשמור ולעשות (חוט המשולש).
הערה: פעם אחת מצא את בנו הכתב סופר זצ"ל בבחרותו שהיה עוסק בספר "ראשית חכמה", אמר לו "הנח זה בני בימי בחורותיך (שם).

ה. אחר לימוד חובת הלבבות אמרו התלמידים האבלים קדיש דרבנן, ורק קדיש דרבנן זה הניח להם. אבל בכל שאר לימוד השיעורים אמר הוא בעצמו הקדיש.

ו. דרכו היה ללמוד מסכתא על הסדר ולא לדלג ממסכתא למסכתא או מעניין לעניין. ולמד שיעור זה (שיעור עיון) שלש פעמים בשבוע. ביום ד' חזרו התלמידים על למודם. וביום ה' קודם חצות היום היה הנסיון בשיעור השבוע.

ז. בעת הציע השיעור כל סברא שאמר מדנפשיה וכל יישוב קושיא ושאר חידוש שהעלה מיד חזרו התלמידים על דבריו בין כולם (ובהמשך החזרה הזאת פלפלו עמו התלמידים המופלגים) וכן נעשה ונשמע אף בשעת הדרשה בבית הכנסת, הן באגדה הן בשמעתתא, כל דבר ודבר חזרו ושנו הקהל והתלמידים (אשרי עין ראתה אהבת התורה הזאת).

ח. מאוד היה מקפיד על חזרת הלימוד תמיד, וגם הוא בעצמו חזר על כל שיעור שלמד עם תלמידיו ד' פעמים בכל יום.

הערה: ורמז לתלמידיו במה שכתבו חז"ל על רבי שמעולם לא פסק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת, הצנו בחריפתו מרמז על הלימוד למסבר, וחזרת מרמז על הלימוד למגמר, שצריך לחזור על הלימוד פעם אחר פעם כדי לאוקמי גירסא (חשן המשפט). (ועיין בחידושיו לחולין דף ז' אחר שהאריך בעניין החילוק והפלפל בחריפות בדרך הישר והיפוכו, כתב וזה לשונו: אמרו חז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול כחמור למשא בדברי תורה. והעניין כשור לרדיא המשדד עמקים. וכרוב ותני, מעיין ודולה מים מבארות עמוקים, הוא החריפות. ואחר שבירר שמועותיו וטחן וברר לסולת, סולת נקיה, יהיה כחמור למשא, לישא אלומותיו כחמור נושא ספרים. ואם זה השור יחרוש במישור, אחר כך בעליו יבצור ויזמיר וישאהו על גביו כחמור. אך מאוד צריך להזהר שבין הדרישה והאסיפה יברור ויזרה ברחת ובמזרה, אבל "לא תחריש בשור ובחמור יחדיו". ה' יודע כי כעין האמור למעלה הבנתי מקיצורי דברים ורמיזותן של רבותי הקדושים זצ"ל, אלא הם שסו מחסום לפיהם ולא גילו אלא ברמז לצנועי תלמידיהם, ואני עני וכואב, מקום הניחו לי להתגדר בו. וה' הטוב יכפר בעדי. עד כאן לשונו הקדוש.

הערה: כאשר הספיד עליו הגאון רבי דניאל פרוסטיץ זצ"ל הזכיר בשבחיו שקרוב לארבעה פעמים למד כל הש"ס בעיון (אבני בית היוצר). ועיין עירובין דף נ"ד, תנו רבנן כיצד סדר המשנה שנמצא ביד הכל ד' פעמים.

ט. צהלתו תמיד בפניו גדלה עד מאוד בעת לימודו, שהיה לומד בחדווה ודביקות נפלאה אין לשער.

הערה: בספר חוט המשולש וש"מ מספרים מזה שגם בעת שהיה לו חולה בביתו לא עלינו אשר התמרמר עליו התפלתו מקודם, כיון שהתחיל ללמוד לא היו מרגישין בו שום עצבות כלל וכלל (עיין בספר "נגיד ומצוה" שמידת העצבות מגונה מאוד ובפרט להשיג חכמה והשגה כי אין לך דבר מונע ההשגה יותר מזה. וכן כתב בספר דרך החיים כי שמעתתא בעי צלותא).

י. כשחזר לביתו אחר לימוד השיעור היה מוכרח להחליף את הכתונת מרוב הזיעה מחמת לימודו ביגיעה.

הערה: עיין בספר "נגיד ומצוה" שכתב ראיתי למורי ז"ל כשהיה קורא ההלכה בין החברים שהיה מקשה בכוח עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה. ושאלתי לו למה היה עושה כן. והשיב כי עסק התורה הוא לשבר הקליפות וכו', ולזה צריך שיטרח האדם מאוד. ועל זה נקראת התורה "תושיה", מתשת כוחו של אדם, וכן ראוי להעיר עצמו ולשבר כח להתישו.

יא. הזהיר תלמידיו תמיד שיתבוננו בדבריו היטב כי על הרב להציע כל אשר יעלה ברעיוניו. אמנם התלמיד צריך שתהיה בו מדת נפה (השנוייה בפרק ה' דאבות) שמוציאה את הקמח ופולטת את הסולת. ככה יבררו להם מחידושיו דברים המסולתים.

הערה: והיה אומר להם נוח לי שלא תאמרו שום חידושי תורה בשמי, מאשר תאמרו בשמי כל אשר שמעתם ממני.

יב. אמנם הזהיר אותם גם כן שלא ישליכו הקדמותי מכל וכל, כי לפעמים תצלח להם הקדמה אחת בעניינים אחרים אשר לא עלו על דעתו.

הערה: ובספר חבר בן חיים מביא למשל על זה דברי קדשו מה שהיה רגיל לפרש בפרשת נח: "את קשתי נתתי בענן". "קשתי" הם ראשי תיבות "קדושתי שם תורתי ימיני". ויגעתי ומצאתי דבר נפלא אמרו רז"ל מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, ולמדו זה במדרש איכה מפסוק "סכות בענן לך" עיין שם. וזה נראה כוונת הטור אורח חיים שכתב שבשעה שישראל אומרים בסוף התפלה "עשה למען שמך" וכו', נעשה רעש גדול למעלה בין העליונים. והעניין דמאחר שננעלו שערי תפלה, בעוונותינו הרבים, אנו אומרים אם גם תפלתנו לא עשתה רושם, מכל מקום "עשה למען שמך" וכו'. וזה רמוז במקרא "את קשתי נתתי בענן", "קדושתי שמי תורתי ימיני" נתתי בענן בעת שהיה "סכות בענן לך מעבור תפלה". תאמרו עשה למען קדושתי שמי תורתי ימני. עד כאן לשונו. (ואגב נזכיר כי כעין בחינה זו כתב בספר "נחלת יעקב", "והיה בענני ענן על הארץ", רצה לומר שאף אם יגרום החטא חס ושלום שיהיה ענן על הארץ, דהיינו מסך המבדיל, לא יהיה כימי המבול שימנע את השפעת הקב"ה מכל וכל, רק "ונראתה הקשת בענן", דהיינו שיהיו על כל פנים האור וההשפעה מפולשים דרך הענן שיהיה האור מכונה בשם "קשת". עד כאן. ועל פי זה היה נראה לעניות דעתי לפרש מאי דכתיב בברכות דף ט' ע"ב ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה וכו', מאי קראה "ייראוך עם שמש". ורצה לומר שהיו מתכוונים בתפלתם להעביר העננים המבדילים כדי שיוכל העולם לקבל אור השפעתו יתברך שמו בדמיון השמש ממש בלי שום מניעה ועיכוב, כמו שכתב דוד המלך עליו השלום (תהלים פ"ד) "שמש ומגן ה' אל לא ימנע טוב להולכים בתמים. המסדר).

יג. לימוד השיעור היה בחורף בבית המדרש והיה שם הערפל הרבה פעמים כל כך מרובה עד שאפילו הנרות לא היו יכולים לדלוק אבל בקיץ למד בבית הכנסת אצל ארון הקודש.

הערה: וידוע מה שכתב בשו"ת יו"ד סי' רל"ד וזה לשונו: ה' יודע כי עיני ראו בחו"ל דבר זה שהיו עומדים צפופים ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמנו.
הערה: לעת זקנתו אם רצה ללמוד או להתפלל בבית הכנסת היהו מזומנים לפניו שני ישראלים אשר הוליכוהו שמה בכסא סגור שקורין "זענפטע" וכבוד זה עשו לו גם כן אם היה לו ברית מילה בבית כנסת אחר (חבר בן חיים).

יד. בין מנחה למעריב ביום א' ב' וג' למד עם בני הישיבה טור שו"ע וש"ך יו"ד.

טו. החידושים שחידש בכל שבוע היה כותב בקונטריסו ביום ד' שלא היה לומד בו שיעור עיון, ולא יצא מפיו שלא כתב על הספר.

הערה: עיין מה שכתב בחידושיו למסכת שבת דף ק"א ע"ב, וזה לשונו: מה שנראה לי שנולד לן זה המנהג לחדש חידושים יותר מדאי  וכל אחד בונה במה לעצמו זה בכה וזה בכה, אפשר לחפש לן זכות שגזרו כן גאוני קדמונינו ז"ל שראו שכחה שגוברת בעוונותינו הרבים בעולם ואי אפשר לאוקמי גירסא. אכן על ידי החידושים בכל דף ועמוד, על ידי זה זוכר הכל. ומילתא דתמיה מידכר דכירא. והנסיון מעיד לנו על זה. ויודע אני בעצמי. ואם כן אף אם החידוש אינו נכון כל כך מכל מקום מועיל לשכחה. עד כאן לשונו הקדוש.

טז. אם קיבל שאלה נחוצה היה ממהר להשיב תיכף ומיד.

הערה: פעם אחת שאלו בנו הגאון בכל כתב סופר זצ"ל, על מהירות תשובותיו אפילו בעניינים חמורים, אז השיב לו, ידעתי כי לא דבר קטן הוא ושמעתתא בעי צלותא, אבל דע כי בכל דור ודור מעמיד ה' איש על העדה להאיר להם הדרךולהתיר ספיקות שלהם. ויען כי רובם ככולם שואלים דבר ה' מפי, נראה בעליל כי מן השמים מסכימים לזה. וב"ה למדתי ככל הצורך וכוונתי בלתי לה' לבדו, על כן איני חושד להקב"ה שיכשילני ח"ו, ובוודאי יסכים להוראתי. ואם הראייה לפעמים אינו אמת, מכל מקום הדין אמת הוא (חוט המשולש). ועיין גם כן סוף דברי ההקדמה לשו"ת יו"ד במכתב קדשו בעניין זה ופירושו בקרא "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" וכו' ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

יז. גדר בעדו שלא להשיב לשואל בהלכה שני פעמים בעניין אחד, אף אם השואל היה מפלפל אתו ובא כמשיב על דבריו.

הערה: כן כתב לתלמידו החביב הגאון מ' ישראל דוד מרגליות ז"ל אבדק"ק פיזונג (שו"ת מילי דאבות אהע"ז ו' וחוט המשולש) ועיין תשובה מחתם סופר ז"ל נדפס בסוף חידושי כתובות מהדורה תנינא.  

יח. מימיו לא קרא התהלות והשבחים אשר הללוהו ופארוהו בהם במכתבים הבאים אליו (אבני בית היוצר).

יט. יסד ותיקן חבורות חבורות לקבוע עתים לתורה, הן לבעלי תורה והן להמון עם. גם תיקן חברות להחזקת תלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם ובפרט להחזקת בחורי חמד דישיבתו.

הערה: ראה זה מה שכתב בחידושיו לחולין דף כ"ה ע"ב אמרו חז"ל אבוקה להבדלה מצווה מן המבחר, פירוש "אבוקה" דביקות וחביקה כמו שכתב רמב"ן ויאבק ויחבק עיין שם. והדביקות ישראל זה לזה היינו אבוקה וחבוקה מצווה מן המובחר להבדלה מן האומות ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.

כ. ביום ד' וה' למד פרשת השבוע עם פירוש רש"י והרמב"ן.

הערה: גלוי וידוע איך הפליג בכל עת את הרמב"ן זצ"ל ופירושו על התורה. וכן ציווה בצוואתו ללמוד התורה עם פירושו. וכתב בספר "שירת משה" שמעתי מפי תלמידו הגאון חבר בן חיים ז"ל שמעולם לא הלך מלימוד פירוש רש"י שלמד החתם סופר עם תלמידיו שלא זלגו עיניו דמעות מקדושת קול לימודו. גם בלמדו פרשת תרומה או תזריע.

כא. בין פסח לעצרת למד עמהם מסכת שבועות כולה.

כב. מר"ח אדר עד ר"ח ניסן למד מסכת מגילה כולה, והיה דרכו ללמוד עד הפורים עד "מאי מברך", והשורות "מאי מברך" היה לומד ביום הפורים וחידש בכל שנה איזה דרוש במאמר זה.

כג. אחר לימוד הזה שב לביתו ולמד שיעור אחד עם בחור שבביתו והיה מנהגו שהבחור אמר לפניו שיעור מש"ס בפנים והוא שמע דבריו, וכשלא אמר הסימן שנאמר בגמרא (כגון שסד"ך סימן) גער בו לומר גם זה (וכמו שכתוב בשל"ה שיש בהם סודות נעלמים) ועוד הקפיד שלא לומר בלילה הדין כך וכך בשלחן ערוך, אלא שהלכה כך וכך, שאין מזכירים בלילה לשון 'דין' (ש"מ).

כד. העיד על עצמו שמיום הגיעו לכלל עשרה שנים לא הלך ד' אמות בלא דברי תורה, וגם לא עבר עליו יום שלא חידש חידושי תורה.

הערה: הרבה פעמים אמר, הקב"ה נתן לי ג' חושים, אני מדבר עם בני אדם ובתוך כך אני חושב גם כן באיזה שו"ת ואסדר ג"כ השיעור לבני הישיבה או איזה דרשה בדברי אגדה.

כה. כל דבריו אפילו שיחת חולין שלו היה במדה במשקל ובמשורה כאדם המספר מרגליות.

(מנהגי החתם סופר, פרק ב)


הרב יהושע ליב ב"ר משה שמואל וחנה שילל, נולד בפרשבורג בשנת 1885. רבי משה שמואל, בעל ספר "ששים אלף", היה מגדולי תלמידי ה"כתב סופר" ושימש בביתו רבו כ"הויז בחור" במשך שמונה שנים. רבי יהושע ליב, בנו, היה תלמידו של רבי עקיבא סופר, בעל ה"דעת סופר". הרב יהושע שילל היה משנת תרע"ג (1913) אב"ד פעזינג (הסמוכה לפרשבורג, סלובקיה) והגליל, ומחבר הספר "מנהגי בעל חתם סופר" עם צוואתו (הוצאת "צעירי אגודת ישראל", פרשבורג, תר"צ), המחולק על פי סדר הזמנים וחודשי השנה, עם הערות ומקורות וביאורים משלו. הספר זכה בהמשך למהדורות רבות. שימש כמגיד מישרים בווינה. נשא לאשה את רבקה לבית גלבר, מפרשבורג [ממשפחת אשתו של רבי שמואל הלוי וואזנר].  היה מתייעץ עם מורו ה"דעת סופר" בהכרעות בהלכה ובבירור תוקף תקנות הקהל. הממונה על הגיטין בבית דינו של רבי יהושע ליב היה הדיין רבי ישעיהו קאליש הי"ד.

זמן קצר לפני פסח תרצ"ט סיפחו הגרמנים את חבל הסודטים, ובתוכה גם את העיר פעזינג. עם כניסתם הגרמנים לעיר הם הכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל ואת ראשי הקהל להוציא מבית הכנסת את השולחנות והספסלים, לשבור ולשרוף אותם מחוץ לעיר. עם החמרת המצב בעיר, בשלהי חורף תרצ"ט, נאלץ לעזוב את עירו בשל התנכלות הגרמנים אליו, ועבר לעיר פרשבורג. ולמרות זאת, היה חוזר לפעזינג מידי כמה ימים לשמור על קשר עם אנשי עדתו, לפסוק עבורם ולתמוך בהם בימים הקשים. בהמשך העלו באש את בית הכנסת בשבת, ובמוצאי שבת היכו נמרצות את כל ראשי הקהל ותלשו באכזריות בידיהם את זקנו ופיאותיו של הרב יהושע ליב שילל. יהודי פעזינג הוגלו לפרשבורג, ומשם גורשו בשנת תש"ב. הרב שילל גורש לאושוויץ, ונשלח שם לעבודת פרך, עד שאזלו כוחותיו והוא נפטר בשנת תש"ד. כל ששת ילדיו נספו. רק בת אחת שרדה את תלאות ימי השואה, אך היא נפטרה זמן קצר אחר כך מחולשה ומחלה.

מספר מכתבים מאת הרב שילל נמכרו בעבר בבית המכירות הפומביות "גנזים".. ניתן למצוא בהם גם מכתב שנכתב בתקופה בה שהה הרב בפרשבורג ובו מוזכרים ההתעלליות שחוו, החששות מהמשך הצרות, קשיי הפרנסה, הדאגה לבני משפחתו, הציפייה לקבלת רישיון עלייה והתוכניות לעלות לארץ ישראל ולמצוא בה את המנוחה והנחלה. באדיבות בית המכירות "גנזים", הקלדתי את המכתב והוא מובא כאן לפניכם:

ב"ה ביום ה' לס' ונוחה יאמר בשנת אחיש ישע לפ"ג יע"א

החיים והשלום וברכה מרובה עד בלי די ממי שאמר לעולמו די לכבוד אהובי רב חביבי וידיד נפשי הה"ג המאוה"ג וכו' כש"ת מוה"ר ברוך קונשטאדט שליט"א בתוככי ירושלים תובב"א.

הנה שמעתי מכבוד בית אמך היקרה תחי' כי כבר היה בדעתך להשיב לי על כרטיסי אשר שלחתי לך, רק נעלמה ממך כתובתי העכשוי, ע"כ אבוא לכתוב לך עוד הפעם שאני יודע תוכן הדברים אשר ערכת עבורי במכתבך אל בית אמך הי"ו. ממקום כתבתי הזמן בראש הגליון אתה רואה כי אף שחלפו כבר שני חדשים מאז שעברו עלינו המים הזדונים בעוה"ר, עדין אנו יושבים פה בגולה ומצפים לישועת ה' ית"ש הקרובה לבוא, ועדיין הדבר תלוי ועומד אם לחזור או לא. באמת יש שם עבר ב"ה מנוחה כי העריצים הסקריקין כבר עזבו את המקום, אבל בהיות שהאנשים הדרים שם הנוסעים לדגליהם ברוח היום  ראו את כל המעשה הנורא – ואין צדק ואין משפט – מתפחדים עוד תמיד ממקרי הזמן שלא יתרגשו עוד הפעם ח"ו. וע"כ רבים מבע"ב האמידים נסעו משם והנשארים גם הם טרודים במחשבותם ללכת אל מקום שהרוח נושא אותם. ואם לא יתהפך הגלגל במהרה אי"ה אזי תתפרד חבילת הקהלה ולא ישארו שם רק העניים שאין יכולת בידם לעקור דירתם אל מקום אחר היותר בטוח למראה בני אדם. – ואם גם עד עתה קבלתי את ספוקי – כאשר קבעו לי מראש השנה הזאת למספרם במיעוט ר"ן כתרים מבשנים קדמוניות דהיינו סך י"ג מאות – כ"ז הי' בדוחק גדול מיגיעה רבה כידוע לו, והם מסתפקים אם יהי' באפשרותם לשלם עוד סך זה בחדשי' הבעל"ט. ואם הייתי יודע שעכ"פ תהי' כאן המנוחה קבועה בעה"י ואין לפחוד ממאומה, אזי גם פה אולי הייתי יכול למצוא איזה הכנסה בחצי שיעור דחזי לאיצטרופי עם הסכום המועט אשר אני מקבל תמיכה מהרשות ועם מה שמשתכרות כאן בנותי תי' – אבל הנסתרות לה' א' ומי יודע מה ילד יום לטוב ולמוטב, עכ"פ ערכתי בקשה להשיג רשיות לעלייתי לאה"ק תובב"א אם גם איני יודע מהיכן ירק זה חי שם. ונא לחוות לי דעתך בזה אשר כבר באת ב"ה אל המנוחה – אם אוכל לגמור הפסוק: ואל הנחלה – איני יודע, כי כאשר אמרו לי של"ע אין לך פרנסה קבועה, בכ"ז הראשון הוא העיקר ומאן דיהיב חיא יהיב מזונא.

עוד יש לי ספק גדול אם נוכל להוביל עמנו את הילד החולה ל"ע, כי זוגתי הרבנית תי' בשום אופן אינה רוצה להיפרד ממנו – ובעניין עלית שני בני שי' כבר בקשתי שיותן להם רשיון להתקבל בישיבה באה"ק תובב"א וכתבו לי ממרכז אגדת ישראל: וז"ל "בניו אינם יכולים לבוא אתו על רשיונו מפני שכולם הם למעלה מגיל 18 שנה, וראוי שימסור למישהו ממכיריו כאן לסדר עבורם את התעודות הדרושות שנוכל להשתדל עבורם לחוד בתור בני ישיבה" – ע"כ אבקשך להודיעני בטובך מה לעשות בענין הזה, כמה גדול הסכום הצריך לערב עבורם ואולי אמצא בעזה"י איזה איש אמיד אשר יעשה זאת לטובתי – וכולי האי ואולי. גם אתה תוכל לעשות דבר בזה להחיש הרשיון כי רבים אומרים מי יראנו טוב לשלח את הבנים במוקדם האפשרי. זוגתי תי' בקרה את אמך היקרה שתי' וראה כל התמונות ששלחתי, ושמחתי בספורה כי מראיתך ב"ה בטוב וכי כבר שבת לאיתנך כבראשונה. כן נשמח תמיד לשמוע ממך ומכל ב"ב שי' רק טוב תמיד.

בשבוע הזה הייתי ביום א' בקהלתי לראות וליראות – עיין הם מתפללים בבית המדרש בביתי כי בהכ"נ שלנו פנוי מכל אין ספסל ואין בימה והכל נהרס ונידש עד לעפר בעוה"ר ואין ביכלתם לתקן עדיין המעוות – עתה קבלו איזה ספסלים ישנים מבהכ"נ כפר א', אבל גם בהם הלב מתמרמר לאמר מה נורא המקום הזה, וה' ית"ש ירים קרן עמו ישראל בקרוב בבי"א.

אני סוקר לידע מה יעשה בנך תלמידי היקר אלחנן משה נ"י אם יבוא אליכם בקרוב?

על חג השבועות קבלתי מכתב מבן אחות אשתך מענשעדע, והשתוממתי שאעפ"י שהוא כבר זמן ארוך בהכשרה שעדיין לא קבל רשיון לעלייתו. גם כתב לי שאחות אשתך האשה גוטמאן תי' גם היא עדיין יושבת ומצפה לרשיון כזה.

אנו דרים כאן אצל גיסי ברוך קונשטאדט נ"י בחדר צר מאוד לפי שעה [בתשלום שכר דירה כמובן] אבל גם הוא מוכרח לעזוב את הדירה בחדש הבעל"ט, וממילא גם אנחנו נהי' מוכרחי' לבקש דירה אחרת עד אשר יערה רוח ממרום לידע מה לעשות ונשמח בישועת ה' עולמים.

בעניין עלייתי הנזכרת למעלה שכחתי לאמור, שאנו חושבים שאם נקבל הרשיון אי"ה אזי הבנות בנותי תי' תשמרו עוד כאן עד אשר נוכל להעלותם ע"י שידוכים הגונים בדרך לגלית בעה"י.

שוב אין לי להגיד חדשות ואצפה תמיד לבשורות טובות ונעימות מכם ובזה אסיים בברכה מרובה באה"ר ובדשה"ט גם מביתי לביתו אוהבך הנאמן <חתימת הרב יהושע ליב שילל>

% בול בי-דור בין לאומיי רצוף פה להצלת פארטא%

  1. Kunstadt, Bratislava…

אחר חיתום מכתבי אמר לי בני הב' מאיר טובי' נ"י כי כבר כתבי בענין הנשאל למעלה, שא"א להוביל עמנו בננו החולה – ה' ירפאהו – אבל גם בזה אני חושב, כי אם אקבל הרשיון אי"ה אזי אוכל לנסוע לבדי ואח"כ משם אעשה כל האפשרות לקבל גם עבורו רשיון שלא על הסדר מפי טעם המלכות בעזה"י. ועכ"פ איני רוצה לוַתר על הצערטיפיקאט אם אקבלו.

בני שי' שואלים אותך עוד, אם גם היהודים החרדים מדברים שם לה"ק בשפה ספרדית, ואם מן הצורך שירגילו א"ע בזה.

 

הערה: המידע למעלה לקוח מגיליון 32 של הביטאון "דורות", תש"ע. אולם בדף עד שכתב הרב פרץ לוי, בן דודו של הרב יהושע ליב שילל הי"ד, נכתב שנפטר בטרזינשטאט בשנת 1943, ונספו חמשת ילדיו.

1 2