הלב הגאוני – על רבי מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין, גאון ההלכה והמחשבה, הרגש והפיוט, ומעשה ברבי ר' זושא / הרב צבי הירשהורן הי"ד
רבה של לובלין זצ"ל היה לא רק גאון ההלכה והמחשבה, אמן הפלפול והדרוש. לא רק בעל מח גאוני – כי גם בעל לב גאוני. הוא היה גאון הרגש, השירה והפיוט.
עבודתו שבלב, בשפכו צקון-לחשו כבן המתחטא על אביו שבשמים, היתה מעיין של השתפכות הנפש והתלהבות דקדושה, וזה תפס אולי את המקום המרכזי בחייו. תפלותיו חוצבי הלהבות, בשעה שעבר לפני התיבה בתור שליח-ציבור, היו חטיבה של עבודת-קודש ספוגת שפע של מתיקות ודביקות, לבביות טהורה והתעוררות צרופה ונרגשת. תדיר כשהתפלל קלחו מעיניו סילוני-דמע שריככו אפילו לבבות אבן אטומים.
המלים הקדושות של התפלה להטו על שפתותיו, רשפי אש ניתזו מפיו והוא רועם בקולו הנעים והצלול שופך שיח לבו הגדול בפני קונו: "וישגב אביון מעוני… יראו ישרים וישמחו… וכל עולה קפצה פיה…", ומטעים היה במיוחד את המלים הדשות בצער ישראל או בשמחה אלוקית, בהתגלות אלוקית או בחכמת התורה. המלים הללו כשיצאו מלוטשים ומתנגנים מלבו של הבעל-תפלה הגדול, האירו כל מוחין ונסכו חמימות באלפי המתפללים, הרעידו את נימי הלבבות הסמויים ביותר… הוא הדליק כל נפש בתפלתו, הצית אש דקדושה והביא לידי התעוררות, להרהורי-תשובה…
עד היכן היה גדול כוחו בתפלה, תעיד האפיזודה הבאה שכותב השורות היה לה עד ראיה חי.
היה זה בשבת פרשת בראשית, בבית מדרשו של הרבי זצ"ל מצ'ורטקוב. הרב מלובלין, שכיהן אז ברבנות סאנוק, בא להסתופף שבת זו בצלו של הרבי. אחרי קריאת-התורה נפתחה לפתע דלת חדרו המיוחד של הרבי. בפתח הופיעה דמותו הקורנת והוא הכריז: אני מכבד את הרב דסאנוק בברכת-החודש ותפלת מוסף! בצ'ורטקוב היה זה מאורע נדיר, שהרבי בעצמו יכבד מאן-דהוא לעבור לפני התיבה.
ואת הרב דסאנוק כשליח-ציבור, כדאי היה לראות ולשמוע. הוא כבש את הלבבות בקולו הלירי העמוק והמעורר, בירך ברכת-החודש והתפלל מוסף בהתעוררות שכזו, עד שכל קהל האלפים נגרף באווירה של יום-כיפור ומתיקות סלסוליו נמוגה בכל האברים. כתום התפלה ניגש הרב בין כל החסידים להגיד לרבי 'שבתא-טבא', ואז אמר לו הרבי בבדיחות-הדעת: סגולה נפלאה זו לא ידעתי, שהרב דסאנוק כה מיטיב גם להתפלל! החזירו הרב: גם אני לא ידעתי מזה, עד שהרבי חשף וגילה זאת!
הרבי הזמינו לקידושא-רבא בביתו, הסתגר אתו ביחידות ושוחח ארוכות. אנו ציפינו בחוץ, בפרוזדור. כשהרב דסאנוק יצא מאת הרבי נהרו פניו שבעתיים כאור החמה מרוב שמחה ואושר. כולו שרוי במצב רוח מרומם. בסעודה שלישית סעדנו על שולחנו של הרב ואז סיפר לנו משהו מתוכן סוד-שיחו עם הרבי.
הרבי הזכיר שוב את כח-התפלה המשובח שנתברך בו. נענה הרב דסאנוק: רבי, אם באמת כה גדול כוחי בתפלה, שמא אהפוך לשליח ציבור בקביעות? הרי אנכי נכדו של רבי פנחס'ל קוריצר, שכל שערי תפלה פתוחים היו לפניו?
נתערער הרבי והרצין קמעא, אחרי רגעים של דומיה פתח ואמר: רבה של סאנוק! אספר לו מעשה שאירע ברבי זושא מאניפולי. כשערך רבי זושא 'גלות' ונדד מארץ לארץ, הגיע בדרך נדודיו גם לגליציה. שם שמע כי בעיר זאלקובה יושב הגאון רבי יוזפא ומנהל ישיבה גדולה, משמיע לתלמידיו שיעורים יפים ביותר… כיתת רבי זושא את רגליו ונדד מעיר לעיר ומכפר לכפר עד שהגיע לזאלקובה ושאל על ישיבתו של רבי יוזפא. בהיכנסו לישיבה הגיד רבי יוזפא בפני תלמידיו פלפול חריף בסוגיא ד'רוב וחזקה' והפיץ אור על סוגיות פריכות ועמומות מן הבבלי והירושלמי. אף אחד מן התלמידים לא הבחין ולא שם לב להלך שנכנס ותוארו כעני קרוע ובלוע, תרמילו על שכמו ומקל עבה בידו, שהתיישב בפינה והסכית לשיעור בשקט, מבלי לגרוע עין מן הרבי ר' יוזפא.
כתום השיעור ניגש רבי זושא אל הרבי ר' יוזפא ואמר: יישר-כוח מגיע למר בעד השיעור שהגיד! שמעתי בעולם הגדול שכבודו מגיד שיעורי-תורה יפים ביותר ונדדתי ממרחקים בכדי לשמוע אותו. אמת ששיעוריו יפים ונחמדים, כדאי לי כל הטירחא ובלבד שזכיתי לשמוע…
החזירו הרבי ר' יוזפא:
– מילא מר לפחות שמע ממני משהו טוב ונהנה. מובן איפוא מדוע נשאתי חן בעיניו. ברם, פליאה בעיני למה מצא מר כל-כך הרבה חן בעיני, בו בזמן שלא שמעתי מפיו כלום ואינני יודע אפילו מי הוא…
– במה אוכל לשאת חן בעיני הזולת, הרי אינני יודע ללמוד, אינני יודע מאומה…
– לא יתכן שאין בו כלל חכמה וקדושה, כי מרגיש אנכי שהוא אוצר בחובו סגולה יקרה, המעניקה לו חן רב בעיני כל בני-בינה…
– רק להתפלל אני יודע!
– והיכן יהודי שאינו יודע להתפלל?
– אני יודע כיצד מתפללים לפני בורא כל העולמים!
– ושמא יגלה לי את סודות התפלה?
– מוטב ניכנס לחדר מיוחד ונתבודד, אז אפתח לפניו כל שערי תפלה – השיב הרבי ר' זושא.
והרבי מצורטקוב הוסיף והמשיך בסיפורו:
נכנסו שניהם לחדר סגור. הרבי ר' זושא התחיל לשנן לרבי יוזפא את סודות התפלה, עד שהוא מרוב התפעלות, לפת ראשו בשתי ידיו וקרא בהתרגשות: רבי! שמא אנטוש את ישיבתי ואלך אחריו כדרך שהלך אלישע אחרי אליהו, ואלמוד מכם לפחות כיצד להתפלל פעם בחיים תיבה אחת בשלימות לפני בורא כל העולמים, בכוונה טהורה, כדרך שכיוונו אנשי כנסת הגדולה?! השיבו הרבי ר' זושא בניחותא:
– אפרש לו שיחתי. חז"ל אמרו "כשם שפרצופיהם של בני אדם אינם דומין, כך אין דעותיהם שוות". מצויים מיליוני אנשים על פני כדור הארץ. לכולם מבנה אחיד של הפנים, עינים וחוטם ופה. בכל זאת אין פרצוף אחד דומה לשני. וקל וחומר: אם תואר החומר החיצוני הוא כה שונה ומשונה, כמה גדול השינוי שבין פנימיותם של איש ורעהו, הנשמה ותכונות הנפש. כי אם היופי הרוחני של הנשמה יהיה שווה בכל הברואים, לאיזה צורך ברא הקב"ה מיליונים כה רבים של אנשים, שאין ביניהם שום הבדל.
אלא סוד הדבר שכל אדם נשלח לעולם-הזה בכדי למלא יעוד אלוקי, להגשים מטרה שמימית נשגבה – זוהי תעודת אנוש עלי אדמות. וכמספר האנשים שהקב"ה הוריד לעולם, כן מספר היעודים והתפקידים הנפרדים, השליחויות שכל אחת אינה נוגעת בחברתה, שעליהם לבצע ולהשלים .לפיכך נטע הקב"ה בכל אדם כשרון מיוחד. הכשרון שנתברך בו ומייחד אותו, הוא המכוונו לאפיק יעוד חייו. הכשרון תוסס בו, תובע מנפשו את המטרה של שליחותו בעולם. לכן אמרו חז"ל: "לעולם ילמוד אדם ממקום שלבו חפץ", מכיון שאותו מקצוע בחכמה, זה הענף שבתורה או מדריגה זו בסולם הקדושה, שכשרונו של האדם מתאים להם ולבו נמשך אחרי ערך מסויים זה – מבטאים את ההוכחה החותכת כי זוהי המטרה וזוהי תכלית חייו עלי אדמות. זהו מה שההשגחה העליונה תובעת ודורשת ממנו. זהו רצון הבורא.
והפטיר הרבי ר' זושא: אתה, רבי יוזפא, כשרונך גדול בהרבצת תורה. נועדת מן השמים להגיד שיעורי תורה יפים ונחמדים – ואני אתפלל…
והנה במלים הללו, הדגיש הרב מלובלין זצ"ל, העמיד אותי הרבי על תפקיד חיי. הוא הועיד אותי על דעת המקום לשאת במשימה הגדולה של חינוך הדור הצעיר.
הרבי בפירוש התבטא אלי במלים של הרבי ר' זושא: אתה תהיה תופס ישיבה ותגיד לתלמידים שיעורי תורה יפים ונחמדים, ואני אתפלל!
(הרב צבי הירשהורן הי"ד, מתוך: רבי מאיר שפירא במשנה באומר ובמעש, ב, עמו' 208)