דרשת שבת הגדול א, חלק 7: סימני החכמה בשאלת הבן החכם / הרב אהרן וואלקין הי"ד

וחוץ לדרכנו מדי דברי לבאר שאלת ותשובת של בן הרשע. נוסיף עוד לבאר השאלה והתשובה של הבן החכם. הנה הכתוב אומר והיה כי ישאלך בנך וגו', וחז"ל יחסו שאלה הזאת לבן חכם. ולכאורה צריך באור איזה סימן חכמה מצאו בזה. הן אמת דסימן טומאה ורשעות אין בזה, אבל גם סימן חכמה אין ניכר בזה. דלכאורה טוב יותר ההולך תום ואינו שואל כלל על משפטי התורה, ואשרי "תמימי דרך" אמר המשורר.

ולכן נראה לי דסימני החכמה מצאו בשאלה זאת בזה. דהנה כאשר יבוא אחד וישאלני, ילמדנו רבינו כוונת סוד התקיעות או סוד הנעונעים שבלולב, כי הוא שמע שיש בזה סודות וכוונות עצומות ואין הדברים כפשוטן. שאלה כזאת באמת אם כי לא נמצא בה סימני טומאה גדולים, בכל זאת גם סימני חכמה אין בזה. ושאלה כזאת טוב אשר לא תשאל משתשאל. אכן כאשר ישאלני לבאר לו גם כוונת חלק המשפטים ומצוות השכליות שבתורה, כי הוא ידע שאם כי לפי הנראה זהו רק ענין שכלי ולא סודי, והכל יבינו שהגנב או הגזלן מחויבים לשלם, בכל זאת ודאי לו שגם בזה יש סודות הרבה נעלמים מכל נעלם, השואל כזאת נראה באמת לחכם גדול. כי כל בני אדם יחשבון שרק חוקי התורה, כגון פרה אדומה וכדומה, נצרך ליגע ולהבין טעמם, אבל חלק המשפטים מי לא הבין טעמם. ורק אחד מאלף מאנשי סגולה, הוא רק הוא יבין שגם במצוות השכליות יש טעמים נעלמים.

ולכן כשהתבונן מסדר הגדה בשאלת הבן שישאל: מה העדות, החוקים והמשפטים, ושואל טעם גם על ה"משפטים" שבתורה, ייחס השאלה הזאת לבן חכם. כי באמת רק חכם גדול יכול לישאל שאלה כזאת. ואמנם לבן חכם כמוהו כתבה התורה בעצמה תשובה. באומרו שם בפרשת ואתחנן ויצונו ה' לעשות כל החוקים וגו' כי נשמור לעשות כל המצוה וגו' כאשר צונו. כלומר, שכל המצוות נעשה רק מפני שכן צוה ה' ואף המצוות השכליות נעשה לא מפני שהשכל מחייב כן, אלא מפני שה' צוה כך, וכגזירתו כן נעשה. אלא שמסדר ההגדה נותן עצה, שלחכם כזה יש לפלפל עמו ולהביא לו ראיות כל מה שאפשר. כי אחרי שבעצם מאמין הוא ואף אם לא ידע הטעם יעשה כמו שצוה ה',  ולכן אדם כזה איננו מן הכת שנאמר עליהם "אל תען כסיל", ורשאי להתפלסף עמו ולהביא לו ראיות. ומשום הכי אמר "ואף אתה אמר לו" כלומר, שלבד תשובת התורה, אף אתה מצדך תאמר לו ותביא לו ראיה מהתורה שגם המשפטים חוקים הם. והראיה הוא ממי שילמוד כל הלכות הפסח, מתחלתן עד סופן, אז ימצא כי כן הוא. דבדיני הפסח נפגוש מצוות באלו שהם "עדות" והוא המצוה דעל מצות ומרורים יאכלוהו, וגם עיקר זביחת הפסח שהוא בא לעדות וזכרון על שם שפסח הקב"ה על בתינו, ועל שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ. ואחר כך כאשר נבוא לההלכות, דאל תאכלו ממנו נא, ואל תותירו וכדומה, שבמצוות הללו אין שום טעם ושייכות לענין יציאת מצרים והוא מהחוקים. ואחר כך כשנלמוד הדין דכל בן נכר לא יאכל, זהו מהמשפטים, כי השכל מחייב כן דבן נכר שלא היה באותו הנס אין לו לעשות הפסח. וכמו שכתב האברבנאל בפרשת ואתחנן,דבכל מצוות הפסח כולם, נפגוש עדות וחוקים ומשפטים כאחת. ובכל זאת כתבה התורה זאת "חוקת" הפסח, ולכל המצוות קראה בשם "חוק". והבט וראה שאיזה מצווה קראה בשם חק. המצות דכל בן נכר, שהיא מהמשפטים, ואותה ציינה תורה הקדושה בשם חוקת הפסח, הרי להדיא שבמקום זה גילתה התורה הקדושה, שגם המשפטים חוקים הם. וזה מה שאמר מסדר ההגדה אף אתה אמר לו, פירוש שאתה מצדך תוסיף להביא ראיה אליו "כהלכות הפסח עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". פירוש למי שלומד כל הלכות הפסח מתחלתן עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שהיא המשנה האחרונה מהלכות פסח. אז תראה בעיניך שגם המשפטים חוקים הם. ודברינו מתאימים עם גרסת הגרי"ח מוולאזין שהגיה בהגדה דהכי צריך לומר "כהלכותה הפסח עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", ומבואר לפי דברנו.

(מצח אהרן, חלק ב, דרוש א לשבת הגדול, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 58

הדפס