ולא אחד בלבד עמד עלינו כהיום לכלותינו ולגרשינו – והקב"ה מצילנו מידם / הרב ישראל אליהו פוקס הי"ד
מב. בהגדה. 'עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ואפילו כולנו חכמים וכו' כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח'. יש להבין הלא עבדים היינו לפרעה וכו' הוא פסוק בפרשת ואתחנן, ושם לא נאמר אלא 'עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה'. ובעל ההגדה מוסיף על הקרא איזה תיבות, מה שאין דרך לחכמינו ז"ל לומר מקרא הנאמר בתורה בשינוים. ועוד מה חידש לנו ב'ואלו לא הוציא' וגו', דפשוט הוא דאם לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו', עדיין היינו משועבדים לפרעה במצרים. ועוד מה הרבותא 'אפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים', היתכן וכי מפני שיודעים את התורה יהיו פטורין מן המצות.
ונראה לפרש ענין סדר הגדה בכלל ולהשיב את השואל 'מה נשתנה הלילה הזה', אשר שאלתו הוא הרי בכל יום ויום יש מצות זכירת יציאת מצרים, כמו שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', ובמה נשתנה מכל הלילות. ועל זה באה התשובה דשינוי יש בלילה זה שמלבד המצוה זכירת יציאת מצרים, נצטוינו גם על סיפורי יציאת מצרים. דהנה חילוק יש בין מצות זכירת יציאת מצרים למצות ספירת יציאת מצרים, דספירת יציאת מצרים היא כהבנת לבו, מה שאין כן מצות זכירת יציאת מצרים שמזכיר מטה שכתב בתורה הקדושה במי שיוצאין מצות זכירת יציאת מצרים באמירת פרשת ציצית. והנה כבר הערותי במקום אחר במה דאנו יוצאין מצות זכירת יציאת מצרים ממה דנאמר בפרשת ציצית 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים'. הלא מהראוי שנהיה יוצאין מצות זכירת יציאת מצרים לשבח להקב"ה מעניין יציאת מצרים מעצמינו כהבנתנו ולא במה שאנו אומרים דברים שנאמרו מפי הגבורה 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים'.
ואמרתי כפי מה שכתב בספר חובת הלבבות בסוף שער הבחינה וזה לשונו: ראוי לך לדעת כי כל מה שעמדת עליו מחכמת הבורא ויכולתו בעולם הזה איננו נחשב למאומה לנגד יכולתו וחכמתו, כי אין לה קץ. כי אין נראה אלא מה שהצורך אליו בעבור האדם בלבד, לא כפי הגעת יכלתו, כי אין לה קץ, וראוי שיהיה בלבך מיראתו וגודל יכולתו כפיהו, לא כפי מה שתבין ממנו בלבד. עד כאן לשונו. לכן אם נהיה מרבים לזכור שבחי יציאת מצרים כפי הבנת רוחינו לא יצאנו ידי חובתנו לפי גודל גבורת ה' בניסי יציאת מצרים אשר היו הרבה יותר מהבנתינו, לפיכך אין לצאת מצות הזכרת יציאת מצרים בדברי עצמנו כהבנת לבנו, רק בדברי הקב"ה בתורה הקדושה, כהמשל המבואר שם בחובת הלבבו, דאמר השליח אל הילד הנולד בבור אל תחטא לשבח את המלך כפי בינתך, רק אמור כמו שאני אומר עמך ואל תאמר כפי בינתך לבד. יעויין שם בטוב טעם (ועיין בספר מעון הברכות בפרק אין עומדין גבי אלו ברכות ששוחין תחלה וסוף). בשביל זה אנו מקיימים מצות זכירת יציאת מצרים רק כפי שנאמר מפי הקב"ה, כי אין לנו הבנה לצאת ידי חובה לשבח ולזכור יציאת מצרים כפי הבנתינו. זאת מה שנוגע למצות זכירת יציאת מצרים.
אבל בליל פסח איכא מצות ספירת יציאת מצרים להרבות לספר כפי הבנת לבנו, ואף שבכל השנה אין ראוי בריבוי שבחים בלבנו וכאמור (וכמבואר בברכות לג: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך וכו'), עם כל זה בשעת ניסא, היינו בליל הפסח אין להתאפק מלפרוט בפה סח לספר ריבוי נסים אשר נעשה לנו, כמבואר להר"ם בספר במצות (מצוה קנ"ז) שציונו לספר ביציאת מצרים כפי צחות הלשון המספר. וכמו שכתב המהר"ל בגבורות ה' (ס' ס"ב) דמצות סיפור יציאת מצרים אינו אלא כשמבין, לכן אין מברכין על הגדה בליל פסח כיוון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב דצריך להבין מה שאמר, ואם לא כן לא הוי מידי, וכיוון שהעיקר הוא בלב, לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה. עד כאן לשונו. מה שאין כן במצות זכירת יציאת מצרים דיוצאין בוודאי אף על פי שאין מבין, כמו שכתב שם לענין תלמוד תורה. ומפני שענין סיפור יציאת מצרים בליל פסח, דהיא בשעת ניסא, בריבוי שבחים מלבו, צריך להבין מה שאמר, כמו שמביא המהר"ל שם בשם רב האי גאון שאין לברך על הלל בליל פסח שאינו מצוה, כמו שאמר 'לפיכך אנו חייבים להודות להלל ולשבח'. ואשמעינן כי אנחנו חייבים מעצמינו להלל ולשבח ולפאר, שכיוון שהוא כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, וכמו שהם קראו הלל בשביל הנס בלבד, כך יש עלינו ליתן שבח והילול להקב"ה. עד כאן לשונו. לכן גם כן כיוון דליל זה הוא כשעת ניסא ממש, יכול לספר בהכרתו בניסא בריבוי דברים.
וזה סדר של הגדה. 'עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' א' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה', היינו מה שהכביד ה' את לב פרעה עד שהיה צריך להוציאו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, נאמר במקרא 'למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים', ומזה נשמע דיש מצוה ספירת יציאת מצרים מלבד מצות זכירת יציאת מצרים, ובזה נכון דמוסיף על הקרא באיזה תיבות לרמוז על מצות ספירת יציאת מצרים שאינו לפי סדר הקרא לבד רק צריך שיהא בהבנת לבו ודעתו. ואחר כך סידור 'ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אבנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים'. אם כן הרי נס של יציאת מצרים לנו, ובשעת ניסא ההכרח לדבר בסיפור הנס כל אחד ואחד כהבנתו דזה אינו ריבוי שבחים לבד דאסור, כמו שכתב החובת הלבבות הנ"ל, רק סיפורי דברים מה שנראה לו כאלו הוא יצא ממצרים, 'ואפילו כולנו חכמים וכו' כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים', הורה לנו בעל ההגדה בזה אף על פי שלומדים את התורה, ואיתא במכילתא וכן פסק בטור אורח חיים (סי' לח) הקורא בתורה פטור מן התפילין, וכתבו הטעם דעיקר מצות תפילין היא זכירת יציאת מצרים ובתורה נמי איכא זכירת יציאת מצרים, לכן אמר דשאני לילה זה דאיכא מצות סיפור יציאת מצרים, ואין יוצא במה שקורא בתורה, כיון דלימוד לא הווי רק ענין זכירת יציאת מצרים, ובליל פסח היה המצוה לספר ביציאת מצרים, 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח', היינו אף על פי שכל השנה אין ראוי להרבות בשבחי יציאת מצרים מדעתו כנ"ל, אבל בליל שימורים לדורות כל המרבה לספר הרי זה משובח. ומביא מעשה ראיה להחילוק בין מצות זכירת יציאת מצרים לספירת יציאת מצרים מ'רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו לילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו הגיע זמן קריאת שמע וכו", ואף על פי שגם בקריאת שמע איכא זכירת יציאת מצרים אם כן לא יפסקו עוד מהמצוה, מכל מקום חילוק יש דעד עתה היו עסוקים בספירת יציאת מצרים, ועתה צריכים להתעסק במצות זכירת יציאת מצרים.
ואחר כל מביאים דרש דבן זומא ש'תאמר יציאת מצרים בלילות', ואם כן השתנות בלילה הזה דאיכא נמי מצות ספירת יציאת מצרים, 'שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', כפירוש רש"י דעל ידי אכילת הפסח והמצה תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, היינו על ידי ספירת יציאת מצרים בלילה הזה באכילת מצה ומרור נתפעל שנזכיר יציאת מצרים כל הימים. ואחר כך מביאין ראיה מפורש מקרא דמצות סיפור יציאת מצרים להשיב לפי מדרגת שואל לבן חכם ורשע ותם ושאינו יודע לשאול, ולא די בהזכרה לבד. ואחר כך מפרש בעל ההגדה מאימתי המצוה לספר ביציאת מצרים. 'יכול מראש חודש', ומסיק 'תלמוד לומר בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך'. ומתחיל לספר 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', 'והיא שעמדה' ודרשת הקראי בענין יציאת מצרים, וברבות המספר של המכות במצרים ובים, וחשיב כמה מעלות טובות למקום עלינו. ואחר כך אמר טעמי מצות של פסח, מצה ומרור, אף על פי שכל מצות אף אם צריכות כוונה, מכל מקום אין צריך לומר טעמי המצוה, דאדרבא לא דרשינן טעמא דקרא, שאין להשיג טעמי מצות, מכל מקום בשביל מצות סיפור יציאת מצרים, דצריך להרבות לספר, צריך לנגוע באפס קצהו, כפי הבנתו לספר טעמי מצוה, מפני ש'בכל דור ודור חייב… לראות כאילו הוא יצא ממצרים', והוא בשעת ניסא ממש, ובשעה שאירע לאיש שמחה גדולה כזו משעבוד לגאולה, מספר בכל מה שבכוחו ואין יכול להתאפק בשמחתו מלספר כהבנתו, לכן אומרין 'לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל… ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה', כדאיתא בפסחים (קיז.) נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהיו אומרים על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא, וכשנגאלין אומרים אותן על גאולתן, וההלל זה על הגאולה דעכשיו, כמו שכתב הרב האי גאון הנ"ל.
מג. בהגדה 'ויוציאנו ד' אלקינו משם ביד חזקה וגו', ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים'. יש להבין חדא הרי אפשר דגם באם חס ושלום לא הוציא אבותינו גם כן לא היינו משועבדים לפרעה במצרים, דאפשר היה להיות נכבשים כבר תחת אומה אחרת שהיו כובשים את המצרים, וכמה אומות מאז נמחו זכרם לגמרי. [והרי כן הוא שמאותה האומה המצרית ומן דתם אין זכר למו]. ועוד במה פשוט שעדין היינו בארץ מצרים, שמא מחמת שנאה גרשנו מארצם, וכמה גירושין סבלו מימות חורבן מקדשינו ולא אחד בלבד עמד עלינו כהיום לכלותינו ולגרשינו – והקב"ה מצילנו מידם. ועוד דגם היום בעוונותינו הרבים אנחנו משועבדים בגלות. גם יש לדקדק מפני מה שינה בעל ההגדה בתיבה 'ויוציאנו ה' אלקינו משם' ולא נאמר כמו שהוא בקרא בפרשת ואתחנן 'עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים' וגו'.
ונראה לפרש, 'עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה', דהכביד ה' את לב פרעה, למען להוציא אותנו באותות ובמופתים וביד חזקה ובזרוע נטויה, ולמה זה, 'למען תספר באזני בנך ובן בנך' אשר הקב"ה בכבודו ובעצמו הוציאנו ביד חזקה. ועניין ריבוי מצות זכירת יציאת מצרים נודע דברי קדושים מהחינוך מצוה ט"ז למה יצוה אותנו ה' יתברך הרבה מצות לזכרון הנס של יציאת מצרים והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבותינו ולא ישכח מפי זרענו וכו'. ודע כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר המעשים שהוא עוסק בהן, לכן יש ריבוי מצות בזכירת יציאת מצרים, שהוא עמוד גדול בתורתינו, כי ברבות עסקינו בהם נתפעל להיות טובים וזוכים לחיי עד. עד כאן תורף דבריו. לכן הקשה את לב פרעה שעל ידי כן יעשה אותות ומופתים ולהוציא אותנו ביד חזקה, כדי שיהא לנו לספר ריבוי נסים של יציאת מצרים, שהקב"ה בעצמו הוציא אותנו, ולא על ידי שליח. 'ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים', היינו שלא הוציא הקב"ה בכבודו ובעצמו ביד חזקה, רק שלא הכביד הקב"ה לב פרעה ויצאנו ממצרים בישועת ה' ברצונו הטוב של פרעה, ואם כן לא היה המצוה 'למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם', ולא היה עסקנו הרבה בעניין יציאת מצרים להיות נפעלים להיות טובים וזוכים, 'הרי אנו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים', היינו עוד חס ושלום משוקעים בטומאה של מצרים, כמו שבא באזהרה בפרשת אחרי 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו', ועל ידי הרבות הנסים שהוציאנו הקב"ה ביד החזקה כדי לזכות אותנו במצות סיפורי יציאת מצרים, אנו נפעלים שלא נשארנו חס ושלום בטומאת מצרים. וזה שסידר בעל ההגדה 'ויוציאנו ה' אלקינו', והוסיף בתיבת 'אלקינו' דזהו מרומז לחביבת ישראל ישראל, שהקב"ה רוצה בנו, כמו שפירש רש"י בפרשת בלק (במדבר כד,יג), דלא נאמר 'אלקי' בבלעם מפני שנבאש בהקב"ה ונטרד, ומפני שהקב"ה רצה בנו הוציאנו 'משם', היינו מטומאות שבהם – בשביל זה הוציאנו ביד חזקה למען שיהיה עסקנו במצות ריבוי זכירת יציאת מצרים להיות במחשבתנו מדובקים לה' יתברך שנהיה זוכים ומזכים.
מו. ענין חמץ ומצה, בזוהר הקדוש פרשת פנחס איתא החילוק בין חמץ למצה הנקודה בין הה' לח'. יש לומר על פי הגמרא מנחות (דף כ"ט) מפני מה נברא העולם הזה בה', מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא. ומאן טעמא תליה כרעיה דה', דאי עייל בתשובה מעייל ליה. ולעייל בהך לא מסתייע מלתא כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב 'אם ללצים הוא ילץ ולענוים יתן חן', בא לטהר מסייעין לו, בא לטמא פותחין לו. עד כאן. וזהו ההפרש בין חמץ למצהבנקודת ה', דהיינו השני פתחים דיש לה דלעייל להשב בדרכי ה'. כי המצה נקרא בזוהר הקדוש 'מאכל דאסויתא', דהנה המאכל יעורר החומר להמשיך אחר תאווה וחטא ויבטלו צורת הנפש, כמו שכתב החינוך (מצוה שי"ג). וכמו שנאמר 'ואכלת ושבעת' וסמיך ליה 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם', וכמו שנאמר 'ואכלת ושבעת' וסמיך ליה 'ורם לבבך ושכחת', מבואר שהמאכל גורם חס ושלום שכחת ה' יתברך, דהיינו כל הרוצה לצאת יצא על ידי המאכל. והתיקון לזה לעבוד את ה' באותו מאכל, 'בכל דרכך דעהו', שלא יאכל לתאוות נפשו, רק כדי שיוכל לכבד את ה' בכחו. וזה עניין חמץ, שהיא באות ח' שיצא על ידי אכילתו מעבודת ה' ובא לידי שכחה, צריך לעייל באותו פתח, דהיינו באותו אכילת רשות, אבל לא אסתייע מילתא כנ"ל. לכן ציווה ה' יתברך לאכול בפסח מאכל דאסוותא, דהייינו מצה שהיא באות ה', דאסתייע ליה מילתא, דיש לה שני פתחים, דהיא אכילת מצה דמשומר באפייה לשם מצת מצוה, דמביא זכירה לעבודת ה' יתברך. (כמו שפירש רש"י בפרשת ראה 'למען תזכור', על ידי מצת מצוה תזכור 'את יום צאתך מארץ מצרים'). וכיון דאכל מאכל דאסוותא והרגיל בפסח לזכור עבודת ה' באכילתו, כמו שאנו אומרים 'מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם', שוב יכול לאכול כל השנה חמץ, כדאיתא בזוהר הקדוש פרשת תצוה דהמצה היא כעין רפואה שהיא הכנה שיהיה יכול לאכול חמץ בכל השנה. עיין שם באריכות, ויעבוד את ה' ואל יזיק לו האכילת חמץ הרשות, אף שאין לה הנקודה פתיחה, ואין לה רק פתח אחד, יכול לעייל בקדושה באותו פתח שיוכל חס ושלום לצאת. וזה יש לומר בכוונת האר"י הקדוש הנזהר ממשהו חמץ מובטח הוא בכל השנה שלא יחטא. עד כאן, דהמצה היא רפואה להחמץ שבכל השנה, ובפסח דנידון על התבואה אוכלין מצה דקל היא לעבודת ה', מפני שיש לה שני פתחים, כדי שלא יהיה חס ושלום ניזוק בכל השנה באכילת התבואה הנידון בפסח על כל השנה, דהיא כמו רפואה דמסתפקין ממנה בזמן מועט כדי שיהיה יכול לאכול אחר כך הכל כזוהר הקדוש הנ"ל.
ובזה יש לפרש אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אחר אכילת פסח, דהוא המצה הנאכל עם הפסח, אין מפטירין לומר 'אפיק מן', שהמזון מפיק מעבודת ה' יתברך, דמביא לידי שכחה בשביל דחמץ אין לה רק פתח אחד ולא אסתייעא מילתא. אין מפטירין כן, כיון דאכל מצה דיש לה שני פתחים, פעל לו שלא ישכח את ה' יתברך חס ושלום גם באכילת חמץ.
ובזה יש לומר טעם הדבר דאנו מברכין 'המוציא' בה', אף דכולי עלמא 'מוציא' לשעבר וב'המוציא' פליגי, אם כן מהראוי לברך 'מוציא' לצאת לכולי עלמא, כמו שהקשה תוספות שם פרק 'כיצד מברכין' ומפני מה מברכין בה', יש לומר דמרמז בזה מה שאנו יכולין לאכול לחם חמץ בכל השנה, משום הרפואה של מצה, כמו שכתב הזוהר הקדוש הנ"ל. והחילוק היא בין חמץ למצה היא הה"א. וגם משום דבפסח נידון על התבואה, ואז זמן אכילת מצה, וזכות דמצה שיש לה ב' פתחים פועל גם כן לדין דתבואה לטובה כנ"ל, לכן מברכין על התבואה 'המוציא' בה' לסימן זכות דמצה.
ובזה יש לומר בדרך צחות אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, היינו אחר חג הפסח אין מפטירין שצריכין לדאוג 'אפיק מן', היינו מהיכן יהיה לנו מזון. דוודאי זכות מצות מצה שאוכלין בפסח, שהיא תיקון אכילת תבואה של כל השנה כמו שכתבנו, פעל לנו שנדון התבואה בפסח שאל יחסר לנו מזון.
(דעת הישראלי, ג, לפסח)
הרב ישראל (אליה) פוקס מהעיירה לונטשיץ, בנו של הרב חנוך ישעיה פוקס, היה נקרא בפי החסידים 'ישראל הניך ישעי'ס'. הוא היה מחשובי המתפללים בית חסידי גור בלונטשיץ, וכיהן כמורה הוראה בעיירה. הוא נודע בגדולות תורה, בחריפות ובקיאות, וביראתו הקודמת לחכמתו, וניהל תכתובות שאלות ותשובות עם גדולי הרבנים בפולין.
הוא חיבר את הספר 'דעת הישראלי', על פרשיות התורה והמועדים, בראשית – שמות – ויקרא (תרצ"ג- תרצ"ו – תרצ"ט). הספר זכה להסכמות האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, האדמו"ר רבי יחזקאל הלוי [הולשטוק] הי"ד מאוסטרובצה, הרב רבי צבי אריה יהודה יעקב מייזליש אב"ד לאסק, האדמו"ר רבי יצחק זעליג [מורגנשטרן] הי"ד מסוקולוב, הרב צבי יחזקאל מיכלזאהן הי"ד מווארשא, הרב חיים אשר [פינקלר] הי"ד מראדשיץ, הרב אליעזר אויערבאך הי"ד אב"ד לונטשיץ, הרב שלמה דוד כהנא והאדמו"ר רבי אלטר עזריאל מאיר איגר הי"ד מלובלין.
כתב גם בכתבי עת תורניים, ובהם כרם בית שמואל (חוברת ד, סי' ל); כרמנו (אלכסנדר-לודז, תרצ"ג); קובץ דרושים וחידושים (שנה ז, תרפ"ח, ושנה ט, תר"ץ); הכרם (קיבוץ המוסמכים להוראה מישיבת דעת משה בהשגחת האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד מפיאסעצנא, ווארשא, חוברת ב, אדר-ניסן; חוברת ה, תמוז תרצ"ג)
הרב ישראל אליהו פוקס נספה במחנה השמדה.
בספר לינטשיץ נכתב שהרב הפוקס נספה בשואה עם כל משפחתו.
