ב"ה יארטשוב (גאליצע)
בפרשת לך בפסוק 'וילך למסעיו' פירש רש"'י דבר אחר פרע הקפותיו. והוא תמוה איה איפוא נרמז בפסוק הלז שפרע הקפותיו. ונקדים לתרץ עוד בפסןק 'ואעשך לגוי' פירש רש"י זהו שאומרים אלקי אברהם. גם כאן הבן שואל איה זה נרמז בפסוק הלז שאומרים כן. ונוכל לתרץ בדרך אפשר דידוע דאברהם אבינו עליו השלום כל מגמותיו וכל חפצי היו אך לפרסם אלקותו לכל העולם, אך זה היה בגלוי [צ"ל בהחבא] ובהסתר מאוד כי ירא לנפשו מחמת נמרוד הרשע שרצה היה להורגו. וכן בדרך כשירד למצרים והיה אז עני מאוד, שהלך מאביו בערום ובחוסר כל, וכתיב 'וחכמת המסכן בזויה' כדכתוב כי ירא לנפשו 'פן יהרגוני' וכו' אך אחר כך כשהיה במצרים והכל ראו השגחת הבורא יתברך אשר חפף עליו, כדכתיב 'וינגע' וכו', ובפרט שפרעה נתן לו מתנות וצאן הרבה ונעשה עשיר, והעולם אומרים שמי שיש לו מאות יש לו דעות, כדכתיב 'ואברם כבד מאוד'. עוד נקדים מה שידוע לעושי מסילת הברזל כי המה מאריכים הדרך מאוד ומוסיפים על הכל קו המושך, והולכים מעקשות, לעשות להם דרך ארוכה במקום שיוכלו לקצר, והוא כדי שיתווספו להם בכל עיר שטאציות חדשות, אשר מזה יהא להם הכנסה גדולה מן כל עיר ועיר הסמוכה להסטאציא, כמו למשל מסילת הברזל ההולכת מן העיר לבוב עד עיר קראקא, אשר יכיל בקרבו החבל הארוך למדוד זה הדרך לערך חמישים פרסאות כשאנו מודדין אותי באלכסון ובדרכים מעקשים מכל עיר לעיר, כדרך הסטאצית. ואם ימתחו החבל הזה ביושר, מעיר לבוב עד קראקא, לא יכיל החבל הזה רק לערך שלשים פרסאות. והטעם היא כי העושים מסילת הברזל הם הוסיפו על המדה ועשו דרכם עקלקלות להוסיף עוד שטאצית מעיירים הסמוכים להחבל בקו היושר, כדי שיהיה להם עוד הכנסה, כמו בעיר סאסבור וסאניק וגרודינג וכדומה. ואם היו הקו המשווה מהחבל ביושר הא מונעין מהעיירות הנ"ל. כן ממש היה באברהם אבינו עליו השלום כשהלך מביתו למצרים, אף על פי שהייתה לו דרך קצרה ללכת ביושר עם קו המדה למצרים, אף על פי כן הוסיף על הדרך במדה לעשות שטאציות בעיירות הסמוכות לקו היושר ופרסם שם אלקותיו בהליכתו למצרים, רק זה היה בהסתר ובהחבא, כי ירא לנפשי כנ"ל, פן יורע לשופט הארץ ויעשה עמו משפט. אבל אחר כך בחזרתו שהיה עשיר מאוד ולא ירא משום אדם, עשה זאת בפומבי ובגלוי בחזרתו. ובכל עיר ועיר פרסם אלקותיו ופרע כל מה שאמר בהליכתו בהסתר. והנה מצינו בגמרא כשאדם מוסיף על הדרך ללכת מעקשות נקרא 'הקפה', ועל כן הוקשה לרש"י מה שאמר הכתוב 'וילך למסעיו' בלשון רבים, הוא ליה למימר 'למסעו' לשון יחיד, ועל כן פירשו ומתרץ זאת ואמר פרע, לשון גילוי הקפתיו, היינו על מה שהקיף מקודם הדרך להוסיף העיירות אשר עד כה לא נודע טעמו לשום אדם, ועתה פרע אותו הטעם בגלוי ופרסם אותו כר"י לפרסם אלקותיו, וזהו 'למסעיו' לשון רבים, וקאי על העיירות הרבים הנקראים 'מסעיו'. ושפיר מרומז בתיבת 'מסעיו' העניין של פרע הקפותיו. ועל כן מתורץ שפיר העניין של 'ואעשך לגוי גדול', רצה לומר שאעשה עמך דבר גדול כזה שאתה תהא דורש דבריך לגוי גדול, היינו בפומבי, שיעמדו גוי גדול וישמעו דבריך שתפרסם אלקותיו, וזהו שיאמר' 'אלקי אברהם', רצה לומר שיאמרו הכל זה הוא אלקי של אברהם שפירסם אותו בעולם ודוק.
הק' זלמן הויכבערג
מגיד משרים דפה"ק יארטשוב יע"א בעל המחבר ספר 'מלחמה בשלום' שיוצא לאור בקרוב.
(אמר העורך [הרב צבי הירש פרידלינג] הנה הרב הגאון הדרשן המצוין הכותב שליט"א שלח לנו דרושים יקרים ונחמדים באריכות אך מפני שכבר היו רוב הכתבים מסודרים, לא יכלתי להדפיסם בכרך הזה. ויבאו אם ירצה ה' בכרכים הבאים).
(הבאר שנה ב, כרך א חלק ב, כסלו תרפ"ד, סי' כד, עמו' נד)
ב"ה יארטשוב (סמוך ללבוב)
מה שאמרתי בהספד על אדם גדול
א. במדרש איכה קשה סילוקן של צדיקים יותר משריפה בית אלקינו. ובגמרא ראש השנה י"ט איתא ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו. וקשיין אהדדי. ואמרתי לתרץ על דרך מה שכתוב בירמיה 'הצדיק אבד כו' כי מפני הרעה נאסף הצדיק'. ויש על זה שני פירושים. פירוש ראשון דמחמת שהצדיק בין רשעים על ידי זה נאסף אל עמיו, כאמרם ז"ל הצדיק נאסף בעוון הדור. ויש עוד פירוש אחר, כי מפני הרעה, רחמנא ליצלן, מחמת שהקב"ה עתיד להביא רעה ופרעניות לעולם, ועל כן הוא ממית הצדיק ונאסף אל עמיו קודם זמנו, כדי שלא יראה ברעה אשר ימצא את עמו. ואני אמרתי דשני הפירושים הם אמת, דאם הצדיק מאריך ימים ומשלים שנותיו ואז מת, זהו סימן דהפירוש 'כי מפני הרעה' הוא כך, רצה לומר מפני אנשי רשע שדר ביניהם על כן מת צדיק כזה שהשלים שנותיו ומכפר בעדם, והוא קרבן כפרה על העם, כידוע. מה שאין כן כשמת איזה צדיק קודם זמנו אשר נקטף באבו בימי עלומיו, אז לא נוכל לומר דהפירוש הוא דמחמת אנשי רע נאסף אותו צדיק, דהא מת קודם זמנו, ומחוסר זמן פסול לקרבן, אם כן על כורחן הפירוש הוא כפירוש השני 'כי מפני הרעה', צריך לומר מחמת הרעה העתידה לבא על ידי זה 'נאסף הצדיק' שלא יראה ברעה אשר ימצא את עמו. ועל כן ממילא מתורץ המדרש הנ"ל ולא קשה עם הגמרא, דהגמרא ראש השנה איירי בצדיק כזה שהשלים ימיו ומת והוא קרבן כפרה, זהו ממש שקולה כשריפת בית המקדש, דשם גם כן בית המקדש היה כפרה על ישראל, כאמרם ז"ל שפך חמתו על עצים וכו', מה שאין כן כאן במדרש כתיב 'סילוקן', רצה לומר במה שמסלק הצדיקים קודם זמנן, וצדיק כזה שמסתלק קודש זמנו לא נוכל לומר עליו דהוא קרבן כפרה כנ"ל, דהא פסול מחמת מחוסר זמן, ועליו נאמר דדבר קשה הוא לפני הקב"ה כביכול ומאוד דאבה נפשו כביכול יותר משריפת בית המקדש, ודו"ק. והארכתי הרבה בזה ותירצתי כמה מאמרי חז"ל, אך מפני יראת האריכות קצרתי באומר.
ב. בפרשת יתרו בפסוק 'ויהי ממחרת', פירש רש"י ממחרת יום כיפור, ופרשה זו כתובה שלא כסדר אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא כו', שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר 'והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו' כו'. פליאה נשגבה בעיני דהא רש"י בעצמו פירש במסכת סנהדרין דף ט"ו ע"ב שם ההיפך מזה במה שאמרו שם אבעיא להו שור סיני בכמה מי גמר כו' מה איש בכ"ג, ופירש רש"י דאיש פשיטא לן דבכהאי גוונא דהא כבר הוקבע סנהדרין בזמן יתרו קודם מתן תורה, דהפסוק 'בהמה אם איש' קודם מתן תורה נכתב. וכאן פירש"י דקודם מתן תורה אי אפשר לומר שהיו סנהדרין דאז לא היו עדיין חוקים שנוכל לומר עליהם 'והודעתי את חוקי האלקים', והוא סתירה גדולה, ומצוה ליישב זאת.
זלמן הויכבערג
דורש טוב לעמו ומגיד משרים ומו"צ דפה קהילה הנ"ל.
(הבאר, שנה ח כרך א-ב, כסלו-אדר תרצ"ג, סי' ח, עמו' י)
ב"ה יארטשוב (סמוך ללבוב)
בפרשת 'וירא אליו וכו' והוא יושב פתח האוהל כחום היום כו' והנה שלשה אנשים' וכו'. ודרשו ז"ל כיון שראהו מצטער כו'. ועוד דרשו הוציא חמה מנרתיקה כו'. ועוד דרשו על הפסוק 'וירץ לקראתם' מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת כו'. כל הדרושים האלו תמוהים. א – הנה הם בעצמם דרשו שהוציא הקב"ה חמה, כדי שלא יבאו אליו אורחים, ולבסוף אנו רואים בעצמינו שאדרבא הקב"ה בעצמו שלח אליו אורחים, ועוד אורחים חשובים אשר הכרת פניהם ענתה בם שהיו חשובים כמו שראינו שטרח כל כך עבורם לשחוט עבורם שלשה פרים וללוש סולת חלות עבורם ולאפות, וזה ידוע דלאורחי ופרחי לא היה טורח כולי האי. ועוד קשה קושיית המפרשים שהקשו על הגמרא הנ"ל, דמוכח שגדולת הכנסת אורחים יותר כו', מנא ליה דגדולה יותר, דילמא שווים הם ושקולים כאחד, רק כיון דעל כורחך צריך לעשות דבר אחד קודם לחברו, דאי אפשר לאדם אחד לעשות שני דברים כאחד, ואיתרמי מילתא והקדים הכנסת אורחים מקודם, אבל מנא ליה דגדולה היא יותר מקבלת פני השכינה. ועוד נתרץ קושיית המפרשים על הפסוק 'והוא יושב פתח האוהל', למאי נפקא מינה היכן ישב אם בפתח או בתוך האהל. גם למאי נפקא מינה כתביה רחמנא מתי היה, באיזה זמן, אם כחום היום או בשאר חלקי היום. גם קשיא לי קושיא עצומה איך היה בדעתו של אברהם אבינו עליו השלום ומאי היה סבור כשראה אותן השלשה מלאכים, דממה נפשך קשה, אם היה סבור שהיו אנשים פשוטים ולא מלאכים, איך נוכל לומר על אברהם אבינו עליו השלום שהיה נביא, כמו שכתוב 'ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא', הלא מצינו אפילו אצל לוט ואצל הגר שהייתה רק שפחה אצל אברהם אבינו עליו השלום, פירש רש"י לפי שהיו רגילים לראות בכל פעם מלאכים, היו רגילים בהם ומכירים אותם, ועל אדון שלהם הוא אברהם אבינו עליו השלום נאמר שלא היה מכיר בהם והיה סבור בדעתו שהם אנשים. אתמהה. ואם ידע שהם מלאכים, למה נתן להם לאכול בשר ולחם. ועוד שאר דקדוקים צא וחשוב.
ולתרץ כל זאת נקדים לתרץ קושיית המפרשים על הפסוק 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' כו'. והקשו המפרשים איזה חסד ואיזה טובה היא באם ישלם לאיש רק כפי מה שעשה ופעל לעצמו ולא יותר, דבשלמא אם היה משלם יותר ממה שעשה ופעל בוודאי היא חסד גדול, אבל באם ישלם רק כמעשהו מה חסד הוא זה? ולתרץ זאת אביא לך קורא נעים יסוד וקוטב דוגמא לדברינו על פי מאי שכתב בספר טל אורות פירוש על הכתוב 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו', ואמר המדרש על זה, אינו יודע במאי נשמח או עם הקב"ה או עם היום, כשהוא אומר 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בישועתו', הוי אומר 'ונשמחה בו' גם כן היינו עם הקב"ה. והביא שם דרוש ארוך על זה דאפילו אנשים הפשוטים שאינם יודעים שצריך לשמוח רק בהקב"ה ולא עם היום, רק הוא אוכל מאכלים טובים לכבוד שבת ולכבוד הרגל מפני שכך ציווה הבורא יתברך לפי דעתו יש לו שכר ממש כמו אותן האנשים השמחים עם הקב"ה, עיין שם. ומעתה אלך בעקבותיו ואען ואומר דהנה במצות הכנסת אורחים מצינו שיש בזה גם כן שני מיני מצוות. אחד הוא מה שעושה ועובד עבודה רבה בגופו בעצמו, היינו שבידיו הוא מכין כל מיני מטעמים, ומבשל ואופה עבורם, ועורך השלחן עבורם במיני מטעמים אשר הם אוהבים, והולך ברגליו להכין מזון ומחיה, כמו שכתוב 'ואל הבקר רץ אברהם' כו'. ועוד יש מצוה שנית בזה, היינו כי העני הזה הוא רעב וצמא, והעשיר הלז הוא משיב את נפשו של העני ממש, ונקרא שמו של העשיר על זה העני שהחיה אותו וברא נפש אדם חדש בעשייתו, כמו שדברו בזה הספרים הקדושים. והנה זה ידוע מכל ספרים הקדושים איך קיים אברהם אבינו עליו השלום התורה קודם שניתנה, ומאין היה יודע איזה דבר נקרא מצוה ואיזה דבר עבירה. ותירצו שהיה יודע זה בנפשו, כי אבריו לא היו נחים ושקטים, רק כל מאוויים וכל חפצם היה רק להיות נע ונד ולפעול בידו וברגלו כל היום רק מצוות, וע"כ כשהיו רגליו נדים והיו מוליכות אותו לבית המדרש היה יודע שזה מצוה. וכן כשראה אתרוג מונח לפניו, היו ידיו בעצמו לוקחים זה האתרוג אשר היה מונח על השלחן ונענע בו, והיה יודע בעצמו שזה מצוה. ועוד הודיעו נאמנה שלא היו אבריו נחים אפילו רגע בכל היום, רק היו הולכים הנה והנה לבקש ולחקור רק אחר המצות. והנה דרכו של עני כשהולך ויוצא מעירו ללכת אל איזה כפר, בוודאי הוא יוצא בהשכמה תיכף אחר קומו ממיטתו, כדי שיוכל להגיע למחוז חפצו לכפר או לעיר הזה אשר דעתו מועדה לנסוע שמה. והנה כאן אצל אברהם אבינו עליו השלום לא רצה הקב"ה לצער אותו הצדיק עם עבודה להכין עבוד אורחים כל מיני מעדנים, על כן הוציא חמה מנרתיקה עוד בבוקר השכם, כדי שלא יוכלו האורחים לילך וליצא מהעיר אל הדרך כמו בכל יום אשר דרכם ליצא מהעיר בהשכמה, וממילא לא היה יכול להיות בנמצא אצל אברהם אבינו עליו השלום אשר היה דר בכפר או איזה פולווריק אשר היה נקרא 'אלוני ממרא', היינו שלא היו שם רק אילנות ואהלו של אברהם אבינו עליו השלום כמו שכתב הספורנו, לא היה יכול להיות בשום אופן להימצא שם אורחים בזמן הזה כיון שלא יצאו מהעיר בבוקר מחמת שהקב"ה הוציא אז החמה מנרתיקה. אבל מחמת שאברהם אבינו עליו השלום היה למוד לבקש רק אורחים, וכשהיה חום היום, היינו שעה 12, אשר אז האויר חם ביותר ולא באו אליו האורחים, הלך וישב על הפתח לבקש אורחים עוברים ושבים.
וכיוון שראה הקב"ה שהוא מצטער ועושה כן לבקש אורחים, ואז לא היה הקב"ה יכול לזמנו אליו אנשים עניים מהעיר בחצות היום, אשר אז אין דרכם של אנשים עניים ליצא מהעיר, על כן הוכרח הקב"ה לשלוח אליו מן השמים מלאכים ממש, אשר הם אינם יראים מתוקפה של החמה, כי הם כולם אש, ועל כורכך אברהם אבינו עליו השלום בוודאי כיון שראה אותם מרחוק הכיר בהם שהם מלאכים ממש, כיון שאפילו שפחתו הייתה מכרת במלאכים, וידע והבין שפיר שהחלק השני אשר יש במצות הכנסת אורחים אשר אמרנו לעיל, היינו להחיות את נפש הנענה של העני ולהשביע נפש רעבה, זה החלק לא יוכל לקיים בהמלכים האלו, דהם אינם רעבים, אבל החלק הראשון, היינו לעבוד בידו וברגליו להכין מזון ומחיה מחמת כי אבריו המה לימודים בזה בשרואין איזה אורח לעשות מטעמים כפי מה שיוכל, הן אם יאכל אותו האורח או לא, אבל על כל פנים המצות הוא עושה בידו וברגליו כמו לאורח של אנשים ממש, ומה שלא ירצה אותו המלאך הנקרא אורח לאכול, על זה אין צריך לדאוג, כי על זה הוי אנוס, והוא בכלל אומרם ז"ל מי שרוצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. והנה זה הוי רק כמו שעשה אברהם אבינו עליו השלום רק חצי מצוה, ולא כל המצוה, דהא כל המצוה בשלימות נקראת כשהאורח אוכל גם כן ממאכלו ומחיה את נפשו של העני, ואף על פי כן המצוה הזאת הוא באמת בשווה כמו קבלת פני השכינה ממש, כמו שהקשו המפרשים, ואם כן ממילא נשמע מזה דאם אנו מזמינים אורח פשוט ולא מלאך, והאורח הזה הוא אוכל אצל בעל הבית ובעל הבית הזה הוא משיב את נפשו של העני הזה, ואם כן יש במצוה הזאת שני חלקי המצוה, וממילא נשמע דדבר זה הוא גדולה עוד יותר מקבלת פני השכינה, כיון דאפילו החצי מצוה שעשה אברהם אבינו עליו השלום היה שקול ממש כהקבלת פני השכינה.
ומעתה ממילא מתורצים כל הקושיות שהקשינו לעיל, דוק ותשכח.
ומעתה מילא מתורצת קושיית המפורשים על הפסוק 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' רצה לומר שבאמת חסד גדול עשה הקב"ה עם אברהם אבינו עליו השלום ושילם לו שכרו משלם כמו שעשה כל העשיות הללו בשביל איש פשוט שאוכל ושותה, כמו שאמרו ז"ל בשכר 'ואל הבקר רץ אברהם' שילם הקב"ה לבניו ונתן להם מים וכו'. וזהו סרס המקרא ודרשהו כך, 'כי אתה תשלם כמעשהו לאיש', רצה לומר המעשה שעשה אברהם בשביל המלאכים נחשבים אצל הקב"ה כאלו עשה אברהם אבינו עליו השלום דבר זה לאיש, ולא למלאכים, וזהו באמת חסד גדול ודו"ק.
זלמן הוכבערג מגיד משרים ביארטשוב (סמוך ללבוב)
(הבאר, שנה יג כרך א כסלו תרצ"ו – סי' ט, עמו' יז)
ב"ה יארטשוב (סמוך ללבוב)
ברוך המקום כו' שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמה שנאמר ידוע תדע כי גר כו' ועבדום ועינו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. הענין תמוה. א' – מהו הלשון 'חשב את הקץ לעשות', מהו המחשבה ומה זה העשייה אשר נקשרת להקץ של גאולה. גם קשה הלא הבעל הגדה רוצה להראות גלוי לכל העם אשר ה' יתברך קיים הבטחתו שהבטיח שיצאו ברכוש גדול, אם כן לא הוא ליה למימר רק סיפיה דקרא 'ואחרי כן יצאו', ולא רישיה שאמר 'ידוע תדע'. גם קשה, הלא אמרו חז"ל איש טוב מבשר רק טוב ולא רע, אם כן למה ליה [למימר] שבישר לאברהם אבינו עליו השלום הבשורה של 'ידוע תדע', מה יבא לו מזה ולאיזה ענין הודיע לו זה. וכי לצעוריה קמיכוון.
ולתרץ כל זה נקדים איזה הקדמות. א' – מה שכתוב בפסוק 'וישאלו איש מאת רעהו' כו', שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם. א' – קשה מהו הלשון 'בהם', לא הוא ליה למימר רק 'קיים' ולא יותר. ב' – קשה קושיות המפרשים למה צריך זה, רק שלא יאמר אותו צדיק, הלא בלא קטרוג של אברהם אבינו עליו השלום הלא הקב"ה מוכרח לקיים הבטחתו שהבטיח, אפילו לא יאמר אברהם כלום.
ולתרץ זאת נוכל לומר דהנה על הפסוק של 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', אמרו המפרשים שני פירושים. הראשון, דקאי על ביזת מצרים. והשני, דקאי על ביזת הים. והנה הנפקא מינה ביניהם לעניות דעתי הוא כך, דאם נימא דקאי על ביזת ים נוכל לומר דזה היה בזכות עצמם, היינו על ידי של 'ויאמינו בה' ובמשה' כו', כמו שאמרו ז"ל בזכות אמונה יצאו ממצרים, כן נוכל לומר דבזכות אמונה ניתן להם ביזת הים. מה שאין כן ביזת מצרים, לא נוכל לומר דהיה בזכות עצמם, דלא היה להם אז שום זכות, כמו שאמרו 'הללו עובדי עבודה זרה, והללו' כו', אלא על כורחך שניתן להם בזכות אבותם אברהם יצחק ויעקב, כי קיצור הזמן של ארבע מאות שנה שנגזר עליהם והם לא עבדו רק רד"ו, זה גם כן היה זכות אבות. היינו דמצינו דהרהורי עבירה קשין מעבירה, ןאם כן כל שכן במדה טובה דמרובה ממדת פורעניות, אשר על זה אמרו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ורצה לומר דהנה לשון 'צירוף', מצינו דדבר קטן וחלק קטן מצרפינן ליה כאלו עשה מעשה גדול ומצוה גדולה, כמו שאמרו 'פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול', רצה לומר החלק הקטן נעשה ממנו חלק גדול. כן הכי נמי נוכל לומר במחשבה טובה, דמחשבה קטנה נחשב גם כן כעשיית מצות גדולה, ועל כן בכיוון אמר לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום 'ידוע תדע' ובישר לו שיהיו בגלות, כי הקב"ה ראה שאי אפשר שבניו בני ישראל יעבדו בחומר ובלבנים ארבע מאות שנה, רצה להקל עולם מעליהם, על כן אמר לאברהם אבינו עליו השלום שיהיו בגלות ארבע מאות שנה ויהא לו מזה צער גדול במחשבותיו, ועל ידי הצער הזה יהא ממש כמעשה, היינו כאלו הוא עבד עם בניו בעשייה ממש בחומר ובלבנים, הוא ובניו יצחק ויעקב עם בניו בני ישראל, ונשלם יחד כל הארבע מאות שנה, היינו הק"ץ שנה של האבות ורד"ו של בני ישראל.
ושפיר מתורץ למה הוצרך הקב"ה להודיע גזירה זו לאברהם, היינו כדי להקל עולם. והנה הקב"ה היה יכול לקיים הבטחתו שהבטיח 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', היינו בביזת הים. אבל ביזת מצרים אין מגיע להם עם הדין, אבל אברהם אבינו עליו השלום הייתה לו טענה בזה*) שמגיע להם גם כן ביזת מצרים, והיינו שכך אמר להקב"ה, הלא אתה הוא הרואה שהשעבוד של מצרים ידי הייתה באמצע, שאני השלמתי עם הק"ץ שלי שהיה לי צער במחשבתי, וגם יצחק ויעקב, ואם כן כיוון שעל ידי נשלמו הארבע מאות שנה על ידי צער שלי במחשבתי, על כן אני רוצה שיהא להם ביזת מצרים גם כן, היינו בזכותי.
וזהו הפירוש שלא יאמר אותו צדיק אברהם, הלא אנו ראינו כי 'ועבדום… ארבע מאות שנה' קיים בהם, רצה לומר עם האבות ביחד, והב' של 'בהם', הוא ב' השימוש, כמו עמם, על ידי הצער במחשבה של האבות יחד נתקיימה הגזירה ונשלמה יחד כל הארבע מאות, אבל 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא ירצה הקב"ה לקיים 'בהם', רוצה לומר על ידי זכות אבות, כדי שיתן להם ביזת מצרים גם כן, והקב"ה לא ירצה רק ליתן להם ביזת הים כדי שיקיים הבטחתו בעצמו שהבטיח 'ואחרי כן יצאו' כו', הלא דבר זה אינו מן הנימוס.
ושפיר מתורץ לשון 'בהם' כנ"ל, דזה קאי על האבות. ומעתה נתרץ ממילא כל הדקדוקים, ושפיר אמר הבעל אגדה 'שהקב"ה חשב', רצה לומר שעל ידי שהיה במחשבה של אברהם אבינו עליו השלום 'את הקץ', רצה לומר אותי הק"צ שנים של האבות במחשבתם, זה היה כמו לעשות, רצה לומר כמו עשייה בפועל ממש של עבודת בני ישראל בחומר ובלבנים. ומפרש אחר כך לאמר במה הוא זה, על כן אמר במה שאמר 'ידוע תדע' כו'. וגם ביזת מצרים נתן להם, ומפרש במה. 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו', רצה לומר תיכף אחרי ההוצאה של מצרים, תיכף ומיד יהא להם רכוש גדול.
זלמן הוכבעריג מגיד משרים דפה הקהילה הנ"ל.
*) הערת העורך [הרב צבי הירש פרידלינג]: עיין דברים נפלאים ויקרים מה שכתב גיסי הרב הגאון האמת המפורסם בעולם וכו' צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א [הי"ד] כעת רב בווארשא בספרו 'בית משולם' ובספרו החדש שו"ת 'תירש ויצהר'.
(הבאר, שנה טו כרך א-ב כסלו-אדר תרצ"ח – סי' יד, עמו' כב)
בענין נעיצת סוף תורה לתחלתה
ב"ה יארטשוב (אצל לבוב)
אמרתי כמה אופנים ועתה עלה על רעיוני ענין נכון והוא דהנה על מה ששינו הזקנים לכתוב 'אלקים ברא בראשית' יש עוד טעם אחד דהיה המנהג אצלם דלכל דבר גדול ועניינים גבוהים ורמים אשר נכתב אצלם היה צריך לכתוב בתחילתו ובראש התיבה שם של עבודה זרה שלהם, וכן עד היום יש עוד ביניהם המנהג הזה, ועל כן יש אצלנו גם כן איזה אנשים אשר קודם כל אגרת אשר הם כותבים המה כותבים על השורה העליונה בראשונה תיבת ב"ה והוא ראשי תיבות 'ברוך השם', היינו ליתן כבוד למלך מלכי המלכים בזה. וכן מצינו בגמרא שהיו כותבין בקצת מקומות שם המלכות בתיבה הראשונה. והנה נבין אנחנו למה באמת אין אנו עושין גם כן כזה ולמה לא כתבה התורה כזה לכתוב זה בראשונה 'אלקים ברא בראשית', דעל פי הסברא והשכל צריכין אנו לעשות כן, ובפרט שיש עוד חשש דנפיק מני חורבה שיש חס ושלום ב' רשויות. לזאת אמרתי דבאמת גם אצלנו נכתב כך, והוא על פי מה שפירש רש"י 'בראשית' בשביל ישראל שנקראו 'ראשית', אם כן מצינו בזה דתיבת 'בראשית' הוא שם של ישראל, והנה כתיב בזוהר הקדוש דאורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא, ואם כן כשנכתב כאן תיבת 'בראשית', דהוא שם של ישראל, הוי ממש כאלו נכתב שמו של הקב"ה בעצמו בתחילתו. מה שאין כן לסברת הגויים נסתר דבר זה, כמו דאיתא בגמרא חגיגה ועוד בשאר גמרות, דאמר ליה ההוא צדוקי עמא דאהדרינהו מריה אפיה מניה, אם כן הם אינם סוברים כזוהר הקדוש הנ"ל. ואם כן אפילו אם נימא דתיבת 'בראשית' הוא שם של ישראל, אבל לא שמו של הקב"ה אדרבא הרחיק את עצמו מישראל, על כן הצריכו לכתוב לו 'אלקים ברא בראשית'. ודי לחכימא.
ומעתה יש שפיר התחברות ונעיצת תורה סופה לתחלתה דהכי קאמר קרא 'לעיני כל ישראל' רצה לומר כפי ראות עיני ישראל, אשר הם מרומזים בתיבת 'בראשית', אז יוכל לכתוב כמו שכתוב עתה, היינו 'בראשית ברא אלקים', אבל לעיני הגוים, שהם סברו דהקב"ה אהדרינהו אפיו מינן, לשיטתם צריכים לכתוב מקודם 'אלקים' ואחר כך 'ברא בראשית', כדי שיבוא שמו של הקב"ה בהתחלת התורה, ודי לחכימא.
וגם נוכל לפרש בדרך זה 'לעיני כי' רצה לומר דכל העולם רואים זה בעיניהם 'ישראל בראשית', היינו דישראל מרומזים בתיבת 'בראשית', ועל ידי זה בזכותם 'ברא אלקים' שמים וארץ.
עוד בענין הנ"ל
'ולכל היד החזקה ולכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא', הוא על פי מאמר הגמרא מעשה בתלמי מלך מצרים שאסף שבעים זקנים וכתבו 'אלקים ברא בראשית', ואמרתי הטעם לזה דהנה ידוע מכמה מפרשים דפרעה מלך מצרים תפס בשיטתו שיש ב' רשויות, אחד הוא פועל הטוב ואחד פועל רע, כי אמר כי אי אפשר שני הפכים בנושא אחד. אבל משה רבינו עליו השלום הראה לו בכל האותות והמופתים שאפילו בדבר אחד ובענין אחד שהקב"ה עושה יש בו שני הפכים בענין אחד, כמו למשל במכת דם שהיה רע למצריים אבל לישראל היה טוב, כמאמרם ז"ל במדרש רבה שמזה נתעשרו ישראל. וכן מכת צפרדע, שבאו לתוך משארותם ולא היו יכולים לאפות פת, ומסתמא קנו גם כן מישראל לחם, אם כן מצינו בזה דבמכה אחד היה רע למצריים וטוב לישראל, שמו שאמרו ז"ל נגוף למצרים ורפא לישראל. אבל פרעה לא האמין בזה, כי אמר מעשה כישוף הוא וכדומה, רק במכת כנים האמינו קצת החרטומים ואמרו 'אצבע אלקים הוא' כידוע. אבל ישראל על ידי המופתים האלו האמינו וראו בעיניהם שיש רק פועל אחד הוא האלקי האחד, והוא בעצמו הוא פועל טוב ורע בפעם אחת, על כן שפיר לשיטתם של מצריים הוצרכו לכתוב 'אלקים ברא בראשית', דמהמופתים שעשה משה נגדם אין שום ראיה, כי אמרו שמעשה כישוף הוא ותלמי היה מלך מצרים ותפס שיטתם הקדומה מבלי האמן במופתים. לא כן ישראל, ועל כן שפיר אמר הכתוב 'ולכל האותות והמופתים שעשה משה לעיני כל ישראל', והם האמינו בזה, על כן די לכתוב 'בראשית ברא אלקים', ולא צריך לכתוב 'אלקים ברא בראשית' מחשש שמא יאמרו ב' רשויות הן אחד פועל טוב ואחד פועל רע, דהא בלאו הכי לא יאמרו כן, דהא ראו בעיניהם מהאותות והמופתים שעשה משה שפועל אחד יוכל לפעול טוב וגם רע, אבל לעיני הגוים לא יכול לכתוב 'בראשית ברא אלקים' רק 'אלקים ברא בראשית'.
זלמן הוכבערג מגיד משרים דפה יארטשוב
(הבאר, שנה טו כרך ג-ד תרצ"ח-תרצ"ט – סי' מב, עמו' סז)
הרב זלמן הוכברג (הוכבערג \ האכבערג \ הויכבערג \ הוכבעריג \ גוכברג) היה מגיד משרים בקהילת יארטשוב הסמוכה ללבוב, כפי שעולה מפירסומיו בכתב העת 'הבאר' בשנים תרפ"ד-תרצ"ט. בשנת תרפ"ד כתב שהוא עומד להוציא לאור בקרוב את ספרו 'מלחמה בשלום', אך הספר לא יצא לאור וככל הנראה אבד בשואה. בשנת תרצ"ג הוא ציין שהוא 'מגיד משרים ומו"צ' בקהילתו. עורך כתב העת מציין שהרב הוכברג הוא 'הרב הגאון הדרשן המצוין'. לצערי, מלבד בכתב עת זה, לא מצאתי כתבים נוספים ממנו ולא מכתבים אליו, ופרטים רבים אודותיו, נותרו בלתי ידועים.
עם זאת במאגרי 'יד ושם' ישנו מסמך וכמה עדויות הנוגעות לזלמן הוכברג מהעיירה ירוצ'וב (או ירוצ'וב-נובו) בפולין (גאליציה), המרוחקת כשלושים ק"מ מהעיר לבוב (למברג), וניתן להניח שאכן שמדובר על מחבר המאמרים שהובאו לעיל:
– שמו מופיע גם ברשימת יהודים מהעיירה נובו ירוצ'וב שנספו בשנים 1941-1943, ומצויין שנספה בעיירה שלו עם בן משפחה נוסף.
– מכר שלו כתב שהוא היה סוחר שנספה בעיירה שלו בשנת 1942, בהיותו כבן 50.
– אחותו, יפה אברמוביץ, ציינה שאחיה זלמן נולד בגרודק-יגיילונסקי בשנת 1899 להוריו דוד והדסה, התגורר בירוצ'וב והיה סוחר, נשוי עם חמישה ילדים, שנספה באושוויץ בגיל 44 (בסביבות 1943). על מצבתה של יפה אברמוביץ נכתב ששם אביה הוא 'דוד אליעזר הוכברג'.
– אחיו, פתחיהו הוכברג, ציין שאחיו זלמן נולד בגרודק-יגיילונסקי בשנת 1901 להוריו דוד והודי, והיה סוחר, התגורר בירוצ'וב-נובו, והיה נשוי לפיגה ואב לשלשה ילדים, שנספה בעיירה שלו בגיל 41, בשנת 1942. אשתו נספתה בגיל 36, ובנו, דוד, נספה בעיירה בגיל 9. על מצבתו של פתחיהו הוכברג נכתב ששם אביו הוא 'דוד לייזר', ושם אמו 'הוני'. בעדותו המוזכרת להלן, כתב ששם אמו 'הדסה'. עם בואו לארץ בשנת 1950 נרשם ששם הוריו דוד ואידה.
– פתחיהו הוכברג (1908-1976) כתב גם עדות על קורותיו בתקופת השואה ועל הזוועות שראה. במהלך עדותו החשובה, הוא מזכיר את אביו דוד, שהיה סוחר, את אמו הדסה לבית טודט, ואת היותם שמונה אחים ואחיות, אשר מהם ניספו בשואה ששה: גולדה, פרידה, חנה, דבורה, סמואל וזלמן. גם על מצבתו של פתחיהו הוכברג הונצחו 'אחיותיו גולדה, פרידה, דבורה וחנה, ואחיו זלמן ושמואל שנספו בשואה הי"ד'.
על אסונם של יהודי העיירה בתקופת השואה ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.
