מנהג ישראל לחבר סיום התורה עם ההתחלה / הרב משה קלונימוס פרנק הי"ד

בראשית ברא א' וגו'.

להקיף סיום התורה הקדושה עם ההתחלה וסמך לדבר בסוכה פ"ה החליל חמשה וששה, על דרך הצחות, כי הה' חומשים וששה סדרי משנה חוזרים חלילה בהקפת כל הראש עם הסוף שמה הקפה אותיות שם ה' להקיף ולחבר אותם.

וכן נרמז בהללוהו בתוף ומחול, להלל להקב"ה על ה' ו' הנ"ל. "בתוף", נוטריקון תורה בכתב ובעל פה. ומחול, על שחוזרת חלילה… ותורת ה' תמימה משיבת נפש, על ידי שהנפש משיב הסוף להתחלה. לכן כיונה פותה אהגה בתורת אל ותחכמני.

ואסמוך על המדרש בפרשת וארא על  "בכל עצב יהיה מותר", וזה לשונו: "בכל הדברים שאדם נושא ונותן מהם, דברי תורה נוטל עליהם שכר" וכו', יעויין במפורשים שם ויעוין מה שכתבנו לעיל בהקדמה באות ד', ובעירובין (דף כ"א.) כי כל העולם חלק אחד מג' אלפים ומאתים שבתורה, על כן גם דברי בה לא יהיו למשא. ובתהלים קי"ט "לכל תכלה ראית קץ רחבה מצותך מאד", אין לה קץ וסוף כי חוזרת חלילה בבחינת מים שאין לה סוף ואין להקב"ה בעולמו רק ד' אמות של הלכה בחי' נפל למים שאין להם סוף, נפל לשון שורה כבסוף פרשת חיי "על פני כל אחיו נפל", נפ"ל בגימטריה ק"ס כגימטריה של שם, כנודע, לכן אשתו הם כנסת ישראל אסורה להינשא לאחר לחכמת חיצונית רק בה הם אגודים וקשורים יום וליל וממנה לא יזוזו כדגים מן הים כבברכות (דף סא:) וכן נמשלו לדגים שגדלים בתוך המים, כי הם חיינו, ועליהם נאמר וידגו לרב בקרב הארץ.

ומרומז דברי הש"ס ביצה (דף לב:) כי יש בישראל ג' מדות טובות, רחמנים ביישנים גומלי חסדים. וידגו, לשון גומלי דל, לר"ב נוטריקן רחמנים בישנים, נקוט בידן כי מנהג ישראל תורה לשלב ההתחלה עם הסוף, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ופעפוטי דאורייתא טבין, כבירושלמי ברכות פרק ט ובסוכה (דף כא:) כי שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד. יש לכלול בדבריהם שגם מה שאומרים שהתורה חוזרת חלילה ומחברים כנ"ל גם זה צריך לימוד, כי חלילה וחולין לשון אחד [כבש"ס עבודה זרה דף ד. פירש על חלילה לך וגו' חולין הוא לך. יעויין שם]. ויעויין בספר הקדוש נשמת אדם פרק י' כי הטמינו חכמינו ז"ל בדבריהם כמה כוונות כפטיש יפוצץ סלע, ועל זה תמכתי יסודותי בכל ספרי שאני מדבר על דרך הפטפוט דברי חולין שנעשו "על טהרה הקודש" ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו'.

וכן אפשר לומר שעל דרך זה נטמנו דברינו הנ"ל בש"ס ביצה (דף לח:) כי סליק רבי אבא לארץ ישראל אמר יהא רעוא אימא מלתא דתתקבל, ולעניינו יש לפרש דאורייתא מחכמה נפקת, וגם חכמה במלואה גמטריה תרי"ג, כנודע, וחכמה בחינת אבא, גם בחינת רבי אבא, כמובן, וקאמר כי סליק, רצונו לומר מהסיום להתחלה, כי בראשית חכמה כבתרגום ירושלמי, וזה מבבל, אותיות בם ב"ל, שהסיום עם ההתחלה שהם ב"ל חברם יחד על ידי שם ב"ם להשתיק השטן [כמו שנכתוב בעזרת ה' לקמן באות נ'], לארץ ישראל, שיהיו הדברים לרצון לפני בחינת תפארת ישראל [גם נודע כי ארץ ישראל בחינת קודש אבריך הוא ושכינתיה וכבוד אלקים הסתר דבר], אמר יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל, ויתרחב לבבם על ידו ויבדחו רבנן כבשבת (דף ל:) דרבה מקמי דפתח לרבנן אמר מלתא דבדיחותא [יעויין בתפארת יונתן בפרשת ראה בפסוק וכל מבחר נדריכם טעם לדבר], היינו אגדתא, לשון אגוד, לחבר הסוף עם ההתחלה וגם לשון בד לשון אחד לחברם להיות אחד כנ"ל.

(הרב משה קלונימוס פרנק הי"ד, השם אקרא, פטפטוטי אורייתא, פרשת בראשית)

מספר הצפיות במאמר: 104

הדפס