סוכות, שמיני עצרת והטרגדיה הגדולה של עמנו הנמשך זה אלפים שנות גלותנו / הרב ישעיה זלוטניק הי"ד

אחרי שבעת הימים של חג הסוכות חוגגים אנו את חג שמני עצרת. חג הסוכות מסמל את מצבו האמתי של העם העברי בגולה: רופפת ורעועה היא סכתנו, גשמי זעם ורוחות סער [נכנסו] מבעד סככה לתוכה וצלתה מרובה מחמתה. גם ישיבתנו בה היא ארעית ונבדלים אנחנו בה מכל העולם הגדול בכל שבעת ימי החג. ובשביל זה מזכירה היא לנו את מעמדנו הדל והרע בגוים ואת תנאי חיינו הרעועים והרופפים ביניהם זה אלפי שנות גולה. אבל לא רק תמונה בהירה מחיי נדודינו בגולה ייתן לנו חג הסוכות הזה, כי גם את החיים הפנימיים שלנו לכל נוראותיהם הוא יסמל ומראה הוא גם על האדמורליזציה והריק השוררים בתוך מחננו. בחג הסוכות, בעוד עמוד הבית על תלו, הקרבנו שבעים פריט בעד שלומם של כל העמים וגם עתה מוסיפים אנחנו להקריב את מבחר בנינו ואת מיטב כחותינו, את חלבנו ודמנו קרבן אשם על מזבחותיהם של כל העמים אשר אנחנו מתגוררים בארצותיהם. בני העם העברי מעשירם הם את הקולטורות של כל העמים ובכישרונותיהם המצוינים יעזרו להתקדמותם התרבותית והתפתחותם המדינית והכלכלית של כל הגוים, ואין לך מקצוע של איזה ענף מדע וחכמה שלהם, שגדולי הרוח שבנו לא ייקחו בו חלק בראש.

כן שומרים הם בנינו את כל הכרמים, אך לא את כרמנו אנו. גורמים הם כבוד ותהלה לכל העמים אבל מאומה לא יתנו ולא יוסיפו בעד כבודנו אנו. ומה הוא התשלום והשכר אשר ישלמו לנו העמים בעד כל טובותינו ועבודתינו המועילות בעבורם? אין כאן לא הכרת תודה ולא שלומים, רק התייחסות ואותות של בוז, קנאה ושנאה מצדם אלינו הם הגמול היחידי, אשר יגמלונו הם בעד כל טובותינו בעדם. אמנם את גאוני הרוח והמדע שבנו מכניסים הם תחת כנפותיהם, את מקור מחצבתם ומולדתם יעלימו ולעיני כל העמים יתפארו בהם בתור בני עמם, אבל שאר העם העברי כנבלי חרש יחשב בעיניהם. מוציאים הם רק את תוכו של הפרי, אבל את קליפתו ישליכו ככלי אין חפץ בו. וגם אם נותנים הם לנו לפעמים איזו זכיות, אזי הן בבחינת פרורים הנזרקים מעל השולחן. ומה שרע עוד ביותר הוא הדבר שעוד מוכרחים אנחנו להעמיד פנים של שביעת רצון ולהודות בעד החסדים המדומים שהועילו לחלק לנו בעלי חסד האלו. זהו השכר בעד קרבנותינו הרבים והעצומים שאנחנו מקריבים תמיר על מזבחותיהם של כל העמים!

יפה המליצה האגדה שלנו על דבר השכר הזה שמשלמים לנו העמים בעד עבודתנו בעדם את הכתוב:  "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה" (תהלים ק"ט) – בעד האהבה שאנחנו מראים להם, ישטנוני עוד, ובכל זאת עוד מתפללים אנו בעד שלומם ומוסיפים שוב להקריב קרבנות על מזבחותיהם. את כל זאת מסמל חג הסוכות שלנו. אבל אחרי חג הסוכות, סמל הגלות, בא חג שמיני עצרת, ואחרת היא גם צורתו. חג שמיני עצרת הוא חג התקווה ומסמל הוא את שיבתנו העתידה מגלות לארץ המולדת, ואת יציאתנו המקווה מעבדות לחירות ומשפלות לדרור. ביום הזה יוצאים אנו מסוכתנו הארעית והמטה לנפול ונכנסים שוב להתיישב בביתנו החזק. ולכן אם חג הסוכות מסמל את היציאה, הפזור, הגלות, ההתנוונות וגם את הדמורליזציה והרקבון שבנו, אזי חג שמיני עצרת מראה להפך, על הנחיצות של הכינוס ("עצרת" הוראתו התאסף והתכנש), ההתארגנות וההתמזגות של כחותינו אנו לטובתנו היחידה, וגם מסמל הוא את תקוות השיבה לארצנו ואת יציאתנו מגלות לחירות.

"ביום השמיני עצרת תהיה לכם" – מקודש הוא רק "לכם"! "אם בכל שבעת ימי החג הקרבתם שבעים פרים על אומות העולם, בשמיני עצרת תקריבו על עצמכם" (מדרש תנחומא, פרשת פנחס). אמנם אף אם החג הזה בעיקרו בא ללמד על הצורך למזג ולאמץ את כל כחותינו הפזורים ולהשתמש בהם רק לעבודתנו וטובתנו אנו, ובשביל זה קדוש ויקר הוא לנו החג הלאומי הזה מאד מאד – הנה למרות כל זאת נכנס בו עתה לא מעט גם מן הטרגיות של הגלות שלנו.

רואים אנו כי החגים הם הראי של העמים: בהם משתקפים לא רק תכונתם, אופיים ונטיותיהם המוסריות והטבעיות, כי אם גם את גלגוליהם ומאורעותיהם ההיסטוריים, נחזה בהם. ולכן כמקרה עמים אשר יחוגו אותם, יארע גם להם, וגורלם הוא גם מנת חלקם. כמחזה הזה רואים אנו גם בשמיני עצרת שלנו.

בעוד היות ישראל עם יושב על אדמתו שלו, רענן ומאושר, והיה בחגגנו מדי שנה בשנה את חג הסוכות, אותו החג המזכיר לו את חיי המתלאה והנדודים שלו במדבר – ויחוג אז מיד אחריו גם את חג שמיני עצרת, אותו החג המזכיר לו את התקופה המאושרה של בואו לארצו המובטחת, כבושו אותה, התיישבות בה וצאתו מאז מחיי נדודים לחיי קביעות ותרבות.

עתה ברבות ימי הגלות, אבד החג הזה הרבה גם מן צורת ההוד והתפארת שלו, ויד הגלות הניחה גם עליו את חותמה. קחו למשל את התפלה היפה המיוחדה לאותו החג, היא תפלת גשם, אשר בה נתפלל לאל להטריח מפלג גשם. אבל שוכחים אנו בעידן צלותא הזה, כי לא על ארצנו ירד הגשם הזה ולא את אדמתנו הוא ריווה, לא את שדותינו הוא יצמיח את כרמינו הוא יגדל! כן, בעד אחרים תפילותינו נטויה ובקשתנו שטוחה. וזוהי הטרגדיה הגדולה של עמנו הנמשך זה אלפים שנות גלותנו! כי לא רק במקצועות של המדע, החכמה, האמנות, הטכניקה והמסחר עובדים אנו בעד טובתם של אחרים, כי גם את תפילותינו הנפשיות והקדושות נקדיש גם כן לאשרם וטובותיהם! כן! "עצרת תהיה לכם", מצווה אותנו התורה, וצריכה היא להיות מוקדשת כולה לטובתנו אנו, אבל את צורתו הראויה והאמתית, ואת ביטויו המלא והחזק, יקבל שוב החג הזה בארץ ישראל, במקום שם נוכל לקיים אותו ברוב פאר והדר לכל פרטיו ודקדוקיו, אבל לא בגולה.

(קובץ מתוך ירחון "דגל ישראל", תרפ"ז, עמ' 26-27).

הרב ישעיה זלוטניק, רב וסופר וחוקר פולקלור, מצאצאי הגאון רבי ישעיה ברלין. נולד בז'יכלין בה' בסיון תרנ"ג (1893) להוריו הרב מאיר ובלה. בהיותו בן חמש היה בקי בחומש ובפירוש רש"י, ובגיל שש עשרה נסמך לרבנות. בגיל שמונה עשרה נשא אשה את אלטע (אלכסנדרה) לבית ווינרייב. אשתו עסקה במסחר בעורות מעובדים והייתה המפרנסת העיקרית, בעוד הרב ישב והקדיש את חייו לתורה ולתעודה, ללימוד ולכתיבה. עד למלחמת העולם הראשונה שימש כרב וראש ישיבה בסטרמיעץ, שם חיבר את ספרו "פרורי השלחן". הוא תמך בתלמידיו העניים שהיו מאוכלי שולחנו. בזמן מלחמת העולם הראשונה שרפו הרוסים את כל עירו וכל רכושו נכחד. הוא נמלט בחוסר כל לראדום, שהייתה ידועה במפעלי החרושת לבורסקאות שבה, וכיהן שם כרב ומו"ץ. בשל סירובו להתפרנס מרבנות, החל לפרסם מאמרים פובליציסטיים ביידיש בעיתוני ורשה, בעיתוני חוץ, בעיתונות העברית ובעיתוני המזרחי. כתב גם תחת שם העת "ה' י' זהבי" ועסק בצורכי ציבור. בשנת תרע"ט (1919) השתתף כציר בוועידת המזרחי השנייה בוורשה ונבחר לנשיאות הוועדה ולוועדה הקבועה. הוא נודע כנואם בחסד ונתן הרצאות בבעיות השעה ובנושאים ציוניים ויהודיים. הוא מסר שיעורים קבועים בתנ"ך, בהיסטוריה של עם ישראל, בלשון העברית ובתולדות הציונות. לפני מלחמת העולם השנייה הוא היה ממייסדי הוועד האנטי -נאצי וכיהן כסגן יושב ראש הוועד הנ"ל. הוא סייע בידי צעירים דתיים לעלות לארץ ישראל כמעפילים, כאשר נמנעה מהם אשרת הכניסה בשל גזירות "הספר הלבן".הרב חלה במחלה קשה במערכת העיכול, והרופאים הורו לו לנסוע במהירות האפשרית לניתוח בברלין או בפריז, אך בשל מצוקתו הכלכלית והמשבר הכלכלי הכבד בארצו לא היו לו את המשאבים לכך. בצר לו פנה לרב יצחק נסים רחמים מבגדאד בבקשה שיסייע לו לממן את הטיפול הרפואי על מנת שיוכל להינצל ולחזור להרביץ תורה כבעבר.

הרב ישעיה זלוטניק עסק גם בעבודות מחקר ספרותית ותורנית וחיבר ספרים רבים במקצועות ההלכה, האגדה, חכמת ישראל והפולקלור, ובהם: פרורי השלחן" על ד' חלקי השלחן ערוך והש"ס ו"ילקוט ישעיהו" על התרגומים, "וויצען פון אונזער אלטען אוצר", "לעסיקאן פון יידישע חכמות" (תרפ"ט, תרצ"ו), "מאדערנע דרשות" ובו הרצאותיו המלאות באהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל (תרפ"ט), "ימים טובים פאלקלאר" עם הקדמה על מהות הבדיחה היהודית (תר"צ), "לעקסיקאן פון יודישע חכמות" (תרצ"א), "חומש פאלקלאר" (תרצ"ח).

כתבים ממנו פורסמו בכתבי עת רבניים: בתוך אוצר החיים, א, עמ' קטז-קיז (תרפ"ה), מאמרים "ראש השנה" ו"חג הסוכות ושמיני עצרת" בתוך "דגל ישראל" (תרפ"ז), במדור "שפתי ישנים", בדגל התורה (תרפ"ח), הערות בשו"ע יו"ד, באהל תורה, קראקא (תרפ"ח), חידושים בתוך קבוצי אפרים (שנה ח, תמוז-אב תרפ"ח), בהצופה לחכמת ישראל, יב (תרפ"ח), הנשר, א סי' טז (תרצ"ג), "להבנת המקרא" – בתוך שערי תורה: עולת החדש (תשרי תר"פ), מאמר "ארבעה ראשי תיבות" בתוך אהלי שם (קלויזנבורג), חדושי מגילה – מתוך חיבורו המדעי על הש"ס: ילקוט ישעיה (פורסם בשנת תרצ"א תוך הצופה לחכמת ישראל, ט"ו, עמו' 310-320). מכתב ממנו הובא בגנזים, א עמו' רל, מכתב ומאמר ממנו נמצאים בארכיונים בספרייה הלאומית. הוא פרסם מאמרי מחקר ומחשבה גם בדו שבועון "מנורה" שיצא לאור בלודז', בשבועון "המזרחי" שיצא לאור בוורשה, ב"התור", "ההד" ו"העולם". מאמרו על תקופת הגאונים פורסם "מזרח ומערב" ג עמו' 405-414, בנוסף סייע לסופרים ומשוררים אחרים בעריכה ובניקוד של יצירותיהם. קרוב לפרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בכתיבת ספרו הגדול "די יידישע עטיק אין אונזערע ספרים". מפי השמועה נודע שבתקופת היותו בגטו ראדום כתב ספר שאבד בשואה.

נרצח על ידי הנאצים, יחד עם אשתו בבית העלמין בשידלוביץ, באקציה שנערכה בי"ד באדר ב' תש"ג (21.03.1943).

(בספר "לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור", 3, עמ' 656-655 כתב שנולד בגלובנה, פלך לודז, בשנת 1892, ונרצח ב 19.02.1943. בספר האנציקלופדיה של הציונות הדתית, א, עמו' 319-321 כתב שנולד בפלוצק בשנת תרנ"ב 1892. בדף עד שכתבה בתו ברכה טונטר עולה שנולד בשנת 1888, ונספה בשנת 1942 בשידלביץ, אך בדף עד שכתבה בתו סוניה פסטרנק עולה שנולד בשנת 1893).

מפעל חייו של אביו, הרב מאיר זלוטניק, רבה של גלובאטשוב שליד ראדום, היה בחיבור ספר מעמיק על התוספות ובעלי התוספות. בטרם הספיק להוציא את הכתבים לאור, פרצה מלחמת העולם השנייה והכתבים אבדו. עם פלישת הנאצים ברח הרב מאיר זלוטניק למקומות שונים והגיע לקוזיניץ. הנאצים התעללו בו וגילחו את זקנו. הוא לבש טלית ותפילין וחיכה למעניו. הם חזרו ורצחו אותו ביריות והוא הובא לקבורה בבית בהעלמין בקוזיניץ. אשתו וילדיו נרצחו במחנות ההשמדה.