קטגוריה: שבת מברכין

בספר בני יששכר איתא נוהגין בכל תפוצות הגולה שמברכין את החודש הבא לטובה בשבת שלפניה, והוא במקום קידוש החודש. וטעמא בעי למה דווקא בשבת, הגם דעל פי פשוטו יש בנותן טעם דבימות החול העם טרודים בגולה על המחיה ועל הכלכלה ואינן מתקבצין כל כך לבית הכנסת ולבית המדרש, ובפרט בני הכפרים, מה שאין כן בשבת זמן קהלה אז מודיעין מתי יחול החודש ואגב מברכין אותו שיחול לטובה ולחיים. אף על פי כן עדיין צריכים אנו לידע הטעם, ולא דבר ריק הוא. והנה ידוע די"ב חדשי השנה המה נגד י"ב צירופי הוי'ה, דבכל חודש מאיר צירוף אחד, ובתפילה צריך לכוון בכל חודש הצירוף המיוחד לו, ועל כן נקראו הירחים "חדש" בגימטרייה י"ב צירופי הוי'ה. והנה שבת נקרא בזוהר הקדוש "יומא דנשמתא", דהוא נשמת הזמן וכל חדשי השנה הנה אצלו כגוף לגבי הנשמה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל "ויכלא לקים ביום השביעי" וכו', "ביום השישי" מיבעיא ליה, אלא מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה. ואנחנו לא נידע הרי מנוחה אינה בריאה רק העדר עשייה. אבל תדע שהעבדות והשעבוד מצד החומר שהוא גופני, והמנוחה והחירות הוא מפעולת הצורה היא הנשמה, על כן כל הנבראים שנבראו בששת ימי המעשה וששת ימי המעשה בכלל (כי הזמן הוא נברא גם כן, כדכתיב "כי ששת ימים עשה" וכו' ולא כתוב "בששת"), הנה היו כגוף בלי נשמה קודם בריאת השבת, עד שנברא השבת, הוא המנוחה, היינו נשמת כל הזמן והנבראים. על כן שבת נקרא "יומא דנשמתא". הנה לפי זה על כרחך בשבת מאירין כל י"ב צירופי הוי'ה שבכל חדשי השנה, על כן בהתקדש היום מקדשים על "כוס יין", בגימטרייה ששה צירופין הוי'ה, ועל לחם משנה, ב' פעמים "לחם" גם כן בגימטרייה ששה צירופי הוי'ה, הרי י"ב צירופי הוי'ה. ומעתה תמצא טוב טעם ודעת למנהג ישראל תורה שמברכין את כל חדש בחודשו ביום השבת להאיר בו הצירוף המגיע לו. עד כאן לשונו.

• בשבת שלפני ראש חדש שמברכין החדש חוץ מלפני ראש חודש תשרי דכתיב "בכסה ליום חגינו", וכתוב בספר יראים דאין זה קידוש בית דין, אלא שמודיעין להעולם מתי ראש חודש. ומכל מקום נהגו לעמוד בשעת אמירת ראש חודש ביום פלוני, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד. במנהגים כתב שמברכין החודש אין אומרים "בקרוב", כדי שלא יהא רק כ"א תיבות כמניין השם של אהי'ה וגימטרייה "אך" טוב (או"ח בא"ה תי"ז).

• אומר הש"ץ "מי שעשה ניסים" וכו' ואוחז הספר תורה בידו. ותיקנו לשון זה, לפי שמצוות ראש חודש היא היתה מצוה ראשונה שנצטוו בה בגאולה הראשונה ממצרים, לכך מתפללים על הגאולה בכל פעם שמפרסמין ראש חודש. ולכן טוב שהציבור גם כן יאמרו בלחש אחר השליח ציבור להתפלל על זה. ויש אומרים "יהי רצון" הנדפס בסדורים הוא תפילת רב. ויש להקדימו קודם אמירת הש"ץ "מי שעשה" וכו'. ובשעת אמירת הש"ץ יש לומר אחריו בלחש או לשמוע. וכן אמירת "ראש חודש פלוני ביום פלוני" אינו מוטל על הציבור, רק על הש"ץ שהוא המכריז ומודיע, ואף על פי כן נכון לומר בלחש אחר הש"ץ כל איש מישראל. וכן נוהגין (ש"א).

• טעם למה מתפללין על הגאולה בכל פעם שמברכין ראש חודש עיין בלבו"ש סי' תק"א וסידור הגאון יעב"ץ ז"ל לפי שהחודש היא ללבנה והוא סימן לגאולה, "והיה אור הלבנה כאור החמה" וכו'. עיין שם. ובספר שערי אפרים כתב הטעם שהחודש הוא רמז למלכות בית דוד כדאיתא בראש השנה כ"ה דאמר ליה זיל לעיין טוב וקדשיה ושלח ליה סימנא "דוד מלך ישראל חי וקיים". עיין שם בפירוש רש"י שסימן זה לפי שמלכות בית דוד נמשל ללבנה כדכתיב "כירח יכון לעולם" וכו'. עיין שם. ובשם הגאול הצדיק הקדוש רבי יצחק אייזיק מארעץ זי"ע שמע כי תיבת "דוד מלך ישראל חי וקים" בגימטרייה "ראש חודש", והוא פלאי. וכן בברכת הלבנה אנו אומרים "שהם עתידים להתחדש כמותה". ולכן בברכת החודש אנו אומרים "הוא יגאל אותנו" וכו' (ש"א).

• יש מי שכתב שנכון לידע בשעה במברכין החודש אימת יהיה המולד. והטעם לפי שעיקר של שם חודש הוא על חידושה של לבנה, שהוא המולד. וכן אנו אומרים "יחדשהו". ואם לא ידע לא עיכב. והעיקר הוא לידע יום קביעת ראש חודש בבירור. ובשנה מעוברת כשמברכין ראש חודש אדר בראשון יאמר "אדר" ובשני יאמר "ראש חודש אדר שני" (ש"א).

כתר מלוכה

חודש	מזל	איבר	שבט	אות	צירוף
ניסן	טלה	כבד	יהודה	ד	ישמחו השמים ותגל הארץ
אייר	שור	מרה	יששכר	ו	יתהלל המתהלל השכל וידוע
סיון	תאומים	טחול	זבולון	ז	ידותיו ולצלע המשכן השנית
תמוז	סרטן	המסס	ראובן	ח	זה איננו שוה לי
אב	אריה	כוליא ימין	שמעון	ט	יד ד' הויה במקנך
אלול	בתולה	כוליא שמאל	גד	י	וצדקה תהיה לנו כי
תשרי	מאזנים	קורקבן	אפרים	ל	ויראו אותה שרי פרעה
מרחשון	עקרב	קבה	מנשה	נ	וירא יושב הארץ הכנעני
כסליו	קשת	יד ימין	בנימין	ס	ודבש היום הזה י'
טבת	גדי	יד שמאל	דן	ע	לה' אתי ונרוממה שמו
שבט	דלי	רגל ימין	אשר	צ	המר ימירנו והיה הוא
אדר א'	דגים	רגל שמאל	נפתלי	ק	עירה ולשרקה בני אתונו

צירפתי הצרופים הנ"ל לזיכרון לכל חדשי השנה.

בספר קדושת לוי כתוב "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", כי אמרו רז"ל שצריך לאמר "מקדש השבת וישראל וראשי חדשים", כי ראש חודש ישראל מקדשין ליה, אבל שבת קביעא וקיימא. וידוע מאמר רז"ל שכל הדברים השייכים להחודש תלויים בישראל, כי כפי הזמן שמקדישים ישראל החודש כן נגמרים כל הדברים השייכים להחודש וכו', נמצא שהכל תלויים בישראל. וזהו :החדש הזה לכם", היינו שמסרתיו לכם וכנ"ל, כי קדושת החודש תלויין בישראל. וזהו "ראשון הוא לכם", "ראשון" הוא מרומז עליו יתברך שמו, כי הוא "ראשון". "לכם", היינו שה' יתברך שמו הרוך הוא שנקרא "ראשון" "הוא לכם", כי בזה החודש מסור לישראל לקדש אותו בזמן שירצו, בזה רואין שאפילו ה' יתברך כביכול "הוא לכם", כי כפי הזמן שישראל מקדשין החודש כן הוא יתברך שמו מנהיג הנהגתו ומשפטו כנ"ל. וזהו "לחדשי השנה", שכל התחדשות השנה הכל מתנהג כל ידיכם כפי הזמן שאתם מקדשים החודש. עד כאן לשונו.

על כן נראה מכל זה גם כן מה מאוד חביבה ויקרה לפני הקב"ה יתברך שמו ברכת החודש בכוונת הלב. וכל זה נאמר בכל אדם שצריכין לידע ולכוון הצירופין של כל חודש בתפילת ראש חודש כדי לתקן שורשה במקום עליון, וכדי לזכות את הרבים הייתה גם זאת מחסדי ה' שזכינו להאי מרגניתא טבא ויקירא מהרב הגאון המפורסם וכו' מבעטלאן שליט"א [הי"ד] אחרי רוב הקשתי לעמוד בעזרתי באיזה מילין דקדושא, הלוא הוא קצת ליקוט מגדולים וקדושים שהיו מפורסמים ונכרים בדורנו זי"ע, על ענייני ברכת החודש שיש להם שייכות בספרי שהוא גם כן לתועלת התורה ולתפלת ישראל ויהיו לאחדים בידם בעת התפלה, כמבואר להלן:

והנה כפי שמובא בספר הקדוש בני יששכר בשם כתבי קודש מרן האר"י ז"ל שבכל ראש חודש צריכים לכוון במוסף בסיום הברכה האמצעית צירוף הוי'ה שולטת באותו חודש. וזהו הפירוש מה שאמרו רז"ל מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם, שנאמר "אשגבהו כי ידע שמי יקראנו ואענהו", היינו שאינם יודעים צירוף השם השולט באותו החודש. וזה הפירוש במשה רבינו עליו השלום "ואתחנן את הוי'ה בעת ההוא לאמר", דקשה מהו "לאמור", היינו לאמר לדורות שיכוונו בתפלתם צירוף הוי'ה השולט מידי חודש בחודשו. ועל ידי זה יהיו נענים בתפלתם. וכמו כן מבואר גם בספר מאור ושמש על פסוק "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך" שצריכים לכוון הצירוף. וגם מפרש דברי ישעיה הנביא "והיה מידי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'", ולכאורה קשה הלא תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, והיה צריך לומר מקודם "מדי שבתת בשבתו ומדי חדש בחדשו", ומתרץ כי "חדש" גימטרייה שי"ב כניין י"ב צירופי הוי'ה, וכשתייחד לכוון הי"ב צירופי הוי'ה ותמשוך אותם אל הכנסת ישראל בחדשו כפי הראוי לו, "והיה מדי חדש בחדשו" בראש חודש עצמו, אזי "מדי שבת בשבתו" תמשיך על ידי זה קדושה ודביקות על השבתות הבאים עלינו לטובה. ועל ידי זה "יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'", שתקשר כל העולמות וכל הברואים באין סוף ברוך הוא, שיהיו כולם משתוקקים לעשות רצון ה' ולהדבק בו יתברך שמו ובמידותיו, ולהמשיך על ידי זה על הכנסת ישראל הי"ג מכילין דרחמי. ולזה אמר הנביא תחלה "מדי חדש בחדשו" ואחר כך "מדי שבת בשבתו", מפני שהחדש נכנס תחלה להשבתות לקדושה ולרחמים על כללות ישראל. והנה בגמרא ראש השנה דף י"ז על הפסוק "ויעבור", מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ואמר "כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה", היינו שאם יקראו בפיהם לבד, דאי אפשר לומר ממש "יעשו" היינו שיתנהגו במידותיו מה הוא רחום, דאם כן במידה ראשונה, דהוא מדת "אל" – על פי הסכמת הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל – מאי איכא למימר, דאי אפשר לאדם שיהיה אל. אלא על כורחך מן מדת "אל" נשמע להוראה דהכוונה הוא כפשוטו דבאמירה בעלמא סגי. וזהו הפירוש בנוסח הפיוט "אל הורית לנו לומר שלש עשרה", היינו ממידת "אל" יוצא הוראה נכונה לכל ישראל לומר שלש עשרה, ובאמירה בעלמא הקב"ה מוחל עוונותיהם. עד כאן לשונו, ודברי פי חכם חן.

ובספר קדושת יום טוב מאדמו"ר הגאון הקדוש מסיגט זצ"ל מפרש באופן זה הפסוק "לא איש אל", רצונו לומר שאיש בשר ודם לא יוכל להיות במדרגת אל בעצם ולא "ויכזב". אם כי לפעמים יעזוב דרך התורה והמצוה כנהר אשר יכזבו מימיו ויבוא לחטוא בחינת כזב, זה תקנתו "ובן אדם ויתנחם", כי ישוב על חטאיו וינחם על הרעה אשר עשה. או האומרו הי"ג מדות שהורה לנו הקב"ה ברוב רחמיו אפילו אם לא יעשנה בפועל ממשה. וזהו "ההוא אמר" דייקא, "ולא יעשה", אף על פי כן "ודבר", אף שהקב"ה גזר חס ושלום דיבור קשה, "ולא יקימנה". כי הוא מוחל לעוונות עמו ישראל ויבטל מהם כל גזירות קשות ורעות על ידי אמירת וכוונת י"ג מידות הרחמים. עד כאן לשונו הקדוש. והמה נכללים בצירופים הנ"ל, כדי להמשיך ולקרב לבבות ישראל לעשות מצות ה'.

והנה ידוע כי מצוה אותיות הוי'ה, י"ה – ו"ה, כי אותיות מ' צ' בא"ת ב"ש המה אותיות י' ה'. ועיין בנזר הקודש שהקשה מדוע חצי השם הוא באתגליא וחצי השם הראשון באתכסיא. ומתרץ דאם היה גם החצי הראשון באיתגליא היה עונש מבטל מצוה גדול מאוד, וכדי להקל העונש הוא באיתכסיא. ועיין בספר משכיל אל דל חלק ג' מכבוד קדושת דודי זקיני הגאון הקדוש מרן הלל ליכטנשטיין האב"ד קהילת קאלאמעא ז"ל שאומר גם כן טעם נחמד דהיינו אם בתחלת עשיות המצוות ובראשית עבודתך לה' יהיה כוונת מחשבתך עבורך, עבור כבוד ותפארת, וכוונתך עבור ה' יהיה נעלם ונכסה ממך, עם כל זה גם באופן זה נמי "עובד ה'" תקרא, והטעם שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובאחריתך ישגא מאד. וזהו הכוונה שחצי שם האחרון הוא באיתגליא, שיזכה לאהבת ה' כזאת שהוא אמת לאמתו לשם ה'. עיין שם הסבר נאה. והנה בשעת עשיות המצווה לשם הוי'ה ברוך הוא יראה גם כן לכוון שהוא הוה – הווה – ויהיה – כמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סימן ה' שיכוון זאת בהזכירו שם הוי'ה. והקשה התוספות יום טוב סוכה פרק ד', דבשלמה אותיות "היה" "הוה" יש באותיות הוי'ה, ואיך מרומז אותיות "יהיה". ומתרץ שנתחלף הוא"ו ביו"ד. ועל פי א"ת ב"ש מרומז גם באותיות מצוה זאת כנ"ל. ועיין בדברי יחזקאל ממרן הגאון הקדוש משינאווע זצ"ל שמביא בשם הקדוש ישמח משה ז"ל דשפיר מרומז בו "יהיה" גם מבלעדי חילוף הוא"ו – דידוע על פי דקדוק, יו"ד שבראש התיבה מהפך התיבה לדבר על העתיד, כגון תיבת "עשה" שמדבר שכבר עשה, ואם נכתב יו"ד בראשו כגון "יעשה" הפירוש שעתיד לעשות, נמצא בתיבת הו"ה אם נכתב יו"ד בראשו פירושו גם כן שיהיה אלא שאסור עתה לקרות התיבה ככתיבתו, כי אסור לקרות השם ככתיבתו עד לעתיד לבוא, כמאמר רז"ל פסחים דף נ' עמוד א', לא כעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה נכתב ביו"ג ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י. אבל משמעותו הוא שיהיה. עד כאן לשונו הקדוש והטהור. ועיין בחתם סופר חלק חשן משפט סימן קצ"ב גם כן מעניין זה.

והנה בענייני הצירופים עיין באמרי ברוך מהגאון הקדוש מוויזניצא זצ"ל דידוע דצירוף של חודש סיון יוצא מראשי תיבות של פסוק "ידותיו ולצלע המשכן השנית", אתוון דדיכרין שהם י"ו קודמין לאתוון דנוקבין שהם ה"ה – וצירוף של חודש אדר יוצא מפסוק "עירה ולשרקה בני אתונו", בסופי תיבות, אתוון דוקבא קודמין, דבחודש סיון הוי איתערותא דלעילא קדמא ואתיא, כמו שדרשו ז"ל שבת פ"ח "ויתיצבו בתחתית ההר" שכפה עליהם את ההר כגיגית, על כן אתוון דדוכרא קודמין לאתוון דנוקבא.  מה שאין כן בחודש אדר, הרי דרשו ז"ל שם "קימו וקבלו" דהדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון והיה איתערותא דלתתא קודם, על כן צירוך שן הוי'ה המאיר בחודש אדר אתוון דנוקבא קודמין לאתוון דדוכרא. והמשכיל יבין. עיין שם.

ונחזור לגמרא ראש השנה הנ"ל שהקב"ה אמר אם יעשו לפני, היינו במה שנוגע לפניו, לכבוד הדם הוי'ה ברוך הוא לכוון כסדר שסדרו לנו רבותינו הקדושים בצירוף הזה השולט בי"ב חודשי השנה שנכללים בי"ג מכילין דרחמי כנ"ל, אזי אני מוחל להם וכשיתפללו יהיו נענים בתפלתם, כי רצון יראיו יעשה. ו"זה היום", י"ב שעות היום, "עשה ה'", הצירוף השולט בכל שעות היום "נגילה ונשמחה בו". אמר רבי אבין בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה "בך" בהקב"ה, "בך" בישועתך, בתורתך, ביראתך, בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה הקדושה, הרי "בך" לקיים "בכל דרכך דעהו".

ועיין בסידור יעב"ץ שמספר תיבות הברכות שלפני ההלל כנגד י"ב צירופי הוי'ה, וי"ב לשונות מנוסח הברכה האמצעית נגד י"ב חדשי השנה. ועיין בסידור של"ה הקדוש שבשנת העיבור מוסיפין עוד "ולכפרת פשע" זהו נגד הכולל, כי י"ב צירופי השם הוי'ה עם הכולל הרי י"ג, והם סוד שלש עשרה מידות של רחמים, ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חודשים. עד כאן לשונו.

• טעם כשמברכין את החדש אומרים "מי שעשה נסים וגו' חברים כל ישראל ונאמר אמן", מה שייכות "החברים כל ישראל" לברכת החודש. אלא משום דהא שמברכין את החודש שאנו עושין זכר למקדש שהיו מקדשין בבית דין שבירושלים על פי הראיה, ומשום שבשבת אסיפת כל העם בבית הכנסת מודיעין אותם שבשבוע הזה חל ראש חודש, ואם ירצה ה' כשנהיה נגאלים ונחזור לירושלים ויהיו כל ישראל חברים, אזי יהיו מקדשי גם כן על פי הראייה. וזאת תהיה דווקא כשיהיו כל ישראל חברים ביחד, ולא כן בזמן בית שני שהרבה מהם היו בבבל והיו מחשבין על פי חשבון הקביעות. ועוד מודיעין אותם שהגאולה אי אפשר שתהיה אלא בזמן שיהיו כל ישראל לאגודה אחת, כמו חברים, כי לא חרב בית שני אלא מפני שנאת חנם (ס"ה בשם שבלי הלקט).

• טעם שכשמברכין חודש אב אומרים "מנחם אב", שמנחם את הא"ב, בשביל שכל הקינות הם באל"ף בי"ת, וידוע שכל הבריאה נברא באל"ף בי"ת, ואם כן כאשר יהיה הגאולה במהרה בימינו אמן יהיה הנחמה על הא"ב (ס"ה בשם רמתים צופים).

• טעם שאין מברכין את חדש תשרי משום שנאמר "בכסא ליום חגנו", שהחג הזה צריך להיות מכוסה ונעלם מעיני המלאכים ומהשטן. עוד טעם משום שהשם "תשרי" הוא דין, שהאותיות מהופכות בדרך תשר"ק שמורות דין, על כן אין דין חס ושלום בשבת. עוד טעם, כי הטעם משום שברכת החודש בשבת משום שהוא זמן אסיפת כל העם שידעו זמן ראש חודש, אבל הזמן של ראש השנה יודעים הכל עוד מראש חודש אלול. ועוד שכולם יבואו לעיר על ראש השנה וידעו מתי יהיה ראש השנה. ועוד משום שבחודש הזה יש הרבה ימים טובים, על כן יהיו מוכרחים לבוא לעיר להתוודות מתי יהיה כל הימים טובים ולא יסמכו על ברכת החודש שממנו יבואו לטעות (ס"ה).

• טעם שנראה החודש "מר חשון" ולא "חשון", משום דאיתא במדרש תנחומא שמעת שהיה המבול נגזר שיהיה כל ימי העולם כן מטר וגשם ערך ארבעים יום מחודש הזה, ועל כן נקרא "מר" לשון "טיפה", כמו "מר מדלי" (ס"ה).

• טעם למנהג שעומדים בשעה שמברכין החודש, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד (ס"ה בשם תוספות חיים).

• טעם שאנו אומרים "מי שעשה נסים" כשמברכין החודש, משום שקידוש החודש היתה מצוה ראשונה שנצטוו בגאולה הראשונה בצאתם ממצרים, ולכך אנו מתפללים שיוסיף ד' שנית (סמ"ה).

• עוד טעם מחמת שמלכות בית דוד נמשל ללבנה, כדכתיב "כירח יכון עולם", ותיבת "דוד מלך ישראל חי וקים" בגימטרייה "ראש חודש", וחידושה של לבנה היא סימן לגאולה כדכתיב "והיה אור הלבנה כאור החמה", ועל כן אנו מתפללין על הגאולה (סמ"ה).

• טעם שהחזן נוטל הספר תורה בזרועו כשמברך החודש, משום שבעת שהיו מקדשין החודש ראש בית דין אומר "מקודש" וכל העם עונין אחריו "מקודש מקודש". ועל כן נוטל החזן את הספר תורה, והרי בידו כוח ראש בית דין בשביל כבוד הספר תורה ואומר "הראש חודש יהיה ביום פלוני" וכו', וכל העם עונים אחריו (סמ"ה).

• עוד טעם משום שנאמר "החודש הזה לכם", שהקב"ה מסר סוד העיבור לישראל אימתי שירצו לקבוע את החודש אז הוא ראש חודש, על כן נוטל החזן את הספר תורה בידו, שהוא שליח של כל ישראל, להורות בזה שה' יתברך נתן לנו ומסר בידינו את סוד העיבור לקבוע את החודש על ידי התורה (סמ"ה).

  תושלב"ע

(קונטרס דברים ערבים על דיני וסדר ברכת החודש וכוונותיה, ובתוכו איזה ליקוט קצת בדברי תורה, עם הצירופים לכל חדשי השנה, שהוא לתועלת לקבלת התורה ותפלת ישראל ברחמים, מהרב הגאון המפורסם וכו' כש"ת מו"ה שלמה זלמן ליכטענשטיין שליט"א [הי"ד] ראב"ד דק"ק בעטלעאן יע"א. בתוך ספר קהלת משה מאת הרב משה פישל וועג הי"ד)

---

הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד נולד בשנת 1880 לאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעטלעאן. נשא לאשה את מרת רחל בת הרב יששכר בער קאהן דומ"צ אוהעל ואב"ד ערדאסענזשארץ ומאראש-וואשארהעלי מחבר ספר "בינת יששכר" (תרפ"ד).

בבחרותו היה תלמידו של הרב חיים צבי טייטלבוים בעל "עצי חיים" וכן תלמיד דודו, הרב יוסף ליכטנשטיין. מיד לאחר חתונתו )בשנת תר"ס (1900) מונה לכהן כרבה של סאקאי-קאראסטור, שהייתה בגליל הרבנות של חותנו. משנת תרס"ה (ע"פ אוצר הרבנים 18770: תרס"ז) כיהן כרבה של שעסבורג (סיגישוארה) ולאחר פטירת אביו בשנת תר"פ (ע"פ אוצר הרבנים 18770: תרפ"א) מונה לכהן כרבה של בעטלעאן (בקילאן, עיירה במחוז סולנוק-דובוקא, כ-30 ק"מ ממזרח לעיר דעש). לאחר קבלת הרבנות בבעטלעאן השקיע הרב רבות בהרבצת תורה בישיבת "בית יהודה" בעיירה שלמדו בה כ40-50 תלמידים, כשגיסו הדומ"צ הרב אפרים ביליצר הי"ד סייע לו בניהול הישיבה. בלילות שבת באו בחורי הישיבה אל שולחנו ואת הסעודה השלישית ערך עם בעלי הבתים. דרשותיו הביאו את שומעיו לידי התעוררות עצומה. בלילות שישי ערך תיקון חצות עם בחורי הישיבה. הוא לימד בישיבה שיעור עיון, שולחן ערוך ומוסר. חלק מהבחורים אכלו "אכילת ימים" ואחרים אכלו במטבח הישיבה בניהולו של ר' אברהם מרדכי ליכטנשטיין בנו של הרב וראש הישיבה. בני הקהילה והיהודים מכפרי הסביבה תמכו בהחזקת הישיבה, וכן תמכו בה חברת "תומכי תורה" בניו יורק וה"סנטרל רליף קומיטי" בניו יורק.

בשנת תרפ"ב חתם הרב יחד עם רבנים רבים נוספים על הודעת הארגון האורתודוקסי שאין לקבל קהילה כאורתודוקסית לפני שאושרה בקשתה על ידי נשיא לשכת היראים וועד הארגון האורתודוקסי. "וטרם שיתקבלו בתוך הארגאניזאטיאן דינם ככל קהלות נעאלאג ושטאטוסקווא". בשנת תרפ"ט נבחר הרב, יחד עם עוד שבעה רבנים גאונים וצדיקים, לעמוד בהנהלת "קרן הישיבות", שמטרתה היה להתרים כספים בטרנסיבלניה להקל על החזקת הישיבות שם.

הרב כתב הסכמות לספרים "חנוך בית יהודה: (תרצ"ז), "קהלת משה" (תרצ"ח), "זכרון שמואל" על התורה (תש"א) ו"נחלת צבי" (תש"ב). מכתב ממנו מופיע בספר "כתבי קודש הנקרא ג"כ מלחמת מצוה החדש" (מונקאטש, תרפ"ח) עמו' פד-פה. מכתב אליו משנת תרצ"א מאת האדמו"ר רבי ישראל הגר בעל "אהבת ישראל" מויז'ניץ עם ברכת מזל טוב לנישואי בנו מופיע בירחון "אז נדברו", תשמ"ז, עמו' 60. הרב נודע כגאון וצדיק, חריף ובקי בחדרי התורה, סיני ועוקר הרים.

במכתב ל"תומכי תורה" הוא מציין כי "המצב בכאן הוא בשפל מאוד ואין סיפוק להחזיק הבחורים בני עניים שמהם תצא תורה ואין הקומץ משביע וכו'".בשנת תרצ"ט כתב הרב שלמה זלמן ל"סנטראל רליף קומיטי" כי "מחמת צוק העיתים הללו נתמעט החזקה לצורך החברה מזונות ובית תבשיל ואין בידינו להספיק צרכי הבחורים אשר רובם בני עניים שמהם תצא תורה, כראוי להם ומצוה גדולה לעמוד לימינם". 

על תקופתו כרבה של בעטלעאן כתב אחיינו הרב יהודה ליכטנשטיין: רבינו זה היה גדול המעשה והצנע לכת מאוד וירא חטא והיה נזהר על קלות כבחמורות וכל מנהג ישראל היה חשוב בעיניו. מבין פעולותיו הראשונות של רבינו זה היה ליסד בית תלמוד תורה ובנו בנין חדש וכבוד קדושת אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש והטהור רבן של כל ישראל מרן הסבא קדישא מוויזניץ זי"ע בא לבעטלאהן להניח את אבן הפינה של התלמוד תורה. בכל דרשותיו עורר את הקהל ללמד בני יהודה תורה ולהתרחק מהשכלה וחכמות חיצוניות ושישמרו בכל פרטיו טהרת המשפחה ולשמור שבת קודש בכל פרטיו ולחנך את דור הצעיר על פי דרך ישראל סבא ועל טהרת הקודש. רבינו זה כל רגעיו הקדיש לתורה וליראת שמים ולתפלה ומאד מאד היה נזהר בטבילת מקוה טהרה. לא היה יום שלא ילך למקוה. פעם אחת הייתי אתו בגליל בעטלאהן בכפר בעאוד בימי החורף ועל פני המקוה היה גליד עבה ממש. בכח עלה בידי לשבור את הקרח והוא הלך בהמקוה כדרכו ושהה עצמו כדרכו וכשיצא מהמקוה אמר לי מפני מה אין אני הולך והשבתי שהוא קר מאוד, ואמר לי אף על פי כן. והלכתי, ולא היה לי כוח להשיב את נפשי. ואחר כך הלך להתפלל בבית הכנסת והיה קר מאוד והתפלל כדרכו.(זכרון לקדושי בעטלאהן, עמו' 6).

בעקבות תכתיב וינה מ-30.08.1940 נכנסו הכוחות ההונגרים של האדמירל האנטישמי הורטי לטרנסילבניה הצפונית, ובכללה לבעטלעאן, וכעבור כחודש סיפחו אותה רשמית להונגריה. גזירות כלכליות הופעלו נגד היהודים, ורבים מהמשפחות נושלו מרכושן. בתאריך 27.06.1941 בעקבות הצטרפותה של הונגריה למלחמה בברית המועצות, גויסו יהודים מהעיירה לפלוגות עבודת כפייה בחזית אוקראינה ורובם מתו שם בעקבות התעללויות ובעקבות מילוי משימות שיועדו להמיתם, כגון טיהור שדות מוקשים. מספר משפחות שלא הצליחו "להוכיח" את אזרחותן גורשו למוות באוקראינה.

בשנת 1944 נכבשה הונגריה על ידי הצבא הגרמני, ועלתה לשלטון ממשלה פרו-נאצית מובהקת והחלו להיערך להשמדת כלל יהודי צפון טרנסילבניה. היהודים הוטעו כשצוו להירשם לצורך החלפת תלושי מזון, וכך בוצע רישומם המדויק לצורך השמדתם. יהודי הכפרים באזור רוכזו בבעטלעאן ובחודש 05.1944 גורשו היהודים משם לגטו דעש. משם גורשו היהודים להשמדה בתאי הגזים באושוויץ. בין הנספים באושוויץ, ביום טוב שני של שבועות, ז' בסיון תש"ד (29.05.1944) (ב"יומא דהילולא, המודפס בלוח "חודש בחודשו" תשנ"ט כתב שנספה בי' בסיון תש"ד), היו הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין ורעייתו הרבנית רחל הי"ד, וילדיהם:

• הרבנית שרה, בעלה (ודודה) הרב יוסף דוד ליכטנשטיין (שהיה אחיו של חמיו, הרב שלמה זלמן) וילדיהם יהודה משה, יעקב הלל, ברכה, אליהו ברוך, חיים יהושע, דבורה, ליבא, ישראל זאב וזיסל – נספו בז' בסיון תש"ד באושוויץ.

• הרבנית ציפורה ובעלה הרב אליעזר קינסטליכר, נספו, הרב אליעזר סייע לחמיו בניהול הישיבה בבעטלעאן ובסוף ימיו כיהן כרב בבית המדרש "פועל צדק" בעיר בבאנפי-הוניאד ונספה באושוויץ בשנת תש"ה, לאחר השחרור, כתוצאה ממחלת הטיפוס. כן נספו כל ילדיהם: יהודה אריה, רבקה, טילא וביילא שרה.

• הרבנית ריקל נספתה בב' אדר ב' תש"ה (1945). בעלה הרב פנחס (ב"ר פרץ טוביה) שטראהלי הי"ד, דומ"ץ קהילת דיטשא-סענטמארטאן ונספה בט"ו בסיון תש"ד (1944), נספה גם בנם ישראל.

כן נספו רבים מאד מבני משפחתו, ובהם אחותו היצל ובעלה (בן דודו) הרב שמעון (ב"ר ברוך בנדיט) ליכטנשטיין אב”ד לכניץ מחבר הספר “שמן המאור”, ובניהם הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין, הרב אברהם דוב ליכטנשטיין, ר’ משה ליכטנשטיין, הבחור יצחק ישראל, ואחותם רחל אשת הרב משה שמואל בריסק, ומשפחותיהם.

נספה גם אח נוסף של הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין, הרב יקותיאל ליכטנשטיין אב”ד בלקני, ונספו אחיותיהם: ברכה ובעלה הרב מרדכי פורהאנד דומ”צ בעלטען-נייטרא, לאה ובעלה הרב אפרים ביליצר דומ”צ בעטלעאן, ורבקה ובעלה הרב שלמה ברוך סג”ל פראגער אב”ד פעטראוואסעללא.

נספו גם דודיו של הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין: הרב ברוך בנדיט ליכטנשטיין אב”ד קראסנא ואחיו הרב בנימין זאב ליכטנשטיין אב”ד מאדיארוש. הי"ד.

בחודש 10.1944 כבש הצבא הסובייטי את האזור מידי הכוחות הנאצים וכוחות משטר סאלשי ההונגרי, את המלחמה שרדו רק 41 יהודים מבני הקהילה.