קטגוריה: תמיכה בלומדי תורה

(סז) פעם אחת היו חסידים הרבה על חג השבועות אצל זקני זצ"ל, ומחמת שהיו איזה מאות חסידים ולא הכינו עבור 'עולם' כזה, לא היו יכולים לקיים את מאמר חז"ל 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם', וכאשר לקחו פרידת השלום מזקני זצלה"ה אמר להם בבדיחותא, שובו 'לכם' לאהליכם. היינו ה'לכם' שחסר לכם בפה, תקחו אותו לאהליכם, שיהיה לכם באהליכם פרנסה וברכה, וכל טוב סלה.

(סח) כבוד קדושת זקני זצ"ל היה ממאס את השינה וכל לילה ולילה היה ער ועסק בעבודת ה' יתברך, ופעם אחת שאל אותו אחד ממקורביו על זה מדוע הוא ממעט כל כך בשינה, הלא לא איברא לילה אלא לשינתא. והשיב בבדיחותא, רז"ל אמרו רבא מסר שינתיה לשמעיה, הפירוש הוא מה שהוא היה צריך לישן צוה למשמשו שיישן, והוא היה ער ועסק בתורה ועבודה. ודברי פי חכם חן.

ועיין בספר חוט המשולש מסופר מהגאון בעל 'כתב סופר' זצ"ל כי לא נתן שינה לעיניו, והיה משתוקק ביותר לעבודת הקודש בלילה, וכאשר שאלו אותו בניו למה מונע מעצמו השינה כל כך וכו', והשיב בצחות כי בגמרא נחלקו שני מאן דאמר, חד אמר לא איברא לילה אלא לשינתא, וחד אמר דלא איברא לילה אלא לגירסא, ויש לומר ששניהם לדבר אחד נתכוונו, כי ביום כל בני אדם ניעורים ועוסקים בהוויות העולם ומטרידים זה את זה ואי אפשר לתלמיד חכם לעבוד את ד' כל כך, אבל בלילה שהכל ישנים, ובא לילה בא מנוחה, כלתה ונגמרה מלאכה של יום, אזי הלומדים תורה פנויים יותר לעבודת השם וללמוד. ואם כן לעוסקים בהוויות העולם לא איברא לילה אלא לשינתא, ועל ידי זה לא איברא לילה אלא לגירסא להלומדים תורה, כי אז אין להם מפריעים מלימודם. עד כאן, דברי פי חכם חן.

וכזה ראיתי בספר ילקוט הגרשוני בשם הגאון בעל 'כתב סופר' זצ"ל, שכתב לפרש דברי הש"ס (סוכה נג.) 'תניא אמר רבי יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו'. וצריך עיון הלשון 'לא ראינו שינה בעינינו', כי היכי תמצא שאדם יראה שינה בעיניו, כי כשהאדם ישן עיניו סגורות ואי אפשר לו לראות שינה. אבל אפשר שיראה בעיניו שהוא יושב ובטל, ואמרו חז"ל יושב בטל כישן דמי, ואז יוכל לראות שינה בעיניו. וזהו שאמר רבי יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו, כי כל היום וכל הלילה לא ישבנו בטל, רק תמיד עבדנו את ד' בשמחה. ודברי פי חכם חן.

(פט) דרכו בקדש של זקני זצלה"ה שכמה פעמים השיב במלתא דבדיחותא וכמבואר ב'אהל שלמה' או"ק מ"ה, ושמעתי בשם קדשו שהקשה על מה שאנו מברכים בבוקר ברכת 'הגומל חסדים טובים לעמו ישראל', והקשה וכי יש חסדים שאינם טובים. (ועיין בתפארת שלמה עה"ב בשער התפלה). ותירץ בבדיחותא למשל למי שנפל ושבר רגלו האחת, רחמנא ליצלן, ונעשה לו חסד גדול שהיה יכול לשבור, חס ושלום, גם רגלו השנית. וזה הוא באמת חסד, אבל אינו חסד טוב. ולכך מברכים 'הגומל חסדים טובים', שיהיו החסדים גם כן טובים, שלא יפול ולא ישבור, חס ושלום, אפילו רגל אחת.

ופעם אחת ראה איך למדן אחד ישן בבית המדרש באמצע הלימוד, והלך אליו זקני זצ"ל והעיר אותו ושאל לו אם יודע ליישב קושיית רב החובל. הלמדן תמה שהיה בקי בחידושי תורה בש"ס ובפוסקים ועדיין לא רעה ולא שמה מקישים רב החובל. וכאשר חשב בזה, אמר לו זקני: כוונתי היא על קושית רב החובל שהקשה ליונה בן אמיתי, כמו שנאמר 'ויאמר אליו רב החובל מה לך נרדם, קום קרא אל אלקיך'.

פעם אחת ראה למדן אחד שישב כל הלילה בבית המדרש ולמד שלשה דפים גמרא עם תוספות בעיון, והלמדן הזה היה בטבעו אוהב כסף, ויאמר אליו זקני זצ"ל: 'ווי העמודים' (פירוש שלמדת ששה עמודים גמרא), 'וחשוקיהם כסף', ועדיין יש לך חשק לכסף.

ועיין בספר 'תפארת שלמה' בפרשת תולדות שכתב שם בדרך הלצה בזה הלשון: במדרש, מפני מה היו אמותנו עקרות, מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. דהנה מדרך העולם שהבנים מבטלים אבותם מתלמוד תורה ותפלה במקריהם אשר לא טוב, ולכך אנו מבקשים שיתן לנו 'זרעא חייא וקיימא, די לא יפסוק מפתגמי אורייתא', שנוכל להגות בתורה ומצות, עם כל זה שיהיו בריאים ושלמים כל הימים ולא יבטלו אותם בדאגותם עליהם. כמו שכתוב 'לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו'. וזהו שהיו עקרות, כדי שיוכלו להתפלל בדיעה מיושבת, כי הקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים. עד כאן לשונו. ועיין גם כן בפרשת ואתחנן שכתב זה הלשון: 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד כו' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכו' יום אשר עמדת וגו' אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון'. הנה לכאורה אין קישור לפסוקים האלו וכו'. ונראה לפרש בדרך צחות, על אותן בני אדם שהם עסוקים בהבלי עולם ומטפשין ומסירין מעל לוח לבם מצות ה' יתברך, גם בעמדם בתפלה שפתותיהם נעות ולבם בל עמהם, ורק את בניהם אשר יוולד ללהם הם מייסרין אותם ללכת אל בית הספר שלא לבטל רגע אחד רק יעסקו בתורה ותפלה, והוא אינו משים אל לבו מה שהוא ממעט בעבודתו יתברך שמו, ואיך ימלא לבבו להוכיח אחרים בשבט מוסר ובניו מומם ואינו מרגיש מומו הפוסל אותו. וזהו שמרמז הכתוב 'השמר לך וכו' ופן יסורו מלבבך', רצה לומר, אתה בעצמך תסור מלילך בדרכי השם, 'והודעת לבניך', היינו שתוכיח רק את בניך שהם ילמדו, ועל עצמך לא תשגיח כלל, לא זו הדרך ישכון אור. רק 'אשר ילמדון ליראה' וגו', שהם עצמם ילמדו מקודם ליראה, ואחר כך את בניהם ילמדון. עד כאן לשונו. ועיין בתפארת שלמה בלקוטים דף קס"ז ע"ב שכתב בזה הלשון על דרך הלצה, 'ולא שתו, עוד איש עדיו עליו'. וכן מבואר במגילה 'והשתיה כדת אין אונס', פירוש אף על פי שהשתיה כדת הוא בפורים, אך אין אונס, כי אינו צריך לאנוס עצמו וישמור בעצמו ובנפשו. עד כאן לשונו. (ועיין בשערי תשובה אורח חיים סי' תרצ"ה, שכתב גם כן כן בשם הגאון יעב"ץ דמי שהוא חלוש בטבעו וכו', עד שאפשר שיבוא על ידי השתיה לידי מעשים שלא כהוגן, אין לו לשתות יותר מדאי. עיין שם). ועיין עוד בלקוטים דף קמח בזה הלשון: ובדרך הלצה 'אשר אכלו במצרים חנם', ופירש רש"י חנם בלא מצות, דמה שהיא לאדם חנם, הוא בלא מצות. עד כאן לשונו. וכוונת קדשו בזה הוא כאשר כתב בראש הדיבור בזה הלשון: 'חכם לב יקח מצות', דהיינו אם מוציא הוצאות על מצות ד', אז הם חשובים לפני הבורא יתברך שמו. וזה שאמר 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', היינו אם הוצאת עליהם אלפי זהב וכסף, אזי הם טובים וחשובים אצלי. אך המצות שהם בחנם, אינם חשובים, כמו שכתוב 'ואויל שפתים ילבט', דהיינו שחכם לב יקח מצות ומרבה בהוצאות עליהם, ואויל הולך ועושה רק המצות שאין בהם חסרון כיס, כמו אמירת תהלים ודוגמתו, שהם באים בחנם לידו. וזה כוונת הכתוב 'וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו כל אשר צוה', דהיינו כל התרי"ג מצות, דמי שהוא קמצן וכילי אינו עושה המצות, רק מה שהוא בחנם, אבל המצות שצריכים דמים מרובים אינם עושים. אבל ה'חכם לב יקח מצות', אדרבא הם חשובים בעיניו יותר מהמצות שהם בחנם, 'יבואו ויעשו כל אשר צוה', אין 'צו' אלא לשון זירוז במקום שיש חסרון כיס. ולזה צוה ה' יתברך בנדבה בו שיהיה דוקא בזהב וכסף גו', להורות על שלימות ישראל שהם חפיצים במצות, ואדרבא היו מרבים להביא, וזה מורה על התשוקה להמצוה. ולזה דרש המדרש על פסוק זה 'חכם לב יקח מצות', על כן 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו', פירוש שכל בני ישראל הלכו ושאלו ממצרים כלי כסף, ומשה הלך אל עצמות יוסף וכו', והיה מונע עצמו מבוא בדמים וליקח ביזת מצרים עבור הארון של יוסף. נמצא דהמצוה של עצמות יוסף, עלה לו בכסף וזהב, ולזה דרש המדרש עליו 'חכם לב יקח מצות', זה משה רבינו עליו השלום. עד כאן לשונו.

ועיין ב'אהל שלמה' שהבאתי גם כן דברי זקני זצ"ל, שאמר בדרך הלצה על מאמר בעל ההגדה: 'צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו', שקאי על אברך שאוכל מזונות על שלחן חמיו ועוסק בתורה וחסידות, ואחרי זה יבוא אליו חותנו להטותו מדרכו, ויאמר לו 'טוב תורה עם דרך ארץ'. ועל כן אמר בעל הגדה, אתה האברך צא ולמד ואל תתפתה מחותנך, כי כן מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שרצה להטותו מדרכו שירעה צאנו. עיין שם. וכזה מובא גם כן בספר 'עטרת מנחם' אות ק"מ שהרב הקדוש הרבי ר' מענדלי מרומנוב זי"ע אמר, אם אחד אומר לחתנו היושב ולומד תורה בהתמדה, שיתחיל לעסוק במשא ומתן עבור כי איתא (באבות פרק ב משנה ב) 'טוב תורה עם דרך ארץ', הוא מערב רב. עד כאן לשונו. [והנני להביא בזה מה שכתב בספר משכיל אל דל, ח"ג כלל ב', דכירנא עובדא מה שסיפר לי אאמו"ר זלה"ה בשם אבי זקני הגאון הצדיק מו"ה הלל אבד"ק אויבעשיץ, שבא לפניו ראובן עם שמעון חתנו שישפוט בדיני דברים שביניהם, ושאל אותם מי הוא התובע, ואמר החתן 'אני תובע את הסך שהבטיח לי בעת הנשואין, להחזיקני על שולחנו, ואני אהיה פנוי מטרדות העולם, שאוכל להשלים את נפשי בחוכמות התורה. ואחר כך חזר מדבורו, ואחר כך אמר לראובן שישיב על תביעתו. ואמר 'רצוני לעשות רצון השם, והלא תנן באבות 'טוב תורה עם דרך ארץ'. ופסק הדין בלשונו הזהב, 'אמת הוא כדבריך, שדבר זה "טוב תורה עם דרך ארץ", משנה מפורשת היא ואין להשיב עליה, אבל עם כל זה יותר נכוחים ומצודקים הן המה דברי חתנך שמעון מדבריך, משום דמלתא דמסתבר הוא שטוב יותר שיהיה חתנך בקי וגמיר וסביר בכל הש"ס ומשנה האחת הזאת תהיה לו בקושיה, ממה שיגמר ויבין המשנה האחת, ועל ידי כך לא יהיה בקי וגמור בכל הש"ס. עיין שם. ועיין מה שכתב בספר ילקוט הגרשוני פרשת חיי [שרה], ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת', שמעתי פירוש על דרך הצחות, על פי מעשה שהיה אצל מרן החתם סופר זצ"ל, שבעל הבית אחד בא בקובלנא על בחור אחד, ואמר עליו שהוא בחור בלא חי"ת. והשיב לו החתם סופר ז"ל הנה אם הבחור הוא בלא חי"ת, אין זה היזק כל כך, רק נשאר 'בור', אבל אם בעל הבית צריך להיות ממחזיקי תורה, הוא מחזיק בלא חי"ת, אזי הוא 'מזיק' ויש בו היזק יותר. וזהו שכתוב 'ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ', וקשה האיך השתחוה לעם הארץ, ועל זה אמר 'לבני חי"ת', לעם הארץ שהם מחזיקים עם חי"ת, להם ראוי להשתחוות ולחלוק להם כבוד להשתחות ולחלוק להם כבוד, שכן גם התורה הקדושה הקדימה זבולון ליששכר. עד כאן לשונו.

(פט) שמעתי שפעם אחת בראש השנה אצל זקני זצ"ל כשעמד התוקע לתקוע לא יכול בשום אופן, והבעל תוקע היה למדן מופלג, חסיד וירא שמים גדול. וקראו לאברך אחד ותקע תיכף התקיעות כהלכתן בקול יפה אף נעים. וחלשה דעתו של התוקע הראשון הלמדן, וקרא לו זקני זצ"ל ואמר לו משל נאה להפיס דעתו, שפעם אחת כאשר בחרו בני המדינה מלך חדש ועטרו אותו במשפט, עשו בני המדינה עבור המלך החדש כתר חדש ויפה ורצו לקבוע בו אבנים טובות ומרגליות נאות, אבל זאת הייתה אומנות נפלאה לקבוע האבנים בהכתר, ולא נמצא אומן שיקבל על עצמו עבודה זו, כי ירא שלא יקלקל הכתר ויהיה אחת דתו להמית. ובכל זאת בא אומן אחד ובקש שיתנו לו זמן חודש ימים ויעשה הכתר כמשפט. ונתנו לו הכתר, ובכל אותן הימים חשב תחבולות איך יקבע בו האבנים טובות באופן יפה, אבל מחמת יראה לא לקח הכתב עד שקרוב יום המועד. וכשני ימים קודם יום המוגבל, לקח הכתר לקבוע בו האבנים טובות, אבל הנה מחמת גודל היראה והפחד נפל הכתר מידו, ובשום אופן לא היה יכול לעשותו. וקראו לנער אחד שלא ידע שזה הוא כתר המלך, והראה לו איך יעשה ויקבע בו המרגליות, והוא הלך לחוץ שלא יראה כלל אופן עשייתו. ואומנם הנער הזה עשה הכל כתקונו וקבע בו המרגליות על צד היותר טוב. והנמשל הוא כי התקיעות המה כתב בראש ד' צבאות, כמו אנו אומרים ב'יהי רצון' בין התקיעות, 'שתעשה עטרה ממנה להיות עולה ויושב בראש אלקי צבאות', ומי שיודע הפירוש של 'כתר ד' צבאות', הנה מחמת גודל הפחד, אינו יכול לעשות הכתר, אבל איש פשוט הוא עושה הכתב בלי שום פחד. ודברי פי חכם חן.

(עטרת שלמה, עמו' פו-צא)

---

הרב יצחק מרדכי הכהן רבינוביץ הי"ד, נולד בד' באב תרמ"ז (1887) לאמו, מרת אסתר, ולאביו, רבי צבי מאיר רבינוביץ, בנו של האדמו"ר ה'תפארת שלמה' מראדומסק. בהיותו בן חמש עשרה הוסמך להוראה על ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי הולשטוק מאוסטרובצה, והיה חסידם של האדמו"ר רבי יחזקאל רבינוביץ מראדומסק ובנו האדמו"ר רבי שלמה חנוך רבינוביץ הי"ד.

הרב יצחק מרדכי הוא התחתן עם מרת רוזה לבית בורנשטיין. הוא היה רב חסיד חריף ובקי בחדרי התורה, ומשנת תרע"ג היה אב"ד הכפר פלאוונא, הסמוך לראדומסק. הרב דאג לכל צורכי העיר בחכמה ובתובנה, וארגן מוסדות צדקה וחסד, לטובת ילדי הכפר, העניים והאורחים. מידי יום היה הרב קם בארבע-חמש לפנות בוקר ללמוד. אחרי תפילת שחרית החל להעביר שיעורים לתלמידיו, עד לשעות הלילה. הרב נודע כאיש אמת, פיקח ומתון, וכיהן כדיין במשפטי בוררות סבוכים. הוא קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, בפשטות ובענווה, אף שהיה למדן שעסק בתורה יומם ולילה.

מחבר הספרים 'אהל שלמה' (1924), 'עטרת שלמה' (1926), 'שיח יצחק' (1927) ו'דעת מרדכי' (1939), ובנוסף פרסם חידושים בכתבי עת תורניים 'שערי תורה', 'המאסף', 'כתר תורה', 'קובץ דרושים' ועוד. רבים מחידושיו נותרו בכתב יד.

כשבנו, ר' מאיר צבי, עלה לארץ ישראל, כתב לו מכתב וביקש ממנו להמשיך ללמוד תורה, ובכל מכתב שכתב לו אחר כך הוסיף מחידושי תורתו.  מידי פעם שלח לבנו ספרים, כדי שיוכל ללמוד בבית.

ביום השני לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בי"ט באלול תרצ"ט (1939), רצחו החיילים הגרמנים את הרב יצחק מרדכי הכהן רבינוביץ. הי"ד.

בתו, הרבנית יוטא מלכה, ובעלה הרב רפאל חיים הלוי לוונטל , נהרגו עקה"ש בשואה. הי"ד

ברצות ד' לפ"ק

התנצלות המוציא לאור מחדש ספר שלחן ארבע.

ישמחו החסידים ויגילו היראים הדורכים דרכי התורה והיראה בראותם ברכה שלמה ויאמרו ברוך לשלחי הערוך שלחן הארבע ולעומתם אומר ברוך לה' יתברך ויתעלה שעל ידי זה הספר הקדוש עוה"פ יתגלה. וזיכני להוציא לאור מחדש, חיבור מקדמון וקדוש, אשר הוא מלא וגדוש איך יתנהגו בסדר אכילה בקדושה ובטהרה כל איש ישראל על שלחנו שלחן הטהור הנה זה הספר הקדוש שלחן ארבע המיוחס לרבינו בחיי זללה"ה בעל המחבר וכד הקמח, שזה שנים רבות אשר הראשונים ספו תמו  ואינם נמצאים רק אחד בעיר וגם היו נדפסים על נייר מחוק ומטושטש אשר מרוב יושנן כמעט אי אפשר ללמוד בהם וגם הרבה טעותים נמצא בהם. ואני טרחתי להגיהם ולדפוסו על נייר יפה ומהודר באותיות מאירות נחמד למראה. והנה לתאר חשיבות הספר הוא למותר, והוא נחוץ מאוד לכל בר ישראל להיות ספר הקדוש הזה בביתו ולהגות בו תמיד ולהעלותו על מזבח שולחנו בעת אכילתו כי הוא ספר הכולל כל ענייני הנהגות ודיני סעודה שיתנהגו בו בעת אכילתם על השלחן שמכפר בזמן הזה כמו מזבח, וכמו שכתב המחבר הקדוש זללה"ה בהקדמתו שכתב 'ספר הלז להיותו מזומן ביד כל אדם על שלחנו כי יושיבהו לימינו והיה עמו וקרא בו כל מה שנתחייב במזונו'.

לכן אליכם אישים אקרא קחו נא ברכה היקרה הזאת לבתיכם וימצאו בו ברכה מאת ה' (לפ"ק) ויהיה שכרכם כפול ומכופל בזה ובבא ושכר מצוה מצוה, כי מהכנסה שיהיה יתר על הוצאת דפוסת זה הספר הקדוש הנני עוסק ומוכן להוציא מחדש בקרוב בעזרת ה' יתברך ספר היקר והנחמד 'שמן הטוב' הכולל ליקוטי חידושי תורה וסיפורים נפלאים מהרב הקדוש מופת הדור רשבכה"ג רבינו שמואל שמעלקי הלוי זצו"ק ללה"ה מניקולשבורג ומאחיו הרב הקדוש רשכבה"ג בעל הפלאה זיעוכ"י ולהיות שבעוונותינו הרבים זה כמה שנשברו מטה לחם ואין לי מאין להביא טרף לפי הטף וברוך ה' טפלי תלוים בי שש"ה בקש"ר אח"ד שואגים לטרף ולבקש אוכל לפיהם ובישיבתי בביתי איני יכול לטרו"ף טר"ף להמציא פרנסתם לחם לפי הטף ולגדלם על ברכי התורה והיראה, על כן אמרתי בחפש"י בין ספרים ישנים להעלות על מזבחי הדפוס ספר הקדוש הלז לזכות את הרבים לבנות גם אנכי ממנו ברוחניות ובגשמיות שיהיה לי גם כן מה להעלות על שלחני שלחן ארבע, ולפי שמרובה מדת תשלומי הדפוס אמרתי להוציא לאור קודם ספר הנוכחי הקטן בכמות וגדול באיכות יקר המציאות אשר דמי דפיסתו מועט מחזיק את המרובה ודפס"ת מועט תפס"ת. ומן השבח יתר על ההוצאה אוכל בעזרת ה' יתברך לברך על המוגמר ולהעלות על השלחן בקרוב ספר 'שמן הטוב' הנ"ל, ואקווה שכל אחד ואחד יקחו את הספר בכסף מלא, בפרט למען המצוה הגדולה 'והחזקת בו', 'וחי אחיך עמך', על כן בקשתי שטוחה לפני אחינו בני ישראל רודפי צדקה וחסד חוסו נא וחושו 'לעזרת' (לפ"ג) ישראל ונא להיות לי לאחי-עזר ואחי-סמך. קחו נא הספר הקדוש בכסף אשר יושת עליכם וגם ליתן מעות קדושה על ספר 'שמן הטוב' שיצא בקרוב מתחת מכבש הדפוס, ויקיימו בזה מצות עשה 'ועתה כתבו לכם את התורה הזאת', כמו שכתוב בספרים הקדושים על מי שקונה ספרים ומסייע להדפסת ספרים. ויוחק שמם הטוב לטובה ולזכרון על הספר הנ"ל שיוגמר בקרוב, וכל הרואה יברך אותם. וכן מבואר בשו"ת הרשב"א סימן תקפ"א וזה לשונו: מדת התורה שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה. וזכות המחבר הקדוש וזכות הצדקה יעמוד ויגן על הקונים והעם העומדים בעזרה המסייעים לדבר מצוה שיוושעו בשפע ברכה והצלחה בבני, חיי ומזוני קוויחי ולזכות במהרה דידן 'לחירות הגדול' ויתרומם (לפ"ק) קרן ישראל וקרן התורה. והזכות צדקה 'תרומם גוי' (לפ"ק) וציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

מ' סאלקא יום ב' לסדר מועדי ה' אשר 'תקראו' לפ"ג כ"ה תברכו למנין בני ישראל.

כן דברי הנאנח, הק' מרדכי שמאלהויזען, בן לאאמו"ר הה"ג מוהר"ר שלמה ברוך שליט"א דיין ומגיד משרים בביהמ"ד דחברה תהלים בעיר הבירה פעסט יע"א.

(הקדמת המו"ל ספר 'שלחן ארבע')

---

הרב החסיד ר' מרדכי שמאלהויזן (שמאלהויזען) ממ' סאלקא הי"ד, בנו של הרה"ג רבי שלמה ברוך (דיין בקהילת היראים ומגיד מישרים בבית המדרש 'חברה תהלים' בעיר בודפסט, שכל כתביו אבדו בשואה) – היה תלמיד מצטיין בישיבת פולדעש ואברך מופלג בתורה ויראת שמים. הוא התחתן בשנת תרפ"ז והתפרנס בדוחק בעבודתו כשדכן וכמוכר ספרים.

בשנת תש"ב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר היו לו ששה ילדים ולא היה לו מקורות לפרנסתם, הוציא הרב מרדכי שמאלהויזן לאור את הספרים 'שלחן ארבע' מאת רבינו בחיי, ואף עמד להוציא לאור את הספר 'שמן הטוב' עם חידושי תורה וסיפורים מרבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג ומאחיו בעל הפלאה. המהדורה שהוציא לספר 'שלחן ארבע' זכה להסכמות מאת: אביו הרב שלמה ברוך שמאלהויזן, ומאת האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי"ד, האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמאר, האדמו"ר רבי יחזקיה פיש מאטעסאלקא הי"ד, הרב שלום ווידר אב"ד נירדיהאז הי"ד, הרב יהודה סג"ל רוזנר אב"ד סעקעליהיד הי"ד, הרב זאב וואלף גינצלר אב"ד ור"מ בעיר פעהער דיארמאט והרב יחזקאל שרגא ויינברגר אב"ד א' פאיע הי"ד.

הרב מרדכי נספה בשואה עם רעייתו ועם כל ילדיהם.

גיסו, הרב משה בלוי, רבה של פרדס כץ, כתב עליו:
כבוד גיסי (אח זוגתי הרבנית שתחי') היקר איש צדיק תמים וחסיד בכל מעשיו וכו' מוה"ר מרדכי שמאלהויזן הי"ד. היה מדקדק מאוד לשמור מצות ה', והיה איש תם וישר מאוד, ורוח הבריות ורוח המקום היה נוחה ממנו, ורעייתו האשה הצנועה מרת חנה (בת מוה"ר חיים יעקב זלצר) ושבעה ילדיהם הי"ד. יהי זכרם הטוב ברוך לעולם ועד. ת.נ.צ.ב.ה.

ב"ה דונאסערדאהעלי יום ה' לסדר שלח תרצ"א לפ"ק.
רב ברכה ושלום לכבוד ידידי הנעלה הרבני המופלג בהפלגת חכמים ונבונים ווח"ס יקר ערך במעלות ומדות טובות ותרומות כש"ת מו"ה משה גאלדשטיין נ"י, בעיר ואם בישראל מונקאטש תע"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב. נתת שמחה בלבי מעת שראיתי איזהו קונטרסים עולים ויפים מספרו הבהיר 'מסעות ירושלים', אשר עולה ומדפיס לזכר עולם כל ההרפתקאות והזדמנות מנסיעה הקדושה כאשר זכינו לעלות רגל לארצנו הקדושה בצירופא דקדושה עם שר התורה היה אדמו"ר הגאון הצדיק המפורסם בכל אפסי תבל מרן רבינו חיים אלעזר שפירא שליט"א האב"ד ור"מ דק"ק מונקאטש תע"א. וטוב עשה מעלת כבוד ידידי נ"י במעשי ידיו אלו למען יראו בני עמנו וידעו ויכירו המסירות נפש שהי'ה לאדוננו בכדי לבצע זממו להזדמן ולפגוע בהאי סבא קדישא מרן רבינו שלמה אליעזר אלפאנדרי זצ"ל (להבדיל בין חיים לחיים) ומעלת כבודו נ"י רשם בזכרונו את כל דיבור ודיבור ושיחת תלמידי חכמים שהיה ביניהם. להבדיל בין חיים לחיים (זולת מהסודות הנוראים שלא ידענו). וטובה כפולה ומכופלת עשה על שמסר תוצאת הספר וכל שבח היתר על הוצאה לטובת החזקת ישיבה רבתי 'דרכי תשובה'. ואין שום צורך לצייר גודל מעלת המצוה של החזקת בחורי חמד לומדי תורה הקדושה בהתמדה רבה וגדולה תלמידי מרן כ"ק אדמו"ר שליט"א ושכרם של כל קוני הספר 'מסעות ירושלים' יהיה כפולה בזה ובבא, וכל אשר יוסיף על המחיר שיקצבו בעדה יוסיפו לו שנות חיים ברב ברכה והצלחה אמן כן יהי רצון.

ובאמת אימה ופחד חיל ורעדה יאחזני בזכרי אותן ימים הקדושים וטהורים שעברו (חודש אייר דשנת תר"צ) כאשר ראינו אותו צורה הקדושה והטהורה דהאי סבא קדישא זצ"ל. וגודל כבוד התורה אשר הראו באותות אהבה ושמחה בני ארצנו הקדושה אל מול פני כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א. וכאשר זכינו להשתטח על קברן של צדיקים מאורי וגאוני העולם זצ"ל, ועל ידי התפלות ובכיות הנוראים של כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א נתעוררנו עד אין לשער ושפכנו לבינו בתפלות חמות ונלבבות. וכמה היה קשה פרידתנו ממקומות הקדושים ומארצנו הקדושה, ורק בתקוה שבקרוב ובמהרה נעלה לציון ברנה, עזבנו אז את ארצנו הקדושה. ויהי רצון שנזכה עוד בימינו לביאת גואל צדקינו ולשמוע בקרב שופר של משיח אמן כן יהי רצון.

כעתירת ידידו הדורש בשלומו כותב וחותם בכל לב ונפש חפיצה,
ה"ק הילל וויינבערגער

אב"ד דפה קהילת דונא סערדאהעלי והגלילות תע"א

(הסכמה לספר 'מסעות ירושלים', מאת הרב משה גולדשטיין הי"ד)

ב"ה מוצאי שבת קודש אור ליום א' לסדר 'ו'משה ה'יה ר'עה א'ת צ'אן' [צ"ל: ו'משה ה'י'ה' ר'ועה א'ת' צא'ן' = תרע"ח] לפ"ק פעהי"ת פרסבורג יצוא"ס

החיים והשלום וכל טוב סלה לכבוד ידידי הרב הגדול בתורה ויראת ה' קדומה, חריף ובקי עצום, צנא מלא ספרא וכו' וכו' כש"ת מהו' יהונתן נ"י גבר ענוותן שטייף דומ"ץ בק"ק עיר ואם בישראל אונגוואר יע"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב – כבוד מעלתו הרמה בוודאי ישתומם על המראה ותמה יקרא, על אשר אני מעודי לא הערכתי אליו שום מכתב עתה אני בא במנילה עיפה! מה טעם יש בה! ומה השיאני לזה! על כן אערוך מכתב וממילא ינתן טעם לדבר אשר השיאני לזה.

הנה ראיתי במכתב עיתי וגם שמעתי בבשורה לא טובה אשר שר וגדול נפל בישראל שנלקח מהקהלה פארכם והודכם הרב הגאון המפורסם מהו' אלעזר לא"וו זצ"ל ר"מ ואב"ד אונוואר יע"א חבל על דאבדין וכו'. והנה ק"ק אונגוואר לדעתי הענייה תמיד הייתה באותו המיעוט בארצינו אשר בחרו תמיד במנהיגים ואב"ד, אשר גם היו מנהיגי הדור דהיינו גאונים מפורסמים בכל מיני תהלה, גדולים בתורה ובישראל, ולא רצו מעולם באותן רבנים מתחדשים ח"ו, ועל כן בוודאי דעתן זה עוד קיימת וגם עתה רצונם יחד לבחור בטוב, אין טוב אלא תורה, והיות שהרב הגאון הנעדר זצ"ל, לדעתי לא השאיר בנים אשר ירצו למלא מקום אביהם הגדול ז"ל, על כן ראוי היה לק"ק הנ"ל לבקר רב גאון ומפורסם לשם ולתהלה למלאות כסא הרבנות. והנה לדעתי הענייה לאיצטלא זו ראוי היה כבוד קדושת אדוני אבי מורי הרב הגאון הצדיק המפורסם שליט"א כבוד קדושת מהו' שמואל לוי וויינבערנער האב"ד ק"ק עיר ואם בישראל דונא סערדאהעלי יע"א, באשר הוא מקדמת דנא מפורסם לחריף ובקי עצום, ומלבד קדושתו ופרישתו הוא בר אבהן וחתנו של הרב הגאון הקדוש מרן ר' הילל ליכטנשטיין זצ"ל אבדק"ק קאלאמייא.

והנה כבוד קדושת אדוני רבי מורי ורבי שליט"א נתקבל פעם ראשונה לרב אב"ד בק"ק באדראג קערעסטיר בפה אחד בלי שום בחירה, והיה שם רועה את הצאן קדשים שמנה שנים, ואחר כך למלא ולקיים את ציווי אביו הרב הגאון הקדוש ז"ל מניגרעשד יע"א אשר צוה ביציאתו לפני פטירתו שהוא להבדיל בין חיים לחייים ימלא את מקומו, על כן קבל שם את כס הרבנות והיה שם שתי שנים, ואחר כך נתקבל בפה אחד לאב"ד בנאדי באניא יע"א, ונהג שם את צאנו עשתי עשר שנים, וכמה תקנות גדולות התקין שם. וזה כשנים עשר שנים אשר הוא יושב על התורה ועבודה בק"ק עיר ואם בישראל דונא סערדאהעלי יע"א. סך הכל הוא עומד במשרת רב אשר דורש טוב לעמו זה ג"ל עיני ואביטה נפלאות שנים ונודע ביהודה וישראל רב חריפתו וגדלותו ודרך תמימתו אשר הוא נורא, בראש וראשון על דגלו דברי שאננו – מדבר שקר תרחק – כי כל פעולותיו ועסקו היה תמיד על דרך האמת והישר, ומעודו עד היום תמיד עשה לילות כימים, והלך בשיטת לא איברי לילא אלא לגירסא, וממש שם לילות כימים. ועל כן זכה ב"ה שנמצאים אצלו בכ"ג שלשה עשר חיבורים עצומים מהדורות חשובות להלכה ולמעשה ופלפולא טובא וכמה מהדורות על תנ"ך ואגדות הש"ס, ולדעתי הענייה נאה ויאה לק"ק אונגוואר שיקבלו איש גדול כזה למנהיגם. ואולי מאד היה כדאי שכבודו הרמה נ"י יציע לפני פני העיר את דעתו (ולעניות דעתי בוודאי דעתו בעניין זה כדעתי הענייה), שיכבדו ויבקשו את פני הרב הגאון המפורסם דק"ק סערדאהעלי שיקבל את המשרה בקהלתם, כי יש לו גם שאר מעלות ומדות טובות, ואם יבחרו יקיימו 'ובחרת בחיים'. ועתה אסיים בברכה כפולה שלום ושלוה השקט ובטח, והנני חותם באהבה רבה ובדרישת שלום ידידו אוהבו המחכה לתשובתו הרמה מכבדו כערכו.

הק' הלל וויינבערגער בן לאדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון המפורסם אבדק"ק דונא סערדאהעלי יע"א, יושב על התורה בבית חמי הרבני המ"ומ כש"ת מהו' ר' יאקב שמואל שלעזינגער נ"י פק"ק פרעססבורג יצ"א.

נ"ב כדי שלא ישאר הנייר חלק אכתוב כאן איזה הערה אשר הערתי עליה בימים אלו…
ידידו הנ"ל
אחכה לתשובתו ולדעתו בענין שמעבר לדף. אדרעססע שלי…

 (קובץ כרם יבנה, תשע"ה, עמו' יא)

בתחילת הספר מביא איזה עובדות מגדולי וצדיקי ישראל לחזק כח שמירת שבת כהלכתו. רציתי להוסיף עובדא אחת ושתים וכדאי שיכתב לדור אחרון. מסר לי לפני ה"ן שנים כבוד ההגאון הצדיק רבי הלל ויינברגר זצ"ל גאב"ד סערדאהעל, שחותנו הרב הצדיק ר"י שלזינגר שהיה מצאצאי הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין ז"ל גאב"ד קאלעמיי, מגדולי תלמידי מרן החתם סופר זי"ע, וכידוע היה מוכיח גדול בשער, ובאחד מספריו הקדושים מטיף מוסר לעיר פרשבורג שנמצאו בה בעוונותינו הרבים מחללי שבת בל ישכחו אמרו רבותינו ז"ל שחילול שבת גורם שרפה. וכשהייתה השרפה הגדולה בעיר פרשבורג ונשרפה כל רחוב היהודים כידוע, גר גם ר"י שלזינגר שם, והתחילו הלהבות לכלות ביתו עד שהוצרכו להשליך כל הספרים מהקומה של בית לרחוב. וכולם נשרפו, ונשאר רק דף אחד מספרי הגאון הקדוש רבי הלל זי"ע הנ"ל, שהיה גם כן נשרף משני הצדדים, ונשאר רק כמה שורות שבו מזהיר העיר פרשבורג מפני האש של שריפה.

(אגרת מהרב הגאון ר' שמואל הלוי ואזנר בעל 'שבט הלוי', מלכים אמניך)

---

הרב הלל ויינברגר הי"ד, אב"ד סרדהאלי (דונאיסקה סטרדה) וראש ישיבת 'בית הלל' בעיר, נולד בז' בטבת תרנ"ה (1895) בנאג'-באניא, לאביו ורבו הגאון רבי שמואל לוי ויינברג אב"ד קערעסטור, ניעגרעשט, נאג'-באניא וסרדאהלי, מחבר שו"ת מהר"ש לוי, ולאמו, הדסה, בתו של הגאון רבי הלל ליכטנשטיין מקאלאמיי.

הרב הלל למד בישיבתו של אביו בסרדאהלי. בהיותו בן 17 הוסמך לרבנות על ידי רבי שמואל רוזנברג מאונסדורף מחבר שו"ת 'באר שמואל'. בנוסף נסמך על ידי רבי מרדכי לייב וינקלר ממאד מחבר שו"ת 'לבושי מרדכי', על ידי רבי יצחק גליק מטולצ'ווה מחבר 'יד יצחק' ועל ידי רבי ישעיה זילברשטיין מווייצן מחבר 'מעשי למלך'.

בשנת תרע"ד התחתן עם מרת לאה, בתו של הרב הגביר ר' יעקב שמואל שלזינגר מפרשבורג, אחיו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר מחבר 'לב העברי'. לפני החתונה הפסיד החותן כמעט את כל רכושו בעקבות השריפה הגדולה שפגעה ברחוב היהודים בפרשבורג.

לאחר נישואיו התגורר בפרשבורג, ועסק בתורה בהתמדה ובדוחק, יומם ולילה. על מנת שלא יפריעו לו במהלך לימודו, הוקצה עבורו בדירתו הקטנה, חדרון נפרד, שהיה גדוש בספרים, ובו שולחן קטן וספסל, ולא היה בו מקום לזוז. הרב החל להפיץ תורה בפרשבורג. הוא ייסד והעביר שיעורים בחברת 'מהדרי ולומדי הש"ס', והיה המנהל הרוחני של מוסד 'יסודי התורה'.

בחודש כסלו תרפ"ה, בהוראת אביו, עבר לקהילת סרדאהלי לכהן שם כדיין. זמן קצר אחר כך, כחודש אדר תרפ"ה נפטר אביו,  והרב הלל מילא את מקומו כאב"ד ור"מ בסרדאהלי.

אף שהתפלל בנוסח אשכנז, היו לבושו והנהגתו של הרב הלל בסגנון חסידי, ומידי פעם נסע לשבתות להסתופף בצל של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש. בשנת תר"צ (1930) נסע לארץ ישראל לביקור, ביחד עם האדמו"ר ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש ורבנים נוספים.

בשנת תרצ"ד בחרה בו קהילת קאלאמיי לאב"ד, אך הרב בחר להישאר ולשרת את קהילתו בסרדאהלי.

בשנת תרצ"ה נפטרה בתו הדסה, בהיותה בת 18.

הרב עמד בראש הישיבה הגדולה 'בית הלל'. על מנת להאכיל את תלמידיו הרבים, ייסד הרב בית תבשיל, בבניין הישיבה שנבנה בשנת תרצ"ו. במהלך בניית בית התבשיל אירע אסון ונהרג בנו של הרב הלל, יעקב שמואל, זמן קצר לאחר בר המצווה שלו.

בשנת תרצ"ח דרש לבטל נשף מעורב שתוכנן להתקיים בפורים ונועד לגייס כספים עבור עניי העיר. כאשר נודע לו שלא קבלו את דרישתו, קם הרב באמצע סעודת פורים, והגיע בריצה למקום הנשף עם מלויו, ופיזר אותו.

הרב הכין לדפוס חידושים רבים על מסכתות, על סוגיות הש"ס וחידושי אגדה, וקבע לקרוא להם 'קונטרסי אהבה' – ראשי תיבות 'אמר הלל בן הדסה'. בשואה אבדו כמעט כל חידושיו, ונותר חידוש אחד שחיבר בהיותו בן 11.

במהלך השואה, בשנת תש"ד, גורשו בני קהילת סרדהאלי לגטו. הרב שמר במסירות נפש שלא יגלחו את זקנו. אחר כך גורשו היהודים מהגטו למחנה אושוויץ, ובמהלך נסיעתם ברכבת דיבר הרב הלל בענייני חיזוק האמונה והביטחון בה'.

הרב הלל, רעייתו, ובנם הצעיר לוי הי"ד, נהרגו עקה"ש באושוויץ בכ"ז בסיון תש"ד.

בנו, משה זאב הי"ד, נשלח למחנה עבודה ולא ידוע היכן ומתי נספה.

בתן, הרבנית בילא נהרגה עם בעלה הרב מרדכי עזריאל ויינברגר אב"ד ור"מ בקהילת מארגרטן, עם כל ילדיהם, בג' בסיון תש"ד. הי"ד.

שרדו שלשה מבניו: הרב יחיאל, הרב פנחס והרב עקיבא יוסף.

על האסיפה הגדולה של 'ועד העזרה להצלת הישיבות בפולין וליטא' אשר היתה בפה ווארשא בהשתתפות האדמורים ורבנים מפולין וליטא, נשא מרן אדמו"ר הרה"צ שליט"א [הי"ד] נשיא ישיבתנו הגדולה, מאמר אשר עשה רושם חזק על השומעים מחשיבתו הגדולה.

כאשר שאל משה רבינו את ד' 'מי אנכי כי אלך' וכו', שחס ושלום אין אפשרות שהוא יגאל את ישראל מגלותם וצרותיהם. ענה ד' לו, 'כי אהיה עמך זה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה', היינו שתקבלו את התורה. הנה האות היה על מעשה ד', היינו על זה שהוא הוצרך להיות בטוח על שד' יהיה עמו וד' שלחו, ולמה לא אמר ד' את האות גם כן ממעשה ד' 'וזה לך האות שאתן לכם התורה', רק על מעשה ד' נתן לו אות בפעולת ישראל מה שהם יעשו, אתם תעבדון, ותקבלו את התורה.

אבל התורה היא נצחית, ועל תמיד נתן לו האות הזה, כשיהיו ישראל חס ושלום בצרה וידמה להם שחס ושלום רחקם ד' לגמרי מעל פניו וממקירות לבם צועקים 'אלי אלי למה עזבתני רחוק ממני ישועתי', סימן הזה יהיה בידכם אם אתם מתעוררים לתורה אז ד' עמכם, וההתעוררת אשר בלבבכם קול השכינה היא שמנהמת כיונה בנפשכם, ואומרת ועתה גם עתה אם שמוע בקולי והייתם לי סגלה, כי אהיה עמכם תמיד, 'וזה לך האות' וכו' 'תעבדון את האלקים', דומה לכם שאין אתם שומעים את קול די אבל כאשר תעבדון את אלקים זה לך האות כי אהיה עמך, ואנכי שלחתיך.

רבותי! עת צרה הוא ליעקב, רבות הן הצרות עוד יותר מאשר אנו מרגישים אותם, אין אנו מרגישים אותם כל כך כמו שהן מפני שכבר נתרגלנו בהם, כמו שאומרת הגמרא אין בשר המת שבחי מרגיש באזמל, פירש רש"י בשר שצלה מחמת מכת, למה אין מרגיש, מפני שבמכ נצמח ובמכה הרגיל, ובלב קרוע ומורתח אנו קוראים 'אלי אלי למה עזבתני'. אבל כאשר רואים את ההתעוררות של ועד הישיבות ואת התעמולה הגדולה שהתחיל ועד הישיבות לשם התורה ולומדיה, זה לנו האות שד' אתנו וישועתנו קרובה לבוא, כי לא שהם קוראם ומדברים עתה, רק ד' יתברך קורא על ידיהם.

והנה באסיפה הנכבדה זו שנמצאים בה אדומורי"ם רבנים גבאים ועסקנים שהם מנהיגי ישראל וקבינטי הספינה, כדאי היא לשום לב ולעשות איזה חשבון הנפש מכל מצב העגום של ישראל עתה. אם האיש הפשוט די לו שיפשפש במעשים שלו בלבד, אבל בקברנטי הספינה נאמר ביונה 'ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות ונדע בשל מי הרעה הזאת', המלחים צריכים להסתכל גם בכל האנשים הנוסעים הנמצאים אתם ובמעשיהם, ולמצא את האיש אשר מלפני ד' בורח והוא הגורם לרעה הזאת. אבל אנו עתה, לדאבוננו, אין צריכים כל כך חפישה ובדיקה על זה, כי כאשר באים אל בתי המדרשים והשטיבלעך מקומות שכל התורה לא פסק מהם ועתה נחרבו, וכמעט אין בחור ואברך לומד בהם. וכשבאים בשבת אל הרחוב וחניות יהודים פתוחים, כשבאים אל בתי ישראל איך נחרבו, טהרות וצניעות בנות ישראל נשחת. ובכלל כשמביטים על דור החדש איך בניו ובנותיו התרחקו מהתורה ואת אלקי ישראל עזבו, רחמנא ליצלן, ואת כל איש ישראל העובד ד' עוד שנאו, כבר רואים בשל מי הרעה הזאת.

אבל האם בהם לבדם הפגם והקלקול ואנו נקויים, כל איש פרטי וכל דור פרטי, טבעת הוא בשלשלת הזהב של ישראל. התורה נקראת 'פקודי ד' ', כי ד' הפקידה אצלינו, זה אלפי שנה כל דור מקבלה מן הדור שקודמו ומוסר אותה להדור שלאחריו. והם שלשה החובות אשר על כל דור, לקבל לשמור ולמסור הלאה, והאם אנו נקויים אם אין אנו מוסרים אותה גם הלאה; האם אין גם בנו הפגם שאין אנו ממלאים את כל השלשה חובות שעלינו. האם חס ושלום נפסקה בימינו השלשלת שנמשכת מן האבות ועד המשיח, חס ושלום, ואנו נקויים. כל אחד מצטדק לאמור 'ומה אעשה, אני רוצה למוסרה רק שהם אינם רוצים לקבלה'. אבל חקות העולם אי אפשר למחוק ולכזב חוק הוא שהחינוך מועיל, ואם אינו מועיל לגמרי, מועיל הרבה. אפילו נער גרוע כשמחנכים אותו לטוב מיטב, ולהיפך, וכו', ואיך נצטדק אנו אם עזבנו את החינוך, כי אם לא עזבנוהו ולא זנחנוה ובלב ונפש השתדלנו בו, לא היה הדור החדש במצב הגרוע הזה, אם רצוננו למסור באמת, הרבה מהם היו מקבלים.

אבל חושב אני שרק שגיאה יש בנו בני דור הזה, שגיאה שלא עמדנו תיכף על השינוי שנעשה בהחינוך שלנו. עד המלחמה היינו מורגלים בחינוך קל, הבתי מדרשים והשטיבלעך היו מלאים לומדי תורה, וכל נער שיצא מהחדר לא היה אביו צריך כל כך לדאוג עליו, כי מעצמו נכנס אל הבית המדרש והשטיבל ובין שאר לומדי תורה למד, ובין עובדי ד' התרגל. ואחר איזה שנים ראה האב לפניו בחור מופלג בתורה ויראת שמים. לא כן עתה שבתי התורה ריקנים, והאב שרוצה לחזק את בנו לתורה, צריך עבודה קשה, עבודה שכמעט גדולה מכוחותיו, נשארו בניהם בלא תורה וריח יראת שמים. לעומת זה נגדינו ומסטיננו פתחו בתי ספר חפשים חברות (פעראיינען) שדורשים לפניהם דברי נאוץ וגידוף. והאם חידוש הוא שרוח הכפירה, רחמנא ליצלן, חיבל כל כך את דור החדש, רחמנא ליצלן, לכן ישועת ישראל הן ברוחניות והן בגופניות תלוי בהישיבה. הישיבה מקבל את בניכם, ולאחר איזה שנים תשיבו אותם לכם מלאים בתורה ויראת שמים.

כמה שהיו צריכים מלפנים להשתדל שגם הנערים שיוצאים מן החדר עוד ילמדו תורה, צריכים עתה יותר להתאמץ בזה, כי מלפנים הוצרכו שילמדו גם הלאה, כדי שיהיו בני תורה ולומדים, ועתה נחוצים לזה כדי שיהיו יהודים, כי רואים וכרובם ככולם שאינם לומדי תורה גם הלאה, יוצאים חוץ לשיטה, רחמנא ליצלן, גלוחי זקן מחללי שבת, רחמנא ליצלן, וכו'. לא שטועה אני לאמר שרק תלמידי הישיבה יישארו יהודים ולא יותר ובהם נסתפק, כי האם נאמר שדיים כאשר בכל עיר רק הרב והשוחטים עם המשמש יהיו ישראלים וכל השאר לא. חשבו זאת, עשרת אלפים תלמידים שישנם כעת על בערך מיליונים ישראל, בלי עין הרע, שבפולין וליטא, אם רק הם יישארו ישראלים נאמנים אם ישפיקו יותר רק לרבנים ושוחטים שבכל עיר. את הכלל ישראל, את הקומה שלימה של ישראל אנו צריכים, כולם יהיו נאמנים לד' ולתורתו. אבל מקוים אנו שהתלמידים הם יקדשו גם את כל הדור, הם יחזקו אותם לתורה ועבודה. עובדא היא שהמשפחה אשר נשחפת נשטפו בניה חס ושלום בהכפירה. אם יצא אחד מהם לתורה, הוא יציל את כל הבית. ואם את האחים הגדולים ממנו אי אפשר לו להשיב, על כל פנים הקטנים ממנו אינם סרים מד'. חתן אחד בן תורה כאשר בא אל הבית, יציל את כל הבית. שטיבל שיש בה עשרה בחורים בני תורה, יצילו את שאר הבחורים בה. תלמידי הישיבות, הם יצילו את כל הדור ואת כל ישראל. אבל דא עקא שרק עשרת אלפים תלמידים יש לנו, ודא עקא שגם מספר המועט הזה לא התחזק כלו ממעות אנשי פולין, רק עם המעות שבא מאמריקה. ועתה שנדבת אמריקה פסקה, עומדות הישיבות להסגר חס ושלום, וכל היהדות בפולין עומדות חס ושלום בסכנה, והם יסוד ועמידת כל בית ישראל. ואיך אנו מתייחסים לאותו יסוד היהדות, לאותם בחורים חיל ישראל ששומרים את כל בית ישראל מאפיסה וכיליון, כמה מעונים וסחופים הם. כמדומני אין עם, אף האכזרים ביותר, שאף הנאסרים בהם יתענו כל כך, כמו שומרי ישראל אלו. אין להם לאכל ולא לישן, לא מלביש ולא מנוח. אותו עם ישראל, רחמנים בני רחמנים, ייתן לאותם גדולי ישראל שבעתיד להתענות כל כך. כאשר רואה אני אותם בחורים, מובחר ישראל ותפארתו, כשהם מתייסרים כל כך, תמה אני למה אין קוראים אותם 'קדושים', כי הגמרא אומרת אלמלי נגדוהו וכו' הוה פולחין לצלמא מפני שהייסורים אשר בהוה התמידי עוד קשים יותר מן מסירת נפש בפעם אחת, והמה התלמידים עומדים כל כך בניסיון תמידי, והאין אלה קדושי ישראל? לכן אין זאת אסיפה לבד, רק כי המשפט לאלקים הוא, כל התורה וכל קדושת ישראל מחכים על המשפט שלכם, אם כולכם תתנדבו לעבודה, אז מוצלים הם מן הכליה, ואם לאו הם בסכנה, חס ושלום.

לכן ממקום הזה אנו מדברים אל כל ישראל אשר במדינת פולין, מי לד' אלינו. חזקו ותמכו את ועד הישיבות בעבודו עבודת הקודש. תנו, לא את נדבתכם בלבד, רק גם את חובתכם לד' ולישראל. ולא בלבד שכל אחד מכם ייתן רק גם בעצמו, אל חבריו ומכיריו יצעק, יהודים! מי אשר מאמין בד' יבנה ולא יהרס את בית ד'. כל היהדות עומדת באש, מהרו להצילו בעוד מועד. וד' יחיש לנו הישועה, אמן.

(רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה, הכרם, ב – אדר-ניסן (תר"ץ?), דרוש ואגדה, עמו' לא)

אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא 'לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב'. ולהכין מאי 'לעולם', עלה ברעיוני בעזרת ה' לומר על פי מה שראיתי ביאור נחמד על מה שהובא במסכת ברכות בשעה שהוציאוהו לרבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקאות של ברזל, והיה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה. אמרו לו תלמידיו 'רבינו עד כאן'. אמר להם 'כל ימי החייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו'. ולכאורה המאמר הזה באין מובן. ראשית, שאלת התלמדים באין מובן, וכי רצו חס ושלום שלא ימסור את נפשו. ועוד תשובת הרב, שאמר כל ימי הייתי מצטער, אטו אם לא היה מצטער כל ימיו לא היה מוסר את נפשו. אך הכוונה ראיתי בשם ספר 'תולדות נח', וזה לשונו: שכיוון שהם ראו גורל דביקות רבי עקיבא בא-להיו עד שכמעט נדבק נפשו בו יתברך כאלו מפני הדביקות ההוא איננו מרגיש היסורים שיסרו אותו, נתקנאו בו תלמדיו ושאלוהו: רבינו עד כאן, רצה לומר: למד אותנו איך נגיע עד כאן לאותה מדרגה שאתה בה עתה. אמר להם: מה שהגעתי למדרגה זו מפני שכל ימי הייתי מצטער בנפשי מסירת הנפש, אך שהיה במחשבה לבד ולא בפועל והייתי מצטער ומצפה מתי בוא לידי לקיים מצוה זו גם בפועל, ולכן לא קשה עלי עתה לקיימה בפועל, כי אין מעכב בעדי עד שלא אקיימנה. אבל מי שבא פתאום לידי ניסיון הזה ולא עשה על לבו מקודם ולא קבל על עצמו להיות מנוסה בו ולקיימה, ודאי קשה הוא על האדם לעמוד בניסיון לעת הרעה כשתפול עליו פתאום. עד כאן לשונו. ובזה האופן יתפרש כאן, כי ידוע שקשה הוא גם כן לאדם לומר בעת שבא אליו פתאום עת צרה, 'כל מה דעביד לטב עביד' בלב שלם. רק אם קודם היה מצטייר בנפשו שאם יקרה לו חס ושלום עת צרה יאמר 'כל מה דעביד לטב עביד' ויקבל באהבה, אזי אם הוא בא חס ושלום באמת להעת צרה, אזי בנקל לו לומר 'כל מה דעביד לטב', ובאמת ובלב שלם יאמר זאת. וזה שאמר 'לעולם', היינו אפילו אם חס ושלום לא קרה לו שום צרה, בכל זאת ירגיל לומר לנפשיה אם חס ושלום יקרה לו שום רעה, יהיה נקל לו לקבל באהבה ובלב תמים ולומר 'כל מה דעבדין מן שמיא לטב עביד'.

(ביכורי ניסן, מסכת ברכות, עמו' 26-25)

'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר', ואפשר לומר שהתנא בא גם כן לרמז כיוון שנעשה אדם שלש עשרה שנה, חייב אז לעשות כל התרי"ג מצות וכל העונשין שהיה מוטל על אביו עד הנה, חל כעת החיוב עליו, על פי מה דמצינו במסכת ברכות שקראו את היצר הרע בלשון 'חמץ', כמו דאמרינן 'השאור שבעיסה מעכב'. וזה שאמר התנא 'אור לארבעה עשר', כיוון שנעשה אדם שלש עשרה שנה, ובא לאור הארבע עשר, 'בודקין את החמץ' – היינו דאז חל החיוב עליו לבער את היצר הרע – 'לאור הנר', היינו לפי מה דמצינו שהתורה נקראת 'אור' והמצות נקראת 'נר', כמו דכתיב 'כי נר מצוה ותורה אור'. ובא התנא לרמז במה אפשר לבער את היצר הרע, על ידי התורה והמצות, כמו דמצינו בחז"ל ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין.

(ביכורי ניסן, מסכת פסחים, עמו' 56)

'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו' והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק', ודרשת חז"ל במסכת ראש השנה ידוע. ואפשר לומר עוד כוונה, כי זה ידוע שיש שתי מיני צדקות. האחת מה שנוגע רק להצלת גוף חברו, כמו בקור חולים, מושב זקנים, וכדומה. וצדקה זו נקראת 'צדקה ארצית'. והשניה מה שנוגע גם להצלת גוף חברו וגם להצלת נפשו, כמו החזקת לומדי תורה, והיא נקראת 'צדקה שמיימית', והצדקה ההיא גדולה כל כך שבכוחה להציל אף מידי אדם בעלי בחירה. לא כשאר הצדקות שבכוחן להציל רק ממיתות משונות הבאות בידי שמים. ובשביל זה דרשו חז"ל 'ברפידים', דבשביל שרפו ידיהם מן התורה. וכפי שהוכיחו מלשון 'ידיהם' שרפו גם מהחזקת התורה, אף שהיו נותנים שארי צדקות – 'ויבא עמלק'. וזה גם כוונת הכתוב 'והיה כאשר ירים משה ידו' – נגד השמים – 'וגבר ישראל', והכונה להראות שאם היד נותנת צדקת שמיימית, יש לצדקה זו כוח כזה ש'גבר ישראל' אף נגד עמלק בעל הבחירה. 'וכאשר יניח ידו' – נגד הארץ – היינו שאין היד נותנת צדקה רק לענייני ארציות, אז 'וגבר עמלק'. ובזה ניחא גם כן מה שמסיים בסוף הפרשה 'ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק', אשר כל המפרשים נלאו לבארו, אבל לפי מה שביארנו ניחא, כי אמר משה שאם היד נותנת צדקה שמיימית, שעולה על 'כס יה', אז 'מלחמה לד' בעמלק', וממילא 'וגבר ישראל'.

(זרע אברהם, עמו' 93)

'בקבצי את בית ישראל וגו' וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח בעשותי שפטים' וגו'. ולהבין מדוע כתיב שתי פעמים 'וישבו עליה… לבטח'. אפשר לומר כפי מה שאנו רואין בזמננו שכל זמן שהישוב מאחינו בארץ ישראל היה קטן לפי ערך, לא היו הערביים מפריעים את עבודת הישוב, והיו יושבים יחד עם היהודים בשלום ובשלוה ובמנוחה, ולא הי' נגרם על ידם שום הפסד להמתיישבים מאחינו בני ישראל. אמנם כאשר במשך השנים האלה עלה הישוב והצליח למעלה מדרך הטבע, עד אשר כל הרואה אותו מתפלא מאד, נתקנאו בו הערביים הפראים והתחילו להרוס כל מה שנבנה על ידי אחינו, והפורעים הפילו אימה ופחד על כל הישוב ויום יום נשמע משם בשורות רעות, רחמנא ליצלן. וזהו שמבטיח הנביא בשם ד' שכאשר יבוא זמן הגאולה והיינו 'בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפוצו בם וישבו על אדמתם אשר נתתי ליעקב', אז 'וישבו עליה לבטח'. ושמא תאמר שאימתי ישבו עליה לבטח רק כשבני ישראל ישכרו בתים או שדות אצל הגוים הנמצאים שם, אבל אם יתחילו בני ישראל לבנות בתים ושדות וכרמים בעצמם, אז מחמת קנאה יהרסו הגוים מה שיבנו בית ישראל. על זה מבטיח אני עוד פעם, שאף שיבוא הזמן ש'ובנו בתים ונטעו כרמים', גם אז 'וישבו עליה לבטח' ולא יוסיפו לדאבה עוד, בשביל שאעשה שפטים בהם. אולם בעוונותינו הרבים עדיין לא הגענו למדרגה זו, אבל בטוחים אנו שיתקיימו בנו יעודי הנביאים ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.

(זרע אברהם, עמו' 132)

'גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, כדכתיב אל נקמות ד' אל נקמות הופיע'. ואפשר לומר הכונה שזה ידוע שכל הגזירות רעות שאנו רואין, כרוכות בהן גם כן טובות, כי מפי עליון לא תצא הרעות לגמרי. ומה שרעה לזה, טובה לזה. ואפילו לגבי אותו האדם עצמו, כרוך ברעה גם ענין של טובה. וכמו שביארתי במה שאמר יתרו 'עתה ידעתי כי גדול ד' מכל הא-להים כי בדבר אשר זדו עליהם', עיין שם. ובשביל זה צריך האדם להתנהג גם כן כמו הנהגת הקב"ה, כי 'לדבקה בו' כתיב, היינו שאף בעת שהאדם מוכרח לעשות נקמה, צריך שמהנקמה הזאת תצא גם כן טובה להאיש אשר הוא נוקם ממנו. וזהו שאמרו חז"ל 'גדולה נקמה', והכוונה אימתי נקמה נחשבת לדבר גדול, אם ניתנה בין שתי אותיות, כדכתיב 'א'ל נקמות ד", והיינו כמו אצל הקב"ה שאף כשהוא נוקם במידת הדין, שזה משמעות הלשון 'א-ל', בכל זאת כרוכה בה גם מדת הרחמים, והיינו 'ה' ', כך צריכה שתהיה הנהגת האדם.

(זרע אברהם, עמו' 143, על ברכות דף לג.)

דאמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: בניך ובנותיך נתונים לעם אחר', זו אשת האב. וצריך להבין מה מקרא חסר אם נפרש הקללה כפשוטה, ולמה לחז"ל לפרש כוונת הכתוב באשת האב. ואפשר לומר שחז"ל באו באמת לפרש את הקללה כפשוטה, אולם שלא יעלה על דעת האדם לומר מה קללה היא זו אם הבנים והבנות נתונים לעם אחר, כי הנה רואין אנו לפעמים להיפך שהמתערבים עם האומות משיגים כל הזכיות כשאר תושבי הארץ ונמנעו מהם צרות רבות. ועל זה באו חז"ל להראות הטעות, כי אנו רואין בעת שהאדם נושא אשה שניה ויש לו בנים מאשתו הראשונה, הוא מתנה עמה שתשגיח היטב על בניו מאשתו הראשונה. וכמובן מבטחת לו בכל מיני הבטחות, והניסיון יורנו שאמנם בימים הראשונים מתנהגת עם ילדיו כראוי ובסדר, אבל אחר כך הנהגתה אתם משתנית מעט מעט, עד שלבסוף הנה מגרשת אותם מביתה. וכן בעת שהבנים והבנות נתונים לעם אחר, שאמנם מתחילה נותנים להם לכאורה כל הזכיות וכל טוב, אבל אחר כך מתחילים לגזור עליהם גזירות רעות עד אשר לבסוף מוכרחים הם לעזוב את ארצם בעירום ובחוסר כל, וגם בחרפה ובוז.

(זרע אברהם, עמו' 145, על ברכות דף נו.)

---

הרב אברהם ניסן יפה (ר' ניסן יפה), בנם של הרב רפאל דוב (ב"ר אברהם ישעיהו) ואיטא היענא יפה, היה שוחט עופות ועסקן ציבורי של היהדות החרדית בקהילת וילנה, מזכירו האישי וממקורביו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי. אביו הדריך אותו בדרכי התורה והיראה, ומסר נפשו לגדלו להיות עבד ה', מופלג בתורה וביראה. הוא גדל על ברכי התורה בבית המדרש 'בית שאול' על שם הגאון ר' שאול קצנלבויגן, ולימד 'עין יעקב' בבית המדרש 'שטראשון'. הוא נשא לאשה את מרת שרה הינדא בת ר' חיים סלאוועסני, ונולדו להם מספר בנות.

בשנת תרע"ט (1919) הוציא לאור את ספרו 'ביכורי ניסן', עם הסכמות מאת הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב ליב רובין מווילקומיר, הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד אב"ד קובנה, הרב יהודה ליב פיין הי"ד אב"ד אשמינא והרב מנחם מנדל זלמנוביץ הי"ד מו"צ בווילנה. בשנת תרצ"ט הוציא לאור את ספרו 'זרע אברהם', עם הסכמות מאת הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב חנוך העניך אייגש הי"ד, הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד אב"ד קובנה, הרב משה שאצקעס אב"ד לומזה, הרב יחזקאל אברמסקי, והרב ראובן כ"ץ אב"ד ור"מ פתח תקוה.
עותק אחד מספרו 'ביכורי ניסן' שלח כמתנה באלול תר"ף לרב ישראל רוזנברג, ראש רבני 'אגודת ישראל' בניו יורק, עם הקדשה חמה.

כשהגיעה ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק לווילנה, פעל הרב יפה בשליחות הרב חיים עוזר למצוא עבורם בית כנסת בו יוכלו ללמוד.

בחודש חשון שנת ת"ש, כותב הרב יפה לרב ישראל רוזנברג, גלויה, ובה תיאר את מצוקתו:

ב"ה, מ"ח ת"ש ווילנא
הוד כבוד הרב הגאון המפורסם וכו' כש"ת מו"ה ישראל ראזענבערג שליט"א
למרות רוחי ורצוני כי אם ההכרח יאלצני להודיעו שמצבי כעת נורא למאד כי גועים אנחנו ברעב מרוב היוקר אשר יאמיר משעה לשעה וחושה לעזרתי. ממני אברהם ניסן יפה, מחבר ס' 'זרע אברהם'.

הוא המשיך לעסוק בענייני ציבור גם בהיותו בגטו וילנה. הפרטיזן והסופר, יהודה וילנאיי, מבאי ביתו של הרב יפה, כתב:
הרב יפה היה צנא מלא ספרא, מלא וגדוש תורה וחכמה, ובקי בהלכות חיים ובעל אמונה עמוקה בתורת ישראל וקונהו. היה זהיר במצווה קלה כבחמורה. ואף בתנאי הגיטו הקשים קיים הלכה למעשה את מצות 'והגית בו יומם ולילה' באמצעות תפילה ולימוד תורה בבתי הכנסת ובישיבה שקיימו בגיטו במחתרת.

כששאל יהודה וילנאי את הרב על אודות הפורענויות שנגזרו על עם ישראל, השיב הרב:
אין להטיח דברים כלפי מעלה, בפרט שאנו מצווים לדעת ולשמור על הנאמר: 'דע מה למעלה ממך'. אם אפילו אינן מבין את דברי השם, עליך לקבל את הדין ויהיה איום ונורא כפי שיהיה, כגזירה שיש לעמוד בה ולהאמין באמונה שלימה שאכן זו אצבע אלוקים שאין לערער אחריו. הצור תמים פעלו.

באוקטובר 1942 הורה המפקד הנאצי על סגירת כל בתי הכנסת, הקלויזים ובתי המדרש בעיר, 'לשם מניעת מגיפות ומחלות מדבקות'. אך הרב יפה וחבריו התעקשו להמשיך וללמוד יחד בקביעות את הדף היומי ב'יאגיכעס קלויז. הרב יפה נמנה על חמישה עשר הלומדים שהתעקשו להמשיך בלימודם בערב יום ההילולא של מהר"ם שפירא זצ"ל, ז' בחשוון תש"ג, גם לאחר שקבוצת שוטרים יהודים התפרצו פנימה והחלו להכות אותם באלות על מנת לפזר אותם.

באחד הימים נאסר הרב בידי הגסטאפו ונכלא בבית הכלא 'לוקישקי' בווילנה, והיה צפוי להישלח משם ישר למוות בפונאר. באופן חריג, שוחרר הרב ממאסרו לאחר מספר ימים, וסיפר:

לאחד שנזרקתי לצינוק התחלתי לפשפש בכיסי בגדי. והנה להפתעתי הרבה מצאתי באחד הכיסים ספר תהילים קטן ממדים שהגרמנים לא השגיחו בו בשעה שלקחו ממני כל שהיה לי לאחר חיפושים מדוקדקים. ראיתי בדבר סימן לטובה, אך לא הסתפקתי בזה. ישבתי על הריצפה הקרה סמוך לקיר הרטוב ואמרתי בליבי, אפסוק לי פסוק. עצמתי את עיני ופתחתי את ספר התהלים. פקחתי את עיני בשורה הראשונה בעמוד הימני של הספר היה כתוב: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'. מאותו רגע ואילך הייתי בטוח שאזכה לצאת מבית הכלא ולחזור למשפחתי.

בערב פסח תש"ב היה הרב יפה בין אישי הציבור שאירגנו בגיטו אל אפיית המצות לפסח.

חתימותיו של הרב יפה מופיעות על שני כתבי התחייבויות במחנה קייליס בווילנה בשנת תש"ג. יתכן ועבר מגטו וילנה למחנה קייליס בקבוצה של מורים שהועברו לשם כדי ללמד ילדים.

בי"ח בסיון תש"ג (21.06.1943) הועבר השלטון על הגטאות בליטא מהמִנהל האזרחי הגרמני לאס-אס, וראש האס-אס הורא לחסל את הגטאות באוסטלאנד ולהשמיד את היהודים. בא' באלות תש"ג (01.09.1943) הוקף הגטו לפנות בוקר על ידי כוחות בטחון גרמנים ואסטוניים, ונאסרה היציאה לעבודה. חיילים אסטוניים החלו לעצור גברים ולהוציאם מחוץ לגטו.
הגיטו חוסל בכ"ב וכ"ג באב תש"ג (23-24.09.1943). אלפי ילדים, נשים וזקנים נשלחו למחנות ההשמדה בפולין ונרצחו שם, ומאות זקנים וחולים נרצחו בפונאר. יותר מאלף איש התחבאו ב"מאלינות" (מקומות מסתור) בשטח הגטו, אך רובם נתפסו בחודשים שאחרי חיסול הגטו. מאות אנשי מחתרת יצאו ליערות, שם הקימו גדודי פרטיזנים והשתתפו עם הצבא האדום בקרבות לשחרור וילנה. גם הרב יפה התחבא ב'מלינה' בימי חיסול-הגטו, נלכד על ידי הגרמנים ונרצח בפונאר.

בתו, אסתר יפה, הייתה מהראשונות במחתרת הווילנאית וחברה פעילה באחת מהקבוצות הפארטיזאניות בגטו וילנה. היא ניספתה בקובנה, בהיותה מחוץ לגטו, בשנת 1944.

'לא תירא מפחד לילה גו' מדבר באפל יהלוך' (תהלים צא,ה-ו). עלה בדעתי בעת אמירתו אצל נר ראשון דחנוכה שנת שב"ת, על דרך הקדמת הזהר (דף י') בפירוש הפסוק 'מי זאת עולה מן המדבר' כמה דאת אמרת (שיר השירים ד,ג) 'ומדברך נאוה', ופירוש 'מדבר', לשון דיבור. וכן פירש בזהר הקדוש על פסוק 'אבינו מת במדבר', פירוש בדיבור. והפירוש 'לא תירא… מדבר באפל', אפילו אם דיבורי תורה והתפלה שלך הם עדיין באופל, חס ושלום, בלי חיות ונראין כמו באפילה, אף על פי כן תתחזק כי גם שם אלופו של עולם מאיר, (כמבואר במקום אחר שאותיות התו"ת מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים) כי אפי הכי 'יהלך' פירוש יש להם הליכה. והבא ראיה אשר 'באפל' הם אתוון 'באלף'. 'באלף' הרי אשר אפילו 'באפל' גם שם אלופ"ו של עולם מסתתר.
וכן על דרך דכד הוינא טליה, כבר ד' או ה' שנים בפורים לקח כבוד קדושת אאמו"ר הרהגה"ק זי"ע את הקאזשעכיל שלו היינו הייטל לייבל והפכו השעיר לחוץ והלביש אותי ולמד אותי פורים שפיל: וויא איך פאל גיי איך ['כשאני נופל – אני הולך'], היפך מאמר העולם. ועלה בדעתי ב'אופל' נוטריקון 'וויא איך פאל', 'יהלך', פירוש 'גייא איך' כנ"ל. וכן בהצטרף אות ב' עם אות א' הרי ג', הרי יש בתיבת 'באופל' כל הראשי תיבות 'ווי איך פאל גיי איך' יסודו הוא אלופו של עולם.
וה' יתברך יאיר לנו מאור הגנוז בנרות חנוכה, כי הגם דאיתא בזהר בראשית (דף י"ט ע"ב) 'ויאמר אלקים יהי מאורות', דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה, אתברי קליפה למוחא. ועיין זהר ח"י בפירוש דברי זהר זה (דף ע"ב) וזה לשונו: והאור הזה מאיר מסוף עולם ועד סופו ואינו מתעבה ברדתו למטה, אלא כל כך גדלה הארתו כמו למעלה, וזהו אור שבעת ימי בראשית. עד כאן לשונו. וידוע אשר גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. וצדיקים אמרו שגנזו בנר חנוכה 'אל ה" ל"ו נרות, 'ויאיר לנו'. אמן כן יהי רצון.

(ענף עץ אבות, עמו' יז)

ברכת 'בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי', מתחיל 'נפשות רבות', ומסיים 'נפש כל חי'. דהנה יש נפשות שאין להם חסרון. אכן 'נפשות רבות' שיש להם חסרון. והנה ידוע מס"ה תולדות הטעם אשר התלמיד חכם מוכרח להיות מקבל מן העושר, כדי שיתפרנסו זה מזה. התלמיד חכם בגשמי והעם הארץ ברוחני מן התלמיד חכם. וממילא אלו הנפשות אשר ה' יתברך השפיע להם כל טוב ואין להם חסרון, חסר להם החיות הרוחני, אשר משתלם על ידי שנותן להתלמיד חכם. פירוש על ידי חסרון של התלמיד חכם, כי אילו לא היה חסר להתלמיד חכם לא היה מקבל ממנו בגשמי, ולא היה העם הארץ מקבל מן התלמיד חכם ברוחני. ולזה 'בורא נפשות רבות וחסרונם', פירוש עם חסרון הגשמי שלהם, וזה החסרון עולה במעלה 'על כל מה שבראת' שאר הברואים, כי על ידי זה משתלם גם את אשר בראת בלי חסרון הגשמי. כי על ידי חסרון של ה'נפשות רבות' ועל ידי זה מוכרחים לקבל מן הממלאים בכל טוב בגשמי, ועל ידי זה משפיע ברוחני. וכל זה עשית כדי 'להחיות בהם', פירוש בחסרונם, 'נפש כל חי', בין התלמיד חכם בגשמי ובין העם הארץ ברוחני. ולזה מתחיל רק 'בנפשות רבות' שיש להם חסרון, ומסיים ב'נפש כל חי', אפילו אלו שאין להם חסרון בגשמי.

(ענף עץ אבות, עמו' טו)

'והרווח לנו ה' אלקינו מהרה מכל צרותינו' (מתוך ברכת המזון). נראה לי על דרך שפירש כבוד קדושת  אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זי"ע בראשית (כו,ב) 'כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ'. מבואר במקום אחר על פי משל בן מלך שחטא, ומלך במשפט יעמיד ארץ, ונידן [בן המלך] שילקו [אותו] מלקות בחבל השזור מפ"ו שזורים עב וקשה. ואוהב המלך, כשראה שמה מאד צר להמלך בחשבו מי יודע אם הבן מלך יישאר בחיים מן המלקות אלו, המציא בחכמתו המצאה, ואמר להסנטר שיפרד את החבל מהפ"ו שזורים לפירודים הרבה, עד מספר רצ"א, ואז יהיה רך ודק וקל כמו לשון של ארגמן, ועל ידי זה יקיים הדין [של המלך ואת] בן המלך. ושמח המלך מאד. וכמו כן שם 'אלקים' שהוא דין, כל מה שיתפרד ויתרבה מספרו, או בחילופי תיבות או מילואו, כמו כן יחלש, כי העיקר היא התשובה. וזה 'כי עתה', על ידי התשובה שנקראת 'עתה', על ידי זה 'הרחיב ה" את דיני אלקים שמספרו 'לנו', עד שיתרבה ויתפרד למילואו העולה 'ארץ', וזה 'ופרינו בארץ'. עד כאן לשונו, עיין שם.
ובזה בקשתינו 'והרווח לנו', היינו את מספר שם אלקים, ה' אלוקינו, היינו על דרך מדת הרחמים, שהם שמות הוי' ואל שהוא 'אלה נ"ו', ועל ידי זה יהיה לנו הרווחה מכל צרותינו. אמן כן יהיה רצון מהרה.

(ענף עץ אבות, עמו' יב)

---

האדמו"ר רבי יחזקיהו פיש, אדמו"ר, רב צדיק ומקובל מפורסם בהאדאס, נולד בשנת תרמ"ה (1885, או תרמ"ח 1888, וע"פ דף עד שכתב אחיינו הוא נולד בשנת 1880), לאמו, לאה, ולאביו, מרא דרזין, אב"ד האדאס ומחבר שו"ת 'פרח מטה אהרן' וספר 'קדושת אהרן', הרב אהרן ישעיה פיש בנו של הרב צבי אביגדור מנאפקור, ומצאצאי הגביר הצדיק ר' יעקב פיש מקאלוב שהיה יד ימינו של הרב בקדוש רבי יצחק אייזיק טויב  אב"ד קאלוב.

רבי יחזקיה התחתן עם מרת רחלה פעריל בת הרב ישראל שמעון מאיר וואלדמאן מבארשא, בנו של הרב יעקב צבי וואלדמאן אב"ד בארשא וחתנו של הרב שמואל שפירא מדינוב בנו של הרב הקדוש רבי צבי אלימלך שפירא מחבר הספר 'בני יששכר' ומצאצאי הרב הקדוש מזידיטשוב.

רבי יחזקיה עבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה למאטיסאלקה (סאלקע/ סאלקא). בשנת תרפ"ח נפטר אביו, ורבי יחזקיה החל למלא את מקומו, וחסידיו של אביו החלו נוסעים לחצרו. הרבי גם הקים ישיבה חשובה בעירו.

הוא היה מתמיד וגאון, בקי בתורת הראשונים והאחרונים. הוא התעמק בתורת הנגלה והנסתר, ונודע כאיש קבלה מעשית ועיונית, לפי דרכו של האדמו"ר רבי צבי מזידיטשוב, מחבר הספר 'עטרת צבי'. אף שסבל דחקות, צרות וייסורים, התגבר הרבי לעבודת ה' לשמה, בהתלהבות ובקדושה יתירה, הרביץ תורה ברבים, ופעל לחיזוק הדת והחסידות במסירות נפש. הרבי הכניס ללב חסידיו אהבת ה' ויראת שמים, ולא התעסק בשום דבר מלבד תורה ועבודת ה'. בדרשותיו הוא חדר עמוק ללב חסידיו, עם דברי מוסר ותוכחה, בסגנון חסידי-דרשני מובהק. דבריו כללו פשט המובן לכל אדם, עם רובד עמוק המובן ליודעי סוד, ועוררו רחמים על הכלל ועל הפרט, להמתקת הדינים ולהשפעת שפע לכלל ישראל. קהילת מאטיסאקלה, חסידיו ותלמידיו, דבקו בו, ראו בו איש מופת, ובאו לקבל את ברכותיו ולהיוושע מצרותיהם. אף פעל להסתיר את ידיעותיו המרובות בקבלה, נודעו מופתיו בקרב אלפי יהודים, עד שכמעט נשכחו בעקבות השואה.

הרבי כתב חידושי תורה רבים. הוא חיבר את הספרים 'לב יחזקיה' על התורה ומועדים ועניינים שונים (תש"פ. בהוצאת נכדו הרב אהרן ישעיה פיש), 'לב יחזקיה' על הגדה של פסח (תשמ"ט) וקונטרס 'ענף עץ אבות', על ענייני זמירות וענייני שבת וחנוכה (יצא לאור יחד עם סדר זמירות לשבת שלשה ספרים נפתחים, קרית טאהש, תשמ"ט). הוא גם העתיק חידושים של סבו, שיצאו לאור בספר 'קדושת אהרן' בקונטרס 'זכרון תפארת צבי' (מהדורת 'אהבת שלום', ירושלים, תש"ס).

מכתב שכתב רבי ברוך סאפרין מקאמארנא אל רבי יחזקיה פיש, בתשרי תרצ"ט, יצא לאור בספר 'שלשלת קאמארנא' (ירושלים, תשס"א), עמו' תק"ז. מכתבים שכתבו רבי יעקב משה סאפרין מקאמארנא והרב נטע שעהנפעלד אל רבי יחזקיה פיש, יצא לאור באותו ספר (שם, עמו' ת"ו)..

כאשר נסע רבי אהרן ראטה לגייס כספים לבניין בית מדרשו בעיר סאטמאר התארח בשבת אצל רבי יחזקיה והשתעשע אתו בענייני תורה וחכמה.

רבי יחזקיה עסק הרבה בזוהר הקדוש ובספרי תורת הנסתר. בתקופת השואה ביקש לייחד שמות משמות הקודש למפלת היטלר ימ"ש, אך חזר בו משלא קיבל את הסכמת הרבי מסאטמאר לעניין זה. בתקופת המלחמה גנז רבי יחזקיה כתבי יד, שנמצאו לאחר המלחמה ויצאו לאור.

בשנות הסבל של מלחמת העולם השניה, עורר הרבי את תלמידיו וחסידיו לביטחון בה', לאמונה, לקבלת הייסורים באהבה ולנכונות למסור את הנפש עבור קדושת שמו יתברך. רבים מתורותיו בשנות חייו האחרונות עוסקות בעניין מסירות הנפש. בשנת תש"ד,

במוצאי חג הפסח טען הרבי את כתבי ידו ואת כתבי היד של אביו ושל משפחתם בבור בקרקע עזרת הנשים בבית מדרשו. את הבור הכין מבעוד מועד, כשהתחילו הצרות באירופה. מיד לאחר חג הפסח, נכלאו רבבות יהודים ממאטיסאלקה ויהודים מהסביבה בגיטו צר ובתנאים איומים. הרבי עבר בין הכלואים, עזר ככל הניתן ועודד את רוחם. הוא היה בטוח שהגאולה קרובה וטען: 'כלום לא כדאי לסבול קצת, בטעם יבוא משיח?… אם אנו רואים השערוריה הגדולה בוודאי בא יבוא כרגעים משיח צדקנו. ואם חס ושלום לא, אלא שהגיע הרגע האחרון, בוודאי צריך להתחזק בשמחה, ולהיות באותו הרגע צלול דעת ולקיים מצות מסירת נפש בשמחה'.  

בכ"ה באייר תש"ד גורש הרבי עם יהודים רבים בצפיפות איומה ברכבת מגיטו מאטיסאלקה לאושוויץ. בהיותו בדרך היה הרבי מלא אמונה, תקווה, בטחון ונחמה, עודד את אחיו לקדש את השם, ואמר 'מחר נתראה עם אבינו'. הרבי הוסיף כי לעולם אסור למחול לרשעים הגרמנים, אך על היהודים הנשארים בחיים לנקום בהם: 'אם רצון הבורא הוא כי יהודים יקדשו את שמו, עליהם לעשות כן. אך חובה לנקום בגרמנים, המקשים להשמיד את כל היהודים, כדי שלא יישאר, חלילה, שום יהודי שיקדם פני המשיח'. בין ספריו נמצא פתק בו כתב שם וייחוד שצריך לכוון בעת מסירת הנפש על קידוש השם. הרבי נהרג על קידוש השם באושוויץ, לאחר אמירת ווידוי בהתלהבות, בכ"ח באייר תש"ד. רעייתו הרבנית נהרגה על קידוש השם בי"א בסיון תש"ד.

ילדיו של הרבי היו:

• בתו הינדא לאה הי"ד, ובעלה רבי ברוך אברהם ריזל הי"ד, ממלא מקום אבי חותנו, כאב"ד האדאס, והיה שם ראש ישיבה. נספו עם ילדיהם בשואה בכ"ח באייר תש"ד.
• בתו חיה יטל הי"ד ובעלה רבי חיים אורי יעקבוביץ הי"ד, רב גאון מפורסם בפאביאנהאז, שעמד בראשות ישיבה במאטיסאלקא. נספו בשואה עם ילדיהם בכ"ח באדר תש"ד.
• הרב צבי אביגדור פיש הי"ד, היה רב חסיד מפורסם באדאני, ומתלמידיו המובהקים של רבי אהרן ראטה. בשנת תרצ"ח הוציא לאור את ספרו של סבו 'קדושת אהרן'. נספה בשואה בשנת תש"ד.
• ר' יעקב, שנפטר בצעירותו, בהיותו כבן עשרים.
• בנו הרב אליעזר פיש, כיהן כאב"ד קאדשארד (בגלילות סאלקא). בתום מלחמת העולם השנייה, כשהוא השורד היחיד מכל בית אביו ומשפחתו, חזר לעיר מאטע-סאלקא שם מצא את כתבי היד שטמן אביו, ומילא את מקום אביו כאב"ד סאלקא לבקשת הקהילה האורתודוקסית שיסדו שם פליטי השואה. בשנת תש"ז היגר לארה"ב והתגורר בוויליאמסבורג. רעייתו מלכה בת הרב אשר אנשיל הלוי יונגרייז אב"ד פ' יארמוט, נהרגה עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד עם בתם הילדה טויבא צפורה.
• הרב ברוך אברהם הי"ד, שימש רבות את אביו האדמו"ר ונשא לאשה את טעמא הי"ד בת הרב משה טייטלבוים אב"ד טעטש.
• הבחור יצחק הי"ד.

ראה: אלה אזכרה ד, עמו' 75-70; אנציקלופדיה לחסידות ב, עמ' קפט-קצ; אדמו"רים שנספו בשואה, עמו' 124-122; הקדמת 'לב יחזקיה'.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו". יש לדקדק דהוא ליה לומר "ושכנתי בתוכה" ולא "בתוכם". רש"י ורמב"ן הקשו מאי "וכן תעשו" בא כבר אמר "ועשו לי". גם צריך טעם על הכרובים, ועמון ומואב שחקו על זה בעת החורבן שגם לנו יש פסילים חס ושלום בקדשי קדשים. ולמה כנפים סוככים, ולמה פניהם איש אל אחיו.

ויש לומר כמו שכתב בפרשת בראשית שסיום התורה באות ל' ופתיחתה באות ב' והוא 'לב', דכמו שהלב משפיע חיות, ולא ינוח ולא ישקוט יומם ולילה, כן התורה הקדושה משפעת חיות לכל ישראל ולכל העולם, עיין שם. והנה על ידי שהלב יום ולילה לא ישבות מתרבה בו החמימות, וכדי שלא תוקד באש חמימותה, לכן נברא הריאה להניף עליו תמיד כדי לקרר חמימות הלב. וזה תכלית הריאה לבד להניף בכנפיה תמיד על הלב. והלב והריאה יש להם מדור בפני עצמם, כי הטרפש היא המחיצה המפסקת בינם לשאר איברים פנימיים כידוע. וממש על דמיון זה היה המשכן. בקדשי קדשים לא היה אלא הארון והלוחות בתוכו, והיינו תורה הקדושה שהיא בחינת לב, ועל הארון היו הכרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת, כמו הריאה על הלב, והפרוכת הבדיל בינן לשאר כלי המשכן כמו הטרפש. ומכאן נדע שכל אדם הוא מקדש מעט, שנברא על תבנית המשכן. וזהו שכתוב "ועשו לי מקדש", ואז יראו כי "ושכנתי בתוכם" ממש, כי תבנית האדם כתבנית המשכן. וכיוון שעיקר קיום התורה הוא על ידי תינוקות של בית רבן, על כן הייתה צורת הכרובים כתינוק. וכדי שלא יאמרו חס ושלום אם הקב"ה אוהב את עוסקי תורה יפרנסם הוא ולא אנחנו, כמו שאמר טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא בצדקה לעניים (בבא בתרא י'.), לכן הייתה צורת הכרובים הסוככים על הארון צורת אדם להם, למען דעת שהחיוב מוטל על בני אדם לסוכך על עוסקי תורה, שהם בחינת ארון הברית ולפרנסם די צרכם. וזהו שכתוב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", כלומר שמתבנית המשכן וכליו תלמדו שגם אתם תעשו בביתכם ובעירכם כמעשה המשכן וכליו, דהיינו להגן על עוסקי תורה הקדושה ולפרנסם, דאף על פי שיש ביד הקב"ה לפרנסם, אבל רצה הקב"ה לזכות את ישראל, שתשפיע תורה הקדושה חיות לכולם, "כי הוא חייך ואורך ימיך" כתיב כמו הלב. וכמו שטורחים תמיד כדי להוביל המובחר שבמאכל ומשקה לחיך וממנו השפעת חיים, כי הדם הוא הנפש, כן צריך לטרוח לפרנס עוסקי תורה הקדושה כי ממנו השפעת החיים לכל ישראל ולכל העולם. וזהו שאמר "וכן תעשו" כלומר כמעשה המשכן.

(הרב נפתלי צבי בראך הי"ד, דבר נצ"ב, פרשת תרומה, עמו' פה)