אנחנו מחויבים למסור נפשנו עבור כלל ישראל שלא יכרתו חס ושלום מכרם ד' צבאות / הרב צבי הירש קוויאט הי"ד
נדרשתי ללא שאלוני, נמצאתי ללא בקשוני, אמרתי הנני הנני שמעו אלי מבקשי ה', הקשיבו אלי עם ד' החרדים על עלבונה של תורה, עורו עורו לבשו עז, אל תראו מחרפת אנוש ומגדופותם אל תחתו, עת לעשות לה' בעת אשר הפרו תורתך. וידוע מאמר התנא האלקי ר' שמעון בן יוחאי (ירושלמי ברכות פ"ט), אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד, עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כנגד כולם, מאי טעמא הפרו תורתך עת לעשות לד'. למה נרפה ידינו ורגלינו מלעמוד בפרץ הבת ירושלים. אהה! אהה! איך נפל ארצה קרן התורה ושודד דגל תפארת ישראל, איך נוכל לקוות על גאולת ציון וירושלים בעת המרה הזאת אשר לא גדרנו פרצת אבותינו שגרמו בעונותיהם להחריב שני בתי מקדשים. וידוע מאמרם ז"ל, כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו (ירושלמי יומא פ"א). איך נוכל לצפות לישועה בעת אשר אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ, עת רצח וגנב ונאף פרצו, ודמים בדמים נגעו. תורה תורה חגרי שק, התפלשי בעפר, איך נפלת ארצה, אין דורשך ואין מבקשך, נשבת זכרך מבחורי ישראל. למה נישן ונתייאש מלעמוד בפרץ השה הפזורה והצאן הנדחה? הוי רועי ישראל! איך נפצו הצאן, איש לדרכו פונה מבלי רועה, אין דורש ואין מבקש. מה נשיב בעת שידרוש ד' מאתנו את צאנו. למה נְלָכד בנבואת האלקי יחזקאל ל"ד לכן הרועים שמעו דבר ד' הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם.
ואל נאמר מי יוכל לעמוד בפרץ בעת המרה הזאת, בעת שגברה המינות והכפירה, בעת שנתרבו רציחות ושפיכות דמים, בעת אשר בן קם באביו ובת קמה באמה ועבד באדוניו, עת אשר הצאן ירעו את הרועים. לא, לא, חוב קדוש מוטל עלינו מנהלי עדת ישראל לצאת לקרב נגד המדיחים והמשחיתים כרם ד' צבאות, עלינו חוב קדוש לחפש ולחקור בשל מי הרעה הזאת ומהיכן היא צומחת ואיה מקורה מקור טמא. בכדי שנוכל לעקור ולשרש הרעה הזאת עד תכליתה. איך לא נבוש שבזמן קצר נגדע קרן ישראל מתורה ומצות ונשחתו במדות עד שאבדנו את נס תפארתנו שמבני אברהם יצחק ויעקב אנחנו. לא כן רבותינו שבגולה, הקיצו משנתכם זקני הדור, חגרו מתניכם, עמדו מתרדמתכם, נחלץ חושים לפני בני ישראל להדריכם בדרך ישרה לסקל האבנים ולעקור הקוצים והברקנים ונכבשה מלחמת ד'. חוב קדוש מוטל על כל החרד לדבר ד' לדבר מזה בשכבו ובקומו כמצות קריאת שמע ולא להסיח דעת מזה אף רגע אחת. אנחנו מחויבים לעשות אספה רבה מכל רבני וגאוני ארץ במרכז המדינה בעיר גדולה בווארשא או ווילנא או מינסק או ביאליסטאק כאשר יסכימו על זה רוב דעות ושם נתאחד לחקור כל דבר שרש. ובאמת החוב מוטל על עם ד' גביריו וקציניו ליסד בקביעות בית ועד לחכמים, כאשר התנהגו אבותינו ורבותינו הקדושים מימי קדם, גם בעת גלותם, כידוע ליודעי קורות עם ישראל מיום היותם לעם ה'. אנחנו מחויבים למסור נפשנו עבור כלל ישראל שלא יכרתו חס ושלום מכרם ד' צבאות. נלמדה מאדון הנביאים שמסר נפשו עבור צאן מרעיתו. קראו מעשה דפילגש בגבעה אשר נתקבצו כל ישראל כאיש אחד חברים ומסרו נפשם לבער הרעה מישראל, ואף כי בעת המרה הזאת אשר רואים אנחנו בעינינו ושומעים אנחנו באזנינו מעשים אשר לא יעשו מדי יום ביום באין מוחה, אשר גם המעשה דפילגש בגבעה כאפס וכאין תחשב נגד הרעות הנעשות כיום, עם ה', חזקו ונתחזק, לא נחשה ולא נשקוט ער תצא כנגה צדקתנו, עד יראה ד' בצרותינו ויבחון לבבנו אם באמת ובתמים אנחנו אתו, אז יאמר לצרותינו די וכבוד ד' יזרח ורוח קדשו יצא ממרום להלהיב לבות עם ישראל לעבודת ד' ויקוים בנו דברי מלאכי, אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו. כאשר נדבר איש אל רעהו באמת, נקום ונתחזק לבנות פרצות ישראל ונרים קרן התורה והמצות ולא נביט למחרפינו ולמגרפינו, אז ויקשב ד' וישמע לקול דברינו ויושיע אותנו להעמיד הדת על תלה ולרומם קרן התורה וישראל, כידוע מאמרם ז"ל בירושלמי (פאה פ"א), שכל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו הוא מתקיים, כמה שנאמר למשה מסיני. ויקוים בנו מאמרם ז"ל תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שלום בפמליא של מעלה, שלום בפמליא של מטה ובזכות זה נזכה באמת לגאולת ציון וירושלים במהרה בימינו. אמן ואמן.
אלו דברי הכותב וחותם באמת מלוכ"ח העומד מוכן לקול הקריאה, עבד לעבדי ד', המשתחוה מרחוק מול הדרת קדשם ואת כבוד קדשם ותורתם הסליחה.
צבי הירש בהגאון מהרי"ץ קוויאט זצ"ל מחבר ספר 'חמדת צבי' החופ"ק פיעסק פלך גראדנא.
('קול קורא אל עם ד' ואל רבניו וחכמיו וסופריו', קול יעקב, כ"ח אב תרס"ז, 08.08.1907)
בעז"ה יום ג' ג' אלול לסרר צדק צדק תרדף פה פיעסק.
ההכרח יאלצני להכביר מילין ולרבר קשות נגד חכמי הדור אדירי התורה ולהוכיחם על פניהם, בטח אמצא חן בעיניהם יותר מאשר אם הייתי חונף אותם, כמאמר החכם: 'מוכיח אדם אחרי חן ימצא'. זה שבועות שנים אשר יצאתי ב'הקול' נגד גאוני הדור לעוררם ולהקיצם שיעמדו לקרב לעשות חיל להחזיר עטרה ליושנה ולהעמיד הדת על תלה. שם הוכחתי לדעת בראיות ברורות וטענות צודקות שחוב קדוש מוטל עליהם על פי דין תורה להשתדל בזה ולא לחשות מזה. צר לי מאד שלא נדפס פתגמי הקדום ב'הקול' היומי היוצא בכל תפוצות ישראל, הכינותי את עצמי באזנים קשובות לשמוע בקול דברם מה בפיהם מי בהם ירא ד' השומע בקול דברי. ימים עברו ואין קול ואין קשב. קול ענות חלושה אנכי שומע, רבנים מעידות קטנות יצאו ממחבואיהם, הכפירים שואגים באזני האריות להקיצן מתרדמתן והן רובצות במנוחה במעינותיהן באין שומע לקול הכפירים. יודע אנכי מאמר החכם, 'ברוב דברים לא יחדל פשע', אבל אהה? איך אוכל לחשות, מי שמע בזאת? מי ראה כאלה? שמה ושערוריה נהיתה בארץ, גברה הכפירה, רבה הרציחה, מוסדי הרת עומדים לנפול, עמודי העולם רופפום. מעי, מעי אוחילה, קירות לבי הומה לי, אוי לנו כי פנה היום, נטו צללי ערב, החשך כסה ארץ ותהי האמת נעדרת. חשבתי דרכי, אלכה לי אל הגדולים ואדברה אתם, כי המה יודעים דרך ד', כי מי יורה דעה ומי יבין שמועה. נסיתי את ידי ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך. זחלתי ואירא מחות דעי אתכם, יען כי צעיר אנכי לימים ואתם ישישים. הוחלתי לדבריכם ערד תחקרון מילין בעצה ותושיה ותשמיעו בהוד קולכם: 'הננו, הננו, עומדים אנחנו בכל עוז נפשנו ליום מוכן כאשר ישמיע הקול קורא, מוכנים אנחנו להשתדל בכל כחנו כאשר יורנו ד', גם אתם הצעירים מנהלי עדת ישראל עמדו לעזרתנו, היו מוכנים לקול הקריאה בעת שישמיע הפעמון קולו'. לו עשיתם כן, לו שמענו כן מפיכם, אז ידענו כי צדיקים אתם, קדושים אתם, כאשר יורונו חז"ל, למה הדבר דומה לפעמון זהב והקול שלו מן מרגליות, כן הצדיקים מטיבים לעצמן ולאחרים, שנאמר 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו' (מדרש אמור). אבל אהה, הפעמוני זהב אינם רוצים להשמיע הוד קולם, אין מענה בפיהם. על מה זאת, מדוע אתם מחשים ומדוע הרפיתם ידיכם בעת שהלהב גדול ומה יוצא מזה. אמנם החכם מכל אדם אמר 'חושך אמריו יודע דעת וקר רוח איש תבונה'. אבל עת לכל חפץ, לא כל העיתים שוות, עת לחשות ועת לדבר, עיניכם לנוכח יביטו, המצב הנורא השורר בתוך עם ד' העזובה והנפוצה בארבע פנות הארץ, איך מדי יום ביום נופלים מוסדי התורה חלק המעשי. חזות קשה הוגד לי, שמעתי ותרגז בטני שעומד להתפרץ בכמה קהילות גדולות חלול שבת בפרהסיא, מטעם שאין מי שישתדל לעמוד בפרץ לחלצם מן המצר להרשות להם לפתוח חנותם ביום הראשון, אשר זאת באמת נקל להשיג רישיון מהממשלה יר"ה, אם נשתדל לשם שמים, הן לא קצרה יד ד' להושיע, אם נדרוש בלב שלם.
מעולם דרכי שלא להתגרות עם תלמידי חכמים ובפרט עם רבנים ולא לבחון ולבדוק אחר מעשה בית דין. אך עתה באה העת לא אוכל לחשות ולהתאפק מלריב ריב ד'. את זה ראיתי יוצא ב'הקול' מחמשה רבנים מפורסמים יושבי על מדין בעירות גדולות, מאמר 'הזהרו במצות ציצית', לא אכחד מכם הפליאה הגדולה השמה קן בלבבי על הני גברא רברבי צנתרי דדהבא, מה עלה על רוחם לקנות שלמות בזה, הכי אין להם לנגד עינם פרצות רחבות והריסות גדולות אשר באמת אם לא נשכים ונקדים פני הרעה בעת אשר עדיין אין פרוץ מרובה על העומד לגדור ולבנות חומת הדת. אהובי וידידי לכו נא ונוכחה. אמת שגם מצות ציצית שקולה ככל התורה כמאמרם ז"ל ומלא בכל פנות חז"ל אזהרות במצות ציצית. אבל לא זו הדרך, הראיתם איש עובר בנהר ושטף מים רבים עוברים על ראשו באין מציל והוא יסלסל בשערו, השמעתם בעת שהשלהבת אחוז בכל פינות הבית והלהב עולה עד למרום, יסיח דעתו לדבר אחר. לא כן צריך להיות. אחי ורעי, הרימו עיניכם הביטו וראו בעינא פקיחא אם בעתים הללו אשר באנו באש ובמים, אש מתלקחת אחז בכלי חמדתנו מים רבים הגיע עד נפשנו, העת עתה לסלסל בשערות ולהתייפות ולהתעסק בדברים שאינם נוגעים להריסת התורה ולחופש הדת, כל זאת אם נניח הדבר שבאזהרותיכם כוונתם להלכה וכתורה יעשה, ברם אם נבוא לעומק יהושפט לפי עניות דעתי לא קלעתם אל השערה ולא כוונתם להלכה במחילת כבוד תורתכם הרמה. ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
א. כתבתם שנתברר לכם על פי דו"ח שאומן אחד עשה ציצית כפולים שמונה דקים מחוטי מטוה של טליתים אשר לא נטוו לשם ציצית ומסרם לאחרים והכשיל בזה כמה אלפים מישראל בביטול ציצית וברכה לבטלה, ובשביל זה פסלתם כל הציצית בכל אתר ואתר בלא הכשר. תמה אני, וכי בשביל שאחד אבד נאמנותו וכשרותו, יאבדו כל ישראל חזקת כשרותם וגם חזקת אומן לא מרע אומנתו, טוביא חטא וזיגוד מנגד, איש אחר יחטא ועל כל העדה תקצפו? וביותר מדוע חסתם על הנבל הזה החוטא ומחטיא את הרבים, וכסיתם את שמו לבלי לגלות קלונו ברבים, אשר באמת על פי דין תורה מחויבים אתם לפרסם שמו הטמא ולבער הרע מקרב ישראל. ואתם לא כן עשיתם, על הפושע הזה חסתם, וקיימתם דין כיסוי, ולא חסתם על כבודם של ישראל ועל ממונם לחשוד אותם שלא כדין;
ב. כתבתם שהעידו לפניכם אומנים עד הציצית כפולים שמונה דקים, שאי אפשר כלל לעשותם אם לא מחוטי מטווה לטליתים. שרי התורה, וכי בשביל עדות כזו נוכל לפסול, הכי כל האומנים שווים במלאכתם. ומלבד זאת, הכי לא יוכלו לחשוב בעת הטוויה לשם מצות ציצית? אתמהה! גם אין לפסול כל הציצית שבעולם בשביל הציצית של הפושע, הלא כלל גדול בתורה 'אחרי רבים להטות', ועיין יורה דעה סימן ק"ד ובאורח חיים סי' ל"ב סעיף נ' ובמגן אברהם סעיף קטן פ"ו כללי הדינים הנוגעים לזה;
ג. כתבתם שנכשלים על ידי זה באיסור הוצאה בשבת, כי כל היוצא בשבת בטלית שאינה מצויצת בהלכתה חייב חטאת. במחילת כבוד תורתכם הרמה דבר זה מביא לידי גיחוך, כל הרואה ישתומם על המראה הזאת שחבל רבנים גדולים נפלו ברברבתא בדבר שגם בר בי רב דחד יומא לא היה טועה. ולפי דבריכם אם היה זאת בזמן הבית מביא חטאת על פי הוראה שלכם, ובאמת הייתם נכשלים באיסור חולין בעזרה, באשר אראה לכם מפורש ושום שכל, דעיקר הסברא מה שחייב חטאת היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה כתבו התוספות והראשונים מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו, שדעתו עליהן עד שישלימו ויעשה ציצית, דאם לא כן קשה לבטל החוטין לגבי הבגד. וכן מבואר באו"ח סימן ש"א סעיף ל"ח, וזה לשונו: מפני שאותם החוטין חשובין הן אצלו ודעתו עליהן עד שישלים ויעשהו ציצית. וסברא זו לא שייך רק בציצית כשרין, אלא שפסל ציצה האחת או חוטין אחדות והשאר כשרות, ולפיכך אינן בטלין החוטין הכשרין לגבי הבגד מטעם חשיבותן, והוי משא. אבל באזהרה דירכו דהחשש שלכם שמא כל החוטין פסולין מטעם שלא נטוו לשמן ואין להן שום חשיבות, וממילא הן בטלין לגבי הבגד, ואיך נוכל לחייבו חטאת בנידון זה. וכן כתב הט"ז באורח חיים סימן י"ג ס"ק א', דאם כל החוטין פסולין לא שייך הדין דחיוב חטאת וזיל קרי בי רב הוא.
אהובי וידידי רועי עדה ישורון סלחו לי על אשר אני פוגע בכבודכם, כי לבי יכאב לי ועלי לבי דווי, איך קדרו שמים וחשכו הכוכבים, כסו חרולים על פנינו, על מה אבדה הארץ, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, דאגה בלב איש ישיחנה, אדברה וירווח לי: אנחנו אשמים בזה, על מה אנחנו יושבים בחבוק ידים, המכשלה הזאת תחת ידינו, אנחנו נתן דין וחשבון, ד' במשפט יבוא עמנו, יום נקם לד' ושנת שלומים. אנחנו מחויבים להתאזר על ידי ועד של חכמים איך לגדור כרם צבאות, איך להרים קרן ישראל, איך לחזק מוסדות התורה חלק המעשה, וכל זה מזקנים נתבונן הגאונים הצדיקים והקדושים. אתם עמודי ישראל עליכם ראשי עם קדוש מוטל להיות מהעומדים בראש בהענין הקדוש הזה, אליכם הקול קורא פנו דרך ד' ישרו מסלה לאלקינו הרימו מכשול מדרך עמי, חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו, קומו זקני ישראל החרדים לדבר ד' עושו ובאו האספו כי עליכם הדבר מוטל, עוצו עצה ודברו דבר כי עמנו אל. וזאת העצה היעוצה על כל הארץ, העבירו קול במחנה לכל רבני הגולה להקבץ ליום מוגבל וכל אשר לא יבוא יבדל מקהל הגולה. התעוררו לקראת ד' לעשות אגודה אחת בלב שלם ובקשר אמיץ וצאו בקול קורא בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין להתכנש בכנשתא רבה, וכדנה תאמרון להון: להוא ידוע לכון חכימי דישראל די רוח אלהין קדישין ביה להכנא לזמנא דנא, ואז נעשה ונשמע כולנו באמץ דוח ובלב כביר לעזור לכם בכל מאמצי נפשנו עד יערה עלינו רוח ממרום והעם ההולכים בחשך יראו אור גדול, אז יבקע כשחר אורינו והלך לפנינו צדקנו וכבוד ד' יאספנו. ומוכנים אנחנו לקול תרועתכם להמקום המקודש להיות ועד של חכמים, ובזכות זה נזכה לשמוע בקול שופר של משיח לקבץ פזורי ישראל, ואז יתרומם קרן התורה וישראל במהרה בימינו אמן ואמן.
הכותב וחותם באמת ומצפה לישועת ד' צבי הירש בהגאון מהרי"ץ ז"ל קוויאט, מחבר ספר 'חמדת צבי' החונה פה קהילת פיעסק פלך גראדנא.
('טובה תוכחת מגולה מאהבה מסתרת', קול יעקב, י"ט אלול תרס"ז, 29.08.1907)
הרב צבי הירש קוויאט הי"ד, רבה של פעסקי (מחוז גרודנה), נולד בשנת תר"ל (1870) לאימו מרת אסתר ולאביו הגאון הרב יצחק קוויאט, רב ואב בית דין בקהילת ראש (ראסי', מחוז גרודנה) ודיין בבית הדין בווילנה. משפחתו הייתה משפחת תלמידי חכמים שכיהנו במשך שבע דורות בהנהגת הקהילות בליטא. הרב צבי הירש למד בישיבת וואלוז'ין, שם היה תלמידם של הנצי"ב ושל רבי חיים מבריסק. הוא כיהן כר"מ ומורה צדק בקהילת ביאליסטוק, ומשנת תרס"ו (1906) היה רב וראב"ד פיעסק.
אחיו, הרב דוד קוויאט מילא את מקום אביהם בקהילת ראש.
אחותם מרת ראשה דבורה, ובעלה הרב שמואל אליהו רוז'נסקי מסלונים, הצליחו לעלות לארץ ישראל, לאחר שבתם אסתר עלתה לארץ בשנת 1933 בהיותה בת 18 יחד עם קבוצת גרודניה, עבדה ברוקחות בתל אביב והצליחה לסדר סרטיפיקטים להוריה ולאחיה.
העיירה פיעסק והעיירה הסמוכה מוסט שכנו על גדות הנהר נימן במערב רוסיה הלבנה, בין גרודנה ללוולקוביסק. אנשי העיירות התפרנסו בעיקר מהנהר ומשוק איכריים שהתקיים פעם בשבוע בכיכר רחבת ידיים. תושבי העיירות היו אנשים פשוטים, צנועים ויראי שמים, שהסתפקו במועט. רובם עמלו כל השבוע לחסוך לקידוש שבת וחג, והאמידים הבודדים בקהילה החזיקו את קופת הצדקה לסייע לעניים, לחולים, לאלמנות וליתומים.
הרב צבי הירש הוציא לאור בעיר ורשה בשנת תרנ"ט (1899) את ספרו 'חמדת צבי' חלק א – בענין נאמנות עד אחד, על פי הבבלי והירושלמי, והפוסקים הראשונים והאחרונים, ו'את ספרו 'חמדת צבי' חלק ב – ובו חידושים על מסכתות שבת, עירובין ופסחים. בהסכמה לספר כותב הרב יוסף שלופער מסלאנימא על המחבר כי הוא 'הרב המאור הגדול עדיו לגאון החריף ובקי סוע"ה (סיני ועוקר הרים) כש"ת מוהר"ר צבי הירש קוויאט נ"י בהרב הגדול המנוח מ' יצחק זצ"ל הגאבד"ק ראסי'… ואשרי העיר אשר הרב המאוה"ג (המאור הגדול) ישכון בה כבוד בתורה ולומדיה'. בהקדמת ספרו כתב הרב צבי הירש כי הוא שמח לגמרה של מצווה בהדפסת חידושיו לדורות עד כי 'אין לשער גודל השמחה והנאה של מצוה שישי לי כעל כל הון'.
בשנת תרס"ט הובאו חידושים משמו בכתב העת 'יגדיל תורה', שנה א, קונטרס ה, עמו' 56.
הרב התחתן עם מרת קיילה (רוחמה) בת משה בער ורבקה הדסה פולוטובסקי, ונולדו להם תשעה ילדים.
בשנת 1907 פרסם הרב שני מאמרים בעיתון 'קול יעקב' מתוך דאגה עמוקה בשל נטישה מתרחבת של שמירת המצוות. במאמריו קרא הרב לכל גדולי הדור להתאחד ולהתכנס על מנת לפעול לתיקון המצב.
בשנת תרפ"ד (1924) הוציאו החפץ חיים והרב חיים עוזר גרודזנסקי קול קורא לציבור לתרום באופן להחזקת התורה בתמיכה כלכלית קבועה בישיבות. הרב צבי הירש קוויאט היה בין הרבנים הרבים שצירפו את חתימתם בתמיכה בקול קורא זה.
בשנת תר"צ (1930) פרצה שריפה בעיירה, נשרפה משפחה אחת ומאות תושבים נותרו חסרי כל. הרב פעל לטובת הנזקקים והוציא קריאה בעיתונות, יחד עם עמיתיו, על מנת לגייס תרומות לשיקום נפגעי השריפה.
בשנת 1939 נכבשו פיעסק ומוסט על ידי הסובייטים ובשנת 1941 הם נכבשו בידי הנאצים, שהעבידו בפרך, הרגו ושרפו חיים את יהודי העיירות, וגרשו את חלקם לגטו וולקוביסק. ביום חורף קר ומושלג, בחודש טבת תש"ב (1942), גורשו בני הקהילה למחנה ההשמדה טרבלינקה.
מתוך אלפי אנשי הקהילה, שרדו רק בודדים, שהיו מקרב ניצולי המחנות ומקרב הפרטיזנים.
ישנן מספר גרסאות על נסיבות מותו של הרב:
על פי דף עד שכתבה בתו, הרב נפטר מהתקף לב בתקופת השואה, במצור ובמצוק.
על פי שרה אפשטיין, (ספר הזכרון לקהילות פיעסק ומוסט, עמו' 195) הרב קוויאט, אשתו, בתם ובעלה ושתי בנותיהם נשרפו בשריפה גדולה בביתם.
שמו של הירש קוויאט מופיע ברשימת נרצחים בעיר ווקוביסק בשנת 1941.
רעייתו של הרב צבי הירש ורבים מבני משפחתו נספו גם הם בשואה, ובהם:
- בנו, הרב יצחק, מלובלק, שכיהן כמזכיר בית דין רבני. רעייתו חיי מניה לבית אלטמן, ובנם אשר.
- בתו מרים, ובעלה צבי הירש קוויאט (ב"ר דוד קוויאט) ובנותיהם אסתר ושרה'לה.
- בנו, זאב (וועלוול).
- בתו, אסתר קוויאט, שעבדה כמנהלת חשבונות.
- בנו מאיר, עבד כמורה. רעייתו נחמה לבית פורמנסקי, ובניהם משה בער ומוטל'ה.
- בתו, רבקה דוקטור, שהייתה מורה, בעלה הרב אליעזר, ובנם מנחם.
- בנו, שמואל, ורעייתו רחל.
- אחייניתו, חנה קפלן, (בת אחיו הרב דוד), אשתו של יצחק מנדל, ובנם דוד.
- אחות אשתו, דינה גינצבורג, אשת יעקב.
- בן דודו, ר' שמעון יצחק קוויאט, ורעייתו חיה-הענא.
בתו פרידה עלתה לארץ ישראל בסיועו של ד"ר זרח וורהפטיג. היא התחתנה בארץ עם יהודה יהודאי שכתב על חותנו שהיה 'איש תורה, אציל נפש ונבון מאד'. פרידה הצליחה לשלוח סרטיפיקט לאחיה הקטן, יעקב, ולהציל אותו. הוא הגיע לארץ ישראל ברכבת האחרונה מווילנה. יעקב קוויאט, שינה את שמו ליעקב פרח. הוא התחתן עם בת דודתו, רחל לבית רוז'נסקי. לאחר פטירתו בכ"א חשון תשס"ב (1961), הוא נקבר בבית בעלמין בהר המנוחות בירושלים. על מצבתו מוזכרים בני משפחתו שנספו.
פרידה הנציחה את קרוביה שנספו באמצעות מילוי דפי עד ב'יד ושם' לזכרם.
בספר הזכרון לקהילות פיעסק ומוסט, עמ' 272, נכתב כי פרידה יהודאי היתה אחת הפקידות הבכירות בוועד הקהילה בחיפה, ו'בנתה לאביה, שהיה צדיק וחלש, בית בהר הכרמל'. אך כאמור, הרב נספה בשואה ולא הצליח לעלות לארץ ישראל.
בשנת תשס"ט (2009) הוקמה אנדרטה על מקום העיירה פיעסק החרבה לזכר שישים יהודים שנשרפו שם.
הרב אליעזר הלוי מישל (מישעל) אב"ד טורקא (שבגליציה המזרחית), נולד בעיירה שצ'ריץ (שעל יד לבוב) בשנת תרכ"ג (1863), לאביו, הרב החסיד ר' דובער מישעל, ולאימו, מרת בריינטשא בת ר' יואל רוזמן.
הרב אליעזר התמיד בתורה מאז ילדותו, בלימוד מעמיק ומפולפל, בהלכה, באגדה ובדרשות, ונשא ונתן במכתבים עם גדולי דורו. בתחילה למד אצל מלמדים פרטים, ומגיל בר מצוה למד בקלויז שבעיירתו. הוא העביר שיעורים, והיה תלמידו של הרב צבי הירש אורנשטיין אב"ד לבוב.
הוא נשא לאשה את מרת שרה מלכה בת הגביר ר' שמואל מרדכי אינגר מראדיחוב, ונולדו להם ארבעה ילדים: יצחק צבי, אברהם משה, ציפורה אשר הרב דוד נפתלי כהנא וגולדה אשת הרב שלמה הערץ הי"ד. לאחר מספר שנים בהם היה ר' אליעזר סמוך על שולחן חותנו, החל לכהן בשנת תרמ"ה (1885) כאב"ד בגאלגא (יאליגורי, שבמזרח גליציה).
הרב חיבר מספר ספרים ובהם: 
