קטגוריה: תפקידם של תלמידי החכמים

אמר רב אמי: מאי דכתיב 'כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך' (משלי כב,יח) אימתי דברי תורה נעימים, בזמן שתשמרם בבטנך. ואימתי תשמרם בבטנך, בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. רבי זירא אמר מהכא: 'שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב' (משלי טו,כג), אימתי שמחה לאיש, בזמן שמענה בפיו. לשון אחר: אימתי שמחה לאיש במענה פיו, בזמן שדבר בעתו מה טוב (עירובין נד ע"א).

במגילה (דף ל"ב ע"א) אמר רבי יוחנן כל אומר הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים' וגו' (יחזקאל כ,כה). מתקיף לה אביי משום דלא ידע לבסומי קלא 'משפטים לא יחיו בהם' קרית ביה. אלא כדרב משרשיא דאמר שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה עליהם הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'.
ועיין בהסכמה של החתם סופר ז"ל על ה'נר מערבי' על הירושלמי שמפרש דגם לפי המסקנא נשאר הא ד'הקורא בלא נעימה', ופירושו שאינם מנעימים זה לזה בהלכה. ודברי פי חכם חן.
ולעניות דעתי יש לומר דלהמסקנא הכוונה הקורא בלא נעימה, היינו שאינו לומד בקול כדי שלא ישמע תלמיד חכם אחר ויפלפל על דבריו. ומפני שאינם נוחים זה לזה בהלכה, אינו לומד בקול כדי שלא ישמעו דבריו שלומד. וזה יש לומר בכוונת הגמרא כאן, שיכונו יחדיו על שפתיך, דאם לומד בפה וניחא ליה שישמע חברו ונוחים זה לזה ויכוונו שניהם יחדיו מה שמוציא בשפתיו. ורבי זירא מייתי 'ודבר בעתו מה טוב', דעל ידי שלומד בקול וחברו שומע ומדריכו בדרך האמת, על דרך דאמר רבא בבבא בתרא (דף קל"ד ע"ב) 'אני ד' בעתה אחישנה', ועיין חתם דסופר ז"ל אורח חיים (סימן ר"ח) ושירי קרבן על הירושלמי כאן.

(מנחת יהודה, א, על מסכת עירובין)

הראה לי ידידי הג"מ אברהם ליב שפריאר מנירעדהאז מחבר ספר 'מנחת יהודה' נ"י, מה שאמרו בפרקי אבות (ד,טו) על דברי רבי ינאי 'אין בידינו לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים', דהנה שמעתי מעשה שהיה מפי צדיק ותלמיד חכם שהיה באיזה קהלה (בסקאוויץ) שו"ב מומחה ותלמיד חכם ומוחזק לצדיק גמור בעיני כל, ונתקבל לאותה הקהלת הגאון הקדוש אמיתי רבן של כל בני הגולה מורינו רבי נתן אדלר רבו של החתם סופר. וכאשר בא הגאון הנ"ל לאותו הקהילה ציווה על השוחט הנ"ל, שהיה מוחזק לצדיק גמור, שיבוא אליו לביתו בערב שבת קודש בחצות היום כאשר התחיל להדליק הנרות של שבת, שהוא היה מדליק נרות לשבת קודש סך רב. וכאשר עמד שם השו"ב בשעת הדלקת הנרות, נפל לארץ ותלש שערות מראשו וזקנו, וצעק בקול מר יללה, והיה מתוודה בווידוי גמור שלערך עשרים שנים מאכיל טריפות לישראל. והיה שובר הסכינים של שחיטה, שאינו רצה להיות עוד שו"ב והיה ממחטיא הרבים ומכשילם. ועד אותה זמן היה מוחזק לצדיק גמור, ובאמת היה רשע גמור מאוד. ואם כן זה הפירוש 'אף לא מיסורי הצדיקים' לא יודעים, דהיינו שאם רואים שבאים ייסורים על איש מוחזק לצדיק לא, ירנן על קבו"ה, שיוכל להיות שהוא רשע גמור בסתר, כי 'הנסתרות לה' אלקינו'. ובזה מיושב קושיית העולם על הברטנורא שפי 'אין בידינו' שאין אנו יודעים אמאי שלווה לרשעים וייסורים לצדיקים, הלא גמרא ערוכה (ברכות ז) 'הודיעני נא דרכיך' צדיק גמור וטוב לו וכו'. ולפי זה מיושב דאין הפירוש שאינו מובן אמאי אלא מי הוא רשע וצדיק כהנ"ל.

('הנשר' ב, מרחשון תרצ"ג, כנף ב, עמו' 16)

האחרונים ז"ל הקשו איך הדליקו נרות במקדש מהשמן שנתהווה על פי נס, הרי בעינן למנורה שמן זית היוצא מפי אילן זית. ולעניות דעתי נראה כיון שראו שנתמלא המנורה או הפך על פי הנס, הרי הבינו כי זהו רצון ה' יתברך להדליק בשמן זה, והרי הוא כמו על פי דיבור והוראת שעה להתיר מה שנאסר בזמן אחר. ועיין חולין דף ה' ע"א על פי הדיבור שאני ואצלנו הוראת שעה היתה. ובזה מיושב הרבה קושיות אחרונים ז"ל בענין זה.

('אור תורה', תרצ"ג, מחברת ב קונטרס ג סימן לא)

הרב אברהם יהודה שפריאר (\ אברהם ליב שפרייער) הי"ד, 'הרב הגדול חריף ובקי' (שו"ת לחם שלמה, חו"מ, סי' ז), ראש ישיבה בנירדהאז (הונגריה), מצאצאי רבינו הש"ך, נולד בשנת תרנ"ב בקהילת פאטאק. אביו, הרב משה (נפטר בשנת תרפ"ז), היה תלמידו של מהר"י אסאד. אימו, מרת גולדה הענדיל (נפטרה בשנת תרע"ב), הייתה בתו של הרב החסיד ר' אהרן פאטיקער, בנו החורג של רבי יצחק אייזיק מקאלוב. הוריו מסרו נפשם לגדל את בניהם שיהיו מלומדי התורה הקדושה.

בצעירותו למד הרב אברהם יהודה אצל הרב שמואל זנוויל הכנא במונקאטש, ואחר כך בישיבות של הגאונים, הרב עמרם גרינוואלד אב"ד צעלים וחוסט מחבר שו"ת 'ערוגת הבושם', הרב נתנאל הכהן פריד אב"ד באלמאז אויואראש מחבר ספר שו"ת 'פני מבין', הרב מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד מחבר שו"ת 'לבושי מרדכי' והרב אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשווא מחבר שו"ת 'יד יצחק' ו'באר יצחק' על הש"ס.

בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת ציפורה בת הרב שלמה לייב ויינברגר אב"ד באגאד, ובזיווג שני היה חתנו של הרב נתן יוסף שארף הי"ד מבאטור. לאחר נישואיו התגורר בבאגאד ובפאטאק, ואחר כך עבר לגור בנירדהאז (נ'יר-אג'האזא), שם סירב לשמש בתפקיד רבני, למד תורה בהתמדה בדחקות גדולה וכיהן כראש ישיבה למספר מצומצם של תלמידים. הוא נשא ונתן עם גדולי דורו, וחיבר ספרים כמעט על רוב התלמוד ועל כל מקצועות התורה, והגהות על פרי מגדים, מהם הוציא לאור את חידושיו בספרי 'מנחת יהודא' על מסכתות תמורה (פרק א) (תרע"ה), מכות (פרק א) ושבועות (פרק ג) (תרצ"ב), זבחים (תרצ"ד), קידושין (תרצ"ה) ועירובין (תרצ"ו). חיבוריו קבלו את הסכמת גדולי דורו: ה'לבושי מרדכי', ה'פני מבין' והרב שלמה זלמן עהרענרייך הי"ד אב"ד שמלוי.

חידושים ממנו הובאו בקובץ 'הנשר' ב (מרחשון תרצ"ג), כנף ב, עמו' 16, ובקובץ 'הנשר', י (תש"ב), ענף ב, עמו' כא, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ הי"ד ובקובץ 'אור תורה', (תרצ"ג), מחברת ב קונטרס ג סימן לא.

מאמר ממנו 'אי מהני הפקר בעכו"ם', הודפס בכתב העת 'הכוכב' שנה א חוברת ב' (ברוקלין, חשון תשי"ב) סי' יא (והובא ב'אודים מאש', א, אש התורה, עמו' כב). מאות הגהות שכתב הרב שפרייער על גיליוני הספר 'קול אריה' מאת הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ אב"ד ברגסאז, יצאו לאור בשנת תשע"א בספר 'קול אריה' מהדורת ממלכת כהנים, כ'גליון מנחת יהודה'. הספר המקורי עם הגהותיו של הרב שפריאר נמכר בבית המכירות הפומביות Raeity.

הרב מוזכר בספרי גדולי דורו ובהם: שו"ת לבושי מרדכי, שו"ת דברי סופר, שו"ת בנין צבי, שו"ת מקדשי השם, שו"ת קב חיים, שו"ת לחם שלמה וספר העזר עם ביאור אבן שלמה, שבולת הנהר מאת הרב שמשון אלטמן, נבכי נהרות מאת הרב אליעזר זוסמן אלטמן הי"ד, תולדות שמואל מאת הרב מאיר הלוי קליין הי"ד, ועוד. תשובה אליו מופיעה גם בכתב העת 'האהל', שנה יט סי' ג' מאת הרב אברהם שמואל בנימין סופר בנו של 'היד סופר'.

בספר 'איגרי דבי הילולי', א, עמו' קעה, הובאו הדברים שאמר ה'לבושי מרדכי' לפני פטירתו, לתלמידו הרב שפריאר בשעה שבא לבקרו:  לכאורה יש סתירה בפסוק 'וארשתיך לי באמונה וידעת את ה" (הושע ב,כב), אם אמונה אינה ידיעה. אבל נודע פלוגתת רש"י (על הפסוק 'תמים תהיה') ורמב"ם, כי שיטת רש"י ז"ל התהלך עמו בתמימות, והרמב"ם ז"ל עמד למחקר לקיים 'דע את אלקי אביך'. והיאך יתפרנס לרש"י ז"ל פסוק 'דע' וגו', על כן אמר 'וארשתיך לי באמונה', ותהיה יוצא בזה 'וידעת את ה".

בהלוויית ה'לבושי מרדכי' הספידו בתחילה תלמידו החביב, הרב אברהם יהודה שפרייער, ודבריו עשו רושם עז על השומעים.

מספר מכתבים עם חידושיו, בכתב ידו וחתימתו, עלו למכירה בבתי מכירות פומביות.

הרב נרצח באושוויץ בחודש סיון תש"ד (1944) יחד עם אנשי קהילת נירדהאז. הי"ד. בכתב העת 'הכוכב' נכתב שנספה בט"ו בסיון תש"ד, אך ב'ירושת פליטה', ב'אודים מאש', בלוח 'חודש בחודשו', בהנצחת הרב על ידי נכדו בספר 'מטר השמים' ובמהדורה החדשה של 'מנחת יהודה' נכתב שנספה בראש חודש סיון תש"ד.

כל צאצאיו נספו מלבד בת אחת, שרה, שהתאלמנה מבעלה הראשון, הרה"ח ר' אברהם שמחה משה גרין הי"ד שנספה באושוויץ בא' בסיון תש"ד. בזיווג שני נישאה לרה"ח ר' חיים שמחה בונם הירש והתגוררה בארה"ב, עד לפטירתה בשנת תשס"ז.

'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', הוא הקדמה אל התורה. 'ממלכת כהנים' רוצה לומר, ממלכת עובדי ומשרתי השם ב"ה, והוא אחדות הבורא יתברך שמו, לייחדו ולידעהו בכל דרכינו. גוי קדוש, רצה לומר קדושים תהיו. ובזה זכו בני ישראל אל התורה. ויעיין במדרש איכה (ב,ט) האומר יש תורה באומות אל תאמין. ובמדרש רבה משפטים, אם אין אדם מל, אינו יכול לקבל התורה. ובמדרש תנחומא קרח 'יראת' בגימטריה תרי"א, ותורה ומילה עמה הרי תרי"ג. ויעיין סנהדרין (נ"ח:) עכו"ם ששבת או שעסק בתורה חייב מיתה. ובשפת אמת פרשת לך תרמ"ח כותב בפשיטות וגוי שמל חייב מיתה. (אולי העניין הוא דבכל דבר שיש בו ברית, זר הקרב חייב מיתה. יעיין במדרש רבה פרשת אמור, משל למלך ומטרונא, ואיך קל וחומר למילה שנכרתו עליה י"ג בריתות. ואולי זה גם כן הטעם ד'לא תחיה כל נשמה'. יעיין שפת אמת פרשת במדבר תרנ"ז [ותר"]ס, דארץ ישראל נקרא 'ארץ חמדה' בבחינת עולם-שנה-נפש ואין כאן מקום להאריך). ובזה יש לבאר הגמרא עבודה זרה (כ"ו 🙂 לאפוקי לשום מורנא דלא, ודי לחכימא. ויעיין נדרים (ל"א:) ואסור במולי עכו"ם, ומקרא מפורש בפרשת וזאת הברכה 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו יורו משפטיך ליעקב' וגו'. ובסנהדרין (פ"ב.) הבא על הכותית כו' אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, אם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. כי ברית הלשון נגד ברית המעור. ולצד זה נראה מה שניתנה תורה בשבת, כי שבת קודש בחינת ברית בזמן, חמדת הימים. וכמו כן אין תורה כתורת ארץ ישראל, בחינת ברית בעולם. וסנהדרין היתה יושבת בלשכת הגזית :

ובני ישראל ענו 'נעשה ונשמע', וכפי ערך ורוב המעשה, כן השמיעה והבנה בתורה הקדושה. יעיין יומא (ע"ג:) זכה נעשית לו זיר. לא זכה זרה הימנו. יעיין שם פירוש רש"י:

אמנם אני חושב כי תלמיד חכם העוסק בתורה, הרי הוא ככהן ממש. והוא כי נראה לעניות דעתי דתורה הקדושה דין קדשים יש לה. יעיין עירובין (ק"ג) דאמר רב יוסף בספר אין שבות במקדש, ופירש רש"י ספר נמי 'שבות דמקדש' קרי ליה, שהרי קדש הוא. (ולכאורה לפי זה איך אם כן במגילה (ד:) אמר רבה הטעם שאין קורין המגילה בשבת שמא יעבירנו, לפי מה שביאר רש"י ראש השנה (כ"ט:) דבמקדש היו תוקעין דאין שבות במקדש. ויעיין שם בעירובין דנראה דרבא סבירא ליה דשבות דמדינה נמי התירו במקדש. ואולי סבירא ליה כשמואל במגילה (ז.) דלא נאמרה לכתוב. ויעיין שם (ג.) מבטלין תלמוד תורה מפני מקרא מגילה, נראה גם כן דמקרא מגילה לאו תלמוד תורה היא. ובזה יש לתרץ קושיית התוספות יום טוב מדוע לא גזרו על קריאת התורה בשבת, ודי לחכמיא. ויעיין עוד שבת (יא.) ולא יקרא לאור הנר. ואולי גזירה דשמא יטה חמירא, יעיין בתוספות ישנים שבת (כ"א.) דבשמא יטה גזרינן גזירה לגזירה לגזירה.

ויעיין בחידושי הריטב"א סוכה (ס.) דסת"ם מסברא ידעינן דבעי לשמה דהרי הם כקדשים. ובחידושי  המאירי מגילה (ח:) כ' דבסת"ם סתם עיבוד לשמה היא. דקדשים סתמן לשמן. ובשבת (פ"ז.) ומה פסח וכו' התורה כולה כאן על אחת כמה וכמה. ובירושלמי מגילה (פ"א) מפסחא לית את מאכילני ומלויתן את מאכילני, ויעיין במהרש"א בבא בתרא (ע"ו) [צ"ל ע"ה] בחידושי אגדות שכתב מדעתיה דנפשיה דשור הבר [צ"ל דלוויתן] חשיב קדשים [וכתב עוד שם 'ועל דרך זה גם כן הצדיקים בתוכה (בירושלים) כאכילת קדשים בבית המקדש'], ויעיין בתוספות עבודה זרה (י:) ד"ה כל. ויעיין עוד בירושלמי הובא בהשגות הראב"ד (פרק י"ג) כה' שבועות במתפיס בתורה, ובזה יש לומר הש"ס נדדים (ז.) אקום ואשנה פרשה זו, הרי זה נדר גדול. ויעיין ירושלמי נדרים סוף פרק השותפין המקדש אשה בספר תורה אינה מקודשת, ויעיין בתשובת חות יאיר (סי' ט"ו) בטבעת שנמצא עליה שם הוי'ה ברוך הוא דהיא קדש ואסורה בהנאה, יעיין שם. וכן מצאנו במחנה אפרים בחידושי טור יורה דעה הלכות ספר תורה. ויעיין עוד בספר המצות להרמב"ם (מצוה כ"ה) שהוזהרנו לנתוץ ומאבד וכו' וספרי הנבואה, וכן כתב במנין המצות (לא תעשה ס"ה) כתבי קדש, ומקורו לא נודע כאשר כתב בחידושי אבני נזר חלק אורח חיים (סי' ל"ד), אבל הוא הדבר שהוא בכלל מקדש. ויעיין בשאלתות פרשת עקב דבית הכנסת פטור ממזוזה דאיקרי 'קדש', והיינו מהתורה. ויעיין יומא (ח) ומה ציץ וכו' תפילין על אחת כמה וכמה. ובשו"ת מהור"ם מרוטנברג (סי' ע"ח) דן כסברא דאין פודין בכור בהמה מיד גוי יותר מכדי דמיו, מתפילין. ויעיין נדרים (ס"ב.) ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש וכו'. ויעיין אבות (פ"ד, מ"ז) בספורנו ובמגן אבות להרשב"ץ שהנהנה מהתורה לצרכי חול הרי הוא כמועל בהקדש וחייב מיתה לשמים, קל וחומר מכלי קודש שלא נתקדשו אלא בשביל הלוחות שבארון. וביומא (ס"ט.) שמא מינה תפילין מן הצד שריין. ויעיין בתשובות רדב"ז ח"א (סי' תע"ה) שכתב ראובן שהופקד אצלו ספר תורה ופשע בה אי חייב לשלם, זה תלוי במחלוקת הרי"ף והרמב"ם אם בהקדשות חייב בפשיעה ולא מפקינן מספק, יעיין שם. ויעיין בפרי מגדים אורח חיים (סי' קי"ג ס"ק מ"ו) שכתב דאם נתן ספר תורה באתנן לא נאסרה דדינה כהקדש. ויעיין ברכות (י"א.) תוספות ד"ה שכבר, דעת רבינו תם דברכת התירה פוטרת עד בקר שלמחרתו. ולכאורה הלא היום הולך אחר הלילה, ויעיין שם בתלמידי רבינו יונה. אבל לדברנו דתורה דין קדשים יש לה, הלא בקרשים הלילה אחר היום. יעיין חולין (פ"ג.) (ויעיין זבחים (נ"ו:) תוספות ד"ה ת"ל וכו' אם כן אינו נאכל בליל ג', ותמוה הלא ליל ג' שייכת עוד ליום ב' שלפניו. ואולי יש לומר על פי דברי מהרש"א קידושין (נ"ז:) דנותר נפקע קדושתיה. ובתשובות לשאר בשרי הגאון אב"ד קהילת בענדין שיחיה הארכתי בזה. ויעיין עוד מנחות (ס"ו.) רש"י ד"ה קצירה, כיון דחשכה מבערב 'יום הביאכם' הוא, דהיום הולך אחר הלילה (כן הוא גירסת הצ"ק) וצריך עיון גם כן ואין כאן מקומו – וראיתי בפירוש רבינו גרשון מאור הגולה תמורה (י"ד.) שלמד דבקדשים הלילה הולך אחר היום, דכתיב 'מיום השמיני והלאה ירצה', דבליל שמיני אסור לשוחטו, דאותו לילה משלימין אחר שבעה ימים ועדיין הוא מחוסר זמן. על כורחך ביאור הדברים כי דעתו כדעת התוספות זבחים (י"ב.) ד"ה יום, דפסול ליל שמיני הוא כפאת מחוסר זמן. ויעיין רש"י שבת (קל"ו.) ד"ה איתרחיתו, דנדאה דעתו דהוא רק פסול לילה. אמנם יעיין ירושלמי יבמות פרק הערל דקטן סכין אותו בשכן תרומה ליל שמיני, מפאת דלא חשיב עדיין ערל, האם נאמר גם כן דבמילה הלילה אחר היום. גם לרבינו גרשום מאור הגולה יתחייב לכאורה באם נולד בליל מוצאי שבת קודש, יהיה מותר בהקרבה ביום שבת קודש השני. ואין כאן מקומו). ויעיין בתשובות אבני נזר חלק אורח חיים (סי' י) שדן בתפילין דין דחוי בקדשים, ובהלכות ספר תורה [יורה דעה שע"א] רצה לומר דבעי שינה הכתוב לעכב בסת"ם, יעיין שם. ואני רגיל ליישב קושיית התורת חיים בסנהדרין (ע"א.) בעיר שיש בה מזוזה דאין נעשית עיר הנידחת, דניכא ערל"ת, דיש לומר דחשיב לא תעשה שבמקדש. ויעיין שבת (פז.) היום כמחר וכו'. ויש לומר דהקב"ה חשב הלילה אחר היום בקדשים, לענין מתן תורה. ויעיין שם דברי ח' בשפת אמת שכתב אפשר דבשמים החשבון להיות הלילה נמשכת ליום הקדום. עד כאן לשונו. ויעיין בחידושי המאירי פסחים (ה.) ד' מיני חשבון:

ואם כן הוא יש לומר דתלמיד חכם העוסק בתורה, הרי הוא ככהן ממש העובד במקדש. ויעיין עבודה זרה (ג.) אפילו בן נח העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. ובסנהדרין (ז:) המעמיד דיין שאינו הגון וכו' ובמקום תלמיד חכם כאלו נטעו אצל מזבח. ובנדרים (כ.) 'ובני דוד הכהנים' וכו', והרי אמרו הרוצה לנסך יין על גבי המזבח וכו'. וישיבת סנהדרין בלשכת הגזית בעזרה היתה. ויעיין זבחים (ק"ו.) משה רבינו עליו השלום כהן גדול היה. וקשה איך אם כן לקח עצמות יוסף עמו במחיצתו. ויש לומר גם כן הכוונה דמשה רבינו עליו השלום מפאת היותו חתן תורה, ומדריגת נביאתו באספקלריא דנהרא כתבו ז"ל שהיה בכוח התורה, בבחינת חכם עדיף מנביא, שהוא ב'כה' דהיינו התדמות, אבל משה רבינו עליו השלום שהוא מדריגת הדעת, נתנבא ב'זה הדבר'. ודברי תורה הלא אין מקבלין טומאה, אדרבה מעלין מטומאה לטהרה, כמו שכתוב ברכות (ט"ז.). ודברי הרמב"ם ב'מי דעת' [הלכות מקואות יא, יב] נודעים. ויעיין שבת (פ"ו:) ניתנה תורה לטבול יום וכו' ראויה קאמינא, ופירש רש"י דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים. עד כאן. ולכאורה, הרי תורה הקדושה דין קדשים יש לה כהנ"ל, אלא דדברי תורה אין מקבלין טומאה. וטבילה בעי, דבעל קרי אינו באימה. לא כן אחר טבילה, הרי הוא כשאר טמא. ובסנהדרין (ל"ח.) איטביל בנורא. אורייתא קב"ה וישראל חד הוא, ודו"ק. ויהי רצון ואזכה גם אני להתטהר במי דעת תורה הקדושה. וסיפר לי רב גדול אחד כי בהיותו אברך אוכל מזונות על שולחן חותנו, לא היה שמה מקוה מים. והודיע צערו להגאון הקדוש מסוכטשוב זצ"ל. והגאון הקדוש קם והלך אנה ואנה, לסוף עמד, גחין ולחיש ליה, מורי וחמי הקדוש זצ"ל מקאצק היה אומר כי דף גמרא מטהר כמו מקוה. עד כאן לשונו הקדוש:

ולולא שאינני כדאי יש לומר עוד דהנה כל עבודתו של הכהן הוא לקשר נפשות בני ישראל אל אבינו שבשמים. וזה בכוח מי שבעצמו כבר בא בברית ההתקשרות, וזה טעם בן נח שעסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, לצד בואו בברית הלשון. וכמו כן אמרו ז"ל במסכת כלה (פ"ד, ה"א) וכל המפנה עצמו מעבירה ולא עשאה, אפילו הוא ישראל ראוי הוא לעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח, שנאמר 'וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות'. ויעיין בפירוש הרמב"ן פרשת משפטים (כד,ה) והוא לצד ברית המעור. ולצד זה מובן טעם שנבחרה ארץ ישראל דווקא להקרבת קרבנות, וביום הכיפורים נתייחדו הכל, הכהן הגדול המקודש (יעיין במדרש רבה פרשת אחרי 'בזאת', בזכות התורה, בזכות המילה), לפני ולפנים ביום שבת שבתון, בחינת ברית בעולם-שנה. ולזה היה צריך הכהן הגדול שמירה יתירה. ובפרשת בחקתי 'וזכרתי להם את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור', נראה גם כן ארבעה בריתות. ורוב מצות יתרות שנתקדשו בהם הכהנים, הרי הם מקדושת הזווג. ויעיין זבחים (ק"א:) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, ודו"ק. ובזוהר הקדוש פינחס דאז נתכהן לכהנא רבא:
ומעתה אחלה פני מרנן ורבנן וכל מאן דעסקין באורייתא אולי ימצאו לעורר בזה הספר ימחלו להודיעני ויבואו דבריהם אם ירצה ה' בלי נדר בחלק ב' בקונטרס אחרון.
גם אולי יש אתם כתבי ידות מגדולי הפוסקים להלכה ימחלו לשלחם אלי, ויבואו דבריהם בקצרה בה'פסקי תשובה' בחלקים הבאים אם ירצה ה' בלי נדר.

המחבר

(הקדמת ספר פסקי תשובה, א)

הרב אברהם פיטרקובסקי (פיעטרקאווסקי \ פיאטרקווסקי \ פיוטרקובסקי) הי"ד, נולד בשנת 1900 לאביו, ר' חנוך דוד, הרב אברהם כיהן כרב בטומשוב וכדיין ומו"ץ בעיר לודז'.
הרב חיבר את הספר 'פסקי תשובה' (חלקים א-ג), שיצאו לאור בשנים תרצ"ג-תרצ"ז. על גבי חלק ג' ציין המחבר את כתובתו בלודז'.
ספריו כוללים ליקוט גדול של שו"ת וציטוטים מספרי ראשונים ואחרונים נדירים ומתוך כתבי יד, עם נוסח כרוזים ומכתבים של גדולי דורו ובהם ה'אמרי אמת' מגור. בין גדולי דורו שכתבו הסכמות לספריו ניתן למצוא את רבי מאיר שפירא מלובלין, האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זמבה, הרב חנוך העניך הכהן לוין, הרב הגאון הרוגצ'ובר יוסף ראזין, הרב שאול משה זילברמן מווירשוב והרב יעקב מייזליש מלאסק. באחת מההסכמות לספרו נכתב, בשנת תרפ"ז, שהמחבר הוא מהעיר פאביאניץ. בהסכמת הרב חנוך צבי הכהן לווין מבנדין, חתנו של האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור, הוא מציין את העובדה שהינו שאר בשרו של אביו של המחבר, הרב ישראל דוד.
שמו וכתובתו של הרב אברהם פיטרקובסקי מופיעים ברשימת האסירים בגטו לודז' במהלך מלחמת העולם השנייה, ויש שכתבו שנספה בשנת תש"א.

לא הצלחתי למצוא מידע נוסף על הרב אברהם ב"ר ישראל דוד פיטרקובסקי הי"ד מלודז', אבל במהלך החיפוש אחר מידע אודותיו, מצאתי מידע רב עם שם דומה, הרב אברהם צבי ב"ר ישראל דוד הלוי פיטרקובסקי הי"ד מלודז'.

הרב אברהם צבי הירש הלוי פיטרקובסקי (פיעטרקאווסקי) הי"ד, מלודז', נולד בליטאמירסק (מחוז לודז') בסביבות בשנת תרמ"ב (1882) להוריו, ר' ישראל דוד הלוי ולאה פיעטרקאווסקי. הוא התחנך בשטיבל חסידי ונעשה למדן מופלג ומפורסם הבקי בש"ס ובפוסקים. הרב אברהם צבי ואביו, הרב ישראל דוד, היו מחסידיו של האדמו"ר בעל 'אבני נזר' מסוכאטשוב.

בשנת תרס"ב (1902) התחתן הרב אברהם צבי עם מרת גולדה חיה בת הרב שלמה קוטנר (או קליגר) שהיה חסיד גור מליטאמירסק מצאצאי רבי חנוך מאלכסנדר, ונולדו להם שבעה ילדים. לאחר נישואיו התגורר הרב אברהם צבי בליטאמירסק, ופתח בית מסחר למזון. הרבנית ניהלה את בית המסחר, והרב עצמו היה עובד שם במשך שעות מועטות בכל יום ואת רוב זמנו הקדיש ללימוד תורה ולעבודת ה'. מידי פעם נסע לאדמו"ר מסוכאטשוב.

בהמשך עבר ללודז' והעביר לשם את בית העסק שלו, שם נודע כגדול בתורה ובחסידות, בצדקה ובמעשים טובים.

בתקופת השואה היו הרב והרבנית בגטו לודז'. הם נהרגו על קידוש השם באושוויץ בשבת הגדול, י' בניסן תש"ג (1943), יחד עם ילדיהם:

• מרת חנה מרים, ובעלה הרב אברהם איילנברג, מחסידי אלכסנדר, וארבעת ילדיהם.
• הרב שלמה, ורעייתו שרה בת הרב יצחק מאיר ברלינר (שהיה שו"ב בלודז'), ועשרת ילדיהם.
• ר' יעקב, עילוי ולמדן מחסידי סוכאטשוב.
• פעסי גיטל, בת השבע עשרה.

בנם, הרב חנוך העניך, גאון וחסיד שנודע מנעוריו לעילוי ומתמיד, תלמיד בישיבת בית אברהם, בישיבת הרב חיים אשר בראדישיץ, בישיבת האדמו"ר רבי יחזקאל הולשטוק מאוסטרובצה ובישיבת הצדיק מראדזימין, והיה גם תלמידים של רבי מאיר שפירא בלובלין ושל הרב אריה צבי פרומר  אב"ד קאזיגלוב. הרב חנוך העניך קיבל סמיכת חכמים מהאדמו"רים מאוסטרובצה וראדזימין, מהרב שלמה דוד כהנא מוורשה ומהרב יהושע פלאטא אב"ד וואליע. הוא גורש מגטו לודז למחנה אושוויץ, שם הוכה עד זוב דם ונשלח למחנה עבודה בגרליץ. לאחר שששרד את השואה, חזר לחפש את קרוביו בלודז'. הוא פתח שם את ישיבת 'נצח ישראל' ודאג לייסד שם מקווה טהרה. הוא התחתן שם עם מרת יוטא פערל בת הרב עקיבא שיפמאן, חתנו של הרב שלמה אלטר, שהיה אחיו של האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור וחתן חתנו של האדמו"ר בעל 'תפארת שלמה' מראדומסק. בהמשך הצליח לעבור לצ'כוסלובקיה ומשם לעיר שטוטגרט, שם כיהן כרב העיר ופעל למען השבת, הכשרות והטהרה בעיר. בשנת תשי"א היגר לארה"ב והתיישב בפילדלפיה, שם פעל לייסד ישיבה ולתקן את המקווה, הקים בית מסחר לספרי קודש ונודע כאחד מחשובי הרבנים, אף שלא שימש שם ברבנות. בשנת תשי"ד היה בין המוציאים לאור של ספר שו"ת אבני נזר או"ח ב, מהדורה שניה, והנציח בספר את זכר הוריו. לאחר פטירתו הובא למנוחת עולמים בהר הזיתים, בחלקת כולל פולין ב', ועל מצבתו נזכרו הוריו.

לרב אברהם צבי היו אחים נוספים שנספו בשואה:

• הרב ישעיהו מפאביניץ, רב מופלג בתורה וביראה מחסידי סוכאטשוב, שנהרג עם אשתו ובניו.
• הרב לוי מסטריקוב, נהרג עם אשתו ובניו.
• מרת נעמי, נהרגה עם בעלה וילדיהם מסטריקוב.
• מרת חנה, נהרגה עם בעלה וילדיהם מגלאוונא.

עוד דבר חשוב ונחוץ, אנו יכולים וצריכים ללמוד מהנשים הצדקניות.

זו שאלה דיאלקטית, שהרבה יתמהו מדוע אני מביא אותה בספר שמיועד ונכתב עבור יהודים ונשים יראי שמים. אולם למרות שאני יודע טוב מאד שהעבירות החמורות והנוראיות, שבעונשם המבול מחה את העולם, לא ימצאו את חס ושלום יהודים יראי שמים, אולם אני חושש מהעתיד. כי מי בכלל העלה על דעתו לפני 30-40 שנה, שיום יבוא, שבחורה יראת שמים תתלבש בצורה כה מחפירה ומופקרת וזולה, כמו שלבשו אז שחקנים ואנשי דלא מעלי. ולדאבוננו הגדול, אנו שקועים כה עמוק, עד שבכנסיה נוזפים בבנות הגויים, "האם אינכם מתביישות להתלבש כמו הבנות היהודיות?". אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! ווי לכזאת שפל, ווי לכזאת חרפה! הקב"ה ירחם וישוב אלינו, ויביא במהרה את הגואל, כי מי יודע מה הגלות עוד תביא עלינו.

אולם באמת ישראל קדושים, עובדתית היהודים הם עם קדוש, (השוכחים את עצמם קצת עקב הגלות). אם היינו תיכף בהתחלה מוחים, ועושים מהומה וזועקים 'געוואלד' כאשר המודרניזציה ובגדי ההפקרות התחילו, לא היינו מגיעים לכך. בעקבות כך, אנו צריכים לחפש את המכשול האחרון ולהזהיר עליו טרם יהיה מאוחר מדי חלילה.

האמא צריכה ללמד את ביתה, כשהיא כבר גדלה והיא צריכה לדעת את זה, שהנשים הצדקניות במצרים לא עשו כלום כדי ללהרוס, חס ושלום, את הברכה להביא כל כך הרבה ילדים, כמו שהקב"ה נתן להם.  להיפך, כמו שמובא בגמרא ובמדרש, שאפילו אז, כאשר הנשים צדקניות היו צריכות לעבוד קשה ולגדל את ילדיהן לבד, כי בעליהן סבלו את העבודה הקשה, ולא היו להם עוזרות ושמרטפיות או נוחיות אחרת שהטכנולוגיה מספקת לנו כיום, וסביר להניח שאת לחמם היום יומי היו צריכות לעמול להשיג ולייצר בעצמן. ובכל זאת, לא הייתה אפילו אחת מביניהן, כמובא בזוהר הקדוש, שרצתה למנוע את הברכה של הבאת ילדים לעולם.

צריכים אנו לעשות חשבון נפש, אנו החיים בשגשוג, איך יכולים אנו להעז ולעשות עבירה גדולה כזו, רחמנא ליצלן, שבגללה אנו לא רק מפסידים את העולם הבא, אלא גם מחטיאים את הבעל והילדים.

כאלו וכאלו שיחות ודיבורים, שיהיו לאמא עם בתה הגדולה, (כמובן שעל ההורים להיות זהירים מאד במה שמדברים בסביבת הילדים, ולהשגיח מאד שהילדים לא ישמעו, ייראו או ייקראו דברים שלא מותאמים לגילם. רק כל דבר בזמנו). לא כמו שלצערנו הרב שומעים, שישנם אימהות הסוברות שלא מן הראוי לדבר עם בנותיהם אודות החובות של אמא יהודית. וכאשר מגיע הזמן הן נותנות להן ספרון, שיקראו אותו, אבל לא מסבירים להן בעל פה דבר, בעקבות חשש מזויף של צניעות. ובעקבות כך, לדאבוננו התדרדרו כל כך עד שבנות ואימהות מסוימות, ממשפחות בני תורה, לא יודעים לפרוש בטהרה, והם לא יודעים איך לעשות נכון את הבדיקה. ומדובר בהלכות כאלו שעבירה עליהן כרוכה באיסור כרת, ומביאות גם על בעליהם איסור כרת, רחמנא ליצלן, והיכן נמצאת האשמה? בצניעות המזויפת! בהרגשת הבושה של האימא, הסבורה שלא מתאים לדבר עם בתה, ולהסביר לה.

והאם מובן יותר זה שהולכות עם ברכיים חשופות, עם צוואר וחזה חשופים? כמובן, כי זה מה שהיצר הרע דורש, העבודה זרה, המודרניזציה?…

אבל אל תחשבו אחי ואחיותיי הנאיביים, שבמציאות, הילדים שלכם יהיו מוגנים מכאלו השפעות, לא!, אני מחנך, ואני מדבר מניסיון. יהודים אהובים שלי, אל תהיו קלי דעת בביקורת על ילדיכם. תעקבו אחרי השיחות שלהם, תופתעו מסגנון השיחה שמנהלים ילדים בני 13-14, במיוחד בערים שבהן הם רואים את הפריצות לנגד עיניהם, והם גדלים במשך השנים ביחד עם הריקנות. וכי מה ימנע מהם מלהיגרר לשיח כזה? זה ניתן יכול לעשות רק על ידי הפיקוח של ההורים. אבל היכן הוא הפיקוח? מדהים עד כמה חלש כיום הפיקוח של ההורים על ילדיהם. הרבה פעמים יכולנו לחסוך המון טעויות גדולות, הגורמות אחר כך לעוגמת נפש רבה להורים, לצער ליגון ולאנחה, אם ההורים היו מפקחים יותר והיו מונעים מבנותיהם ספרים לא טובים, או חברות לא מהוגנות. זה קרה גם להורים טובים, אפילו במשפחות בהן האב הוא בן תורה, שהבת לא רצתה לגזור את השיער ולחבוש פאה. רק לאחר מאמץ רב, לאחר שהאימא בכתה והאבא איים, ולאחר תחנונים רבים, הבת הסכימה לבקשתם. ולפעמים היה כבר מדי מאוחר, ולא יכלו לפעול אצל הבת בשום אופן. דברים דומים וטראגיים יותר שומעים מעוד בתים טובים ושלמים. וכל זה הגיע מחברה לא ראויה, או מספר שהיה 'בלתי מזיק', שההורים היו צריכים לאסור מלכתחילה.

(אמירה לבת יעקב, פרק ד, בתרגום חופשי מיידיש)

אתר 'תורתך לא שכחתי' מודה לחבר, החפץ בעילום שמו, אשר התנדב לתרגם את פרק מתוך הספר 'אמירה לבת יעקב' מיידיש, זכות הלימוד באתר יעמוד לו ולכל בית ישראל.

הרב בנימין ברגר הי"ד – "ר' בנימין בעלעלדער' – נולד בשנת 1865 לאביו הגביר הצדיק ר' זלמן, מנכבדי קהילת בלד (מחוז שופרון), שפיזר הון רב לצדקה ולגמילות חסדים. משפחתו הייתה משפחה אשכנזית מובהקת. כשחזר לביתו בפעם הראשונה אחרי ביקור בבאבוב קנה שטריימל ולבשו במשר כל השבוע אחרי דין ודברים ממושך עם בני משפחתו התפשרו ביניהם שרק בשבת יחבוש את השטריימל לראשו.

הרב בנימין היה תלמידו של הגאון בעל "ערוגות הבושם" בעיר קליינווארדיין ותלמידו המובהק של האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב, אב"ד ויזניצא ובאבוב. הוא ישב בחצר הרבי על התורה והעבודה במשך שמונה שנים. בתום לימודיו אמר לו האדמו"ר שיהיה מרביץ תורה. לאחר פטירת האדמו"ר היה מקושר לבנו האדמו"ר רבי בן-ציון הלברשטאם הי"ד.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא, ובמסירות נפש שמר על זקנו ועל פיאותיו, למרות שהוראות הצבא אסרו זאת. בתום המלחמה, חזר למשפחתו והודיע להם על החלטתו להפסיק את עיסוקו במסחר ולהתמקד בהרבצת תורה: "הן הייתי ארבע שנים במלחמה ושכבתי בבורות במדינת איטליה הטמונים באדמה כדי להינצל מכדורי האויב". הכדורים פגעו בחיילים ששכבו בבורות מימינו ומשמאלו אך הוא ניצל בחסדי ה' יתברך, מפגיעת הכדורים. "אבל המקום היחיד שפגע בו הכדור הוא בחנות שלי, כי מעתה ואילך אין רצוני להיכנס לחנות ורצוני רק להרביץ תורה לתלמידים".

הוא כיהן כמורה, מחנך אשר ייסד, ניהל ועמד בראש ישיבה עם מאה בחורים, בני שלוש עשרה עד שמונה עשרה, בעיירת מולדתו, בלד. הישיבה התנהלה בנוסח אויבערלאנד. אשתו ניהלה בית מסחר גדול לעצים וחומרי בניין שממנו מימן את פרנסתם של תלמידיו הרבים בבית מדרשו. הוא יזם את הקמתה של חברת "מהדירי הש"ס" בעיירה והיה פעיל בחברת "מחזיקי הדת" המחוזי.

בגודל ענוותנותו של הרב בנימין, הוא מעולם לא הרשה לתלמידיו לקרוא לו "רבי" רק "ר' בנימין". אחד מתלמידיו, ר' דוד הויער מקרעסטיר, סיפר כי בהיותו בן ארבע עשרה הגיע לעיירה בלד ברכבת. כשירד מקרון הרכבת, פגש יהודי עם זקן לבן ששאל אותו לאן רצונו ללכת. הוא ענה שרוצה ללכת לישיבת רבי בנימין. היהודי המבוגר הרים את חבילתו הכבדה של דוד הצעיר והלך אתו לתוך העיירה בעודו נושא את החבילה. הוא הכניס את הבחור לבית ואמר לו "כאן גר ר' בנימין". היה זה ר' בנימין עצמו, שדאג לכל צרכי תלמידיו.

לעת זקנתו ירד מנכסיו והצטער צער רב שאין לו יכולת להמשיך ולהחזיק את הישיבה. בסביבות שנת תרצ"ג (1933) עבר לנייפשט הסמוכה לבודפסט, שם ספקו לו דירה ופרנסה ר' עמרם גשטטנר ובניו, ר' כלב ור' אליעזר דוד, כך שיוכל להמשיך ולהרביץ תורה לתלמידיו. הישיבה התקיימה שם למעלה מעשר שנים, עד להשמדת הקהילה בשנת תש"ד (1944).

מחבר הספר "אמירה לבת יעקב" על אודות חינוך בנות ישראל (בודפסט, תרפ"ד, מהדורה שניה יצאה לאור על ידי תלמידיו בברוקלין, תש"ל), בו התריע על לימוד חכמות זרות לבנות, באופן המביא לנטישת דרכי הצניעות והיהדות.

אפרים, בחור שעמד לצדו ברגעיו האחרונים במחנה ההשמדה אושוויץ, בי"ח בתמוז תש"ד, מסר בעדותו: "בעומדו על יד הקרמטוריום סמוך מאוד לתאי הגזים, מוקף בחסידיו ובמעריציו, אינו פוסק מלמלמל פסוקי ייחוד וכולו שלהבת לקדש שמו הגדול בסילודין. לפתע, מראה בידו על הבחור אפרים ומרמז לו: סור ממני, כלך מכאן מהר. לפלא היה הדבר, מה לו לצדיק ולבחור הלז? מה פשר הקפדתו עליו? כשהעיר לו אחד ממקורביו על זה, השיב לו: אני מתכוון לקיים מצוות קידוש ה' כמו כל מצווה, שצריכה להיות בשלימות ובשמחה ופניו העצובות של אפרים מבלבלות ועלולות לפגום בשמחת המצווה ובשלמותה, לכן רציתי שיסור מעל פני". (אנציקלופדיה שמע ישראל, ב, עמו' 204).

הרב היה כבן שמונים כשנרצח על קידוש השם.

לקוטי חידושי הרמ"ל [מאת רבי משה ליב מסאסוב]:

משנה אבות ה,כ: 'עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן'. משולל הבנה, מאי שנא דנקט 'עז פנים' מכל שאר מדות רעות. גם 'בושת פנים לגן עדן', הלא כמה מדות טובות יש שמביאין לגן עדן. אך העניין דאיתא בזוהר הקדוש [1] שמי שדרכו תמיד להוכיח בני אדם ולהחזירם בתשובה, אזי בזמן פטירתו שמוליכין אותו לגן עדן העליון, מעבירין אותו דרך גיהנם, כדי שיתאחזו בו הנשמות אשר עדיין לא נזדככו כראוי, והוא מוליך אותם עמו למעלה. והוא לו לגמול טוב, כאשר הייתה מדתו בחיים להיטיב לכל אדם ולתקנם, כן נמי אחר פטירתו, יזכה להיטיב לזולתו.
והנה 'עז פנים' נקרא הצדיק שדרכו תמיד להוכיח, ואינו בוש וירא משום אדם, לכן אחר פטירתו מוליכין אותו דרך גיהנם, שיתאחזו בו נשמות. 'ובושת פנים', היינו צדיק כזה שרק על עצמו מסתכל בעין יפה תמיד להיישר מעשיו כראוי, ואינו עוסק בטובת אחרים להוכיחם ולתקנם. זה נקרא 'בושת פנים', אותו מוליכין מיד לגן עדן, ולא ילך דרך גיהנם לתקן הנשמות בפטירתו, כי גם בחיים לא אחז במדה זאת [2].

הערות [מאת הרב נחמיה שפירא]:

[1] עיין בזוהר הקדוש פנחס דף ר"כ ע"ב. ודוק.

[2] ובזה פירש שם בספר דברי צדיקים הפסוק (וישב) 'כי ארד אל בני אבל שאולה'. וכתב וזה לשונו: והנה כתיב (עובדיה) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה'. העניין, אש בפני עצמו חם מאד אבל אינו מבעיר לזולתו, לא כן להבה שילהט דברים הקרובים אליו. כן הייתה מדת יעקב 'אש', שהיה בפני עצמו בחמימות והתלהבות גדול, אבל לא היה מבעיר לזולתו. 'ובית יוסף להבה', שמבעיר אחרים. לכן נקרא 'יוסף', שמוסף תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם. והיה יעקב מקיים בעצמו אחר לידת יוסף מאמר חז"ל (ברכות ס"ג ע"א) בשעת המפזרין כנס, כיון שיוסף היה מוסיף תמיד עובדי ה' יתברך, לא הוצרך יעקב לעשות זאת, והיה אוחז דרכו והילוכו בקדושה, לתקן עצמו היטב הדק. כי כל צדיק אוחז דרכו והתנהגותו אשר עבורו בא לעולם, וקשה לו לפרוש מדרכו ולאחוז דרך אחר אשר לא כמדתו. והנה יעקב חשב כי יוסף אינו בזה העולם, ואין מי שיתקן בני אדם להחזירם למוטב, ויצטרך הוא לאחוז מדת יוסף, להוסיף תמיד גרים וללמד אותם חכמה ודעת. ואם כן גם אחר פטירתו יצטרך ללכת דרך גיהנם, שיתאחזו בו הנשמות כנ"ל. וזה לו לצער ולאבל, שיצטרך לעזוב דרכו בקודש ולאחוז דרך אחרת. וזה אומרו 'כי ארד' בשביל 'בני' שאינו בזה העולם 'אבל שאולה', שאצטרך ללכת דרך הגיהנם. וזה לי לאבל ולעגמת נפש. עד כאן לשונו הקדוש.

והנה בספר 'סמיכת משה', בפתיחה במילי דאגדתא, מביא גם כן הפירוש על המשנה הנ"ל, עם הפירוש על הפסוק 'כי ארד אל בני' כו'. והרחיב הדיבור בדברי חן והמתיקו מאד. אבל הוא מביא הכל בשם זקיני הקדוש הרמ"ל זצללה"ה, וכן בספר 'אילנא דחיי' (בפרשת וישב) מביא בשמו הקדוש כל העניין הזה. ומפני כי הרב הקדוש בעל 'דברי צדיקים' היה תלמיד זקיני זצוקללה"ה, ומביא בשמו רק הפירוש על המשנה בלבד, ואחר סיום פירוש המשנה כתב 'עד כאן דבריו הנחמדים', מובן מזה שלבעל הפתיחה בספר 'סמיכת משה' ולבעל ספר 'אילנא דחיי' לא הגיעה השמועה היטב.

דהנה נודע דרכו בקודש של כבוד קדושת זקיני הרמ"ל זצללה"ה שהיה נע ונד שנים רבות לפדות שבויים, ובדרך מהלכו תיקן כמה נפשות ישראל. ומספרים כי את הרב הקדוש הרבי ר' יצחק אייזיק מקאליף זצללה"ה, הביא הוא לרבו הגאון הקדוש הרבי ר' שמואל שמלקה מניקלשבורג זצללה"ה, בהיותו (הרב הקדוש מקאליף) עוד בילדותו. ושמעתי מספרים ממגידי אמת בשם מרן הקדוש הרבי ר' מענדלי מפריסטיק (או מרימנוב) זצללה"ה, שראה בחזיון, שאחר פטירת זקיני הרמ"ל לא רצה לעלות לגן עדן עד שיתנו חופש לכל הרשעים שבניהנם, שיעלו אתו לגן עדן. ויפק רצון מד', ועלתה בידו לפדות כל הרשעים, ונתרוקן כל הגיהנם, נקי מכל. ומקובל שאמר בזה הלשון "גלאבטס (בפתח תחת האלף) מער, כמו שמנקים הבית עם פלאדער וויוש [=עם מטאטא]'". (מפני שהיה יליד מעהרן, היה לשונו הקדוש משונה קצת במבטא ממבטה שלנו). לקיים מה שנאמר (איוב כב) 'ותגזור אומר ויקם לך'. (שם לג) 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו', ויאמר פדעהו מרדת שחת' וגו'. כדרכו בחיים חייתו. וכנ"ל.

הרב נחמיה שפירא, נולד בשנת תרל"ד, ונודע בצעירותו כעילוי חריף.  אביו, הרב משה יהודה ליב, אב"ד סאסוב וסטריזוב, היה בנו של רבי שלמה מסטריזוב-מונקאטש בעל ה"שם שלמה", (בנו של רבי אלעזר שפירא מלאנצהוט, בנו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר') חתן רבי יקותיאל שמעלקא מסאסוב בנו של רבי משה יהודה ליב מסאסוב. אמו של הרב נחמיה, מרת חנה, היתה בת הרב ברוך מגורליץ, בנו של האדמו"ר ה"דברי חיים" מצאנז.

לזמן קצר למד אצל דודו הגאון הצדיק המפורסם, רבי צבי הירש שפירא, בעל ה'דרכי תשובה', ונודע כגדול בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר.

נשא לאשה את מרת נחמה טילא בת הצדיק המפורסם רבי ישעיה נפתלי הירץ שפירא מדינוב, בנו של רבי דוד מדינוב, בנו של רבי צבי הירש שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר'.

במשך שנים רבות היה רבה של סאסוב. במלחמת העולם הראשונה התגורר עם אביו ועם משפחתו בווינה, שם פעל כמוהל מומחה בבתי החולים. משנת תרפ"ב התיישב בעיירה סטריזוב ומילא את מקום אביו ברבנות בעיירה, לצדו של רב נוסף. הוא ביקר בבתי נדיבים בארה"ב, על מנת להתרים אותם.

עם כניסת היהודים לסטריזוב, נשאר הרב עם קהילתו וניסה לפעול להקל על מצבם של יהודי העיירה. בחודש תמוז תש"ב גורשו יהודי סריזוב לגיטו ריישא. הרב נספה בשואה יחד עם בני קהילתו ועם משפחתו, ובהם רעייתו וכל ילדיהם ונכדיהם:

1. הרב ישעיה נפתלי הירץ דומ"ץ בדוקלא ורעייתו מרת ריקל רייזל (בת רבי מנחם מנדל הלפרין מברז'ן, הרבי מדוקלא) ושני בניהם המופלגים בתורה. נרצחו בג' באלול תש"ב.
2. הרב שלמה ורעייתו רבקה (בת הרב משה חיים אפרים הלוי איש הורביץ, מוואליע-מיכאווע) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.
3. הרבנית פרימא ובעלה הרב חיים ספרין אב"ד סאלא (בן הרב זיידה ספרין מדאבראמיל, רב בסאלא) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.

על פי קטלוג 'אוצרות לונדון' נספה הרב, עם בני משפחתו, בדרך בין סטריזוב ובין גיטו ריישא.

בעבודה ויגיעה קשה במשך כמה שנים עלה בידו להוציא לאור את חידושי הרמ"ל (ג' חלקים) מתוך כתבי ידו של רבי משה ליב מסאסוב, והוסיף עליהם הגהות וביאורים. בשנותיו האחרונות סידר והכין לדפוס עוד חידושי תורה רבים שלו ושל אביו, אך הם אבדו בשואה, עם חורבן בני המשפחה ובני הקהילה.

תמונת חתימת הרב נחמיה שפירא ותמונה מהנייר הרשמי שלו מובאים באדיבות בית המכירות 'אוצרות לונדון'.

בנאומי הפתיחה בראשית זמן הלימוד היה מסביר רבי צבי דיק את האימרה 'כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן' – התורה נקראת 'לחם', וכשם שלחם בלי מלח הינו תפל, כך גם אי אפשר ללמוד את התורה ללא טעם. 'מים במשורה תשתה', הסביר 'מים' – לפי המפרשים פירושו מוסר, כלומר מוסר יש ללמוד במידה מסוימת ולא יתר על המידה. 'ועל הארץ תישן' – את הארציות והגשמיות יש להניח לישון על הארץ, כדי שהראש יהיה צלול לרוחניות.

(ישיבות הוגגריה בגדלותן ובחורבנן, עמו' 197)

שמעתי מפי מו"ר הצדיק רבי צבי הכהן דיק זצ"ל, מה שנהג לומר בכל שנה ושנה בפתיחה של זמן הלימוד בשיחה של מוסר להתלמידים. על המשנה באבות (פ"ו משנה ד') 'פת במלה תאכל', שלא יאמר אדם שאין זה אכילה, ושלא יתרעם על ה' בעד חלקו. 'מים במשורה תשתה', שגם זה נקראת 'שתיה'. 'ועל הארץ תישן', נקראת 'שינה'. 'וחיי צער תחיה', נקראת 'חיים'. אמנם בתורה אינו כן. המיעוט שבתורה אינה נקראת 'תורה', אלא 'בתורה אתה עמל'. אדם צריך לעמול בתורה ולא להסתפק במיעוט כמו שעושה בהצטרכויותיו הגשמיים, כי 'אנו עמלים ומקבלים שכר'.

(ספר השבי"ט, ב, עמו' צז)

והנה מורי ורבי הצדיק והקדוש רבי צבי הכהן דיק זי"ע פתח כל תחילת זמן במאמר של פרקי אבות 'כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה. ופירושו היה כי התורה שנמשלה ללחם, והתורה שנמשלה למים. לחמה של תורה היא הכמות של תורה, ושיעורו בכזית. כזית במקום מרה, זו צערה של תורה, וכתית למאור, יש לכתות זיתו של התורה שתוציא מאורה של תורה והמאור שבה מחזירה למוטב, הן טובת התורה ואמיתות התורה והן טובת הלומד ומידותיו של בן תורה. וזה שאמר אברהם אבינו 'ואקחה פת לחם'. וכשם שמברכין על הלחם מלפניה ולאחריה, כך מברבין על התרומה לפניה ולאחריה, ולחמה של תורה אוכלין במלח, זה ברית התורה וקיומה של תורה, וספר הברית קדמה לספר תורה. וכתיב 'על כל קרבנך תקריב מלח', ברית מלח היא קיומה של תורה, כדכתיב 'לא ימוש… מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם'. 'כך היא דרכה של תורה', זו הדרך, כל זמן שהוא בדרך להגיע אל מחוז חפצו. ואחרי שמילא את כריסו בש"ס ופוסקים, ולמד תורה שנמשלה ללחם כדי שביעה, לקיים 'ואכלת ושבעת', אז הוא ימשיך לימודו בעיון בתורה שנמשלה למים, מים חיים שהן מטהרין בזוחלין ובכל שהוא, כי חידושי התורה הקדושה הם מעינות וכנחלים המטהרין בכל שהוא, כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני. וכל נקודה ונקודה וכל טעם וטעם של התורה הקדושה שיש בו חידוש, בזה הוא מפיץ מעיינותיו חוצה. וכל מי שאינו מפיץ ומרביץ תורתו הוא מונע טוב מבעליו, כי מי שנמסר לו חידושי התורה וסודות התורה לא נמסר לו כדי שישאר ברשות היחיד, אלא נמסר לו מבחינת סוד ד' ליראיו. וכל מי ששומר תורתו וחידושיו בנסתר, הוא מקיים תורתו בין אדם למקום, ככתוב 'הנסתרות לד' אלקינו', וכל מי שמוסר תורתו לרבים, הוא מקיים 'והנגלות לנו ולבנינו'. וזה שאמרו חז"ל 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', לא 'בליבו' ולא 'במוחו', אלא 'בידו', שהוא כתב וחתם ומסר תורתו לרבים, תורה שבכתב ולא רק תורה שבעל פה או תורה שבמוח, וזו היא דרכו של תורה, דרך הלימוד.

(תורת התמורה, חידושים וביאורים על מסכת תמורה, פתח השער)

הרב צבי הירש דיק, "ר' הרש", הי"ד, דומ"צ וראב"ד אויהעל, נולד בטאלטשווא בשנת תרל"ב. הוא למד בישיבות אונגוואר ופרסבורג והיה תלמידו המובהק של הרב אלעזר לעוו, בעל 'פקודת אלעזר'. הרב דיק נסמך להוראה בידי הרב אלעזר לעוו ובידי רבו הרב אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשווא בעל 'יד יצחק'. בעקבות פילוג הקהילה בשנת תרמ"ח (1888) ופרישת החסידים ממנה, עזב הרב לעוו את העיר, מונה לאב"ד אונגוואר. בשנת תרנ"ה מונה הרב צבי דיק, לדיין ומורה צדק בקהילה האשכנזית באויהעל בהמלצת רבו.

הרב צבי דיק התחתן עם מרת יוטא בת הרב שמואל זאב הלוי יונגרייז אב"ד נאדי-באיום, בנו של הרב אשר אנשל יונגרייז בעל "מנחת אשר". גיסיו היו הרב צבי הירש (ב"ר יעקב) פראגער אב"ד פאפראד (קראמפאק פאפסאד, שנפטר בכ"ז בטבת תש"ב) והרב מענדיל (ב"ר יעקב) שיק אב"ד סיקסא (שנפטר בי"ב בתמוז תרפ"ח).

לרב צבי דיק לא היו ילדים, אך הוא גידל את אחיינו, (בן אחי אשתו), הרב אריה לייבוש יוגרייז הי"ד, שהיה לימים רבה של סיקסא.

הרב דיק עמד בראשות ישיבה באויהעל, בה למדו כמאתיים תלמידים וזכה להעמיד תלמידים גדולי תורה ויראת שמים. בשנת תרפ"ב (1922), מסר הרב דיק את ראשות הישיבה לרב יואל סג"ל פלנר, שמונה לרב קהילת יראים אשכנזים באויהעל. הרב פלנר היה מוסר מידי יום את שיעור העיון, שנמשך כמה שעות, בעוד שהרב דיק הסתפק במסירת השיעור הפשוט, בה למדו כשני דפי גמרא בשבוע. לאחר שלוש שנים נפטר הרב פלנר והרב דיק חזר להיות ראש הישיבה. הוא סירב להתמנות לרב הקהילה ונמנע מלשבת בכותל המזרחי, אך ניהל למעשה את ענייני הקהילה, דן דיני תורה ופסק בענייני איסור והיתר.

בשנת תרצ"ג (1933) מונה הרב דוב קליין הי"ד לרב הקהילה, והרב דיק מסר לידיו את הוראת שיעור העיון, וחזר ללמד את השיעור הפשוט.

כל רגע מימי חייו הוקדש לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים והוא נודע כצדיק גדול בהוראה. הוא למד תורה בכל כוחו וישותו, והיה מוכן לסבול יסורים במהלך לימודו המעמיק להבנת כוונתם האמיתית של דברי חז"ל. הוא היה מלא באהבת ישראל ודיבר עם כל אדם בסבר פנים יפות. תפילתו היתה בהתלהבות עצומה, והוא תמך מידי יום שישי בעניי העיר. הוא העניק לעניים את כל הכנסותיו מלבד הסכום הדרוש לכיסויי צרכיו ההכרחיים, ובנוסף גייס את העשירים לתמוך כלכלית בעניים בסכום קבוע בכל שבוע או בכל חודש. כל יהודי אוהעל הכירו וסמכו עליו, וכל אחד פנה אליו עם בעיותיו ושאלותיו. בענווה ובמסירות עזר לכל מי שפנה וביקש את עזרתו. הרב בנימין אייזנברג העיד כי: "רבי הערש הקדיש כל ימיו בלימוד תורה, ללמוד וללמד, ולשרת את העני, פרט כאשר הפסיקו אותו אנשים שבאו לשאול בעצתו, או לפסוק שאלה. ובשנים האחרונות כאשר באתי לבקרו, היה אותו דבר, שום דבר לא השתנה. הוא ישב בחדר דומה למשרד מחובר לדירתו, חדר מגורים פשוט, שלושה קירות מכוסים בספרים, אותם שצריך להשתמש בהם יום יום. החדר מכיל שלחן, סביב לו ספסלים, שם הוא ישב כל היום עם תלמידיו או לבדו, שם הוא למד ולימד. ממולו היה חלון ועל ידו שולחן קטן ודלת, כאשר אנשים באו עם שאלה, לרוב נשים בענייני כשרות, הן התקרבו אל החלון, וכאשר הבחין בהן, הלך אל החלון וענה על שאלותיהן וחוזר ללמודו. כזה היה היום שלו והחיים שלו".

במכתב שכתב בשנת תרפ"ז, המופיע בספר מדרכי יצחק עמו' לב-לג וכן באתר בית המכירות קדם, ציין כי הוא "חלש וידוע חולי ר"ל… וה' יאיר עיני בתורתו בגשמיות וברוחניות. והנני חותם בשלום ובברכת כהן ממני מוקירו ומכבדו ה"ק צבי הכהן דיק".

ביום כ"ד באדר תש"ד (19.03.1944) כבשו הגרמנים את הונגריה, ריכזו את היהודים בגיטאות והחלו לשלחם ברכבות למחנה המוות אושוויץ. קיימת עדות כי הרב מסר את עצמו והלך לקרון הרכבת, בשעה שנערכו חיפושים למציאת יהודים המסתתרים בגטו, וזאת, על מנת שהקרון יתמלא וצעירים ממנו ישארו בגטו ואולי ינצלו. הרב צבי דיק נהרג על קידוש ה' במחנה ההשמדה בט"ו בסיון תש"ד, בהיותו בן 72 שנה, יחד עם בני קהילתו.

שרידים מתורתו ורשימת שו"תים שהופנו אליו הובא בקובץ זכרון תורני מדרכי יצחק, עמו' לא-מב, ותולדותיו הובאו שם בעמו' מב-מז.

מידי שנה נהגו תלמידיו של הרב צבי דיק הי"ד להתאסף ביום הזכרון של רבם, להעלות זיכרונות מתורתו ומנהגותיו.

'אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך. אשמחה ואעלצה בך וגו' בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך' (תהלים ט, ב). יש לפרש הכוונה, אודה ה' בכל 'לבי' היינו בהצנע, בכוונת הלב, שהוא עניין פנימי ונעלם, אשמחה ואעלצה – 'בך', לחוד, במקום שאין איש רואה, אבל כל זה אימתי: 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', כלומר כשהרשעים מתביישים ונסוגים אחור בחטאיהם ולא חוטאים בפריצות כל כך, אז אין צריך להתנהג בפרהסיא בעבודת ה' יתברך, אדרבה, להיפך, 'והצנע לכת עם אלוקיך' כתיב (מיכה ו, ח). אבל אם הרשעים כים נגרש, ועושים עבירות בפרהסיא, והחרדים יעשו המצוות בהצנע, אז יש סכנה לדורות הבאים, כי כלפי חוץ יראו הבנים רק דרך רשעים, ודרך הצדיקים לא ייראו כלל ויבואו חס ושלום ללמוד מדרך רשעים, על כן צריך להתנהג זה לעומת זה ולהבליט העבודת ה' יתברך בפרסום. ובעת כזאת בעוונותינו הרבים בדורותינו מה טוב שנתייסד דרך החסידים שעושין עבודת ה' יתברך בפרהסיא, כי זה דבר גדול הוא, מאחר שהעזות והחוצפה גברה והרשעים עושין כל מעשיהם בפרהסיא. וזהו שכתב 'אודה ה' בכל לבי', רק בהצנע, אבל אימתי, 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', רק אז אוכל להיות בהחבא ובהצנע, אבל לא כאשר הם פוקרים בפרהסיא, אז גם אני צריך לעשות כמוהם כנ"ל.
ועל דרך זה פירשתי הפסוקים: 'אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה'. וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט' וגו' (בראתית יג, ד-ז), עיין רש"י ז"ל שם שפירש ויקרא שם אברם: שכבר קרא שם במקום ההוא מכבר, ולא שקרא עכשיו עוד הפעם, רק 'אל מקום המזבח אשר קרא שם בשם ה". אבל לענייננו נראה לעניות דעתי בהמשך הדבר, שבאמת קרא עוד הפעם בשם ה', כי כשראה שעבדי לוט כל כך רשעים עושין עבירות גזל בפרהסיא ואין להם בושה כלל וכלל, הבין שזה לעומת זה, הצדיק גם כן צריך לצאת בפרהסיא לקרוא בשם ה'. וזהו שכתוב 'ויקרא שם אברם' עוד הפעם 'בשם ה". ובאופן אחר יש לפרשL שקרא שיש בורא עולם וצריך לעבוד הקב"ה בפרהסיא. והגורם לזה היה: 'ויהי ריב בין רועי מקנה לוט', שעשו גזל בפרהסיא ולא היה להם בושה, ועל כן צריך הצדיק גם כן לעבוד בזה האופן בפרהסיא וזהו שגרם ש'ויקרא שם בשם ה".
ועל דרך זה פירשתי המשך שני מאמרי רבי תנחום הידועים, במסכת שבת (כב.), שאמר במאמר הקודם 'נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה' וכו', ומיד מסמיך אליו עוד מאמר, 'והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו'. ומה שייכות לשני המאמרים. וכבר כתבו בזה המפרשים, ואולם על פי הנ"ל יובן, דאליבא דאמת נר חנוכה, רמז לאור התורה והמצוה שהאדם עושה אותן, צריכים להיות בהסתר ובענווה, אבל מכל מקום צריך שישימו במקום דשליט ביה עינא, והיינו רמז לאור התורה דצריך להאירו בפרהסיא כי בעוונותינו הרבים הבור ריק, רצה לומר הדורות ריקים מכל, ולא ריק לחוד מתורה הקדושה, אלא גם מלאים נחשים ועקרבים, רצה לומר שהוא מקלקל אחרים, כמו עניין נחש הקדמוני, על כן צריך האור תורה להיות בפרסום להגביר הקדושה ואם אין העין שולטת בו פסולה.
ועל דרך זה פירשתי 'טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, טפש כחלב לבם אני תורתך שעשעתי' (תהלים קיט, סט-ע), והפשט כך הוא: טפלו עלי 'שקר' זדים, אם כאשר הזדים נתפשים בשעת עבירתם וקלקלתם ועודם משקרים מפני הבושה ומנסים להסתיר מעשיהם הרעים אז אוכל עדיין 'בכל לב אצור פיקודיך', רצה לומר להסתיר עבודתי בלבי, ולא אקרא בחוץ בפרהסיא. אבל אם 'טפש כחלק לבם', שהם דומין לחלב שרומז לפרהסיא, אז 'אני תורתך שעשעתי', כלומר אני צריך לדבר דברי תורה בפרהסיא, כדי להגביר כח הקדושה ולבער רוח הטומאה.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, ט-י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא על פי שפירש מרן חתם סופר זי"ע 'והותירך ה' לטובה', אף על פי שכבר השלמת נפשך משאיר אותך ה' בחיים, 'בפרי בטנך', בשביל פרי בטנך, להדריך בניך עד דרך התורה והיראה וישראל סבא. עד כאן דברי קודשו (והובאו דברים אלו בשמו בהקדמה 'פיתוחי חותם' לשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה). וזהו שכתוב 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי', ופירש האור החיים הקדוש זי"ע: אני באותה מדרגה ש'לעשות רצונך חפצתי' זה חשק שלי, כי אין לי נטייה לרע, 'ותורתך בתוך מעי', לרוב חשק התורה נחשב אצלי הלימוד ועבודת ה' כאילו אכלתי בתוך מעי. עד כאן דברי קודשו. ואם כן מה תכלית להישאר בעולם הזה מאחר שכבר הגעתי למדרגה גדולה כזו, על זה אמר 'בשרתי צדק בקהל רב', על ידי שאני מדריך אחרים – זה גורם ש'שפתי לא אכלא', מלשון 'ויכלא', כמו שפירש רש"י ז"ל, דהיינו שלא אגמור מלדבר עוד ואמשיך לחיות אף שכבר השלמתי נפשי. ובמקום אחר הארכתי בזה.

'בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, י). יבואר בסייעתא דשמיא, כי מי שאומר דברי תורה ברבים יש חשש שכוונתו לא תהא לשם גאות וכבוד, אבל דוד המלך עליו השלום ידע בנפשיה שכוונתו היה רק להדריך אחרים כדי ששפתותיו יהיו דובבות בקבר, כדרשת חז"ל ביבמות (צו:) מן הפסוק 'אגורה באהלך עולמים' (תהלים סא): אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, שכל תלמיד חכם שאומרים דברי תורה בשמו שפתותיו דובבות בקבר.
וזהו שכתוב 'בשרתי צדק בקהל רב' – כוונתי היחידה היתה 'הנה שפתי לא אכלא', שלא יכלו שפתי מלדבר לאחר פטירתי מן העולם (מלשון 'ויכלא הגשם'), דהיינו שיהיו שפתותי דובבות בקבר, 'ה' אתה ידעת'- שרק זו כוונתי.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב, אתה ה' לא תכלה רחמך ממני חסדך ואמיתך תמיד יצרוני, כי אפפו עלי רעות וגו' רצה ה' להצילני ה' לעזרתי חושה' (תהלים מ, ט-יד). אפשר לומר בסייעתא דשמיא המשך הכתובים, על פי שפירש החתם סופר זי"ע אצל אברהם אבינו שנאמר בו (בראשית יג, ג) 'וילך למסעיו', וכתב רש"י ז"ל בשם המדרש: שבחזרתו 'פרע הקפותיו', והכוונה, כי הם שאלו אותו בהליכתו למצרים, אם האמת אתך שיש בורא עולם שמשגיח על הכל וגומל לאיש חסד כמפעלו, למה צדיק כמותך רע לו. אבל כשנעשה עשיר, כמו שנאמר לפני זה 'ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב', אז היה יכול להשיב לכל אדם תשובה הגונה על שאלתם ששאלוהו בהליכתו, וראו האמת כי רק הבורא יתברך שמו הוא המשגיח על הכל.
וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי וגו' בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב', וברצוני לפרסם אלקות בעולם כדי שהכל יכירו וידעו כי אתה המוריש והמעשיר ובידך הכל, אבל לזה אבקש 'אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, רצה ה' להציני', ואז אוכל לקיים 'בשרתי צדק בקהל רב' ותהי בידי תשובה הגונה על שאלותיהם.

'צדקתו עומדת לעד'… יש לומר, כי האיך אפשר לאדם לזכות שצדקתו יהיה לו קיום, אם ידריך בניו על ברכי התורה ויראה וילכו בדרך ה', אז יש לו קיום, כי המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ועל דרך זה אפשר לומר 'תורת ה' תמימה' (תהלים יט, ח) האיך ניכר אם הוא בתמימות, דהיינו שלמד לשמה ובקדושה וטהרה, אם היא 'משיבת נפש' שאפשר להשיב בו נפש החוטא רחמנא ליצלן בעבירות דרך התורה ויראה. 'עדות ה' נאמנה – מחכימת פתי' על דרך שאמרו (סוטה ה.) 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות', אימתי ניכר שעדות ה' נאמנה באמת, אם היא מחכימת פתי, כשיכול להחכים אחרים ולהדריכם. 'פקודי ה" אמתי 'ישרים' כשהם 'משמחי לב'. 'מצות ה' ברא' לשמה ובקדושה, אימתי, כשהיא 'מאירת עינים', כשיכול להאיר עיני אחרים על ידי מצוותיו. 'יראת ה" ניכר אם 'טהורה היא' לשמה, כש'עומדת לעד', כי כשידריך אחרים אז עומדת לעד, יהיה לו קיום ונצחיות.
וזהו שכתוב 'אשרי איש ירא את ה" כש'גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך', והתנאי לזה, 'הון ועושר בביתו', כי אז בקל יכול להדריך אחרים כמו שפירשו המפרשים גבי אברהם (בראשית יג, ג) שכתב רש"י ז"ל: כשחזר פרט הקפותיו, דהכוונה שכשחזר אז פרע תשובה לרשעים, שהקיפוהו בקושיות: איך זה אתה רוצה להדריך אחרים, והלא אתה עני ורש, הלא יראתך כסלתך, אבל אחרי שחזר בעשירות פרע ותירץ כל מה שהקיפו אותו בעת הליכתו. ואמר כאן: כש'גבור בארץ יהיה זרעו הון ועושר' וכל טוב 'בביתו' – אז בקל אפשר להדריך אחרים, ועל ידי כן 'צדקתו עומדת לעד' כשמדריך אחרים.

'דימינו אלקים חסדך בקרב היכלך' (תהלים מח, י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא, כי חייב אדם לקבל את הרע בשמחה ובטוב לבב כמו הטובה (כברכות נד.), כי הכל רק חסדים ורחמים, ומאתו לא תצא הרעות, וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, אבל אימתי נזכה למדרגה כזו לקבל הכל בשמחה, כאשר יהא מלאה הארץ דעת את ה', ואת רוח הטומאה אעביר מכם, ובמקום שיש קדושה שם ממילא אך ורק שמחה וששון.
וזהו שכתב 'דימינו אלקים', המידת הדין והעונש הכל נחשב אצלו כ'חסדך' לחסדים וטובות, אבל אימתי נזכה לזה 'בקרב היכלך', כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו אז יהיה הכל חסדים, כי אז נהיה במדרגה כזו שנבין היטיב שהכל חסדיך, וכן יעזרנו לתשובה במהרה בימינו.

(מתוך דברי מרי"ד)

יש לפרש פסוק 'כי בן זקונים הוא לו', עיין רש"י, בר חכים, כי כל מה שלמד בשם ועבר וכו'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה דהנה שמעתי לפרש מבני בן זקונים הבחור היקר ר' מרדכי יודא נ"י על גמרא ברכות: איכא סבא בבבל, תמה כיון דאמרי ליה מקדמיה ומחשכי וכו'. ופירש בני דהנה פירשו גם כן על הפסוק 'למען ירבו ימיכם', דהיינו מי שלומד רק ביום ולא בלילה אינו חי רק חצי ימיו, אבל מי שלומד גם בלילה, אזי יש לו אריכת ימים יותר, על כן צותה תורה 'ולמדתם אותם את בניכם בשכבך', דהיינו שיעסקו בתורה גם בעת שכיבה, אז 'למען ירבו ימיכם', יהיה לכם אריכת ימים. וזה גם כן הכונה כאן, כיון דשמע דמקדמיה ומחשכי, דהיינו שעוסקים במצות ביום ובלילה, אזי 'למען ירבו ימיכם' ויהיה לכם אריכות ימים. והנה רש"י פירש בפרשת ויצא על פסוק ,וישכב במקום ההוא', אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב, שהיה עוסק בתורה גם בלילה. וזה גם כן הכוונה כאן שפירש מה שלמד בשם ועבר, דהיינו שצריך לעסוק בתורה גם בלילה, זה מסר לבנו שילמוד גם כן בלילה. ועל זה קאמר 'כי בן זקונים הוא לו', דהיינו שהיה דעתו של יעקב, דזה נקרא 'זקן' שקנה חכמה. ויש לפרש בזה גם מה שהביא רש"י דבר אחר שהיה זיו אנקונין שלו דומה לו, דהנה לקמן כתיב 'ויעזב כל אשר לו ביד יוסף, ולא ידע' וכו', דהיינו שהיה מוסר לו כל המפתחות, ולא ידע שיש לו איש זר בביתו כי אם הלחם שהיה יוסף אוכל רק מאכלים כשרים, ובזה ידע שיש לו איש זר בביתו שלא היה אוכל עמהם, וכמו שמצינו אצל חנניה מישאל ועזריה, אף שלא אכלו מפת בג המלך, העיד הכתוב (דניאל א) עליהם 'ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים', כן היה גם כאן 'ויהי יוסף יפה תואר' וכו'. וזהו שכתוב כאן שהיה לומד עמו מה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר, מיעוט אכילה ושתיה, מיעוט שינה, ועם כל זה היה זיו אקונין שלו דומה לאביו שאמרו חז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון שהיה יפה תואר ומראה.

(חידושי שמואל הרמש"י כ:-כא.)

הרב מרדכי יהודה דאנאטה (דונט) הי"ד, המוכנה יודל, נולד בשנת תרס"ה (1905), היה למדן וצדיק מפורסם, רב וראש ישיבה ומגיד מישרים מפורסם בקהילת פרשבורג, שישב על התורה ועל העבודה יומם ולילה.

בעודו נער היה ניכר כי נוצר לגדולות, בשל מידותיו בנעלות וגודל יראת השמים שלו. כשקיבל חליפה חדשה לבר המצווה, מיהר למסור אותה לעני נצרך. לאחר שסיים ללמוד בתלמוד תורה בעירו, פרשבורג, הלך ללמוד בבית מדרשו של הרב יוסף צבי דושינסקי ובבית מדרשו של הרב יהושע בוקסבוים הי"ד, והתמיד בלימוד תורה, וביראת שמים טהורה בשקידה רבה ועצומה. לאחר שחזר לעיר מולדתו, למד בחריצות יתירה בבית מדרשו של הרב עקיבא סופר, ה"דעת סופר", והתבלט באחד מהמצויינים בחבורת תלמידי החכמים המופלגים והמצויינים.

אביו, הרב שמואל דאנטה, היה רב החברה קדישא וגמילות חסד בקהילת פרשבורג ונודע כדרשן מוכשר במשך למעלה מארבעים שנה. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב חזקיה פייבל פלויט אב"ד שוראן, של הרב אברהם ברודא אב"ד מיאווא ושל מרן ה"שבט סופר". חיבר את הספר "חידושי שמואל הרמש"י" (ב' חלקים), ובו הזכיר מספר פעמים חידושים מאת בניו. הרב שמואל נשא לאשה את מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוויל, השו"ב בפרשבורג.

הרב מרדכי יהודה חיבר את הספר "דברי מרי"ד" (בני ברק, תשל"ו) דרושים, פירושים וחדושי אגדה על התורה וספר תהלים וקצת חידושים על אגדות הש"ס. חידושיו בסוגיית "תנאי כפול", יצאו לאור בקונטרס זכרון לבר מצוה של הבחור מרדכי יהודה ווינשטאק, ח"י תמוז תשנ"ב (ברוקלין תשנ"ב), ושם הובאו גם תולדותיו.

נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב יעקב גליס מהעיר קראלי. לאחר חתונתו עבר הזוג לפרשבורג, שם חיו חיי דחק ועוני, מתוך התמסרות ללימוד התורה, לעבודת ה' ומתוך מסירות נפש לטובת הכלל, הרב היה מראשוני תלמידי החכמים בפרשבורג שהתנהגו ברוח החסידות והקפיד על דקדוקי מצוות בהתלהבות אש קודש בדרך הבעל שם טוב ותלמידיו. הוא התבלט בכובעו הרחב בנוסח החסידי ונסע רבות לצדיקי דורו. הוא לימד והרביץ תורה ברבים במשך עשרים שעות ביממה. הוא עורר את שומעיו להתחזק בתורה וביראת שמים, ועורר ציבור גדול לתשובה. הוא סייע כלכלית לבחורים עניים ועודד אותם ללכת ללמוד בישיבות. סדרי לימודו והנהגותיו בקודש במסירות נפש הוזכרו בהקדמה שהודפסה בספר 'דברי מרי"ד'.

בית מדרשו היה מקום תורה מיוחד במינו. היה רגיל לומר שיעור לפני בעל בתים עד שעה 02:00 לאחר חצות הלילה. בין צדיקי פרשבורג שנהגו לעשות תיקון חצות בבית מדרשו היו הרב יצחק צבי ברנפלד הי"ד, הרב מרדכי כצבורג הי"ד והרב משה וועבער הי"ד בנו של הרב מפישטאני.

בחודש אב תרצ"ח עזב ראש ישיבת פרשבורג, בעל ה'דעת סופר', את סלובקיה ועבר לשוויץ בדרכו לארץ ישראל. רוב תלמידי הישיבה חזרו לבתיהם. מעט התלמידים שנותרו למדו בניהולו של רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ה'חשב סופר', שהמשיך להעביר שיעור יומי בישיבה במסירות נפש, במקומות מחבוא. ומספר תלמידי הישיבה המשיך להתדלדל כאשר רבים מבין התלמידים שחזרו לביתם לחופשת הפסח בשנת תרצ"ט נותרו בביתם, בשל החשש מפרוץ המלחמה.. ה'חשב סופר' המשיך להעביר שיעורים עד לקיץ תש"ג, ואז נמלט לבודפשט מחשש שייעצר על ידי השלטונות, ושם הצליח לעלות לארץ ישראל.

לאחר עזיבת ה'דעת סופר' מונה הרב דאנאטה להיות ממובילי הלימוד בישיבת בפרשבורג (במספר מקורות הוא מתואר כאב"ד וכראש ישיבת פרשבורג), עד שגורש עם משפחתו לאושוויץ. שם נהרג על קידוש ה' בי' בחשוון תש"ה (ויש מי שכתב שהיה זה ב-י' בחשון תש"ב), ביחד עם אשתו הרבנית אסתר וכל שמונת ילדיהם: שמואל, אליעזר דוד, גבריאל, משה, זיסל, שרה רייזל, מלכה ושיינדל.

בהקדשה בסוף ספר "זר הצבי", חלק ב' (בני ברק, תשנ"א), כתב עליו תלמידו הרב זאב רייכנברג: "אדוני מורי ורבי, הרב הגאון הגדול, צדיק וחסיד ועניו, מרביץ תורה ברבים, פה מפיק מרגליות, גבור מזוין בתורה ויראה, עובד ה' בקדושה ובטהרה. רצוי לכל אחיו ודורש טוב לעמו, ושמו יצא במדינות… זכה להשיב רבים מעון, בראותם עבודתו הנפלאה והקדושה, נתעוררו בהרהורי תשובה עמוקים, ושבו מדרכם הרעה עד שנעשו בעלי תשובה גמורים. רבות עודדני סייעני וקרבני ללימוד התורה, והוזיל מכספו בכדי שאוכל ללכת ללמוד בישיבה. כפי שעשה עם הרבה בחורים, שעקב התנאים הכלכליים הקשים, לא היה באפשרות הוריהם לשלחם לישיבה. יזכור לו האלקים את חסדו עמי, אשר רבות עשה עמדי, ינוח בשלום על משכבו ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים עדי יקיצו וירננו שוכבי עפר בשוב ה' את שיבת ציון אמן".

שבעה מאחיו נספו בשואה:

• אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
• הרב אברהם אשי, נפטר במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה במחנה ברוינשוויג בגרמניה. אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם שלמה נספה בא' באייר תש"ה במחנה ראוונסבורק.
• שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
• מרים יולי אשת  חיים ווילדר
• הרב משה אליעזר דונאט מחבר הספרים "דיבורי אמת" ו"אהל משה", שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש. מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
• רחל לאה אשת חנוך בינדר.
• הרב חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].

מכל שמונת אחיו ואחיותיו של הרב מרדכי יהודה שרד רק אחיו הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה,

ממשפחת הרבנית אסתר שרדה רק אחותה מרת פיילא, אשת הרב החסיד יוסף לייב ווייס מירושלים.

הי"ד.