להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת פקודי ופרשת החודש

חורבן ובנין בחיי האומה והאדם[1]

אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה…(שמות ל"ח כ"א)

בספר יד המעין לרב יששכר דב פינקלשטיין[2] זצ"ל בפרשתנו (שנת תשכ"ט) מביא דברי חז"ל ולאחריהם דבריו של נכד רבי עקיבא איגר, רבי יהודה לייב איגר זכר צדיקים וקדושים לברכה. תחילה דברי המדרש שמות רבה (נ"א ח') וזלה"ק:

אמר הקב"ה לישראל, בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי ב'אלה אלהיך' עכשיו שעשיתם את המשכן ב'אלה' אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן. אמר הקב"ה לישראל, בעולם הזה ב'אלה' אני מתרצה לכם וכן לעתיד לבוא, שנאמר (ישעיהו מ"ט י"ב) הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון וּמִיָם. עכ"ל המדרש.

הרב יהודה לייב איגר בספרו אמרי אמת פרשתנו (שנת תרמ"ז סעודת ליל שבת כתב) וזלה"ק:

וְנָחֲךָ֣ ה' תָּמִיד֒ [וְהִשְׂבִּ֤יעַ בְּצַחְצָחוֹת֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְעַצְמֹתֶ֖יךָ יַחֲלִ֑יץ וְהָיִ֙יתָ֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וּכְמוֹצָ֣א מַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יְכַזְּב֖וּ מֵימָֽיו]

וּבָנ֤וּ מִמְּךָ֙ חָרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם (ישעיהו נ"ח י"א-י"ב) להבין הלשון 'ובנו ממך' היינו שהבנין הוא ע"י עצם החורבן, שמה שהיה נחרב מקודם היה לצורך הבנין והתקון, כמו שנאמר (יחזקאל ל"ו ל"ו)  'אני ה' בניתי הנהרסות'. היינו ג"כ שהבנין הוא ממה שהיה נהרס, ומקור כל בניני החורבות להיותם בנין עדי עד, הוא בנין המשכן שבנינו  היה ג"כ ע"י החורבה שהיתה מקודם, כמו שאמרו חז"ל (במדרש רבה פקודי סוף פרשה נ"א) יבוא זהב משכן ויכפר על זהב העגל. ובלעדי החורבה הקודמת לזו, לא  היו צריכין לזהב ולכסף ולא לשום תפארת אנושי, וכמו שנאמר ה' אמר לשכון בערפל [מלכים-א ח' י"ב] וכמו"כ בנפש האדם, מה שנפש ישראל נהרס ח"ו לפעמים הוא ג"כ לצורך בנינו בכדי שיוושע בבנין עדי עד…עכ"ל האמרי אמת לרב יהודה לייב איגר.

על יסודות הדברים האלו פותח הרב יששכר דב פינקלשטיין זצ"ל דבריו לפרשתנו בספרו יד המעין, וזלה"ק:

כד נקטינא בשיפולי גלימא דמחשבה עילאית זו, למדנו לדעת שבעצם כל עניני החורבן בין במאורעות העולם, ובין המאורעות בנפש האדם מישראל, אינם חורבן בעצם, רק נראים כחורבן, אבל לאמיתם הם מכשירין לבנין. וזהו עומקו של אומרם ז"ל בתלמוד (שבת ל"א ע"ב) כיוון דכתיב (במדבר ט' כ') על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. ראה במנחות (צ"ט ע"א) תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון…אמר ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה.

ובמדרש (ויקרא רבה ז' ד') וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות (מלאכי ג' ד') כימי עולם אלו ימי נח וכו'. ובזה יש להבין את דברי הירושלמי (שקלים א' א') אמר רבי אבא בר אחא, אין את יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין. תני רבי יוסי בר חנינא, הדא מתניתא ועשית כפורת זהב טהור (שמות כ"ה י"ז) יבוא זהב של כפורת ויכפר על עגל של זהב…

לפי האמור שכל ההרס בנפש האדם מישראל הוא ג"כ לצורך בנינו, בכדי שיוושע בבנין עדי עד, ואלמלא חטא העגל בנדבת זהבם, לא היה זהב של כפורת כנ"ל, וכדי להגיע לתפארת זו של זהב לכפורת, היה הגרמא חטא העגל, כאומרם  ז"ל יבוא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל, וזה מורה שבעצם כל כלי הזהב של העגל היו ביסודם אבני הבנין של המשכן, ושפיר כל נדבת ליבם לעגל אינה באופיה של אומה זו לחטא, המקור השורשי של נתינתם היא הנתינה למשכן, זהו האופי היחיד דלהון. זהו שנאמר יבוא זהב משכן ויכפר על זהב העגל, זאת אומרת שכל הזהב של הכפורת הוא תוצאה ישירה מעגל הזהב, הוא בבחינת 'סותר על מנת לבנות במקומו דמי' ואין שינוי באופיה של אומה זו.

[הבנת מאמר חז"ל משנכנס אדר מרבין בשמחה על יסוד הנ"ל]

ויש להוסיף  ולומר עפי דרך ההבנה האמורה, אמרם ז"ל בסוף תענית (כ"ט ע"ב) כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. ויש לדייק מה רצו חז"ל בזה שאמרו, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה וכו', מה מלמדת השוואה זו, הא 'אב' הוא ענין של חורבן, ו'אדר' הוא ענין של שמחה?!

אכן לפי האמור, יש לכוון שכל ענין החורבן הוא רק כהכשר לגאולה, וכמידי ד'הכשר'  אין החורבן 'חורבן' בתוך תוכו, כל החורבן הוא בדמות חצונית, מה שאין כן לפי פנימיותו הוא ג"כ מידי דבנין העולמי בנפש האומה. וכאומרם ז"ל (שבת פ"ח ע"א) הדור קבלוה בימי אחשורוש, וביותר לפי האמור במי השילוח (ח"א תשא וכן ריש דברים) וכל ההבדל בין אב ובין אדר הוא במדת השמחה, באב בחורבנה החצוני ממעטין בשמחה, ובאדר כשאותה שמחה יצאה לפועל בחצוניותה ופנימיותה כאחד, מרבין אנו בשמחה. וזהו העומק של המדרש לעיל 'בשעה שעשיתם את העגל ב'אלה' הכעסתם אותי, עכשיו שעשיתם את המשכן, ב'אלה' אני מתרצה לכם, וכן לעתיד לבוא שנאמר 'אלה מרחוק יבואו' וכו'. עכ"ל הרב יששכר דב פינקלשטיין זצ"ל.

ראה אזור אליהו לתלמיד האדמו"ר מקוצק שפסע בדרך דומה: אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים [מלכים-א ח' י"ב]…היינו שיש כמה וכמה מניעות לאדם שרוצה לגשת לעבודת הקודש. ואם האדם משבר את המניעות…אז רואה שבהמניעה בעצמה היה טמון איזה דבר יקר, וזו המניעה היתה לטובתו ולטובת העבודה הקדושה. 'בנה בניתי' – כי הבנין נעשה מאבנים הרבה. [בנין הקדושה נבנה ממעשים רבים ובהתמדה].

משמעותה הרוחנית של עשיית מלאכה

וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה (שמות ל"ט מ"ג)

מלאכת המשכן לא דחתה את השבת, ול"ט אבות מלאכה האסורות בשבת, נלמדו ממלאכות המשכן. אך להבין עומק דחיית

השבת את מלאכת בניית המשכן שהרי תכליתה היא עשיית מקום להשראת שכינה בישראל, יש להבין משמעותה החיובית של המלאכה, ומתוך כך יתברר ותובן משמעותה של השביתה ממלאכה. בספר תורת אברהם לרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד משגיח ישיבת סלבודקא מאמר שבת ועליה (ו') כתב וזלה"ק:

… כשרוצים להבין כראוי את הכבוד שבבנין בית המקדש, ואת ערך שביתת מלאכה בשבת בכלל ומלאכת השבת בפרט, עלינו להבין קודם את ערך עשיית מלאכה בכל ימות החול. ההשקפה הרגילה בזה כי מלאכה ענין של חול הוא, ולא רק דבר חול, אלא גם דבר פשוט וגס. השקפה זו ברורה אצלנו כל כך עד שאנו מביטים על עושי מלאכה כעל אנשים פשוטים וגסים, ופלא אצלנו על גדולי החכמים שבימי הגמרא היו משפילים עצמם לעסוק במלאכה.

השקפה זו מוטעית היא בעיקרה, כך אמרו חז"ל[3], גדולה מלאכה שכמה בריות ברא הקב"ה בעולמו ולא מסר מלאכה אלא לבני אדם בלבד, וכן היה רבי מאיר אומר: הראית מימיך ארי סבל, דב קייץ [מייבש קציעות בשדה (ראה קדושין פ"ב ע"א)] או אחת מהחיות עושה מלאכה? למה לא נתנה להם מלאכה, לא מפני שהם טפלים אלא מפני שהמלאכה עדיפא[4] . גדולה מלאכה שכל נביאים התעסקו בה, ביעקב כתיב אשובה ארעה צאנך… גדולה מלאכה שלא שרתה שכינה בישראל עד  שעשו מלאכה, שנאמר וירא משה את כל המלאכה ויברך אותם משה. ומה בירך אותם? אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם. וכן היה…[עכ"ל המדרש].

מדברי חז"ל אלה רואים אנו שלא רק שאין גסות ופשטות כרוכה במלאכה, אלא שאין המלאכה ענין של חולין כלל, מלאכה שאדם עושה חכמה יש בה, חלק מהחכמה שנתן לו ה' יתברך. מלאכה שאדם עושה יצירה יש בה, חלק מכח היצירה שחנן ה' את ברואיו. חכמה וביותר יצירה אינן ענין של חולין, עניני גדלות הנה. חלק החולין שבמלאכה נתן ה' בטבע לשאר הנבראים, גם הם בונים בתים לשבת, אורגים רשת למחיה, וכדומה, כפי הנחוץ לזכות הקיום שלהם. הם עושים את המלאכה בהכרח הטבע שלהם. דבר הנעשה בהכרח הטבע אינו ראוי להקרא בשם 'חכמה', וכל שכן שאין שם 'יצירה' עליהם. אמנם חכמת הבורא נראה בהם, יצירת היוצר כל מאין, אך המה כאופנים קטנים בתוך מכונה גדולה שעל ידם יוצר דבר מה. יתרון לאדם עליהם שיש לו הבחירה. אינו עושה דבר קטן מטבעו מצד (ההכרה) [הכרח] שבו, אלא מרצונו ודעתו. דבר הנעשה מדעתו ובחירתו חכמה ויצירה נראה בזה. מתנה טובה נתן הקב"ה לבחיר הנבראים שיהיה לו מעין דוגמא של מעלה. אין בכח האדם לברוא יש מאין, אבל יש מיש ג"כ בריאה היא. בגד מצמר, תכשיטין נפלאים ממתכות, האין זו בריאה חדשה, יצירת צורה מגולם?

יצירה זו, שהיא מעין דוגמא של מעלה, אפשר להתקרב על ידה להשראת השכינה. אם האדם יכוון במלאכתו רק לזה לבד, כי אין החכמה שלו, ואין  היצירה שלו, רק ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. כל הכאה של קורנס, כל תפירה של מחט – רק חסד ה' הוא, כבר עשה את עצמו מדור לשכינה. כי הכתוב אומר השמים כסאי והארץ הדום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי…רק אל זה אביט – כלומר זה בית שלי, אל עני ונכה רוח. וכל שכן אם יצרף אדם לזה גם מדת החסד, להיות דומה לו יתברך, מה הוא מלביש ערומים אף אתה…ובהיות שאינו מסתפק במה שיתן לחברו ממה שמוצא מן המוכן, אלא בונה ויוצר הכל מחדש כמו שבנה ויצר הבורא יתברך בשביל אדם וחוה, כמו שכתוב ויעש להם כתנות עור וילבישם, ולשם זה הוא משתמש בכח היצירה שלו להתדמות אליו יתברך, מלאכה שכזו בדין שתשרה שכינה על ידה.

זוהי השקפה כללית של ענין מלאכה, ואין כל פלא אם רבי יוחנן הסנדלר ורבי יצחק נפחא עסקו בה. כי אין כל ספק שכוונו במלאכת ידם להיות דומים אליו יתברך, כמו שאמרו[5] חנוך תופר מנעלים היה, תופר תפירות מיוחדות ומיחד יחודים. כל תפירה מדוקדקת היתה כל כך עד שהעידה על יחודו של מקום, על מדותיו המיוחדות רק לו יתברך. לא לשם גנאי חלילה קראו חכמי הש"ס לחכמים אלו בשם מלאכתם, גם לא לשם כינוי בעלמא, אלא בשם המורה לנו את הכשרתם להשראת שכינה, כל אחד כפי מדרגתו הרמה.

יצירה זו של מלאכה אינו דומה אחת לחברתה, כשם שחלוקות היצירות לפי כוונת עושיהן ויוצרן, כך חלוקות הנה במעשה המלאכה עצמה. אינו דומה תופר מנעלים לעושה בתים לתפלין, במלאכת הבתים צריך עיבוד לשמן, ודוקא 'מן המותר בפיך' וכיוצא, כי קדושה מיוחדת לה. וגם בקדושה זו עצמה יש מדרגות, אינו דומה העושה בתים לתפלין, לכותב פרשיות של תפלין, מזוזות וספרי תורה, שמלאכתם מלאכת שמים. זהירות יתרה נחוצה לזה, כי בכל אות ואות תלויה הכשרות של הספר תורה כולו, גם התגין צריכין שמירה, כי על כל תג ותג היה דורש רבי עקיבא  תלי תלים של הלכות.

אינה דומה כתיבת ספר תורה למלאכת המשכן, למלאכת המשכן ראויים היו רק חכמי לב ובעלי רוח הקודש, ולכתיבת ספר תורה כל אדם כשר ובלבד שיעשה כהלכה. וכל אלה תחת שם אחד של מלאכה הוא, כשחז"ל רצו ללמד גדלות של מלאכה, ממשכן למדו אותה, כי חכמה יש במלאכה, יצירה יש בה, ובכוחה להכשיר את עושיה להשראת שכינה….עכ"ל הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד. בהמשך מבאר עניינה של השביתה ממלאכה בשבת עפ"י היסוד שהניח בדבריו אלו.

חיבור שני 'פשטים' ברש"י לחטיבה אחת המלמדים מעלת ישראל

אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה…(שמות ל"ח כ"א)

בספר מאיר עיני חכמים החדש לאדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי האלשטוק (צדיק עליון קדוש שנהג

בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח[6]) הביאו עורכי הספר (מכון מאיר עיני חכמים ירושלים תשע"ט) שרידים מתורתו של בנו יחידו ממשיך דרכו הרב יחזקאל הלוי[7] זצוק"ל הי"ד שנספה בשואה  עם כל משפחתו ולא נשאר זכר לצדיק וקדוש עליון זה. אלו דבריו בפרשתנו בחלק קדשי יחזקאל וזלה"ק:

הנה בפרשת בלק על הפסוק (במדבר כ"ד ה') מה טובו אהליך יעקב וכו' פירש רש"י וזלה"ק: על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה. ד"א מה טובו אהליך – מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליכם.

ונוכל לומר ששני הפשטים של רש"י שייכים זה לזה. עפ"י מה דאיתא בשם תלמידי הבעש"ט (בוצינא דנהורא בלק) הפירוש שאין פתחיהם מכוונין עפ"י מה דאיתא בשיר השירים רבה (ה' ג') אמר הקב"ה לישראל, בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו. וזה הפירוש שאין פתחיהם מכוונין, שאנו פותחים פתח כחודה של מחט, וה' יתברך פותח לנו פתח גדול. והנה בקדושת המקדש כתיב אצל יעקב אבינו (בראשית כ"ח י"ז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים, ופירש כ"ק אאמו"ר זצ"ל דאם אדם בא אל המקדש, נתעורר בקרבו יראה גדולה, ובשביל כך אמר יעקב אבינו 'אין זה כי אם בית אלקים' היינו יראה גדולה כזו א"א [אי אפשר] רק בבית אלקים, בשביל שזה שער השמים, היינו דפה נפתחים כל השערים, דאם יש לאדם רק מעט יראה משלו נפתחים לו שערי שמים וזה א"א רק במקדש, וזה הפירוש שפתחיהם אינן מכוונים זה מול זה, וזה רק בקדושת המקדש, והיינו השייכות שיש בשני הפירושים של רש"י, אחד שאין פתחיהן מכוונין והשנית שקאי על שילה ובית עולמים.

והנה איתא בסנהדרין (ק"ה ע"ב) שבלבו של בלעם היה לקללם, והענין הוא דאיתא בזה"ק פרשת בחקותי (קי"ד ע"א) על הפסוק (ויקרא כ"ו י"א) ונתתי משכני בתוככם, וזה לשונו: אמר לון ישראל הוא משכונא דילי גבייכו בגין דלא אפרש מנייכו לעלמין ואע"ג דקב"ה אתרחיק מנן, משכונא שביק בידן ואנן נטרין ההוא כסופא דיליה מאן דבעי משכוניה ייתי לדיירא גבן, עכ"ל עיי"ש. והאי משכון הוא בכל מי שהוא מזרע ישראל, דיש בו נקודה דשביק ביה הקב"ה כסופא דיליה, ובה בטוחים אנו להיות מקויים בנו מה שכתוב אח"כ והתהלכתי בתוככם. ובלעם רצה דהמשכון הזה יהיה רק ביד גדולי ישראל שהם במדריגה גדולה שנקראו 'ישראל', אבל מי שהוא במדריגה נמוכה בחינת 'יעקב', לא יהיה לו אחיזה במשכון הזה, וח"ו יהיו נאבדים בגלות, ולכן אמר 'מה טובו אהליך יעקב' פירוש בשעה שהמקדש הוא בחינת 'אוהל' היינו בישובן  טובים הם גם ליעקב, אבל משכנותיך, היינו בעת חורבנם בעת שהם ממושכנין ולא נשאר אלא המשכון שמסר בידן, זה לא יהיה רק לישראל, כן היה רצונו של בלעם.

אבל אנחנו מאמינים שגם הקטן בישראל שהוא רק בבחינת 'יעקב' ניתן לו המשכון הזה הכיסופא  דיליה נקודה  הישראלית, וזהו ע"י כוחו של משה שבל ביתו נאמן הוא (במדבר י"ב ז') שהוא שומר המשכון אצל מי שאינו יכול לשמור והמשכון נשאר לדיירא עמהון, וזהו ענין שומר שמסר לשומר (בבא מציעא ל"ו ע"א) כמו דכתיב אלה פקודי המשכן וגו' אשר פוקד על פי משה. היינו שהוא שומר עלינו ועל אותה הנקודה, שמשה רבינו היה ההיפוך מבלעם הרשע, והוא הבין שגם אצל מי שהוא בבחינת יעקב, יש נטירת המשכון וכיסופין דיליה ע"י משה.

וזה הענין דאיתא בזה"ק (תקוני זהר כ"ט ע"א) משה מלגאו ויעקב מלבר. דיש שני שמירות מבחוץ ומבפנים כדאיתא במסכת יבמות (כ"א ע"א) משמרו מבחוץ משמרו מבפנים עיי"ש. יעקב הוא השומר מלבר כמו דכתיב (בראשית מ"ח כ') אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ומשה הוא שומר מלגאו היינו דהוא שומר ההוא נקודה פנימאה האי כסופה שלבבנו יתעורר תמיד באהבה פנימית. וכנגדם היו סיחון ועוג שני שומרים אותנו  כמו שפירש רש"י עה"פ הנה כיסה את עין הארץ (כ"ב ה') וז"ל סיחון ועוג שהיו שומרים כמו אותנו וכו' עכ"ל. ועבודתם היו לקלקל השמירות של יעקב ומשה, לכן אחר כבוש סיחון ועוג ניתן להם מצות תפלין של יד ושל ראש, דתפלין של יד הוא השמירה מבפנים כמאמרם במסכת מנחות (ל"ז ע"א) והיו לך לאות ולא לאחרים לאות, ותפלין של ראש הוא השמירה מבחוץ כמאמר הכתוב (דברים כ"ח י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמרו חז"ל שם (ל"ה ע"ב) אלו תפלין שבראש, ולאחר שנכבשו סיחון ועוג נשארו אצל ישראל שני שומרים תפלין של יד ושל ראש, לנטרא משכונא בין מלגאו ובין מלבר. עכ"ל הרב יחזקאל הלוי האלשטוק מאוסטרובצא זצ"ל הי"ד.

פרשת החודש

בספר פנינים יקרים החדש אותן 'השחיל' כפנינים יקרות ומזהירות אוצרות מחדרי משכיותם של ספרים, הרב שמעון בצלאל ניימאן[8] זצ"ל הי"ד, ביניהן הביא מרגלית נאה מהספר אמרי נועם לרב מאיר הורויץ אדמו"ר מדז'יקוב זצוק"ל (פרשת בא אות כ"ט ד"ה או יאמר בדרך דרוש^[9]) וזלה"ק:

לפי מה דאיתא בזהר הקדוש (משפטים ק"ג ע"א) ששאל האי מינא (ראה שו"ת רשב"א ח"ד קפ"ז) בהא דכתיב (חגי ב' ט') גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, הנאמר על בית שני ונאמר עליו 'אחרון' הרי דלא יהיה חלילה עוד תקוה על בנין הבית העתיד. אמנם כבר עמדו נגדו בהראותם אשר לשון 'אחרון' אינו הפירוש על המאוחר שבכולם, רק יקרא 'אחרון' נגד הראשון, והביאו ראיה מהא דכתיב (שמות ד' ח'-ט')

וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן. [וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת.]

הרי הגם אשר הדם היה האות השלישי, עם כל זה נאמר על אות השני בלשון 'אחרון' נגד הראשון. וזהו והיה הדם לכם לאות כו', היינו מופת הדם הוא לאות על הבתים, רומז שהוא לאות להיות לנו לפתח תקוה על הבית המקווה, ועוד תבנה ירושלים בב"א. עכ"ל האמרי נועם שהביאו הרב שמעון בצלאל ניימאן זצ"ל הי"ד.

המשמרת הנצחית הדרושה – שמחה

וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם (שמות י"ב ו')

האדמור מלברטוב הרב משה יחיאל אלימלך רבינוביץ[10] זצ"ל הי"ד כותב בספרו עה"ת ויאמר משה וזלה"ק:

והיה לכם למשמרת – אין והיה אלא לשון שמחה [מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתי) דברים ואתחנן] ועלה ברעיוני רמז בזה: שהשמחה הוא שומר לאדם מכל רע, כי ע"י שהאדם שמח לא ישלוט עליו שום רע ח"ו. וזה 'והיה' היינו שמחה – 'לכם למשמרת'.

עוד יש לומר, שצריך האדם לשמור אצלו השמחה, היינו שיהיה תמיד בשמחה.

מיסודות הגאולה הנלמד מקרבן פסח – האספות דיבוק חברים

בשו"ת מקדשי השם לרב צבי מייזליש זצ"ל (ח"א בהקדמה) וזלה"ק:

…ושמעתי בשם רבינו הגאון רבי מנדלי מרימנוב זי"ע לפרש הפסוק בפרשת שמות (ה' ז') ויצו פרעה לאמר לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם. וקשה איך שייך בתיבה זו האל"ף…אלא בא להורות  כי היה מנהג ישראל במצרים שביום שבת שנחו מהעבודה כנודע מחז"ל, או בימות החול לאחר העבודה היו מתאספים יחד ומדברים דברי התחזקות שהקב"ה יקיים הבטחתו להאבות ויגאל  אותם. וכאשר נודע זאת לפרעה הרשע גזר לאמור 'לא תאספון' היינו ושלא להניח לישראל לעשות שום אסיפות, רק כל אחד ואחד ישב בדד, כי האסיפה גורמת שיתחזקו באמונה ובטחון בה' יתברך. וכ"ק זקני הגה"ק מרן מצאנז זי"ע היה רגיל לומר בשם רבינו הבעש"ט הקדוש זיע"א כשישראל יושבים ביחד, ואינם מדברים דברים בטלים אין כח למלאך ושרף ליגע בהבל פיהם, עכלה"ק.

ובזה יובן שיטת רבי יהודה בפסחים (צ"א ע"א) דאין שוחטין  פסח על היחיד, ע"ש. דפרעה גזר שכל אחד יהיה בפני עצמו ולא יאספו, כדי שלא לחזק זה את זה, לכן בא מצוה הראשונה מצות פסח לעשות דייקא בחבורה, ואין שוחטין פסח על היחיד, דהא היחיד אין לו עם מי לדבר, וכל זה כדי לעקור מן השרש גזירת פרעה ורק להיות תמיד בחברותא. וזה הענין שנצטוו ישראל ג"כ במצות סיפור יציאת מצרים, דכל זמן שהיו במצרים הרי היה להם גלות הדיבור שלא הניח פרעה לאסוף [כלומר, להתאסף] כדי שלא יספרו מה שעבר עם האבות והבטחות ה' יתברך להאבות, לכן לזכר זה בא המצוה דייקא לספר ביציאת מצרים, וכן בקריעת ים סוף בהשירה כתיב ויאמרו לאמר אשירה לה', היינו שהודו לה' יתברך שכעת זוכים לאמור זה לזה, אשירה לה'!…

החודש שישועות בו מקיפות^[11]

במעינה של תורה לארבע פרשיות[12] כותב וזלה"ק:

צדיקים קדמונים פירשו 'מקיפות' – הקפה מלשון והחנוני מקיף. הקב"ה מקיף ישועות ליהודים על חשבון המעשים הטובים שיעשו אח"כ. כמו שאכן היה בגאולת מצרים. שלמרות שהיו בני ישראל ללא זכויות ממצוות ומעשים טובים, ומשה רבינו אף הקשה במה ראויין הם להגאל. וה' יתברך גאלם בזכות קבלת התורה שהיתה לאחר מכן 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה'.  וכח זה נשאר בחודש ניסן לדורות, שמשפיע ה' יתברך ישועות על סמך שיהיו טובים אח"כ.

הגליון  נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com

---

[1] עריכת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל. הרב יצחק סיני בן הרב שמעון (אדלר) זצ"ל, הרב דוד ב"ר חיים (פוקס), אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א (קלרמן). שלומית בת ר' יהודה (מן).

לרפואת שמואל דב בן מלכיאלה, מנחם מנדל בן אסתר רחל, יוסף חיים בן ראיה, חנה בת איידיו, מתניה בן טל, רפאל חיים בן חנה אסתר בתושח"י.

[2] הרב יששכר דב פינקלשטיין (תרמ"ז פולין-י"ב בתשרי חוה"מ סוכות תשל"ב אנגליה) נולד בבית לחסידי ראדזין. בצעירותו למד בבבתי מדרש שבעירו ראדום. בהגיעו לגיל עשרים וארבע הקים ביתו עם מרת שרה שיינדל לבית שניידר מחלם. בהיותו בן עשרים ושמונה נטל על שכמו משא הרבנות בעיר נובוזיבקוב ברוסיה, לאחר מכן חזר לחלם ובפרק זמן של כעשרים וחמש שנה היה מראשי ישיבת עץ חיים וממנהיגי הקהילה. אותה תקופה התקרב לרב מאיר שפירא מלובלין מייסד הישיבה ומחולל הדף היומי. עם עליית הנאצים לשלטון חש בסכנת החורבן המאיימת והמליץ להגר לארצות אחרות, אך קריאותיו לא נשמעו בד"כ (כידוע בדברי הימים) אחיינו של האדמו"ר בעל התכלת רבי גרשון העניך, רבי ירוחם ליינר היגר לאנגליה בעקבות המלצתו, ואח"כ עזר לרב פינקלשטיין לחלץ עצמו מהצבת שהלכה והתהדקה ע"י הצורר מגרמניה, ובשלב אחרון העביר את כל משפחתו אשתו וששת ילדיו לעיר גייטסהאד באנגליה. שם מסר שיעורים בקביעות וכן נתמנה למשגיח כשרות במפעל המצות המרכזי.

בהמשך שנות חייו פתח בית מדרש בלונדון בתוך ביתו והציב מצבה לעדת קודש ממנה בא וקרא שמה 'כתר תורה דראדזין'. רבים נמשכו למקום זה לתפלות ולשמיעת דרשותיו היחודיות. כמו"כ נתברך בכשרון כתיבה ועסק בהעלאתם על הכתב של חדושיו על הש"ס, בהלכה ובדרשות ואגדות חז"ל. דברי תורתו יונקים ממעיין החסידות אליו השתייך ובמיוחד מתורתו של מייסדה רבי מרדכי יוסף מאיזביצא שהיה תלמידו של ה'שרף' רבי מנחם מנדל מקוצק, אך יצא מבית מדרשו ופתח מקור מים חדש, דברי תורתו כינסם בשני חלקי מי השילוח (הוא אשר הכניס את רבי צדוק הכהן מלובלין לכבשונה של תורת החסידות). בנו הרחיב באר תורתו של אביו שהינה קצרה ומתומצתת עד למאוד (אולי מסגנון רבו האדמור מקוצק) וכתב תורות בהרחבה בספרי בית יעקב.

כתביו היחודיים של הרב פינקלשטיין המתינו כחמישים שנה, עד שנערך ספר זה של דרשותיו על התורה יד המעין ע"י נכדיו ויצאו לאור בתשפ"א בפתח תקוה, ע"י רבי מנחם ווגל הי"ו לאוי"ט בהוצאה פרטית. (0507234983)

[3] משנת רבי אליעזר פרק כ'. מנורת המאור הקדמון חלק אור גדול ד"ה גדולה מלאכה. מובא בראשית חכמה ח"ג פרק אור גדול מהדורת הרב חיים יוסף ולדמן זצ"ל פרק י"ד]. אוצר מדרשים גדול וגדולה ד"ה פרק ארבעה עשר.

[4] במשנת רבי אליעזר הגירסה 'חביבה'.

[5] ענין חנוך תופר מנעלים, מובא בעשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו מאמר אם כל חי (ח"ג פרק כ"ב). מגיד מישרים למרן הבית יוסף פרשת מקץ מהדורה בתרא.  בדעת חכמה ומוסר לרבי ירוחם ממיר (ח"א מאמר ס"ה שויתי ה' לנגדי תמיד) הביא בשם רבי ישראל סלנטר רגילים להעמיס סודות גדולים, והוא היה אומר שהפירוש של 'יחודים' הוא שהיה מדקדק בכל תפירה לעשותה כהוגן שתהיה מלאכתו בשפור ותקון כראוי, והיה חושב בשעת מעשה לשם מדת החסד, לשם זהירות מגזל ואונאה, באופן כזה הרי כל מעשה מכוון לשמו יתברך וזהו יחוד גמור, עכ"ל מדעת חכמה ומוסר.

הרוצה לרוות מיינה של תורה (בימים אלו של חודש אדר יפה ונאה) יעיין בבעל שם טוב עה"ת פרשת בראשית מאמר קע"ט ובהערות שם, וכן בבאר מים חיים פרשת תולדות כ"ז ג' ד"ה וצא השדה. (מראי המקומות בעזרת שו"ת בר אילן)

[6] תולדותיו נחרטו בספר אספקלריה המאירה ממנו הובאו תולדות בנו לקמן , וכן בספר מאיר עיני חכמים החדש (חידושיו עה"ת בשלשה כרכים שנערכן עפ"י כתביו) בתולדותיו שנרשמו בתחילתו.

[7] הרב יחזקאל הלוי האלשטוק זצ"ל הי"ד (תרמ"ז – י' בטבת תש"ג) בנו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל האלשטוק זצוק"ל. בצעירותו למד אצל אביו, כשאביו נכנס לדבר אתו בדברי תורה לא ישב על כסא, אלא עמד וסמך עצמו על השולחן. בהיותו בן י"ח נשא לאשה את מרת ביילא מירל בתו של רב נפתלי ממעליץ, שש שנים המשיך לשקוד על תלמודו בבית חותנו, כשהתמדתו באה לידי ביטוי בין השאר במיעוט שינה, עד שלעיתים לא שכב לישון כלל, אלא שתקפתהו שינה היה שוכב לשעה קלה ומתעורר כעבור זמן קצר וחוזר לתלמודו. בהיותו בן כ"ג שנים התמנה לרבנותו הראשונה, ובי"ט באדר תרפ"ח לאחר פטירת אביו הגדול נתמנה כממלא מקומו באוסטרובצא כשאלפי חסידי אביו נוהים אחריו. האדמו"ר משה יחיאל הלוי אפשטיין אדמו"ר מאוז'רוב (אש דת, ובאר משה עה"ת) שהכירו סיפר כי בתחילה לא היה בעל כשרון ותפיסה, והרבה כרים הרטיב בדמעותיו כדי להשיג חכמה, ואח"כ זכה וצלחה עליו הרוח ונהיה כגאון בתורה. בכל חייו תפלותיו היו עמוקות ארוכות עטופות בדמעות הלב, את תפלת 'אהבה רבה' לפני קריאת שמע אמר במשך כשעה שלימה. וכן אמירת שיר השירים בערב שבת קודש היה אומר בקולות רמים, את 'נשמת כל חי' בשבת קודש היה אומר במשך כשעה ובבכיות גדולות. פעם נשאל מדוע תפלותיו נאמרות ב'קולות וברקים', תשובתו היתה משום שמגרונו בוקעים קולותיהם של יהודים כאובים שהתחננו שיתפלל עבורם, אם כן אין זו תפלתו הפרטית של יחיד, אלא של יהודים נוספים.

בעת 'עריכת שולחנו' אמר דברי תורה רבים. על דברי חז"ל במשנה (ברכות

משנה (ברכות ה' א') אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש …אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. היה מבאר: מדוע המשנה הביאה שתי דוגמאות כה רחוקות, מלך ונחש? תשובתו מלאת עומק ויראה טהורה היתה, לכאורה כשהאיש מתפלל ורואה שאעפי"כ יש לו ח"ו יסורים, הלא יכול לאבד חלילה את האמונה והבטחון, לכן אומרת לו המשנה אפילו נחש, היינו יסורים על עקיבו לא יפסיק, רק ידע שהמלך שואל גם עכשיו בשלומו, והכל מושגח בהשגחה פרטית.

בפרוץ מלחמת העולם השניה שהה בדיוק בוורשא שהופצצה ע"י הצבא הגרמני ימ"ש, ורק לאחר חודשים רבים הצליחו להחזירו לעירו אוסטרובצא. שם הנאצים הארורים התעללו בו וגזרו את חצי זקנו, המצב התדרדר עד שלבסוף בט' בטבת תש"ג הגיע ראש הגסטפו הארור למקום אליו הועבר הרבי (צאזמיר) ודרש שיוציאו אליו את הרבי, אחרת ישרוף מאתים יהודים חיים. הרבי הגיע אליו כדי לנסות, למנוע רציחתם של יהודים רבים, והושאר תחת השגחה קפדנית של ראשי הקהילה שיכולים לקחת את הרבי, אך עליהם להחזירו למחרת, אחרת יפיק זממו. הרבי הבין שאלו שעותיו האחרונות הלך לטבול במקוה שהיה עטוף בקרח והכין עצמו לעלות על המוקד. למחרת לבש את הקיטעל ועמד ואמר סליחות, וידוי, 'על חטא' כשהגיע הרוצח של הגסטפו בבוקר עמדו כעשרים אנשים והתחנננו שיקח אותם במקום האדמו"ר. הארור אמר להם, כרצונכם, גם אתם תועלו על המוקד. האדמו"ר הוצא לרחובה של עיר ובכיכר בית הכנסת הוצא להורג ע"י הרוצח, לאחר מכן נצטוו עשרים היהודים לכרות לעצמם קבר אחים, והם נורו ועלו עם רבם בסערה השמיימה. אשתו וכל שמונת  ילדיו מהם חמישה נשואים עם משפחותיהם עלו בסערה השמיימה, שני בנים צעירים בשנות בחרותם, ואחותם בתו היחידה כולם עלו על מזבח קדוש ה' ולא נותר ממשפחתו זכר. רק שרידי תורתו שנאספו יחד עם כתבי אביו, והוכתרו בשם 'קדשי יחזקאל' כנזכר לעיל במאמר.

עפ"י הספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).

[8] רבי שמעון בצלאל ב"ר מאיר צבי ניימן (תר"ך לערך – ו' אדר תש"ב) היה תלמיד חכם ומחבר פורה. חי ופעל בטרנוב שבגליציה, נספה בשואה. מחבר ספרי 'משיב נפש' על מסכתות פסחים וביצה. ו'ילקוט שמעוני' על הגדה של פסח במתכונת 'מדרש שמואל' על אבות, כפי שכתב בשער ספרו. התפרנס כמו"ל ומוכר ספרים (הוא רכש את בית מסחר הספרים של אהרן פויסט בקראקא והיה הסוכן של דפוס וילנא בגליציה). ההדיר ספרים רבים שעברו שנים ארוכות מהדפסתם וכן ליקוטים 'פנינים יקרים' ו'פנינים יקרים החדש' שהיו לרבי מכר וזכו להדפסות חוזרות ונשנות.

נודע כתלמיד חכם מופלג, היה ידידו של רבי יוסף ענגיל ותשובות אליו מצויות בספרי חכמי דורו.

אביו רבי מאיר צבי (נפטר בירושלים, ד' טבת תרע"א) היה בנו של רבי ישראל ראב"ד קראקא.

אחת מבנותיו, צינה, נישאה לחנניה ליפא בנו של ר' צבי הירש גלזר ראב"ד פשמישל. היא ובעלה כמו רוב ילדיו חתניו וכלותיו של רבי שמעון בצלאל נספו בשואה. לפי הידוע רק בתו דבורה יוכבד ניצלה, בעלה ר' חיים יחיאל איידר הדפיס מהדורות צילום של חלק מכתבי חמיו (לעת עתה לא עלה בידינו לדעת מקומו, וענין זה עדיין טעון בירור).

הספר פנינים יקרים נדפס בכמה מהדורות לפני השואה, בהן כינס אבני-נשמה טובות ומרגליות מספרים קדמונים, לימים הדפיס ספר נוסף פנינים יקרים החדש (ממנו המאמר לעיל), דומה בסגנונו. מסיבות שונות מדפיסי הספרים במשך השנים עירבו את שני הספרים. בשנת תשפ"א ערך הרב צבי ברינר משוויץ את הספר פנינים יקרים בעריכה חדשה ומדוייקת.

[9] השלמת מראי מקומות לאמרי נועם עפ"י מהדורת הרב אלעזר עקיבא בינעטה מונטריאול תשפ"א.

[10] האדמו"ר משה יחיאל אלימלך רבינוביץ האדמו"ר מלברטוב (תרנ"ה-כ"ז בסיון תש"א) בן רבי נתן דוד מפארצבה משושלת ה”יהודי הקדוש”, רב צדיק מפורסם, נכדו של ה”דברי בינה” מביאלא וחתנו של דודו רבי ישראל האדמו”ר מגרודזיסק,

מונה לאדמו”ר בלוברטוב שבאזור לובלין בשנת תר”צ לאחר פטירת אביו. עד מהרה התפרסם וחסידים רבים החלו נוהרים אליו. הוא קירב במיוחד את בני הנוער, וידע לקרב גם את אלו שנתרחקו מעט מעולם החסידות. חסידו, רבי שמעון מזעליחוב זצ"ל הי"ד משגיח בישיבת חכמי לובלין (כתביו נדפסו בספר נהרי א"ש) היה שולח אליו תלמידים לקבלת הדרכה, ובעקבות כך גבר זרם הבאים אליו. “שטיבלך” של חסידיו נוסדו בוורשה, פארצוב, ליקווא, לנטשנא, ז’ליחוב, אוסטרוב ועוד. חיבר את הספרים מאמר שמירת הדעת (ורשה, תרפ”ז), אמת ושלום אהבו (ורשה, תרפ”ז), ויאמר משה על התורה (ורשה, תרפ”ז), מאמר המדות (ורשה, תרפ”ז), וידבר משה (ורשה תרפ”ז-תרפ”ח), מחשבות מאירות (ורשה, תרפ”ח), סידור עבודת הלב (ורשה, תרפ”ח), אמרי טל (ורשה, תרפ”ח), ויאמר משה על נ”ך (ורשה, תר”ץ) ועוד.

עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, ברח מלברטוב ללובלין, שם נפטרה רעייתו הרבנית חיה מרים. משם המשיך דעמטשבא, שהיתה תחת הכיבוש הרוסי. במוצאי שבת, ביום כיבושה של העיר בידי הגרמנים, הם נכנסו לבית מדרשו ורצחו ביריות את הרבי ואת ילדיו, יצחק חיים ורייזל. תנצב"ה. (התולדות עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' איסוף ושימור תורת הנספים בשואה). במהדורת הספר ויאמר משה שממנו נערכו הדברים, הקדמה ארוכה לתולדות האדמו"ר ושיטתו. הספר יצא לאור ע"י מכון גנזי מהרי"ץ ירושלים.

[11] עפ"י פיוט יוצרות למוסף שבת פרשת החודש לרבי אליעזר הקליר …לציון דרור חשת…החודש אשר הישועות בו מקיפות…

[12] הסדרה מעינה של תורה הינה כמחרוזת פנינים מבהיקה בבתיהם של ישראל קדושים, בעשרות השנים מאז נדפסה. ראשית הורתה בפולין לפני השואה בשפת האידיש, אך זכתה 'לעלות' לארץ ישראל ותורגמה לפני שנים רבות ללשון הקודש. חלק זה של ארבע פרשיות, נדפס תקופה קצרה לפני השואה בורשה תרצ"ט, ומאז לא נדפס עד לשנת תשס"ז. (קיים חלק נוסף על הגדה של פסח) בסופו נכתבו תולדותיו של עורכו איש החינוך הדגול, הרב אלכסנדר זושא פרידמן זצ"ל הי"ד. שימש כמזכיר הכללי של אגודת ישראל בפולין. היה בן היחיד להוריו, למרות פרנסתם הדחוקה מאוד של הוריו, שילמו במיטב דמם (תרתי משמע) לחנוכו של בנם. בדרשת בר המצוה בה השתתף האדמור מסוכטשוב, צבאו רבים לשמוע דרשתו. נרצח בחורף תש"ג. תנצב"ה.