קטגוריה: בדיקת חמץ

במסכת פסחים משנה א' אור לארבעה עשר בודקין אם החמץ. ובגמרא שם בודקין בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ וכו'. ומובא בספרי יראים כי חמץ מרומז על יצר הרע, ופירשו אור לארבעה עשר היינו בליל שהנער בא להיות בן שלש עשרה שנה צריך אז לבדוק את החמץ, זה היצר הרע, בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ. רצה לומר בכל מקום שיש בלבו איזה דריסת הרגל להיצר הרע צריכין בדיקה עכ"ל.

והנה יש לומר אם אנו מפרשים כפשוטו, חמץ סתם שאסור בפסח ניחא. כי אור לארבעה עשר בודקין וביום של אחריו שהוא ערב פסח מבערין, כי מותר לאכל חמץ אחר הבדיקה כל הלילה גם עד שליש היום של ערב פסח, כדין שמובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תמג. אשר לכן אמרו במשנה אך בודקין. אבל אם נאמר שכוונת המשנה לרמז גם על הנער הבא להיות בן י"ג שנה הלא בזו הרגע שבא להיות בר מצוה תיכף בלילה אחר צאת הכוכבים אור לי"ד שנה מצרפין אותו למניין ולכל דבר שבקדושה (עיין מגן ארהם סימן נ"ג סעיף קטן י"ג ובברכת יוסף סימן נ"ה סעיף ז. ועיין שו"ת שבות יעקב ח"ב סימן קכ"ט ועיין בפחד יצחק ערך בן י"ג שנים ובספר נחלי דבש נומר 20 סוף סעיף קטן כד. עיין שם) צריך הנער לבער אז את החמץ, זה היצר הרע, כי הוא מחויב במצות כמו גדול בשנים, ואיך אמרו במשנה בודקין את החמץ, הלא צריכין אז לבער את החמץ. וצריכה המשנה לומר אור לארבעה עשר מבערין:

ולתרץ זאת צריכים אנחנו מקודם להבין ב' פסוקין שנראין כמו שסותרים זה את זה. אשר החכם מכל אדם בעצמו אמרם (במשלי יב) לא יאונה לצדיק כל און. (בקהלת ז) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואיך אמר החכם מכל אדם ב' מאמרים שסותרים זה את זה:

היות ידוע הכלל שיש חילוק בין און לחטא. און היינו מזיד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ה) שנאת כל פעלי און. חטא היינו שוגג, כמו שנאמר, או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד) משמע מקודם שוגג הוה. ועתה יתיישבו הפסוקים. לא יאונה לצדיק כל און, היינו במזיד, לא יאונה לצדיק שום עבירה. ומה שאמר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שוגג:

אבל קשה הלא הצדיק הוא בטח מבער את היצר הרע ואיך אינה לידו אף איזה חטא אפילו בשוגג, הלא אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.) ואיך נכנס בו רוח שטות שהוא מצד היצר הרע:

ולהבין כל זאת מוכרחים אנחנו להקדים דברי חז"ל (ברכות לד ע"א) שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים. ולהבין בדעת השכל איך בא הבעל תשובה למדרגה גדולה יותר מן הצדיק. הצדיק אשר סגף את עצמו מכל וכל ושמר עיניו ולבו וכל אבריו ומחשבותיו לקיים בכל עת ובכל שעה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושמר שבת מחללו ושמר ידו מעשות כל רע. ובפרט המסירות נפש של הצדיק עבור המצות לקיים תמיד מצות הבורא בכל עת ובכל רגע, והמסירות נפש של הצדיק לקיים והגית בו יומם ולילה, שעושה לילות כימים במעוט שינה, ומה גם במצות שבין אדם לחברו גמילת חסדים וצדקה שמוותר הונו ורכושו לטובת המצות צדקה, מצות הכנסת אורחים אצלו באמת מאלו דברים שאין לו שיעור, בכל פעם האורח הוא כאורח חדש ויתן את ארחותו לו והוא מסתפק במועט כמו כן בלינת לילה. משכבו יצע לאורח והוא ער כל הלילה. אך לא כן הרשע שהוא היפך מצדיק מה שאסור לצדיק אצלו מותר. הטריפה מכשיר הרשע לעצמו ולאחרים עמו על דבר טמא אומר טהור. עניים ואביונים מרחק מביתו. ממצות הכנסת אורחים לא ידע. ואם כן, איך במה שמקבל על עצמו שלא ישוב לרשעו, הגם ששב בתשובה, איך יזכה לזכיה גדולה יותר מן הצדיק. זאת צריכין להבין:

הן אמת שהבורא ברוך הוא וברוך שמו האוהב עמו ישראל ורוצה בתשובת עמו יוכל היות שנתן בכיון לבעלי תשובה מדרגה גדולה כזו, למען המשך את לב החוטא לתשובה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קב) שאמר הקב"ה לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. ומדברי חז"ל בכאן אנו רואים שהצדיק חשוב יותר מבעל תשובה כמו שאמרו חז"ל (שם) ששאל ירבעם להקב"ה מי בראש. והשיב ה' יתברך, בן ישי בראש, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, איך אמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים:

אולם מוכרחים אנו לומר כמו שאמרנו כי רצון הקב"ה להמשיך את לב הרשע לתשובה על כן נתן לבעל תשובה שכר גדול כזה. ואם נקשה מדוע יגרע לצדיק חלקו. נוכל להשיב כי אולי מטעם זה שלא יגרע חלק צדיק, שולחים ממעל איזה שגגה לצדיק שיכשל בחטא שהוא שוגג. והצדיק כשמרגיש בעצמו שנכשל, רחמנא ליצלן, בחטא, תיכף הוא עושה תשובה מאהבה ונעשה מהעבירה זכיות, ואז יקרא הקב"ה להצדיק בעל תשובה, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ועתה ניחא כאשר שאל ירבעם בן נבט מי בראש, השיב הקב"ה בן ישי בראש, כי בן ישי הוא בעל תשובה וצדיק מעיקרא לו משפט הבכורה. והבן:

אמנם, יש להבין מה שמובא במסכת שבת (עה.) השוחט בשבת אמאי מחייב, משום צובע. ופירש התוספות, על שוחט דעלמא קאי. ופירש הבעל שם טוב זי"ע, השוחט בעלמא, זה היצר הרע המסית את כל העולם כולו לעבירות, וכשיבא משיח צדקנו אז ישחט הקב"ה את היצר הרע, כמו שכתוב ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות, הוא היצר הרע. וצריכים להבין מדוע יהרוג הקב"ה את היצר הרע, הלא לתכלית זה נברא להסית ולהדיח את כל אחד מדרך הטוב ולהטותם מדרך הישר. וכמו שברא ה' יתברך את היצר טוב לתכלית הטוב, כמו כן ברא את היצר הרע להיפך. ומדוע יקבל עונש לשוחטו. והתירוץ לזה כי היצר הרע אינו עושה מה שמוטל עליו להיות סרסור אך לעבירות. לא כן היצר הרע עושה, כי אם שהוא סרסור ממצות. כמו שידוע לכל בעת שהיצר הרע בא לפני הצדיק אינו מציע לפניו לעשות איזה עבירה, כי אם יצייר לפניו איזה מצוה ומהמצוה הלזו מביאו לכבוד, וכמה מכשולים רחמנא ליצלן וכמה אנשים לחטאים. דוגמה אחת נצייר. הצדיק ראה או שמע מעדות נאמנים על אחד שעשה איזה עבירה, אזי מזכירו תיכף היצר טוב שמצוה לקיים הוכיח תוכיח. ובזו הרגע עומד היצר הרע בלבוש יצר טוב ואמר לו תקיים את המצוה הוכיח תוכיח במסירות נפש בחוזק יד ובקול רם ברבים, כמו מצות עשה של קריאת שמע ישראל, למען תדע ברור שהחוטא לא ישוב לכסלו. הצדיק ההולך בתמימות, אם אינו מבין למחשבת מרמה וחושב בתמימות כי כדאי להשמיע ברבים, הגם שבזה יהיה מלבין פני חברו ברבים, אבל בכח זה יציל נפש מישראל מכאן ולהבא מעבירה. על כן כדאי לדלג ולא להסתכל על הלבנות פני החוטא. ובמחשבה זו של תמימות יצעק אחר כך המוכיח על החוטא בבית הכנסת ומביישו ברבים. וכאשר ישמעו השומעים צעקת המוכיח על זה האיש, אזי יתלחשו השומעים כי לא הגון לפני איש ישר לבייש את יהודי ברבים, בטח היה באפשר לפעול בשתיקה, וכה יתלחשו אחד לאחד עד שתקוד אש מחלוקת בלב רבים. ואחד יקפוץ בקול ודובר סרה על המוכיח ויפלגו העם לשתי מחנות. והמחלוקת תיקח את מקומה. ובמקום מחלוקת יש כח גדול ליצר הרע לחטוף ברשותו את כל מי שירצה, ודוחה חס וחלילה רגלי השכינה מבית הכנסת או מבית המדרש שמבלים כל יום בחרחרי ריב, ובלשון הרע וגם בליצנות ושנאת הבריות, רחמנא ליצלן, והתורה מונחת בקרן זוית, ובכל פנות הבית קנאה ושנאה, רחמנא ליצלן. זאת גרם היצר הרע בסרסור המצוה שהציע. וזהו מה שאמר מרן הבעל שם טוב זי"ע השוחט דעלמא, הוא היצר הרע, אמאי מחייב, רצונו לומר, אמאי מחייב מיתה, שיבוא הקב"ה וישחוט אותו. ומתרץ הגמרא, משום צובע, רצונו לומר, שהיצר הרע צובע את עצמו נגד הצדיק בלבוש יצר טוב כסרסור מצות, ולתכלית זה לא ברא הקב"ה אותו. ודפק"ח (ועיין בספרי דעת ישראל על הלכות דעות פרק בתרא אות ז):

וזהו שמובא בשם מרן הקדוש בעל עטרת צבי מזודטשוב זצוק"ל שפירוש הפסוק נאום פשע לרשע אין פחד אלקים נגד עיני (תהלים לו) רצונו לומר, נאום פשע לרשע, אם היצר הרע מצייר נגד עיני עבירות, אין פחד, אין לו לירא מלפניו, כי אינני שומע לו. אכן פחד יש לי אם אלקים נגד עיני, אם מצייר לפני מצות, עבור זאת מתיירא אנכי. והבן.

והנה יש להקשות הלא חכמנו ז"ל אמרו על דוד המלך עליו השלום, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כי אם להורות תשובה, מזה אנו רואים כי דוד המלך עליו השלום אשר היה צדיק גמור באמת, עד שהקב"ה ברוב רחמיו הכניסו למדרגה גדולה בן ישי בראש, הוא היה בטח מבער את היצר הרע, ומדוע חשב שהוא בלבו, באמרו נאום פשע לרשע בקרב לבי:

ולתרץ כל זאת מוכרחים עוד לומר קושיית העולם, מדוע ברא ה' יתברך את היצר הרע אם הקב"ה רוצה בעשיית מצותיו הוה לכאורה יותר ראוי מבלי יצר הרע. ומתרצים בספרים הקדושים, כי לעבוד את הקב"ה יש לו להקב"ה כמה וכמה עולמות עם מלאכים משרתיו עושים רצון קונם, אין שיעור ואין קץ. אכן עולם אחד ברא הקב"ה לתכלית זה, הוא עולם הזה, שעל האדם מונח עול התורה והמצות והיצר הרע לא יניחו לקיימם והאדם צריך כסדר לעמוד הכן למלחמה ולהגביר על יצרו הרע שלא ישמע לו, ובכל כחותיו יכניע אותו. זאת רצון הבורא ברוך הוא. ואם יעזור ה' יתברך שנזכה לגאולה שלמה, אז יקיים הפסוק, והסירותי לב האבן מקרבכם (יחזקאל יא) פירוש, ה' יתברך יבער את היצר הרע ונעבוד את ה' יתברך באמת ובתמים, ויקויים מה שאמר הנביא ואחפוש ירושלים בנרות (צפניא א') ודייק בעל נועם מגדים, מה בנרות, הלא עם נרות היה צריך לומר. ופירוש בנרות, היינו מצות, על פי נר מצוה ותורה אור (ישעיה ו') רצה לומר כי אז לא יהיו שום עבירות, כי סר לב האבן, כי אם עשיית המצות. ואז ידקדק ה' יתברך את המצוה בתוכן אם המה בהתלהבות יותר גדולה. אכן עד זמן הבאה לא נוכל לבער את היצר הרע, כי אם לעמוד הכן למלחמה ולהכניעו ולהפכו, ולעשות מיצר הרע יצר טוב, כמו שכתוב בכל לבבכם (עקב יא) ודרשו חז"ל, בשני יצרים, ביצר טוב וביצר הרע:

ועתה נוכל להבין מה שפירשו ספרי יראים את המשנה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, היינו היצר הרע, כי עתה אך בודקין, וכשיעזור הקב"ה שנזכה לגאולה שלמה, אז נזכה לבער את היצר הרע. ה' יתברך יעזור שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן:

(מתוך באר ישראל)

 הרב החסיד ר' ישראל פרנקפורטר, נולד לאביו הצדיק ר' דוד בשנת תרל"ד (1874) בלבוב (או קומרנא). התייתם מהוריו בגיל 11-13. היה תלמידו של רבי יצחק הלוי הורוביץ מסוכוסטוב, ובן בית אצל רבו האדמו"ר מקומרנא. למד רבות מזקני החסידים בלבוב. כשהיה בן שש עשרה התחיל לכתוב בעיתונים היהודיים בגליציה מאמרים שבהם קרא לנוער שנוסף ללימודי הקודש ילמדו גם מקצוע. נמנה על מייסדי המזרחי בלבוב יחד עם הרב ראובן מרגליות ואחרים, ופעל שם רבות לחינוך התורני תוך דאגה לכל דבר שבקדושה בעיר. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה המנהל של ישיבת "אורח חיים" בוורשה. אז כתב מעין לכסיקון של ראשוני החסידות. בסביבות שנת תרפ"ז (1927) עבר לפריס, וכיהן בה כרב בית הכנסת "תפילת ישראל" (פליישמן). עסק הרבה בהפצת תורה, בחינוך ובצדקה, בעידוד לבבות שבורים, בשמחה ובמאור פנים. פועלו הציבורי והרבני בכל ימי חייו עמדו על גדלות בתורה בנגלה ובנסתר, חסידות ופרישות ואהבה מופלגת לעם ישראל ולארץ ישראל.

החליף שו"תים עם רבני לבוב וכתב ספרים בהלכה, אגדה וחסידות, ובהם: דעת ישראל על הלכות דעות להרמב"ם (תרצ"ב), מקוה ישראל וזכות ישראל, באר ישראל (תרצ"ז), אורחות ישראל על ספר אורחות חיים (תשכ"ב), גפן ישראל על פרקי אבות (תשכ"ב), היכל ישראל על התורה (תשכ"ב) ו"ספר שלשלת קאמארנא: אוצר סיפורים ומכתבים מרבותינו מקאמארנא – מגנזי זכרונותיו של רבי ישראל פראנקפורטר" (תשס"א).  בתרצ"ו (1936) ביקר בארצות הברית. לאחר שהנאצים כבשו את פאריס הוא נותר הרב היחיד בעיר שלא היה יליד צרפת, אך סרב לנטוש את הקהילה שלו ומסר את נפשו על קיום התפילות והשיעורים שם בלא הפסק. בית הכנסת שלו היה למרכז של אספקת מזון ואמצעי מחיה אחרים לנזקקים. בדרשותיו הדגיש את הערך של העמידה הרוחנית, ושמירת השבת והכשרות. גם בעצם תקופת השמדת היהודים בפריז המשיך ללמד חידושי תורה ברבים (מהם הופיעו בספר היכל ישראל).

בפברואר 1943 גורש למחנה דראנסי שליד פאריס, ולא הסכים לאלה שרצו להיאסר במקומו. בפורים תש"ג (1943), עלה בידו להתפלל שם במניין ולקרוא במגילה. כעבור ארבעה ימים גורש לאושוויץ יחד עם רעייתו הרבנית מרת וויטל בת ר' אורי, ושם נספו. הי"ד.

רוב ילדיו נפטרו בצעירותם בלבוב, ורק שלשה שרדו.

מקורות:

אנציקלופדיה לחכמי גליציה (עמ' 339-343), רבנים שנספו בשואה, תולדותיו במהדורה השניה של דעת ישראל בהוצאת נכדי המחבר.