בטוחים אנו שיתקיימו בנו יעודי הנביאים ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו / הרב אברהם ניסן יפה הי"ד

אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא 'לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב'. ולהכין מאי 'לעולם', עלה ברעיוני בעזרת ה' לומר על פי מה שראיתי ביאור נחמד על מה שהובא במסכת ברכות בשעה שהוציאוהו לרבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקאות של ברזל, והיה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה. אמרו לו תלמידיו 'רבינו עד כאן'. אמר להם 'כל ימי החייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו'. ולכאורה המאמר הזה באין מובן. ראשית, שאלת התלמדים באין מובן, וכי רצו חס ושלום שלא ימסור את נפשו. ועוד תשובת הרב, שאמר כל ימי הייתי מצטער, אטו אם לא היה מצטער כל ימיו לא היה מוסר את נפשו. אך הכוונה ראיתי בשם ספר 'תולדות נח', וזה לשונו: שכיוון שהם ראו גורל דביקות רבי עקיבא בא-להיו עד שכמעט נדבק נפשו בו יתברך כאלו מפני הדביקות ההוא איננו מרגיש היסורים שיסרו אותו, נתקנאו בו תלמדיו ושאלוהו: רבינו עד כאן, רצה לומר: למד אותנו איך נגיע עד כאן לאותה מדרגה שאתה בה עתה. אמר להם: מה שהגעתי למדרגה זו מפני שכל ימי הייתי מצטער בנפשי מסירת הנפש, אך שהיה במחשבה לבד ולא בפועל והייתי מצטער ומצפה מתי בוא לידי לקיים מצוה זו גם בפועל, ולכן לא קשה עלי עתה לקיימה בפועל, כי אין מעכב בעדי עד שלא אקיימנה. אבל מי שבא פתאום לידי ניסיון הזה ולא עשה על לבו מקודם ולא קבל על עצמו להיות מנוסה בו ולקיימה, ודאי קשה הוא על האדם לעמוד בניסיון לעת הרעה כשתפול עליו פתאום. עד כאן לשונו. ובזה האופן יתפרש כאן, כי ידוע שקשה הוא גם כן לאדם לומר בעת שבא אליו פתאום עת צרה, 'כל מה דעביד לטב עביד' בלב שלם. רק אם קודם היה מצטייר בנפשו שאם יקרה לו חס ושלום עת צרה יאמר 'כל מה דעביד לטב עביד' ויקבל באהבה, אזי אם הוא בא חס ושלום באמת להעת צרה, אזי בנקל לו לומר 'כל מה דעביד לטב', ובאמת ובלב שלם יאמר זאת. וזה שאמר 'לעולם', היינו אפילו אם חס ושלום לא קרה לו שום צרה, בכל זאת ירגיל לומר לנפשיה אם חס ושלום יקרה לו שום רעה, יהיה נקל לו לקבל באהבה ובלב תמים ולומר 'כל מה דעבדין מן שמיא לטב עביד'.

(ביכורי ניסן, מסכת ברכות, עמו' 26-25)

'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר', ואפשר לומר שהתנא בא גם כן לרמז כיוון שנעשה אדם שלש עשרה שנה, חייב אז לעשות כל התרי"ג מצות וכל העונשין שהיה מוטל על אביו עד הנה, חל כעת החיוב עליו, על פי מה דמצינו במסכת ברכות שקראו את היצר הרע בלשון 'חמץ', כמו דאמרינן 'השאור שבעיסה מעכב'. וזה שאמר התנא 'אור לארבעה עשר', כיוון שנעשה אדם שלש עשרה שנה, ובא לאור הארבע עשר, 'בודקין את החמץ' – היינו דאז חל החיוב עליו לבער את היצר הרע – 'לאור הנר', היינו לפי מה דמצינו שהתורה נקראת 'אור' והמצות נקראת 'נר', כמו דכתיב 'כי נר מצוה ותורה אור'. ובא התנא לרמז במה אפשר לבער את היצר הרע, על ידי התורה והמצות, כמו דמצינו בחז"ל ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין.

(ביכורי ניסן, מסכת פסחים, עמו' 56)

'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו' והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק', ודרשת חז"ל במסכת ראש השנה ידוע. ואפשר לומר עוד כוונה, כי זה ידוע שיש שתי מיני צדקות. האחת מה שנוגע רק להצלת גוף חברו, כמו בקור חולים, מושב זקנים, וכדומה. וצדקה זו נקראת 'צדקה ארצית'. והשניה מה שנוגע גם להצלת גוף חברו וגם להצלת נפשו, כמו החזקת לומדי תורה, והיא נקראת 'צדקה שמיימית', והצדקה ההיא גדולה כל כך שבכוחה להציל אף מידי אדם בעלי בחירה. לא כשאר הצדקות שבכוחן להציל רק ממיתות משונות הבאות בידי שמים. ובשביל זה דרשו חז"ל 'ברפידים', דבשביל שרפו ידיהם מן התורה. וכפי שהוכיחו מלשון 'ידיהם' שרפו גם מהחזקת התורה, אף שהיו נותנים שארי צדקות – 'ויבא עמלק'. וזה גם כוונת הכתוב 'והיה כאשר ירים משה ידו' – נגד השמים – 'וגבר ישראל', והכונה להראות שאם היד נותנת צדקת שמיימית, יש לצדקה זו כוח כזה ש'גבר ישראל' אף נגד עמלק בעל הבחירה. 'וכאשר יניח ידו' – נגד הארץ – היינו שאין היד נותנת צדקה רק לענייני ארציות, אז 'וגבר עמלק'. ובזה ניחא גם כן מה שמסיים בסוף הפרשה 'ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק', אשר כל המפרשים נלאו לבארו, אבל לפי מה שביארנו ניחא, כי אמר משה שאם היד נותנת צדקה שמיימית, שעולה על 'כס יה', אז 'מלחמה לד' בעמלק', וממילא 'וגבר ישראל'.

(זרע אברהם, עמו' 93)

'בקבצי את בית ישראל וגו' וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח בעשותי שפטים' וגו'. ולהבין מדוע כתיב שתי פעמים 'וישבו עליה… לבטח'. אפשר לומר כפי מה שאנו רואין בזמננו שכל זמן שהישוב מאחינו בארץ ישראל היה קטן לפי ערך, לא היו הערביים מפריעים את עבודת הישוב, והיו יושבים יחד עם היהודים בשלום ובשלוה ובמנוחה, ולא הי' נגרם על ידם שום הפסד להמתיישבים מאחינו בני ישראל. אמנם כאשר במשך השנים האלה עלה הישוב והצליח למעלה מדרך הטבע, עד אשר כל הרואה אותו מתפלא מאד, נתקנאו בו הערביים הפראים והתחילו להרוס כל מה שנבנה על ידי אחינו, והפורעים הפילו אימה ופחד על כל הישוב ויום יום נשמע משם בשורות רעות, רחמנא ליצלן. וזהו שמבטיח הנביא בשם ד' שכאשר יבוא זמן הגאולה והיינו 'בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפוצו בם וישבו על אדמתם אשר נתתי ליעקב', אז 'וישבו עליה לבטח'. ושמא תאמר שאימתי ישבו עליה לבטח רק כשבני ישראל ישכרו בתים או שדות אצל הגוים הנמצאים שם, אבל אם יתחילו בני ישראל לבנות בתים ושדות וכרמים בעצמם, אז מחמת קנאה יהרסו הגוים מה שיבנו בית ישראל. על זה מבטיח אני עוד פעם, שאף שיבוא הזמן ש'ובנו בתים ונטעו כרמים', גם אז 'וישבו עליה לבטח' ולא יוסיפו לדאבה עוד, בשביל שאעשה שפטים בהם. אולם בעוונותינו הרבים עדיין לא הגענו למדרגה זו, אבל בטוחים אנו שיתקיימו בנו יעודי הנביאים ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.

(זרע אברהם, עמו' 132)

'גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, כדכתיב אל נקמות ד' אל נקמות הופיע'. ואפשר לומר הכונה שזה ידוע שכל הגזירות רעות שאנו רואין, כרוכות בהן גם כן טובות, כי מפי עליון לא תצא הרעות לגמרי. ומה שרעה לזה, טובה לזה. ואפילו לגבי אותו האדם עצמו, כרוך ברעה גם ענין של טובה. וכמו שביארתי במה שאמר יתרו 'עתה ידעתי כי גדול ד' מכל הא-להים כי בדבר אשר זדו עליהם', עיין שם. ובשביל זה צריך האדם להתנהג גם כן כמו הנהגת הקב"ה, כי 'לדבקה בו' כתיב, היינו שאף בעת שהאדם מוכרח לעשות נקמה, צריך שמהנקמה הזאת תצא גם כן טובה להאיש אשר הוא נוקם ממנו. וזהו שאמרו חז"ל 'גדולה נקמה', והכוונה אימתי נקמה נחשבת לדבר גדול, אם ניתנה בין שתי אותיות, כדכתיב 'א'ל נקמות ד", והיינו כמו אצל הקב"ה שאף כשהוא נוקם במידת הדין, שזה משמעות הלשון 'א-ל', בכל זאת כרוכה בה גם מדת הרחמים, והיינו 'ה' ', כך צריכה שתהיה הנהגת האדם.

(זרע אברהם, עמו' 143, על ברכות דף לג.)

דאמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: בניך ובנותיך נתונים לעם אחר', זו אשת האב. וצריך להבין מה מקרא חסר אם נפרש הקללה כפשוטה, ולמה לחז"ל לפרש כוונת הכתוב באשת האב. ואפשר לומר שחז"ל באו באמת לפרש את הקללה כפשוטה, אולם שלא יעלה על דעת האדם לומר מה קללה היא זו אם הבנים והבנות נתונים לעם אחר, כי הנה רואין אנו לפעמים להיפך שהמתערבים עם האומות משיגים כל הזכיות כשאר תושבי הארץ ונמנעו מהם צרות רבות. ועל זה באו חז"ל להראות הטעות, כי אנו רואין בעת שהאדם נושא אשה שניה ויש לו בנים מאשתו הראשונה, הוא מתנה עמה שתשגיח היטב על בניו מאשתו הראשונה. וכמובן מבטחת לו בכל מיני הבטחות, והניסיון יורנו שאמנם בימים הראשונים מתנהגת עם ילדיו כראוי ובסדר, אבל אחר כך הנהגתה אתם משתנית מעט מעט, עד שלבסוף הנה מגרשת אותם מביתה. וכן בעת שהבנים והבנות נתונים לעם אחר, שאמנם מתחילה נותנים להם לכאורה כל הזכיות וכל טוב, אבל אחר כך מתחילים לגזור עליהם גזירות רעות עד אשר לבסוף מוכרחים הם לעזוב את ארצם בעירום ובחוסר כל, וגם בחרפה ובוז.

(זרע אברהם, עמו' 145, על ברכות דף נו.)


הרב אברהם ניסן יפה (ר' ניסן יפה), בנם של הרב רפאל דוב (ב"ר אברהם ישעיהו) ואיטא היענא יפה, היה שוחט עופות ועסקן ציבורי של היהדות החרדית בקהילת וילנה, מזכירו האישי וממקורביו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי. אביו הדריך אותו בדרכי התורה והיראה, ומסר נפשו לגדלו להיות עבד ה', מופלג בתורה וביראה. הוא גדל על ברכי התורה בבית המדרש 'בית שאול' על שם הגאון ר' שאול קצנלבויגן, ולימד 'עין יעקב' בבית המדרש 'שטראשון'. הוא נשא לאשה את מרת שרה הינדא בת ר' חיים סלאוועסני, ונולדו להם מספר בנות.

בשנת תרע"ט (1919) הוציא לאור את ספרו 'ביכורי ניסן', עם הסכמות מאת הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב ליב רובין מווילקומיר, הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד אב"ד קובנה, הרב יהודה ליב פיין הי"ד אב"ד אשמינא והרב מנחם מנדל זלמנוביץ הי"ד מו"צ בווילנה. בשנת תרצ"ט הוציא לאור את ספרו 'זרע אברהם', עם הסכמות מאת הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב חנוך העניך אייגש הי"ד, הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד אב"ד קובנה, הרב משה שאצקעס אב"ד לומזה, הרב יחזקאל אברמסקי, והרב ראובן כ"ץ אב"ד ור"מ פתח תקוה.
עותק אחד מספרו 'ביכורי ניסן' שלח כמתנה באלול תר"ף לרב ישראל רוזנברג, ראש רבני 'אגודת ישראל' בניו יורק, עם הקדשה חמה.

כשהגיעה ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק לווילנה, פעל הרב יפה בשליחות הרב חיים עוזר למצוא עבורם בית כנסת בו יוכלו ללמוד.

בחודש חשון שנת ת"ש, כותב הרב יפה לרב ישראל רוזנברג, גלויה, ובה תיאר את מצוקתו:

ב"ה, מ"ח ת"ש ווילנא
הוד כבוד הרב הגאון המפורסם וכו' כש"ת מו"ה ישראל ראזענבערג שליט"א
למרות רוחי ורצוני כי אם ההכרח יאלצני להודיעו שמצבי כעת נורא למאד כי גועים אנחנו ברעב מרוב היוקר אשר יאמיר משעה לשעה וחושה לעזרתי. ממני אברהם ניסן יפה, מחבר ס' 'זרע אברהם'.

הוא המשיך לעסוק בענייני ציבור גם בהיותו בגטו וילנה. הפרטיזן והסופר, יהודה וילנאיי, מבאי ביתו של הרב יפה, כתב:
הרב יפה היה צנא מלא ספרא, מלא וגדוש תורה וחכמה, ובקי בהלכות חיים ובעל אמונה עמוקה בתורת ישראל וקונהו. היה זהיר במצווה קלה כבחמורה. ואף בתנאי הגיטו הקשים קיים הלכה למעשה את מצות 'והגית בו יומם ולילה' באמצעות תפילה ולימוד תורה בבתי הכנסת ובישיבה שקיימו בגיטו במחתרת.

כששאל יהודה וילנאי את הרב על אודות הפורענויות שנגזרו על עם ישראל, השיב הרב:
אין להטיח דברים כלפי מעלה, בפרט שאנו מצווים לדעת ולשמור על הנאמר: 'דע מה למעלה ממך'. אם אפילו אינן מבין את דברי השם, עליך לקבל את הדין ויהיה איום ונורא כפי שיהיה, כגזירה שיש לעמוד בה ולהאמין באמונה שלימה שאכן זו אצבע אלוקים שאין לערער אחריו. הצור תמים פעלו.

באוקטובר 1942 הורה המפקד הנאצי על סגירת כל בתי הכנסת, הקלויזים ובתי המדרש בעיר, 'לשם מניעת מגיפות ומחלות מדבקות'. אך הרב יפה וחבריו התעקשו להמשיך וללמוד יחד בקביעות את הדף היומי ב'יאגיכעס קלויז. הרב יפה נמנה על חמישה עשר הלומדים שהתעקשו להמשיך בלימודם בערב יום ההילולא של מהר"ם שפירא זצ"ל, ז' בחשוון תש"ג, גם לאחר שקבוצת שוטרים יהודים התפרצו פנימה והחלו להכות אותם באלות על מנת לפזר אותם.

באחד הימים נאסר הרב בידי הגסטאפו ונכלא בבית הכלא 'לוקישקי' בווילנה, והיה צפוי להישלח משם ישר למוות בפונאר. באופן חריג, שוחרר הרב ממאסרו לאחר מספר ימים, וסיפר:

לאחד שנזרקתי לצינוק התחלתי לפשפש בכיסי בגדי. והנה להפתעתי הרבה מצאתי באחד הכיסים ספר תהילים קטן ממדים שהגרמנים לא השגיחו בו בשעה שלקחו ממני כל שהיה לי לאחר חיפושים מדוקדקים. ראיתי בדבר סימן לטובה, אך לא הסתפקתי בזה. ישבתי על הריצפה הקרה סמוך לקיר הרטוב ואמרתי בליבי, אפסוק לי פסוק. עצמתי את עיני ופתחתי את ספר התהלים. פקחתי את עיני בשורה הראשונה בעמוד הימני של הספר היה כתוב: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'. מאותו רגע ואילך הייתי בטוח שאזכה לצאת מבית הכלא ולחזור למשפחתי.

בערב פסח תש"ב היה הרב יפה בין אישי הציבור שאירגנו בגיטו אל אפיית המצות לפסח.

חתימותיו של הרב יפה מופיעות על שני כתבי התחייבויות במחנה קייליס בווילנה בשנת תש"ג. יתכן ועבר מגטו וילנה למחנה קייליס בקבוצה של מורים שהועברו לשם כדי ללמד ילדים.

בי"ח בסיון תש"ג (21.06.1943) הועבר השלטון על הגטאות בליטא מהמִנהל האזרחי הגרמני לאס-אס, וראש האס-אס הורא לחסל את הגטאות באוסטלאנד ולהשמיד את היהודים. בא' באלות תש"ג (01.09.1943) הוקף הגטו לפנות בוקר על ידי כוחות בטחון גרמנים ואסטוניים, ונאסרה היציאה לעבודה. חיילים אסטוניים החלו לעצור גברים ולהוציאם מחוץ לגטו.
הגיטו חוסל בכ"ב וכ"ג באב תש"ג (23-24.09.1943). אלפי ילדים, נשים וזקנים נשלחו למחנות ההשמדה בפולין ונרצחו שם, ומאות זקנים וחולים נרצחו בפונאר. יותר מאלף איש התחבאו ב"מאלינות" (מקומות מסתור) בשטח הגטו, אך רובם נתפסו בחודשים שאחרי חיסול הגטו. מאות אנשי מחתרת יצאו ליערות, שם הקימו גדודי פרטיזנים והשתתפו עם הצבא האדום בקרבות לשחרור וילנה. גם הרב יפה התחבא ב'מלינה' בימי חיסול-הגטו, נלכד על ידי הגרמנים ונרצח בפונאר.

בתו, אסתר יפה, הייתה מהראשונות במחתרת הווילנאית וחברה פעילה באחת מהקבוצות הפארטיזאניות בגטו וילנה. היא ניספתה בקובנה, בהיותה מחוץ לגטו, בשנת 1944.

אם עשה אדם את רצון ה' יתברך אפילו בשעה מועטת, עליו להיות בשמחה וטוב לבב בכל אותו היום על שזכה לעשות נחת רוח ליוצרו / הרב שלמה וייס הי"ד

  • 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר י,י), איתא בספרי: 'וביום שמחתכם' אלו שבתות. ר' נתן אומר אלו התמידים. את קרבנות התמידים לא הקריבו כי אם שעה אחת ביום, ואפילו הכי קאמר ר' נתן דקרא ד'וביום שמחתכם' קאי על התמידים, הרי מבואר שבאם עושים דבר מצוה אפילו שעה אחת ביום, מכל מקום נמשך מזה שמחה על כל היום, וצריכין להיות בשמחה בכל היום כולו על שזכו לקיים את רצונו יתברך, עד כדי שיקרא כל היום 'יום שמחה'. וזהו כלל גדול מאוד שעל האדם לדעת שאם עשה רצון ה' יתברך אפילו בשעה מועטת, הרי כל אותו היום צריך להיות בשמחה וטוב לבב על שזכה לעשות נחת רוח ליוצרו.
  • לבני האהוב דוד יונה! קח לך לדרך מאביך את המעט שהוא יכול לתת לך, אלה הם קשרי האהבה שאף אחד לא יכול לגזול ממך, קח עמך מתורותיו והוראותיו וכתבם על לוח לבך! ה' יתברך תמיד ישמע לקולך ואף פעם לא תהיה לבד, בטח תמיד בה' ואף פעם לא תהיה לבד, קוה אל ה' בכל עת בכל מה שהגורל יביא לך, ה' לא יעזוב אף פעם את הכורעים לפניו תמיד, כי רק הוא יודע מה שהעתיד יביא עליך, ובזה תהיה תמיד בטוח ומוגן מכל צרה וצוקה. מי שיש לו אמונת השם בלבו אינו צריך לדאוג מה שהמחר יכול להביא עליו, כי הוא לא יטוש ולא יעזוב את הבוטחים בו ומצפים תמיד לישועתו. שים לבך בני יקירי לדברי מוסר שלי ואז אף פעם לא תצטרך לדאוג, אלה דברי אביך אוהבך, פעזינג, י"ב תמוז תרצ"ט. (תרגום לעברית ממכתב שכתב ביידיש, כשנפרד מבנו דוד יונה, תלמידם של הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטא והרב יהושע בוקסבוים אב"ד גלאנטא).
  • כמו שהוא יתברך מנהיג עולמו – הוא בוודאי טוב, ואין לנו לחוות דעה בהנהגת עולמו, יהיה מה שיהיה, כי בכל אופן נעשה רק מה שרוצה הוא יתברך ומה שהוא לטובתינו, ומה שלא בא בוודאי לא היה לטובה. דברים אלו אומר לך אביך המנוסה היודע והמעיד על הדברים האמיתיים האלה. תמצית הדברים – אל תדאג, כי יש לך אלקים גם על מחר. והדברים עמוקים (מתוך אחד ממכתביו לבנו יצחק טוביה, בתרגום מיידיש).
  • בפרשיות שובבי"ם קוראים על עליית בני ישראל מתכלית השפלות הגשמית בעבודת פרך במצרים, ומתכלית השפלות הרוחנית בשקיעתם במ"ט שערי טומאה, עד שנתעלו למעלה העליונה – ששרתה עליהם השכינה. דבפרשת שמות היו בתכלית השפלות, אמנם כבר בפרשה זו עשו תשובה בלבם, כדכתיב (שמות ב,כה) 'וידע אלקים' וגו', ואיתא בתרגום יונתן שעשו תשובה בפנימיות לבם ששום אדם אחר לא ידע מכך זולת ה' יתברך. ובפרשת וארא כבר באו על המצרים ז' מכות, ונתעוררו בני ישראל מהשגחת הקב"ה עליהם. ובפרשת בא הקריבו קרבן פסח וזכו שנתקדשו בתיהם כמזבח, כדאיתא (פסחים צו, א) שלשה מזבחות היו שם – על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובפרשת בשלח אמרו שירה על הים וזכו לגילוי שכינה, וכדאיתא (מכילתא פרשת השירה) שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים. ובפרשת יתרו ומשפטים זכו לקבלת התורה. ובפרשת תרומה תרמו למשכן ובנאוהו. ובפרשת תצוה כבר שרתה השכינה במשכן. ונודעים דברי הרמב"ן (בפתיחת ספר שמות) דבהתגלות השכינה עליהם – בזה נגמרה הגלות. נמצא שמתחילת פרשת שמות ועד פרשת תצוה היתה עליה גדולה לכלל ישראל, מתכלית השפלות עד למעלה הגבוהה ביותר, ולכן פרשיות אלו הם זמן התעלות אף לדורות עולם.
  • 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות' וגו' 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר ,י ט-י). כתב הגרש"ר הירש זצ"ל ד'חצוצרות' הוא מלשון 'חצר'. והנה החצר סובבת את האדם ואת רכושו ומשמרתו, וכמו כן ישראל מרגישים שהקב"ה סובבם ומשמרם. ולכן בין בעת מלחמה ובין בעת שמחה תוקעים ב'חצוצרות', להראות כי בין בזמן של שמחה ובין בזמן של צער ומלחמה מסובבים אנחנו על ידי הקב"ה שומר ישראל.
  • הרב שלמה ווייס הי"ד נהג לומר לבניו בענין אהבת ה': 'האב מיך ווייניגער ליב – און האב מיך לאנג ליב' (תאהב אותי פחות, אבל תאהב אותי לזמן ארוך יותר). כלומר כשאדם מתלהב לאהבת ה', עליו לקבוע מייד את האהבה בקבלה טובה, ואף אם היא קטנה, ולא להעדיף התלהבות גדולה שתתפוגג במהרה.
  • 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה" (שמות כג,יז). פירוש על פי מה שאיתא בגמרא (חגיגה ד, ב) כשם שבא לראות כך בא ליראות, והיינו שעל האדם להיזהר תמיד בכל זמן ובכל מעשה, שיהיה ראוי ליראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה, וכעין הרגשת הפחד שיש כשהולכים לצדיק משום שמרגישים שרואה את פנימיותו של האדם, ומכל שכן שהדברים אמורים כלפי מעלה.
  • 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' – אף כאשר אקבל הכאה בשבט, רחמנא ליצלן, אבל כיון שזה 'שבטך', שאני יודע שהשבט שהכה אותי הוא שלך, שקיבלתיו מידו של הקב"ה, זהו נחמה בעבורי.
  • 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', דהיינו להמכירים שכל צרכיהם הם מה' יתברך.
  • אין לשער עד כמה אנו צריכים לתת הכרת הטוב לרש"י ז"ל, שבלי הפירוש שלו לא היינו יכולים להבין את התורה.
  • המצוה הראשונה שמקיימים אחרי ה'בר מצוה', זו היא בחינה של ביכורים.
  • הברכה שמברכים בעת העלייה לתורה בזמן הבר מצוה, היא ברכה על מה שזוכה להיות בכלל 'בחר בנו מכל העמים', כלומר בכלל האומה הנבחרת מכל העמים. ועל שם זה נקרא בחור'. הכוונה בזה היא שהשם 'בחור' אינו שם העצם לגיל שבין י"ג שנה לי"ח שנה, כי שם העצם הוא 'נער', אלא שמי שמתנהג כחלק מהעם הנבחר – הוא ראוי לשאת את התואר 'בחור'.

(מתוך 'רבינו הגדול אמרו' ומתוך 'קונטרס זכרון שלמה' המובא בספר 'שערי טוביה – שער הסוגיות')


הרב שלמה ווייס מפעזינג, נולד להוריו ר' דוד והענדל, בשנת תרל"ו (1876), בקהילת טארדאשקעד, ובמשך שמונה שנים היה תלמידו של הרב משה פארהאנד אב"ד מאקאווא, שהעניק לו את התואר 'מורינו'. סיכומים שכתב הרב שלמה משיעורי רבו על מסכת גיטין וחולין, נמצאו לאחר מלחמת העולם השניה בבית כנסת בפרשבורג, והובאו לאחר עשרות שנים לידי בני משפחתו.

אחר כך עבר לישיבת ה'שבט סופר' בפרשבורג, ולמד גם מבנו ה'דעת סופר'.

הרב שלמה התחתן עם מרת ריקל בת ר' יונה אדלר, ונולדו להם עשרה ילדים. לאחר שהתגורר זמן מה בפרשבורג, עבר הרב שלמה לקהילת פעזינג, שם מסר שיעורים בביתו לבעלי בתים, ומילא את מקומו של הרב במסירת דרשות נלהבות בשבתות. הוא חיבר חידושי רבים, אך רוב כתבי היד עם חידושיו אבדו בשואה. דיבורו היה מלא רגש והתלהבות, והוא הלחין ניגונים חדשים לכמה מזמירות השבת. הוא היה ב'בעל תוקע' בבית הכנסת בימים הנוראים. ברכותיו ותפילותיו היו נאמרים בהתרגשות גדולה, בהתלהבות ובדביקות. לצורך פרנסתו עסק במסחר בעצים, אך עשה את תורתו ותפילתו עיקר, ואת מסחרו עראי. הוא הידר לעסוק בגופו בגמילות חסדים, והיה חבר 'חברת ביקור חולים'. גם כשהיה בעצמו חולה מיהר לטפל בחולה אחר ולבקרו. בנוסף הוא היה חבר ב'חברה קדישא', וסייע בהשגת רישיונות קבורה במהירות.

בימי מלחמת בעולם הראשונה, סייע לפליטים שהגיעו לעירו, פעזינג, אירח אותם ודאג לכל מחסורם. בתחילה היה עשיר גדול, אך בהמשך איבד את רוב נכסיו, היה עני מרוד והתפרנס בדוחק. עם זאת, הבית הגדול שלו נשאר בידיו, והוא השתמש בו לצורך הכנסת אורחים ולטובת מרכז תורני. פעמים רבות היה משאיל את ביתו כדי שישתמשו בו לעריכת חתונה לנצרכים.
גם בזמנים הקשים הוא היה מלא בביטחון בה' ובשמחה. בנסיעותיו היה לומד ספרי מוסר, ולמד הרבה את שער הביטחון בספר 'חובת הלבבות'. הוא היה משבח את החסידים שעובדים את ה' בשמחה, ונסע לפעמים לאדמו"רים, לדבוק בצדיקי הדור.

עם כניסת הגרמנים לעיר הם נכנסו לביתו, הכריחו אותו לתרגם עבורם לגרמנית את לוח בכניסה לבית הכנסת ובו תפילת 'אל מלא רחמים' ושמות עשרות יהודים שנשרפו חיים. אחר כך עמדו לירות בו, אך זעקות רעייתו ותחנוניה לחוס על בעלה ואב עשרת ילדיה, הצילו אותו.

בהמשך שרפו את ארון הקודש, והכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל הי"ד, להוציא מבית הכנסת, יחד עם ראשי הקהל, את השולחנות והכיסאות ולשרוף אותם. הנאצים היכו אותם מכות אכזריות, ותלשו להם את זקנו ופיאותיו של הרב שילל.

בנו, הילד בן ה-12, יצחק טוביה, לימים  גאב"ד העדה החרדית בירושלים וראש ישיבת 'חכמת התורה', נשלח להזעיק עזרה מקהילת פרשבורג, אך שם נאמר לו שהם לא יכולים לסייע מול הגרמנים, אך אם יזדרז להירשם ב'וועד הקהילה' יוכל להיות הילד העשירי שמצטרף ל'קינדר טרנספורט'. לאחר שנרשם, חזר הבן לביתו. כשהגיע הזמן להיפרד מבית הוריו, ליווה אותו אביו לתחנת הרכבת לפרשבורג, שם נתן הרב לבנו סידור כמתנת פרידה בו כתב לו: 'תתפלל לקב"ה ותמצא ואותו בכל מקום ובכל זמן'. הרב שלמה כתב לרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד נייטרא, שייפנה לגורמים באנגליה שיוכלו להשגיח על הילד ולהעניק לו חינוך חרדי. לקראת בר המצווה של בנו יצחק טוביה, שלח לו אביו תפילין וחוברת שכתב לו עם דרשת בר מצוה.

במהלך המלחמה נמלטו הרב שלמה ובני עירו לפרשבורג. במכתב שכתב לבנו יצחק טוביה סיפר בהתפעלות רבה על כך שמצא דירה סמוכה לבית הכנסת, ויש לו אפשרות להשתתף בתפילות בציבור ובשיעור הרבים הנאמרים בעיר. במכתב נוסף כתב לו שיקפיד לשורר זמירות שבת, עם הניגונים שהיו מזמרים בבית. במכתב נוסף כתב לבניו דברי מוסר, והורה להם לערוך בחוברת דין וחשבון על מעשר כספים.

הרב שלמה וייס גורש עם משפחתו מפרשבורג למחנה השמדה אושוויץ, ונהרג על קידוש ה' בקיץ תש"ב, בהיותו בן ששים ושש. יום הזיכרון שלו נקבע לכ"ט באייר. ניספו גם בנותיהם לביאה, הענדל, פראדל ומרים, ובנם שרגא יהודה. הי"ד.

גרגירי מחשבה אקטואליים / הרב יהושע בוימל הי"ד

יח"ל

* "הבה נתחכמה לו". הגלות הקשה ביותר תבוא עלינו בעת שאויבינו מבקשים להחכים אותנו, לעשותנו בני אדם נאורים…

* יצחק אבינו חרד פעמיים: פעם אחת כשהיה נעקד על גבי המזבח (במדרש רבה תולדות פרשה ס"ז: מחרדה שחרד על גבי המזבח), ופעם שנית כשנכנס עשו לחדרו אחרי שלקח יעקב את הברכות. נפעם השנית מדגיש הכתוב "חרדה גדולה". מה פשר הדגשה זו? ראה יצחק את צאצאיו זרע ישראל על מזבח ה', בשעה שנעקדים ומוסרים את חייהם על קידוש השם, מתוך שמסרבים להתכחש לאמונת אומן, מיד תקפתו חרדה לנוכח זה החזיון. אבל ידוע ידע כי סופם לעמוד כראוי בניסיונות האלה. ברם, כיון שבא עשו עליהם בעלילה, בטענות כלכליות, שהם רמאים וסחטנים וכיוצא בזה כדבר – שנאמר "ויעקבני זה פעמיים" -ומעמיד פני עשוק ונגזל, וקובע ממילא שהותר דמם של ישראל, דבר זה זעזע את יצחק עד כדי "חרדה גדולה עד מאד". מי יודע אם יוכלו לעמוד בניסיון הזה…

* מי האיש ראוי לעלות ולהתנחל בארץ ישראל? דבר זה נלמד מסדר ארבע פרשיות שבתפילין: "שמע", היינו קבלת עול מלכות שמים, "והיה אם שמוע", קבלת עול מצוות, "קדש", להתקדש ולהיות טהור, ורק לאחר מכן "והיה כי יביאך"…

* ארץ ישראל הוא העולם הבא של עולם הזה וכן העולם הזה של העולם הבא…

* "האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו" (שבת קי"ג ע"ב). עיין בפירוש רש"י שמבאר "מבשר אבותיו שמתו שם בגולה", והכוונה דכל מי שביכולתו לרכוש בית וקרקע בארץ ישראל ולהתפרנס שמה, ולמרות שהדבר בהישג ידו מעדיף לאכול עפרה של בבל, היינו לרכוש קניינים בחו"ל ולהישאר שמה, הרי זה כמי שאוכל בשר אבותיו. הלא האבות סבלו וחיו מעונים בגולה זו, היו נרדפים ומומתים על קידוש השם בפרעות ובטבח דמים ואיך מסוגל איש מיוצאי חלציהם לתרום גם את חלקו לפיתוח ושגשוג אדמת הגלות? אין זה אלא כאוכל בשר אבותיו הקדושים להנאתו…

* ציווה הקב"ה לנח ערב המבול לבנות תיבה. מה טעם לא ציווהו לנסוע לארץ ישראל כדי להינצל, כי שם לא ירד המבול? אלא בזמן שמציף מבול וזרם מים זדונים את העולם, אין זו הגינות להימלט על נפשו לארץ ישראל כדי להציל רק את עורו, אלא זוהי חובת איש צדיק שיוסיף לישב בגולה ולדאוג לעת כזאת שלא תיפסק שלשלת הזהב…

* צא ולמד מה בין מנהיגי עמנו למנהיגי אומות העולם. קח לדוגמא את החוקה בארץ מצרים: "כי חוק לכהנים מאת פרעה". העם כולו גווע ברעב, אין לחם לפי הטף, האנשים האומללים ברצון מוכרים את עצמם ואת אדמתם לעבדות ולמקנה לפרעה, הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. "רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה", כהני הדת היו בעלי חסינות מיוחדת, כי אין ברוח חלקם והאדמה יסודם, חלילה לפגוע בקודש קדשיהם. לעומת זאת, להבדיל, בכהני ישראל כתוב "לא יהיה לכהנים וגו' חלק ונחלה". אין להם מאומה בנכסים הארציים של העם בארצו, רק אישי ה' יהיו נחלתם, כי מנהיגינו הם ביסודם אנשי רוח…

משל למה הדבר דומה: לאדם שטיפס אל העלייה על גבי סולם, והחזיק בידו גפרור, קרא אליו חברו "אחוז היטב בגפרור כי נוטל אני את הסולם מתחתיך". כיוצא בזה יש בני אדם, כאלו המזייפים את רעיון ישוב ארץ ישראל, אשר מחזיקים בידם מכשיר קטן להפיץ כמה קווי אור קלושים. אבל מאחר שהם משמיטים מתחת לרגליהם את יסוד העמידה והקיום של ישראל, את התורה, מה ערך יש לגפרור זוטר אשר בידיהם…

על מכת ההתבוללות: במפרשים הקשו למה ציווה הקב"ה לישב בסוכת כדי לזכור את ענני הכבוד, ולא ציווה לעשות זכר לבאר ולירידת המן במדבר? ואפשר זוהי הסיבה, כי מן הבאר והמן שתו וניזונו גם אנשי ערב-רב, לא כן בענני הכבוד שפלטום – כמובא במדרש – וישבו תחתיהם רק זרע כשרי ישראל. לפיכך ראוי לייחד זכר מיוחד להם. כך גם המה נקראים "ענני כבוד", כי כבוד גדול הוא לישראל בעת ישכון העם לבדד, באיו שם תערובת של זרים. הענן שימש כ"גיטו" הישראלי בגלות המדבר…

* "משורר ששיער חייב מיתה" – אדם המסוגל לקום ולשורר תהלת ה' בקרב הארץ, אר אינו מנצל את סגולתו לכבוד שמים, אלא תחת לשורר הוא "שוער", ונועל את הפתחים – מתחייב בנפשו.

* איתא במדרש: "כשאמר קין 'השומר אחי אנכי". אמר לו הקב"ה: קרקפתא דלא מנח תפילין את". מה הקשר בין הדברים? ביום שילד יהודי מתחיל להניח תפילין, הריהו מצטרף לקהלת יעקב ונעשה חבר שווה זכויות וחובות בציבור הישראלי. נאמר במשה רבינו "ויגדל משה ויצא אל אחיו" – כיון שנעשה גדול, דהיינו שהגיע לגיל בר מצוה שמניחין בו תפילין, מיד הרגיש מחובתו לצאת אל אחיו ולראות בסבלותיהם, לראות במה יכול הוא לעזרם ולסעדם, כמסופר במדרש שהיה נותן כתף לזה ומושיט ידו לזה לסייעם במשא. הנחת תפילין קשורה, איפוא, בגיל המסמל את חובת העזרה ההדדית בקרב בני א-ל חי. התפילין משרישים חובה זו בתודעתו של החבר החדש שהצטרף כעת לקהיליה היהודית. אמור מעתה: כיוון שאמר קין "השומר אחי אנכי", גילה דעתו שאין הוא נושא בשום אחריות כלפי אחיו – סימן מובהק שאינו מניח תפילין.

(הרב יהושע בוימל הי"ד, שלשה דורות עמ' תא)


רדיפות היהודי במשך הדורות

ה"שה" סמל הרחמנות והחמלה, היה אליל מצרים – דחליל כלפי חוץ; ואילו ה"שור", סמל האכזריות, משמש לגויים דוגמא חיה במעלליהם: "כלחוך השור". שור אין הנאה להיזקו, תכונת שור לעקור כל צמח עם שרשי וכיו"ב. פרעת הרשע הוא שחידש מזמה לא נודעת, להעמיד פנים כרחמן וצדיק, ולעשות בהסתר כל תועבה – לחפות על כל דבר פשע באמתלאות. לדוגמא: (דבר ששמעתי מפי אדמו"ר מהר"מ שפירא מלובלין זצ"ל) כיוון שביקש לגזור על ילדי ישראל להשליכם היאורה, השתדל שהמבצע יעבור בשתיקה, ולכן נמנע מלפנות אל המוני העם בקריאה גלויה, אלא קרא לחיות, לשכרים שלו, כדי לצוות "אם בן הוא והמיתן אותו". והיה כי יזדעקו שגרירים של ממלכות ידידותיות למחות בו, יוכל פרעה בנקל להצטדק ולומר: "לא בי האשם. לא ממני יצתה הגזירה, מזימת הפקידים היא". גם אחר כך, בראותו שאין מחשבותיו מתקיימות, יצא בכרוז פומבי לכל עמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". אבל הפרשנים המיוחדים לכוונותיו של המחוקק במצרים, ידעו היטב את הכוונה, כתרגומו: "בנין דיהודאי". שוב יוכל פרעה להישאר צדיק וישר כלפי חבר הלאומים. אין הוא אלא דורש מעמו שישליכו קרבנות לאלהיו, לנילוס, וכדרך שלא מיחו בשעתו על עבודת המולך ושאר פולחניה של עבודה זרה, כך אין שום עילה למחות בו עתה, כי אין מדרך המלכות להתערב באופני עבודת אלהיה של מדינה ומדינה. ואף אם למעשה צירף פרעה תרגום סודי לכרוז "כל הבן", המחיל את הגזירה על בני-ישראל לבדם, הרי כלפי חוץ הנהו מתורץ כדבעי. אם תתגלה לבסוף העובדה שהשליכו ליאור רק את ילדי היהודים – אשמת הפקידים המבצעים היא.

ברוח זו מתפרש הכתוב "ויקם מלך חדש על מצרים" – שנתחדשו גזירותיו (חז"ל). כלומר, מתחילה סבר פרעה, שאם רצונו לשאת חן בעיני לאומים אחרים ולהצטייר בעיניהם כמלך של חסד, שומה עלינו להעניק ליהודים שויוון-זכויות עם כל שאר האוכלוסין בארצו. עד שלבסוף חור ונמלך בדעתו, כי אין צורך בזה, הלא יכול הוא לנקוט בתכסיסים דיפלומטיים – כמו של דו פרצופים, להערים ולאחז את העיניים, להתנהג בפני ארצו כרשע עריץ ולהעמיד פנים כלפי העולם החיצוני כצדיק וישר… כשה תמים… משום כך, בשבא הקב"ה לגאול את עמו ישראל מגלות מצרים, ציווה עליהם לשחוט את ה"שה", כלומר, לטבוח אחת ולתמיד את אלהיהם המדומה של המצרים, את סמל הרחמים, שהיו מתעתעים בו את הבריות כל הימים, ובדרך זו מחפים על גודל רשעם ואכזריותם.

ובליל יציאתם מכור-הברזל, הכה ה' את המצרים ב"מכת בכורות", להודיע שהבכורים – דהיינו ראשי העם – המה אשמים בכל, לא הפקדים הזוטרים אשר רק ביצעו את הפקודות, כדברי ספר משלי: "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים". המושל אינו כי אם מקשיב לרעה, אולם די בזה כדי שיהיו כל עושר רצונו מוציאים לפועל את המעשים הנפשעים ביותר.

(הרב יהושע בוימל הי"ד, שלשה דורות עמ' שצח)

דרוש לבר המצוה / הרב ישראל פרנקפורטר הי"ד

תמונת הרב ישראל פרנקפורטר הי"ד

במסכת פסחים משנה א' אור לארבעה עשר בודקין אם החמץ. ובגמרא שם בודקין בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ וכו'. ומובא בספרי יראים כי חמץ מרומז על יצר הרע, ופירשו אור לארבעה עשר היינו בליל שהנער בא להיות בן שלש עשרה שנה צריך אז לבדוק את החמץ, זה היצר הרע, בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ. רצה לומר בכל מקום שיש בלבו איזה דריסת הרגל להיצר הרע צריכין בדיקה עכ"ל.

והנה יש לומר אם אנו מפרשים כפשוטו, חמץ סתם שאסור בפסח ניחא. כי אור לארבעה עשר בודקין וביום של אחריו שהוא ערב פסח מבערין, כי מותר לאכל חמץ אחר הבדיקה כל הלילה גם עד שליש היום של ערב פסח, כדין שמובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תמג. אשר לכן אמרו במשנה אך בודקין. אבל אם נאמר שכוונת המשנה לרמז גם על הנער הבא להיות בן י"ג שנה הלא בזו הרגע שבא להיות בר מצוה תיכף בלילה אחר צאת הכוכבים אור לי"ד שנה מצרפין אותו למניין ולכל דבר שבקדושה (עיין מגן ארהם סימן נ"ג סעיף קטן י"ג ובברכת יוסף סימן נ"ה סעיף ז. ועיין שו"ת שבות יעקב ח"ב סימן קכ"ט ועיין בפחד יצחק ערך בן י"ג שנים ובספר נחלי דבש נומר 20 סוף סעיף קטן כד. עיין שם) צריך הנער לבער אז את החמץ, זה היצר הרע, כי הוא מחויב במצות כמו גדול בשנים, ואיך אמרו במשנה בודקין את החמץ, הלא צריכין אז לבער את החמץ. וצריכה המשנה לומר אור לארבעה עשר מבערין:

ולתרץ זאת צריכים אנחנו מקודם להבין ב' פסוקין שנראין כמו שסותרים זה את זה. אשר החכם מכל אדם בעצמו אמרם (במשלי יב) לא יאונה לצדיק כל און. (בקהלת ז) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואיך אמר החכם מכל אדם ב' מאמרים שסותרים זה את זה:

היות ידוע הכלל שיש חילוק בין און לחטא. און היינו מזיד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ה) שנאת כל פעלי און. חטא היינו שוגג, כמו שנאמר, או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד) משמע מקודם שוגג הוה. ועתה יתיישבו הפסוקים. לא יאונה לצדיק כל און, היינו במזיד, לא יאונה לצדיק שום עבירה. ומה שאמר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שוגג:

אבל קשה הלא הצדיק הוא בטח מבער את היצר הרע ואיך אינה לידו אף איזה חטא אפילו בשוגג, הלא אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.) ואיך נכנס בו רוח שטות שהוא מצד היצר הרע:

ולהבין כל זאת מוכרחים אנחנו להקדים דברי חז"ל (ברכות לד ע"א) שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים. ולהבין בדעת השכל איך בא הבעל תשובה למדרגה גדולה יותר מן הצדיק. הצדיק אשר סגף את עצמו מכל וכל ושמר עיניו ולבו וכל אבריו ומחשבותיו לקיים בכל עת ובכל שעה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושמר שבת מחללו ושמר ידו מעשות כל רע. ובפרט המסירות נפש של הצדיק עבור המצות לקיים תמיד מצות הבורא בכל עת ובכל רגע, והמסירות נפש של הצדיק לקיים והגית בו יומם ולילה, שעושה לילות כימים במעוט שינה, ומה גם במצות שבין אדם לחברו גמילת חסדים וצדקה שמוותר הונו ורכושו לטובת המצות צדקה, מצות הכנסת אורחים אצלו באמת מאלו דברים שאין לו שיעור, בכל פעם האורח הוא כאורח חדש ויתן את ארחותו לו והוא מסתפק במועט כמו כן בלינת לילה. משכבו יצע לאורח והוא ער כל הלילה. אך לא כן הרשע שהוא היפך מצדיק מה שאסור לצדיק אצלו מותר. הטריפה מכשיר הרשע לעצמו ולאחרים עמו על דבר טמא אומר טהור. עניים ואביונים מרחק מביתו. ממצות הכנסת אורחים לא ידע. ואם כן, איך במה שמקבל על עצמו שלא ישוב לרשעו, הגם ששב בתשובה, איך יזכה לזכיה גדולה יותר מן הצדיק. זאת צריכין להבין:

הן אמת שהבורא ברוך הוא וברוך שמו האוהב עמו ישראל ורוצה בתשובת עמו יוכל היות שנתן בכיון לבעלי תשובה מדרגה גדולה כזו, למען המשך את לב החוטא לתשובה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קב) שאמר הקב"ה לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. ומדברי חז"ל בכאן אנו רואים שהצדיק חשוב יותר מבעל תשובה כמו שאמרו חז"ל (שם) ששאל ירבעם להקב"ה מי בראש. והשיב ה' יתברך, בן ישי בראש, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, איך אמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים:

אולם מוכרחים אנו לומר כמו שאמרנו כי רצון הקב"ה להמשיך את לב הרשע לתשובה על כן נתן לבעל תשובה שכר גדול כזה. ואם נקשה מדוע יגרע לצדיק חלקו. נוכל להשיב כי אולי מטעם זה שלא יגרע חלק צדיק, שולחים ממעל איזה שגגה לצדיק שיכשל בחטא שהוא שוגג. והצדיק כשמרגיש בעצמו שנכשל, רחמנא ליצלן, בחטא, תיכף הוא עושה תשובה מאהבה ונעשה מהעבירה זכיות, ואז יקרא הקב"ה להצדיק בעל תשובה, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ועתה ניחא כאשר שאל ירבעם בן נבט מי בראש, השיב הקב"ה בן ישי בראש, כי בן ישי הוא בעל תשובה וצדיק מעיקרא לו משפט הבכורה. והבן:

אמנם, יש להבין מה שמובא במסכת שבת (עה.) השוחט בשבת אמאי מחייב, משום צובע. ופירש התוספות, על שוחט דעלמא קאי. ופירש הבעל שם טוב זי"ע, השוחט בעלמא, זה היצר הרע המסית את כל העולם כולו לעבירות, וכשיבא משיח צדקנו אז ישחט הקב"ה את היצר הרע, כמו שכתוב ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות, הוא היצר הרע. וצריכים להבין מדוע יהרוג הקב"ה את היצר הרע, הלא לתכלית זה נברא להסית ולהדיח את כל אחד מדרך הטוב ולהטותם מדרך הישר. וכמו שברא ה' יתברך את היצר טוב לתכלית הטוב, כמו כן ברא את היצר הרע להיפך. ומדוע יקבל עונש לשוחטו. והתירוץ לזה כי היצר הרע אינו עושה מה שמוטל עליו להיות סרסור אך לעבירות. לא כן היצר הרע עושה, כי אם שהוא סרסור ממצות. כמו שידוע לכל בעת שהיצר הרע בא לפני הצדיק אינו מציע לפניו לעשות איזה עבירה, כי אם יצייר לפניו איזה מצוה ומהמצוה הלזו מביאו לכבוד, וכמה מכשולים רחמנא ליצלן וכמה אנשים לחטאים. דוגמה אחת נצייר. הצדיק ראה או שמע מעדות נאמנים על אחד שעשה איזה עבירה, אזי מזכירו תיכף היצר טוב שמצוה לקיים הוכיח תוכיח. ובזו הרגע עומד היצר הרע בלבוש יצר טוב ואמר לו תקיים את המצוה הוכיח תוכיח במסירות נפש בחוזק יד ובקול רם ברבים, כמו מצות עשה של קריאת שמע ישראל, למען תדע ברור שהחוטא לא ישוב לכסלו. הצדיק ההולך בתמימות, אם אינו מבין למחשבת מרמה וחושב בתמימות כי כדאי להשמיע ברבים, הגם שבזה יהיה מלבין פני חברו ברבים, אבל בכח זה יציל נפש מישראל מכאן ולהבא מעבירה. על כן כדאי לדלג ולא להסתכל על הלבנות פני החוטא. ובמחשבה זו של תמימות יצעק אחר כך המוכיח על החוטא בבית הכנסת ומביישו ברבים. וכאשר ישמעו השומעים צעקת המוכיח על זה האיש, אזי יתלחשו השומעים כי לא הגון לפני איש ישר לבייש את יהודי ברבים, בטח היה באפשר לפעול בשתיקה, וכה יתלחשו אחד לאחד עד שתקוד אש מחלוקת בלב רבים. ואחד יקפוץ בקול ודובר סרה על המוכיח ויפלגו העם לשתי מחנות. והמחלוקת תיקח את מקומה. ובמקום מחלוקת יש כח גדול ליצר הרע לחטוף ברשותו את כל מי שירצה, ודוחה חס וחלילה רגלי השכינה מבית הכנסת או מבית המדרש שמבלים כל יום בחרחרי ריב, ובלשון הרע וגם בליצנות ושנאת הבריות, רחמנא ליצלן, והתורה מונחת בקרן זוית, ובכל פנות הבית קנאה ושנאה, רחמנא ליצלן. זאת גרם היצר הרע בסרסור המצוה שהציע. וזהו מה שאמר מרן הבעל שם טוב זי"ע השוחט דעלמא, הוא היצר הרע, אמאי מחייב, רצונו לומר, אמאי מחייב מיתה, שיבוא הקב"ה וישחוט אותו. ומתרץ הגמרא, משום צובע, רצונו לומר, שהיצר הרע צובע את עצמו נגד הצדיק בלבוש יצר טוב כסרסור מצות, ולתכלית זה לא ברא הקב"ה אותו. ודפק"ח (ועיין בספרי דעת ישראל על הלכות דעות פרק בתרא אות ז):

וזהו שמובא בשם מרן הקדוש בעל עטרת צבי מזודטשוב זצוק"ל שפירוש הפסוק נאום פשע לרשע אין פחד אלקים נגד עיני (תהלים לו) רצונו לומר, נאום פשע לרשע, אם היצר הרע מצייר נגד עיני עבירות, אין פחד, אין לו לירא מלפניו, כי אינני שומע לו. אכן פחד יש לי אם אלקים נגד עיני, אם מצייר לפני מצות, עבור זאת מתיירא אנכי. והבן.

והנה יש להקשות הלא חכמנו ז"ל אמרו על דוד המלך עליו השלום, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כי אם להורות תשובה, מזה אנו רואים כי דוד המלך עליו השלום אשר היה צדיק גמור באמת, עד שהקב"ה ברוב רחמיו הכניסו למדרגה גדולה בן ישי בראש, הוא היה בטח מבער את היצר הרע, ומדוע חשב שהוא בלבו, באמרו נאום פשע לרשע בקרב לבי:

ולתרץ כל זאת מוכרחים עוד לומר קושיית העולם, מדוע ברא ה' יתברך את היצר הרע אם הקב"ה רוצה בעשיית מצותיו הוה לכאורה יותר ראוי מבלי יצר הרע. ומתרצים בספרים הקדושים, כי לעבוד את הקב"ה יש לו להקב"ה כמה וכמה עולמות עם מלאכים משרתיו עושים רצון קונם, אין שיעור ואין קץ. אכן עולם אחד ברא הקב"ה לתכלית זה, הוא עולם הזה, שעל האדם מונח עול התורה והמצות והיצר הרע לא יניחו לקיימם והאדם צריך כסדר לעמוד הכן למלחמה ולהגביר על יצרו הרע שלא ישמע לו, ובכל כחותיו יכניע אותו. זאת רצון הבורא ברוך הוא. ואם יעזור ה' יתברך שנזכה לגאולה שלמה, אז יקיים הפסוק, והסירותי לב האבן מקרבכם (יחזקאל יא) פירוש, ה' יתברך יבער את היצר הרע ונעבוד את ה' יתברך באמת ובתמים, ויקויים מה שאמר הנביא ואחפוש ירושלים בנרות (צפניא א') ודייק בעל נועם מגדים, מה בנרות, הלא עם נרות היה צריך לומר. ופירוש בנרות, היינו מצות, על פי נר מצוה ותורה אור (ישעיה ו') רצה לומר כי אז לא יהיו שום עבירות, כי סר לב האבן, כי אם עשיית המצות. ואז ידקדק ה' יתברך את המצוה בתוכן אם המה בהתלהבות יותר גדולה. אכן עד זמן הבאה לא נוכל לבער את היצר הרע, כי אם לעמוד הכן למלחמה ולהכניעו ולהפכו, ולעשות מיצר הרע יצר טוב, כמו שכתוב בכל לבבכם (עקב יא) ודרשו חז"ל, בשני יצרים, ביצר טוב וביצר הרע:

ועתה נוכל להבין מה שפירשו ספרי יראים את המשנה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, היינו היצר הרע, כי עתה אך בודקין, וכשיעזור הקב"ה שנזכה לגאולה שלמה, אז נזכה לבער את היצר הרע. ה' יתברך יעזור שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן:

(מתוך באר ישראל)


 הרב החסיד ר' ישראל פרנקפורטר, נולד לאביו הצדיק ר' דוד בשנת תרל"ד (1874) בלבוב (או קומרנא). התייתם מהוריו בגיל 11-13. היה תלמידו של רבי יצחק הלוי הורוביץ מסוכוסטוב, ובן בית אצל רבו האדמו"ר מקומרנא. למד רבות מזקני החסידים בלבוב. כשהיה בן שש עשרה התחיל לכתוב בעיתונים היהודיים בגליציה מאמרים שבהם קרא לנוער שנוסף ללימודי הקודש ילמדו גם מקצוע. נמנה על מייסדי המזרחי בלבוב יחד עם הרב ראובן מרגליות ואחרים, ופעל שם רבות לחינוך התורני תוך דאגה לכל דבר שבקדושה בעיר. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה המנהל של ישיבת "אורח חיים" בוורשה. אז כתב מעין לכסיקון של ראשוני החסידות. בסביבות שנת תרפ"ז (1927) עבר לפריס, וכיהן בה כרב בית הכנסת "תפילת ישראל" (פליישמן). עסק הרבה בהפצת תורה, בחינוך ובצדקה, בעידוד לבבות שבורים, בשמחה ובמאור פנים. פועלו הציבורי והרבני בכל ימי חייו עמדו על גדלות בתורה בנגלה ובנסתר, חסידות ופרישות ואהבה מופלגת לעם ישראל ולארץ ישראל.

החליף שו"תים עם רבני לבוב וכתב ספרים בהלכה, אגדה וחסידות, ובהם: דעת ישראל על הלכות דעות להרמב"ם (תרצ"ב), מקוה ישראל וזכות ישראל, באר ישראל (תרצ"ז), אורחות ישראל על ספר אורחות חיים (תשכ"ב), גפן ישראל על פרקי אבות (תשכ"ב), היכל ישראל על התורה (תשכ"ב) ו"ספר שלשלת קאמארנא: אוצר סיפורים ומכתבים מרבותינו מקאמארנא – מגנזי זכרונותיו של רבי ישראל פראנקפורטר" (תשס"א).  בתרצ"ו (1936) ביקר בארצות הברית. לאחר שהנאצים כבשו את פאריס הוא נותר הרב היחיד בעיר שלא היה יליד צרפת, אך סרב לנטוש את הקהילה שלו ומסר את נפשו על קיום התפילות והשיעורים שם בלא הפסק. בית הכנסת שלו היה למרכז של אספקת מזון ואמצעי מחיה אחרים לנזקקים. בדרשותיו הדגיש את הערך של העמידה הרוחנית, ושמירת השבת והכשרות. גם בעצם תקופת השמדת היהודים בפריז המשיך ללמד חידושי תורה ברבים (מהם הופיעו בספר היכל ישראל).

בפברואר 1943 גורש למחנה דראנסי שליד פאריס, ולא הסכים לאלה שרצו להיאסר במקומו. בפורים תש"ג (1943), עלה בידו להתפלל שם במניין ולקרוא במגילה. כעבור ארבעה ימים גורש לאושוויץ יחד עם רעייתו הרבנית מרת וויטל בת ר' אורי, ושם נספו. הי"ד.

רוב ילדיו נפטרו בצעירותם בלבוב, ורק שלשה שרדו.

מקורות:

אנציקלופדיה לחכמי גליציה (עמ' 339-343), רבנים שנספו בשואה, תולדותיו במהדורה השניה של דעת ישראל בהוצאת נכדי המחבר.

בפיך ובלבבך לעשותו / מתוך הקדמה לדרשת בר המצוה של הרב אליהו בומבך הי"ד

תמונת הרב אליהו בומבך הי"ד

שירת המענה

שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי ט"ו)

אברך את ה' אשר יעצני.

לילות וימים בתורה לשום מעיני.

יושר הורי זכר לי לרחמני.

החייני וקימני ליום שקויתי הגיעני.

ותפארת ישראל עטרת תפארה עטרני.

קבעתי אותו חובה, לעסוק בתורה בשקידה, נשאתי לבי אל המלאכה לקרבה. במלאכת שמים להתחזקה אשר לא נפלאת הוא ולא רחוקה. כמקרא מלא הוא בתורה פ' נצבים, כי המצוה הזאת כו' לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא כו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ובביאור מקראי קודש אלו עמדו כל גדולי המפורשים דהרי לפי הסדר מחשבה קודמת לדיבור ולמעשה, ואם כן בהיפך היה לו לכתוב כי קרוב הדבר בלבבך ובפיך לעשותו:

אחשבה לדעת זאת עם הקדמת אחת אשר שמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א לפרש מה שדרשו חכז"ל על הקרא למען תהיה תורת ה' בפיך – מן המותר בפיך, אשר לפי הפשט אין לו מובן. (וחכז"ל למדו מזה לכל התורה כולה שצריך מן המותר בפיך). וביאר אאמו"ר שליט"א על דרך אגדה, לפי המבואר בגמרא דקידושין דף מ', גבורי כח עושי דברו, כגון ר' צדוק תבעתיה מטרונא, אמר לה איכא מידי למיכל, אמרה לו איכא דבר טמא כו'. אשר אינו מובן לפי פשוטו.

והגאון בעל תורת יקותיאל בספרו מרפא לשון ביאר הענין עפ"י משנת רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, יש הרבה מצות עשה לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו'. והענין הוא כי יש הרבה מצות עשה ולא תעשה בתורה אשר נפשו של אדם מחמדתן ויצרו מסיתו לעבור עליהם וצריך ללחום מלחמת מצוה ולהתגבר עליו. ויש הרבה מצות לא תעשה שנוח לו לאדם לקיימם מבלי שיצטרך לעצור כח רב במלחמתו, כמו אכילת שקצים ורמשים ודברים הטמאים, אשר גם לולי אזהרת התורה היו מואסין מדברים אלו. ואחר שנצטוינו על זה, נוח לנו לקיים מצות המלך. ואולם ידוע כי מצוה גוררת מצוה, ועל ידי קיום מצות אלו שנוח לנו לקיימם, יתגבר כח השכלי על האדם להתיש כח החומרי ולעצור כח ללחום מלחמת היצר לקיים גם המצות אשר הלב חומד הפוכם, ולכך הרבה לנו ה' תורה ומצות כאלו אשר מעצמם היינו מקיימים אותם בכדי שגם אלו המצות נקיים מחמת שציוה לכו ה' יתברך  לקיימם, ועל ידי זה מצוה גוררת מצוה, לקיים גם המצות שצריך ללחום עם היצר. וזה הי' ענין ר' צדוק שכשהסיתה אותו לדבר עבירה, ירא לנפשו פן ואולי לא יוכל להתגבר על יצרו. לכך נתן לו עצה ואמר איכא מידי למיכל וידע שבודאי תרצה ליתן לו דבר טמא, וכשלא יאכל אז ממילא יוכל לעצור כח גם נגד הדבר הקשה הזה. וזה הרמז הכתוב בפסוק, גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, היינו שהם מתגברים מגד היצר בדברים הצריכין להתגבר. ועל ידי מה מתגברים, על ידי שהם עושי דברו, מצות שיוכלו לקיים בנקל, וממילא גורר גם כן מצוה אחרת, לשמוע בקול דברו, בדברים הצריכים למלחמה וכנ"ל. עד כאן דברי הגאון ז"ל והובא בספר זכרון יצחק פ' בא והוא מתוק מדבש.

ובזה ביאר אאמו"ר שליט"א הקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך, והיינו דאף שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ואינה נקנית אלא ביגיעה וקשה להתגבר על היצר המונע. עם כל זה יש עצה לזה, בפיך, וכמו שדרשו ז"ל מן המותר בפיך, שאם שומר עצמו מאכילת דברים טמאים, שנוח לקיים זה, אז יעצור כח להתגבר על יצרו ולעסוק בתורה ביגיעה. וכעובדא דר' צדוק הנ"ל, עכ"ד אאמו"ר שליט"א.

ובזה יתבאר לנו מקרא קודש בסדר פרשתנו פ' תולדות, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. ופירוש רש"י ז"ל ידוע, והאונקלס תרגם על כי ציד בפיו, ארי מצידיה הוה אכיל. ורש"י ז"ל הבין מהתרגום כי מפרש ציד בפיו של יצחק. אמכם אינו מובן דאהבת יצחק לעשו בשביל דברים פשוטים כאלו.

ועיין מה שפרש בזה מר זקיני הגאון הקדוש מו"ה אליהו זצלה"ה אבדפה"ק בספרו אזור אליהו, על דרך אומרם ז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, יעוין שם. ולדרכינו נאמר כי אהבת יצחק לעשו היה אף שהכיר אותו ללב חומד מחמת רתיחת הדם שבו והוא צריך ללחום מלחמת חובה עם המסיח ומדיח, עם כל זה, ידע כי יוכל להתגבר על יצרו בהיותו עוסק בצידת הטהורים ופורש עצמו מצידת דברים טמאים, כאשר האכיל את יצחק דברים טהורים. ואם כן ממילא שיוכל להתגבר על יצרו לקיים כל התורה, דמצוה גוררת מצוה. אולם רבקה אהבה ליעקב, אף שלא נזדמן לידו צידת דברים טמאים, עם כל זה מעצמו היה מתחזק לקיים כל התורה בתמימות, (וכבר הוא מחלוקה קדומה אם מושל ברוחו עדיף או צדיק מטבעו עדיף, ועיין ברמב"ם בשמנה פרקים שלו, ויש להרחיב הדיבור בזה ואקצר) והוא איש תם יושב אוהלים וכו'.

כן נאמר גם כן בפירוש הכתוב שהתחלנו בו, כי המצוה הזאת לא נפלאת הוא ממך, אשר לדעת חכז"ל קאי זה על לימוד התורה הקדושה, אמר על זה דאף שצריך יגיעה ולמשול ברוחו, עם כל זה קרוב אליך הדבר מאוד על ידי, בפיך, והיינו דברים המותרים בפיך ותשמור עצמן מאכילת דברים אסורים שנוח להיזהר מהם, וממילא יגרור מצוה אחרת, בלבבך לעשותו, כל התורה והמצוה, וכנ"ל, וזה נכון :

ואחשוב עוד לפרש על פי מה שאמרו התוספות בקידושין ובבא קמא דף י"ז על אומרם ז"ל, תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, לחלק דמי שלא למד עוד צריך להקדים הלימוד למעשה, ולמי שכבר למד אז המעשה קודם עיין שם.

ויש לומר שזה כוונת הכתוב שקרוב הדבר מאוד לקיים כל המצות על ידי עשק התורה בפה, וכאמרם ז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר, ואחרי זה, בלבבך, שהבינה הוא בלב, וכדאיתא במדרש ילקוט משלי א' שהלב מבין דעת, ואחרי זה יבא, לעשותו, שהתלמיד מביא לידי מעשה.

ובש"ס דבבא קמא י"ז שם מחלק בין לגמור, דאז מעשה קודם, ובין לאגמורי, דאז תלמוד קודם. ושמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א שאמר, שיש לומר דמי שזיכהו ה' לחדש חידושי הלכות ולתרוצי סוגיא וכותב דבריו על ספר, הנה זה עדיף עוד יותר מלאגמורי לאחרים, שהרי על ידי שכותב הדבר על ספר, ויוכל כל אחד ללמוד בו ולהגות בו ותסתיים שמעתא, שפיר אמרינן דתלמוד עדיף. ובפרט אם מפרסם הדבר בדפוס ומקוים בו אגורה באהלך עולמים.

ובזה יש לבאר כוונת הכתובים בתהלים מ', אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי לעשות רצונך א' חפצתי ותורתך בתוך מעי בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת. והעניין הוא כי אמר דוד המלך עליו השלום שיוכלו לכתוב הדברים במגלת ספר, אם שעל ידי זה מעוכב מעשות המעשה, על כך אמר אם כי לעשות רצונך א' חפצתי, דמעשה גדול, היינו, כשתורתך בתוך מעי, שאיני לומד לאחרים. אבל בשרתי צדק בקהל רב, כשלומד עם אחרים, בזה הלימוד גדול ורב יותר מן המעשה. וגם כשכותב דבריו על ספר, הנה שפתי לא אכלא, שהרי על ידי זה שפתותיו דובבות בכל עת ובכל רגע, אם יגיעו בתורת אמת וזכה לכוון אל האמת שאז התלמוד גדול, ה' אתה ידעת כי כוונתי לבא אל האמת ולכוון הלכה לאמיתה.

ונוכל להמליץ עם זה מאמרם ז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, היינו שכתב דבריו על ספר, ואז תלמודו מתקיים בידו ממש, וזה הוה גדול מן המעשה. ויש לומר שזה כוונתם תלמוד גדול,  ובאיזה תלמוד אמרו, שהוא מביא לידי מעשה, היינו שעוסק ביגיעה ומחדש חידושים וכותבם על ספר חוקה, שאז יש בו מעשה ממש, וכנ"ל.

והן גם אני הצעיר שבתלמידי אאמו"ר הרב שליט"א, אשר הדריכני בנתיב הלימוד והעיון, נטיתי שכמי לסבול בעול התורה והמצוה. ומה שחנני ה' בעניות דעתי כתבתי על ספר למשמרת לבל תהא אות אחת מן התורה נעדרת, וזה יצא ראשונה להדפיס הקונטרס הקטן הזה, וה' יעזור לי דאימא מילתא דתתקבל ושימצאו דברי חן בעיני התלמידי חכמים, ושתלמוד יביאני לילי מעשה קיום המצוות  כדת וכהלכה.

והנני חותם מעין הפתיחה נותן הולאה לשעבר, ומתפלל העתיד, יחזקני ה' ויאמצני דעה ובינה יחנני להוסיף אומץ בתורה ולחדש דברים נכונים כאשר עם לבבי ולבב הורי שליט"א. ושבתי בבית ה' לאורך ימים לפ"ק.

פה דרהאביטש יום א' לסדר ומברכיך ברוך, נזר"ת לפ"ק. אנא זעירא ולא מן חבריא

אליהו באאמו"ר הרב הגה"ג וכו' מו"ה יהושע פנחס שליט"א הראבדפה"ק יצ"ו.

(הקדמת המחבר לספרו מענה אליהו)

חותמת הרב אליהו בומבך הי"דהגאון רבי אליהו בומבך (באמבאך) הי"ד אב"ד אושפיצין, ביום א׳ בחשון תרמ"ד (1884), ונעקד׳׳ה ל׳׳ג בעומר תש׳׳ג (1943).  מילדותו היה בעל מוח נדיר ובעל זכרון נפלא, ובגיל כמה חדשים כבר ידע לומר כמה פסוקים. ביום בר המצוה שלו, יום חמישי, ב' דר"ח מרחשון תרנ"ז (1896), דרש בחריפות רבה, באסיפת גדולי וחכמי עירו, ובלל עשרים ושש מערכות ופירכות מסובכות מכל הש"ס תוך שהוא מתרץ הרבה קושיות, ותהום כל העיר. באותה שנה הודפסה דרשתו בספר בשם "קונטרס מענה אליהו", עם הסכמת אביו, הרב יהושע פנחס אב"ד דראהאביטש ומחבר הספר "אהל יהושע", והסכמת סבו, הרב יוסף בומבך.

בשנת תרס"ז (1907) נתקבל כרב בעיר קענטי שליד ביליץ. השתייך לאגודת ישראל, והשתתף בוועידת יסוד התנועה בקטוביץ בשנת תרע"ב (1912). בשנת תרפ"א (1921) כשנפטר אביו מילא את מקומו באושפעצין, כאב"ד וראש הישיבה הגבוהה. יהודי העיר חבבו אותו מאוד, ואף הנכרים קמו לכבודו ביראת כבוד. היה חתן, תלמיד וחסיד בכל לב ונפש, של האדמו"ר מקאמארנא, רבי יעקב משה ספרין. לאחר פטירת חמיו המשיך לנסוע לבנו ר' שלום, שהיה גיסו, ואחר כך אל בנו רבי ברוך שהיה חתנו. חיבורו על מסכת מכות נאבד בשואה, כמה משו"ת שלו נדפסו בשו"ת אהל יהושע מאת אביו. הוא ברח לסוסנוביץ, ונפטר ברכבת בדרך מסוסנוביץ לאושוויץ.

מקורות: אלהי שם עמ' 441, אלה אזכרה ו עמ' 67-70, אנציקלופדיה לחכמי גליציה א 447-450, רבנים שנספו בשואה, פנקס הקהילות, גליציה המערבית ושלזיה עמ 328, חבל הכסף.