'ויגד הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק' (בראשית כא,ח).

במדרש תנחומא (פרשת נח, מובא בילקוט אליעזר ערך בר מצוה סי' ד) חד אמר שנגמל מיצר הטוב וחד אמר אמר מיצר הרע. ונראה לי לפרש דיש לדייק בקרא, דמקודם כתיב 'ויגדל הילד' ולא הזכיר שם 'יצחק', ולבסוף נאמר 'ביום הגמל את יצחק'.

ואפשר לפרש על דרך שפירשתי דברי חכמינו ז"ל (ב"ק צז:) איזהו מטבע של אברהם אבינו עליו השלום זקן וזקנה מצד זה, ובחור ובתולה מצד זה. כי כל זמני האדם יש בהם מעלה וחסרון. בילדותו יש לו כח לעבוד את ד', אבל לעומת זה יצרו מתגבר עליו, וגם אינו כל כך בהשגה כמו בזקנותו. ולעומת זה, בזקנותו שיש לו השנה ותבונה, אבל כח הילדות אין לו. אבל אברהם אבינו עליו השלום לימד דעת את בני דורו. שבילדותו יהיה לו השגת זקנותו, ובזקנותו יתגבה לעבודת ד' כארי כאלו היה כח ילדותו בו, כי קווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. וזה 'זקן וזקנה מצד זה', אם כי מצד אחד זקנה כבר קופצת על האדם, עם כל זה מאידך גיסא, יהיה כמו בחור. וכן להיפך, אם הוא בחור מצד זה יהיה כזקן מצד השני. ויובן הכתוב 'ויגדל הילד ויגמל', כי גם כשגדל היה בו מעלת הילד, שהוא בלא חטא, היותו בר פטור. ומסיים המקרא 'ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק', כי ביום הגמל, שהיה עדיין רך בשנים, עם כל זה היה ראוי לשמו המיוחד 'יצחק'.

אכן יובן עוד ונפרש דברי המדרש הנ"ל על פי הנאמר במקרא בקהלת (א,ג) 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', ודרשו חכמינו ז"ל (שבת ל:) 'תחת השמש' אין לו יתרון, קודם השמש יש לו. ועיין שם בפירוש רש"י ז"ל. ולכאורה מה בעי להורות בזה. וכי צריך לאשמעינן שאם יעמול במילי דשמיא שיש לו יתרון, הלא כל התורה למדה לנו את זאת, 'ולעבדו בכל לבבכם' וגו'. אכן, האדם בימיו כשעולה ממדרגה למדרגה בהשגתו יראה שבהיותו תינוק היה יקר בעיניו משחקי תנוקת, והיה אצלו כמוצא שלל רב. וכשגדל קצת, רואה שתינוק היה מקודם, ושלא היה שווה כלום כל מה שיקר היה אז בעיניו. ואז מדמה בנפשו כי מה שכעת יקר אצלו, הוא דבר חשוב. ואחר כך רואה כי גם אז לא היה עוד בדעה שלימה, וכן מוסיף והולך. ומזה ישפוט ויראה כי גם בהיותו גדול, ולפי דעתו הוא דבר השווה באמת, גם כן כחלום יעוף, ו'התעיף עיניך בו ואיננו' (משלי כג,ה). ובכן יתבונן ויראה לעשות דבר המתקיים לנפשו במילי דשמיא. וזה 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', במה שעבר ובמה שהוא הוה ובמה שיהיה, רואה כי אין לו יתרון. אבל אך ורק אם אין מתבונן בזה לעלות אל המעלה שלמעלה וקודם מן השמש. כי אם ילמוד בדבר ויראה כי אינו דומה שמיעה לראייה שבעיניו יראה שאין לו יתרון מזה, ועל ידי כך יתבונן וילמוד להשיג למעלה וקודם מן השמש, אז לא היו בחנם כל טרחותיו.

והנה ההתבוננות הזה צריך להאדם טרם שהשיג עצמיות הטוב בדרכי ד' ותורה ועבודה, או יתבונן מדרכיו שבעולם כי צריך לו לכנס אל מעשה המתקיים בעולם הבא. אכן מי שדעתו נשגבה, הלא יש לו השתוקקות עצמי אל הטוב והישר, על דרך שמספרים בשם האחים הקדושים הר"ר אלימלך והר"ר זישא זצוקללה"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, אשר בהיותם בדרך ולנו אצל נכרי, כי לא היה שם בר ישראל, והנכרי קם ממיטתו בחצות הלילה והיה כורע ומשתחווה לאלילים. אמר אחד מן האחים לאחיו: רואה אתה מה שזה עושה, השיב לו לפרש מה שאמר לו יעקב אבינו עליו השלום 'עם לבן גרתי' (בראשית לב,ה), ופירש רש"י ז"ל: ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. ולכאורה הוא שפת יתר, דכיוון ששמר התרי"ג מצות, בוודאי לא למד ממעשיו הרעים. אבל הפירוש הוא, כי לא היה צריך יעקב אבינו עליו השלום ליטול לו מוסר ממה שראה התלהבות והשתדלות לבן לענייניו, שיהיה הוא משתדל כן לטובה, כי מעצמו נתעורר והשתדל אל הטוב. לכן נאמר במקרא ומדרש הנ"ל, כי אם ששאר בני אדם יכולים וצריכים ללמוד מהשתדלות עניינים בעולם הזה להשתדל ככה ועוד יותר במילי דשמיא, אבל יצחק אבינו עליו השלום לא היה צריך לכך גם בנעוריו. וזה 'ויגדל הילד ויגמל' ממה שהיה מהילדות וממה שהיה אפשר ללמוד מילדותו. 'ויעש אברהם משתה גדול', שמחה גדולה היה לו 'ביום הגמל את יצחק', כי בעת הגמל, היה כבר 'יצחק', ולא ילד, ולא הוצרך ללמוד מנעורותיו ומהשתדלות דברים היקרים בעיני ילד.

ויובן המדרש חד אמר שנגמל מהיצר הטוב, כי לא הוצרך ללמוד עצת יצר הטוב, מה שיש ללמוד מימי הילדות על דרך הנ"ל. וחד אמר מיצר הרע, כי היצר הרע בטל לגמרי אצלו, כי תורה תבלין ליצר הרע.

ובני הרב הגאון מו"ה שמואל חיים נ"י [הי"ד] [ביאר] בפשטות, 'חד אמר שנגמל מיצר הטוב', על דרך שאמרו חכמינו ז"ל (קדושין לא. ב"ק לח. פז.) גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה. ופירשו התוספות כי מי שהוא מצוה ועושה, מתגבר עליו היצר הרע יתר למנעו, על כן כשהגדיל נגמל מיצר הטוב שהיה לו טרם שנעשה גדול, ונעשה מצוה ועושה. 'וחד אמר מיצר הרע', על דרך שנאמר בשם הגר"א ז"ל, מובא ב'עליות אליהו', שבעת שראו הקהל שצריך לעשות את הגר"א ז"ל בדיחי דעתא, בקשו את בעל 'אוהל יעקב' שיכנס אצלו. פעם אמר לו הבעל 'אוהל יעקב' להגר"א ז"ל: רבי, אעשה חילופין עם הרבי, אני נותן יצר הטוב שלי, בעד היצר הרע של הרבי. ושאל אותו הגר"א ז"ל: מה כוונתך בזה. השיב לו: רבי, היות ואני הולך לישן בשעה עשר או אחד עשר בלילה, ובאשמורת הבוקר בא היצר הטוב לעוררני לקום ללמוד קודם התפלה ולהתפלל כראוי, ובא היצר הרע וטוען 'הלא צריך לישן עוד קצת כדי בריאותך', והיצר הטוב טוען כנגדו, ועד שמתווכחים זה עם זה, אני שומע להיצר הטוב וקם לערך בשעה ארבע או ארבע וחצי, באופן שקמתי שעה או שתיים קודם עלות השמש ושמעתי להיצר הטוב. והרבי שוכב לערך שעה או חצי קודם חצות הלילה, ובבוא החצות מעורר היצר הטוב לקום לתיקון חצות וללמוד עד אור היום, בא היצר הרע וטוען 'הלא צריך להינפש קצת, כדי שיהיו החושים כראוי'. וראה הרבי כי טענתו אמת, ושוהה עוד קצת, וקם כחצי שעה לאחר חצות באופן ששמע לעצת היצר הרע, וקם כחצות הלילה ושכב סמוך לחצות. השיב לו הגר"א ז"ל שאפשר לפרש בזה מאמר חכמינו ז"ל (סוכה נב.) כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. כי מעלת היצר הרע גם כן גדול, ומובן שנגמל מיצר הרע הקדום, כי גם יצר הרע שלו נגדל במעלה.

(אמרי יהודה על התורה, תניינא, עמו' נא-נג)

---

הרב שמואל חיים סג"ל רוזנר, נולד בשנת תר"ע להוריו, הגאון הרב יהודה סג"ל רוזנר (אב"ד סקלהיד (סעקעליהיד / סאקקאי-היד) ומחבר ספרי 'אמרי יהודה') ורעייתו שרה, בת הרב הגאון משה יונגרייז (אב"ד קאשוי).

הרב שמואל חיים התחתנן בזיווג ראשון עם מרת זיסל בת הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד מבאטלאן. בניסן תרצ"ג הוא התחתן בזיווג שני עם בת מרת צפורה בת דודו, הרב הגאון ר' אשר אנשיל יונגרייז אב"ד מעזא-קיוויאשד.

הרב נודע כחריף עצום ופרסם חידושי תורה ב'לקט ששנ"ה', שנה ד' גליון ד', סוף סי' ל"ו. בספר שו"ת 'אמרי יהודה' ב, מהדורת ניו יורק תשנ"ו, סי' כא-כב, הובאו תשובות מאת בן המחבר, הרב שמואל חיים רוזנר (על השגות שכתב הרב נפתלי מנחם וואלדמאנן על דברי המחבר).

הרב שמואל חיים כיהן כרב צעיר בסקלהיד וסייע לאביו בענייני הרבנות ובניהול הישיבה המקומית. הוא גם מסר שיעורים בישיבה, סייע לאביו בטיפול בכל בעיות השעה, וכיהן בפוסק הלכה ומורה צדק במשחטת העופות בסקלהיד. יחד עם אביו חתם הרב שמואל חיים על כרוז לעזרת חבורת המשניות בסקלהיד במפקד הקהילות תש"ד מופיע הרב שמואל חיים כאב"ד סקלהיד. בהקדמת ספר 'אמרי יהודה' על סוגיות הש"ס, חלק א, כתב הרב יהודה סג"ל רוזנר תודה לכל התומכים והמסייעים לו ולתלמידיו, תודה לרעייתו הצדקת 'אשר תמיד ראתה בעין פקיחה למלאות מחסורי התלמידים', וכן תודה 'לבני היקר מוהר"ר שמואל חיים ני' המסייע לי בלימוד והשגחת התלמידים. זכות הרבים יעמוד לעד למחסה ולמגן לכלם ותיה' צדקתם עומדת לעד'.

באמצע חודש אייר תש"ד נשלחו הרב, משפחתו וקהילתו לגטו גרוסוורדיין, ושהו שם כשבועיים בתנאים תת-אנושיים. בתחילת סיון הם גורשו ברכבות משא לאושוויץ, והגיעו לשם בערב חג שבועות תש"ד. הרב שמואל חיים נהרג עקה"ש באושוויץ, ביחד עם רעייתו חמשת ילדיהם, וביחד עם אביו, ועם רבים מבני קהילתם, ביום הראשון של חג השבועות תש"ד. הי"ד.

• 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר י,י), איתא בספרי: 'וביום שמחתכם' אלו שבתות. ר' נתן אומר אלו התמידים. את קרבנות התמידים לא הקריבו כי אם שעה אחת ביום, ואפילו הכי קאמר ר' נתן דקרא ד'וביום שמחתכם' קאי על התמידים, הרי מבואר שבאם עושים דבר מצוה אפילו שעה אחת ביום, מכל מקום נמשך מזה שמחה על כל היום, וצריכין להיות בשמחה בכל היום כולו על שזכו לקיים את רצונו יתברך, עד כדי שיקרא כל היום 'יום שמחה'. וזהו כלל גדול מאוד שעל האדם לדעת שאם עשה רצון ה' יתברך אפילו בשעה מועטת, הרי כל אותו היום צריך להיות בשמחה וטוב לבב על שזכה לעשות נחת רוח ליוצרו.
• לבני האהוב דוד יונה! קח לך לדרך מאביך את המעט שהוא יכול לתת לך, אלה הם קשרי האהבה שאף אחד לא יכול לגזול ממך, קח עמך מתורותיו והוראותיו וכתבם על לוח לבך! ה' יתברך תמיד ישמע לקולך ואף פעם לא תהיה לבד, בטח תמיד בה' ואף פעם לא תהיה לבד, קוה אל ה' בכל עת בכל מה שהגורל יביא לך, ה' לא יעזוב אף פעם את הכורעים לפניו תמיד, כי רק הוא יודע מה שהעתיד יביא עליך, ובזה תהיה תמיד בטוח ומוגן מכל צרה וצוקה. מי שיש לו אמונת השם בלבו אינו צריך לדאוג מה שהמחר יכול להביא עליו, כי הוא לא יטוש ולא יעזוב את הבוטחים בו ומצפים תמיד לישועתו. שים לבך בני יקירי לדברי מוסר שלי ואז אף פעם לא תצטרך לדאוג, אלה דברי אביך אוהבך, פעזינג, י"ב תמוז תרצ"ט. (תרגום לעברית ממכתב שכתב ביידיש, כשנפרד מבנו דוד יונה, תלמידם של הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטא והרב יהושע בוקסבוים אב"ד גלאנטא).
• כמו שהוא יתברך מנהיג עולמו – הוא בוודאי טוב, ואין לנו לחוות דעה בהנהגת עולמו, יהיה מה שיהיה, כי בכל אופן נעשה רק מה שרוצה הוא יתברך ומה שהוא לטובתינו, ומה שלא בא בוודאי לא היה לטובה. דברים אלו אומר לך אביך המנוסה היודע והמעיד על הדברים האמיתיים האלה. תמצית הדברים – אל תדאג, כי יש לך אלקים גם על מחר. והדברים עמוקים (מתוך אחד ממכתביו לבנו יצחק טוביה, בתרגום מיידיש).
• בפרשיות שובבי"ם קוראים על עליית בני ישראל מתכלית השפלות הגשמית בעבודת פרך במצרים, ומתכלית השפלות הרוחנית בשקיעתם במ"ט שערי טומאה, עד שנתעלו למעלה העליונה – ששרתה עליהם השכינה. דבפרשת שמות היו בתכלית השפלות, אמנם כבר בפרשה זו עשו תשובה בלבם, כדכתיב (שמות ב,כה) 'וידע אלקים' וגו', ואיתא בתרגום יונתן שעשו תשובה בפנימיות לבם ששום אדם אחר לא ידע מכך זולת ה' יתברך. ובפרשת וארא כבר באו על המצרים ז' מכות, ונתעוררו בני ישראל מהשגחת הקב"ה עליהם. ובפרשת בא הקריבו קרבן פסח וזכו שנתקדשו בתיהם כמזבח, כדאיתא (פסחים צו, א) שלשה מזבחות היו שם – על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובפרשת בשלח אמרו שירה על הים וזכו לגילוי שכינה, וכדאיתא (מכילתא פרשת השירה) שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים. ובפרשת יתרו ומשפטים זכו לקבלת התורה. ובפרשת תרומה תרמו למשכן ובנאוהו. ובפרשת תצוה כבר שרתה השכינה במשכן. ונודעים דברי הרמב"ן (בפתיחת ספר שמות) דבהתגלות השכינה עליהם – בזה נגמרה הגלות. נמצא שמתחילת פרשת שמות ועד פרשת תצוה היתה עליה גדולה לכלל ישראל, מתכלית השפלות עד למעלה הגבוהה ביותר, ולכן פרשיות אלו הם זמן התעלות אף לדורות עולם.
• 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות' וגו' 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר ,י ט-י). כתב הגרש"ר הירש זצ"ל ד'חצוצרות' הוא מלשון 'חצר'. והנה החצר סובבת את האדם ואת רכושו ומשמרתו, וכמו כן ישראל מרגישים שהקב"ה סובבם ומשמרם. ולכן בין בעת מלחמה ובין בעת שמחה תוקעים ב'חצוצרות', להראות כי בין בזמן של שמחה ובין בזמן של צער ומלחמה מסובבים אנחנו על ידי הקב"ה שומר ישראל.
• הרב שלמה ווייס הי"ד נהג לומר לבניו בענין אהבת ה': 'האב מיך ווייניגער ליב – און האב מיך לאנג ליב' (תאהב אותי פחות, אבל תאהב אותי לזמן ארוך יותר). כלומר כשאדם מתלהב לאהבת ה', עליו לקבוע מייד את האהבה בקבלה טובה, ואף אם היא קטנה, ולא להעדיף התלהבות גדולה שתתפוגג במהרה.
• 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה" (שמות כג,יז). פירוש על פי מה שאיתא בגמרא (חגיגה ד, ב) כשם שבא לראות כך בא ליראות, והיינו שעל האדם להיזהר תמיד בכל זמן ובכל מעשה, שיהיה ראוי ליראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה, וכעין הרגשת הפחד שיש כשהולכים לצדיק משום שמרגישים שרואה את פנימיותו של האדם, ומכל שכן שהדברים אמורים כלפי מעלה.
• 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' – אף כאשר אקבל הכאה בשבט, רחמנא ליצלן, אבל כיון שזה 'שבטך', שאני יודע שהשבט שהכה אותי הוא שלך, שקיבלתיו מידו של הקב"ה, זהו נחמה בעבורי.
• 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', דהיינו להמכירים שכל צרכיהם הם מה' יתברך.
• אין לשער עד כמה אנו צריכים לתת הכרת הטוב לרש"י ז"ל, שבלי הפירוש שלו לא היינו יכולים להבין את התורה.
• המצוה הראשונה שמקיימים אחרי ה'בר מצוה', זו היא בחינה של ביכורים.
• הברכה שמברכים בעת העלייה לתורה בזמן הבר מצוה, היא ברכה על מה שזוכה להיות בכלל 'בחר בנו מכל העמים', כלומר בכלל האומה הנבחרת מכל העמים. ועל שם זה נקרא בחור'. הכוונה בזה היא שהשם 'בחור' אינו שם העצם לגיל שבין י"ג שנה לי"ח שנה, כי שם העצם הוא 'נער', אלא שמי שמתנהג כחלק מהעם הנבחר – הוא ראוי לשאת את התואר 'בחור'.

(מתוך 'רבינו הגדול אמרו' ומתוך 'קונטרס זכרון שלמה' המובא בספר 'שערי טוביה – שער הסוגיות')

---

הרב שלמה ווייס מפעזינג, נולד להוריו ר' דוד והענדל, בשנת תרל"ו (1876), בקהילת טארדאשקעד, ובמשך שמונה שנים היה תלמידו של הרב משה פארהאנד אב"ד מאקאווא, שהעניק לו את התואר 'מורינו'. סיכומים שכתב הרב שלמה משיעורי רבו על מסכת גיטין וחולין, נמצאו לאחר מלחמת העולם השניה בבית כנסת בפרשבורג, והובאו לאחר עשרות שנים לידי בני משפחתו.

אחר כך עבר לישיבת ה'שבט סופר' בפרשבורג, ולמד גם מבנו ה'דעת סופר'.

הרב שלמה התחתן עם מרת ריקל בת ר' יונה אדלר, ונולדו להם עשרה ילדים. לאחר שהתגורר זמן מה בפרשבורג, עבר הרב שלמה לקהילת פעזינג, שם מסר שיעורים בביתו לבעלי בתים, ומילא את מקומו של הרב במסירת דרשות נלהבות בשבתות. הוא חיבר חידושי רבים, אך רוב כתבי היד עם חידושיו אבדו בשואה. דיבורו היה מלא רגש והתלהבות, והוא הלחין ניגונים חדשים לכמה מזמירות השבת. הוא היה ב'בעל תוקע' בבית הכנסת בימים הנוראים. ברכותיו ותפילותיו היו נאמרים בהתרגשות גדולה, בהתלהבות ובדביקות. לצורך פרנסתו עסק במסחר בעצים, אך עשה את תורתו ותפילתו עיקר, ואת מסחרו עראי. הוא הידר לעסוק בגופו בגמילות חסדים, והיה חבר 'חברת ביקור חולים'. גם כשהיה בעצמו חולה מיהר לטפל בחולה אחר ולבקרו. בנוסף הוא היה חבר ב'חברה קדישא', וסייע בהשגת רישיונות קבורה במהירות.

בימי מלחמת בעולם הראשונה, סייע לפליטים שהגיעו לעירו, פעזינג, אירח אותם ודאג לכל מחסורם. בתחילה היה עשיר גדול, אך בהמשך איבד את רוב נכסיו, היה עני מרוד והתפרנס בדוחק. עם זאת, הבית הגדול שלו נשאר בידיו, והוא השתמש בו לצורך הכנסת אורחים ולטובת מרכז תורני. פעמים רבות היה משאיל את ביתו כדי שישתמשו בו לעריכת חתונה לנצרכים.
גם בזמנים הקשים הוא היה מלא בביטחון בה' ובשמחה. בנסיעותיו היה לומד ספרי מוסר, ולמד הרבה את שער הביטחון בספר 'חובת הלבבות'. הוא היה משבח את החסידים שעובדים את ה' בשמחה, ונסע לפעמים לאדמו"רים, לדבוק בצדיקי הדור.

עם כניסת הגרמנים לעיר הם נכנסו לביתו, הכריחו אותו לתרגם עבורם לגרמנית את לוח בכניסה לבית הכנסת ובו תפילת 'אל מלא רחמים' ושמות עשרות יהודים שנשרפו חיים. אחר כך עמדו לירות בו, אך זעקות רעייתו ותחנוניה לחוס על בעלה ואב עשרת ילדיה, הצילו אותו.

בהמשך שרפו את ארון הקודש, והכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל הי"ד, להוציא מבית הכנסת, יחד עם ראשי הקהל, את השולחנות והכיסאות ולשרוף אותם. הנאצים היכו אותם מכות אכזריות, ותלשו להם את זקנו ופיאותיו של הרב שילל.

בנו, הילד בן ה-12, יצחק טוביה, לימים  גאב"ד העדה החרדית בירושלים וראש ישיבת 'חכמת התורה', נשלח להזעיק עזרה מקהילת פרשבורג, אך שם נאמר לו שהם לא יכולים לסייע מול הגרמנים, אך אם יזדרז להירשם ב'וועד הקהילה' יוכל להיות הילד העשירי שמצטרף ל'קינדר טרנספורט'. לאחר שנרשם, חזר הבן לביתו. כשהגיע הזמן להיפרד מבית הוריו, ליווה אותו אביו לתחנת הרכבת לפרשבורג, שם נתן הרב לבנו סידור כמתנת פרידה בו כתב לו: 'תתפלל לקב"ה ותמצא ואותו בכל מקום ובכל זמן'. הרב שלמה כתב לרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד נייטרא, שייפנה לגורמים באנגליה שיוכלו להשגיח על הילד ולהעניק לו חינוך חרדי. לקראת בר המצווה של בנו יצחק טוביה, שלח לו אביו תפילין וחוברת שכתב לו עם דרשת בר מצוה.

במהלך המלחמה נמלטו הרב שלמה ובני עירו לפרשבורג. במכתב שכתב לבנו יצחק טוביה סיפר בהתפעלות רבה על כך שמצא דירה סמוכה לבית הכנסת, ויש לו אפשרות להשתתף בתפילות בציבור ובשיעור הרבים הנאמרים בעיר. במכתב נוסף כתב לו שיקפיד לשורר זמירות שבת, עם הניגונים שהיו מזמרים בבית. במכתב נוסף כתב לבניו דברי מוסר, והורה להם לערוך בחוברת דין וחשבון על מעשר כספים.

הרב שלמה וייס גורש עם משפחתו מפרשבורג למחנה השמדה אושוויץ, ונהרג על קידוש ה' בקיץ תש"ב, בהיותו בן ששים ושש. יום הזיכרון שלו נקבע לכ"ט באייר. ניספו גם בנותיהם לביאה, הענדל, פראדל ומרים, ובנם שרגא יהודה. הי"ד.

במסכת פסחים משנה א' אור לארבעה עשר בודקין אם החמץ. ובגמרא שם בודקין בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ וכו'. ומובא בספרי יראים כי חמץ מרומז על יצר הרע, ופירשו אור לארבעה עשר היינו בליל שהנער בא להיות בן שלש עשרה שנה צריך אז לבדוק את החמץ, זה היצר הרע, בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ. רצה לומר בכל מקום שיש בלבו איזה דריסת הרגל להיצר הרע צריכין בדיקה עכ"ל.

והנה יש לומר אם אנו מפרשים כפשוטו, חמץ סתם שאסור בפסח ניחא. כי אור לארבעה עשר בודקין וביום של אחריו שהוא ערב פסח מבערין, כי מותר לאכל חמץ אחר הבדיקה כל הלילה גם עד שליש היום של ערב פסח, כדין שמובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תמג. אשר לכן אמרו במשנה אך בודקין. אבל אם נאמר שכוונת המשנה לרמז גם על הנער הבא להיות בן י"ג שנה הלא בזו הרגע שבא להיות בר מצוה תיכף בלילה אחר צאת הכוכבים אור לי"ד שנה מצרפין אותו למניין ולכל דבר שבקדושה (עיין מגן ארהם סימן נ"ג סעיף קטן י"ג ובברכת יוסף סימן נ"ה סעיף ז. ועיין שו"ת שבות יעקב ח"ב סימן קכ"ט ועיין בפחד יצחק ערך בן י"ג שנים ובספר נחלי דבש נומר 20 סוף סעיף קטן כד. עיין שם) צריך הנער לבער אז את החמץ, זה היצר הרע, כי הוא מחויב במצות כמו גדול בשנים, ואיך אמרו במשנה בודקין את החמץ, הלא צריכין אז לבער את החמץ. וצריכה המשנה לומר אור לארבעה עשר מבערין:

ולתרץ זאת צריכים אנחנו מקודם להבין ב' פסוקין שנראין כמו שסותרים זה את זה. אשר החכם מכל אדם בעצמו אמרם (במשלי יב) לא יאונה לצדיק כל און. (בקהלת ז) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואיך אמר החכם מכל אדם ב' מאמרים שסותרים זה את זה:

היות ידוע הכלל שיש חילוק בין און לחטא. און היינו מזיד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ה) שנאת כל פעלי און. חטא היינו שוגג, כמו שנאמר, או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד) משמע מקודם שוגג הוה. ועתה יתיישבו הפסוקים. לא יאונה לצדיק כל און, היינו במזיד, לא יאונה לצדיק שום עבירה. ומה שאמר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שוגג:

אבל קשה הלא הצדיק הוא בטח מבער את היצר הרע ואיך אינה לידו אף איזה חטא אפילו בשוגג, הלא אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.) ואיך נכנס בו רוח שטות שהוא מצד היצר הרע:

ולהבין כל זאת מוכרחים אנחנו להקדים דברי חז"ל (ברכות לד ע"א) שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים. ולהבין בדעת השכל איך בא הבעל תשובה למדרגה גדולה יותר מן הצדיק. הצדיק אשר סגף את עצמו מכל וכל ושמר עיניו ולבו וכל אבריו ומחשבותיו לקיים בכל עת ובכל שעה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושמר שבת מחללו ושמר ידו מעשות כל רע. ובפרט המסירות נפש של הצדיק עבור המצות לקיים תמיד מצות הבורא בכל עת ובכל רגע, והמסירות נפש של הצדיק לקיים והגית בו יומם ולילה, שעושה לילות כימים במעוט שינה, ומה גם במצות שבין אדם לחברו גמילת חסדים וצדקה שמוותר הונו ורכושו לטובת המצות צדקה, מצות הכנסת אורחים אצלו באמת מאלו דברים שאין לו שיעור, בכל פעם האורח הוא כאורח חדש ויתן את ארחותו לו והוא מסתפק במועט כמו כן בלינת לילה. משכבו יצע לאורח והוא ער כל הלילה. אך לא כן הרשע שהוא היפך מצדיק מה שאסור לצדיק אצלו מותר. הטריפה מכשיר הרשע לעצמו ולאחרים עמו על דבר טמא אומר טהור. עניים ואביונים מרחק מביתו. ממצות הכנסת אורחים לא ידע. ואם כן, איך במה שמקבל על עצמו שלא ישוב לרשעו, הגם ששב בתשובה, איך יזכה לזכיה גדולה יותר מן הצדיק. זאת צריכין להבין:

הן אמת שהבורא ברוך הוא וברוך שמו האוהב עמו ישראל ורוצה בתשובת עמו יוכל היות שנתן בכיון לבעלי תשובה מדרגה גדולה כזו, למען המשך את לב החוטא לתשובה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קב) שאמר הקב"ה לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. ומדברי חז"ל בכאן אנו רואים שהצדיק חשוב יותר מבעל תשובה כמו שאמרו חז"ל (שם) ששאל ירבעם להקב"ה מי בראש. והשיב ה' יתברך, בן ישי בראש, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, איך אמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים:

אולם מוכרחים אנו לומר כמו שאמרנו כי רצון הקב"ה להמשיך את לב הרשע לתשובה על כן נתן לבעל תשובה שכר גדול כזה. ואם נקשה מדוע יגרע לצדיק חלקו. נוכל להשיב כי אולי מטעם זה שלא יגרע חלק צדיק, שולחים ממעל איזה שגגה לצדיק שיכשל בחטא שהוא שוגג. והצדיק כשמרגיש בעצמו שנכשל, רחמנא ליצלן, בחטא, תיכף הוא עושה תשובה מאהבה ונעשה מהעבירה זכיות, ואז יקרא הקב"ה להצדיק בעל תשובה, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ועתה ניחא כאשר שאל ירבעם בן נבט מי בראש, השיב הקב"ה בן ישי בראש, כי בן ישי הוא בעל תשובה וצדיק מעיקרא לו משפט הבכורה. והבן:

אמנם, יש להבין מה שמובא במסכת שבת (עה.) השוחט בשבת אמאי מחייב, משום צובע. ופירש התוספות, על שוחט דעלמא קאי. ופירש הבעל שם טוב זי"ע, השוחט בעלמא, זה היצר הרע המסית את כל העולם כולו לעבירות, וכשיבא משיח צדקנו אז ישחט הקב"ה את היצר הרע, כמו שכתוב ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות, הוא היצר הרע. וצריכים להבין מדוע יהרוג הקב"ה את היצר הרע, הלא לתכלית זה נברא להסית ולהדיח את כל אחד מדרך הטוב ולהטותם מדרך הישר. וכמו שברא ה' יתברך את היצר טוב לתכלית הטוב, כמו כן ברא את היצר הרע להיפך. ומדוע יקבל עונש לשוחטו. והתירוץ לזה כי היצר הרע אינו עושה מה שמוטל עליו להיות סרסור אך לעבירות. לא כן היצר הרע עושה, כי אם שהוא סרסור ממצות. כמו שידוע לכל בעת שהיצר הרע בא לפני הצדיק אינו מציע לפניו לעשות איזה עבירה, כי אם יצייר לפניו איזה מצוה ומהמצוה הלזו מביאו לכבוד, וכמה מכשולים רחמנא ליצלן וכמה אנשים לחטאים. דוגמה אחת נצייר. הצדיק ראה או שמע מעדות נאמנים על אחד שעשה איזה עבירה, אזי מזכירו תיכף היצר טוב שמצוה לקיים הוכיח תוכיח. ובזו הרגע עומד היצר הרע בלבוש יצר טוב ואמר לו תקיים את המצוה הוכיח תוכיח במסירות נפש בחוזק יד ובקול רם ברבים, כמו מצות עשה של קריאת שמע ישראל, למען תדע ברור שהחוטא לא ישוב לכסלו. הצדיק ההולך בתמימות, אם אינו מבין למחשבת מרמה וחושב בתמימות כי כדאי להשמיע ברבים, הגם שבזה יהיה מלבין פני חברו ברבים, אבל בכח זה יציל נפש מישראל מכאן ולהבא מעבירה. על כן כדאי לדלג ולא להסתכל על הלבנות פני החוטא. ובמחשבה זו של תמימות יצעק אחר כך המוכיח על החוטא בבית הכנסת ומביישו ברבים. וכאשר ישמעו השומעים צעקת המוכיח על זה האיש, אזי יתלחשו השומעים כי לא הגון לפני איש ישר לבייש את יהודי ברבים, בטח היה באפשר לפעול בשתיקה, וכה יתלחשו אחד לאחד עד שתקוד אש מחלוקת בלב רבים. ואחד יקפוץ בקול ודובר סרה על המוכיח ויפלגו העם לשתי מחנות. והמחלוקת תיקח את מקומה. ובמקום מחלוקת יש כח גדול ליצר הרע לחטוף ברשותו את כל מי שירצה, ודוחה חס וחלילה רגלי השכינה מבית הכנסת או מבית המדרש שמבלים כל יום בחרחרי ריב, ובלשון הרע וגם בליצנות ושנאת הבריות, רחמנא ליצלן, והתורה מונחת בקרן זוית, ובכל פנות הבית קנאה ושנאה, רחמנא ליצלן. זאת גרם היצר הרע בסרסור המצוה שהציע. וזהו מה שאמר מרן הבעל שם טוב זי"ע השוחט דעלמא, הוא היצר הרע, אמאי מחייב, רצונו לומר, אמאי מחייב מיתה, שיבוא הקב"ה וישחוט אותו. ומתרץ הגמרא, משום צובע, רצונו לומר, שהיצר הרע צובע את עצמו נגד הצדיק בלבוש יצר טוב כסרסור מצות, ולתכלית זה לא ברא הקב"ה אותו. ודפק"ח (ועיין בספרי דעת ישראל על הלכות דעות פרק בתרא אות ז):

וזהו שמובא בשם מרן הקדוש בעל עטרת צבי מזודטשוב זצוק"ל שפירוש הפסוק נאום פשע לרשע אין פחד אלקים נגד עיני (תהלים לו) רצונו לומר, נאום פשע לרשע, אם היצר הרע מצייר נגד עיני עבירות, אין פחד, אין לו לירא מלפניו, כי אינני שומע לו. אכן פחד יש לי אם אלקים נגד עיני, אם מצייר לפני מצות, עבור זאת מתיירא אנכי. והבן.

והנה יש להקשות הלא חכמנו ז"ל אמרו על דוד המלך עליו השלום, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כי אם להורות תשובה, מזה אנו רואים כי דוד המלך עליו השלום אשר היה צדיק גמור באמת, עד שהקב"ה ברוב רחמיו הכניסו למדרגה גדולה בן ישי בראש, הוא היה בטח מבער את היצר הרע, ומדוע חשב שהוא בלבו, באמרו נאום פשע לרשע בקרב לבי:

ולתרץ כל זאת מוכרחים עוד לומר קושיית העולם, מדוע ברא ה' יתברך את היצר הרע אם הקב"ה רוצה בעשיית מצותיו הוה לכאורה יותר ראוי מבלי יצר הרע. ומתרצים בספרים הקדושים, כי לעבוד את הקב"ה יש לו להקב"ה כמה וכמה עולמות עם מלאכים משרתיו עושים רצון קונם, אין שיעור ואין קץ. אכן עולם אחד ברא הקב"ה לתכלית זה, הוא עולם הזה, שעל האדם מונח עול התורה והמצות והיצר הרע לא יניחו לקיימם והאדם צריך כסדר לעמוד הכן למלחמה ולהגביר על יצרו הרע שלא ישמע לו, ובכל כחותיו יכניע אותו. זאת רצון הבורא ברוך הוא. ואם יעזור ה' יתברך שנזכה לגאולה שלמה, אז יקיים הפסוק, והסירותי לב האבן מקרבכם (יחזקאל יא) פירוש, ה' יתברך יבער את היצר הרע ונעבוד את ה' יתברך באמת ובתמים, ויקויים מה שאמר הנביא ואחפוש ירושלים בנרות (צפניא א') ודייק בעל נועם מגדים, מה בנרות, הלא עם נרות היה צריך לומר. ופירוש בנרות, היינו מצות, על פי נר מצוה ותורה אור (ישעיה ו') רצה לומר כי אז לא יהיו שום עבירות, כי סר לב האבן, כי אם עשיית המצות. ואז ידקדק ה' יתברך את המצוה בתוכן אם המה בהתלהבות יותר גדולה. אכן עד זמן הבאה לא נוכל לבער את היצר הרע, כי אם לעמוד הכן למלחמה ולהכניעו ולהפכו, ולעשות מיצר הרע יצר טוב, כמו שכתוב בכל לבבכם (עקב יא) ודרשו חז"ל, בשני יצרים, ביצר טוב וביצר הרע:

ועתה נוכל להבין מה שפירשו ספרי יראים את המשנה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, היינו היצר הרע, כי עתה אך בודקין, וכשיעזור הקב"ה שנזכה לגאולה שלמה, אז נזכה לבער את היצר הרע. ה' יתברך יעזור שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן:

(מתוך באר ישראל)

---

 הרב החסיד ר' ישראל פרנקפורטר, נולד לאביו הצדיק ר' דוד בשנת תרל"ד (1874) בלבוב (או קומרנא). התייתם מהוריו בגיל 11-13. היה תלמידו של רבי יצחק הלוי הורוביץ מסוכוסטוב, ובן בית אצל רבו האדמו"ר מקומרנא. למד רבות מזקני החסידים בלבוב. כשהיה בן שש עשרה התחיל לכתוב בעיתונים היהודיים בגליציה מאמרים שבהם קרא לנוער שנוסף ללימודי הקודש ילמדו גם מקצוע. נמנה על מייסדי המזרחי בלבוב יחד עם הרב ראובן מרגליות ואחרים, ופעל שם רבות לחינוך התורני תוך דאגה לכל דבר שבקדושה בעיר. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה המנהל של ישיבת "אורח חיים" בוורשה. אז כתב מעין לכסיקון של ראשוני החסידות. בסביבות שנת תרפ"ז (1927) עבר לפריס, וכיהן בה כרב בית הכנסת "תפילת ישראל" (פליישמן). עסק הרבה בהפצת תורה, בחינוך ובצדקה, בעידוד לבבות שבורים, בשמחה ובמאור פנים. פועלו הציבורי והרבני בכל ימי חייו עמדו על גדלות בתורה בנגלה ובנסתר, חסידות ופרישות ואהבה מופלגת לעם ישראל ולארץ ישראל.

החליף שו"תים עם רבני לבוב וכתב ספרים בהלכה, אגדה וחסידות, ובהם: דעת ישראל על הלכות דעות להרמב"ם (תרצ"ב), מקוה ישראל וזכות ישראל, באר ישראל (תרצ"ז), אורחות ישראל על ספר אורחות חיים (תשכ"ב), גפן ישראל על פרקי אבות (תשכ"ב), היכל ישראל על התורה (תשכ"ב) ו"ספר שלשלת קאמארנא: אוצר סיפורים ומכתבים מרבותינו מקאמארנא – מגנזי זכרונותיו של רבי ישראל פראנקפורטר" (תשס"א).  בתרצ"ו (1936) ביקר בארצות הברית. לאחר שהנאצים כבשו את פאריס הוא נותר הרב היחיד בעיר שלא היה יליד צרפת, אך סרב לנטוש את הקהילה שלו ומסר את נפשו על קיום התפילות והשיעורים שם בלא הפסק. בית הכנסת שלו היה למרכז של אספקת מזון ואמצעי מחיה אחרים לנזקקים. בדרשותיו הדגיש את הערך של העמידה הרוחנית, ושמירת השבת והכשרות. גם בעצם תקופת השמדת היהודים בפריז המשיך ללמד חידושי תורה ברבים (מהם הופיעו בספר היכל ישראל).

בפברואר 1943 גורש למחנה דראנסי שליד פאריס, ולא הסכים לאלה שרצו להיאסר במקומו. בפורים תש"ג (1943), עלה בידו להתפלל שם במניין ולקרוא במגילה. כעבור ארבעה ימים גורש לאושוויץ יחד עם רעייתו הרבנית מרת וויטל בת ר' אורי, ושם נספו. הי"ד.

רוב ילדיו נפטרו בצעירותם בלבוב, ורק שלשה שרדו.

מקורות:

אנציקלופדיה לחכמי גליציה (עמ' 339-343), רבנים שנספו בשואה, תולדותיו במהדורה השניה של דעת ישראל בהוצאת נכדי המחבר.

שירת המענה

שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי ט"ו)

אברך את ה' אשר יעצני.

לילות וימים בתורה לשום מעיני.

יושר הורי זכר לי לרחמני.

החייני וקימני ליום שקויתי הגיעני.

ותפארת ישראל עטרת תפארה עטרני.

קבעתי אותו חובה, לעסוק בתורה בשקידה, נשאתי לבי אל המלאכה לקרבה. במלאכת שמים להתחזקה אשר לא נפלאת הוא ולא רחוקה. כמקרא מלא הוא בתורה פ' נצבים, כי המצוה הזאת כו' לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא כו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ובביאור מקראי קודש אלו עמדו כל גדולי המפורשים דהרי לפי הסדר מחשבה קודמת לדיבור ולמעשה, ואם כן בהיפך היה לו לכתוב כי קרוב הדבר בלבבך ובפיך לעשותו:

אחשבה לדעת זאת עם הקדמת אחת אשר שמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א לפרש מה שדרשו חכז"ל על הקרא למען תהיה תורת ה' בפיך – מן המותר בפיך, אשר לפי הפשט אין לו מובן. (וחכז"ל למדו מזה לכל התורה כולה שצריך מן המותר בפיך). וביאר אאמו"ר שליט"א על דרך אגדה, לפי המבואר בגמרא דקידושין דף מ', גבורי כח עושי דברו, כגון ר' צדוק תבעתיה מטרונא, אמר לה איכא מידי למיכל, אמרה לו איכא דבר טמא כו'. אשר אינו מובן לפי פשוטו.

והגאון בעל תורת יקותיאל בספרו מרפא לשון ביאר הענין עפ"י משנת רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, יש הרבה מצות עשה לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו'. והענין הוא כי יש הרבה מצות עשה ולא תעשה בתורה אשר נפשו של אדם מחמדתן ויצרו מסיתו לעבור עליהם וצריך ללחום מלחמת מצוה ולהתגבר עליו. ויש הרבה מצות לא תעשה שנוח לו לאדם לקיימם מבלי שיצטרך לעצור כח רב במלחמתו, כמו אכילת שקצים ורמשים ודברים הטמאים, אשר גם לולי אזהרת התורה היו מואסין מדברים אלו. ואחר שנצטוינו על זה, נוח לנו לקיים מצות המלך. ואולם ידוע כי מצוה גוררת מצוה, ועל ידי קיום מצות אלו שנוח לנו לקיימם, יתגבר כח השכלי על האדם להתיש כח החומרי ולעצור כח ללחום מלחמת היצר לקיים גם המצות אשר הלב חומד הפוכם, ולכך הרבה לנו ה' תורה ומצות כאלו אשר מעצמם היינו מקיימים אותם בכדי שגם אלו המצות נקיים מחמת שציוה לכו ה' יתברך  לקיימם, ועל ידי זה מצוה גוררת מצוה, לקיים גם המצות שצריך ללחום עם היצר. וזה הי' ענין ר' צדוק שכשהסיתה אותו לדבר עבירה, ירא לנפשו פן ואולי לא יוכל להתגבר על יצרו. לכך נתן לו עצה ואמר איכא מידי למיכל וידע שבודאי תרצה ליתן לו דבר טמא, וכשלא יאכל אז ממילא יוכל לעצור כח גם נגד הדבר הקשה הזה. וזה הרמז הכתוב בפסוק, גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, היינו שהם מתגברים מגד היצר בדברים הצריכין להתגבר. ועל ידי מה מתגברים, על ידי שהם עושי דברו, מצות שיוכלו לקיים בנקל, וממילא גורר גם כן מצוה אחרת, לשמוע בקול דברו, בדברים הצריכים למלחמה וכנ"ל. עד כאן דברי הגאון ז"ל והובא בספר זכרון יצחק פ' בא והוא מתוק מדבש.

ובזה ביאר אאמו"ר שליט"א הקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך, והיינו דאף שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ואינה נקנית אלא ביגיעה וקשה להתגבר על היצר המונע. עם כל זה יש עצה לזה, בפיך, וכמו שדרשו ז"ל מן המותר בפיך, שאם שומר עצמו מאכילת דברים טמאים, שנוח לקיים זה, אז יעצור כח להתגבר על יצרו ולעסוק בתורה ביגיעה. וכעובדא דר' צדוק הנ"ל, עכ"ד אאמו"ר שליט"א.

ובזה יתבאר לנו מקרא קודש בסדר פרשתנו פ' תולדות, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. ופירוש רש"י ז"ל ידוע, והאונקלס תרגם על כי ציד בפיו, ארי מצידיה הוה אכיל. ורש"י ז"ל הבין מהתרגום כי מפרש ציד בפיו של יצחק. אמכם אינו מובן דאהבת יצחק לעשו בשביל דברים פשוטים כאלו.

ועיין מה שפרש בזה מר זקיני הגאון הקדוש מו"ה אליהו זצלה"ה אבדפה"ק בספרו אזור אליהו, על דרך אומרם ז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, יעוין שם. ולדרכינו נאמר כי אהבת יצחק לעשו היה אף שהכיר אותו ללב חומד מחמת רתיחת הדם שבו והוא צריך ללחום מלחמת חובה עם המסיח ומדיח, עם כל זה, ידע כי יוכל להתגבר על יצרו בהיותו עוסק בצידת הטהורים ופורש עצמו מצידת דברים טמאים, כאשר האכיל את יצחק דברים טהורים. ואם כן ממילא שיוכל להתגבר על יצרו לקיים כל התורה, דמצוה גוררת מצוה. אולם רבקה אהבה ליעקב, אף שלא נזדמן לידו צידת דברים טמאים, עם כל זה מעצמו היה מתחזק לקיים כל התורה בתמימות, (וכבר הוא מחלוקה קדומה אם מושל ברוחו עדיף או צדיק מטבעו עדיף, ועיין ברמב"ם בשמנה פרקים שלו, ויש להרחיב הדיבור בזה ואקצר) והוא איש תם יושב אוהלים וכו'.

כן נאמר גם כן בפירוש הכתוב שהתחלנו בו, כי המצוה הזאת לא נפלאת הוא ממך, אשר לדעת חכז"ל קאי זה על לימוד התורה הקדושה, אמר על זה דאף שצריך יגיעה ולמשול ברוחו, עם כל זה קרוב אליך הדבר מאוד על ידי, בפיך, והיינו דברים המותרים בפיך ותשמור עצמן מאכילת דברים אסורים שנוח להיזהר מהם, וממילא יגרור מצוה אחרת, בלבבך לעשותו, כל התורה והמצוה, וכנ"ל, וזה נכון :

ואחשוב עוד לפרש על פי מה שאמרו התוספות בקידושין ובבא קמא דף י"ז על אומרם ז"ל, תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, לחלק דמי שלא למד עוד צריך להקדים הלימוד למעשה, ולמי שכבר למד אז המעשה קודם עיין שם.

ויש לומר שזה כוונת הכתוב שקרוב הדבר מאוד לקיים כל המצות על ידי עשק התורה בפה, וכאמרם ז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר, ואחרי זה, בלבבך, שהבינה הוא בלב, וכדאיתא במדרש ילקוט משלי א' שהלב מבין דעת, ואחרי זה יבא, לעשותו, שהתלמיד מביא לידי מעשה.

ובש"ס דבבא קמא י"ז שם מחלק בין לגמור, דאז מעשה קודם, ובין לאגמורי, דאז תלמוד קודם. ושמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א שאמר, שיש לומר דמי שזיכהו ה' לחדש חידושי הלכות ולתרוצי סוגיא וכותב דבריו על ספר, הנה זה עדיף עוד יותר מלאגמורי לאחרים, שהרי על ידי שכותב הדבר על ספר, ויוכל כל אחד ללמוד בו ולהגות בו ותסתיים שמעתא, שפיר אמרינן דתלמוד עדיף. ובפרט אם מפרסם הדבר בדפוס ומקוים בו אגורה באהלך עולמים.

ובזה יש לבאר כוונת הכתובים בתהלים מ', אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי לעשות רצונך א' חפצתי ותורתך בתוך מעי בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת. והעניין הוא כי אמר דוד המלך עליו השלום שיוכלו לכתוב הדברים במגלת ספר, אם שעל ידי זה מעוכב מעשות המעשה, על כך אמר אם כי לעשות רצונך א' חפצתי, דמעשה גדול, היינו, כשתורתך בתוך מעי, שאיני לומד לאחרים. אבל בשרתי צדק בקהל רב, כשלומד עם אחרים, בזה הלימוד גדול ורב יותר מן המעשה. וגם כשכותב דבריו על ספר, הנה שפתי לא אכלא, שהרי על ידי זה שפתותיו דובבות בכל עת ובכל רגע, אם יגיעו בתורת אמת וזכה לכוון אל האמת שאז התלמוד גדול, ה' אתה ידעת כי כוונתי לבא אל האמת ולכוון הלכה לאמיתה.

ונוכל להמליץ עם זה מאמרם ז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, היינו שכתב דבריו על ספר, ואז תלמודו מתקיים בידו ממש, וזה הוה גדול מן המעשה. ויש לומר שזה כוונתם תלמוד גדול,  ובאיזה תלמוד אמרו, שהוא מביא לידי מעשה, היינו שעוסק ביגיעה ומחדש חידושים וכותבם על ספר חוקה, שאז יש בו מעשה ממש, וכנ"ל.

והן גם אני הצעיר שבתלמידי אאמו"ר הרב שליט"א, אשר הדריכני בנתיב הלימוד והעיון, נטיתי שכמי לסבול בעול התורה והמצוה. ומה שחנני ה' בעניות דעתי כתבתי על ספר למשמרת לבל תהא אות אחת מן התורה נעדרת, וזה יצא ראשונה להדפיס הקונטרס הקטן הזה, וה' יעזור לי דאימא מילתא דתתקבל ושימצאו דברי חן בעיני התלמידי חכמים, ושתלמוד יביאני לילי מעשה קיום המצוות  כדת וכהלכה.

והנני חותם מעין הפתיחה נותן הולאה לשעבר, ומתפלל העתיד, יחזקני ה' ויאמצני דעה ובינה יחנני להוסיף אומץ בתורה ולחדש דברים נכונים כאשר עם לבבי ולבב הורי שליט"א. ושבתי בבית ה' לאורך ימים לפ"ק.

פה דרהאביטש יום א' לסדר ומברכיך ברוך, נזר"ת לפ"ק. אנא זעירא ולא מן חבריא

אליהו באאמו"ר הרב הגה"ג וכו' מו"ה יהושע פנחס שליט"א הראבדפה"ק יצ"ו.

(הקדמת המחבר לספרו מענה אליהו)

—

הגאון רבי אליהו בומבך (באמבאך) הי"ד אב"ד אושפיצין, ביום א׳ בחשון תרמ"ד (1884), ונעקד׳׳ה ל׳׳ג בעומר תש׳׳ג (1943).  מילדותו היה בעל מוח נדיר ובעל זכרון נפלא, ובגיל כמה חדשים כבר ידע לומר כמה פסוקים. ביום בר המצוה שלו, יום חמישי, ב' דר"ח מרחשון תרנ"ז (1896), דרש בחריפות רבה, באסיפת גדולי וחכמי עירו, ובלל עשרים ושש מערכות ופירכות מסובכות מכל הש"ס תוך שהוא מתרץ הרבה קושיות, ותהום כל העיר. באותה שנה הודפסה דרשתו בספר בשם "קונטרס מענה אליהו", עם הסכמת אביו, הרב יהושע פנחס אב"ד דראהאביטש ומחבר הספר "אהל יהושע", והסכמת סבו, הרב יוסף בומבך.

בשנת תרס"ז (1907) נתקבל כרב בעיר קענטי שליד ביליץ. השתייך לאגודת ישראל, והשתתף בוועידת יסוד התנועה בקטוביץ בשנת תרע"ב (1912). בשנת תרפ"א (1921) כשנפטר אביו מילא את מקומו באושפעצין, כאב"ד וראש הישיבה הגבוהה. יהודי העיר חבבו אותו מאוד, ואף הנכרים קמו לכבודו ביראת כבוד. היה חתן, תלמיד וחסיד בכל לב ונפש, של האדמו"ר מקאמארנא, רבי יעקב משה ספרין. לאחר פטירת חמיו המשיך לנסוע לבנו ר' שלום, שהיה גיסו, ואחר כך אל בנו רבי ברוך שהיה חתנו. חיבורו על מסכת מכות נאבד בשואה, כמה משו"ת שלו נדפסו בשו"ת אהל יהושע מאת אביו. הוא ברח לסוסנוביץ, ונפטר ברכבת בדרך מסוסנוביץ לאושוויץ.

מקורות: אלהי שם עמ' 441, אלה אזכרה ו עמ' 67-70, אנציקלופדיה לחכמי גליציה א 447-450, רבנים שנספו בשואה, פנקס הקהילות, גליציה המערבית ושלזיה עמ 328, חבל הכסף.