כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב / הרב חיים אלטר גינז (שלזינגר) הי"ד
אבות פרק ב'
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.
כבר דקדק בעל העקדה איך יחליט התנא, שכל איש ישראל בלי הבדל כלל אם הוא צדיק או רשע יש לו חלק לעולם הבא? ואם האמת כן, א"כ איפא מה יעורר את האדם להשתדל בעבודת ה' אחרי שכבר נכון ובטוח שיהיה לו עוה"ב גם בלי יגיעה, ומה בין עובד אלקים לאשר לא עבדו?
ביארנו כמ"פ על פי ההקדמה הידועה: בכל דרכיך דעהו, שצריך האדם לכון בכל פעולותיו לש"ש ואז הוא מעלה גם מעשיו הגשמיים למדרגה רוחנית.
ואמרו חז"ל: (פסחים ס"ח) ר"א אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ר"י אומר חלקהו חציו לאכילת ושתיה וחציו לבית המדרש, ואמר ר"י שניהם מקרא אחד דרשו וכו'. אר"א הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ"ט יום שניתנה בו תורה. ומאמר זה יפלא שהלא אדרבה הסברא נותנת שיום שניתנה בו תורה ראוי להתעסק בו רק בלמודים רוחניים. אמנם ידוע כי מדרגות מדרגות יש במעלות הנבראים, הדומם משועבד להצומח והצומח מזון לבע"ח והבע"ח נעשה למזונו של המדבר. והנה מה שגכנע הצומח להחי שיש לו נפש מרגשת ומעולה הוא במדרגה, אתי שפיר, אבל מה שמזין החי את המדבר, דהיינו חלק הגשמי של המדבר, כי החלק הרוחני אין לו צורך באכילת ושתיה, הוא נגד היושר השכלי, אמנם זה טעות כי הלא הנפש השכלית מקושרה בנפש החיונית וע"י האכילה יתחזק האדם ויוכל לעבוד את בוראו. אם כן מתעלה גם האכילה הגשמית.
ועד"ז: (דברים י"ב) "כי ירחיב ד' את גבולך וכו' ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר" – ר"ל: שהבשר מן החי אסור לאדם המדבר בתור תאוה גופנית, רק אם מתאוה להועיל להנפש המשכלת, – וז"ש בכל אות נפשך – אז – תאכל בשר.
וביארו המדרש: יודע ה' ימי תמימים, כמו שהם תמימים, כך שנותיהם תמימות. הכונה שצריך האדם להקדיש כל יום מימי חייו לעבודת ה', למען לא יחסר אף אחד מהם, בשובו אל אדמתו. אמנם כאשר אמרנו מכבר, לא יבאו בחשבון רק אלה שהיו מוקדשים לעבודת השם, ועד"ז: (משלי ט') כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים – שע"י עסק התורה יתרבו הימים הנרצים לה'. אכן ישאל האדם איך יוקדשו לד' גם אלה הימים שכלינו בהבלי הזמן? ואמרו חז"ל: (שבת פ"ט) אמר הקב"ה ליצחק בניך חטאו והשיב כמה ימי שנותיו של אדם שבעים שנה דל מינייהו עשרים שנה דלא ענשית, ופלגא דלילות ופלגא דמיכל ומשתי, לא נשאר רק חלק רביעי לעונש. וממילא גם אפשרות קיום המצוה היא רק בחלק רביעי מחיי האדם.
אמנם אם מעשיו הגשמיים מיוחדים לה', כשמרבה בהענוגים בשבת ויום טוב כונתו לש"ש בשינה מכון מן לנוח כדי שיוכל אח"כ לעסוק בתורה, במסחרו מכון שלא יצטרך ללסטם את הבריות ולהטיל עול על אחרים, ואם כן אין לנכות לו משכר מצותיו פלגא דלילות ופלגא דמיכל ומשתי והוי כאלו חי שבעים שנת בשלמות.
וז"ש: יודע ד' ימי תמימים, כמו שהם תמימים כך שנותיהם תמימות, שלצדיק לא ינוכה כלל נם לא מה שהשתמש בו לצרכי נופו.
ויבואר בזה: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וכו' ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלקים במקום הזה, ואנכי ל א יידעתי. יעקב כל י"ד שנה שהיה במדרשו של שם ועבר לא שם תנומה לעפעפי, רק עסק בתורה יומם ולילה, והיה ירא שבבית לבן, בעסקו בצרכי העולם ימעט בעסק שמים. ע"כ הראה לו הקמה בחלומו באישון לילה, כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – השקיע הקב"ה שמש של א בעונתה שיהיה מוכרח לישון במקום הזה – ולכן כתיב: ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה, – ר"ל שגם בשינה יש מקום לעבודה ואנכי לא ידעתי – דרך עבודה כזה.
והנה ישנם אנשים שלא לבד שאינם מקדשים את פעולותיהם הגשמיות לשמים, אלא גם כשעושים פעולה רוחנית, נ"כ מחשבתם לכבוד עצמם. ומבארים עד"ז הפסוקים: כי ירחיב ה ' אלקיך את גבולך ואמרה אוכלה בשר בכל אות נפשך תאכל בשר וכו' רק קדשיך אשר יהיו לך ונדרך אשר תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ד'. ופירש בעוללות אפרים, אם תשמע להסתת יצרך הרע שתעשה גם חפצי שמים בשביל יוהרא או הנאת ממון, לא טוב אתה עושה, כי קדשי שמים עכ"פ צריך אתה להעלות למדרגה רוחנית. וזה שאמר: כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר – והסבה שירדת כל כך במדרגתך היא – כי ירחק ממך המקום – ששכחת ד' מרוב טובה, וממילא יש לחוש שתקלקל גם בחפצי שמים, לכן אני מזהירך – בכל אות נפשך תאכל בשר – שאם גם אכילתך תהיה למלאות תאות נפשך מ"מ – קדשיך אשר יהיו לך – צרכי הנשמה עכ"פ – תשא ובאה אל המקום אשר יבחר ה'.
אמנם העובד את ד' באמת ובתמים צריך לקדש כל מעשיו לד', לא לבד הרוחניים רק גם הגשמיים.
וישנם בני אדם שחושבים להוליך את ד' כביכול שולל. הס מכלים כל ימיהם בהבלי עולם הזה, באכילה ושתיה ובמסחר ואומרים שכונתם לש"ש, כי מצוה גדולה היא לפרנס אשה ובנים, או שמאמינים לצאת ידי הכל במצות צדקה, ועל סמך זה מזלזלים ביתר מצות ד' – ועוד יאמרו שע"י יגיעת כפיהם הם מקיימים נם מצות אחרות, כגון לא תגזול וכו' שאינם זקוקים לגזול מאחרים וכו'.
והנה פירש באוהל יעקב הפסוק: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. ראוי להתעורר שמתחלה כמו מצדד בזכות העשיר לאמר – קרבה שנת השבע שנת השמטה – והיא לכאורה טענת אמת, ואח"כ אמר: והיה בך חטא – בלא טעם – אמנם: ורעה עינך באחיך האביון היא קושיה גדולה על העשיר: משל לעשיר שעשה מסחרו באורחות ימים והיה מהלך בספינה טעונה סחורות למכביר, אבל כדרך יהודי הוליך עמו גם טלית ותפילין וספרים יהודיים שונים, פעם התחולל רוח סערה וראו שהספינה קרובה להיטבע. ויקרא רב החובל ויאמר: מהר והקל משא הספינה ואל תחום עיניך על סחורותיך, כי לולא כן גוענו אבדנו. ויחרד הסוחר מאד וימהר ויקח את הטלית והתפילין והטילם לים, ואמר אליו משרתו למה תעשה כן וחטאת לאלקים? הלא אלה הם מקור חיינו הרוחני – טוב יותר שתטיל איזו חבילות סחורה כבדות לים ואז יקל המשא וננצל. הנמשל, כי צרכי האדם מרובים. וכשרואה שאין השעה משחקת לו, תחת אשר היה לו לקמץ בהוצאות בני ביתו המרובות, הוא מקמץ בפרוטת העני – "ורעה עיניך באחיך האביון" ולא כן אמרו חז"ל "יהי ביתך פתוה לרוחה", ואם גם ימעט הבית, גם אז – ויהיו עניים בני ביתך – וזהו: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון. שאף שהאמת אתך שהשעה דחוקה, אבל למה דוקא – ורעה עינך באחיך האביון – לכן – וקרא עליך א ל ד' והיה בך חטא.
המעלה השלמה היא שהאדם יקדיש לה', לא לבד את עבודתו הרוחנית, כי אם גם את עבודתו הגשמית. ואל יאמין שמפקיע את עצמו במה שמתיגע בהבלי עולם הזה למען פרנס אשתו ובניו. ויכול להבטל מעתה מכל שאר מצות מעשיות כגון נתינת צדקה, כי הלא עושה צדקה בכל עת, זה המפרנס אשתו ובניו.
והנה המשנה באה להורותנו שלא יטעה האדם שאי אפשר להשתלם במעשי הגוף כי איך אפשר שיהיה החי משמש להמדבר כיון שמזין בו רק את הנפש החיונית, אבל כבר ביארנו שהכל יתגדל ויתקדש אם מכון במעשיו הגשמיים לעבודת ה'.
וז"ש: כל ישראל – בלי הבדל במה הם עוסקים – יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים, ועל ידי זה הוא אפשר כן, כי – לעולם, ר"ל, לעולם שכולו טוב ונצחי, שהלא מעוה"ב קמיירי כאן – ירשו ארץ – הם מכניעים ומשעבדים את הארציות (דאם אירדישע).
אבל אם תתקשה איך אפשר שהחלק הארצי יוקדש לשמים, ידמה התנא הדבר "לנצר" שהאדם יזרע זרע בארץ והזרע נפסד, ואחרי שנפסד וכלה יצא ממנו הנצר הקטן וממנו יוגדל האילן ששיאו עולה למעלה, כן המעשה הגשמי שיסודו כלה ונפסד יתעלה למדרגה רוחנית גדולה. והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
וע"ז יאמר, ישראל שהם מעשה ידי להתפאר הם – נצר מטעי – כמו שהנצר יוגדל מזרע נפסד, כן בני ישראל לוקחים את החלק הנפסד של הארץ ומפיחים בו נשמת רוח חיים של קדושה וטהרה.
הרב חיים אלטר גינז (שלזינגר) נולד לרב משה גינז, נינו של רבי בונם גינז, אחיו של רבי עקיבא איגר, הרב חיים אלטר היה תלמיד של ה"שבט סופר". הוא נשא את מרת רבקה בת הרב זאב וולף ציטרון זצ"ל אב"ד ק"ק האידא דאראג, מחבר ספר אגדות מהרז"צ עה"ת. לאחר פטירת אביו, מילא הרב חיים אלטר את מקומו ברבנות בעיר ב' קערעסטור בשנים 1928-1944. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל בעל כישרונות והוציא לאור את הספר "חוט המשולש" על פרקי אבות, בו מובאים פירושיו, ופירושי אביו וסבו. בנוסף כתב בכתבי העת "תל תלפיות", "הנשר" ו"נטעי בחורים".
בחוברת "הבחור" (תרפ"ט, חוברת ה), ישנה הערכה רבה לכותבי "נטעי בחורים": ה"נטעי בחורים" יצר חבל נביאים שזכו לבשורה והם מנבאים עד היום, חיים אלתיר גינז, יודא ליב פליישער, חיים יהודה עהרנרייך, שמעון חיים מיללער, יקותיאל יהודה גרינוואלד, שמואל מיללער, לוי שלום פירסט, יעקב טעסלר, מרדכי דוד גראס, ועוד בני אדם מצויינים.
בספר "ישיבות בהונגריה" מובא שלא הצליח ברבנותו, כי עמי הארץ שבקהלתו חשדוהו במה שאין בו וכל שנות חייו שטמוהו ורדפוהו.
הד לרדיפה זו ניתן לראות בתוך הקדמתו לספר "חוט המשולש" בו הוא כותב על הקשיים שמנעו ממנו להוציא לאור את הספר עד אז: "אני בנך יחידך הממלא מקומך – גם בחיי צער – הרגשתי כי החובה המוסרית להעמיס על שכמי המלאכה הכבדה ומכבדה הזו, כי אם אין אני לי מי לי! אבל פגעה בי מדת הדין הקשה וידי היו אסורות זה כמה שנים – שנות עמל וחמס ממש – בסבת ההרפתקאות השונות דעדו עלי… אבל לא היה ביכולתי לבטל המעצורים ולהסיר המסטינים מעל דרכי".
בספר "עדות לישראל", מופיע מדור "עדות לקדושים", המכיל שמות של רבנים שנספו בשואה. מופיע גם שמו של הרב חיים אלטיר גנז שלזינגר ברשימת הרבנים מהונגריה שנספו בשואה. וכן הובא בספר "קהילות הונגריה" שהרב חיים אלטר גינז נספה בשואה.
