קטגוריה: הושענא רבה

שאלה מדוע תוקעין בשופר בהושענא רבא לאחר כל הקפה. מנהג זה מחסידי סאנז וראפשיץ וברצוני לידע הטעם. אף על פי שאיתא במתניתין במקדש היו תוקעין, וברמב"ם הטעם משום ערבה, וכן כתב התוספות יום טוב, יש לומר לפי זה בהושענא רבה זכר למקדש על כן עושין זה הסימן עם התקיעות. וזה פלא מדוע ליתא בטור שולחן-ערוך מזה, על כן נראה מזה שיש טעם אחר בזה ורצוני לידע הטעם. עד כאן לשונו.

תשובה. לידיד נפשי מחו' הרב הה"ג חריף ובקי בתורה ויראת שמים כו' כש"ת מו"ה שמואל מאיר האלנדער שליט"א דומ"ץ דק"ק טשערנאוויץ יצ"ו. הנה כבוד מעלתו כבר עוררני כמה פעמים מזה, ולא נפניתי להשיב כי דאגותי מרובים והעניין אינו נחוץ לשעתו, אמרתי עוד פנאי. כעת אמרתי להשיב מפני הכבוד.

ראשית דברי, בדברים כאלו אנחנו מקיימים מנהגים אשר אינם מבוארים בטור שולחן-ערוך כמבואר בתשובת הרשב"א סימן ט' דכל מנהג יש לו יסוד דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום, זה לשון קודשו, וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו ולא נסתר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשר חלילה, ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו, רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו זיכרונו לברכה או עד הנביאים. ופעמים יהיה העניין נרמז בכתוב, ולא שיהיה הרמז מוכרח רק הכריחנו הקבלה כו'. יעויין שם בדברי קודשו.

והנה מה שמעורר מעלת כבודו מהרמז במשנה שבמקדש היו תוקעין, והרמב"ם ותוספות יום טוב פירשו דמשום ערבה היו תוקעין, ואם כן בהושענא רבה שהוא זכר למקדש משום ערבה, יש לומר מהאי טעמא תוקעין. אכן אם כן פלא מדוע אין זה בטור שולחן-ערוך כו'. ולעניות דעתי אמת רמז יש מזה ובמסכת סוכה (דף מ"ה) במשנה "מצות ערבה כו' תקעו והריעו ותקעו", ובתוספות משום שמחה תקעו, ולקמן דף מ"ח בניסוך המים שגם כן תקעו כו', פירש רש"י משום שמחה, דכתיב "ושאבתם מים בששון". וברמב"ם בפירוש המשניות לא ראיתי כלל טעם ופירוש על התקיעה. וברמב"ם פרק ז' מהלכות לולב הלכה כ"א וכ"ב, וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעה, אלא ביום השביעי לבד. יעויין שם. ומפני מה מקיפין באותו יום שבע פעמים, עיין ש"ס בבלי דף מ"ה, ובירושלמי אמר ר' אחא זכר ליריחו. פירש בקרבן העדה, לכך מקיפים שבע פעמים זכר ליריחו, שהיו מקיפים אותו ביום זה שבע פעמים. והטעם שיום השביעי לערבה יותר משאר הימים, מבואר בש"ס ובבית יוסף סימן תרס"ד, כשחל שביעי בשבת במקדש היה דוחה שבת, מה שאין כן כשחל להיות בשאר הימים, מפני כך כשרצו חכמים לקבוע בגבולין יום אחד לנטילת ערבה, קבעו יום המיוחד יותר לערבה שבמקדש. יעויין שם. ועל פי זה נראה לעניות דעתי טעם מרווח לתקיעה, חדא שבמקדש היו תוקעין, כאמור, גם ביום זה זכר הוי. שנית, נראה לפי עניות דעתי, כיוון דהוי זכר ליריחו בהקפה, וכיון דביריחו הקיפו בכל יום את העיר פעם אחת וביום השביעי הקיפו שבע פעמים ותקעו בשופרות, כמבואר בספר יהושע (ו,ג) "וסבותם העיר פעם אחת ששת ימים וביום השביעי תסובו שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות" (פסוק ה') "והיה במשוך בקרן היובל וגו' ונפלה חומת העיר". ושם רק ביום השביעי השמיע העם קולם כו', על כל פנים רמז לתקיעת שופר ביום הערבה, כמו שעושין זכר בהיקף ליריחו, כמו כן יעשו זכר בתקיעת שופר. וכיוון שיום הזה הסוף של ימי רצון וגמר קבלת התפילות ושבירת חומת הברזל המבדלת בינינו לבין אבינו שבשמים, על כן שפיר יש לתקוע בשופר להפיל החומה המפסקת כמו ביריחו. ודו"ק.

ב) עוד נראה לעניות דעתי בסייעתא דשמיא על פי המבואר בטור אורח חיים סימן תרס"ד מרבים במזמורים כמו כיום טוב ומרבים כנרות כמו ביום כיפור, לפי שבחג נידונין על המים, והכל הולך אחר החתום, וכלל חיי האדם תלויים במים. ולפי זה כמו בניסוך המים היו תוקעין בשופר, כמו כן פה. וביחוד לפי עניות דעתי כמו שמבואר ברמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ד', אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משינתכם ונרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. עיין שם בלשון קודשו הבוער באש אלוקי לעורר לבב אדם לתשובה. אם כן מפורש דבשופר מזהירין את האדם לחפש במעשיו, אם כן מקום מרווח ביום הושענא רבה, שכבר עבר כל הזמן לעורר לבב אדם לתשובה. ודו"ק כי נכון בסייעתא דשמיא. ובתפארת ישראל שם פרק ה' דסוכה משנה ה' כתב, ונראה לי שהתקיעות הללו לסימן, שאחר שזקפו הענפים על המזבח, נסכו המים על המזבח כו', דכולהו תקיעות בשביל המים היו. עד כאן לשונו. והרי כמו שכתבנו רמז לניסוך המים. ודו"ק.

ומצאתי שאהבה נפשי בספר סדר היום להגאון הקדוש איש אלקים רבי משה בן מכיר זי"ע, שרבותינו היו שותים בצמא דברי קודשו, זה לשון קודשו, יום הושענא רבה נקרא "יום הערבה", ונקרא "יום הושענא רבה" מפני שמאריכין בו בעניין הושענא כו', ולהיות היום הזה נורא מאד ובו נחתמים כל הספרים והפסקי דינין ניתנים ביד כל תובע ומשטין, לכן צריך להרבות בו תפלה וצדקה ותחנונים, לעורר רחמים העליונים שירחמו עלינו ויחתמו אותנו בספר חיים וצדיקים כו', וכל המרבה לחנן הרי זה משובח. ומקיפין שבע פעמים, ובכל הקפה מרבים בסליחות ותחנונים ותוקעים שופר של תשר"ת כדי לעורר הרחמים. וכל מקום ומקום לפי מנהגו. עד כאן לשון קודשו. הרי הורה הרמז לתקיעת שופר לעורר רחמים, ויש יסוד למנהג זה במקום קדוש בזמן הזה גם כן.

והנראה לפי עניות דעתי בסייעתא דשמיא ומנהג ישראל תורה היא. יותר אין הדבר מקבל ארוך, ואינני מופנה מכל צד, בפרט דאגותי המרובים ימנעוני מלהאריך בפרט בדבר שאין מקום להאריך. וד' שנותיו יאריך ני"ר.

ד' יתברך יעזרנו לעסוק בתורה הקדושה מתוך הרחבת הדעת, הרי הראיתי לו טעם מרווח ויסוד חזק למנהג תקיעת שופר בהושענא רבה.

באתי על החתום א' בהעלותך תרצ"ג, דיערעש.

ידידו מחו' דורש שלו תורתו בלב ונפש חפצה, הק' יקותיאל יהודה רוזנברג, בעל המחבר שו"ת תורת יקותיאל.

(תורת יקותיאל, תנינא, סימן מב).

הרב יקותיאל יהודה רוזנברג, נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) בדיערעש לאביו הרב פרץ, שהיה מו"צ בקהילת דיערעש ותלמיד מובהק של ה"ייטב לב" אב"ד סיגט, ולאימו מרת חיה בילא. בצעירותו למד אצל אב"ד לאפוש, ואחר כך למד בישיבת חוסט בראשות הרב משה גרינוואלד אב"ד חוסט בעל "ערוגת הבושם". למד בישיבה בהתמדה, למרות שהיה מעונה וחלוש מחוסר מזון. נשא לאשה את הרבנית הצדקת מרת (חנטשא) חנה בת הרב מנשה גולדברג בן האדמו"ר מנאנאש רבי ברוך גולדברג, בן האדמו"ר הראשון מראצפערד רבי זאב גולדברג. נולדו להם ארבע בנים: אברהם ברוך (לימים אב"ד גמזו), חיים, יום טוב ליפא ופרץ.

לאחר חתונתו, בעודו צעיר, קיבל היתר הוראה מרבו, שהעיד על גדולת תלמידו כי "הוא מלא וגדוש בבקיאות בהלכות ובהוראת איסור והיתר מתום ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, ידע למשקל ולמטרי ולברר ספיקא דדינא ממקורו עד הפוסקים האחרונים, וסברתו סברא ישרה, קולע אל השערה ולא יחטיא המטרה". היה סמוך על שולחן חותנו בסטרופקוב במשך שנתיים, ועלה במעלות התורה והיראה, בהרחבת הדעת. נודע כרב חסיד מפורסם, תלמיד חכם גדול ומופלג, בקי בש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים.

כיהן בתחילה כדומ"צ בקהילת מ' וואשארהעלי. לפני מלחמת העולם הראשונה נאלץ לעזוב את מקומו וחזר לעייירת הולדתו, דיערעש, שם עמד בראש ישיבה והשפיע מכל דרכיו בתורה ויראה לתלמידים רבים והגונים. הוא למד ולימד בהתמדה עצומה, מתוך דחק ועוני, ומתוך מחלות שונות וייסורים, מהם סבל בכל גופו מימי נעוריו. תפילותיו היו בדמעות שליש ובהתלהבות עצומה. מעבר לכל שאר השיעורים שלמד, למד בכל יום שבעה דפי גמרא וסיים את הש"ס בכל שנה, עד לזקנותו. התנהג בחסידות ופרישות, היה דבוק ברבותיו בכל לב ונפש ודבק בדרכי חסידים ואנשי מעשה, בהם רבו האדמו"ר משינאווא- צאנז, רבי משה הלברשטאם, האדמו"ר מבלעז רבי ישכר דוב רוקח והאדמו"ר מסיגעט, רבי חיים צבי טייטלבוים בעל "עצי חיים". 

הרב יקותיאל יהודה פעל "להראות כי דרכי צדיקים וחסידים כולם בדקדוק וממוצא קדוש יהלכון ומכוונים גם על פי התורה הנגלה המסורה לנו". הקפיד שלא לשנות ממנהגי ישראל, והזכיר מספר פעמים בספריו את תשובת הרשב"א שכתב שכל מנהגי ישראל יש להם יסוד דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום. עוד מימי בחרותו כתב חידושי תורה רבים. בין חידושיו ניתן למצוא תשובות רבות על ארבעת חלקי השולחן ערוך, חידושי סוגיות, חידושי אגדות ועוד, ופלפל רבות עם גדולי דורו.

אף שהיה כבן עשרים ושלש כשעמד להוציא לאור את המהדורה הראשונה של ספרו "תורת יקותיאל", הוא זכה להסכמות נלהבות של גדולי דורו. עם תחילת הדפסת הספר, פרצה מלחמת העולם הראשונה והמדפיס גויס לצבא. הדבר עיכב את הדפסת הספר במשך שבע שנים, ובסוף יצא הספר לאור אצל מדפיס אחר בשנת תר"פ (1920). הספר יצא לאור במהדורות נוספות, מתוקנות ומורחבות בהוצאת בניו הרב אברהם ברוך והרב חיים.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים הלכו והתעצמו, האנטישמיות התגברה ורבו הצרות והגזירות על עם ישראל, כאב את כאבם של היהודים השבויים והנרדפים והיה מתפלל בבכיות ובהתעוררות לעורר רחמי שמים. בכל יום גמר ספר תהלים בהשתפכות הנפש ועורר את שומעי דרשותיו לשוב בתשובה.

בקיץ 1941 ,אחרי תחילת המלחמה של גרמניה נגד ברית-המועצות, גורשו גם יהודי טרנסילוניה הדרומית, על פי פקודת יון אנטונסקו, מכפרים ומעיירות. הגירוש יצא לפועל בידי השלטונות בלי תוכנית וסדר, והסב סבל רב ליהודים. יהודי דיערדעש גורשו לעיר המחוז טורדה, במהלך הגירוש התברר כי העיר טורדה, ומרכזים עירוניים נוספים אינם מתאימים לקליטת יהודי המחוז. לכן הקימו השלטונות בסוף 1941 ובתחילת 1942 מעין גטאות משניים וריכזו בהם את היהודים. בעקבות הגירוש התרוששו היהודים מיידית, ושכניהם הרומניים, ההונגריים והגרמנים שדדו את רכושם. באותם ימי צרות וסבל חיזק הרב יקותיאל יהודה רוזנברג חיזק את שומעיו שלא לאבד תקווה, ולקוות לישועת ה'. 

בסמוך לכניעת רומניה לצבא האדום, חצה הצבא ההונגרי את הגבול והשתלט על רצועה לאורך הגבול הצפוני של טרנסילוניה הדרומית, באלול תש"ד (ראשית 09.1944), רוב היהודים נמלטו משם. הצבא ההונגרי צר גם על העיר טורדה והפגיז אותה. הרב ומשפחתו ברחו מהעיר. בדרך חש הרב ברע ונפטר בי"ז באלול תש"ד, בהיותו כבן חמישים ותשע. במסירות נפש הובא הרב לקבר ישראל, תחת הפגזה. לאחר זמן הוקמו על קברו בבית החיים בטורדה מצבה ואוהל.

בתקופת הכיבוש הקצרה, שארכה כמה שבועות, גזרו שלטונות הצבא ההונגרי על היהודים לשאת טלאי צהוב, החלו בהכנות להפעלת חוקי הגזע שנהגו בהונגריה, עצרו יהודים, דנו רבים למוות וביצעו רציחות בהיקף רחב. לאחר כחודש שחרר הצבא הרומני את האזור. 

התמונה באדיבות אוסף מכירות פומביות.