קטגוריה: תמוז יז

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים (אבות פ"ד,מ"ד). ובמדרש שמואל הביא הברייתא שנשנית עלה כנסיה שהיא לשם שמים זו כנסיה בהר סיני ושאינה לשם שמים זו כנסת דור הפלגה. ועיין שם במדרש שמואל.
ואקדים הכתוב בפרשת יתרו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. ויש לדקדק דתיבת יחדיו נראה כמיותר לגמרי. ונראה כי הנה מפעולת היצר האויב הפנימי אם לא עלה בידו לדבר ולפתות האדם לעבירה או להשביתו ולמנעו מעשות מצוה וחסד, אז יורה חיצי שטנו לפגום על כל פנים פעולת המצוה על ידי מחשבת פיגול שלא יעשה המצווה כולה לשם עושהו וקונו לעשות נחת רוח ליוצרו אלא לאיזה פניה לתועלת עצמו וכדומה איזה שמץ פסול אשר יזרוק בו לגרוע ערך יקר וחשיבות המצוה, כמובא בספרים הפירוש בשם האריז"ל אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז), פירוש שכמעט אין בנמצא צדיק כזה אשר יעשה הטוב והמצות ויהיה בלי מום וחסרון ולא יחטא בהטוב אשר עושה, וכן נאמר על דרך זה, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כי אף לימינו, היינו בעת עשיית המצוה והטוב, הוא לו לשטנו, כי לא תהיה רצויה לגמרי.

וכן יש לומר כונת המקרא קודש תהלים קי"ט אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כי אמר דוד המלך אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרושוהו, בבחינה זו אף לא פעלו עולה, איזה פניה זרה או תועלת צדדית לעצמו, בדרכיו הלכו, בעת שהולך למצוה, כי בכל לב ידרוש רק לקיים רצון קונו ומצות ד' יברך שמו.

ומדרש שמואל פירש הקרא בקהלת ד' וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, כי ראה המלך החכם שהרבה בני אדם שעמלים בתורה ומצות וכשרון מעשים אשר לפנים הם יראים עוסקים בעבודת ד', אולם אחרי שנביט בעין חודרת למגמת מעשיהם נתוודה שעושים רק בשביל קנאת איש מרעהו, ואין כוונתם רצויה כלל, על כן גם זה הבל ורעות רוח, כי מצות כאלו אין בהן ממש. ועיין תוספות ברכות דף י"ז ד"ה שלא לשמה, ועיין מדרש ילקוט פרשת שמיני ויקח משה את הדם ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מהו, אלא שאמר משה אדון העולם ציווה להתנדב במקדש, דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתן תהיה כפרה וגו'. ויש להעמיס בכוונתם שדחקו איש איש שנתנו רק בשביל קנאה ויוהרא להתגאות על חבירו או מפני הבושה כנגד אחר, וזה שסיים שנתנו שלא בטובתן, שלא היה בטהרת הלב לגמרי. ולולי אומרם ז"ל היה אפשר לומר דזה היה גם כן כוונת הנשיאים שאחרו בנדבת המשכן ולא הביאו רק לבסוף. עיין שם ברש"י ובמדרש. ולפי דברנו יש לומר שהמה בכוונה לא נתנו מראש ומתחילה שהעם יתנו מהתעוררות עצמם ומטהרת לב, לא לבד לרגל וסיבת נדבתם מחמת בושה או להדמות אליהם או להתנשאות נגדם אם יוסיפו לפי הערך נגד הנשיאים. ודו"ק.

וברעיון זה נוכל לפרש הקרא הנ"ל ויענו כל העם יחדיו, דהנה משה רבינו עליו השלום הציע תחילה מאמר ד' ואשר ציווה לתן התורה הקדושה לעם סגולתו לפני הזקנים שהם יביעו תחילה חשקם ודעתם, ואחר כך ידבר הוא עם הזקנים לפני העם. אולם לפי סדר ההוא אם היו ישראל ממתינים לחוות דעת של הזקנים ואחר כך יחוו העם גם כן הסכמתם, לא הה מוכח שהיתה באמנה הסכמתם מקירות הלב וממעמקי נפשם, שאולי רק מחמת מסווה הבושה והדרך ארץ קיבלו דעת והחלטת הזקנים. וכן הדין בסנהדרין דמתחילין בדיני נפשות מן הצד תחילה, כנודע, באמת לבשה אז את כל בני ישראל רוח קדישא וחשק אמיץ שבפעם אחת נתעוררו בלהב אש דת לומר כאיש אחד נעשה ונשמע. ומדויק בקרא דכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם, היינו לפני הזקנים, אשר ציוה ד', ומיד ויענו כל העם יחדיו דייקא בפעם אחד, שלא המתינו על תשובת זקנים, ולא אחד לשמוע דעת חבירו אלא ברגע אחד כאיש אחד הביעו בקדושה נעשה ונשמע. וישב משה את דברי העם אל ד', איך ענו כולם בפה אחד וברגע אחד נעשה ונשמע.

או יאמר בכוונת מקרא קודש הנ"ל בהתבונן תכלית האסיפה אשר נקראו אליה בני החברה ומה המצוה הזאת בסעודה זו שאנו עושים מדי שנה בשנה יש ללמדה ממה שציווה ד' יתברך בזמן המקדש לעלות לרגל ג' פעמים בכל שנה, אשר על זה אמר שלמה המלך בשיר השירים, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, אשר לפי מדרשם ז"ל מוסב על פעמי כנסת ישראל בעת שעלו לרגל, כנודע. ומה נעמו דברי האוה"י שם בביארו על זה כי כמו בחפצי אדם, הם חלוקים בעניניהם, יש אשר יחפוץ בו והוא ממש תכלית מבוקשו בעצם, ויש מבקש חפץ רק לסיבה, רצוני לומר שעל ידי החפץ ההוא ישיג מבוקשו, כמו הסוחר אשר טורח ועמל הרבה לקנות הסחורה וכן בעסק ממכרו וכולם המה סיבות לתכלית מבוקשו, שהוא הריווח מהסחורה ועסקו. כמו כן בענייני מצות, יש בהם שציווה הקב"ה עליהם וחפץ בעצם קיומם, כמו רונ מצוות עשה דהתורה, ויש איזה מצוות שציווה אותנו השם לפי שהם סיבה ומבא להיישיר את האדם ולחקוק בלבו יראת שמים ואהבת ד', כמו הקרבנות ועליית הרגל ותענית. אבל אם יעלה לרגל לבית המקדש ולא יפעל בלבו לקנות על ידה יראה ההתרוממות, לא קיים מצוה כלל וללא יועיל היה כל עמלו, כי זה עיקר כוונת ד' במצווה זו, וכמאמר המדרש כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקודש. אבל בלתי זאת, כל עמלו לשווא. והדמיון לזה לסוחר אחד שראה את אחד מבני עירו שהרבה לקנות סחורות לצורך בני בתו במעות מזומנות בחנות אחרת בעירו, ואצלו לא לקח מאומה בשום פעם. וחשב הסוחר הזה מחשבות להטות לב האיש הזה אליו למען לא ייקח סחורת לצורכו רק ממנו. משום הכי בא אליו בחלקלקות ובסבר פנים יפות ויאמר לו מדוע אינך מצוי אצלי כאשר היה רגיל אביך אצלי, והיינו אוהבים ורעים כאחים, ישבנו יחד להתענג בשעשוע של דברים. וכל כוונתו היתה רק למען אשר יהיה רגיל אצלו לא יקנה צרכיו רק אצלו. אולם האיש הנ"ל לא הבין מטרת חפצו ומעתה הרגיל לבא לבית רעהו והיה יושב שם בכל יום שעה או שתים לדבר דברים של מה בכך, אשר היו שוב למורת רוח ולמשא על בעל הבית וכאשר היה צריך לקנות סחורה גם עתה הלך אל החניות דאחרים שהיה רגיל לקנות עד עתה. אז רוח הסוחר תציקתהו ולא יכול להתאפק וידבר אתו משפט לאמור אטו חפצתי קרבתך למען השחוק ולבטל זמן היקר, כל מגמתי לא היתה רק שעל ידי כך תרגיל עצמך לקנות בכספך כל צורכך אצלי. ועתה אחר שלא תעשה כן, מה לי ולך, וביאתך אלי לשחוק וטיול הזמן הוא עלי למשא. והן הנה גם כן מאמר הנביא ישעיה, כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי, כלומר הן אמת שציותי אתכם על עליית הרגל אבל כל כוונתי ומגמתי היתה שתכנס על ידי זה יראה וקדושה בלבך וללמוד תורה בירושלים, על דרך כי מציון תצא תורה וכו'. אבל מי ביקש זאת מידכם, אם הוא רק רמוס חצרי בלי תכלית הנרצה. אבל כשתבואו בכוונה הנאותה ותלמדו באמת התכלית, אז יהיו נחשבים לכם העמל והסיבות לזה ותקבלו עליהם שכר. וזהו שאמר, מה יפי פעמיך, כלומר גם פעמיך תהיינה ערבות עלי, כי טורח הדרך יחשב גם כן למצווה, באשר תהיו באים לירושלים לקנות תורה ועבודה. זהו תורף דבריו. פי חכם חן.
והנה גם כל כנסיה וחברה אשר הציגו להם למטרה חפץ מצווה לרומם קרן התורה ולהרחיב גבוליה ולרבות אהבה ויראת שמים, הנה כל מפעלות האלו בהתרגשות ותעמולות בקריאת אסיפות וסעודת מריעות וכדומה, כל אלו המה רק אמצעים לתכלית המבוקש. ואם יגמרו התכלית, כגון בבני ש"ס חברה אם יתאמצו לקח חבל בכל יום בלימודי השיעורים כסדרן, וכן במה שיקבלו עליהם ללמוד בביתם, אז גם הסיבות אלו, למצווה יחשבו. ומה יפו פעמיך ומה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בסעודה של מצווה וסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה. ואולם שסיבות אלו יביאו ויולידו עטרת הקודש ותכלית האמת ידרש עוד שכוונת ומגמת כל בני החברה ומכל שכן המנהלים יהיה רק לשם שמים, דהנה תנאי מוכרח אם רוצים לגמור איזה פעולה טובה ברבים, שיהיה ביניהם אחדות והשתוות הדיעות, כי זולת זה אי אפשר להוציא מכח אל הפועל חפץ מצווה או שאר צרכי רבים. ואם כוונת העושים והמעשים היא לאיזה פניה זרה ותועלת עצמית, אז לא ישתוו בדעתם, כי אחד יש לו פניה של ממון האחר משום כבוד וכדומה. לא כן אם כוונתם רצויה לשם שמים אז אפילו מאה העושים המצווה כאחד יחשבו ויתאחדו כולם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים. ועל כן אמר הכתוב שבשעת מתן תורה היתה כוונת כולם טהורה לשם שמים ויענו כל העם יחדיו כולם לכוונה אחת נעשה ונשמע. וזהו שאמר גם כן התנא כל כנסיה שהיא לשם שמים ואין פירוד בדעות, רק כל אחד רואה רק תכלית הנשגב ומטרת הקודש לנגד עיניו, ואם כן שווין הם בדעותיהם, אז סופם להתקיים, היינו תכליתה יבא לידי גמר וסוף מעשה במחשבה תחילה, הוא תכלית המבוקש. ואמרו חז"ל שפיר זה כנסת ישראל למתן תורה, ששם נאמר גם כן ויענו כל העם יחדיו בכוונה אחת לשם שמים כהנ"ל. וכל כנסיה שאינה לשם שמים, רק עושים לאיזה פניה וממילא אין אחדות בדעות ורצון, כי כל אחד רואה רק תועלת עצמו ופניה אחרת, ממילא אין סופם להתקיים, כי אם לא ימשוך הפעולה לתועלת האחד כבר אינו רוצה בה ויבקש תחבולות להשבית ולבטל פעולת וקיום החברה. ואמרו על זה משל בגמרא זה כנסיה של דור הפלגה, שהיו אצלם גם כן פניות וכוונות הרבה וג' כתות היו ביניהם. עיין דרשות הר"ן. על כן לא נתקיים עצתם. ובאמת לרשעים היא לטובה, על דרך פזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. וכאשר ביארו המדרש אין שלום אמר ד' לרשעים (ישעיה מ"ח) ובמדרש על זה מכאן שהקב"ה אוהב לרשעים. והוא תמוה. אבל להנ"ל יובן, כי אם רשעים מתאספים לעשות פעלים לעבירה, יחד יתלחשו, ולו היה להם שלום יתחזקו ברשעתם, והייתה עוונותם רבה למעלה ועונשם הרבה מאוד. ועל ידי שהקב"ה יגרום להם פירוד ואין שלום אמר ד', לא יבצעו זממם הרעים, וינצלו מעונש הגדול. ומכאן שהקב"ה אוהב גם את הרשעים. אבל לצדיקים כנוס נאה להם ונאה לעולם. וד' יגמור בעדינו תכלית הנרצה לרומם מעוז התורה והיראה, ונעבוד אותו באמת ובלבב שלם מתוך נחת והרחבה עדי נזכה לשוב לציון ברננה. אמן כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לספר מי יהודה, דרשה לסיום הש"ס ע"י בני חברת ש"ס שחלקו אותה ביניהם, ל"ג בעומר, תרמ"ה)

הרב שמשון אלטמן הי"ד, רב ואב"ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר"ן (1890), לאביו הרב יהודה אב"ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה"דעת סופר". הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש"ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.

אחיו, הרב שרגא צבי אלטמן הי"ד, הוציא לאור בשנת תרפ"ו (1926) את חידושי אביהם באגדתא על התורה בספר "ים של יהודה". בשנת תרצ"ד (1934) הוא הוציא לאור את ספרו של אביו שו"ת "מי יהודה" חלק אורח חיים, והוסיף בפתיחת הספר מספר דרשות משלו. בשנת תש"ג הוא הוציא לאור את אותו השו"ת על שאר חלקי השולחן ערוך. חידושי הש"ס הרבים של הרב יהודה זצ"ל, נכתבו כספר בשם "זרע יהודה", נותרו בכתב היד ואבדו בשואה.

בשנת תרע"ג נשא הרב שמשון לאשה את מרת לאה בתו היחידה של הרב שמעון זוסמן סופר, רבה של סענדרא, והיה סמוך על שולחן חותנו, שוקד על תורתו ומסייע לחותנו בעבודת הרבנות ובהדרכת תלמידי הישיבה. הוא נסמך להוראה בידי גדולי הונגריה: הרב משה ליב וינקלר, הרב שמואל רוזנברג, הרב עקיבא סופר והרב ליב פרידמן ראב"ד פרסבורג.

לאחר פטירת הרב יוסף ליב סופר רבה של פאקש, נקרא אחיו הרב שמעון למלא את מקומו, והרב שמשון מילא את מקום חותנו כרבה של סענדרא ושל כארבעים הכפרים שבסביבתה. הרב השקיע רבות בחינוך תלמידי ישיבתו, והעביר שיעורי גפ"ת ושיעורי סוגיות בהם החל מהגמרא, סדר את דברי הראשונים וגדולי האחרונים, דן בפסקי ההלכה וחידש חידושים חריפים ועמוקים. בעצמו השגיח על כל ענייני הישיבה וסדריה, ולפני כל שיעור קרא לתלמידיו פרק אחד בספר מוסר, ולימדם גם תנ"ך. בשנת תר"ץ, לאחר פטירת חותנו, מילא הרב שמשון את מקומו והיה רבה האחרון של פאקש, אב"ד ור"מ בישיבה שם. בין תלמידיו בפאקש היו הרב אברהם שמואל בנימין סופר מערלוי והרב יוסף דוד ברוין (קלין) אב"ד טאב.

בשנת תרפ"ה השתתף בחנוכת בית תלמוד תורה בסמפטר, בראש חודש אלול תרצ"ה השתתף הרב שמשון עם עוד רבנים מכובדים, בחנוכת בית המדרש בווערפלט.

כאשר רוב רובם של בעלי הבתים והצעירים מקהילת פאקש שבהונגריה נשלחו למחנות עבודה, רק מעט וקנים ונכשלים נשארו בבית, דרש הרב שמשון אלטמן הי"ד על המשנה בפרק במה מדליקין "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו", על אלו שנשארו בתוך ביתם ולא נלקחו לצבא, עליהם לדעת כי אנו חיים ב"ערב שבת" בעיקבתא דמשיחא, בחשכת הגלות, ממש "עם חשיכה", וצריך לומר בלשון שאלה "עשרתם" את כספכם ליהנות ממנו לעניים ודלים הנאנחים ונאנקים. "ערבתם", האם יצאתם ידי חובתכם לתת ערבות גוף להצלת האומללים נשים וטף אשר נשארו בלי משען לחם. "הדליקו את הנר", בלשון צווי, צריך להדליק את הנר של משיח צדקנו, שאם עשיתם את כל המוטל עליכם כאמור, תזכו לאורו של משיח במהרה.

למרות שהרבה לכתוב את חידושי תורתו, והכין לדפוס ספרי חידושים על כמה מסכתות וספרי שו"ת, רובם אבדו בשואה. עלים מתורתו של הרב שמשון הי"ד מצאתי בתל תלפיות תרע"ג סימן יט, בתל תלפיות תרע"ה סימן קסח, במכתבו בפעמי יעקב, בלקט שושנה, עשירית, סימן כ"ה, בתל תלפיות תרפ"ד סימן נ"ג פרסם הרב שמשון מאמר מתורתו של אביו בענייני פורים, בתל תלפיות תרפ"ה סימן כז, בתל תלפיות תרפ"ח סימן מו, בתל תלפיות תר"צ מחברת לו, אות ט, באור תורה תרצ"ג, מחברת שניה, סימן נ"ג, אור תורה תרצ"ד, מחברת שלישית, סימן ד, אור תורה תרצ"ו, רביעית, סימן טו, לקט מתורתו יצא לאור בשנת תשכ"ט בספרו שו"ת "שבולת הנהר", על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הספר "שבולת הנהר" על התורה, יצא לאור תשמ"א ו"שבולת הנהר" על הש"ס יצא לאור בתשנ"ז.

מכתבים אליו מצאתי בלבושי מרדכי יו"ד סימן קי, שם בשו"ת סימן קח ובבית ישראל סימן קסט, ומי יהודה (יו"ד סימן טו, סימן מד, סימן נה, סימן פד, אבה"ע סימן ה, חו"מ סימן ט), שו"ת בנין צבי, חלק ב, יו"ד סימן לא, שו"ת הריב"ד יו"ד סימן מט, שו"ת פני מבין סימן קצט.

עם בא השמועה על כניסת הנאצים להונגריה בכ"ד באדר תש"ד, כיהן הרב שמשון את קהילתו לבית הכנסת הגדול, שם התפללו והתחננו בהתעוררות גדולה ובאמירת פרקי תהלים. למחרת הגיעו אנשי האס אס לפאקש וגזרו על היהודים לשאת את הטלאי הצהוב. הם הגיעו לבית הרב ואיימו להרוג את ראשי הקהל אם יברח יהודי מהקהילה או אם יתארח יהודי מקהילה אחרת. עוד נגזר על כל היהודים לגלח את זקנם ופאותיהם. כל יהודי העיר רוכזו בגטו מגודר שכלל את חצר בית הכנסת עם כמה בתים שסביבה. מידי יום הובאו לשם עוד יהודי מישובי הסביבה והדחק הלך וגבר. ביום י' בתמוז גורשו יהודי הגטו לאושוויץ צפופים בקרונות משא.

הרב שמשון, רעייתו הרבנית לאה, בתם חיה שרה, בנם הרב אליעזר זוסמאן ורעייתו הרבנית מלכה ויוצאי חלציהם, חותנתו של הרב שמשון, הרבנית הישישה אסתר בת הרב משה סופר רבה של קהילת טיסא-פורעד ומחבר הספר "מהר"ם סופר", בנה הרב יואל ורעייתו הרבנית שפרה ויוצאי חלציהם, יחד עם רבים מבני קהילתם, נספו על קידוש ה' בי"ז בתמוז תש"ד. הי"ד.

אחיה של הרבנית אסתר, הרב חיים סופר, גר שנים רבות בפרנקפורט דמיין שם העמיד תלמידים רבים ולימד תורה ברבים. לאחר עליית היטלר לשלטון חזר הרב חיים סופר להונגריה והתיישב ליד אחותו בפאקש. בעת הגירוש היה מצבו הרפואי קשה, והוא נפטר בקרון בדרך לאושוויץ.

בניו של רבי שמשון, הרב משה והרב שרגא צבי אלטמן עלו לארץ ישראל. נכדו, הרב יוסף מאיר .

מקורות: נזר התורה ניסן תשס"ח, ילקוט אליעזר, מזכרת פאקש ג עמ' 13-18, מסמכים ממאגר השמות ביד ושם, ועוד. וראה עוד אודותיו באלה אזכרה.

פרטים על קורות קהילת פאקש בשואה – ראה באנצקלופדיה של גטאות.

פירוש על נוסח תנחומי האבלים

אלא מה אומרים עליהם וכו' המקום ימלא חסרונך. ויש לומר ענין נחמד ואקדים לבאר פירוש תנחומי אבלים המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים, ויש לומר על פי מאמרם במסכת הוריות תלמיד חכם שמת אין לנו כיוצא בו, ולאו דוקא תלמיד חכם, דהוא הדין לאדם כשר אמרו שאין לו תמורה. ותורף טעם הדבר כי נמנע שני צדיקים או שני כשרים על ענין אחד ואפילו לקטן יש יתרון במעלה בדבר אחד מה שלא נמצא אפילו בגדול שבגדולים. ולזה אמרו חז"ל כל אחד נכוה מחופתו של חברו. ולפי זה העדר נפש אחת מישראל שאי אפשר למלא בשום מקום כי אין תמורה כלל זולת עת תנחומין לזמן קץ ניחום ירושלים ועת יחיו המתים ויקומו הם בעצמם. וזה הפירוש המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים. אולם הפסד ממונו של אדם שורו וחמורו הוא חסרון שאפשר למלאות תיכף בכפלים. וזה ענין תנחומין על זה המקום ימלא לך חסרונך [מעון הברכות]:

ביאור המחלוקת על נוסח התנחומים על עבד כשר

ר' יוסי אומר אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו, אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים, כמו שכתוב בפרק קמא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. אבל בעבדים לא שייך נהנה מיגיעו, שהרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך. ואם הרב זן אותו מצד החסד הוא [מהרש"א]. ולפי זה יש לומר דר' יוסי לשיטתו דאמר ביומא דף ע"ה. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקב"ה אינו  כן קלל את כנען להיות עבד ואוכל מה שרבו אוכל שותה מה שרבו שותה, וכתב שם מהרש"א דסבירא ליה כמאן דאמר שאינו יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך [אהבת איתן].

עוד יש לפרש במה פליגי, דהנה הפרש בין צדיק ובין אדם כשר, צדיק מלבד מה שמשלים נפשו משלים נפשות אחרים ואדם כשר היינו שמשלים נפשו לחוד. והנה כשמת אדם כשר שלא השלים רק נפשו יש לעורר עליו הוי ולא על דורו. אבל כשמת צדיק שהשלים נפשות אחרים, אין לעורר עליו הוי רק על דורו. ובזה יובן דר' יוסי אמר להספיד עבד כשר בלשון הוי איש טוב וכו' ויש היכר בינו ובין צדיק, שעל הצדיק אומרים הוי על דור ולא עליו. על זה אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים, היינו מה יש היכר בינו ובין אדם כשר מישראל שאינו בגדר צדיק משלים נפשות אחרים דאומרים גם כן רק עליו הוי ולא על הדור [מעון הברכות]:

(בית ישראל על מסכת ברכות, הרב אברהם דירנפלד הי"ד)