שרידי ניגונים ודברי תורה מאת האדמו"ר מזוואלין-וורשה, רבי חיים ירחמיאל טויב הי"ד
- היה שגור בפיו, כי גמרא עם פירוש רש"י ותוספות הם בשביל כל יהודי לחם חוקו. וכשם שאי אפשר לו לאדם להתקיים בלי לחם, כך אי אפשר להתקיים אפילו יום אחד, כאדם, כיהודי וכחסיד, בלי לימוד שיעורו בגפ"ת [גמרא-פירוש רש"י- תוספות].
- הרבי דיבר תמיד בגנות הגאווה וההתנשאות ובשבח הענוותנות, כי לדעתו הגאווה והגדולה הם המפריעים הגדולים ביותר לעבודת הבורא ולמילוי ייעודו של האדם בעולמו.
- בימי השואה אמר פעם הרבי לפני ברכת המזון: אומרים אנו בתפילת ידיד נפש "וחוסה נא על בן אהובך" ואחר כך מוסיפים "וחוסה נא ואל נא תתעלם". כפל הלשון למה? אלא ידועים דברי חז"ל על הפסוק "לא תוכל להתעלם" (דברים כב,ג), פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינה לפי כבודו. יכול להיות שזקן מלא רחמים יעלים עינו ממנו כי אין זה לפי כבודו לטפל בנו מחמת החטאים שלנו, לפיכך מקדימים "וחוסה נא על בן אהובך", ואנו הלא נקראים "בנים" למקום, וכלום יש אב שאין מכבודו לטפל בבנו? ואנו הלא נקראים בנים "בנים אתם לה' אלקיכם". ומה שייך לומר לא לפי כבודו להושיע לנו בעת צרה ויגון? לפיכך אנו מתחננים לפניך "וחוסה נא ואל תתעלם".
(שמואל רוטשטיין, אלה אזכרה, ג, עמ' 249-256)
ניגון מאת רבי חיים ירחמיאל מזוואלין הי"ד, באדיבות המכון לשימור ולתיעוד ניגוני מודז'יץ. מקור הניגון מהרה"ח ר' דוד פרקוביץ ז"ל.
ניגון נוסף ניתן לשמוע באתר המכון לשימור ולתיעוד ניגוני מודז'יץ.
רבי חיים ירחמיאל טויב נולד בשנת תרל"ט (1879) לאביו האדמו"ר מזוואלין רבי משה אהרן, 
מצאצאי האדמו"ר רבי יחזקאל מקוזמיר, תלמידו של החוזה מלובלין. אחיו של רבי משה אהרן, היה רבי ישראל, האדמו"ר הראשון ממודז'יץ, מחבר הספר "דברי ישראל" על התורה.
רבי חיים ירחמיאל היה מתמיד גדול ולמדן שהתבודד ושקד על תלמודו לילות כימים, ולמד בידי יום שיעורי גמרא, מדרש, זוהר וספרי ראשונים ואחרונים. בצעירותו נשא לאשה את מרת חיה אלטה בת האדמו"ר מקינצק, רבי פנחס רבינוביץ, בנו של רבי נתן דוד משידלובצה, מצאצאי ה"יהודי הקדוש". לאחר נישואיו היה רבי חיים ירחמיאל סמוך על שלחן חותנו במשך חמש שנים, שם למד אצל רבי יואב יהושע ווינגארטן בעל "חלקת יואב". רבי חיים ירחמיאל היה מנגן נפלא ומלחין דגול ויצירתי להפליא, שהעמיד את הדגש בחסידות על הנגינה. חסידי פולין היו שרים רבים מניגוניו. מאזיניו היו משתוממים כששמעו את הרבי מבצע בקולו את יצירותיו המוזיקליות הנהדרות, המקוריות ביותר, המלאות חן ויופי והחודרות לתוך נשמתו של אדם, שכן הרבי מעולם לא למד את תורת המוזיקה מפי מורים, אך ידע להשתמש למעשה בחוקי הנגינה ובכלליה. כשהיה ניגש לפני התיבה, באותן השנים, היו כל יהודי העיירה מתקבצים לשמוע את ניגוניו החסידיים, עד שבית המדרש היה מלא ומאות ואלפים הצטופפו בחוץ לקלוט את נועם מנגינותיו. לאחר פטירת חותנו חזר לגור לצד אביו, האדמו"ר הזקן רבי משה אהרן, בזוואלין. בעקבות שריפה שכלתה את כל רכושו של אביו, עבר אביו לנובידבור הסמוכה לוורשה. ורבי חיים ירחמיאל נעשה לאדמו"ר בחיי אביו ובהוראתו וקבע את מושבו בז'יכלין. במעמד הפרידה מהאדמו"ר הזקן, התמרמרו טובי העיר על עזיבתו. בתגובה הסיר האדמו"ר הזקן את כובעו מעל ראשו, הניח אותו על ראש בנו ואמר להם "הריני משאיר לכם את בני אשר ידו כידי ולבו כלבי. ואני בטוח שיוכל להשפיע עליהם כרוח ה' הטובה עליו גם ברוחניות וגם בגשמיות".
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד (1914) עזב את זוואלין ועבר לוורשה, כדי להיות קרוב לאביו באותם ימי חירום. בהמשך ניאות לבקשת החסידים ועבר להתגורר במלאווה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בעקבות פטירת אביו בניסן תרע"ח (1918), עבר רבי חיים ירחמיאל לוורשה, לבקשת חסידיו. חסידיו היו פזורים ב"שטיבלך" בוורשה, פראגה, פלוצק, סטאשוב, בעיירות סביב לראדום ובערים ועיירות אחרות בפולין.
כל השבוע עסק הרבי בתורה ובחסידות בנגלה ובנסתר, ורק במסיבות של שמחה השמיע ניגונים. הרבי חיבר ניגונים מורכבים בעלי עשר סולמות, וניגונים שהגיעו לעשרים בבות, ולכל חג, ובפרט לימים הנוראים, חיבר סידרה שלימה של ניגונים חדשים. כל ניגון היה מעין תפילה זכה, שהרעידה את נפש השומע. בעת הכנסת ספר תורה שר ניגון חדש במשך שלוש שעות. בראש השנה היה הרבי תוקע לבד בשופר, ומעורר את המתפללים בבכיות גדולות מעל הבימה. הוא היה מביא אתו שבעה שופרות שקיבל בירושה מאבותיו האדמו"רים מקוזמיר, זוואלין, קינצק, שידלובצה ופשיסחה. כשעמד לפני התיבה היה שוכח את עצמו ומשתפך התפילה ובזמרה. הוא העיד על עצמו כי יכול לשלוט בעצמו כשניגש אל התיבה להתפלל "אולם משאני ניצב לפני העמוד שוב אין לי השליטה על עצמי".
הרבי היה דורש בדברי תורה רק בזמן סעודה שלישית. בימי הקיץ ארכה סעודה זו עד קרוב לחצות הלילה, והמונים נהרו לבית מדרשו לשמוע אותו שר את הזמירות במהלך הסעודה. לפני החוג המצומצם שלו היה משפיע את אמרותיו השנונות בביאור המקראות גם בסעודת שחרית של שבת. אמרות אלו עוצבו לפי שיטת העולם החסידית באופן המותאם למאורעות הזמן, באומרו כי "אין התורה סתם סיפורי מעשיות חלילה והקריאה מעוררת ומעורבת עם הזמן".
שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בראש השנה תרצ"ט (1938) אמר בבכי לחסידיו הקרובים בחדרו לפני תקיעת השופר כי "גמרנו את שנת השישים לימי חיינו, ובכן יצאנו מכלל כרת ר"ל לפי דעת המקובלים, ומטעם זה היינו צריכים להרגיש בעצמנו איזה רגש של שמחה, אולם אהה מרגישים אנו ההיפך מזה, מין צער ויגון נורא ומועקה כבדה בלב… רואים אנחנו עננים כבדים מעל ראשי אחינו בני ישראל, מתקרבת והולכת חשכת צלמוות בעולם, ואנו איננו יודעים ואיננו מבינים את פשר הדבר. האם כל כך חטאנו חס ושלום? האם עברנו על רצונו של מקום? איננו מרגישים את זה… האם שבענו מתענוגי עולם הזה? לא מינה ולא מקצתה… ובכן יהודים יקרים בקשו עלי רחמים, התפללו בעדי ובעדכם, הרעישו שחקים ובלבד שנזכה לחיים… 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים' – פשוטו כמשמעו!". דברים אלו עשו על חסידיו רושם עז, והיו לשיחת היום במשך כל השנה. כשפרצה המלחמה, בי"ז באלול תרצ"ט (1939) ובאו אליו החסידים לשמוע דברי עידוד, אמר להם: "עוד מאשתקד תלויה ועומדת מעל ראשינו גזירה קשה ונוראה, אולם תודות לתפילותיהם של הצדיקים נדחתה הגזירה מיום אל יום ומחודש לחודש כמעט עד יומו האחרון של השנה… יותר מזה לא יכלו… אולם שערי דמעות לא נשלבות, נתעורר איפוא ונתפלל לה' יתברך שנזכה לחיים".
כשנכנסו הגרמנים לוורשה התייעצו אתו אברכים צעירים האם עליהם לברוח לצד הרוסי, שם יאלצו לחלל שבתות ולאכול טריפות. הרבי התיר להם זאת, משום פיקוח נפש, אך הרבי עצמו בחר להישאר בוורשה עם משפחתו וחסידיו ואמר "אנחנו לא יכולים לברוח… אנחנו מוכרחים להישאר כאן וטעמי ונימוקי עמי".
בשנת ת"ש שינה את דרכי עבודתו: הוא התפלל במהירות ולא ניגש לפני התיבה. לבנו, הרב שמואל יצחק, שמילא את מקומו כשליח הציבור הורה לקצר בתפילתו ולהשמיט פיוטים מהתפילה, שכן, כדברי רש"י, "לא עת להאריך בתפילה בשעה שבני ישראל נתונים בצרה".
הרבי גורש לגטו וורשה עם כל משפחתו. בזה אחר זה נשלחו בני משפחתו להשמדה. תחילה נלקחה אשתו הרבנית חיה אלטה לתאי הגזים בטרבלינקה. אחריה נלקחו בנם הרב שמואל יצחק ומשפחתו, חתנם הרב בנציון סוקולובר, חתנם הרב אלימלך ליפשיץ ומשפחתו, צעיר בניו ר' פנחס אליהו, ואחר כך שאר ילדיו. כולם נספו בטרבלינקה. הי"ד. האדמו"ר עצמו שובץ לעבודה בבית החרושת, יחד עם אדמו"רים ורבנים נוספים ובהם רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפייסצ'נה, שם עבד, עד שנשלח לטרבלינקה בקיץ תש"ב ושם נרצח, בהיותו בן ששים ושלוש. הי"ד.
גם אחיו הצעיר, רבי נפתלי יעקב טויב, הצדיק מנובידבור, שישב גם הוא בוורשה, נרצח בטרבלינקה.
מחותנו של רבי חיים ירחמיאל, רבי יהודה זונדל הי"ד מחעלם, היה משושלת בעלז ונהרג עם כל משפחתו בשואה.
תורותיו ומאמריו הרבים שנכתבו על ידי חסידיו בעודו בחיים, וגם כתביו ורשימותיו, נכחדו בימי השואה. כן אבדו רוב ניגוניו, ורק מעט מזעיר השתמר בפי מעריציו שנמלטו ונצלו.
עותק ההזמנה ששלח במשנת תרפ"ח (1928) לנישואי בתו, נמצאת באתר בית המכירות מיה קולקשיין.