האם מותר לסייע בהכנסת כלה שאינם שומרי תורה ומצוות? / רבי נחום וויידינפלד זצוק”ל
כבוד הרב הגדול החריף ובקי מעוז ומגדול כבוד שם תורתו מורנו ורבנו הרב יעקב ליפפא נרו יאיר אב בית דין קהילת זשארוב.
הגיענו יקרתו במועדו והנני לתשובתו, על דבר השאלה אם מותר לסייע בצדקה על הכנסת כלה היכי שיודעים שהזוג לא יתנהגו בטהרת ישראל, דאפשר שיש בזה משום “לפני עיור” כהא דאורח חיים קס”ג לעניין נטילת ידים, וקס”ט לעניין ברכה ובפרי מגדים אשל אברהם סעיף קטן ה דלא שייך למימר עשה דצדקה דוחה לא תעשה דלפני עיור, דהוי מצווה הבאה בעבירה והאריך בטוב טעם.
הנה עד שבא לשאול על נתינת צדקה שאין הסיוע לדבר עבירה, נראה דישאל יותר אם מותר לסדר להם קידושין. וכבר נשאל באמת בשו”ת “משיב דבר” אם מותר לשדך בזיווג כזה, והעלה דמותר מפני דרכי שלום במי שפרנסתו בכך (עיין שם בסימן ל”ב שהאריך). ועל פי זה בצדקה פשיטא הגם שמצינו מצווה הבאה בעבירה בצדקה עיין ריש שבת “פשט העני” שכתב הרע”ב דקיימא לן דמצווה הבאה בעבירה אסורה, אבל התם שאני דבצדקה גופא שמושיט נעשה העבירה, מה שאין כן בזה הרי מבואר בשלחן ערוך (יורה דעה סי’ רנ”א) דאפילו במומר לתיאבון אין איסור להחיותו ואין לנו לחוש שיקנה מזה דבר איסור. ובגיטין (סא,א) במתניתין ד”משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה”, ובתוס’ שם דאפילו היכי דליכא למתלי בהיתר. ובשו”ת כתב סופר יורה דעה סי’ פ”ג דמה שהותר רק מפני דרכי שלום, משום דנפה וכברה הוי סיוע שיש בה ממש לאכילה שאי אפשר בלאו הכי זולת זה ליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה, כיון שאין הסיוע בשעת עבירה.
וכבר הביא גם כבוד תורתו הרמה ממגן אברהם (קס”ט) מה שכתב הב”ח לגבי ברכה דבשעת שנותן ליכא עבירה ליכא “לפני עיור”. ובמהר”ם שי”ק הקשה מעבודה-זרה (דף כ”ב), וכתבתי במקום אחר ליישב זה. ואם כן כל שכן בנתינת צדקה, דבמעות עצמו לא עביד איסור. וכהאי גוונא בסנהדרין (מח,א) בטווי לאריג לכולי עלמא הזמנה לאו מלתא הוא. ואף דהתוספות בתירוץ השני חידשו דמעות עדיפי מטווי לאריג, עיין מגן אברהם (סי’ קנ”ג סעיף קטן ה) בשיטת הרמ”ך כתירוץ הראשון שבתוספות דלא עדיף מטווי לאריג, וגם לתירוץ השני הרי כתבו דעדיף משום דחזו למקני בהו כל מילי. אם כן אדרבה, הכא למעליותא דאיכא למתלי בהתירא. ובעבודה-זרה (ו,א) דאיבעיא להו אי משום הרווחה, או דילמא משום “לפני עיור”. ובתוספות שהקשה, תינח מכר אבל מקח מאי לפני עיור איכא, ותירץ שמא יש לומר דממציא לו מעות לקנות צרכי עכו”ם, דמפורש דאפילו במעות איכא “לפני עיור”. אבל התם לפני אידיהן ידוע שמוציא המעות לצורך עכו”ם, מה שאין כן בכהאי גוונא הרי אין קונים במעות שום דבר איסור, רק שמסייע לצרכי נישואין שאפשר לבוא לגרמת עבירה, בוודאי דליכא משום “לפני עיור” או מסייע ידי עוברי עבירה.
גם מה שכתב כבוד תורתו הרמה מסתבר דכיון דחשוד על איסור נדה, חשוד גם כן בלא קידושין, אם כן על ידי הנישואין ממעט באיסור ד”לא תהיה קדשה”. ויש לומר דכהי גוונא דאמר בעבודה-זרה ס”ד דרוצה בקיומו למעוטי תפלה שפיר דמי. ומה שאמרו במתניתין פרק ג’ דדמאי בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן, דפליגא במחלוקת הראשונים אם האנשים נכנסו לערבות בעד הנשים, הנה בירושלמי שם הרי אומר דפליגי בדרבן שמעון בן גמליאל פרק ה’ דמעשר אי אמרינן “הלעטהו לרשע”. ועיין שו”ת חות יאיר (סי’ קמ”ב). יתר דברי פלפולו הוטבו בעיני ואין הזמן גורם להאריך, ואם ימצא התשובה טובה בעיניו נא לספחה ל”משכנות יעקב” ויאבה להמציאו אלי.
(משכנות יעקב, שנה א חוברת ג, אייר-תמוז, תרצ”ב, סי’ כט).
הגאון הרב נחום וידנפלד (תרל”ה-ת”ש, 1875-1939) מדומברובה שבגליציה, מחבר שו”ת “חזון נחום”, מגדולי הפוסקים בגליציה ופולין בתקופתו. בנו השני של הגאון רבי יעקב ווידנפלד, רבה של הרמילוב מחבר שו”ת “כוכב מיעקב”. נודע כצדיק וגאון המקושר בכל לב ונפש לרבו, האדמו”ר רבי יחזקאל משינייווא, בנו של ה”דברי חיים” מצאנז. עוד בילדותו התפרסם כעילוי והתכתב עם גדולי דורו. הוסמך להוראה בגיל עשרים על ידי רבי יצחק שמלקיש מלבוב מחבר ספר “בית יצחק”, לאחר שבחן אותו בכל מקצועות התורה במשך שלשה ימים רצופים.
בהיותו בן 21 מילא מקום סבו, הגאון רבי שבתי רפפורט, כרבה של דומברובה. נודע כאחד מגדולי הרבנים, היה מגדולי המשיבים בדורו בעיקר בענייני עגונות, וחידש חידושים בכל מקצועות התורה. בשנת תרס”ז [1907] נשלח על ידי גדולי רבני גליציה לבקר בירושלים ולפקח על הענייני הכספיים של כולל גליציה, שהתגלו בהם אי סדרים. במהלך בקורו בארץ ישראל השכין שלום בכולל, ופלפל בחידושי תורה עם גאוני ארץ ישראל, ובהם הגאון הרידב”ז מצפת, שביקשו להגיה את ספרו “בית רידב”ז” על ענייני שביעית.
בנו הגדול יעקב נפטר בשנת תר”צ (1930). בשנת תרצ”ט (1939) הוציא לאור את ספרו שו”ת “חזון נחום” חלק א’ (אורח חיים ויורה דעה, מהדורא קמא), אך רוב עותקי הספר הושמדו על ידי הנאצים בבית הדפוס. כן אבדו בשואה כתבי ידו רבות נוספים ממנו, ובהם מהדורא תנינא של שו”ת אורח חיים ויורה דעה, שו”ת אבן העזר עם תשובות רבות בנושא עגונות, שו”ת חושן משפט, הגהות על התלמוד בבלי והתלמוד ירושלמי, מאות מדרשותיו לשבתות וחגים וספר גדול בענייני אגדה.
עם פלישת הגרמנים לפולין, נמלט לכיוון הגבול הסובייטי אך נלכד שם בידי הגרמנים. כשמצאו תפילין בתרמילו, השליכו אותם לארץ. רבי נחום הרים את התפילין ונישקם. הגרמנים השליכו שוב את התפילין ואיימו שיהרגו אותו אם ירים אותם שוב. חילול קדושת התפילין לא נתן לו מנוח, ובהגיעו לעיירה שינובה, קיבל דום לב ונפטר בד’ בכסלו ת”ש. אלמנתו הרבנית טובה וכל צאצאיו הרבים, בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו, נכדיו ונכדותיו, נספו בשואה. הי”ד.
לאחר השואה יצאו לאור מהדורות נוספות של שו”ת “חזון נחום” בתוספת עוד מתשובותיו של הרב נחום.
אחיו הגדול רבי יצחק, היה ממלא מקום אביו ברבנות הרמילוב. אחיו הצעיר רבי דב בריש, ה”גאון מטשיבין”, כתב בהקדמתו לשו”ת “חזון נחום” (ניו יורק, תשי”א) “מה מאד דאבה עלי נפשי ובמסתרים תבעה בידעי את רוב גדלו של אחי זצ”ל שלא הניח מקצוע בתורה וחידש בו חידושים נפלאים… וכל חידושיו נאבדו ע”י הנאצים ימ”ש עם כל בני ביתו היקרים הי”ד. ע”כ רעיוני יסרוני שלא תשתכח ח”ו תורתו של האדם הדגול הזה”.
מספר הצפיות במאמר: 146
