אפילו שהצרה קרובה לו מאוד, אל ייפול רוחו, אלא יתחזק בתקווה ובביטחון שישועת ד’ קרובה לבוא / הרב יצחק קאט זצוק”ל
“אפילו חרב חדה מנחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים” (ברכות י,א). לא פעם נדחק האדם למצב חמור הגורם לו רפיון ידים וייאוש, כגון החולה השוכב על ערש דווי ומתפתל בייסורים, וחושב שהנה קרוב יום המיתה ר”ל, או כאשר נודע לאנשי עיר, שהעיר הסמוכה להם כבר נבבשה על ידי האויב, והם מתמלאים פחד ודאגה שמא יגיע אליהם הצר הצורר. על מצבים אלה מלמדים אותנו חז”ל הקדושים שאסור לו לאדם ליפול ברוחו ואסור לו להתייאש, גם בשעה שנמצא במצב של סכנה ממשית. ולא רק כשהשונא נמצא קרוב לו, ולא רק כשהשונא כבר תפס אותו, אלא אף שהוא כבר הפילו והוציא את חרבו, שם את החרב על צווארו כדי לשחוט אותו, בכל זאת אל ימנע עצמו מן הרחמים. ועליו לדעת, אף ברגעים איומים אלה, כשתנועת יד קלה של האויב תמית אותו, כי הכל בידי שמים ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזיו עליו מלמעלה, וכל צער או יסורים לא בכדי הם באים אלא בהשגחה פרטית ומדויקת כחוט השערה ממש. וברגעים אלה אל יחשוב שהחרב תחתוך את צווארו ללא ספק, אין הדבר כן, יתכן והגזירה היא: עד כאן ותו לא. כלומר נגזר עליו לעבור פחד מות, שהחרב תהיה מונחת על צווארו, אבל לא תשחט, כי ישועת ד’ כהרף עין.
אין לר חרב חדה יותר מדברי הנביא ישעיה שאמר לו לחזקיהו המלך: “כה אמר ד’ צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה”, וכבר נגזרה עליך גזירה. ופירש רש”י שתמות (עיין שם בברכות דף י). ובכל זאת ענה לו חזקיהו בתקיפות: כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה וכו’. (עיין שם פירוש רש”י). והרי דברי הנביא גזירה הם, גזירה מן השמים, אבל חזקיהו היה בטוח שהגזירה הייתה רק שיאמר לו דברים מפחידים אלו, ואין לו אלא לבקש רחמים, להרבות בתפלה ואז תבוטל הגזירה.
ואפשר להמחיש זאת בציור: בבתי החרושת הגדולים ישנן מכונות חיתוך ולהן סכינים ענקיים או מספרים וכדומה, וכאשר לוחצים על כפתור, הסכינים מתרוממים ואחר כך יורדים בדייקנות נפלאה כדי לחתוך את הסחורה. ומי שמסתכל מן הצד ואינו יודע פשר המכונה, בוודאי נבהל לראות, כיצד הסכין האימתנית הזאת מתרוממת לאט לאט ואחר כך מתחילה לרדת לאט לאט וכל מה שתיגע בו יחתך מיד לחתיכות קטנות. וכל שכן שירא מאד לקרב את ידו למקום החתך. אבל מי שמכיר את עבודת המכונה, יודע שהיא פועלת לא בעצמה, אלא לפי ויסות מתוחכם, ואין לה אפשרות לעבור את הגבול שנקבע לה אף כחוט השערה. ולכן האדם העובד על מכונה זו, יודע שהוא רשאי להחזיק את ידו סמוך למקום החתך ולא יארע לו מאומה.
כן הדבר באיש הבטחון. מי שיש לו אמונה בלתי מעורערת שהכל מן השמים, ברור לו שאין לך תנועה לה שבקלות בכל ענייני העולם שתיעשה ללא גזירתו יתברך שמו, וכל מה שלא נגזר לא יבוא. ולמה יפחד פחד שווא להקיש תנועה זו לתנועה אחרת שתבוא אחריה? ואפילו שהצרה קרובה לו מאוד ולופתת אותו ממש, אל ייפול רוחו, כי אין שניה זו דומה לחברתה, כמבואר, אלא יתחזק בתקווה ובביטחון שישועת ד’ קרובה לבוא.
(דבריהם זכרונם, א, ירושלים תש”ך)
הרב [שמואל] יצחק קאט נולד בעיר דרוגוצין בפולין. בצעירותו החל ללמוד בישיבת “בית יוסף” המרכזית הנוברדקואית בביאליסטוק, שם התבלט “יצחק דרגצינר”, למרות גילו הצעיר, כבחור בעל שכל חריף, כישרון ציורי ויכולת הסברה מעמיקה, המתמסר כולו ללימוד התורה והמוסר, והיה לאחד מהאריות שבחבורה. במשך תקופה ארוכה עמד בלחצים מצד בני קרוביו ומכריו שביקשו שיעזוב את הישיבה כדי לסייע בפרנסת משפחתו הענייה.
בשנת תרצ”ט (1939) שלח ראש הישיבה, הרב אברהם יפה’ן קבוצה של בחורים, ובהם הרב יצחק קאט, לייסד ישיבה בעיר קולומיי. הרב יצחק סייע לביסוס ישיבה החדשה באמצעות כישורנו הארגוני ודרשותיו. הוא היה “ראש וועד” שהדריך בחורים צעירים, מתלמידי הישיבה שמוצאם בפולין, לתיקון המידות. פעם שאל את התלמידים הצעירים איזו מדה יקרה אפשר ללמוד מדרכי הסבא מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורוביץ. אחד התלמידים אמר “הכרת הבורא”. על כך ענה הרב יצחק: “נכון הכרת הבורא היא עבודה ומדה נכבדה מאוד, אולם גדולה מזו היא העבודה של מדת הכרת עצמו”.
בתחילת מלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את ביאליסטוק, בניגוד להסכם מולוטוב-ריבנטרופ, הפחד מהגרמנים היה גדול, הגרמנים עזבו לפני יום הכיפורים ת”ש והצבא האדום נכנס במקומם. ראש הישיבה ורוב התלמידים הצליחו לברוח ברכבת לעיר ווילנה. המשגיח הרב ישראל מובשוביץ נשאר בתחילה בביאליסטוק עם כמאתים תלמידים. בחורף ת”ש הצליח בחור מוכשר במשימה קשה ונועזת של הברחת המשגיח ומשפחתו לווילנה. ישיבת “בית יוסף” מביאליסטוק התאחסנה בווילנה בבית המדרש של “הגשר הירוק”, ברחוב ווילנה, ליד הנהר, עד שהשלטונות הליטאיים דרשו מהפליטים לעזוב את ווילנה ולנדוד הרחק לעומק המדינה. בעקבות כך עברה הישיבה מווילנה וקבעה את מושבה בעיירה העתיקה בירזש, בליטא הסמוכה לגבול הלטבי.
בשבועות ת”ש (1940) נכנסו כוחות הכיבוש הרוסי לליטא, והיה צפוי שיסגרו את הישיבה ויגרשו את הרבנים והתלמידים לארץ גזירה. ראש הישיבה וחלק מהתלמידים, החזיקו רישיונות כניסה לארה”ב וקיבלו היתר הגירה מרוסיה. עם הגיעם לארה”ב, יסדו בברוקלין, בשנת תש”א, את ישיבת “בית יוסף”. תלמידים רבים שהחזיקו ויזות-מעבר ליפן, קיבלו רישיונות יציאה מרוסיה. אך תלמידים שהחזיקו רישיונות כניסה לקיראסאו, שקיבלו ממדינת שוודיה, התבקשו על ידי הרוסים לקבל את הנתינות הרוסית. משסירבו, רשמו אותם הרוסים כשונאי המדינה והמשטר. בשבת פרשת “בהעלותך” תש”א (1941), עצרו החלו חיילי הנ.ק.וו.ד. במעצרם של אותם בחורי הישיבה. הם הועלו לרכבת אסירים שהסיעה אותם למחנות עובדי עבודת-פרך בסיביר, לריצוי עונש של עשרים שנה. בין האסורים היה גם המשגיח ר’ ישראל מובשוביץ. האסירים לא הורשו לצאת מהקרונות במשך המסע, שארך שלשה שבועות. במהלך מסעם נודע להם שהגרמנים פתחו במתקפה נגד הרוסים. לבסוף עצרה הרכבת בתחנת רישוטא, שבאיזור קראסניאסק. התלמידים אולצו לעבוד ביערות במשך היום, ובלילות היו לומדים בסתר את הדף היומי של הגמרא. בשעת העבודה נהגו לחזור בעל פה על הסוגיות שלמדו בלילה, ולהתחזק בביטחון ותקווה. חלק גדול מהתלמידים היו במירקה שבאסיה התיכונה, וחלקם נשלח לצפון סיביר, מצפון לעיר טומסק.
בספר “יסור יסרני” (בני ברק תשס”ז), עמ’ 453, כתב הרב יצחק אלחנן גיברלטר כי ” למעשה המשלוחים לסיביר היו הצלת חיים ונס עצום משמים. חלק גדול מהמגורשים החזיקו מעמד בכפור האיום בסיביר, ללא ביגוד מתאים וללא תזונה מספיקה. הרעב היה נחלתם ואף המחלות לא פסחו עליהם. אך בכל זאת הם ניצלו מכל העינויים של הנאצים. בסיביר לא רצחו אותם כמו בליטא. הם לא נשלחו לקרמטוריום או לעבודות הקשות בגטאות ובמחנות. הם לא הרגישו כל העת שהמוות אורב להם בכל פינה. המשלוח מליטא לסיביר מנה כעשרת אלפים יהודים מלבד הליטאים. לא עלה על הדעת, שבעוד מספר ימים תפרוץ המלחמה הנוראה. לו ידענו זאת היינו רצים ברגלנו לסיביר”.
סמוך לאלול תש”א נחתם הסכם בין ראשי הממשלה הגולה של פולין ובין השלטון הרוסי, על פי דרישת הממשלה הבריטית, ובו הסכימו הרוסים שכל אזרחי פולין שהוגלו לסיביר ע”י הנ.ק.וו.ד. יפסיקו את עבודת הפרך ויורשו לגור באחד מערי סיביר. לאחר המלחמה הורשו בעלי האזרחות הפולנית להגר מרוסיה לפולין. בין החוזרים לפולין לאחר המלחמה היו גם תלמידים הישיבות, אזרחי פולין, ששרדו את הסבל המעצר, הקור, הרעב והמחלות ונשארו בחיים עד לשנת תש”ו, עם חזרתם החלו בהקמת ישיבות “בית יוסף” בלודז’ ובצלסהיים.
מנהלי הישיבה, הרב ניסן פוטאשינסקי והרב ניסן צלניקר (בוברויסקר), יחד עם התלמידים שנשארו בעיירה בבירזש, הוצאו להורג בקיץ תש”א (1941). הי”ד.
הרב יצחק קאט היה בקבוצה שנתפסה ונשלחה למאסר במחנה עבודה בסיביר. הוא המשיך שם בדאגתו לאחרים, ואף שהיה חולה ותשוש וסבל מקור ומחרפת רעב, הוא חילק מלחמו הדל לזקנים ולחולים, חטב עבורם עצים והביא להם מים לשתייה ולרחיצה. גם בשעות מצוקה קשה פעל במסירות נפש לקיום מצוות: הוא שמר את פרוסת הלחם שקיבל במנה היומית על מנת לקיים משנה לחם בשבת. הוא יצר חנוכיה מחימר. הוא חסך את מעט טיפות הנפט שהצליח להשיג, על מנת לקיום מצוות נר חנוכה. הוא הצליח למצוא מצות לפסח ובמסירות נפש ממשית, התעסק בגמילות חסד של אמת.
בתקופת מאסרו חלק חדר עם יהודי שעישן בשבת וסירב לבקשתו של הרב להפסיק. לבסוף הוסכם ביניהם כי הרב ימסור לו את מנת האוכל שלו בתמורה לכך שיפסיק את העישון בשבת.
גם בעת צרה וצוקה לא נפל ברוחו ולא מנע עצמו מן הרחמים. הוא היה חוזר ומודה לה’ יתברך בשמחה על החסדים הגדולים שעושה עמו בכל יום ובכל שעה, ועל ההשגחה הפרטית שאפשרה לו להמשיך ולקיים מצוות במחנה.
הרב יצחק חלה ונפטר במהלך מאסרו במחנה העבודה.
מצד בני קרוביו ומכריו שביקשו שיעזוב את הישיבה כדי לסייע בפרנסת משפחתו הענייה.
בשנת תרצ”ט (1939) שלח ראש הישיבה, הרב אברהם יפה’ן קבוצה של בחורים, ובהם הרב יצחק קאט, לייסד ישיבה בעיר קולומיי. הרב יצחק סייע לביסוס ישיבה החדשה באמצעות כישורנו הארגוני ודרשותיו. הוא היה “ראש וועד” שהדריך בחורים צעירים, מתלמידי הישיבה שמוצאם בפולין, לתיקון המידות. פעם שאל את התלמידים הצעירים איזו מדה יקרה אפשר ללמוד מדרכי הסבא מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורוביץ. אחד התלמידים אמר “הכרת הבורא”. על כך ענה הרב יצחק: “נכון הכרת הבורא היא עבודה ומדה נכבדה מאוד, אולם גדולה מזו היא העבודה של מדת הכרת עצמו”.
בתחילת מלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את ביאליסטוק, בניגוד להסכם מולוטוב-ריבנטרופ,הפחד מהגרמנים היה גדול, והם עזבו לפני יום הכיפורים ת”ש, והצבא האדום נכנס במקומם. ראש הישיבה ורוב התלמידים הצליחו לברוח ברכבת לעיר ווילנה. המשגיח הרב ישראל מובשוביץ נשאר בתחילה בביאליסטוק עם כמאתים תלמידים. בחורף ת”ש הצליח בחור מוכשר במשימה קשה ונועזת של הברחת המשגיח ומשפחתו לווילנה. בהמשך עבר המשגיח עם בני הישיבה לעיר בירז’ שבליטא.
ממשלת שוודיה העניקה רשיונות כניסה לקיראסאו לבחורי שישיבה שהיו נתיני פולין. אך הרוסים סירבו לאפשר את יציאתם והציעו להם לקבל את הנתינות הרוסית. משסירבו, רשמו אותם הרוסים ברשימת שונאי המשטר הרוסי. בשבת פרשת “בהעלותך” תש”א (1941), עצרו החלו חיילי הנ.ק.וו.ד. במעצרם של הרב ישראל ובחורי הישיבה, והעלתם לרכבת שהובילה אותם סיביר. האסירים לא הורשו לצאת מהקרונות במשך המסע, שארך שלשה שבועות. במהלך מסעם נודע להם שהגרמנים פתחו במתקפה נגד הרוסים. לבסוף עצרה הרכבת בתחנת רישוטא, שבאיזור קראסניאסק.
חלק גדול מבני הישיבה של ביאליסטוק הצליחו להתחבא מעיני בלשי הנ.ק.וו.ד. ולהתחמק ממאסר. הנשארים ביכו את חבריהם המסכנים שהובלו למעצר וגורשו לסיביר. לאחר כשבוע, כבר לא היו הבוכים בין החיים.
גם הרב יצחק קאט נתפס ונשלח למאסר במחנה עבודה בסיביר. הוא המשיך שם בדאגתו לאחרים, ואף שהיה חולה ותשוש וסבל מקור ומחרפת רעב, הוא חילק מלחמו הדל לזקנים ולחולים, חטב עבורם עצים והביא להם מים לשתייה ולרחיצה. גם בשעות מצוקה קשה פעל במסירות נפש לקיום מצוות: הוא שמר את פרוסת הלחם שקיבל במנה היומית על מנת לקיים משנה לחם בשבת. הוא יצר חנוכיה מחימר. הוא חסך את מעט טיפות הנפט שהצליח להשיג, על מנת לקיום מצוות נר חנוכה. הוא הצליח למצוא מצות לפסח ובמסירות נפש ממשית, התעסק בגמילות חסד של אמת.
בתקופת מאסרו חלק חדר עם יהודי שעישן בשבת וסירב לבקשתו של הרב להפסיק. לבסוף הוסכם ביניהם כי הרב ימסור לו את מנת האוכל שלו בתמורה לכך שיפסיק את העישון בשבת. גם בעת צרה וצוקה לא נפל ברוחו ולא מנע עצמו מן הרחמים. הוא היה חוזר ומודה לה’ יתברך בשמחה על החסדים הגדולים שעושה עמו בכל יום ובכל שעה, ועל ההשגחה הפרטית שאפשרה לו להמשיך ולקיים מצוות במחנה.
הרב יצחק חלה ונפטר במהלך מאסרו במחנה העבודה. הי”ד.
מספר הצפיות במאמר: 56
