הייחס המעשי הנכון ללימודים כלליים בארץ ישראל בתקופתנו / הרב יוסף צבי קרלבך הי”ד
מאהבת הקיצור, הבאתי להלן רק מקטעים מאמצע מאמר חשוב זה, מאת הרב ד”ר יוסף צבי קרליבך הי”ד, שהתפרסם בספר “מכתבים מירושלים” (עמ’ 96-99). הדברים במקורם, ארוכים ומפורטים יותר, ומומלץ לכל המעוניין לגשת למקור ולראות את הדברים בשלמותם.
היחס בין החינוך הדתי לחינוך הכללי השתנה מאז המאה החולפת. תחילה סונוורו היהודים שהיו רחוקים מן התרבות הכללית, על ידי האור הזר, החדש והשופע שזרח עליהם לפתע בתקופת האמאניציפציה. ברם, כעבור זמן מה העמידו את ההשכלה הכללית במקום הראוי לה לצד התורה. בית הספר הכללי לא היה עוד בבחינת “הגולל הסותם על קבר הדת”, והדת לא היתה המתחרה הקנאית של המדעים הכללים. על ידי כך חדל למעשה הנימוק ל”איסור” [של לימוד מקצועות כלליים בבית ספר] להוות גורם משכנע.
כמו כן התערער היסוד השני להתנגדות רבנים לבתי הספר , והוא מתייחס להתפתחות שחלה כאן בשנים האחרונות. תהיה זו כמעט איוולת לטעון היום, שכל התושבים היהודים בירושלים חיים למען לימוד תורה וקיום מצוות בלבד. המטייל בירושלים ברחובות ירושלים ובסמטאותיה, וסופר את החנויות, את הדוכנים, את בתי המלאכה, את האולפנים, את בתי החרושת, את בתי המרקחת ואת הבנקים המעידים על פעילות ויצירה בששת ימי החול, ידע להעריך את מספרם הרב של נוטשי סיסמת רבי נהוראי: “מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה” (קידושין פב,א). דומני שאפילו אחד מתוך חמישה מיהודי ירושלים אינו רואה את מקצועו בלימוד תורה. על פי רוב אלה הזקנים ההופכים את ימי החול לשבתות, והדוחים כל עיסוק במלאכת העולם הזה מפני ספר תהלים ודף גמרא; קשישים אלו הגיעו לגבורות ומבקשים לסיים את חייהם בשלוות קודש ולא במירוץ אחר מלחמת הקיום. ולעומתם הצעירים, שסיימו זה עתה את מסלול לימודיהם בבתי המדרש או במוסדות החינוך, שואלים את עצמם את השאלה הרצינית, כמו כל אחד מאתנו: מניין אשיג לחם לפרנסתי ולפרנסת אנשי ביתי?
גם בארץ ישראל למדו להבין שכדור הארץ מסתובב ואינו עומד במקומו. הארץ התעוררה מבדידותה המרוחקת ומן השלווה המתבוננת שלה, ונסחפה בזרם המאבק על אמצעי הקיום. מרצון או שלא מרצון למדו גם כאן על כוחה השליט של המציאות, שאין בנמצא חומה סינית המגינה על החיים בארץ הקודש וכי אין שולטים כאן חוקים שונים מחוקי העולם. כבר האמורא אביי ניבא שחלק הארי של האנושות לא יצליח לעולם להתקיים מלימוד התורה בלבד. איני יכול לא לצטט את הפרק הנפלא במסכת ברכות (לה,ב) במלואו:
“תנו רבנן: ‘ואספת דגנך’ מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך”, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ‘ואספת דגנך’, נהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר’ ישמעאל. רבי שמעון בר יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום -מלאכתן נעשית ע”י אחרים, שנאמר: ‘ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו’, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע”י עצמן, שנאמר: ‘ואספת דגנך’… אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן”.
רבי שמעון בר יוחאי מחולל נצחונות עד עצם היום הזה. עקרונותיו נשמרים עד ימינו ונשארים בעלי תוקף. במירון, מקום קבורתו המפורסם, במרחק רכיבה של שעה וחצי בערך מצפת, התיישב עתה מניין תלמידי ישיבה על מנת “ללמוד” באתר קדוש זה. ערבים מביאים להם מידי יום ביומו מזון מן העיר. שם יושבים האברכים משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות ללא הפרעה, רכונים על הכרכים עבי הכרס של התלמוד. כפעם בפעם יגיע לשם מבקר המבקש להתפלל ולשטוח את תפילתו החרישית ליד הקבר. רק פעם אחת בשנה, בל”ג בעומר, באים אלפים מצפת ומסביבותיה לחגוג את יום פטירת רבם הדגול, בשמחה ובכבוד, ושוב ישוב השקט אל כנו. מכל האירועים המתרחשים בעולם הגדול, לא נשמע ולא נודע דבר במירון. תושביה מתהלכים ברחובות פומבדיתא ונהרדעא ומשוחחים עם רב אשי ורבינא. המבקר בצפת צופה בגעגועים אל עבר הכיפה הלבנה מעל קבר האיש הקדוש. הידיעה שהודות לתרומתו שלו יושבים שם אברכים השקועים בדברי רבי שמעון בר יוחאי, מרגיעה אותו. קשה לחשוב על כבוד גדול יותר לזכרו.
עם זאת, רק כאשר קבוצת נבחרים קטנה מתייחדת במקום ובודד ושקט, הצדק הוא אכן עם רבי שמעון בר יוחאי. אך כאשר גדל מספרם – עקרונותיו אינם בני ביצוע. העובדה הפשוטה שיושבים עכשיו בין שלושים לארבעים אלף יהודים בירושלים, מדברת בעד עצמה. פשוט לא ייתכן למצוא קבוצה של שלושים אלף אנשים בעלי נכונות כה רבה לוויתורים, בעלי שלוות נפש כה עמוקה, ודחף מועט כל כך לעבודה, כדי להשתקע בעולם הרוח, רחוקים מכל העסקים ומוכנים ומזומנים להתקיים בצנעא מתרומות הזולת המספקות להם לצורכי החיים הנחוצים ביותר.
בקרב מספר כה גדול של בני אדם לא יהי רבים המסוגלים ומוכשרים ללימוד מעמיק דיו, כדי להרגיש את הסיפוק ושביעות הרצון מעיסוק בלימוד התורה בלבד. ובנוסף לכך, ה”חלוקה” פיגרה אחר הגידול שחל במספר הזקוקים לפרנסה. החלק המגיע לכל אחד מצטמצם יותר ויותר, ועקב מצוקת הקיום גדל, מאונס או מרצון, מספר התרים אחר אפשרויות פרנסה, במסחר ובמלאכה. אפילו לוא היתה ארץ ישראל נשארת מוגנת כמו בעבר מפני כל השפעה מבחוץ, השינויי החברתי צריך היה שיתחולל מבפנים; דהיינו, תמיד תישמר החלוקה בין זבולון לבין יששכר, בין החלק האחד העוסק בפרנסה לבין החלק השני העוסק בלימוד. והראיה – הרעיון הראשון להקמת יישוב והביצוע של ייסוד פתח תקווה, לפני עשרים ותשע שנים, מקורו בירושלים עצמה…
דומני שאין להצטער על השינוי שחל במבנה הכלכלי. אדרבה, עלינו לברך על כך. לפי ניסיוני, כבוד היהודי האמיתי וגבורת בני ישראל הממשית לא צמחו על יסודות הישוב הישן. באווירה כזאת איש אינו חש שהוא נמצא בירושלים, עיר הקודש, במלוא מובן המילה. יפי היהדות ותפארתה, כבוד התורה, לא התבטאו שם. כיצד פירש רש”י את פרק התלמוד שציטטנו? (ברכות לה,ב) הדבר קשור לעיסוק בדברי תורה “שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה”: “אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין קמח אין תורה!” (אבות ג,יז). לכך חייב להסכים כל אדם, שלא בא לדון על ארץ ישראל באופן ערטילאי, אלא מתכוון לקיים בעצמו ויחד עם בני ביתו את מצוות ישוב ארץ ישראל, האוהב את רעהו כמותו, ולא יטיל על הזולת דבר, שלדעתו ימיט אסון על עצמו ועל בני ביתו.
מספר הצפיות במאמר: 247
