ראיות לכך שאדם מישראל מל את בנו, החביב לו מכל, בטוב לב ובשמחה, רק על מנת לעשות את רצון בוראו / הרב ישראל ברודא הי"ד
איתא במדרש תנחומא ריש פרשת תצוה, וזה לשונו: ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול. כך שנו רבותינו קטן נימול לשמונה, מאי טעמא, כשם שנימול יצחק אבינו. ופלא מה שייך לכאן, וגם מאי ספיקא הלא זיל קרי בי רב הוא בפרשת תזריע 'ביום השמיני ימול' וכו'.
ונראה על פי דברי ספר הקדוש 'באר מים חיים' בפסוק 'וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים' וכו'. ומדקדק למה לא נאמר 'ביום השמיני'. וכתב, כי באמת אברהם אבינו עליו השלום בעת הוולד לו יצחק בנו, חפץ מיד לקיים מצות ה' למולו. אך לא היה יכול, כי המצוה היא דווקא ביום השמיני. אך בכח ומחשבה מל אותו כל אותן הימים עד יום השמיני, אז עשה בפועל המצווה. על כן נאמר 'בן שמונת ימים', כי מל אותו כל השמונה ימים, מחמת מחשבתו הטובה שהוא כמעשה. יעויין שם. ועל פי זה יש לומר כי זה גם כן ספקו של מדרש לכמה נימול – האם צריך לעשות כן כמו אברהם אבינו, או כפשוטו של קרא 'ביום השמיני'. ופשט, כך שנו רבותינו קטן נימול לשמונה דייקא, היינו כל השמונה ימים, על כן לא נקט 'בשמונה'. ומאי טעמא, כשם שנימול יצחק, שנאמר 'וימל אותו בן שמונת ימים', והוא כנ"ל שמל אותו כל השמונה ימים.
ובזה אתי שפיר מה שהעמידו ז"ל דבריהם בפרשה זו, כי בפרשה זו בא הציווי מאת ה' לעשות בגדי קודש לאהרן ולבניו. ואיתא במדרש מובא בילק"א ערך 'מילה', וזה לשונו: מפני מה כהן גדול משמש בשמונה בגדים, אלא כנגד מילה שהיא לשמונה ימים, שנאמר 'בריתי היתה' וכו'. והנה אם נאמר שמצות מילה היא דווקא ביום השמיני, אם כן למה נתנו השמונה בגדים של הכהן, שהם כולם מצוה כנגד שמונה ימי מילה, שרק יום אחד בהם הוא מצוה. אבל לפי מה שדרשו במדרש שבכל יום משמונת ימי מילה צריכים לקיים מצות המילה בכח, אם כן נכנסו כל השמונה ימים תחת סוג המצוה ושייך שפיר לתת כנגדם שמונה בגדים של הכהן.
במדרש תנחומא הנזכר מסיים המאמר, זה לשונו: אמר רבי שמעון בן יוחאי, בא וראה שאין חביב לאדם יותר מבנו והוא מל אותו, וכל כך למה, אמר רב נחמן ב"ש כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו, והוא מקבל באהבה. אמר רבי חנינא ולא עוד אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה וכו'. ויש לדקדק אמרו 'וכל כך למה', הלא היא מצוה מתרי"ג מצות ומחויב לעשות. ושאר דברי המדרש ואריכות לשונו צריך ביאור. ויש לומר על פי דברי הכתב סופר בפרשת משפטים בפסוק 'ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו אלקים ויאכלו וישתו', כי הרמב"ן פירש שאכלו סעודת מצוה על קבלת התורה. וצריך לברר למה היה לו לשלוח ידו בהם, הלא היטיבו לעשות. ומפרש על פי אמרם ז"ל שכפה עליהם ההר כגיגית, שלא רצו לקבל התורה. והנה מי שאנוס בדבר ועושה בעל כורחו, יכאב לבו ולא יערב לו לאכול ולשתות. וכן היו בני ישראל אז בקבלת התורה. אבל אצילי בני ישראל קבלו התורה בשמחה ובטוב לבם, והראו שמחתם בקבלת התורה על ידי אכילה ושתיה, [ולכן אמרו ז"ל כולי עלמא מודים בעצרת דבעינן 'לכם', להראות חדווה ושמחה בקבלת התורה]. והיינו 'ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו', לא היה צריך ה' לשלוח ידו לכפות עליהם ההר [להתרותם שאם לא יקבלוה שם תהיה קבורתכם], על כן 'ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו', כי בשמחה קבלו התורה. יעויין שם.
והנה טעם המילה אמרו הראשונים כדי להחליש את התאווה. יעויין שם. אך מובן ממילא שאיש ישראל צריך לעשות מצות מילה רק מטעם גזירת הבורא, ולא מטעם הנ"ל, כי אז אינו עושה אלא לטובת עצמו. והנה אם אירע לפעמים שאדם מביא את בנו לרופא מחמת איזו חולי, והרופא צריך לעשות איזה חתיכה בגוף של בנו, הגם שאביו מבין שהוא מוכרח לטובת בנו ורפואתו, בכל זאת לא יוכל לראות בעיניו מעשה החתיכה, כי נכמרו רחמיו ומעיו. ועל כן עיניו ישית לנטות בצד אחר שלא לראות. ובזה יבואר המדרש אמר רבי שמעון בן יוחאי, בא וראה שאין חביב לאדם יותר מבנו, והוא מל אותו, וכל כך למה, כי אפשר שאדם עושה זאת בשביל להתיש ולהחליש את התאווה, וממילא הוא רק על צד ההכרח ולא מצד גזירת הבורא, על כן אמר רבי נחמן בר שמואל לא כן הוא, אלא עושה דייקא כדי לעשות רצון בוראו, שהוא ציווה על כך. והראיה 'הוא רואה' דייקא בעיניו שבנו שופך דם ממילתו, וממילא מזה ראיה ואות שהוא מקבל באהבה ולא מצד ההכרח. ומוסיף רבי חנינא עוד ראיה ואמר, ולא עוד אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה סעודה של שמחה. ואם היה רק על צד ההכרח, לא היה עושה סעודה כנ"ל בספר כתב סופר. ועוד ראיה חזקה יותר מזה, שאם אין לו הוא הולך ולווה וממשכן עצמו לעשות שמחה, ואם כן הוי ראיה יותר חזקה על טוב לבו ועל עשותו בשמחה.
(אשי ישראל, א, עמו' נ-נא)
הרב ישראל ברודא (בראדי), נולד באונגוואר בתאריך 17.01.1866 לאביו, הרב שמואל, ולאימו פיגא לבית ליכטנשטיין.
הוא התגורר במיהלוביץ (מיהאלעוויץ – מיכאלובצ'ה, נפת קוסיק) שבצ'כוסלובקיה וכיהן שם כדיין ומורה צדק. במשך תקופה קצרה (סיון – תמוז, תרנ"ה) הוציא לאור את הירחון 'שערי ציון'. הוא חיבר את הספר 'אשי ישראל' (חלק א: מיהאלאוויץ תרפ"ט, חלק ב: על אבות 'בית תפלה', וואראנוב תרצ"ו), ובתוך ספרו שילב גם מחידושיו של בנו המנוח, ר' שמעון יהודה, ומחידושיו של הרב שמאול דוד פרידמן דומ"ץ בקהילת חוסט. בתחילת ספרו הביא את תולדות משפחתו. בהסכמות לספרו נכתב כי המחבר הוא רב גאון, חריף ובקי, צדיק, חסיד מפורסם וירא שמים, משלשלת היחס והמעלה.
בפתיחת הספר הזכיר המחבר את רעייתו מירל בת הרב אברהם שלמה גרינפלד, ואת ילדיהם:
- אסתר, ובעלה הרב בן ציון ב"ר שלום קאליש , שהיה סופר ומגיה נפלא, וילדיהם פיגא, שרה, חיה פראנא ורבקה מנציא.
- מלכה.
- הרב חיים צבי ברודא, ורעייתו פעליס, ובנם שמעון יחיאל.
- הרב יושע העשיל, ורעייתו אידל.
- הרב מאיר יעקב ברודא, ורעייתו גיטל.
- שאול הלל.
- שמואל.
- זיסל.
- רבקה.
- שינדל
- חנה בילא.
בנו הרב שמעון יהודה, היה אברך מופלג, נולד בשנת תרנ"א (1891) ונפטר בצעירותו בשנת תרע"ט (1919). הוא השאיר אחריו חידושים על התורה וחידושים על סוגיות בש"ס. על מנת להנציחו סידור וערך אביו את הכתבים והוציאם לאור בספר 'דובב שפתי ישנים' (מיהלוביץ, תרפ"ט).
הרב ישראל ברודא ורעייתו נספו בשואה.
שמו הובא ברשימת הנספים בקונטרס 'בית שלום', דף טו, ושמו מופיע ברשימת יהודי מיהלוביץ שגורשו למחוז לובלין בתאריך 07.05.1942.
בדפי עד שכתבו צאצאיו, נכתב כי הוא נרצח ביריות בגטו מזריץ' (מיינדזיז'ץ פודלאסקי), בראש השנה תש"ג (09.1942). גטו זה הוקם והוקף תיל באוגוסט-ספטמבר 1942, בשכונה בעיר העתיקה של מזריץ',