כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם / הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד

'ואהבת את ה' אלקיך' (דברים ל,ה) דרשו חז"ל (יומא פו,א) 'שיהא שם שמים מתאהב על ידך'. התנהגות האדם צריכה להיות שעל ידה יתגדל ויתקדש שמו יתברך, וכמו שמצינו במדרש רבה (דברים פרשה ג) מעשה בשמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאל מצאו תלמידיו אבן טובה תלוי לו בצוארו כו' אמר להם שמעון בן שטח, חזור לקחתי אבן טובה לא לקחתי. הלך והחזירה לאותו ישמעאלי. קרא עליו ישמעאל 'ברוך ה' אלקי שמעון בן שטח'. וזהו שיהא שם שמים מתאהב על ידך. ובפרט התלמיד חכם צריך להיות נזהר במעשיו ולעשות לפנים משורת הדין בנוגע לדבר שבין אדם לחברו, וכן מצינו בגמרא (בבא מציעא פג,א) ברבה בר בר חנה תברו ליה הני שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו. אתו אמרו ליה לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו. אמר ליה, דינא הכי. אמר לו, אין, 'למען תלך בדרך טובים' וכו' (משלי ב,כ). אמר לו זיב הב אגרייהו. אמר ליה דינא הכי. אמר לו 'ואורחות צדיקים תשמור'.

לכן צריך האדם לדקדק במעשיו שיהיו לשם שמים. וכן דרשו חז"ל (ברכות סג,א) איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה, 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך' (משלי ג,ו). ועליו כתב הרמב"ם בהלכות דעות (ג,ג) המהלך בדרך זו נמצא כל ימיו עובד ה' תמיד, שאפילו בשעה שנושא ונותן או אוכל ושותה ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כו' נמצא שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים (אבות ב,יב) ואמרו 'כל מעשיך יהיו לשם שמים'. ובזה גם כן יש לפרש מקרא קודש (בראשית יד,יח) 'ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון'. וצ"ב המשך הכתוב. ולדברינו יש לפרש שהאמת לחם ויין הם צרכי הגוף. אמנם מלכי צדק הוציא הלחם והיין מבחינת צרכי הגוף, וגם בזה "והוא כהן לא-ל עליון", שעשה מצרכי הגוף צורך גבוה ועבדות השם. וזה יש לרמז בקרא (תהלים א,ב) "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", עפ"י מה שכתב הרמב"ם הנ"ל, המהלך בדרך זו נמצא כל ימיו עובד ה' תמיד. וזהו "כי אם בתורת ה' חפצו", שגם חפצי החומר שלו וכל צרכי הגשמיות כאכילה ושתיה ושינה ומשא ומתן שהוא עוסק בה יהא רק כדי שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', אז יהא נחשב לו כאלו "ובתורתו יהגה יומם ולילה". כי צריך שלא יהא חלוק חפצו וצרכי גופו מחפצי וצרכי שמים. וזהו איזושהי דרך ישרה שיבור לו האדם. "כל שהיא" כל מקום שיהיה, כל הווייתו, חפצו ורצונו, ובכל מעשיו יחשוב שיהא תפארת לעושיה ושיתקדש שם שמים על ידו. והיינו, "ותפארת לו", שיבוא תפארת וכבוד להקב"ה על ידו "מן האדם". וכמו שאמר אותו הישמעאל, ברוך אלקי שמעון בן שטח. וכן צריך שתדקדק במעשיך שיהללו ויפארו ויברכו את ה' על ידך.

(שפתי שלמה, עמ' שצג)

יש לפרש כי מה שבני אדם משבחים ומפארים את האדם אין זה תמיד סימן טוב לאדם לומר שהוא באמת ישר הולך. למשל אם אנו שומעים שמשבחים את מי שהוא שראו אותו בבית הכנסת ומניח תפילין, זה סימן שהוא קל ורע מעללים ואינו מצוי בבית הכנסת רק לעתים רחוקות. משבחים שנתן נדבה לעני או שהכניס אורח לביתו, סימן הוא שאין דרכו בכך. ראו אותו אצל שעור ברבים, גם כן סימן שאינו רגיל ללמוד, כי למי יעלה על דעתו לשבח איש תלמיד חכם וירא שמים שהוא מניח תפילין ושהוא שומר שבת. ואפשר רמז לזה מאמר חז"ל (ב"ב קס"ד ע"ב) לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו. פירוש, כי כמה פעמים במה שמשבחים אותו, הוא עצמו הוא גנותו כנ"ל. ורמז לזה ג"כ בכתוב (קהלת ד,ט) יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. פירוש כי ע"י שהוא צדיק נאבד צדקו ואין מי שיזכירו, כי דבר פשוט הוא לכל, ולרשע מאריכים בשבחו ע"י רעתו.

וזה שהורה לנו התנא שלא די אם הוא רק תפארת לו מן האדם, שבני אדם משבחים אותו, כי צריך לזה קודם תפארת לעושיה, שיהיה צדיק באמת בכל מעשיו ואפילו הכי משבחים אותו בשבחו הראוי לצדיק, זהו שבח גדול וסימן טוב לו.

ועוד יש לומר רבי שנה משנה זו לפרש מאמרו (במסכת תמיד כ"ח, ע"א) רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות וכו'. יש לפרש בסיעתא דשמיא, יש ישנם ב' דרכים בתוכחה, יש תוכחה בעונשים לא עלינו ולהזהיר על גודל העונש חס ושלום המגיע לכל עבירה ועבירה בדיני שמים ועוד. ויש גם דרך הנעים ודברים רכים המושכים את הלב, כידוע פירוש האלשיך הקדוש על הפסוק (משלי ט,ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. ובדרך כלל דברימוסר הנאמרים בנחת ובהסברה מתקבלים יותר מגערה ואיומים לעוברי עבירה.

ויש לרמוז בזה דברי חז"ל (כתובות ק"ה, ע"ב) אמר אביי האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוככח להו במילי דשמיא. לכאורה קשה איזה צורבא מרבנן הוא זה דלא מקיים מצות תוכחה שהיא מצות עשה דאורייתא על כל אחד וכל שכן על צורבא מרבנן. וגם מהו הפירוש 'לאו משום דמעלי טפי', הלא כמה גרוע אדם זה שעובר על מצות עשה מפורשת בתורה, ולא רק דלא מעלי אלא גרוע הוא מאד. וגם איזה שייכות למימרא זו שם למאי דלפניו בסמוך לו, אמר רב פפא לא לידון אינש דינא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה, דרחים ליה לא חזי ליה חובה דסני ליה א חזי ליה זכותא. עד כאן.

ויש לפרש על פי הנ"ל כי אמרו חז"ל (ירושלמי מכות פ"ב, ה"ו) שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תהא עליה, אמרה להם 'חטאים תרדוף רעה' (משלי יג,כא) מדת הדין אמרה 'נפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל יח,ד), תורה אמרה ביא קרבן ויתכפר לו והקב"ה אומר יעשה תשובה. נראה מזה אשר בשמים היו דעות שחס ושלום יענישו את החוטא בעונש חמור רק ה' יתברך ברחמיו ריחם ואמר יעשה תשובה.

ואם המוכיח אומר מוסר ומוכיח במילי דשמיא, פירוש במה שהמדות בשמים טוענות לענוש חס ושלום ותרדוף רעה, אז כמה פעמים אינם מתקבלים על הדברים על הלב, רק התוכחה המתקבלת היא מה שהקב"ה ברחמיו הוריד לנו תורתו הקדושה למטה לארץ, והורה לנו דרכי התשובה, יביא קרבן ויעשה תשובה, והכריע בזה כביכול מדת העליונות מדת הדין, ועל כן אין להמוכיח לענוש במילי דשמיא שאמרו בשמים בעונשים, רק אדרבה יראה תמיד לאהוב כל איש מישראל ולהפוך בזכותו שלא יחפוץ במות המת ולא ידח ממנו נדח (שמואל ב יד,יד), וכל אחד ואחד יש לו תיקון ומקום ליישר מעשיו מכאן ולהבא שלא יאבד חס ושלום, ובזה מעורר אהבתו לחברו ומתקבלים דבריו.

והיינו שקודם אמר רב פפא לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה דלא חזי ליה חובי, והוסיף אביי לומר האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, שהכל אוהבים אותו, לא משום דמעלי טפי, פירוש אין הוא יותר בר מעלה מהמוכיח האחר שמוכיח בדברים קשים, אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא, פירוש שאינו מוכיח אותם במילי דאמרו בשמיא על נפש החוטאת בעונש חמור רחמנא ליצלן, אלא אדרבה אומר להם דברי מוסר בדברים המתקבלים על הלב להיטיבו באחריתו מתוך אהבה וקרוב הדעת.

וזה שנה לנו רבינו הקדוש, איזהי דרך ישרה שיבור לו האדם, פירוש קאי על דברת עצמו שרבי אומר במקום אחר דרך ישרה שיבור לו, יאהב את התוכחות, ועל זה פירש כאן, שהתוכחה תהיה כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, בדברים רכים ונאים המתקבלים על הלב.

(שפתי צדיקים, עמ' שצו)

רבי שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד, מגיד מישרים בעיר פרשבורג ורב קהלת "מבקשי תורה", נולד בשנת תרמ"ח (1887) לאביו ר' מרדכי אריה, שהיה שו"ב ומו"צ בעיר גוטא. רבי שלמה זלמן למד אצל רבי יוסף צבי דושינסקי בישיבת גאלאנטא ואצל רבי עקיבא סופר אב"ד פרשבורג. לאחר שנשא לאשה את מרת שבע לבית שטרן, התמיד בלימודו במשך כמה שנים כאשר אשתו מפרנסת אותם בעסק מלאכת החייטות. הוא נהג ללכת לישון לאחר חצות ולקום באשמורת הבוקר, וכל ימי חייו היו מוקדשים ללימוד, ולהרבצת תורה ויראת שמים. הוא לימד שיעורים בהלכה ובגפ"ת עם בחורים מופלגים, ולמד גם חומש ורש"י ומשניות. מימיו לא נראה כועס או מקפיד וכל דבריו היו בשפה נעימה ומתקבלת. הוא השיב רבים מעוון בדרשותיו הנלהבות ובדיבור אישי בדברי חכמה וענווה המתקבלים על הלב. רבי שלמה זלמן כתב חידושי אגדה, דברי מוסר והתעוררות על התורה ופרקי אבות, אותם אמר בדרשותיו מהשנים תרע"ו-תש"ד בקהילת פרשבורג. בנו, שמחה בונים נולד בשנת 1924, בימי השואה סבל רבות יחד עם הוריו וגורש עמהם למחנה ההשמדה אושוויץ. משם נשלח למחנה עבודה. לאחר שניצל חזר לבית הוריו ובמאמצים רבים מצא בחצר במקום מסתור את כתב היד של אביו. לאחר המלחמה התגורר בלונדון, היה שם מראשי אגודת ישראל ונפטר בגיל ארבעים וארבע בשנת תשכ"ח (1967). חלק מהכתבים מסר לאחיו הרב שמואל אלכסנדר בשנת תש"ו והם יצאו לאור בספר 'שפתי שלמה' בשנת תשל"ב, עם הסכמה של רבי עקיבא סופר. שאר כתבי היד נמסרו לו אח"כ ויצאו לאור, ובאמצעותם יצא לאור "ספר שפתי שלמה השלם" בשנת תשס"ח (2008). רוב הדרשות נכתבו במקורן ביידיש ותורגמו לקראת הוצאתן לאור. הדרשות משנות הזעם משלבות דברי הגות ומוסר, תוך מתן עדות אישית על הצרות העוברות על הקהילה.

ביום ב' של ר"ח חשון תש"ה נספו על קידוש ה' הרב שלמה זלמן אונסדורפר ורעייתו במחנה אושוויץ. הי"ד. הוריו הרב מרדכי אריה ושרה אונסדורפר, גרו בסוף ימיהם בקהילת נייהייזל, ומשם גורשו לאושוויץ ונספו ביום כ"ג בסיון תש"ד. הי"ד.