דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ב / הרב דוד בודניק הי"ד

"כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד".

אמנם הגר המבקש את האמת, לא מצא עדיין מרגוע לנפשו, מפני חסרון הכרת רוממות האדם שזה יהיה המכריע לחייב על מעשהו הטוב, אבל מי יהיה המכריע להכיר תכלית ורוממות האדם בעת שעדיין איננו מכיר התרופה מיניה וביה, היינו להכיר האמת מעבודת העצמו, כי לזה צריך איש תבונות, כאמור. ועל כן לא מצא רפואה למדוי נפשו, כי איך יוכל לעשות פעולות ישרות באין פועל ישר ושלם? כי הדרך של "אמת הבנין" אינו אלא עבור אדם המעלה, ולכן לא נתקרב הגר מהיסוד הזה אלא נדחף. עד שבא לפני הלל הזקן ואמר לו "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד".

ועלינו להבין איך נכלל בזה כל התורה כולה, ואיך יש בזה רפואה אף למתחילים? וראשית צריך להבין מדוע לא אמר לו כלשון הכתוב, בלשון חיובי "ואהבת לרעך כמוך", ובחר לו בלשון שלילה? והוא, שלא יתכן חיוב האמת בלי שלילת השקר, ולא יתכן הרגשת הטוב בלי הרגשת הרע, כמו שאמר הכתוב "ויתרון החכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך". ואמרו ז"ל אם אין חושך אין אור, וכו' ואין הטוב ניכר אלא בהעדרו. הכרת החכמה מן הסכלות, הכרת הטוב מן העדר, שהוא לא מצד המעלה, אלא מצד ההכרח והחסרון. ובשביל זה לא יתכן הרגשת הטבת חברו, מהרגשת הטבת עצמו, עד שיהיה שווה בעיניו רעהו כמותו ממש, בלי חילוקים, מפני שהאדם איננו מרגיש בהטבתו שעושה לעצמו עבור שני דברים: מפני שהוא שקוע כל כך באהבת עצמו, מעת שיצא מבטן אמו, עד שאין באפשרי להרגיש העצמו מאהבתו אותו, כי על שוחד אמרו חז"ל שהוא נעשה חד, עד שאינו מרגיש השוחד, על אחת כמה וכמה על הכלל כולו, של אהבת-עצמו איך יכול להרגיש שהוא אוהב את עצמו? וגם להרגיש כבידות הפעולות שעושה עבור עצמו, עד שכל הכבידות כאין כנגדו, ואין דבר העומד בפני רצונו, עד שאינו מרגיש שעושה מה עבור עצמו, שהדבר והעצמו והאהבה נעשו חד.

ושנית מפני ריבוי התמדתם, שעושה תמיד רק עבור עצמו, יום ולילה בלי הפסק. כמו שאינו מרגיש בטובות הבורא עליו מפני רוב התמדתם,  עד שכל הטרחות והיגיעות שמתייגע עבור עצמו, הם אצלו בבחינת פעולות כהות בלי מספר. כמו שקרה מעשה שאחד ביקש מחברו, שיעשה דבר מה לטובת חברו, וקשה היה לו לעשות דבר זה. ושאל לו אם גם עבור עצמו לא היה עושה זה. והשיב בתמימות כי גם לעצמו לא הטריח כל כך בטרחה גדולה, ומעולם לא עשה כזאת עבור עצמו מפני שיש לו בזה הסתפקות. והוכיח לו השני כי הוא מוטעה בזה, כי הרי לא נסה לרחוץ פניו ידיו ורגליו של זולתו כמו שעושה לעצמו פעמים אין מספר… וכן כל הפעולות שאדם עושה עבור עצמו יום יום, ובעבור זה לא יתכן מי שהוא שקוע באהבת עצמו להטיב לזולתו, כמו שהוא מטיב לעצמו ממש. ואינו יכול לקיים החיוב של "ואהבת לרעך כמוך" אלא מי שיש לו מדרגה של התפשטות הגשמיות, כמו הלל עליו השלום שהיה אומר הפסוק "גומל נפשו איש חסד" בשעת מאכל, והוא מרגיש כל דבר דק שעושה לעצמו, ומכיר גם כן את ה"כמוך", זה יכול להטיב לזולתו, כמו שמטיב לעצמו. וכן מי שרחוק מאהבת עצמו גם מה שנוגע למדת הגאווה, זה יכול להרגיש מה שחברו עושה עמו, שבכל דבר ודבר חברו מטיב עמו, ויכול להרגיש ה"כמוך" מ"רעך", ובזה יכול לקיים את ה"ואהבת". אבל מי שרחוק מכל זה אינו יכול להרגיש מה שמטיב לעצמו, ומה שחברו מטיב לו, אבל הרעות שעושה לו חברו הוא מרגישם היטב, ומקפיד מאוד על שחברו מצער אותו, ויחר אפו עליו מאד, אפילו עד כדי נפילת פנים ושנאה וקטטה. וכל פי שבא לתקן כל זה, שלא יסבול ולא יקפיד כל כך, והתחיל להרגיש ששנאה על חברו הוא שנאה על עצמו, שהשנאה נמצא בלבבו ולא בזולתו, ובא לבקש התרופה למחלתו, הוא גם כן מיניה וביה, ובנקל יהיה לו להתלמד מהרגשתו העצמיות, כאשר ירע לחברו יחר אפו עליו, כמו כן לא ירע לחברו שעמד בניסיון, והוא מרגיש טעם הרע שעושה לו חברו, וידע להיזהר מזה שלא להרע לחברו. ולכן אמר לו בלשון שלילה "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". והמדרגה הזאת יכולה להיות אף למתחילים, כי זה הכלל יכול להיות אצלו התובע היותר חזק לתקן מדות נפשו, מפני שיש לו גוער בנפשו על חברו, וצריך להפוך הגוער הזה על עצמו, ונקל לו לקיים הכלל של "מאי דעלך סני, לחברן לא תעביד"…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)