ליל שבת-קודש במשרפות באושוויץ / ר' זלמן גרדובסקי הי"ד
הרבה מחברינו הסתכלו עלינו בביטול, התייחסו בלעג, כאשר התאספו כמה עשרות יהודים לשם עריכת 'קבלת שבת' ולתפילת 'מעריב'. יש בינינו הרבה ממורמרים המסתכלים על המציאות המחרידה, הטרגדיות האיומות המתגלות מול עינינו מדי יום. בוודאי שרגשות מעין אלה לא יכולות לעורר רגש של תודה להקב"ה ועוד להרעיף עליו שבחים, לבורא העולם שאיפשר לעם המרצחים להרוס ולרצוח מיליונים של אנשים חפים מפשע, גברים, נשים וילדים, שחטאם היחיד שנולדו יהודים; מכיון שהוא מכיר בשלטונו של אותו הבורא, לפניו הוא מתפלל כעת ושופך את לבו לפניו, הוא מכיר אותו בכך כיחיד בעולמו, הוא הביא בכך לעולם את האמונה וההכרה באל יחיד. ובשמו ובגללו כך הם נופלים כעת כקרבנות. האם עליהם עוד לומר לו שבחים? מדוע לומר שירה בים הדמים של עצמם, להתפלל למי שאינו רוצה לשמוע את זעקותיהם של העוללים הקטנים, לא! יהודי ממורמר כזה מתרחק – ממקום התפילה תוך רוגז על אלה שדעתם איננה כדעתו.
גם יהודים שבעבר היו דתיים, עומדים כעת קפואים, מרחוק. כבר מזמן אין להם שלום עם בוראם. הם מלאי מרירות על דרכיו, אינם מסוגלים להבין, איך יכול 'אבא' להסגיר את ילדיו לידי אכזרים צמאי דם, לידי אלה הלועגים ממנו ממש. יהודים שאינם רוצים יותר מידי להתפלסף ולחקור, הם מפחדים שהם עלולים, חלילה, לאבד את המשענת האחרונה, חלילה תיעלם נחמתם האחרונה. אותם יהודים יושבים בשקט, אין הם תובעים ממנו חשבון וגם אינם מוסרים לו חשבון. יש בהם כמיהה להתפלל פעם, לשפוך את הלב, אבל אינם יכולים. אין הם רוצים להיות צבועים. אינם רוצים לרמות אותו וגם את עצמם.
למרות האווירה הכללית, בכל זאת נמצאה קבוצה של דתיים עקשנים, שבכוחם להחריש כל גל של מרירות, מחניקים כל קול של מחאה, מחאה המרעישה כל יום את הלב והנשמה ודורשת חשבון – ושואלת: מדוע? לא! אותם יהודים תמימים ממשיכים לשבות את עצמם ברשתה של אמונה תמימה, בלי חשבון ובלי חקירות. הם מאמינים, הם גם משוכנעים באמונתם אותה הם מפגינים מדי יום ביומו, כי כל מה שנעשה אתנו, נעשה בידי כח עליון, גם אם אנו איננו מסוגלים לתפוס זאת בשכלנו האנושי הפשוט. עד עצם היום הם דבקים באמונתם בבוראם. הם חדורים באמונה עמוקה, גם בשעה שהם מרגישים ורואים שהם טובעים בים של אמונתם-הם. אולי, אפשר שעמוק בתוך לבם מכרסם 'משהו' בתוכם ואינו נותן להם מנוחה, ברם הם מחזיקים את עצמם חזק, אינם רוצים להפסיד נחמתם האחרונה, משענת האמונה.
ומתוך המשפחה של חמש מאות ראשים, דתיים ושאינם דתיים, ממורמרים ואדישים התגבשה קבוצה, בהתחלה קטנה מאוד, אבל לאט-לאט גדלה קבוצת המתפללים, שנהגו לערוך את התפילות במניין מדי יום.
קרה לא פעם שחבר שלא נהג בעבר להתפלל, גם הוא נסחב מזמרת-התפילה. הצליל בא לאוזניו, ניגון התפילה של ליל-שבת, וזה ניתק אותו לשעה קלה מהמציאות הטראגית והאיומה. הוא התנתק מהגלים הזדונים הסוערים ושקע במחשבותיו על עולם שהיה בעבר. הוא ריחף בתוך השנים שעברו, וראה עצמו בתוך ביתו.
ליל שבת קודש בבית-המדרש הגדול אורה ושמחה, כאילו שתי שמשות היו מאירות. יהודים נחפזים מלובשים בבגדי-שבת. עומדים יהודים חגיגיים, שהתנערו מכל דבר-חול, השתחררו מהלבוש הגשמי, עם סגירת עסקיהם הם ניתקו עצמם מעולם העבדות שהנשמה משועבדת אל הגוף. השתחררו מדאגות הכלל וצרת היחיד שבחול. הם מרוצים וחסרי דאגות. ניתנה להם דריסת רגל לעולם שאין לך צורך להביא אתך את המטען של חול.
יהודי כזה רואה עצמו בדמיון בתוך משפחתו רווית הנחת. אוכלים ושותים ושרים. כולם מרגישים כל כך טוב, שלווים וחסרי דאגות, מלאי בטחון ותקוה. עולם אידיאלי שבו אתה 'בעל הבית' על עצמך. לא נשקפת לך כל סכנה, בן אדם מתהלך בדרכו בביטחה.
ולפתע, כאילו גל סוער ניתק אותו באכזריות, מתוך עולמו המדומה. נעלם הבית, נעלמו השבתות, נעלם עולמו, אושרו שקע. אבא, אמא, אחיות ואחים, האשה האהובה – איש מהם לא נותר בעולם.
'שבת שלום!' – אומר אחד לשני. כאילו קרעו לך קרע בנשמתך: 'שבת שלום!' – בשביל מי? היכן הפנים החייכניות? היכן אבא אמא, היקרים? היכן אתם אחים ואחיות? היכן את, אשתי האהובה? -'שבת שלום!' למי ובשביל מי? ראיתי לפני את התהום המחריד של עולמי החרב, משם נישא הקול של משפחתי השרופה באש. אני בורח, בורח מבלהות. אני רוצה להשתחרר במהירות מאותו חלום-בלהות – להחריש את זעקת-דמי שהתקלח בתוכי, בתוך ה'אני' שלי.
ברם, ישנם גם רגעים כשמתחשק לך לחוות התעוררות רוחנית מסויימת. ברצונך לחמם את הקפיאות. ברצונך להיזכר פעם, להיזכר כדי לחיות מחדש, לסבול ולכאוב, לדמם את האסון אותו לא הצלחנו עד היום להרגיש, כי ההסתכלות העבודה [של] במותם האכזרי של מיליונים אנשים, שעברו לפני עיניך באותו ים של דם, בו אנו טובעים יום-יום, אותם גלים סוערים שטפו והקהו את סבלו של צרת היחיד.
רוצה אתה לפעמים ב'הנאה', שתינתן לך היכולת לחדור לתוך עולמך אתה, לחיות מחדש את העבר ואת ההווה, לשחות בים של העבר, ולהחזיק מעמד כמה שיותר זמן מעל פני השטח, ולאחר מכן לרדת לתהום של שאול-התחתית, לעולם-הגיהנום שלי. לחטוף קרן אור משמש העבר ולרדת אתה לגיהנום האפל, כדי לראות את הזוועה, את מוראות האסון בלי גבול בו אנו שוקעים…
אז, נהגתי לרוץ לשם, לאותו חוף, לאותה פינה, שם עומדים 'מנינים' אחדים של יהודים ומתפללים בקדושה עילאית, שם שאבתי את האור, שם נטלתי לי ניצוץ וברחתי אתו אל דרגשי. בתוך חמימותו הפשיר לבי. היה לי אז ליל שבת שמח. נישאתי על גלים סוערים מימים עברו שנעלמו, וכשהגעתי אל חופי, אל השבת של היום, לבי יצא תוך הזלת דמעות. הייתי מאושר, היה לי שבת מלא-דמעות. הרבה זמן התגעגעתי אליה, התגעגעתי ששוב אראה בדמיוני את אמי האהובה, את אבי הזורח מלא שמחת-החג, את אחיותי ואחי האוהבים, לראות את אשתי האהובה המזמרת, לחיות אתם יחד את השבתות מלאי-האושר וחסרי-הדאגות ולאחר מכן, לבכות אותם. להתאבל על משפחתי, להזיל דמעה על יקירתי אהובתי שלא אראנה עוד לעולם. לבכות את שבתותי שלא תחזורנה לעולם, לעולם. לבכות את אסוני שרק כעת התחלתי להרגיש בו.
אני מתגעגע אחרי אחי, כי הם אחי, אני מתגעגע אחריהם, כי חלק מחיי-הגיהנום שלי קשור בהם. אני מביט בכל פינה, שם היו רגילים לעמוד ולהתפלל. מוות קפוא נושב משם. אף אחד לא נמצא שם, נעלמו החיים, השתתק הצליל. עוד געגועים. עוד עצב התווסף לי באסוני הגדול.
אנו מתגעגעים אחרי אחינו, כי הם אחינו. אנו גם מתגעגעים אחריהם, כי חסר לנו האור, חסרה החמימות, חסרה לנו האמונה, חסרה לנו התקוה, שקרנה מתוכם. עם היעלמם אבדה לנו נחמתנו האחרונה.
(מתוך יומן שהתגלה מתחת למשרפות במחנה אושוויץ-בירקנאו, זכור, א, עמו' 55)
בלב הגיהנום -הקדמה
קורא יקר, כאשר תקרא שורות אלה תמצא בהן ביטוי לסבל ולצרות, אשר אנו הילדים האומללים ביותר בעולם סבלנו בתקופת 'חיינו' בתוך הגיהנום עלי-אדמות ששמו בירקנוי-אושוויץ. אני מאמין שהשם הזה הוא ידוע ומוכר לכל העולם. אבל בכל זאת איש בוודאי לא יאמין מה שהתרחש כאן באמת. כאשר כלי התקשורת מוסרים שאי שם מתרחשים מעשים ברבריים, מעשים של אכזריות וברוטליות, נוטים אנשים לחשוב שזוהי רק 'תעמולת זוועה' – משום כך יש ברצוני להוכיח שכל מה ששמעת, וגם מה שאני מתאר כאן, הוא רק חלק מזערי ממה שהתרחש במציאות. כאן הוא המקום, שנועד ע"י שלטון-השודדים בתור פינת-השמדה מיוחד בשביל עמנו, ובאופן חלקי גם בשביל עמים אחרים. בירקנוי-אושוויץ הוא אחד ממקמות ההשמדה בו השמידו את עמנו בסוגי מיתות שונים.
מטרת כתיבתי היא, שלפחות מעט מן המציאות יגיע לידיעת העולם אשר ינקום, בעד הכל. זוהי המטרה היחידה, זהו היעוד היחידי שלמענו אני חי. אני חי עם הרעיון, עם התקוה, כי אולי יגיעו כתבי אליך, ויתגשם לפחות באופן חלקי הדבר שלמענו כולנו כאן חיים ושואפים. זהו רצוננו האחרון, של אחיכם ואחיותיכם הנרצחים, זאת אנו מבקשים מאחינו, מעמנו.
אל מוצא הכתבים!
יש לי בקשה אליך, יקירי, מוצא הכתבים. זהו רצונו של אדם היודע ומרגיש, כי מגיע הרגע המכריע בחייו. אני יודע כי אני וכל היהודים הנמצאים כאן כבר מזמן נידונו למוות, רק היום בו יבוצע גזר-הדין טרם נקבע. לכן ידידי, אנא מלא את בקשתי משאלתי האחרונה לפני הביצוע הסופי! אתה ידידי תפנה אל קרובי לפי הכתובת הר.ב. מהם ייוודע לך מי אני ומיהי משפחתי. קח מהם תמונה-משפחתית, ואת התמונה בה אני מצולם יחד עם אשתי תדפיס יחד עם כתבי. הקוראים שיעיינו בכתבים ויסתכלו בתמונתנו, אולי יזילו דמעה וישמיעו אנחה. זה יהיה בשבילי נחמה גדולה, לאחר שאמי, אבי, אחיותי, אשתי, וכל משפחתי, ואולי גם אחי נעלמו סתם ככה, בלי שמאן- דהו הוזיל עליהם דמעה.
אל יימחק שמם וזיכרונם כל כך מהר, אהה! אני בנם, אינני מסוגל אפילו עכשיו לבכות אותם בגיהנום שלי, כי אני טובע בכל יום בתוך ים של דם. גל אחרי גל, אין רגע בו תוכל להתייחד בפינתך ולבכות על החורבן. תהליך המוות הרצוף והשיטתי, שהנו כאן סימן-ההיכר היחיד של החיים, מחריש, מבלבל ומהמם את הרגשותיך. אינך מסוגל לחוש גם את הכאבים החזקים ביותר. חורבן היחיד נבלע בתוך חורבן הכלל.
לעתים נחתך הלב, הנשמה נקרעת – מדוע אני כה 'שקט', ואינני בוכה, אינני מזיל דמעות על אסוני. קפוא, קהה ואדיש אני, רגשותי משותקים. לעתים ציפיתי, התנחמתי כי עוד יגיע יום בו אזכה לבכות – אולם מי יודע… הקרקע אינו יציב, הכל מתנועע ומתגעש מתחת לרגלינו.
אני מביע כעת את משאלתי היחידה, אם אני לא יכול לבכות אותם, לפחות שיבכה אותם אדם זר ויטיל עליהם דמעה.
משפחתי נשרפה ביום 12.8.42, ביום שלישי בבוקר: 1. אמי, שרה. 2. אשתי, סוניה (שרה). 3. אחותי, ליבה. 4. אחותי, אסתר רחל. 5. חמי, רפאל. 6. גיסי, וולף.
אבי נמצא, במקרה, בעת שפרצה מלחמת גרמניה-רוסיה בווילנא והוא נשאר שם. אולם מפיה של אשה אחת, בת-עירי, שבאה לכאן עם טרנספורט מווילנא ונמצאת בקרמטוריום, מפיה נודע לי, כי בליל יום-הכיפורים 1942 (תש"ג) נחטף אבי יחד עם קבוצה גדולה של יהודים, ומה שקרה עם אותם היהודים, היא לא רצתה לספר לי. יש לי עוד אחות, פייגלה, וכן גיסה בשם זיסל באוטבוצק. הן נשלחו עם הטרנספורטים של יהודי וארשה לטרבלינקה, ומן הסתם הורעלו בתאי-הגאזים. מפיה של האשה הנ"ל, קשקובסקי מווילנא, קיבלתי דרישת שלום גם על שני אחי, משה"ל ואברהם-בער. מפיה נודע לי כי הם מזמן נחטפו למחנות. מה קרה איתם, אני לא יודע. מי יודע אם הם לא עברו מזמן תחת ידי כ'מוזלמאנים' חיים או מתים, בתוך הטרנספורטים שהובאו לכאן. זהו הסך הכל של משפחתי – ואני נאלץ להמשיך לחיות כאן, עדיין, בעומדי על סף הקבר.
(מתוך יומן שהתגלה מתחת למשרפות במחנה אושוויץ-בירקנאו, זכור, ב, עמו' 55)
ר' חיים זלמן גרדובסקי הי"ד, מפקד מחתרת ה'זונדר קומנדו' במשרפות אושוויץ-בירקנאו, נולד בסובאלקי בסביבות שנת 1910, כבן בכור לאביו ר' שמואל גרדובסקי ולאימו שרה. משפחתם התייחסה לרב המפורסם של קהילת לאזדיי, הגאון ר' אברהם בער, מחבר הספרים 'מחזה אברהם' ו'אבן לב'.
ר' שמואל העביר מידי ערב שיעור בגמרא, ושימש בשבתות ובחגים כ'בעל קריאה' בבית המדרש הגדול בסובאלק, תפילתו הנלהבת הייתה סוחפת את הציבור בימים הנוראים ומעוררת אותו לתשובה. ר' שמואל נמנה על חשובי הקהילה. הוא נודע כסוחר בגדים ישר ונאמן, בעל מידות טוב, המקפיד על שמירת הלשון ומוכן תמיד לסייע לכל נזקק. רעייתו שרה הייתה אשה צנועה וטובת לב שהצטיינה בהכנסת אורחים. הם שלחו את ילדיהם ללמוד תורה בישיבות.
ר' זלמן היה בן תורה, ממקורבי רב הקהילה, הרב דוד ליפשיץ. הוא היה פעיל מאוד בעבודה ציבורית, בפרט כמנהיג בארגוני הנוער. הוא נמנה על מייסדי 'תפארת בחורים' והיה פעיל שם יחד עם אחיו, ר' אברהם בער ור' משה, שהיו תלמידי ישיבת לומז'ה והצטיינו בתורה וביראת שמים. ר' זלמן היה פעיל בוועד הציבורי, בראשותו של הרב דוד ליפשיץ, שסיפק אוכל כשר למאות חיילים יהודים ששירתו בצבא הפולני ודאג לארח אותם בשבתות ובמועדים. לקראת פסח היה ר' זלמן עורך את כל הסידורים הנדרשים לקיומו של סדר ציבורי בהשתתפות חמש מאות חיילים, בניהולו של הרב ליפשיץ. יתכן ובתקופה מסויימת עמד ר' זלמן בראש התנועה הריוויזיוניסטית בעירו. גיסו , ד"ר דוד ספרד, כתב שר' זלמן היה בעל עמדות מוצקות באשר להכרחיותה של הפעילות הציונית, השואפת לחלץ את עם ישראל מתנאי דיכוי והשפלה, ובאשר לאמונה הדתית. הוא ייחל לעלות לארץ ישראל עם כל משפחתו ומשפחת אשתו.
בספר סובאלק מובאת עדותה של גברת חנה לויתן-ריבאלד שהגיעה לאושוויץ, ניצלה והחזיקה מעמד בעזרת סיוע מיהודי סובאלק שסיכנו את חייהם לספק לה מוצרי מזון. בין המסייעים לה היה ר' זלמן גרדובסקי, שהודיע לה 'כי כאן חייב כל אדם להתחזק בעצמו, וכי על אוכל אין לי מה לדאוג, הם כבר ידאגו לספק לי אוכל'. יעקב פריימארק העיד כי ר' זלמן שלח אותו לאתר אנשים יוצאי סובאלק, וסיפק לו אוכל להעביר להם.
ר' זלמן שכל את אשתו סוניה (שרה) ואת כל משפחתו בשואה. רובם נספו באושוויץ. בהיותו במחנה ההשמדה, נאלץ ר' זלמן לעבוד במשך 16 חודשים ב'זונדר-קומנדו' ('פלוגת עבודה מיוחדת' שעסקה בשריפת גופות הנרצחים ובטיפול ברכוש שהותירו אחריהם), במשרפה מס' 4. הוא כתב בסתר יומן על מנת לספר לדורו 'רק מעט מן המעט ממה שהתרחש בגיהנום זה בירקנוי-אושוויץ'. היומן נכתב באופן אנונימי. בהקדמת היומן ביקש מחברו שכל מי שימצא את כתביו, יברר בתחילה את זהותו אצל קרוב-משפחתו שהתגורר בניו יורק, ולבקש ממנו שישלח תמונתו שלו ושל אשתו, על מנת לפרסמה בייחד עם כתביו.
היומן, שנכתב בכתב צפוף ביידיש במספר פנקסים, הוסתר בתוך קופסה שהוטמנה מתחת למשרפות. הקופסה אותרה כחודשיים לאחר שחרור מחנה אושוויץ. רק קטעים מהיומן של ר' זלמן נתגלו. המוצא מכר את הפנקסים לר' חיים וולנרמן, אשר הקדיש חודשים רבים בשכתוב והעתקת הדפים, שחלקם היה רקוב ומפורר. אחרי שנים של התרוצצויות וניסיונות למצוא גורם רשמי שיעזור בפרסום כתב היד הנדיר ולאחר מאמצים מרובים, הצליח חיים וולרנמן להדפיס את היומן על חשבונו, על מנת למלא את צוואת המחבר הקדוש למסור לציבור דין וחשבון מקורי ומלא על מה שהתרחש באושוויץ-בירקנאו, כדי שעם ישראל יזכור לנצח – ולעולם לא ישכח. היומן יצא לאור בירושלים, בשפת המקור (יידיש), בשם 'אין הארץ פון גיהנום'.
ביומנו הוא מבטא את ייסוריו האיומים לנוכח המחזות המזוויעים, הרציחות הנוראות והעינויים האכזריים, להם היה עד ראיה. הוא נסער לקול בכיים של ילד ואשה ולנוכח אין האונים של הזקן החלש. בכתיבתו, מתאמץ ר' זלמן, למרות התנאים הנוראיים בהם חי, לתאר באופן ברור ומקיף ככל האפשר, את מה שהתרחש במקום הכיליון. הכתיבה הינה ביידיש ספרותית עסיסית, בסגנון אמוציונאלי. המחבר פונה אל הקורא ומלווה אותו על פני מסע הייסורים של היהודים במהלך השואה, משלבי הגירוש, המשלוח בקרונות הרכבת, הכניסה לאושוויץ והסלקציה. בעמוד הראשון של פנקס הרשימות הדגיש המחבר כי לחיבורו יש ערך רב חשיבות להיסטוריונים. מתוך היומן ניתן לעמוד על אהבתו הגדולה של ר' זלמן לעמו, על זעקת השבר על השמדת העם, ועל הצורך שיהדות העולם תנקום את דמם של מיליוני הקדושים.
היומן מסתיים עם תיאור היומנים הקבורים וההכנה למרד. חיילים סובייטים שבויים, המחתרת הפולנית והמחתרת הקומוניסטית, לא סייעו למרד, ואף ניסו למנוע מהיהודים לצאת אז למרד. ביומן הודגיש כי התכנון החל זמן רב לפני הקרב, אך הביצוע התעכב שם קשיים שהערימו חלק מחבריו למחנה.
אחרי כל משלוח יהודים שנשרפו, היה ר' זלמן מתפלל בבכי בבלוק, באומץ רב, כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין, ואומר קדיש על הנרצחים. הוא התאבל על חילול ספרי הקודש, הטליתות והתפילין שנשרפו, והיה צועק בלי הרף שהוא חוטא בגלל תפקידו ב'זונדר', והוא מבקש שיכפר במותו על חטאו וחטאי חבריו אנשי ה'זונדר'.
הוא הצליח לשכנע את חבריו המיואשים ב'זונדר', ובהם הרב יהודה לייב לנגפוס ור' זלמן לוונטאל הי"ד, למרוד ולהתנגד לנאצים, ביציאה לקרב של התאבדות, על מנת לפוצץ את המשרפות בערב יום הושענא רבה תש"ד (07.10.1944) ולעצור בכך את פעולות הרצח ההמוני. החברים המחתרת יצרו קשר עם קבוצת נשים שעבדה במפעל לייצור חומר נפץ, והן החלו להעביר מידי יום כמויות קטנות של חומרי נפץ למחתרת. על פי התוכנית היה על חברי המחתרת להשתלט על החיילים הגרמנים בשעת מסדר הערב, לפוצץ ארבע משרפות, לחתוך את הגדר ולברוח.
ר' זלמן גרדובסקי הוא שייזם את מרד אנשי ה'זונדר', עמד במרכז כל ההכנות למרד והתייצב בראש המרד. במהלך המרד נהרג ר' זלמן בפיצוץ קרמטורים מס' 3, בעת שפיקד על הקרבות. שמו, כמנהיג המרד, מוזכר בכתב היד של זלמן לדונטאל ובספרם של אוטו קראוס ואריך קולקא.
לדעת יהושע אייבשיץ, העובדה שראשי המרד היו יהודים דתיים יראי שמים, גם בהיותם ליד כבשני אושוויץ, תרמה לכך שספרות השואה ה'ממסדית' התעלמה מפועלם, כך שרק מעט נכתב על מרד ה'זונדר קומנדו'.
חלקים מיומנו של ר' זלמן גרדובסקי פורסמו בתרגום עברי בקובץ 'זכור' ובספר הזיכרון לקהילת סובאלק ובנותיה. בשנת 2012 הצליח ד"ר יוסי וולנרמן מירושלים, בנו של חיים וולנרמן, להוציא לאור את היומן התרגום עברי מקצועי, עם מבוא נרחב על זלמן גדובסקי, פועלו ומשפחתו.
פעולת המרד שובשה לאחר שהגרמנים הגיעו בהפתעה למשרפות, ארבע שעות לפני השעה שנקבעה לפעולה, והחלו לעצור את קבוצת אסירים ולגרשם. האסירים גילו התנגדות, והגרמנים החלו יורים עליהם ללא אבחנה. עשרות אסירים הצליחו לפרוץ את הגדרות ולברוח מהמחנה, אך לא ברור האם יש בקרבם ניצולים, או שכולם נרצחו במהלך המצוד שנערך אחריהם. במהלך הפעולה נרצחו בתוך המחנה כ-450 אסירים יהודים, לאחר שהצליחו למוטט את אחד מהמשרפות ולגרום נזק למשרפה נוספת. בעקבות כך, הושבתו המשרפות ולא שבו לפעול.
