קטגוריה: מדות

ב"ה

לסדר 'הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרתי'.

שלום וכל טוב לכבוד אהובי הנצמד בלבבי הבחור החשוב כמר… ויזרח.

הנה ראיתי מכתבך מרוב שמחה שזה כמה הייתי משתוקק לשמוע או לראות מה שאתה עושה, אבל כאשר קראתי מכתבך יש לי רק צער על מעמדך ונפל ברעיוני שמיד אכתוב לך איזה שורות, הגם שאין לי שום רגילות לכתוב, כי מעודי לא כתבתי לשום אדם זולת אגרת שלומים לקרובי, על כן קשה עלי הדבר, אבל היות שאתה חביב מאוד בעיני, על כן לקחתי לי הפנאי לכתוב לך.

הנני אומר לך בדעתי הקלושה שאל יפול לבך מכל הרפתקאות שעוברים עליך, כי הכל לטובה מאת הקב"ה כמו שנרמז בזה הפסוק 'הלא הוא כמוס עמדי', כמו שמספרים מכמה צדיקים שעברו עליהם הרבה הרפתקאות ונסיונות עד שהגיעו לתכלית הנרצה, כי מי יודע דרכיו של הקב"ה מה שמוכרח לעבור על כל נפש מישראל דברים שונים, ואין אחד דומה לחברו.

וארמוז לך בקיצור מה שאמר רבינו אתמול בתוך הדברות קודש, 'רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ד' ', וקשה וכי יש רעות לצדיק, הלא הוא יודע שהכל לטובה מאת הקב"ה, גם מהו 'ומכלם'. אלא הפירוש הרעות של הצדיק הוא שיש לו מניעות בעבודת ה', וזה 'כלם' שזה הרעה עולה על כל הרעות שבעולם, אבל 'יצילנו ד' '. ואמר על זה היום שזה גם כן אינו טוב שיתעצב אדם על מניעות שיש לו בעבדות ד', אלא צריך לחזק עצמו בשמחה בכל ענינים.

ואומר לך עוד הפעם, אל תפול בדעתך כלום מכל מה שעובר עליך, איתא בספרים הקדושים שכשמוכן לאדם איזה ישועה לבוא, שולחים לו מקודם איזה נסיונות, וצריך האדם לחזק עצמו שיוכל לעמוד בהנסיון. הגם שאני רחוק מכל זה אלא מפני חביבתך הרהבתי לכתוב לך.

אני פורש בשלומך ומברך אותך בגמר חתימה טובה ובישועה מן השמים.

הק' ישראל ליפא המצפה לישועה.

(תולדות אהרן, ג, עמו' רצא-רצב)

גם אני הק' שאול יעקב בן דרעזי לאה פורס בשלום אדמו"ר שליט"א [זי"ע] ומבקש בקידה וכריעה שתתפללו עבורי שלא אהיה נדחה חס ושלום משני עולמות. בזה החורף למדתי עם נערים בבית מדרשינו, והיה קשה לי מאד. ה' יתברך יעזור לי על להבא. ה' יתברך יעזור לעשות שידוך עם בני הלל. בזה החורף למד בהתמדה והוא, ברוך ה', ירא חטא, ואיני יודע אם לשלח אותו לארץ ישראל או לעשות עמו שידוך בכאן, וכו'. ואנו מתפללים בכל יום על בריאת אדמו"ר שליט"א [זי"ע], ושנזכה לילך לקראת משיח צדקינו במהרה בימינו, ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים אמן כן יהי רצון.

(מכתב שכתב רבי שאול יעקב הי"ד בשנת תש"ב לרבי אהרן ראטה, בצירוף למכתבם של החבריא דסאטמאר. תולדות אהרן, ג, עמו' שעה)

הרב ישראל ליפא והרב שאול יעקב פרידמן הי"ד, נולדו לר' זישא מרדכי פרידמן ורעייתו מרת דרעזי לאה, הוא ואחיו, הם היו מבכירי תלמידי רבי אהרן ראטה, ה'שומר אמונים' בסאטמר.

הרב ישראל ליפא עבד את ה' באהבה וביראה, בענווה ושפלות יתירה, מתוך עוני ויסורים. הוא עבד לפרנסתו במסחר ביין, ורבו היה מקדש בשבתות על היין שלו.

הרב ר' שאול יעקב נולד בבוקובינה, היה מקורב לאדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס, ה'חקל יצחק' הי"ד, ולאדמו"ר מויזניץ', רבי ישראל הגר, ה'אהבת ישראל' ולמד בחברותא עם בנו האדמו"ר מויזניץ' רבי חיים מאיר הגר, ה'אמרי חיים'. במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלט הרב שאול יעקב לסאטמר, והתחתן שם. האדמו"ר רבי אהרן ראטה עבר לפעשט לסאטמר, ושם התקרב אליו הרב שאול יעקב באהבה ובהכנעה. הרב שאול יעקב סיים את הש"ס שש עשרה פעמים והיה גאון מפולג הבקי בתורה, בש"ס ובפוסקים. הוא לימד תינוקות והרביץ תורה ברבים, הוא התפלל בהתלהבות רבה, והתנהג בענווה מופלגת, כשהוא מבטל את עצמו לפני כל ילד. למרות שחי בצער ובדוחק, היה מהדר בהכנסת אורחים. רבו אמר עליו שיש לו את מדריגת צדיק הדור. לאחר שסירב להלשין על שכינו היהודי שהחביא בביתו סחורה שהחזקתה נאסרה בידי השלטונות, נשלח הרב לכלא, שם ישב במשך ארבעה חודשים, תוך שהוא מקבל את הייסורים באהבה. כשנפגש עם רבו שעמד לעלות לארץ ישראל אמר שבבית הסוהר כמעט ולא חסר לו כלום, כי שם ניתן לעבוד את ה' בלי הפרעות, ורק מקווה טהרה חסר לו.

בחודש אייר תש"ד גרשו הגרמניה את יהודי סאטמר לגטו, ולקראת סוף החודש החלו לגרש את יהודי הגטו ברכבות למחנה המוות אושוויץ. הרב ישראל ליפא נהרג על קידוש השם בחודש סיון תש"ד, יחד עם רבים מאנשי קהילת סאטמר. הרב שאול יעקב נהרג באושוויץ על קידוש השם עם רבים מקהילת סאטמר הי"ד, ביום ו' בסיון תש"ד, היום הראשון של חג השבועות. בנו, הלל, שרד את המלחמה.

המידע על שני האחים נמצא בספר 'תולדות אהרן' (ג, בית שמש, תשנ"ז, מאת ר' מרדכי הכהן בלום), ולא הצלחתי למצוא מידע נוסף עליהם מכל מקור אחר.

יום ג' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה תרצ"ו לפ"ק ניר אדאני.

אהבה אחוה ושלום וכל טוב סלה וברכת כתיבה וחתימה טובה לחיים, אל מעלת כבוד קדושת החבריא יקירי ירושלים קרתא דשופריא, האי ניהו חברים וידידים, אנשי מעשה וחסידים, בכל לבב ונפש צמודים, חברים ואהודים, רעים וחמודים, המה התלמידים, לרבינו הקודש והטהור, אור הבהיר, אשר בצלו נחיה בגוים ואשר אליו בתוכיות לבותינו חקוקה, האהבה העמוקה, ורב התשוקה, אל נועמת אור נשמתו הוותיקה, חדות ה' ואימתו מפיקה, מי כמוהו מורה, דרכי ה' הנורא, בגודל החשכות השורה ושורר בעולם, מה נאמר ומה נדבר הכי נוכל להלל די התהלה לקל יתברך, אשר שלח לנו אור קדוש כזה, בדור שפל ונבזה כזה, להחיות נפשות תמימים, וחברים הנאהבים ונעימים, בדברים חמימים מקיץ רדומים, מבעירים גחלי עמומים, ומרפאים לבבות עגומים, מה עצמו ורבו עזוזי רחמיו העצומים, יחיהו ה' אורך ימים ושנות חיים, בתוככי ירושלים. הנני בא בשורתיים, אל אנשי ירושלים, לעורר האהבה ותשוקה אשר בלבבי טמורים, אל אותן הקשורים, ובכל לבב ונפש אחד להיות, עיניהם תלויות, ובידם חרב פיפיות, עוד אצל תל תלפיות, לבותיהם צופיות.

והנה אחיי אהוביי מה מאד נעורר עצמינו, בהעלות על לב לבינו, חסדיו הגדיל עלינו, ועלינו לשבח, ובכל תוקף ועוז לנצח, על מלאכת בית ה' יתברך, אשר ברחמיו מאורו עלינו זרח, וקרבנו לפני המקום, לחזות יום נקם, ויהודי באשר הוא שם, ערב לו וקם, ועליו להלחם, האי ניהו רבינו הקדוש והטהור, אור הבהיר, משוש דורינו חיות עם ונעימות לבבינו, אורך ימינו, ממש חיינו אשר מאיר בלבבינו, נקודה יהדות בדור חשוך כזה, אשר ממש בעוונותינו הרבים מקוים בנו 'אין דורש ואין מבקש', והאידישקייט בעוונותינו הרבים נעשה ללעג ולקלס. והוא בדיבוריו הקדושים והטהורים, והמלהיבים הלב ונפש, ונועם זיו פניו הקדושים המפיקים עוז וחדוה, אשר מי רק מביט בצורתו הקדושה והטהורה, תביא לו התעוררות תשובה ושמחה בלבבו. אתם הידידים, הלא בשם בארצות החיים אינם יודעים כך כך מיעוט מציאתו, אבל אנן בדידן יודעים ורואים, כי אין כמוהו בכל פרטיו וכלליו, ואפילו רק פרט אחד מעניניו, אשר לו הדומיה תהילה. היאומן כי יסופר עזוז הנפלאות, הוא יאיר נרו בגודל התלאות, וגופו הק' החלש ויסוריו הגדולים, ירפאהו ה' רפואה אמיתית, תפלתו בלפידי יקוד האש הנורא קול חוצב להבות אש ממש. המס ימס הלב והיה למים הכי שמעו כזאת, מרגישים טעם גן עדן ועונג נועם אור זיו השכינה. בפרט באמירת תורותיו ודרשותיו היקרות נובעים ממעין הנובע ממש באר מים חיים, דברים נפלאים, בפז מסולאים ועבודת השם ממולאים, ברגשי להב יקוד אש החזק יורדים ונוקבים, תוך תוכיות הלב לבית חללו. מה עצמו חסדיו הגדולים יתברך שמו. ואתם אחיי לא אוכל להתאפק מלומר לכם יהי חלקי עמכם, אשריכם ומה טוב ונעים גורליכם, על אותו הרגע שנתן הקב"ה לכם זכיה והשגה גדולה כזה, להחיות את לבו של רבינו הקדוש.

התבוננו נא אחיי הוותיקים, מה עשיתם ודבר גדול פעלתם, החייתם נשמת צדיק וקדוש כזה. יהי חלקי עמכם על גודל המפעל הזה. כה תזכו לעשות תמיד חסד. ויהי נועם עליכם נטוי מעתה ועד עולם, אמן נצח סלה ועד. ולוא הייתם יכולים לראות בעינים צופיות, גודל השמחה שגרמתם, הייתם ממש מרקדים בשמחה רבה מאין הפוגות. ועתה שמחו וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, אם יש זכיה גדולה לדבר גדול כזה, לחלק חיות ונחת רוח ולהקל צער השכינה הקדושה הסובלת בצערי"ך ירושלים, ותזכו בברכה וחיים ואורך ימים לעד ולעולמי עולמים, ברוחניות וגשמיות אמן נצח סלה ועד.

הק' צבי אביגדור בן רחלה פעריל פיש

***

בעזרת ה' יתברך אור ליום ג' תצא תש"א

כתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים לאל"ח טובים בשבתך בביתך בחיי נחת ובנעימה
כבוד הרבני המפואר (ר' מרדכי דוד בלום) שליט"א (ז"ל).

גלילי ידיו הגיעני על נכון, ותיכף ומיד אבוא להרגיעו כי לא כאשר סבר כבוד מעלתו נ"י שמתרשלים בעבודה זו חס ושלום, כבר התחילו בהדפסה (הספר 'אסיפת המכתבים') בסיגוט, ידידינו האהוב החבר הנאמן ר' מיכל נ"י (דעבלינגער ז"ל), והיה לו הרבה יגיעות עצומות בהעתקה ובסידור ועשיית מפתח להפליא בעזרת ה' יתברך למצוא כל דבר חפץ ברגע. וכבוד מעלתו כותב "אולי הוא טובת תיקון נפשינו", לזה אגיד לו כי אין ספק בזה, כי מי שלא היה למראה עיניו רק איזה עלים אין לו השגה ביקרת ערך הדבר השלם הזה, וראוי למסור נפשו בעדו שיצא לאור ההדפסה. ומעיקרא לא רציתי להדפיס רק איזה מאות שיהיה רק להחבריא. ונצחוני חבירי להדפיס אלף לחלק גם כן ליתר מבקשי השם, אבל לא לדחוק למכור בחזקה שיעשו עמנו אות לטובה לקנותו, למה לנו זאת הלא יש הרבה מבקשי השם אשר יצאו משפלות הכי נמוך בקראם הדברים הנוראים האלה.

ההוצאות נתרבו ואין לאל ידינו לכלכל ההוצאות, ומה אגיד לו. ידע מעלתו הרמה כי לפי השערתי אין לך מצוה גדולה מזו, כי הוא בכלל פדיון שבוים. כי כמה וכמה נפשות השוקעים וכו', ומגלגלין זכות על ידי זכאי הוא רבינו הקדוש, אשר כמוהו לא פעל בחיבוריו עד עתה. על כן אולי יוכל להשתדל להלוות איזה סכום לצורך הדפסה, אם כי יש כבר בהלואה וגם אני בטוח בעזרת ה' יתברך, אבל כמדומה חסר עוד הרבה לגמרו של מלאכה.

ואודות רוע הגזירה, נצטערתי מאד מאד. רבת שבעה לה נפשינו, יאמין לי ידידי כי אינם יודעים מה הוא טובת ותיקון נפשינו, בפרט בכללות לפני ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן, ה' יתברך ירחם על כל פנים על הלבבות הנשברות שבטו של לוי שלא יקחו למלאכה. הלא מי ינוד לך ירושלים ומי ירפא את שברך, אם גם אלו הנפשות החביבים השוקקים לזכך ולטהר לבבם ונפשם ורמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם לשעבד לך, אדון הכל אתה בוראינו מלכינו וגואלינו, ראה נא בענינו ורפה שברינו כי מטה, אף על פי שאין אנו כדאים, אבל כבר אמרו המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות, והוא יתברך גם כן מקיים תורתו ורואה ומביט ללב ישראלי. ובקשתינו 'נדרי לה' אשלם',  שיהיה לנו עוד בחיים חיותינו זכיה לשלם נדרינו אליו ובעדו. ובעזרת ה' אם נשעבד חס ושלום תחת עול וכו', וכי מזה נקוה תיקון נפשינו, הגם אולי הוא מהנסתרות לה' אלקינו ותיקוני נפשינו, אבל אין לנו עסק בנסתרות כי הנגלות לנו ולבנינו, מי זה יפרנס ביתינו לגדלם לך, ריבון העולם, על ברכי התורה ויראה, לפי זה יבא משיח אם שחרית פנינו, על כן חוס נא וקבץ נידחינו מהרה ועינינו תחזנה וכו'.

כן דברי ידידו מכבדו בלתי מכירו,

צבי אביגדור

***

בעזרת ה' יתברך ד' תזריע תש"ג

אהוב נפשי יקיר לבבי שליט"א

שמחתי בפעליך במעשה ידיך וכו', אחי אהובי למען ה' להתחזק בבטחון גדול ולהסיח דעת כי אם לשמוח בה'. וזה משיח בא בהיסח הדעת, שיהיה מדת היסח הדעת, להסיח דעת ממה שאינו צריך. ובודאי שיעזור לנו ה' יתברך באיזה אופן, כי הישועה כבר מוכן מרגע ראשונה של בריאת העולם, שכבר ראה הקב"ה הכל כל פרט ופרט שבפרט. ניא וואס וועלין מיר צו לייגין אדער א וועק נעמען מיט אונזער אראפגעלייגטע קאפ חס ושלום, ארוף מיטן קאפ [אז מה נוסיף, או נוריד עם ראשינו המושפל חס ושלום, (אדרבה) עם הראש למעלה]. יש לנו בורא אב רחמן כזה הדואג בעבורינו, למה זה נתגולל בעפר העצבות. העיקר להתחזק בכל מיני חיזוק ועוז, כמו שכתב הפייטן 'ישועות בו מקיפות'. מען בארגט כידוע, אבל אם אינם פונקטלעכער צאלער בארגט מען נישט חס ושלום [אנשים לווים כידוע, אבל אם אינם משלמים בדקדוק, אין מלווים להם, חס ושלום], על כן העיקר להראות על כל פנים אז מען וויל צאלין [שנשלם], ולהתחיל על כל פנים תמיד, הגם דער יצר די טרדות לאזין נעבעך נישט אויס פירן, זיך מצער צו זיין [הגם שהיצר והטרדות לא נותנים לנו לצערנו (את מה שאנחנו רוצים, שזה) להצטער] על כל פנים על ההעדר מה שהנפש הקדושה רוצה, וזה ההמשך 'החוסים בו מתקיפות', לשון 'מתקיף לה', מען איז נישט צו פרידן מיט זיך, מעפרעגט אויף זיך אימער קשיות פארוואס נישט אזוי, דאס איז טייטש איך וועל על כל פנים צאלין [אנחנו לא מרוצים מעצמינו, מקשים על הדרך שלנו קושיות למה לא נשנה ונטיב את דרכנו, זאת הכוונה שאנחנו נשלם]. ומיני מתחילות על כל פנים אנהייבען עפעס צאלין [ליזום תשלום כלשהו], ותקיפות מיט געוואלד [ותקיפות חזקה]. אויב דער שונא לאזט נישט גיי מיט געוואלד מיט תקיפות [אם האויב לא מרפה מהתקפות חזקות], על כן כשרואים בשמים זאת בארגט מען ווייטער מען פערלירט נישט דעם קרעדיט [אנשים ממשיכים להלוות לנו ולתת לנו האשראי]. ועיקר התקיפות להתחזק על השמחה ובטחון. כשיש שמחה אין חסר מאומה, שהוא כמו אור קטן שדוחה הרבה מחושך. על כן נא ונא להתחזק בכל מיני תוקף ועוז, ולעשות פעולות על זה אפילו אינו המשך של שמחה, און א רגע ליסטיגקייט איז אויך גוט, יאמין דיא האר ברענען מיר אופן קאפ [גם רגע של שמחה וצהלה הוא גם טוב, יאמין לי השיער שלי נשרף על הראש] לגודל הטרדות, אך בראותי גודל מרורותו כתבתי.

ה' יתברך יברכו בחג כשר ושמח.

ידידו המבקש שיעתיר מאד בעדי בתוך כלל ישראל.

צבי אביגדור בן רחל פערל

***

ב"ה

ג' שלח תש"ג

אהובי ידיד נפשי היקר שליט"א

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה. ג"י קבלתי מיום ג' בהעלותך הגיעני יום אתמול, ונראה מכותלי מכתבו כאלו אני מתעצל מלכתוב לו. המכסה אני מאהובי היקר את גליון ידי מלהיות לו לאחיעזר על כל פנים במילין זעירין בהיותו בצער ובמצוק. ירחמהו ה' עד מהרה ויוציאו משם ולחפשי ישלחנו. והיתכן לחשוד אותי בכל זה. אלא לא ידעתי מקום כבודו איפה הוא, ושאלתי ולא קבלתי מענה. ועתה שמחתי בפעלך בנעימת ימינך. ובינו לביני שאל שאול עליו האיש ר' משה עזריאל ראטער שו"ב הרב הצדיק שליט"א מקלויזנבורג אשר אין רגיל לשאול עליו, והודעתיו גם כן ממה שכתב אלי ממעדו בהצלה פורתא הדין, אם נפתח פתח הישועה אז יפתח לגמרי. כמו שאמרו ז"ל 'פתחו לי פתח כפתחו של מחט'. ויש לדקדק דאין ספק דכוונתם על הנקב כ"כ והווא ליה למימר 'כנקובה של מחט'. אלא לרמז באו דבהיות כל התחלות קשות, וכמו חודו של מחט כואב ומכאיב את המנוקב, כמו כן צריך שילך ההתחלה בכאב. והנה אינו דומה החובל בדבר גדול, לחובל ונוקב בחוד המחט. ועל כן די בחבלה כל דהוא בחודו של מחט, וכמו שארז"ל הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, דרצונם לומר דעיקר הכל להתעורר להתקרב אליו יתברך, והצדיק מתעורר גם על ידי חוט השערה ונגיעה כל דהו שנוגע בקצהו ועל יד יזה מתחזק והולך מזכיר וגובר, וממילא אין צריך יסורים גדולים. והנה אם יפתח לבינו גם על ידי חודו של מחט, אז יפתחו שערי ישועות כפתחו של אולם. אשר פתח זה דרכו להפתח בניקל בלי צער, אשר לזה יקוה עד מהרה.

ונתעוררתי לכל זה בהיותי מתבונן במכתבו להשיב לו, ובראותי שכתב שהתנוצץ לו הצלה פורתא, אם יפתח קצת הפתח אז תפתח לגמרי. אך נקודה של התחזקות והתאמצות לבלי לשכוח כי יד ה' עשתה כל אלה הרוצה לקרבינו אליו. ואם כן לחכימא די ברמיזא, כמו שאמרו ז"ל (בחגיגה ה' ע"ב) אחוי לי במחוג וברמז. וגם בעת צר לו וקשה כח הסבל להיות נושא סבל, אבל ידע מעלת כבודו יקרת ידיד נפשי כי כל הנשמה והנשימה תהלל קה, וכל רגע אשר יזכור את עצמו בהבורא ברוך הוא, במקום כזה חשוב ועולה יותר על עבודת בעת מרחב. ואם יזכור את עצמו אז ינצל מקשות, כי ירכך וירטב לבבו הטהור גם ברמז, ועד מהרה יבא אל ביתו לגשת אל הקודש. וכד חמא משה ענותנותיה של יהושע התפלל עליו 'קה יושיעך' וכו'. כי אל יאמר מה אני חשוב וספון במעמד כזה להתקרב אל ה', אדרבה ואדרבה שם יש לקנות שלימות אפילו בנשימה כל דהו, ונפש יקרה כמותו בודאי מתנהג שם גם כן כראוי לו, אך אל יתרפה חס ושלום כי אם יזכור תמיד עד כמה חשוב ויקר תנועת בר ישראלי אליו יתברך שמו במעמד ההוא. ועיקר הכל הלב, רחמנא ליבא בעי, כי במעשה מעט יש לקוות שם הרבה, כי הלב צועק שם ריבונו של עולם אם תעזרינו לבא לביתי את נדרי אשלם לך וכן יהי רצון, כי מחשבה טובה הדין יצרפה הקב"ה למעשה, ודי לחכימא.

ויעזרינו ה' במוח וכח לעבדו ולהשתתף ולמהר פורקנא דלהון.

ידידו מלב ונפש אחד,

צבי אביגדור

(תולדות אהרן, ג, בית שמש תשנ"ז, עמו' שמח-שנז)

***

אחד מגדולי תלמידי כבוד קדושת רבינו זי"ע היה הרב הגאון ר' צבי אביגדור פיש זצ"ל הי"ד, אבדק"ק אדאני, והוא גם כן קיים הפקודה של כבוד קדושת רבינו זי"ע ונסע לרבי יוסף מאיר [פולק הי"ד מבערעגסאס] זי"ע וקיבץ כל הבחורים שהיו נמצאים שם להדריכם לעבודת ה' ויראתו.

וזכרוני שאמר באמצע הקיבוץ להבחורים שיכניעו עצמם מאוד תחת רבי יוסף מאיר זי"ע. והמשיל זאת במשל של באר מים בחוץ לארץ, בימים ההם היו שואבים מים מבאר ומעל הבאר היתה קורה ישרה ובתוך הקורה מלמעלה נכנסה עוד קורה ובציר נאחז עם הקורה שתחתיה ובסוף הקורה השניה היה תלוי דלי, וכשרצו לשאוב המים מהבאר הורידו הקורה השניה עם הדלי ביחד לתוך הבאר וכל מה שירדה יותר הקורה עם הדלי לתוך הבור יותר היו יכולים לשאוב מים.

והנמשל אמר על רבי יוסף מאיר שהוא דומה לבאר מים חיים, רק אם רוצים לשאוב עבודת ה' צריכים להכניע עצמו – תחתיו, וכל מה שמכניעים עצמם יותר יכולים לשאוב מהבאר הזה.

(בית יוסף להבה, ירושלים תשע"ח, עמו' נח-נט)

הרב צבי אביגדור פיש הי"ד, חסיד, צדיק וקדוש, מגדולי חסידי האדמו"ר רבי אהרן ראטה. נולד בשנת תרע"ג (1913) לאביו האדמו"ר רבי יחזקיהו פיש ממאטעסאלקע הי"ד. מצאצאי ה'בני יששכר' וה'עטרת צבי' ונכדו של הרב אהרן ישעיהו פיש אב"ד האדאס (מגדולי תלמידיו של האדמו"ר המקובל הקדוש רבי אליעזר סאפרין מקומרנא) שהיה נכדו של הצדיק הנודע רבי יעקב פיש מקאלוב.
כבר בבחרותו היה הרב צבי אביגדור תלמיד חכם מופלג ובקי בחכמת החסידות, הנגלה והנסתר. עם אירוסיו למרת בת הרה"ג המנוח ר' יוסף שאול שנפלד אב"ד ניר-אדאני, נבחר באדר ב' תרצ"ב למלא את מקום חותנו ברבנות ניר-אדאני. קודם נישואיו נסע למונקאטש, שימש שם את חברי בית הדין וקיבל מהם היתר הוראה. בנוסף הוסמך גם מרבני דעברעצין, נירעדיהאז וקאלעב. בהיותו במונקאטש הגיע לידיו הספר 'שלחן הטהור' מאת האדמו"ר רבי אהרן ראטה בעל 'שומר אמונים'. הרב צבי אביגדור התפעל רבות מקדושת המחבר, נסע לסטמאר ונעשה לאחד מתלמידיו המובהקים של רבי אהרן, המקושרים עם רבם בכל נפשם. הוא שימש את רבי אהרן, והיה מפיץ את תורת רבו לחסידיו בחו"ל, וכותב מכתבים לחסידים בירושלים ובהם דברי קודשו של רבם בהדרכת רבו היה מתפלל ברשפי להבות אש, ביגיעה ובמסירות נפש. את סיפור התקרבותו לרבו, כתב הרב צבי אביגדור במכתב משנת תרצ"ד (הובא ב'תולדות אהרן',ג, עמו' שמג-שמה). רבי אהרן ראטה העיד עליו כי 'הבחור החתן בן של קדושים ר' אביגדור צבי נ"י, והוא גם נכד העטרת צבי ובני יששכר ז"ל, והוא בעצמו חידוש, מתפלל בהתלהבות במעיני זיעה מפניו, ומקושר מאד, מסר נפשו כי אביו רבי ובא לכאן להתגולל בעניות ודחקות במשך כל ימי החורף, ובעוד איזה שבועות יהיה חתונתו בשעה טובה, ויהיה רב בניר אדאני באונגרין אשר שם נתקבל בע"ה". גם לאחר שמונה לרב ואב"ד, המשיך הרב צבי אביגדור ליסוע מידי פעם להסתופף בצל רבו, ופעל לקרב לה' יתברך את הבחורים, האברכים ובעלי הבתים, על ידי התקרבותם לצדיק רבי אהרן ראטה. הרב צבי אביגדור קידם את הדפסת אגרותיו של רבי אהרן ראטה בספר 'אסיפת המכתבים', שיצא לאור בשנת תש"ג.
בשנת ת"ש עלה רבי אהרן ראטה לארץ ישראל, והורה לתלמידיו שבחו"ל להתאחד ולהתחזק באמונה ובביטחון, באותם הזמנים הקשים לכלל ישראל, ולהתקבץ מידי פעם להתחזק בכל ענייני עבודת ה'. קיבוץ החסידים נערך על אף קשיי המלחמה בברגסס ובסטמאר, בראשות גדולי החסידים ובהם הרב צבי אביגדור פיש הי"ד מניר אדאני, הרב יוסף מאיר פולק הי"ד מברגסאס, רבי משה בוקסבוים ממעדיער, הרב מאיר מייער מקאפאניע והרב חיים יצחק מאליק הי"ד מסטמאר.
מכתבים מאת הרב צבי אביגדור פורסמו ב'פרח מטה אהרן' (ירושלים, תשמ"ה, עמו' צט) וב'תולדות אהרן' (ג, בית שמש תשנ"ז, עמו' שמב-שנז) ושתי גלויות בכתב ידו הוצגו באתר בית המכירות 'ירושלים של זהב'.
בשנת תש"ד גורש הרב עם קהילתו ומשפחתו, ונהרג על קידוש השם במחנה אושוויץ. הי"ד.
תולדותיו הובאו בספק 'תולדות אהרן' (ג, פרק יט) ובספר 'רבי נפתלי ופעליו' (פרק כא).

שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. הנה נוסח סידורי ספרד שלא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא, ונוסח האור זרוע והמחזור ויטרי ולא נבוש לעולם ועד, אך נוסח סידורי דידן ובספר לקט יושר ובאבודרהם, והנה יש אומרין שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל, וכפי הנראה שהוא סירכא דלישנא מברכת אהבה רבה ואין לו מקום כאן, ובכל הנוסחאות ליתא.
וחתני הרב המאוה"ג וכו' מו"ה בנימין זאב ליכטענשטיין נ"י (הי"ד) פירוש גם נוסחא זו על פי דברי הגמרא (חולין ז:) גבי רבי פנחס בן יאיר שאמר ליה רבינו הקדוש רצונך סעוד אצלי, והשיב לו רבי פנחס: ישראל קדושים הם, [אבל יש רוצה ואין לו], ויש שיש לו ואינו רוצה, [וכתיב (משלי כג,ו) 'אל תלחם [את] לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך', ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא דבמלתא דמצוה קא טרחנא כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך…'].
כי רבי היה סובר שכוונת רבי פנחס שאינו נהנה משל אחרים שלא יכשל בדבר איסור (וכדרך כמה אנשי מעשה שאינם אוכלים אצל אחרים מחמת חשש זה), לכך כעת שהיה המעשה שחמורו לא אכל דבר איסור, כדאמרינן בגמרא שם, לכך נפיק רבי לאפיה ואמר ליה שיאכל אצלו, כי כעת אין לך לדאג מחשש איסור, כיון שראית שגם חמורך לא רצה לאכול דבר איסור, והשתא בהמתן של צדיקים [אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן?].
ועל זה השיב לו רבי פנחס: לא כמו שאתה סובר שמחמת חשש איסור אין אני נהנה משל אחרים, ישראל קדושים הם וגדורים ממאכלות אסורות (כי אצל מאכלות אסורות שייך לשון 'קדושה', כדאמרינן שמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. וכמו שכתוב בתורה הקדושה (ויקרא יא,מד) 'והתקדשתם והייתם קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם' וכו'). אך הכוונה מה שאין אני נהנה משל אחרים, שיש אשר יש לו ואינו רוצה וכו'.
ובזה מיושב נמי קושיות התוספות (שם ד"ה ויש) דאם אינו רוצה למה נקרא 'קדוש', אך לפי שבגדר מאכלות אסורות הוא קדוש.
היוצא לנו מזה שלעניין ליהנות משל אחרים, חוץ מזה שהוא נהמא דכסופא, יש לנו חשש דרבי פנחס בן יאיר 'שיש שאינו רוצה' ואסור ליהנות ממנו, והיא לאו מדברי קבלה 'אל תלחם לחם רע עין'. 'ויש שאין לו' והוא כמו אבק גזל, כמו האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה.
ועל זה אנו מתפללין ואל תצריכנו וכו' שלא נבוש ונכלם מצד נהמא דכסופא ולא נכשל מצד חשש דרבי פנחס בן יאיר עד כאן דבריו.

ונכון הוא.

(הרב ישראל חיים פרידמן בשם חתנו, מתוך ליקוטי מהרי"ח א, מהדורת ירושלים תשע"ג, עמו' תקכו-תקכז)

הרב בנימין זאב ליכטשנטיין (1850-1944) – (Rabbi Vilmos Lichtenstein) – 'הרבי ממג'ירוש'. כיהן למעלה מחמישים שנה בכפר מאג'ירוש, ואחר כך עבר בשנות השלושים לעיר ביסטריץ הסמוכה, ופתח שם בית מדרש בדירתו. אביו, רבי יעקב קופל ליכטנשטיין אב"ד בעטעלן וואשהעלי (אחיו של הגאון הנודע רבי הלל מקאלמייא), היה בנו של רבי ברוך בענדיט ליכטנשטיין אב"ד וואג-וועטש.

הרב בנימין זאב התחתן עם הרבנית מינדל בת הרב ישראל חיים פרידמן אב"ד ראחוב ומחבר ספר 'ליקוטי מהרי"ח'.

בתו של הרב בנימין זאב הי"ד, הרבנית זיסל לאה הי"ד, אשת הרב יהושע ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד מאטש בזינבערגען (בנו של הרב ברוך בעדניט הי"ד אב"ד קראסנא).

הרב בנימין זאב נספה באושוויץ בהיותו בן תשעים וארבע, יחד עם רעייתו, וחלק ממשפחתו, בי"ג סיון תש"ד.

שמונת אחיו היו:

הרב יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בעטלאהן (תרט"ו-תרפ"א, 1855-1921), [ראה אוצר הרבנים 6998].
הרב ברוך בענדיט ליכטנשטיין הי"ד, אב" קראסנא (תרי"ז-תש"ד, 1857-1944) [ראה אוצר הרבנים 4201], (אביהם של הרב יהושע ליכטנשטיין הי"ד, ושל הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד אב"ד לכניץ, בניו של הרב שמעון היו: הרב אברהם דוב שכיהן לצד אביו כרב הגליל והרב יוסף שמואל הי"ד אב"ד סילאג'צ'ה).
הרבנית ליבא אהובה (תר"ך לערך -תרצ"ה, 1860 לערך – 1935) אשת הרב אהרן צבי קלר אב"ד שאמקוט (תר"כ-תרפ"ח, 1860-1928), [ראה אוצר הרבנים 1874].
הרבנית ביילא (נפטרה בשנת תר"פ 1920), אשת הרב משה יצחק לוינגר, אב"ד פאנצעלטשעה (נפטר בשנת תרפ"א 1920), [ראה אוצר הרבנים 15506].
הרב אשר אנשיל ליכטנשטיין (תרכ"ד-תרצ"ז, 1864-1937), [ראה אוצר הרבנים 3567].
רבי יוסף ליכטנשטיין, אדמו"ר בסיגט (תרכ"ז-תרצ"ט, 1867-1938).
הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד אב"ד טשירטש (תרל"א-תש"ה, 1871-1944), [ראה אוצר הרבנים 13894].
הרבנית רייזל (נפטרה בשנת 1957), אשת הרב פנחס ליכטנשטיין אב"ד מאטש (תרל"ג-תש"ג, 1873-1943), [ראה אוצר הרבנים 16930].

ב"ה יאבלאנקא

איתא ברמב"ם פרק ט מהלכות מלכים הלכה י"ד 'מפני זה נתחייבו כל אנשי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו'. והנה הרדב"ז שם הקשה על זה, אם כן אמאי אמר יעקב 'עכרתם אותי', כיון דמדינא קטלו. ותירץ דכיוון שקבלו עליהם המילה, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. עד כאן לשונו. כדי לברר וללבן ענין הסכסוך שבין יעקב אבינו עליו השלום ובניו שבטי י-ה בדבר הריגת שכם ואנשיו על בסיס ויסוד חזק ואמתי, אציג לפני הקורא שירה שלימה של קושיות ודקדוקים בפרשה סתומה זו.

א) תמוהים לי דברי הרדב"ז בתירוצו דגר שנתגייר וכו', דאם נאמר שהיה להם לאבות דין ישראל, הלא בן נח שהרג את ישראל או שבא בחזקה על בת ישראל ונתגייר, חייב מיתה, כמבואר ברמב"ם מלכים פרק י הלכה ד, ושוב הדרא קושיית הרדב"ז לדוכתיא, מדוע אמר יעקב 'עכרתם אותי', כיון דמדינא קטלו?

ב) למה פרסמה תורה הקדושה תשובת שמעון ולוי 'הכזונה יעשה את אחותינו', כלום לא ידע יעקב אבינו שבדבר זאת הרגו. גם איפה היא התשובה בדבריהם אלו על פחדו של אביהם 'ונאספו עלי והכוני'?

ג) בפסוק 'ויבאו על העיר בטח', וברש"י שם: על כחו של זקן שהתפלל עליהם בשכם, מדוע לא בטח יעקב גם כן באותו הכוח? בכלל למה נתיירא כל כך, הלא לכאורה זה חסרון באמונה, חס ושלום.

ד) דייקה תורה הקדושה וסיפרה לנו, 'ויחי חתת אלקים ולא רדפו אחרי בני יעקב', הרי דהסכים הקב"ה עמהם. ואם ואמר המתרץ כי זאת הייתה בזכות של זקן, אברהם או יעקב, הלא לא לחנם דקדקה תורה הקדושה וכתבה 'אחרי בני יעקב', ולא נאמר 'אחרי יעקב', אשר מן הנימוס הוא לזכור שם העיקר והראש של הבית. וגם אמנם הא ידיו נקיות מדם חללים, לא התולדות. ואם יענה המתרץ כי עיקר השנאה הייתה עליהם, הלא רק שמעון ולוי פחזו כמים עולה, ובקרא סתמא כחיב 'בני יעקב'?

ה) למה כעס אבינו יעקב רק על שמעון ולוי, הלא כלם לקחו חבל בביזה, כמו שאמר הכתוב 'בני יעקב באו על החללים'. גם פעולה כזו של גזל וחמס תגרום במידה מרובה משטמה ושנאה מהשכנים אליו, לעכור אותו ולאסוף עליו?

ו) בתשובה שמעון ולוי 'הכזונה יעשה', ובאבן עזרא שם: 'יעשה שכם את אחותנו', הרי שעיקר שנאתם הייתה על שכם לבד, ובפסוקים האמורים שייכתם לכל האחים כתיב 'בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם', הרי דכללום במילת 'טמאו' יחד, כמו שכם כן אנשיו?

ז) בפסוק 'כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור', איך כלל יעקב אבינו שני מאורעות בודדים בכמותם ובאיכותם משונים לגמרי זה מזה יחד, סוף סוף העידה עליהם תורה הקדושה שמה שעשו ופעלו עוון בשכם היה מחמת ובגלל קנאת ד' צבאות, שנבלה נעשתה בבית יעקב על ידי ריקים וחמסנים. לא כן הוא לגמרי המצב במאורע הטרגי של שנאת אחים בני אב אחד עד לעקור ולרצוח נפש, כמו בשנאת שמעון ולוי ליוסף, אשר אמנם הוא מאורע מגונה ובלתי נפרץ בחיי אבות אומתנו הקדושה, על פי שכלנו אנו?

ח) איך נבין דברי חז"ל ברש"י ז"ל, 'ארור אפם', אף שכעס לא קלל רק את אפס. הלא זה הוא חובת האדם בעולמו למשול באף ורצונו, ואם יחליף וימיר זה, על פסח חטאת רובץ?

ט) עוד זאת אשאל וממנה אברר דעתי בעזרת ה' יתברך בכל העניין המסובך הזה: במה תרצו את עצמם שמעון ולוי הריגת כל העיר באמרם בעצמם: 'הכזונה יעשה', כי אם אמנם בערה בהם חמתם על שכם שטימא אחותם, אך למה הרגו ולא חמלו על הנקיים וחפים מפשע לפי דבריהם?

על כן נראה לעניות דעתי, דבזאת גלתה לנו תורה הקדושה המפתח לפתרון כל הפרשה הסתומה. ואומר, אם אמנם שצדקו דברי יעקב אבינו עליו השלום הבחיר שבאבות, אך הדין היה עם השבטים שבטי י-ה, שהרי הרב אומר כן הוא הרמב"ם בפרק ט מלכים הלכה יד שנתחייבו כל אנשי שכם הריגה. גם הרמב"ן בפירוש על התורה כתב שהיו רשעים עובדי עכו"ם. ולו היו המעשים של שמעון ולוי נסתעפים ויוצאים ממקור נאמן וטהור, כמו שהעידה תורה הקדושה זה על שאר השבטים 'על אשר טמאו אחותם', דהיינו כפי דברי הרמב"ם ז"ל 'שראו וידעו ולא דנוהו', בטח לא היה יעקב מתיירא כלל, שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ולמה יפחד בעת שמלאו חובתם ליוצרם לעשות דין ברשעים. והיה בוטח גם כן על כוחו של זקן שהתפלל עליהם בשכם, אך יעקב אבינו עליו השלום הכיר בהם ברוח קדשו, וכפי שהודו מעצמם: 'הכזונה יעשה', שלא עשו זאת מתוך הכרה נאמנה וטהורה, רק כלי חמס שירשו הרציחה מעשו בעוכריהם. וכיון שכעסו על שכם, לא בחנו להבדיל בין הדבקים, והרגו ולא חמלו על כל זכר הנקיים מפשע לפי דבריהם הם. במצב כזה רפו ידי יעקב אבינו עליו השלום, כי החליפו 'הקול יעקב' ב'ידי עשו', ופסקה על ידי כך ההשגחה המיוחדה לישראל קדש ד', ותשלטנה מעתה בהם מערכות הטבע וגלגוליו, אם כן באמת עליו לדאוג כי 'עכרתם אותי… ונאספו עלי והכוני'. ואם מעשיהם ופעולתם היו טובים וכשרים, כי היו מדויקים לפי דיני תורה הקדושה, כמו שהעידה תורה הקדושה 'טמאו אחותם', שראו וידעו ולא דנו, כפירוש הרמב"ם ז"ל, גם פרסמה תורה הקדושה משום הכי התשובה: 'הכזונה' וכו', גם לא בחינם דקדקה תורה הקדושה וסיפרה לנו כי 'לא רדפו אחרי בני יעקב', כי גם הם לא עשו שום חטא ופשע על פי דיני התורה, אך מכל מקום 'ארור אפם כי עז', כי הלא המעשה עשיתם ממקור האף והרשע, והראיה כי גם באותו החום והפחזות חפצתם להרוג את אחיכם. והיינו דכללם יחד 'כי באפם הרגו איש', כי בפועל לא עשו שום עוולה נגד דיני תורה הקדושה, רק הרצון והאף היה להם ממקור שחת. ובכן אף שקילל, לא קילל רק את אפם, כי באף הזה 'עקרו שור', היינו כי רצו לעקור שור ולא נכשלו בפועל לשפוך דמי אח, רק חטאו באף והמחשבה בלתי טהורה. כן נראה לי ביאור כל הפרשה בעזרת ה' יתברך.

נחום נפתלי בלייווייס חוב"ק יבלאנקא מחוז לומזה

(בית ועד לחכמים, שנה י, חוברת ט-י, כסליו-טבת תרצ"ב, סי' טז)

הרב נחום נפתלי בלייווייס, מטשיזעווא (\טשיזשעוו \צ'יז'יבה, פלך לומזה), מתלמידי הישיבה הגבוהה 'מתיבתא' בוורשה.

בשנת תרפ"ג העניקו לראשונה גדולי ישראל היתרי הוראה לעשרה מבוגרי ה'מתיבתא' – לרב מאיר בלומנפלד, וכן לתשעה מחבריו שניספו אחר כך בשואה: הרב פנחס בלאס מוורשה, הרב נחום נפתלי בלייווייס מטשיזעווא, הרב ראובן גולדברג מוורשה, הרב אהרן גראהמאן מוורשה, הרב חיים ישראל וועקסלמאן מבענדין, הרב אברהם מאיר הערצבערג מוורשה, הרב מענדיל הערצבערג משערפץ, הרב אברהם מרדכי מאראקא מזלוטשוב והרב מאטיל שור מוורשה.

בין שתי מלחמות העולם כיהן הרב בלייווייס כרבה האחרון של העיירה יבלונקה קושצ'יילנה שבמחוז לומזה, בצפון-מזרח פולין.

בית הכנסת בעיירה נשרף במלחמת העולם הראשונה, ובני הקהילה לא הספיקו לחזור ולבנות אותו עד שפרצה מלחמת העולם השנייה.

בתאריך כ"ט בסיון תש"א (24.06.1941) כבשו הגרמנים את יבלונקה. בב' בחשון תש"ב (23.11.1941) גורשו יהודי העיירה מבתיהם לגטו בוויסוקה מאזובייצקה. גטו זה חוסל בכ"ג בחשון תש"ג (02.11.1942) והיהודים נשלחו משם לעבודת כפייה במחנה בזאמברוב. לאחר כחודשיים חוסל מחנה זה ויושביו גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ. בספר הזיכרון לקהילת זמברוב, נכתב שהרב בלייוויס גורש יחד עם קהילתו למחנה ההשמדה.

(בספר 'אהרן בכהניו', נכתב שהיה מתלמידי ה'מתיבתא' בוורשה ואב"ד זירמון, ונשא ונתן בהלכה עם הגאון הרב אהרן וואלקין אב"ד פינסק).

מאמרים מאת הרב נחום נפתלי פורסמו במספר כתבי עת רבניים:

• דגל הצעירים, שנה א חוברת א, טבת תרפ"ה, סי' ג.
• דגל התורה, א (תרפ"א-תרפ"ב), תפארת צעירים, סי' ח.
• בית ועד לחכמים, שנה י, חוברת ט-י, כסליו-טבת תרצ"ב, סי' טז.

מכתב מאת הרב בלייווייס, עם דבר תורה על דברי הפרי מגדים בהלכות טריפות, נמכר בבית המכירות Winners.

התמונה שהובאה כאן הופיעה במקורה בשחור לבן בספר הזיכרון לקהילת טשיזשעווע (תל אביב, תשכ"א).

'ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר ה' אלקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א-ל בשמים וכארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו', ויאמר ה' אלי רב לך' וגו'. ידוע מספרים הקדושים שהצדיק נקרא 'מי', והטעם כתבתי הנראה לעניות דעתי על דרך הפשוט במקום אחר בפרשת נח, דכתיב מי מושל בי צדיק (עיין מועד קטן ט"ז ע"ב שדריש רבי אבהו על הפסוק בשמואל ב' כ"ג ג' 'אמר אלוקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל ביראת אלקים', מי מושל בי צדיק, שאני גוזר גזירה ומבטלה) וצדיק גוזר והקב"ה מקיים (עיין שבת נ"ט ע"ב). וזה לשון הספרי 'אתה החילות' לפתוח לי פתח, שאמרת 'ועתה הניחה לי' (שמות לב,י), וכי תופס הייתי בך, אלא להראות שבי הדבר תלוי (עיין דברים רבה ג' ט"ו). עוד איתא בגמרא (סנהדרין ס"ה ע"ב) דרב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה לכבוד שבת קודש. ואחי יוסף גם כן אכלו בהמות שבראו להם על ידי ספר יצירה, כמובא בפתחי תשובה ביורה דעה הלכות אבר מן החי (סי' ס"ב סעיף ב') בשם השל"ה הקדוש (בפרשת וישב, ד"ה 'ויבא יוסף'). וזה 'אתה החילות להראות את עבדך וגו' אשר מי', הצדיק המכונה 'מי' כנ"ל יש לו בחינה זו שהוא כביכול 'א-ל בשמים ובארץ', כמו שמצינו הבחינה ביעקב 'ויקרא לו א-ל אלקי ישראל' (בראשית לג,כ) שהקב"ה קראו ליעקב 'א-ל'. וגם יש לו הכח והממשלה 'אשר יעשה כמעשיך' וגו', שיש לו כוח הבריאה לברוא נפש חי כנ"ל. ולכך אבקשך 'אעברה נא' וגו', בכח זה של צדיק מבטל. ועל זה השיבו הקב"ה 'רב לך', פירוש, וכי אתה משתמש בגדולה זו לעצמך. והבן.

ועכשיו בחודש מנחם אב אפשר לומר שזה פירוש הפסוק שאומרים אחרי אמירת תהלים 'מי יתן מציון ישועת ישראל' (תהלים יד,ז), כי דוד המלך עליו השלום התפלל שהעוסק בספר תהלים יהא נחשב כעוסק בנגעים ואהלות (מדרש שוחר טוב תהלים א,ח). וידוע דבזכות אמירת תהלים נמתקין הדינים, כמו שאמר הקדוש הרבי ר' זושא זכותו יגן עלינו 'מי ימלל גבורות ה" (שם קו,ב), מלשון 'מוללין מלילות' (ביצה י"ב ע"ב), כלומר מי שרוצה למלול ולטחון את הגבורות, ישמיע כל תהלתו, היינו שיאמר כל ספר תהלים. וזה פירוש הפסוק 'מי', היינו הצדיק, 'יתן מציון', על ידי עוסקו בשערים המצויינים בהלכה, 'ישועות ישראל', ומעורר רחמים עליהם, ואומרים זאת בסיום תהלים שגם זה חשוב כעוסק בתורה. והנה דורשי רשומות אמרו תמוז ראשי תיבות 'זריזין מקדימין ועושין תשובה', או 'זמני תשובה ממשמשין ובאים'. וכן פירשו הספרים הקדושים 'אחורי ארי ולא אחורי אשה' (ברכות ס"א ע"א), היינו שישוב בתשובה אחורי חודש אב, שמזלו אריה, ולא ימתין עד אחורי חודש אלול, שמזלו בתולה. והבן.

ובספר הקדוש מאור ושמש בפרשת פנחס (ד"ה והנה שמעתי) מביא בשם הרב הקדוש מוהר"ר מנחם מענדל מרימנוב זצ"ל שהקשה דידוע (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג, דף ז' ע"א) דהקב"ה שומר התורה, והיאך מקיים מצות תשובה. ותירץ על פי הגמרא (ברכות ל"ב ע"א, ועוד עיין סוכה נ"ב ע"ב ארבעה וכו') שלשה דברים הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום, ואחד מהם הוא על שברא היצר הרע, שנאמר (מיכה ד,ו) 'ואשר הרעותי'. עד כאן דברי קודשו. והנה הקב"ה משלם מדה כנגד מדה (סנהדרין צ' ע"א), ואם אנחנו שבים בכל לב ונפש מביאין אנו את ה' יתברך גם כן לתשובה כנ"ל (עיין שם במאור ושמש). ואם הוא יתברך שב, ממילא תשובתנו מתקבלת ברחמים וברצון. וזה נראה לי הרמז בסמיכות שמות החדשים, דאם אנו נקיים אותיות תמו"ז כנ"ל, אז מנחם אב, נביא את אבינו שבשמים לנחמה, שיתנחם על בריאת היצר, ואז אלו"ל, ראשי תיבות 'אני לדודי ודודי לי' (שיר השירים ו,ג), דהיינו שנזכה שיהיו שלום ואהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, וקל להבין.

וזה גם כן הפירוש 'שובה ישראל עד ה' אלקיך' (הושע יד,ב), עד שיבוא התשובה לה' אלקיך, שהוא כביכול ישוב, והבן. וזה מה שסיים שם הכתוב הנ"ל (תהלים יד,ז) 'בשוב ה' שבות עמו' וגו', דכשה' יתברך ישוב 'שבות עמו' עם תשובת ישראל, אז 'יגל יעקב ישמח ישראל'. ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה (תהלים לז,לט), אפשר לומר על פי הידוע דבימים הקדושים צריכין להרבות בתפילה עבור כבוד שמים שיתגדל ויתקדש שמיה רבא, ולא ישים עיקר מגמתו בתפילה עבור בצע כסף, פרנסה וכבוד עצמו. וגם מה שיתפלל על פרנסה יהיה גם כן לכבוד שמים, כי אם אין קמח אין תורה (אבות פ"א מי"ז), וגם כי 'למה יאמרו הגוים', כמו שאמרו מאיזה צדיק לפרש הפסוק בתהלים (מב,ה) 'היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלקיך', ודו"ק.

וגם אפשר לומר כמו שפירש הגאון הקדוש מוה"ר יוסף מפוזנא ז"ל 'אך אם יום' (שמות כא,כא) כלומר אפילו 'אם יום אחד', היינו יום הכיפורים 'או יומים', ב' ימים ראש השנה, יעמוד בתפלה, 'לא יוקם', והטעם 'כי כספו הוא', שכוונתו ותפלתו רק עבור כספו הוא. וכמו שאמרו בשם איזה גדול 'נער הייתי' (תהלים לז,כה) בגליות הקודמים ולא נמשך זמן רב, ובגלות הזה 'גם זקנתי ולא ראיתי צדיק', צדיקו של עולם (בראשית רבה מ"ט ט') 'נעזב', מלשון 'עזוב תעזוב עמו' (משפטים כג,ה), והטעם 'וזרעו מבקש לחם', ואין כוונתם בתפלה לאוקמא שכינתא מעפרא, ודו"ק. וכן פירש הישמח משה ז"ל (עיין יתרו ד"ה ועל פי זה יש) 'אשרי הגבר אשר תיסרנו יה' (תהלים צד,יב) 'אשרי הגבר' שהיסורים שלו הם מזה שהשם אינו שלם, היינו עבור גלות השכינה הקדושה. וזה 'ותשועת צדיקים מה' ', עיקר הישועה לצדיקים הוא שה' יהיה שלם. והנה במאור ושמש בפרשתן (ד"ה והנה שמעתי) פירש בשם הרב הקדוש ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב ז"ל על הפסוק בפרשתנו 'אנכי עומד בין ה' וביניכם', כי האדם צריך שיחזיק את עצמו כאין ואפס ומי שמחזיק את עצמו ל'אנכי', דבר זה 'עומד', היינו שהוא מסך המבדיל 'בין ה' וביניכם', כי בבעל גאוה אומר הקב"ה (סוטה ה' ע"א) אין אני והוא יכולין לדור בעולם רחמנא ליצלן, כי אם בהכנעה ושפלות רוח יוכל האדם לקדש ולטהר את עצמו, כמו שכתוב (ישעיה נז,טו) 'אשכון ואת דכא ושפל רוח' וגו', ובזכות זה נזכה לנחמה ולכתיבה וחתימה טובה אמן.

(שארית אהרן, עמו' קכא)

הרב אהרן פלברמן (פעלברמאן\ פעלבערמאנן) הי"ד, אב"ד הכפר געוויץ והגלילות (Nagygejoc, נאג'-געיו'ץ), מחשובי הרבנים המפורסמים במדינת טשכוסלובקיה, היה בנו של הרב משה שמואל (ב"ר אליעזר ליפא) מחסידי האדמו"ר מנדבורנה ואב"ד געוויץ ושל מרת רבקה בת הרב יהושע שווארץ, 'ר' יהושע סירטער', מהעיירה מינאי, מגדולי חסידי הרבי מצאנז.

משפחת פלברמן הייתה מצאצאי אדמו"רים ובהם בעל הנועם אלימלך, ואדמו"רי ראפשיץ ונדבורנה.

הוא היה תלמיד בישיבתו של הרב דוד גרינוולד בסאטמר. בהיותו בישיבה למד נודע כלמדן עילוי ושקדן הבקיא בעל מקצועות התורה, ובהיותו כבן שמונה עשרה קיבל היתר הוראה מרבו. לקראת נישואיו קיבל מרבו שוב היתר 'יורה יורה ידין ידין'. בשנת תרס"ח (1908) הוא נשא לאשה את מרת רחל בת האדמו"ר רבי ישראל יעקב לייפר מחוסט, בנו של הרב הקדוש רבי מרדכי'לע מנאדבורנה בעל ה'מאמר מרדכי' על התורה. לאחר נישואיו המשיך לשקוד על התורה ועבודת ה', וקיבל היתר הוראה גם מהרב משה גרינוואלד אב"ד חוסט מחבר 'ערוגת הבושם' וערך שימוש להוראה בבית הדומ"ץ הרב שמואל דוד הכהן פרידמן.

בשנת תרע"ב (1912) התיישב בעיר בישטינא, אך כעבוד זמן קצר נפטר ואביו והרב אהרן התבקש למלא את מקומו כאב"ד געוויץ. הרב הנהיג את קהילתו בדרכי נועם, והמשיך לשקוד על לימודיו. בהמשך ייסד שם ישיבה בה למדו כחמישים תלמידים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר תושבי הכפרים ועיירות הקטנות נמלטו לערים ולעיירות הגדולות, עבר הרב אהרן לגור בעיר אונגוואר (אוזגורוד), והקים שם מקווה ובית מדרש. הרב המשיך לשמור על קשר עם קהילת געוויץ והיה נוסע לשבות שם במשך מספר שבתות בשנה.

היה לו זיכרון מופלא, ושלט בדברי חז"ל, ובדברי חכמי הראשונים והאחרונים, בנגלה ובנסתר. בשעות הלילה נהג לכתוב את חידושיו, ומיעט לישון.

בשנת תרפ"ז (1926) נפטרה בתו הילדה חיה אסתר.

ביתו נעשה מרכז לחסידים. עם השנים גדלה קהילתו ורבים נעשו לחסידיו, קיבלו את מרותו, עצתו וברכתו, והגיעו אליו לשבתות ולימים הנוראים. הוא היה מקבל פתקאות ורבים נושעו על ידו. גם נוכרים היו רגילים להגיע ולהתייעץ עם הרב. ביתו של הרב היה מרכז לגמילות חסדים, ומידי יום רבים קיבלו ממנו הלוואות, ארוחות וצידה לדרך.

תפילתו הייתה בדביקות ובהשתפכות הנפש. הוא נהג לרדת לפני התיבה להתפלל את רוב התפילות בימים הנוראים, ומידי שנה חיבר ניגונים חדשים לתפילות אלו. דרשותיו משכו את לב שומעיו ועוררו אותם לתשובה.

בשנת תרצ"ט (11.1938) נכבשה הכפר געוויץ על ידי ההונגרים. בשנת תש"א (1941) גורשו מחצית מיהודי הכפר לקמניץ-פודולסק ונרצחו שם. שאר היהודים נשלחו לאחר הכיבוש הגרמני לאושוויץ בו' בסיון תש"ד (28.05.1944).

בתקופת מלחמת העולם השנייה התגורר הרב עם משפחתו באונגוואר. בשנת תש"ד (1944) פלשו הגרמנים להונגריה , כבשו את אונגוואר והחלו לגזור גזירות על היהודים. הרב הלך במסירות נפש למפקדי הנאצים לשכנע אותם לרסן את רדיפת היהודים. לאחר פסח גורשו כשלושים אלף יהודי העיר לשני גטאות מחוץ לעיר, במבנים ששמשו כמחסן עצים ובמשרפת לבנים. בסוף חודש אייר (05.1944) החלו הגרמנים בחיסול הגטו ושלוש פעמים בשבוע גירשו יהודים ברכבות לאושוויץ. הרב גורש עם משפחתו מתחנת הרכבת באונגוואר, בטרנספורט הראשון לאושוויץ.

הרב והרבנית נספו עקה"ש באושוויץ בכ"ו באייר תש"ד. לאחר מסע מפרך של ארבעה ימים, צפופים בקרונות ללא מזון ומים, הגיעה הרכבת למחנה אושוויץ. בהגיעם למחנה ההשמדה נפתחו קרונות הרכבת ואז "ירד רבי אהרן לרציף עם ספר-תורה בזרועותיו. בצווחות אימה מלוות מכות-רצח, הורדו האומללים מהקרונות. כאשר הבחינו בדמותו של הרב, לא היה גבול להשתוללות הרצחים. היה זה ספר התורה שקיבל בירושה מרבי מרדכי מנדבורנא. הוא התעלם מפקודות הקלגסים, שציוו עליו להשליך את ספר התורה לארץ. וכאשר חזרה ונשתנתה פקודת הגרמנים, חיבר רבי אהרן עוד יותר את ספר התורה וקירבו ללבו. הם התנפלו עליו במוטות ברזל והיכוהו באכזריות, עד שהתעלף ונפל ארצה. בשוכבו על הארץ ועימו ספר התורה היקר, יצאה נשמתו של רבי אהרן בקדושה ובטהרה על קידוש-השם" (מתוך הקדמת בנו לספר 'שארית אהרן'). גם על מצבת בנו נכתב כי הרב אהרן 'נעקה"ש וספר תורה בידו'.

ארבעה מששת ילדיהם נספו בשואה, גולדה לאה גרינברג, משה שמואל פלברמן ויצחק בן-ציון פרלברמן. שרדו רק שניים מילדיהם: הרב מרדכי פלברמן ומרת פייגא קארנבליט.

כמעט כל חידושי תורה שכתב הרב אהרן אבדו בשואה. שרדו רק חידושים ששלח הרב אהרן פלברמן לאמריקה לפני מלחמת העולם השנייה בידי גיסו, הרב חיים שלמה לאווי אב"ד חוסט. כתבים אלו יצאו לאור בשנת תשס"ב, בהוצאת בנו של המחבר, הרב החסיד ר' מרדכי, בספר 'שארית אהרן' על התורה והמועדים על דרך החסידות. החידושים בספר זה מעוררים את הלומדים בתשובה, בעבודת ה', באהבת התורה וביראת שמים.

• 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר י,י), איתא בספרי: 'וביום שמחתכם' אלו שבתות. ר' נתן אומר אלו התמידים. את קרבנות התמידים לא הקריבו כי אם שעה אחת ביום, ואפילו הכי קאמר ר' נתן דקרא ד'וביום שמחתכם' קאי על התמידים, הרי מבואר שבאם עושים דבר מצוה אפילו שעה אחת ביום, מכל מקום נמשך מזה שמחה על כל היום, וצריכין להיות בשמחה בכל היום כולו על שזכו לקיים את רצונו יתברך, עד כדי שיקרא כל היום 'יום שמחה'. וזהו כלל גדול מאוד שעל האדם לדעת שאם עשה רצון ה' יתברך אפילו בשעה מועטת, הרי כל אותו היום צריך להיות בשמחה וטוב לבב על שזכה לעשות נחת רוח ליוצרו.
• לבני האהוב דוד יונה! קח לך לדרך מאביך את המעט שהוא יכול לתת לך, אלה הם קשרי האהבה שאף אחד לא יכול לגזול ממך, קח עמך מתורותיו והוראותיו וכתבם על לוח לבך! ה' יתברך תמיד ישמע לקולך ואף פעם לא תהיה לבד, בטח תמיד בה' ואף פעם לא תהיה לבד, קוה אל ה' בכל עת בכל מה שהגורל יביא לך, ה' לא יעזוב אף פעם את הכורעים לפניו תמיד, כי רק הוא יודע מה שהעתיד יביא עליך, ובזה תהיה תמיד בטוח ומוגן מכל צרה וצוקה. מי שיש לו אמונת השם בלבו אינו צריך לדאוג מה שהמחר יכול להביא עליו, כי הוא לא יטוש ולא יעזוב את הבוטחים בו ומצפים תמיד לישועתו. שים לבך בני יקירי לדברי מוסר שלי ואז אף פעם לא תצטרך לדאוג, אלה דברי אביך אוהבך, פעזינג, י"ב תמוז תרצ"ט. (תרגום לעברית ממכתב שכתב ביידיש, כשנפרד מבנו דוד יונה, תלמידם של הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטא והרב יהושע בוקסבוים אב"ד גלאנטא).
• כמו שהוא יתברך מנהיג עולמו – הוא בוודאי טוב, ואין לנו לחוות דעה בהנהגת עולמו, יהיה מה שיהיה, כי בכל אופן נעשה רק מה שרוצה הוא יתברך ומה שהוא לטובתינו, ומה שלא בא בוודאי לא היה לטובה. דברים אלו אומר לך אביך המנוסה היודע והמעיד על הדברים האמיתיים האלה. תמצית הדברים – אל תדאג, כי יש לך אלקים גם על מחר. והדברים עמוקים (מתוך אחד ממכתביו לבנו יצחק טוביה, בתרגום מיידיש).
• בפרשיות שובבי"ם קוראים על עליית בני ישראל מתכלית השפלות הגשמית בעבודת פרך במצרים, ומתכלית השפלות הרוחנית בשקיעתם במ"ט שערי טומאה, עד שנתעלו למעלה העליונה – ששרתה עליהם השכינה. דבפרשת שמות היו בתכלית השפלות, אמנם כבר בפרשה זו עשו תשובה בלבם, כדכתיב (שמות ב,כה) 'וידע אלקים' וגו', ואיתא בתרגום יונתן שעשו תשובה בפנימיות לבם ששום אדם אחר לא ידע מכך זולת ה' יתברך. ובפרשת וארא כבר באו על המצרים ז' מכות, ונתעוררו בני ישראל מהשגחת הקב"ה עליהם. ובפרשת בא הקריבו קרבן פסח וזכו שנתקדשו בתיהם כמזבח, כדאיתא (פסחים צו, א) שלשה מזבחות היו שם – על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובפרשת בשלח אמרו שירה על הים וזכו לגילוי שכינה, וכדאיתא (מכילתא פרשת השירה) שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים. ובפרשת יתרו ומשפטים זכו לקבלת התורה. ובפרשת תרומה תרמו למשכן ובנאוהו. ובפרשת תצוה כבר שרתה השכינה במשכן. ונודעים דברי הרמב"ן (בפתיחת ספר שמות) דבהתגלות השכינה עליהם – בזה נגמרה הגלות. נמצא שמתחילת פרשת שמות ועד פרשת תצוה היתה עליה גדולה לכלל ישראל, מתכלית השפלות עד למעלה הגבוהה ביותר, ולכן פרשיות אלו הם זמן התעלות אף לדורות עולם.
• 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות' וגו' 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר ,י ט-י). כתב הגרש"ר הירש זצ"ל ד'חצוצרות' הוא מלשון 'חצר'. והנה החצר סובבת את האדם ואת רכושו ומשמרתו, וכמו כן ישראל מרגישים שהקב"ה סובבם ומשמרם. ולכן בין בעת מלחמה ובין בעת שמחה תוקעים ב'חצוצרות', להראות כי בין בזמן של שמחה ובין בזמן של צער ומלחמה מסובבים אנחנו על ידי הקב"ה שומר ישראל.
• הרב שלמה ווייס הי"ד נהג לומר לבניו בענין אהבת ה': 'האב מיך ווייניגער ליב – און האב מיך לאנג ליב' (תאהב אותי פחות, אבל תאהב אותי לזמן ארוך יותר). כלומר כשאדם מתלהב לאהבת ה', עליו לקבוע מייד את האהבה בקבלה טובה, ואף אם היא קטנה, ולא להעדיף התלהבות גדולה שתתפוגג במהרה.
• 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה" (שמות כג,יז). פירוש על פי מה שאיתא בגמרא (חגיגה ד, ב) כשם שבא לראות כך בא ליראות, והיינו שעל האדם להיזהר תמיד בכל זמן ובכל מעשה, שיהיה ראוי ליראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה, וכעין הרגשת הפחד שיש כשהולכים לצדיק משום שמרגישים שרואה את פנימיותו של האדם, ומכל שכן שהדברים אמורים כלפי מעלה.
• 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' – אף כאשר אקבל הכאה בשבט, רחמנא ליצלן, אבל כיון שזה 'שבטך', שאני יודע שהשבט שהכה אותי הוא שלך, שקיבלתיו מידו של הקב"ה, זהו נחמה בעבורי.
• 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', דהיינו להמכירים שכל צרכיהם הם מה' יתברך.
• אין לשער עד כמה אנו צריכים לתת הכרת הטוב לרש"י ז"ל, שבלי הפירוש שלו לא היינו יכולים להבין את התורה.
• המצוה הראשונה שמקיימים אחרי ה'בר מצוה', זו היא בחינה של ביכורים.
• הברכה שמברכים בעת העלייה לתורה בזמן הבר מצוה, היא ברכה על מה שזוכה להיות בכלל 'בחר בנו מכל העמים', כלומר בכלל האומה הנבחרת מכל העמים. ועל שם זה נקרא בחור'. הכוונה בזה היא שהשם 'בחור' אינו שם העצם לגיל שבין י"ג שנה לי"ח שנה, כי שם העצם הוא 'נער', אלא שמי שמתנהג כחלק מהעם הנבחר – הוא ראוי לשאת את התואר 'בחור'.

(מתוך 'רבינו הגדול אמרו' ומתוך 'קונטרס זכרון שלמה' המובא בספר 'שערי טוביה – שער הסוגיות')

הרב שלמה ווייס מפעזינג, נולד להוריו ר' דוד והענדל, בשנת תרל"ו (1876), בקהילת טארדאשקעד, ובמשך שמונה שנים היה תלמידו של הרב משה פארהאנד אב"ד מאקאווא, שהעניק לו את התואר 'מורינו'. סיכומים שכתב הרב שלמה משיעורי רבו על מסכת גיטין וחולין, נמצאו לאחר מלחמת העולם השניה בבית כנסת בפרשבורג, והובאו לאחר עשרות שנים לידי בני משפחתו.

אחר כך עבר לישיבת ה'שבט סופר' בפרשבורג, ולמד גם מבנו ה'דעת סופר'.

הרב שלמה התחתן עם מרת ריקל בת ר' יונה אדלר, ונולדו להם עשרה ילדים. לאחר שהתגורר זמן מה בפרשבורג, עבר הרב שלמה לקהילת פעזינג, שם מסר שיעורים בביתו לבעלי בתים, ומילא את מקומו של הרב במסירת דרשות נלהבות בשבתות. הוא חיבר חידושי רבים, אך רוב כתבי היד עם חידושיו אבדו בשואה. דיבורו היה מלא רגש והתלהבות, והוא הלחין ניגונים חדשים לכמה מזמירות השבת. הוא היה ב'בעל תוקע' בבית הכנסת בימים הנוראים. ברכותיו ותפילותיו היו נאמרים בהתרגשות גדולה, בהתלהבות ובדביקות. לצורך פרנסתו עסק במסחר בעצים, אך עשה את תורתו ותפילתו עיקר, ואת מסחרו עראי. הוא הידר לעסוק בגופו בגמילות חסדים, והיה חבר 'חברת ביקור חולים'. גם כשהיה בעצמו חולה מיהר לטפל בחולה אחר ולבקרו. בנוסף הוא היה חבר ב'חברה קדישא', וסייע בהשגת רישיונות קבורה במהירות.

בימי מלחמת בעולם הראשונה, סייע לפליטים שהגיעו לעירו, פעזינג, אירח אותם ודאג לכל מחסורם. בתחילה היה עשיר גדול, אך בהמשך איבד את רוב נכסיו, היה עני מרוד והתפרנס בדוחק. עם זאת, הבית הגדול שלו נשאר בידיו, והוא השתמש בו לצורך הכנסת אורחים ולטובת מרכז תורני. פעמים רבות היה משאיל את ביתו כדי שישתמשו בו לעריכת חתונה לנצרכים.
גם בזמנים הקשים הוא היה מלא בביטחון בה' ובשמחה. בנסיעותיו היה לומד ספרי מוסר, ולמד הרבה את שער הביטחון בספר 'חובת הלבבות'. הוא היה משבח את החסידים שעובדים את ה' בשמחה, ונסע לפעמים לאדמו"רים, לדבוק בצדיקי הדור.

עם כניסת הגרמנים לעיר הם נכנסו לביתו, הכריחו אותו לתרגם עבורם לגרמנית את לוח בכניסה לבית הכנסת ובו תפילת 'אל מלא רחמים' ושמות עשרות יהודים שנשרפו חיים. אחר כך עמדו לירות בו, אך זעקות רעייתו ותחנוניה לחוס על בעלה ואב עשרת ילדיה, הצילו אותו.

בהמשך שרפו את ארון הקודש, והכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל הי"ד, להוציא מבית הכנסת, יחד עם ראשי הקהל, את השולחנות והכיסאות ולשרוף אותם. הנאצים היכו אותם מכות אכזריות, ותלשו להם את זקנו ופיאותיו של הרב שילל.

בנו, הילד בן ה-12, יצחק טוביה, לימים  גאב"ד העדה החרדית בירושלים וראש ישיבת 'חכמת התורה', נשלח להזעיק עזרה מקהילת פרשבורג, אך שם נאמר לו שהם לא יכולים לסייע מול הגרמנים, אך אם יזדרז להירשם ב'וועד הקהילה' יוכל להיות הילד העשירי שמצטרף ל'קינדר טרנספורט'. לאחר שנרשם, חזר הבן לביתו. כשהגיע הזמן להיפרד מבית הוריו, ליווה אותו אביו לתחנת הרכבת לפרשבורג, שם נתן הרב לבנו סידור כמתנת פרידה בו כתב לו: 'תתפלל לקב"ה ותמצא ואותו בכל מקום ובכל זמן'. הרב שלמה כתב לרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד נייטרא, שייפנה לגורמים באנגליה שיוכלו להשגיח על הילד ולהעניק לו חינוך חרדי. לקראת בר המצווה של בנו יצחק טוביה, שלח לו אביו תפילין וחוברת שכתב לו עם דרשת בר מצוה.

במהלך המלחמה נמלטו הרב שלמה ובני עירו לפרשבורג. במכתב שכתב לבנו יצחק טוביה סיפר בהתפעלות רבה על כך שמצא דירה סמוכה לבית הכנסת, ויש לו אפשרות להשתתף בתפילות בציבור ובשיעור הרבים הנאמרים בעיר. במכתב נוסף כתב לו שיקפיד לשורר זמירות שבת, עם הניגונים שהיו מזמרים בבית. במכתב נוסף כתב לבניו דברי מוסר, והורה להם לערוך בחוברת דין וחשבון על מעשר כספים.

הרב שלמה וייס גורש עם משפחתו מפרשבורג למחנה השמדה אושוויץ, ונהרג על קידוש ה' בקיץ תש"ב, בהיותו בן ששים ושש. יום הזיכרון שלו נקבע לכ"ט באייר. ניספו גם בנותיהם לביאה, הענדל, פראדל ומרים, ובנם שרגא יהודה. הי"ד.

עוד דבר חשוב ונחוץ, אנו יכולים וצריכים ללמוד מהנשים הצדקניות.

זו שאלה דיאלקטית, שהרבה יתמהו מדוע אני מביא אותה בספר שמיועד ונכתב עבור יהודים ונשים יראי שמים. אולם למרות שאני יודע טוב מאד שהעבירות החמורות והנוראיות, שבעונשם המבול מחה את העולם, לא ימצאו את חס ושלום יהודים יראי שמים, אולם אני חושש מהעתיד. כי מי בכלל העלה על דעתו לפני 30-40 שנה, שיום יבוא, שבחורה יראת שמים תתלבש בצורה כה מחפירה ומופקרת וזולה, כמו שלבשו אז שחקנים ואנשי דלא מעלי. ולדאבוננו הגדול, אנו שקועים כה עמוק, עד שבכנסיה נוזפים בבנות הגויים, "האם אינכם מתביישות להתלבש כמו הבנות היהודיות?". אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! ווי לכזאת שפל, ווי לכזאת חרפה! הקב"ה ירחם וישוב אלינו, ויביא במהרה את הגואל, כי מי יודע מה הגלות עוד תביא עלינו.

אולם באמת ישראל קדושים, עובדתית היהודים הם עם קדוש, (השוכחים את עצמם קצת עקב הגלות). אם היינו תיכף בהתחלה מוחים, ועושים מהומה וזועקים 'געוואלד' כאשר המודרניזציה ובגדי ההפקרות התחילו, לא היינו מגיעים לכך. בעקבות כך, אנו צריכים לחפש את המכשול האחרון ולהזהיר עליו טרם יהיה מאוחר מדי חלילה.

האמא צריכה ללמד את ביתה, כשהיא כבר גדלה והיא צריכה לדעת את זה, שהנשים הצדקניות במצרים לא עשו כלום כדי ללהרוס, חס ושלום, את הברכה להביא כל כך הרבה ילדים, כמו שהקב"ה נתן להם.  להיפך, כמו שמובא בגמרא ובמדרש, שאפילו אז, כאשר הנשים צדקניות היו צריכות לעבוד קשה ולגדל את ילדיהן לבד, כי בעליהן סבלו את העבודה הקשה, ולא היו להם עוזרות ושמרטפיות או נוחיות אחרת שהטכנולוגיה מספקת לנו כיום, וסביר להניח שאת לחמם היום יומי היו צריכות לעמול להשיג ולייצר בעצמן. ובכל זאת, לא הייתה אפילו אחת מביניהן, כמובא בזוהר הקדוש, שרצתה למנוע את הברכה של הבאת ילדים לעולם.

צריכים אנו לעשות חשבון נפש, אנו החיים בשגשוג, איך יכולים אנו להעז ולעשות עבירה גדולה כזו, רחמנא ליצלן, שבגללה אנו לא רק מפסידים את העולם הבא, אלא גם מחטיאים את הבעל והילדים.

כאלו וכאלו שיחות ודיבורים, שיהיו לאמא עם בתה הגדולה, (כמובן שעל ההורים להיות זהירים מאד במה שמדברים בסביבת הילדים, ולהשגיח מאד שהילדים לא ישמעו, ייראו או ייקראו דברים שלא מותאמים לגילם. רק כל דבר בזמנו). לא כמו שלצערנו הרב שומעים, שישנם אימהות הסוברות שלא מן הראוי לדבר עם בנותיהם אודות החובות של אמא יהודית. וכאשר מגיע הזמן הן נותנות להן ספרון, שיקראו אותו, אבל לא מסבירים להן בעל פה דבר, בעקבות חשש מזויף של צניעות. ובעקבות כך, לדאבוננו התדרדרו כל כך עד שבנות ואימהות מסוימות, ממשפחות בני תורה, לא יודעים לפרוש בטהרה, והם לא יודעים איך לעשות נכון את הבדיקה. ומדובר בהלכות כאלו שעבירה עליהן כרוכה באיסור כרת, ומביאות גם על בעליהם איסור כרת, רחמנא ליצלן, והיכן נמצאת האשמה? בצניעות המזויפת! בהרגשת הבושה של האימא, הסבורה שלא מתאים לדבר עם בתה, ולהסביר לה.

והאם מובן יותר זה שהולכות עם ברכיים חשופות, עם צוואר וחזה חשופים? כמובן, כי זה מה שהיצר הרע דורש, העבודה זרה, המודרניזציה?…

אבל אל תחשבו אחי ואחיותיי הנאיביים, שבמציאות, הילדים שלכם יהיו מוגנים מכאלו השפעות, לא!, אני מחנך, ואני מדבר מניסיון. יהודים אהובים שלי, אל תהיו קלי דעת בביקורת על ילדיכם. תעקבו אחרי השיחות שלהם, תופתעו מסגנון השיחה שמנהלים ילדים בני 13-14, במיוחד בערים שבהן הם רואים את הפריצות לנגד עיניהם, והם גדלים במשך השנים ביחד עם הריקנות. וכי מה ימנע מהם מלהיגרר לשיח כזה? זה ניתן יכול לעשות רק על ידי הפיקוח של ההורים. אבל היכן הוא הפיקוח? מדהים עד כמה חלש כיום הפיקוח של ההורים על ילדיהם. הרבה פעמים יכולנו לחסוך המון טעויות גדולות, הגורמות אחר כך לעוגמת נפש רבה להורים, לצער ליגון ולאנחה, אם ההורים היו מפקחים יותר והיו מונעים מבנותיהם ספרים לא טובים, או חברות לא מהוגנות. זה קרה גם להורים טובים, אפילו במשפחות בהן האב הוא בן תורה, שהבת לא רצתה לגזור את השיער ולחבוש פאה. רק לאחר מאמץ רב, לאחר שהאימא בכתה והאבא איים, ולאחר תחנונים רבים, הבת הסכימה לבקשתם. ולפעמים היה כבר מדי מאוחר, ולא יכלו לפעול אצל הבת בשום אופן. דברים דומים וטראגיים יותר שומעים מעוד בתים טובים ושלמים. וכל זה הגיע מחברה לא ראויה, או מספר שהיה 'בלתי מזיק', שההורים היו צריכים לאסור מלכתחילה.

(אמירה לבת יעקב, פרק ד, בתרגום חופשי מיידיש)

אתר 'תורתך לא שכחתי' מודה לחבר, החפץ בעילום שמו, אשר התנדב לתרגם את פרק מתוך הספר 'אמירה לבת יעקב' מיידיש, זכות הלימוד באתר יעמוד לו ולכל בית ישראל.

הרב בנימין ברגר הי"ד – "ר' בנימין בעלעלדער' – נולד בשנת 1865 לאביו הגביר הצדיק ר' זלמן, מנכבדי קהילת בלד (מחוז שופרון), שפיזר הון רב לצדקה ולגמילות חסדים. משפחתו הייתה משפחה אשכנזית מובהקת. כשחזר לביתו בפעם הראשונה אחרי ביקור בבאבוב קנה שטריימל ולבשו במשר כל השבוע אחרי דין ודברים ממושך עם בני משפחתו התפשרו ביניהם שרק בשבת יחבוש את השטריימל לראשו.

הרב בנימין היה תלמידו של הגאון בעל "ערוגות הבושם" בעיר קליינווארדיין ותלמידו המובהק של האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב, אב"ד ויזניצא ובאבוב. הוא ישב בחצר הרבי על התורה והעבודה במשך שמונה שנים. בתום לימודיו אמר לו האדמו"ר שיהיה מרביץ תורה. לאחר פטירת האדמו"ר היה מקושר לבנו האדמו"ר רבי בן-ציון הלברשטאם הי"ד.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא, ובמסירות נפש שמר על זקנו ועל פיאותיו, למרות שהוראות הצבא אסרו זאת. בתום המלחמה, חזר למשפחתו והודיע להם על החלטתו להפסיק את עיסוקו במסחר ולהתמקד בהרבצת תורה: "הן הייתי ארבע שנים במלחמה ושכבתי בבורות במדינת איטליה הטמונים באדמה כדי להינצל מכדורי האויב". הכדורים פגעו בחיילים ששכבו בבורות מימינו ומשמאלו אך הוא ניצל בחסדי ה' יתברך, מפגיעת הכדורים. "אבל המקום היחיד שפגע בו הכדור הוא בחנות שלי, כי מעתה ואילך אין רצוני להיכנס לחנות ורצוני רק להרביץ תורה לתלמידים".

הוא כיהן כמורה, מחנך אשר ייסד, ניהל ועמד בראש ישיבה עם מאה בחורים, בני שלוש עשרה עד שמונה עשרה, בעיירת מולדתו, בלד. הישיבה התנהלה בנוסח אויבערלאנד. אשתו ניהלה בית מסחר גדול לעצים וחומרי בניין שממנו מימן את פרנסתם של תלמידיו הרבים בבית מדרשו. הוא יזם את הקמתה של חברת "מהדירי הש"ס" בעיירה והיה פעיל בחברת "מחזיקי הדת" המחוזי.

בגודל ענוותנותו של הרב בנימין, הוא מעולם לא הרשה לתלמידיו לקרוא לו "רבי" רק "ר' בנימין". אחד מתלמידיו, ר' דוד הויער מקרעסטיר, סיפר כי בהיותו בן ארבע עשרה הגיע לעיירה בלד ברכבת. כשירד מקרון הרכבת, פגש יהודי עם זקן לבן ששאל אותו לאן רצונו ללכת. הוא ענה שרוצה ללכת לישיבת רבי בנימין. היהודי המבוגר הרים את חבילתו הכבדה של דוד הצעיר והלך אתו לתוך העיירה בעודו נושא את החבילה. הוא הכניס את הבחור לבית ואמר לו "כאן גר ר' בנימין". היה זה ר' בנימין עצמו, שדאג לכל צרכי תלמידיו.

לעת זקנתו ירד מנכסיו והצטער צער רב שאין לו יכולת להמשיך ולהחזיק את הישיבה. בסביבות שנת תרצ"ג (1933) עבר לנייפשט הסמוכה לבודפסט, שם ספקו לו דירה ופרנסה ר' עמרם גשטטנר ובניו, ר' כלב ור' אליעזר דוד, כך שיוכל להמשיך ולהרביץ תורה לתלמידיו. הישיבה התקיימה שם למעלה מעשר שנים, עד להשמדת הקהילה בשנת תש"ד (1944).

מחבר הספר "אמירה לבת יעקב" על אודות חינוך בנות ישראל (בודפסט, תרפ"ד, מהדורה שניה יצאה לאור על ידי תלמידיו בברוקלין, תש"ל), בו התריע על לימוד חכמות זרות לבנות, באופן המביא לנטישת דרכי הצניעות והיהדות.

אפרים, בחור שעמד לצדו ברגעיו האחרונים במחנה ההשמדה אושוויץ, בי"ח בתמוז תש"ד, מסר בעדותו: "בעומדו על יד הקרמטוריום סמוך מאוד לתאי הגזים, מוקף בחסידיו ובמעריציו, אינו פוסק מלמלמל פסוקי ייחוד וכולו שלהבת לקדש שמו הגדול בסילודין. לפתע, מראה בידו על הבחור אפרים ומרמז לו: סור ממני, כלך מכאן מהר. לפלא היה הדבר, מה לו לצדיק ולבחור הלז? מה פשר הקפדתו עליו? כשהעיר לו אחד ממקורביו על זה, השיב לו: אני מתכוון לקיים מצוות קידוש ה' כמו כל מצווה, שצריכה להיות בשלימות ובשמחה ופניו העצובות של אפרים מבלבלות ועלולות לפגום בשמחת המצווה ובשלמותה, לכן רציתי שיסור מעל פני". (אנציקלופדיה שמע ישראל, ב, עמו' 204).

הרב היה כבן שמונים כשנרצח על קידוש השם.

וכל רכב מצרים. ברש"י: ומהיכן היו כו', הרי נאמר 'וימת כל מקנה מצרים' כו', משל מי היו, מהירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבגוים הרוג כו'.
וכתב הגור אריה ז"ל, אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רבותינו ז"ל דיש להרוג את הגוים, כי אם את המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין, אבל על הגוים מעולם לא אמרו כך, וחס ושלום לומר כך. אלא פירושו בכי האי גוונא במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה, אל תרחם עליו כלל ותהרגהו, כאשר היה בכאן שמצריים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם, ועל כיוצא בזה אמרו הרוג. עד כאן דברי המהר"ל ז"ל.
ועיין בתוספות במסכת עבודה זרה דף כ"ו עמוד ב' (בדבור המתחיל 'ולא מורידין') שכתבו כן (בשם הירושלמי) [וזה לשונו:  ואם תאמר  הא אמרינן במסכת סופרים (פרק ט"ו) כשר שבכנענים הרוג, יש לומר דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה. ומביא ראיה מ'ויקח שש מאות רכב בחור', ומהיכן היו, מהירא את דבר ה'. ואע"פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות, מכל מקום אין מורידין, דרבינהו בקרא להתירא דכתיב 'והיה לך למס ועבדוך' (דברים כ)].

(מאור יעקב, פרשת בשלח, עמו' מא-מב)

הרב יעקב מאיר נולד לאביו [נתן שלמה] בצלאל בידרמן, ולאמו מרת מאליע, בראש השנה שנת תר"ל [1869]. אביו היה מגדולי הרבנים בדורו, היה מתלמידיו המובהקים של האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"מ", וכיהן כאב"ד בקהילות ביזון, ווישגראד ולויביטש.

בשנת תרמ"ה, בהיותו בן חמש עשרה, נשא הרב יעקב מאיר לאשה את מרת אסתר, בתו הראשונה של האדמו"ר בעל ה'שפת אמת' מגור. נולדו להם שלושה בנים וחמש בנות, וכל בניהם וחתניהם היו אברכים מופלגים.

בתו של הרב יעקב מאיר, מרת פייגא מינטשא, התחתנה עם דודה, האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור (בזיווג שני שלו). ובתו של הרב יעקב מאיר, מרת חיה שרה הי"ד, נשאה לאדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור.

הרב יעקב מאיר הצניע את עצמו כל חייו ועסק בתורה בהתמדה וביגיעה. במשך עשרים שנה המשיך את לימודיו בהתמדה כשהוא מקורב לחותנו ולומד אתו שיעורים קבועים, עד שנעשה ל'למדן' של המשפחה; גאון מופלג, שידע בעל פה את הש"ס והפוסקים, ותורתו היתה סדורה וערוכה לפניו. באחד ממכתביו כתב: "זאת מגמתי ורצוני להתחזק ולהתאמץ בלימוד, ולהשכיל ולהבין בדברי תורתינו הקדושה, כי הם חיינו ואורך ימינו".

לאחר פטירת חותנו, המשיך להתגורר בגור, קיבל על עצמו את עריכת כתבי חותנו והכנתם לדפוס, והיה לחסידו של גיסו ה'אמרי אמת', התייעץ אתו ולמד אתו שיעורים קבועים. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בוורשה והמשיך להגיע לגור במועדי השנה. במשך שנים התכתבו ביניהם הרב יעקב מאיר בידרמן וה'אמרי אמת' וכתבו מאות אגרות מלאים דברי תורה. הרב יעקב מאיר היה מעביר מידי יום שיעורים ברבים, לפני תלמידים צעירים ותלמידי חכמים מופלגים. על אף המצוקה בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא המשיך במאמצים רבים לענות תשובות בהלכה ולשמור על לימודיו הקבועים בש"ס בבלי וירושלמי, ברמב"ם ובשלחן ערוך. בהיותו בוורשה נשא ונתן בענייני לימוד עם הרבנים הגאונים בעיר, ובהם הרב מנחם זמבה הי"ד והרב נתן שפיגלגלאס הי"ד.

הרב יעקב מאיר חיבר חידושים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם גם מכתבי תורה, הגהות על גיליונות ספרים, חיבור שלם על בבא קמא ועל פרק 'כלל גדול במסכת שבת', אך רוב חידושיו אבדו בשואה. שרידי חידושיו ואיגרותיו יצאו לאור בספרים 'מאור יעקב' (ירושלים, תשט"ז) ו'שם ושארית' (אשדוד, תשע"ד). מאות מחידושיו מופיעים בתוך ספרו של חותנו 'שפת אמת' על הש"ס, ובסוף מספר מסכתות שם פורסמו מערכות של חידושיו.

לבקשת ה'אמרי אמת' השתלב הרב יעקב מאיר במשך שנים רבות בפעילות ציבורית, בהיותו חבר 'מועצת גדולי התורה' של 'אגודת ישראל' ונשיא 'כולל פולין' לתמיכה בעניי ארץ ישראל. הוא פעל לייסוד עיתון קשר ולהקמת 'ישיבת שפת אמת' בירושלים. הוא כיהן כרב בוועד הרבנים לעדת ורשה.

בשנת תרפ"ה (1925) ביקר הרב יעקב מאיר בארץ ישראל, ביחד עם גיסו הרב מנחם מנדל אלטר הי"ד אב"ד פביניץ. מטרות הביקור היו להשכין שלום בין פלגי אגודת ישראל בארץ ישראל ובין ה'כוללים' בירושלים, לייסד את ישיבת 'שפת אמת' בירושלים לבחורים שעלו מפולין ולבדוק את הצעת 'מרכז אגודת ישראל בירושלים' לעלות ולכהן כרב בירושלים ואת ההצעת לכהן שם כראש ישיבה. הצעות אלו לא יצאו אל הפועל והרב יעקב מאיר חזר לאחר מספר שבועות לפולין. בשנת תרצ"ה שב וביקר הרב בארץ ישראל, כחבר במשלחת שהגיעה לבקשת 'מרכז אגודת ישראל', על מנת לבדוק את המצב הדתי של עולי פולין בארץ, לפתור בעיות שעמדו על הפרק בענייני חיזוק שמירת התורה והמצוות, ולבסס את אחיזת 'אגודת ישראל' במושבים. הרב פעל במהלך ביקורו בארץ לחזק את התרומות לישיבת 'שפת אמת' בירושלים ולפקח על סדרי הלימוד בישיבה. הרב השתתף בהנהגה הרוחנית של הישיבה ומידי פעם היה שולח חידושי תורה על מנת שיאמרו אותם בפני תלמידי הישיבה. לפני חזרת המשלחת לפולין את פרסמו כרוז לעולים לארץ ישראל, בו כתבו:

בהיותינו כאן בארץ הקודש… ובבקרנו על אתר את המצב הרוחני והדתי של אחינו החרדים שעלו ממדינת הים והתיישבו בכאן, מצאנו לנכון לפנות אליכם אחים אהובים, ולעוררכם בדברינו אלה, על דבר החוב הגדול והקדוש המוטל להתחזק ולהתאמץ, ביותר בהיותכם בארץ הקודש, בתורה וביהדות ובקיום המצוות ביתר שאת וביתר עז.
עליכם בלי לשכוח אף רגע כי זכיתם להיות בארצנו הקדושה, מטרפולין של מלך ארץ אשר ה' דורש אותה ותמיד עיניו בה. ומילא צריך כל אחד ואחד להתחזק ולעלות עוד יותר בקדושת החיים ובקיום מצוות התורה בה. ומכל שכן שחלילה וחלילה להקל בהן אפילו כמלא נימא, ולפרוק אפילו בכלשהוא את עול היהדות אשר נשאתם בארצות מגוריכם בחוץ לארץ… ובפרטות הננו מוצאים לנכון להזהירכם על דברים אלה:
א. שתשמרו את הצורה היהודית האמתית בכל מובנה, לבלי להקל בגילוח הזקן ופאות הראש חלילה, ולבלי לקצר את מלבושיכם, למען תהיו מצויינים בציון המצויינת… בני עם ישראל אשר לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. ומה גם כי הצורה היהודית והלבוש היהודי הוא גדר וסיוע שלא להתערב בין פורקי עול, שלא לבוא בחברותם, ושלא ללמוד ממעשיהם.
ב. שתשגיחו היטב על בני ביתכם שלא יקילו בגדרי הדת והצניעות חלילה, והנשים בל תלכנה פרועות ראש וגלויות בשר, והיה מחניכם קדוש. ונחוצה לזה התחזקות גדולה, כי לדאבוננו הרבה מקילין בזה מבלי ידעם את גודל האיסור וחומר העוון… תזכרו כי בנפשכם הוא הדבר הזה, ושכל קיום ארצנו הקדושה תלוי בשמירת חוקי הטהרה של תורתינו הקדושה, ובהרחקת כל ערות דבר ממחננו.
ג. שתזכרו לשמור את קדושת יום השבת, לעשות ליום תורה ותפילה של התרוממות הנפש ועלייתה. ולא חלילה ליום של טיול בשווקים וברחובות, של בטלה ושעמום, ושל שיחה בענייני חול ובדברי הבאי… תקראו לשבת עונג על ידי התחברות עם בני תורה ויראה, ועל ידי השפעת יהדות ומוסר לבני ביתכם…
ד שתתחזקו עד כמה שאפשר לקבוע עתים לתורה בכל יום בשעות הערב הפנויות, כגון ללמוד בחבורה את 'הדף היומי', שיעורים בשולחן ערוך אורח חיים, מצוות התלויות בארץ, והלכות טהרת המשפחה, כי גדול התלמוד שמביא לידי מעשה… תתחזקו בתורה ותקיימו את ארץ הקודש.
ה. שתתאמצו לחנך את בניכם ובנותיכם על ברכי התורה והאמונה, בבתי תלמוד-תורה ובית-יעקב, ולא למסרם חלילה לבתי ספר החפשיים, אף אם זה יעלה הוצאותיכם, כי הוצאות בנים לתלמוד-תורה מוסיפים מן השמים על המזונות הקבועים, ותבטחו בה' שיזמין לכם על ידי זה פרנסתכם בנקל…
אל תבושו מפני המלעיגים, ואל תרפנה ידיכם מפני הניסיונות והמכשולים, ואז יעזור ה' שיהיה בנין ארצנו בנין עדי עד של קדושה וטהרה, ונזכה להגאולה האמתית בבוא משיח צדקנו…
ירושלים עיר הקודש תו"ב ערב ראש חודש ניסן תרצ"ה
יעקב מאיר בהגד"ב ז"ל בידערמאן
זלמן סורוצקין אבד"ק לוצק
שמואל דוד אונגאר אב"ד נייטרא

בשנת תרצ"ה מונו רבנים חדשים לוועד הרבנים לעדת ורשה, ובהם הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זמבה והרב אברהם ויינברג. מיד עם מינויו פעל הרב בידרמן לחזק את כל ענייני הדת בעיר: עננייני שבת ועירובין, מקוואות ונישואין, שחיטה וכשרות, עריכת דיני תורה ופיקוח על מוסדות החינוך לילדים.

גם לאחר שהנאצים כבשו את ורשה, המשיך הרב בידרמן את לימודו בהתמדה והמשיך להשיב בבקיאות מופלאה על שאלות הזמן המורכבות. הוא דחה הצעה להימלט לשטח הכיבוש הרוסי, על מנת להישאר עם בני עדת בצערם ולעודד אותם.

בשנת ת"ש התגוררו בביתו גם חלק מילדיו ונכדיו שאיבדו את ביתם במלחמה, לצד פליטים רבים שהתארחו אצלם, ועל אף ההמולה המשיך הרב לענות תשובות בהלכה ולמוד בכל רגע פנוי. הוא היה לומד עם בנו הרב לייבל, משעה ארבע אחר הצהרים ועד לעשר, ולאחר מעריב היה ממשיך לערוך לאור הנר את חידושי ה'שפת אמת' על מסכתות יבמות וכתובות. לאחר שסיים לערוך ספרים אלו, הם נשרפו בהפצצת העיר וורשה. כן אבדו כתבים רבים נוספים של חותנו, ה'שפת אמת', ובהם כל המסכתות מסדר נשים ונזיקין, חידושיו על הרמב"ם ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, ועוד.
ביום הכיפורים תש"א הורו הגרמנים לרכז את יהודי ורשה בגטו בעיר, בו סבלו מרעב ומייסורי גוף ונפש, ומצבו של הרב, שסבל מרעב והיה חולה סכרת, הלך והתדרדר, עד לפטירתו במצור ובמצוק בי"ג בסיון תש"א. הרב הובא לקבר ישראל בבית העלמין בוורשה, לצד סבו, הרב יעקב דוד מווישגראד. שניים מבניו, רבי יצחק דוד ורבי לייבל הי"ד מונו למלא את מקומו ברבנות ורשה, אך נספו כעבור זמן קצר. גם שארית חידושיהם, הובאו בספר 'שם ושארית'.

אלמנת הרב יעקב מאיר, הרבנית אסתר, נהרגה עקה"ש בראש השנה תש"ג (1942). כן נספו כמעט כל ילדיו, נכדיו וניניו, ושרדו מכל יוצאי חלציו רק בתו, הרבנית פייגה מינטשה, אשת האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, ובנם האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור.

תולדותיו של הרב יעקב מאיר הובאו גם הם בספר 'שם ושארית'.

הרמב"ן כתב לנו עצה נפלאה מאד להנצל מן הכעס, וזה לשונו באגרתו הקדושה: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס". עד כאן לשונו הטהור.
א. "כל דבריך בנחת", אפילו דברי תוכחה או תרעומות וכיוצא בזה, שהנטיה לאומרם בלהט וברוגז.
ב. "לכל אדם", אפילו כלפי אדם קשה וטרדן המוציא בנקל משוויון נפש, ואפילו כלפי מי שזלזל או חירף אותך או את קרוביך.
ג. "ובכל עת", אפילו אם הינך נמצא במצב של עייפות וקוצר רוח, או חלילה במצב נפשי קשה, שכל דיבור של הזולת הוא למעמסה גדולה עליך.
ובכל זאת גם אם נזדמנו שלושת הניסיונות הללו במקרה אחד: דברי תרעומת לאדם קשה ובמצב נפשי קשה, גם אז יש עליך להתחזק במידת הסבלנות ולדבר אך ורק בנחת! וכל שכן אם נזדמן רק ניסיון אחד או שנים מהם.
"תתנהג תמיד", בכל פעם שמזדמן ניסיון כזה לפניך עליך לעמוד בו, ולא די שמתגברים רק לפעמים.
"ובזה תינצל מן הכעס", ישקט הכעס הפנימי ולא תתעורר לכעוס. וראה את גדולת הראשונים שכללו כמה עניינים נשגבים במילים ספורות: "כל דבריך" "לכל אדם" "ובכל עת" וכו', וזה מלמד אותנו איך לגשת ללמוד את דבריהם הקדושים.

(בית קלם, א, עמו' תכג, מובא בשמו על ידי הרב א"י הערצמן)

"… הכל לפי מה שהוא אדם, כי אינו דומה מי שהוא בחיזוק ומושל בעצמו ביראת אלקים, אז הוא עולה על כל הטירדה ומעט הוא מה שנפגע ממנה, כי כן כמדומני טבע הטרד, מטריד למי שמוטרד ואינו שולט על מי שאינו מוטרד… הבה נתחזק לכל הפחות באיזה מדרגה שיהיה לבל נתמוגג חס ושלום ולהיות מהשבים לתורה ויראה לפי ערכינו… יהי ה' עמו בכל אשר יפנה ימלא העליון כל משאלות לבו הטהורה לטוב ויזכה לכל הטוב כנפשו ונפש ועתירת רב מוקירו המתכבד בכבודו המצפה לשמוע ממנו אך טוב.
גרשון".

(בית קלם, א, עמו' תכה, קטע ממכתב)

הרב גרשון מיאדניק הי"ד, מגדולי המוסר הנודעים בליטא, נולד לאביו הרב יעקב בשנת תרמ"ח בלונניץ. בצעירותו למד בישיבת החפץ חיים בראדין, והיה שם תלמידו של ראש הישיבה, הרב נפתלי טרופ. בשל קשיים כלכליים היגרה משפחתו לקנדה, אך הוא נותר להמשיך בלימודו בראדין. הוא התקרב לרב ירוחם ליבוביץ, המשגיח בישיבת ראדין, התקרב לתורת המוסר ועבר ללמוד בישיבת קלם.

בשנת תרפ"ז הוא התחתן עם מרת פרידה בתו של הראש ה"תלמוד תורה" בקלם, הרב נחום זאב זיו, בנו של רבי שמחה זיסל זיו (ברודא), 'הסבא מקלם', מתלמידיו המובהקים של רבי ישראל סלאנט. משנת תר"פ לערך היה שותף בהנהלת בית התלמוד תורה בקלם, לצדו של ראש הישיבה הרב ראובן דוב דסלר. בשנת תרצ"א היגר הרב דסלר לאנגליה, והרב גרשון מונה למנהל בית התלמוד תורה יחד עם גיסו הרב דניאל מובשוביץ הי"ד. שני הגיסים גרו בבית אחד הצמוד לישיבה, ורחשו כבוד רב זה לזה. הרב גרשון העביר וועדים שבועים בקביעות ביום ראשון בבוקר, והיה מקפיד לצטט משהו משיחתו של הרב דניאל. מידי פעם העביר הרב גרשון שיעור עיון ששמע בראדין מרבו, הרב נפתלי טרופ, הגרנ"ט. לאחר תפילת מנחה בשבת היה מוסר שיחת מוסר עמוקה לנערים ב"תפארת בחורים", והצליח בגדלותו לפשט את דבריו ולמסור לנערים הצעירים שיחת מוסר ברמה המתאימה להם, במטרה לחזק אותם ולהשפיע עליהם ללכת ללמוד בישיבות.

הוא נהג לישון מעט, אך תמיד היה ער ורענן בשעות התפלה והלימוד. הוא היה מתבודד שעות רבות ושוקע בתורה בחדרו של ה'סבא', שהיה בעלייה בבית התלמוד תורה. בכל לילה נהג לערוך חשבון נפש על כל מעשיו במשך היום.

הרב גרשון היה אחראי על כל הענייני הכספיים הדרושין להחזקת ה'תלמוד תורה'. מקור מרכזי לפרנסת ה'תלמוד תורה' הגיע מהשכרת בניין גדול בקובנה, אותה תרם להם תורם עשיר. פעם בשבוע היה נוסע לקובנה לצורך סידור ענייני בית התלמוד תורה, לפקח על איסוף שכר הדירה ועל תחזוקת הבניין. רבים נהגו להתייעץ עם הרב גרשון בהיותו בקובנה. בהיותו בקובנה הוא למד מהרב נפתלי אמסטרדם הרבה מדרכיו של רבי ישראל סלאנט. חלק מהדברים רשם בפינקס, לבקשתו של הרב יחזקאל לוונשטיין.

את דאגתו להמשך קיומו של בית התלמוד תורה הזכיר במכתבו לתורמים הרבנית מרת פרחה ששון ובנה הרב דוד, מיום כ"ד לחודש שבט תרצ"ד:
"אתכבד לאשר בזה את קבלת נדבת הנדיב נעלה ני"ו הרוצה בעלום שמו סך 51 לירה סטרלינג שהגיעונו על ידם, באמצעות שלוחנו הנכבד הרה"ג הר"ש שליט"א דנציג. רב תודה וברכה אנו מגישים למעלת כבודו הנדיב ולמעלת כבודם בעד התענינותם להיות עוזרים ומשתתפים בדבר הגדול הזה, וגדול המעשה וכו' כי נדבתם זו היתה לנו כדבר בעתו להמציא עזר בשעה כזו שמוסדנו הגדול נמצא במצוקה גדולה ירחם ה' יתברך.
ובהצענו רגשי הכרת הטובה שלנו, נכבד לנו להעיר גם בדברים המפורסמים שאינם צריכים לעד, כי בית תלמודנו הנ' הזה כידוע זה יותר משישים שנה אשר באורו הגדול, אור תורה ומוסר, מאיר בבית ישראל ותמיד יכיל בקרבו גדולים בתורה ודעת, ומתגדלים בו יותר על מבועי התורה, ובחינוך מיוחד בהתלמדות להבין ולהשכיל בדרך חכמה ומשרים כפי שהותווה לנו מתוך תלמודם של הראשונים ז"ל, ובכוון התאמת ההשתלמות בתכונה ובמעשה לתורת המוסרים העליונים האלה, ומשם יוצאים להורות ולהאיר בתוך עם ישורון.
ואשרי לתמימי דעים מטיבי מעש, אשר על ידם יהיה נצור ומתקיים המוסד הנעלה הזה להקל לו מעול דחקו, ועליהם נקרא הכתוב 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'.
ואנו חותמים את דברינו בברכת התורה וברב תודה והכרת טובה, ובכל הדרת כבוד ויקר תפארה למשפחת שרי ישראל נזר ועטרה יתברכו באורך ימים ושנים טובים וברב נחת מכל בני ביתו יחיו ויזכו לישועה קרובה בתוך כלל ישראל במהרה בימינו אמן.
כעתירת המצפה לישועה ורחמים, גרשון בן לא"א מו"ר מוהר"י שליט"א מיאדניק.
וכגון דא צריך לאודועי, כי באה נדבתו בעת הצריך, כי מאד מצבנו דחוק, כי עתה לרגלי המשבר החזק רחמנא ליצלן מקורי ההכנסה נתדלדלו ביחוד נתרבה הדחק בכלכלת המוסד עתה, כי קרן קיימת חצר בית חומה שהונח ביסודו לכלכלתו, נלקח עתה לפרעון חובותיה על משך עשר שנים, ואנו בדאגה מרובה בעד קיומו של המוסד הקדוש אשר הוא מראשי מוסדות התורה שבו ישתלמו הלומדים במעלות עליונות של תורה ויראת אלקים בעמק הלכה ומוסר וחכמה, להאיר אור עולם בעמנו בעזרת ה' יתברך, ירחם ה' יתברך על פליטת עמו בית ישראל ועל פליטת סופריו להעמידם בקרן אור ולהצמיח קרן ישועה האמתית במהרה בימינו".

במכתב משנת תרצ"ו כתב: "רעדה אחזתני בשמעי מזוגתי תחי' בשובה משם [מקלם] את הדוחק והלחץ שאין כמותו… רעב ללחם במובן תרגום המילה בפשטותה!".

כפי שמסר הרב יהודה לייב נקריץ, חתנו של הרב אברהם יפהן מנובהרדוק, הרב גרשון נשא דברים בכ"ה בשבט תש"א, בכינוס שנערך בבית המדרש בית המוסר בקובנה, לציון יום השנה החמישים ושמונה לפטירתו של מייסד בית המוסר, רבי ישראל מסלאנט. הרב גרשון דיבר שם אודות גודל החיוב להכיר טובה לרבי ישראל סלאנט, ופירט כמה וכמה תוצאות נפלאות צמחו מבית המוסר, לכלל ולפרט, לבני ישיבה ולבעלי בתים. הוא הוסיף ואמר שרבי ישראל סלאנט היה ידוע בגאונותו הגדולה, עד שאמרו עליו שמוחו שקול כנגד עשרת אלפי איש, וברוב חכמתו חדר לעומק ההלכה ועורר אודות התרופה הנצרכת לדור זה. בהקדמת מסילת ישרים מביא על הפסוק (איוב כח, כח) 'הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה' את דברי חז"ל: 'הן אחת. הרי שהיראה היא חכמה והיא לבדה חכמה' וכו'. הרי שיראת שמים היא חכמה גדולה, והיא יותר מאשר פרומקייט, כי חכמה נוראה שקועה בו. רבי ישראל ותלמידיו הוציאו את העניין המרומם של חכמת המוסר, לעיני הקהל. אולם זה כשלעצמו לא יספיק, אם חס ושלום דבק בנו שמץ מן הרע מוכרחים להתנער ולהתנתק מזה – וסור מרע על ידי 'בינה' – פירושה ללמוד בספרי יראה, בלב נכון, בשפתיים דולקות וכו', והתפעלות הנפש, עד אשר נהפך לקנין נפשי – ממהות העובד.

פנקס בכתב ידו של הרב גרשון, ובו מאמרים והנהגות רבות מהרב נפתלי אמסטרדם ומהרב ישראל מסלאנט, היה בידי הרב לוונשטיין ויצא לאור בספר "כתבי הסבא ותלמידיו מקלם". ככל הנראה חיבר כתבים נוספים, אך הם אבדו בשואה.

בראשית מלחמת העולם השנייה המשיכה הפעילות בישיבה. הרב נהרג על קידש השם בשנת תש"א עם רעייתו וחמשת ילדיהם ועם תלמידי בית התלמוד. הרבנית היתה חולה והתקשתה ללכת, והלכה לגיא ההריגה כשהיא נשענת על ילדיה.

בעדות אחד הניצולים נמסר כי בעוד שהיהודים נדחפו לבורות הירי, במכות ומהלומות, “שרו בהתלהבות ובדבקות עצומה עד שההד היה ביער מסביב בקול נורא, השיר ששרו היה: אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו (וההמשך בידיש: טאטע איך לויב דיר, טאטע איך דאנק דיר, וויל איך בין א איד). וכן שרו אתה בחרתנו… אהבת… ורצית… מזמורי תהלים ואדון עולם… העמידום חיים בתוך הבור, ועם רובי מכוניות ירו עליהם עד שנפלו מתבוססים בדמיהם. בקבר אחד נמצאים האב”ד, ר’ קלמן ומשפחתו הי”ד, מהמנהלים של הישיבה הגדולה הת”ת דקלם רבי דניאל מאוושאוויץ ואשתו חיה הי”ד, וגיסו רבי גרשון מיאדניק ואשתו פריעדא וילדיהם הי”ד, וחמותם הרבנית פשעא זיעוו, והדודה הרבנית נחמה ליבא ברוידע – בתו של הסבא הי”ד. גם שאר רבני הת”ת הר”ר יצחק סקיר והרב ר’ שלמע פיאנקע וילדיהם, והרבה מהבחורים שלמדו בישיבה. הי”ד”.

בארכיון בית לוחמי הגטאות מובאת פיסקה ערוכה על בסיס עדותו של צבי גוטמן על חורבן קהילת קלם:
בתאריך 26.06.1941 כבשו הגרמנים את העיירה. ב 01.07.1941 הופרדו הנשים והגברים אלה מאלה ונכלאו במקומות שונים. ב – 15.07.1941 הואשמו היהודים בהחזקת נשק, וכמה מאות מהם נורו. ב – 19.07.1941 נורו שאר יהודי קלם אל בורות שהוכנו מבעוד מועד. רבים מהם נקברו חיים. בחורי הישיבה ועוד 35 צעירים הושארו בחיים כדי לכסות את הבורות. כשהחליטו הליטאים לירות גם בהם, צעדו הגברים אל הבורות, ובראשם ר’ דניאל [מובשוביץ], ר’ גרשון [מיאדניק] והרב [ר’ קלמן ביינשביץ, רב העיירה] בראשם, ובפיהם השיר “אשרינו מה טוב חלקנו”. הרב נרצח אחרון, אך לפני כן אולץ לכרוע על ברכיו ולחזות ברצח הנורא. באותו מקום

הערה: יש סתירה בין המקורות לגבי יום הירצחם של הרב גרשון מיאדניק ורבני התלמוד תורה בקלם ותלמידיהם. יש שכתבו שנספו ביום ה’ במנחם אב תש”א, ב’הגדה של פסח קעלם’ – נכתב כי הוצאו להריגה בכ”ח באב תש”א (שם כתב כי היה זה ביום שישי, ונרצחו בשבת. אך כ”ח אב תש”א חל ביום ה’) ומעדותו של גבי גוטמן עולה כי נהרגו בכ”ד בתמוז תש”א.