תשובת התינוק מבית האסורים בכרך גדול שברומי לשאלה "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" / הרב משה אשר אקשטיין הי"ד
ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר (ישעיהו מב) מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו רבי ישמעאל בן אלישע (גיטין נח ע"א).
כל העובר על מאמר זה משתומם, מה חכמה נשגבה ראה בתינוק, הלא לא אמר מעצמו דבר, רק השלים את סוף הפסוק, וכי כזו חכמה גדולה היא. ועוד, מה משמעות לתיאורו של התינוק, כ"יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים", איזה צדקות וסימני טהרה ראה בזה. אדרבה, לכאורה היה לו לשפוט שהוא מסלסל בשערו, ואין זה מן המדות הנעלות שידבק בהן האדם.
הנה אדם המושלך לכלא רוחו נמוכה ודעתו קצרה, מבלה ימיו בעצב ותוגה, שמלתו בלה ופניו זועפים, דאגה וייאוש רשומים עליהם, אין דעתו פנויה לסדר ולנקות בגדיו ולסלסל בשערו. אך לא כן נהג תינוק זה, ביטחון מלא את כל חדרי לבבו, בטוח היה בה' ובישועתו. והראיה על כך שהקפיד על בגדיו וסדר שערו כאילו היה חופשי. זאת ספרו לרבי יהושע, בבית האסורים מצוי תינוק שיש בו דעת גדולה, ומנהג כאחד הצדיקים ואנשי המעלה, אף בבית האסורים אינו נופל ברוחו אלא מצפה לישועת ה' קרובה, אינו זועק וצועק מרה כשאר האסירים, אלא מנענע ראשו לכל גלי הצרות שבאים עליו, ומקבלם בשמחה ורצון טוב. לכן הלך רבי יהושע ועמד על פתח בית האסורים לנסותו ולתהות על קנקנו, לידע מהיכן שואב הוא את כח הביטחון המופלא.
שאל אותו שתי שאלות, דרך העולם שלאחר אסון מתעוררים מחלוקת בעם עד כדי קטטה ומריבה, דהעם נהיה כיתות כיתות. כל כת תולה את קולר האסון בחברתה, באומרם: אתם במעשיכם הקלוקלים הבאתם להתרחשות האסון, בשל מעללכם באה עלינו כל החרדה הזו. שאלו רבי יהושע, אמור נא לי "מי נתן למשיסה יעקב" – איזה כת גרמה והביאה כל הרעה הזו על עמנו. ועוד שאלה שאלו, אמת שעוונות וחטאי ישראל גרמו כל החורבן הנורא, אבל מדוע נענשו בעונש כבד כל כך, מדוע נענשו בכפלי כפליים, וכי לא די באבדן ארצם ומולדתם, לא מספיק שזרים ועבדים משלו בהם, "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" – למה נענשו גם שבזזו גוים חילם ולקחו מחמדיהם וממונם.
על שתי שאלות אלו השיב התינוק בחכמה, הרים אצבעותיו והראה בהם על עצמו ועל רבי יהושע, ואמר: אתה שואל מי נתן למשיסה יעקב, איזו כת גרמה שנתרחקנו מארצנו. כולנו, כל אחד מישראל חטא נגד אלקים, כולנו אשמים, אין פה אשמה על כת אחת בלבד. ועל השאלה השניה השיב: אתה שואל מדוע אבדו הונם, נמס רכושם, נבזז כל רכושם, אומר לך ואגלה את אזנך למה שנאמר בכתוב, הם לא ידעו ולא הכירו תכלית הממון, לא השתמשו בו כפי רצון הקב"ה שנתנו להם. הממון ניתן להם מידו הרחבה על מנת לילך בדרכיו ולדבקה בו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. יודע אתה מה אפשר לעשות בממון, להשביע רעבים, להלביש ערומים, לרפאות שבורי לב, לגרש מבתי מרודים את צל היגון והצער. והמה לא כן עשו, בזבזו ממונם לצורך עצמם – להנאת גפם, את צער הזולת ודאגותיו לא חשו. "ולא אבו בדרכיו הלוך" – לא הלכו בדרכיו של הקב"ה, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. ומאחר שהממון לא מילא את תעודתו ולא השתמשו בו לתכליתו, ניטל מהם, בא עליהם העונש מידה במידה, ישראל ניתן למשיסה ויעקב לבוזזים. ויען שידע התינוק שמאת ה' בא עליהם העונש ולא מקרה היה כאן, לכן בטח בישועתו, שאף אם הסתיר פניו עדי רגע, יתעוררו רחמיו ויראה להם פנים שוחקות ויצמיח ישועה, ינטלם וינשאם מתוך המצוקה ויצילם ויביאם חזרה לארצם.
(מתוך "בשביל ארבעה דברים המאורות לוקין", דרשת שבת תשובה תש"א, מאת הרב משה אשר אקשטיין הי"ד)
בשנת תש"א, דרש רבי משה אשר אקשטיין, את דרשת שבת תשובה לפני צאן מרעיתו, אשר חלקה מובא כאן למעלה.
הימים היו ימים קשים ונוראים, הגזרות הלכו ותכפו והמצור הלך והתהדק. כפי שאומר הרב בדרשה זו: "עת צרה באה ליעקב, עת צרה שלא עברה עלינו מאז חורבן בית מקדשנו ואבדן ארצנו. ימי שואה ומשואה, צרה ומצוקה. ימי ענן וערפל אינם נדירים. נמצאים הם לרוב בסדר הדורות של עם ישראל, הלא הם כתובים בדם ודמע בספר תולדותיו. ובכל זאת, משבר שכזה, מהפכה ושערוריה שכאלו, המרעישים ומפחידים אותנו כהיום הזה, לא נמצא דוגמתם בקורות ימי עמנו… האש השחורה של שנאת ישראל התפשטה כמעט על פני כל תבל, שנאה המונעת מאתנו לעסוק במסחר, לרכוש שדה וקנין, להשיג ולמלאות כל משרה ופקידות… השמים מעל לראשינו מכוסים בעבים, חשך עולמנו, כבה שמשנו והכוכבים אספו נגהם. מעיינות הפרנסה יבשו וקרננו שחה לעפר, לעג וקלס חלקנו, בוז וקלון גורלנו… חושך ועלטה פורשין את כנפיהן המאפילות על עם ישראל… ענני צער ויגון שוכנים עלינו… גזירה חדשה באה, לסמן את היהודים…".
בדרשה זו, שהיא ככל הנראה האחרונה שדרש הרב, הוא מבקש לערוך חשבון נפש אישי וציבורי ולהבין על מה באה עלינו הצרה הזו, "מדוע עשה ה' ככה לישראל עם סגולתו? מה זה ועל מה זה הגיע עת צרה שכזו, באו מים עד נפש?".
הרב עורך בדרשתו סקירה היסטורית-מוסרית מתוך הכרה ש"כובד העיתים וחובת הזמן, הלא שבת תשובה היום, מכריחים אותנו להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, להראות לעין כל את שורש החולי ומקורו, הן כאמור רק בדרך האמת הצרופה ותהיה כואבת ככל שתהיה, נוכל לאבחן נכונה את המחלה ולהציע דרכי טיפול וריפוי נכונים ומתאימים…. חובה עלינו לומר את האמת, תהא כואבת ככל שתהיה. ואף אם תצרוב בלבבות ותעכיר את רוחנו, לא נמנע מלאומרה ללא כחל ושרק, שכן האמת שורשה מר, אך פריה מתוק ועסיסי".
הרב מבקש לעורר את הציבור לתקן את דרכיו ולא להסתפק בהטלת האשמה על המצב על זולתם. הוא קורא לחזור וללכת בדרכי אבותינו שהיו צדיקים וישרים, יראי ה' באמת, ולא רק למראית עין. בקריאתו הוא מבקש לחזק את האמונה ואת הדבקות בדת אבותינו, שנזנחו בעקבות טשטוש הגבולות בין ישראל לעמים ובעקבות הרדיפה המוגזמת אחר רווחה כלכלית ורמת חיים גבוהה ורוויה מותרות. עלינו לחזור לתורת אמת שנזנחה בעבור תרבות נוכריה קלוקלת. עלינו לחזור למלא את ייעודנו לזרוע בכל העולם את זרעי האמונה, להעיד כי ה' אחד ושמו אחד ולהעיד כי משה אמת ותורתו אמת. עלינו לראות את האמת ולפקוח אוזניים לשמוע את דבר ה' הקורא לנו לפרסם את גדולתו בעמים, תוך נתינת דוגמה אישית לחיים מוסריים של זהירות בקיום דבר ה', בחינוך הבנים ברוח ישראל סבא, בשמירת השבת והמועדים וכבודם בזהירות יתירה, בהקפדה על כשרות הבית בהכשר גמור ובהקפדה על טהרת המשפחה בכל הגדרים הסייגים, וכן בהוצאת הממון המופקד בידינו לצורכי גמילות חסד וחיזוק התורה והחינוך.
סוף הדרשה אבדה בשואה.
בסיום מאמר זה, אבקש להודות לנכדי הרב, ילדי בתו היחידה, ששימרו תורה זו והוציאו אותה לאור בשנת תש"ן, לקראת יום השנה של סבם, בב' באייר. וכן להודות על כך שספרו לי על קיומה של החוברת ושלחו לי עותק ממנה.