התורה הקדושה נעוץ סופה בתחלתה ותחלתה בסופה, כמבואר בכל הספקים הקדושים, ולזאת נהגו רבותינו קדמאי לעשות סמוכים מתחלת התורה לסופה ומסופה לתחלתה. אי לזאת לכבוד סיום סדרי זרעים מועד נשים נזיקין על ידי תלמידי ישיבתינו הקדושה בית ישראל נראה לחבר את האוהל להיות אחד.
ובהמשך דברינו יבואר ענין מנהג ישראל לחגוג סיומי מסכתא בימי אבלות ציון וירושלים.
פתח דברינו יאירו חמש הנרות התחלת הש"ס, מאמתי קורין את שמע בערבין, בסוף הוריות אמרו אמר ר' יוחנן רשב"ג ורבנן חד חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקד הרים עדיף (סיני, פירש רש"י מי ששנה משנה וברייתא סדורן הוא לו כנתינתן מהר סיני) (עוקר הרים דחריף ומפלפל בתורה אף על פי שאין משנה וברייתא סרורות לו כל כך). ר' יוסף סיני ורבה עוקר הרים. שלחו לתמן איזהו מהם קודם. שלחו להו סיני עדיף. ובסוף נדה אמרו, תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא (הלכות פירש רש"י משנה וברייתא הלכה למשה מסיני). ובסוף מסכת עוקצין סיים רבי המשנה, אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם'. אמלא אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'. ועתה מסוף הש"ס לתחלתו יאיר הנר החמשי, מאימתי קורין שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, וזה החלי בסייעתא דשמיא הצל"ח מדקדק דהיה לו להתחיל בתפלה משום שהוא ג' פעמים ביום. ונראה לומר כיון דקריאת שמע הוא קודם תפלה, דאמרינן איזהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית, אם כן קריאת שמע הוא קודם תפלה, לכן הביאו רבי בראשית דבריו. עיין שם.
אולם יקשה לפי דברי רבי יהושע בן לוי ברכות ד' תפלות באמצע תקנום, אם כן שמונה עשרה קודם לקריאת שמע, והיה לו להביא בתחלה דיני תפלה. עוד יש יש להקשות דהנה המפרשים מדקדקים למה התחיל רבי בדיני קריאת שמע, וכתב החידושי הרי"מ לתרץ דהמצוה ראשונה שבה נתחייב האדם בבואו לי"ג שנים הוא. וקשה גם כן לפי דברי רבי יהושע בן לוי דסובר תפלות באמצע תקנום איך המצוה ראשונה הוא תפלה. ונראה לי בעזרת ה' יתברך לתרץ דהנה אמרו בטעם מחלוקת רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, אי בעי אימא סברא, דרבי יוחנן סובר גאולה מאורתא נמי הוה, אלא גאולה מעלייתא לא הוה אלא עד צפרא. ורבי יהושע בן לוי סובר כיון דלא הוה אלא עד צפרא, לא הוה גאולה מעלייתא. והקשה בצל"ח לרבי יהושע בן לוי אכתי מה עילוי יש לתפלה של ערבית להקדימה לקריאת שמע, ותירץ דשמונה עשרה הוא תדיר נגד קריאת שמע, דשמונה עשרה הוא ג' פעמים בכל יום, וקריאת שמע הוא רק ב' פעמים בכל יום.
אולם לפי מה שאמר ברמב"ם תמידין ומוספין פ"ט תדיר ומקודש איזה מהם שירצה יקדים, וכיון דקריאת שמע הוא אית בה קבלת מלכות שמים אפשר הוא מקודש נגד שמונה עשרה, ואם כן הדין הוא איזה שירצה יקדים. ורבי יהושע בן לוי אומר תפלות באמצע, וצריך לומר דווקא תפלה קודם לשמונה עשרה. ונראה לי דהנה בדף כ"ו ע"א איתא תפלת המנחה עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. תפלת הערב אין לה קבע. ונראה לי בטעם פלוגתיהו, דהנה שם ע"ב אמרו אמר רבי יוסי ברבי חנינא תפלת אבות תקנום ורבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידים תקנום. והנה נוכל לומר דזה הוא פלוגתת רבי יהודה ורבנן, דרבנן סברי כרבי יוסי ברבי חנינא 'תפלות אבות תקנום', אם כן ערבית הוא נגד יעקב, ויעקב מנא לן דהתפלל, שנאמר 'ויצא יעקב וגו' ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש', ואין פגיעה אלא תפלה. ואצל יעקב נאמר מפורש כי התפלל 'כי בא השמש' (והגם שבתוספות כתבו שם להיפוך מדברי אלה, דלמאן דאמר אבות תקנום, מתחיל זמן מעריב קודם צאת הכוכבים, אולם עיין באדני פז תירוץ על קושיית התוספות, ואדרבא הכריח שיעקב התפלל לאחר שקיעת החמה, היינו בלילה, וכן בצל"ח חולין צ"ב). וזה טעם התנא קמא דסבירא ליה תפלת המנחה עד הערב, ולאחר זה מתחיל זמן מעריב, כמו יעקב שהתפלל מעריב בערב, היינו בלילה. אבל למאן דאמר 'נגד תמידין' וערבית הוא נגד אברים ופדרים, ואברים ופדרים יכולים להקריב אף קודם הלילה, ולזה זמן מעריב מתחיל קודם הלילה. וזה הוא שיטת רבי יהודה שזמן מנחה הוא עד פלג המנחה, ותיכף מתחיל זמן מעריב קודם הערב.
ובזה מתורצת קושיית הצל"ח, דכיון דשיטת רבי יהושע בן לוי דתפלות כנגד תמידין, וערבית כנגד אברים ופדרים, מתחיל זמן מעריב קודם הערב, כמו רבי יהודה דקאי בשיטתיה, אם כן מתחיל החיוב של שמונה עשרה קודם שמתחיל חיוב קריאת שמע, ולזה סבירא ליה לרבי יהושע בן לוי תפלה קודמת לקריאת שמע. ובזה נוכל לתרץ גם קושית הראשונות דלרבי יהושע בן לוי למה התחיל בקריאת שמע, כיון דתפלה קודמת. ונוכל לתרץ כדברי החידושי הרי"ם דהמצוה ראשונה שנתחייב בה האדם הוא קריאת שמע, אבל יוקשה הא לרבי יהושע בן לוי המצוה ראשונה הוא שמונה עשרה. ולזה נוכל לומר דהנה הבנת החדושי הרי"מ הוא, הגם שיש מצוה שגם בהם נתחייב הקטן תיכף בערב, כמו צדקה וכיבוד אב, אולם הם אינם מצוות הכרחיות דיוכל להיות שלא יארע לו המצוי הנ"ל, אבל קריאת שמע בהכרח הוא נתחייב, ואין באופן שיפטר ממנה.
ולפי זה אתי שפיר, דלרבי יהושע בן לוי זמן מעריב הוא קודם הלילה, ואז עדיין הוא קטן ויכול להיות שהתפלל כבר ערבית ביום, ולעת ערב אין הכרח שיתחייב בערבית. ואם כן שפיר המצוה הראשונה ההכרחית הוא קריאת שמע. והגם שנסתפקו לעניין קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה, אם חייב לספור מדאורייתא, שם שאני דספירה הוא דאורייתא, וקטן סופר מטעם חינוך הוא רק מדרבנן, והחיוב דרבנן אינו מועיל לחייב מדאורייתא. אבל כאן לעניין תפלה, הוא רק מדרבנן, והגם שאצל קטן הוא תרי דרבנן, מכל מקום יכול לו להוציא שפיר גם חד דרבנן. עיין מנחת חינוך מצוה ש"ו.
ובזה יתורץ עוד קושייא אחרת, דהנה בגמרא שם דף כ"ד ע"ב אמרינן תפלת הערב אין לה קבע, מאי אין לה קבע, אלימא דאי בעי מצלי כל הלילה, ליתני זמנה כל הלילה. אלא מאי אין לה קבע, כמאן דאמר תפלת ערבית רשות. ואמר וכו' תפלת הערב רבן גמליאל אומר חובה רבי יהושע אומר רשות. והנה הגר"א כתב לפירוש המשנה דלא היה יכול התנא לכתוב 'זמנה כל הלילה', כיון דבאמת זמן תפלת ערבית מפלג המנחה. והנה יש לדייק מדוע לא מתרץ הגמרא כן. אולם לפי דברי יוצדק הכל, דהנה הפלוגתא אי ערבית חובה או רשות, כתב בפני יהושע ובמראה הפנים דתלוי בפלוגתא אי ערבית הוא כנגד אברים ופרדים, ואברים ופרדים שלא נקטרו הקרבן כשר, אם כן תפלת ערבית רשות. אבל למאן דאמר אבות תקנום, אם כן תפלת הערב נגד יעקב אבינו עליו השלום המובחר שבאבות, לא נוכל לומר שתפלתו רשות, אם כן לפי ההווא אמינא של הגמרא שהמשנה הוא כמאן דאמר תפלת ערבית חובה, אם כן תפלות אבות תקנום ומתחיל זמן מעריב מן הערב, היינו בלילה, דומיא דיעקב, אם כן שפיר מציא למתני 'זמנה כל הלילה', ולזה תרצה הגמרא דאתיא כרבי יהושע דאמר 'תפלת ערבית רשות', אם כן ערבית נגד אברים ופדרים, ומתחיל זמן מעריב קודם הלילה ולא יכול לומר 'זמנה כל הלילה', כמו שאומר הגר"א דמתחיל זמנה קודם הלילה. ומתורץ שפיר קושייא. והנה באמת כיון דמחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע הוא אי רשות אי חובה, מאן חשוב מאן ספון ומאן להכניס את ראשו בין ההרים הגדולים להכריע הלכה כמאן לזה נחלקו רבן שמעון בן גמליאל ורבנן בסוף הוריות, כמבואר בפתח דברינו אי סיני עדיף או עוקר הרים עדיף, דהנה העין יעקב כתב דהלכה כרבי יהושע נגד רבן גמליאל, דרבי יהושע הוא זקן מרבן גמליאל, וכתב דזקן הוא חשוב דכמה הרפתקאות עברו עליו, עיין שם. אולם לזה יוצדק רק לעניין לכבד הזקן הוא חשוב נגד הקטן ממנו בשנים, אבל לעניין הלכה, הלא גם הקטן יהיה לגדול, אולם כיון דהוא זקן כבר ראה ושמע הרבה מחכמים הקדמונים בעניין זה, ולזה הלכה כזקן. ובזה בחלקו רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, הגם כי לא נמצא מפורש מי האומר כך ומי האומר כך, אף על פי כן לפי קט דעתנו נוכל לומר דרבן שמעון בן גמליאל שהוא בנו דרבן גמליאל (או נינו) סבירא ליה דעוקר הרים עדיף, ואם כן אין לרבי יהושע שהוא זקן, נגד רבן גמליאל, כיון דרבן גמליאל חכם כמותו, אבל רבנן אמרו סיני עדיף, ואם כן רבי יהושע שהוא זקן, ראה כבר הרבה חכמה ודעת, והלכה כמותו. וכן שלחו מתם סיני עדיף. אם כן הלכה כרבי יהושע נגד רבן גמליאל.
והא דסיני עדיף מעוקר הרים הוא משני טעמים, חדא דסיני כיון שאומר רק מענין הלכה למשה מסיני אם כן בטח לא יטעה, אבל עוקר הרים כיון דסומך על שכלו, שגיאותיו מי יבין וכל אדם עלול לטעות, וזה שאמר תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום ופירש רש"י מקרא ומשנה מדרש שנאמרו למשה מסיני, לזה מובטח שהוא בן העולם הבא, אבל מי שסומך על שכלו יוכל להיות שטעה ואינו מובטח שהוא בן העולם הבא שיגיע לו עולם הבא בעד עוקרו הרי הרים. ועוד מעלה יש לסיני, כי האומר רק מפי קבלה לא ימצא מחלוקת כמובן, וכמו שהורה הרמב"ם ז"ל שבהלכה למשה מסיני לא ימצא מחלוקת, אבל בעוקר הרים כיון שסומך על דעתו בא לידי מחלוקת, כי כשם שאין פרצופיהן שוה כך אין דעתיהן שוות ובא לידי מחלוקת. וזהו שאמרו לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. אם כן סיני עדיף והלכה כרבי יהושע לנגד רבן גמליאל דתפלת ערבית רשות, ואם כן תפלת ערבית הוא כנגד אברים ופדרים ומתחיל זמן מעריב עוד קודם בא השמש והמצוה ראשונה שבה נתחייב הבר מצוה הוא קריאת שמע, ולזה התחיל רבינו הקדוש הש"ס מאימתי קורין שמע בערבין.
ועתה נשא עין ונכרה אוזן להבין מנהג ישראל שנהנו לחוג סעודת גמרה של תורה בימי אבלות ציון וירושלים. וזה הדבר הנה באמת יש לעיין מה הוא עניין הספק דשלחו לתם, אי סיני עדיף או עוקר הרים עדיף. ואיה הוא המאזנים לשקול בהם היי מיניה עדיף, זו תורה וזו תורה. ועיין בבאר שבע שהקשה על תשובת בני ארץ ישראל דסיני עדיף, הלא אמרו בשבת דף ל"א דבעת הדין שואלין לאדם אם פלפלת בחכמה, אם כן נראה דעוקר הרים עדיף.
אולם להבין את כל אלה נביא דברי המהרש"א שם בגמרא, וזה לשונו שם, נראה שדימו את הסומך על רוב שמועתו לסיני ושאין בידו כל כך שמועות וסומך על חריפתו עוקר הרים, כלפי שאמרו בפרק בני העיר ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה, נקבעו בארץ ישראל וכו', ועוד אמרו שם 'למה תרצדון הרים' כלכם בעלי מומין אצל הר סיני. ולזה הסומך על רוב שמועותיו ומשניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני, הוא כסיני שעליו הייתה קבלת התורה. אבל מי שאין משניות וברייתות סדורות לו כל כך, הוא כעוקר הרים, כהרים שנעקרו ממקומן לפי שעה וסמכו על עוצם מעלתם ורוב גבהם לעשות דין עם סיני, וזכה סיני שכולם נעשו בעלי מומין אצלו. ואמרו בסוטה לעולם ילמוד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב"ה כל הרים וגבעות ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני. ולזה אמרו סיני עדיף. עד כאן לשון קודשו.
נמצא מפורש יוצא מפי רבינו הגדול דסיני אין בו, גיאות, ועוקר הרים הוא עם גיאות. ובזה מתורץ קושית הבאר שבע דאמרו כל גאה שוטה, ולזה שואלים את האדם ביום הדין 'פלפלת בחכמה', האם פלפולך היה בחכמה, כלומר בלא גאות, ולא היית שוטה. ובאמת עוקר הרים כזה אפשר עדיף מסיני, ועל כל פנים שווה לסיני.
ועתה נבינה לאחרית דבר, דהנה שם בגמרא הוריות אמרו כל דאמר מילתא ולא יפריך לה להוי רישא, דכלהו איפרוך דאביי לא איפרוך. והנה מכאן ראיה דאביי הוה סיני דמי שהוא עוקר הרים ומחדש לא יכול לומר דבר ברור דעל זה לא יפול קושיא, הלא שגיאות מי יבין. אבל מזה נראה דהיה סיני והיה בקי נקי במשניות וידע שאין שום קושיא נגד דינו, ולזה אם אמרו בשבת קי"ב אמר אביי תיתי לי לי דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלום מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן, דכיון דהוא היה סיני וגם תלמוד המסיים מסכת הוא סיני, כי מזה שסיים המסכת ועבר בה בכל נפשו, נראה שאינו סומך על שכלו רק הוא שונה דעת החכמים, וזה הוא כמו אביי דהוא גם כן היה סיני, ולזה שמח בשמחת תורה.
והנה בחורבן הבית אמרו במדרש איכה, היה אדם אומר לחבירו הקריני דף אחד, ואומר לו אין בי כח. השניני פרק אחד, אין בי כח. עיין שם. ופירוש הדברים הוא אין בי כח, כלומר אינו יכול ללמוד. וזה הוא ענין ענו אבל שלא במקום הצורך. כי לנגד זה יש מצות כבוד התורה, וכן אמר ישעיה הנביא (ג) 'לא אהיה חובש', ואמרו בחגיגה י"ד לא אהיה חובש בית המדרש. ופירש רש"י אינו רגיל להיות בבית המדרש, וזה הוא גם כן ענין ענוה, אבל גם כן כמו הנ"ל.
וכן מפורש יוצא מפי החתם סופר בדרשותיו, פירוש הגמרא על שלא ברכו בתורה תחלה, שלא השתבחו בכבוד התורה. ועל ידי זה הושפל כבוד התורה. ולעומת זה מצינו ראינו לחז"ל (יומא י.) כי חורבן ירושלים היה בעוון שנאת חנם, אף על פי שוויה בהם ענווים, ומי שהוא ענו אמיתי, לא ישנא לשום אדם. אולם בזה היה גאים.
לפי דברינו מה מאד יומתק הפירוש ששמעתי בשם צדיק אחד על הגמרא בגיטין דף נ"ח ע"א דרבי יהושע בן חנניה הלך לבית האסורים וראה שם תינוק יפה עינים. אמר 'מי נתן למשיסה יעקב, ישראל לבוזזים', ענה אותו תינוק ואמר 'הלא ד' זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך'. אמר מובטחני בו, שמורה הוראה בישראל. העבודה, שאינני זז מכאן עד שאני פדאו בכל ממון. וכן עשה, ואותו תינוק רבי ישמעאל בן אלישע. והנה כל העובר יקרא, תמה תמה איזהו חכמה ראה רבי יהושע בן חנניה בהתינוק שהוא אמר תחלת המקרא והתינוק השיבו סוף המקרא. ועוד יותר לפלא הוא דברי התוספות שכתב אף שאין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן, שאני הכא שהיה מופלג בחכמה. ויפלא איזה הפלג ראה בו.
ושמעתי פירוש הדברים בשם קדוש אחד מדבר דחורבן בית המקדש החליפו המידות, ובמקום שהיה נחוץ גאות, היו ענווים, ובמקום שהיה נחוץ ענווה, היה גאים. והנה לרבי יהושע בן חנניה היה הרבה והרבה מעות, כי עני בישראל לא יוכל לשבוע שיתן כל ממון שפוסקין עבורו, וכן באמת פדאו בממון הרבה. והנה באמת מדה בעבור איש ישראל להתפלל בעד חברו ולהשתתף בצערו, אבל זה היא רק למי שהוא עני, אבל עושר לא יצא ידי חובתו, וכל המרבה לספר הרי זה משובח. והנה כשראה התינוק התחיל לבכות ולהתפלל, 'מי נתן למשיסה יעקב', וענה לו אותו תינוק 'הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך', היינו שכל אחד יצא מדרכו ולא בדרכיו המתאימים לנפשו, ולך אין מגיע הגדה לבכות רק ליתן דמים. ועל זה אמר 'מובטח אני בו שמורה הוראה בישראל', היינו שהוא יורה דרך התורה לישראל, להשתמש בהמדות במקום הנצרך. ומה מתקו אמרי קדוש.
והנה סיום הוא עניין ענווה, כמבואר לעיל, וגם יש בו גאות לומר ששלים מסכת, אבל הענווה הוא במקומה ולצורך התורה, כי אם ילך כל אחד ואחד אחר דעתו יהיה חס ושלום כשני תורות. אבל על ידי סיני שהוא שונה רק הלכה למשה מסיני, וכזה לא יפול מחלוקת כידוע דעת הרמב"ם ז"ל, וכן הגאות הוא במקומו לכבד התורה הקדושה ולומדיה, ועל ידי זה נתקן חטא אבותינו שהשתמשו בהמדות לא במקום הנצרך, וכשיתוקן החטא ניוושע בתשועת עולמים ויבנה ציון וירושלים, ולזה נהגו לעשות סיום בימי אבלות ציון וירושלים.
ועתה נבון בזה דברי חכמים וחידותם, דהנה נודע דבית שמאי ובית הלל, הלכה כבית הלל, ומובא בשם האר"י החי ז"ל דלעתיד יהיה הלכה כבית שמאי, ואת אשר הסביר הוא ז"ל בסודות ורמזים לאו כל מוחא סבל דא, אבל לפי פשוטו נראה דהנה אמרו בסוטה מז ע"ב משרבי זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשה תורה כשתי תורות. והנה מדברי הגמרא נראה ומפרש רש"י שם שענין זחוחי הלב היה שלא היו שומעין לדברי רבם, רק היו אומרים מה ששכלם היה מורה להם. אולם אצל בית הלל למה זכו שיקבע הלכה כמותם, לפי שהיו ענווים ושפלים, והם היו בחינת 'סיני' ענווים. אבל תלמידי שמאי היו מחדדים טפי, והיו סומכים על שכלם. אבל תלמידי הלל הלא סמכו על דין תורה שנאמר בה 'אחרי רבים להטות', ולזה הלכה כמותם. אבל לעתיד כשתמלא הארץ דעה ואז בטח לא יהיה לאדם טעות ויבטל גסות הרוח, כמבואר בגמרא שקראם 'זחוחי הלב', ואז באמת עוקר הרים עדיף.
ובזה נבין למאמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות וכו', הדקדוקים רבו א) מדוע מגיע לכל צדיק וצדיק בשוה. ב) מדוע רק לעתיד יגיע להם שכר זה, ומדוע לא עתה. ג) מדוע דוקא ש"י עולמות. ולזה נוכל לומר דהנה אמרו רז"ל שלשה שותפים יש באדם, אביו ואמו והקב"ה. ואמרו חכמי המוסר שלזה נאמר בתורה הקדושה 'קדושים תהיו כי קדוש אני. איש אמו ואביו תיראו' וגו', היינו הקב"ה אומר מצדי, מצד חלקי, קדושים תהיה כי קדוש אני. אבל עליכם מוטל חלק האב והאם, ולזה איש אמו וכו'. אם כן נשמע מזה דהקב"ה משלים מצדו כל חלקו, דהיינו שליש, ויש תרי"ג מצות וז' מצות דרבנן. וביחד תר"כ מצות, ובכל מצוה נברא מלאך, וכל מלאך הוא שליש עולם, ויש תר"כ שלישים והקב"ה נותן חלקו ש"י, ועל ידי זה יש ש"י עולמות (וכעין זה בשם האזולאי).
והנה בידוע שיש בכל מצוה חלק המעשה וחלק המחשבה, ואם אין עושה ברעותא דלבא עם גאות או שלא לשמה, לא נברא בזה מלאך, וכיון שאמרנו שלעתיד 'ונשגב ד' לבדו ביום ההוא', ולא מחשבת חוץ חס ושלום, אז לעתיד יגיע ש"י עולמות. אבל קושיא הראשונה עוד לא נתרצה, מדוע לכל צדיק וצדיק בשווה. הלא יש כמה צדיקים שאינם מקיימים תרי"ג, לזה בא רבי שמעון בן חלפתא ואמר וכו'.
דהנה ידוע קושיית המפרשים האיך יכול כל אחד מישראל לקיים כל התרי"ג מצות הלא יש כמה וכמה מה שאינו יכול לקיים בזמן הזה, וגם בזמן המקדש יש מצות שנוהגות רק בכהן. ותירצו כיון שישראל ערבים זה לזה וכולם נחשבים לאיש אחד, נחשב כאלו כולם עשו המצות. וזה דווקא כשיש שלום ושלווה ביניהם. וזה שאמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, היינו כלי שיחזיק את הש"י עולמות, רק השלום, ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. וסיים התנא בנחמה מה שיהיה לעתיד, שאז שנעשה הכל לשם ד', אז יהיה לנו הש"י עולמות. אולם עתה אחרי שנות גלותנו אלפים שנה, וכבר עבר קיץ כלה קציר ואנחנו עוד לא נושענו, אדרבא אין לך יום ויום שאין קלקלת מרובה מחברו ודמי ישראל נשפך כמים ארצה, לזה בא התנא הקדוש וניחם אותנו, והתחיל 'מאימתי קורין שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם', וקשה האיך יאכל הכהן עד שלא קרא את שמע, ותירץ דאכילת תרומה הוא מצוה, והעוסק במצוה פטור ממצוה.
אולם יקשה דלמאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, אם כן הוא עוסק רק במצוה דרבנן, והאיך יפטר ממצוה דאורייתא. אולם זה תלוי בפלוגתא יבמות דף פ"ב שאמרו שם 'אשר ירשו אבותיך וירשתה', ירושה ראשונה ושניה יש להם, ושלישית אין להם. והיינו קדושה ראשונה של יהושע בן נון, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. וקדושה שניה של עזרא, קדשה אף לעתיד לבא. ורבנן חולקים שם ואומרים דגם קדושה שניה לא קדשה רק לשעתה. והנה לרבנן קדושה ראשונה ושניה שווים, אבל לרבי יוסי שם יש להבין מדוע קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, וקדושה שניה קדשה אף לעתיד לבוא. ונוכל לומר על פי דברי הגמרא סוכה מ"א ע"א התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב נוטל במדינה כל שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור, מהרה יבנה המקדש. והקשה בתוספות, מדוע במנחות לא תנו הך דלולב, אגב יום הנף כמו הכא, דתנו יום הנף אגב דלולב.
ושמעתי לתרץ בשם הגאון הקדוש מאוסטראווצי זצלה"ה, דהנה בסוכה כשהביא הגמרא התקנה שיהיה לולב ניטל במדינה כל שבעה, והטעם הוא זכר למקדש, ומורא עלה על ראש התנא כי איש ישראל בהתבוננו מה היה לנו ומה אבדנו, ייאש חס ושלום את עצמו מן הרחמים. ולזה הביא תיכף שיהא יום הנף כולו אסור, והטעם משום מהרה יבנה המקדש, ויחזק את עצמו בזה. אבל שם במנחות כשהביא תקנה מטעם 'מהרה יבנה המקדש', לא הוצרך להביא תקנה זכר למקדש. ודברי פי חכם כן.
ובזה נבון החילוק בין קדושה ראשונה לקדושה שניה, דהנה התוספות חולין דף ז' כתבו דארעא דיהבו כרגא וטמקא פטורים מתרומה וממעשרות, והנה בגלות ישראל ועליו קמו מצדי צדדים מוחצים ולוחצים וייאשו את עצמם מן הרחמים, לזה קדש עזרא את ארץ ישראל בקדושה עולמות, ואיש הנבון בהתבוננו מדוע עשה ככה הלא לענין דינא אין נפקא מינה בקדושת ארץ ישראל רק לענין תרומות ומעשרות, וכל זמן שאנו בגלות המר הזה פטורים אנו מתרומות ומעשרות, כי אנו נותנים מס לאומות העולם, כמבואר לעיל, ואם כן מה הועיל עזרא בזה שקדשה לארץ ישראל בקדושה עולמות, רק הקדושה היתה משום 'מהרה יבנה המקדש'. וזה תינח בקדושה שניה, שאז הלכנו בגלות המר הזה בלי זמן מוגבל, עד מתי הוצרך לחזק אותנו. אבל בגלות הראשון, שאז היה על זמן שבעים שנה, לא הוצרך לחזק לבבות ישראל, כי גם בלא זה גם כן לא יתייאשו מן הרחמים, ואם היו מקדשים תיכף בקדושה ראשונה קדושה עולמות, לא היה מזה שום נחמה בגלותנו עתה, כי היה סבירא ליה שהקדושה היתה עולמות, משום הפסק של שבעים שנה של הגלות הראשון, ומשום זה ממילא הוא קדוש הלאה, ואין מזה שום נחמה. אבל עתה כשראינו שעזרא קידש קדושה אף אחר החורבן, ועל כורחך הטעם משום 'מהרה יבנה המקדש', וזהו שאמר התנא מאימתי וכו' משעה וכו'. ועל כורחך דתרומה בזמן הזה דאורייתא, ועל כורחך דקדושה שניה קדשה אף לעתיד לבוא, והגם דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא\ ועל כורחך הטעם משום לרמז דמהרה יבנה בית המקדש במהרה בימנו ונאמר אמן.
(קובץ בית שמואל ג, תשרי חשון תרצ"ד, עמו ח', סי' ז)
הרב יעקב ירחמיאל יחזקאל דנציגר הי"ד, 'יענקל אברהם חיימ'ס', היה בנו הצעיר של נשיא ישיבת 'בית ישראל' באלכסנדר, הרב אברהם חיים הי"ד.
הרב יעקב ירחמיאל יחזקאל נודע כבר בצעירותו כתלמיד חכם מופלג, למדן חריף וחסיד נלהב. הוא היה עוקב אחר התקדמות כל בחור בישיבה, ומשוחח איתן על הלימוד ועל ענייני יראת שמים. הוא כיהן כראש התארגנות הבחורים בארגון 'הרמת וחיזוק התורה' והייתה לו השפעה רבה על הנוער ועל האברכים. הוא היה נואם מוכשר, ושומעיו היו מרותקים אליו במשך זמן רב. פעם דרש בסעודת שבע ברכות ופלפל בדברי תורה בחריפות ובבקיאות עצומים בש"ס ובפוסקים, במשך כשעתיים.
תפילותיו ולימודו היו בהתלהבות רבה.
דברי תורה מאת הרב יעקב ירחמיאל יחזקאל התפרסמו בכתבי עת תורניים, ובהם: בית שמואל סי' לז וסי' סב ('חציו עבד וחציו בן חורין'), סי' יב ('חג שהחודש מתכסה בו') ו('עשה דוחה לא תעשה ביבום'), סי' כא ('פלגינן דיבורא'), כרמנו סי' לט (בגדרי חזקה). דברי תורה אלו הודפסו מחדש בקובץ ישמח ישראל, יג, עמו' מז-נב.
בכרם בית שמואל סי' ז הודפס דרוש ארוך לסיום הש"ס (נדפס מחדש בקובץ ישמח ישראל, חלק ט, עמו' נח-סד). בבית שמואל, חוברת א-ב, מתואר המעמד בו נאמרה דרשה זו:
בקיץ העבר נתגדלה ונתרחבה הישיבה הקדושה בכמותה ובאיכותה למדו בה מאה תלמידים (כ"י) בה' מחלקות, ולהגדיל כבוד התורה נחלט לעשות התחלקות הש"ס בין המחלקות הגבוהות ונתחלקו סדרי זרעים מועד נשים נזיקין על מנת לסיים ביום ז' לחודש אב, וביום ז' נערך חגיגת סיום הש"ס ברוב פאר והדר באולם הישיבה, בהשמחה של מצוה לקחו חבל הרבה אנשים.
החגיגה נפתחה בשעה 5 בשלחן הנשיאות יושב הרב הצדיק וכו' מוה"ר אברהם חיים שליט"א נשיא הישיבה הקדושה, החגיגה נפתחה ע"י תלמיד הישיבה הקדושה הב' יעקב בונם יאקאבאוויץ נ"י מאלכסנדר פותח בברכת שלום לכל הנאספים, אחריו נתכבד הר"מ הרה"ג ר' שמחה בונם שליט"א בסיום סדר נזיקין במסכת הוריות, אחרי זה סיימו כל הבחורים מסכתותיהם, אחרי זה נתכבד בדרוש הדרן הבחור מ' יעקב דנציגר שליט"א בהרב הצדיק ר' אברהם חיים שליט"א, הוא דורש דורש ארוך בפלפול ואגדה לחבר מתחלת הש"ס לסוף סדר נזיקין ומשם לסוף הש"ס ולסוף משניות ומשם בחזרה לתחלתו ובאמצעו עניו חגיגת סיומים בימי אבלות ציון וירושלים.
אחריו נתכבד הרה"ג הר"מ ר' שמחה בונם עסטרייך שליט"א הנ"ל, הוא דורש דרוש ארוך מענינא דיומא ובעניין חינוך הבנים, ויקרת ערך הישיבה הקדושה ותועלת החגיגה. אחריו נתכבד הר"מ הרה"ג וכו' ר' זלמן צבי שליט"א בדרוש. הוא הדורש דברים קצרים וחמים, ואחריו דרשו הב' דוד קרישטאל ממלאווע דרוש ארוך ונאה. הב' יחיאל טאפאליע בהרה"ג מסאדאווני זצ"ל, הב' בונם מאפאטשנא נ"י. אחרי זה נערכה סעודה גדולה עד אחר חצות הלילה.
אחרי זה נחלט עוד הפעם להתחלת הש"ס ונתחלק כל הש"ס ונחלט לעשות הסיום ביום הלולא רבה דכבוד קדושת אדמו"ר הגאון הקדוש בעל ישמח ישראל זצללה"ה זי"ע אשר לשמו ולזכרו נתייסדה הישיבה הקדושה.
אחיו הבכור הרב יחיאל ישראל שמשון הי"ד, היה למדן גדול ומתמיד עצום, עדין נפש וצנוע, חתנו של האדמו"ר רבי שאול ידידיה טאוב ממודז'יץ. בחודש אב תרצ"ב פרסם עורך 'כרם בית שמואל', הרב חיים ישראל יצחק ווינאכט הי"ד, ברכה לרב יעקב ירחמיאל יחזקאל, לרגל נישואי אחיו:
מז"ט לך ידידי היקר אהובי ורב חביבי הב' החריף העצום ובקי נפלא צמ"ס וי"ר רב פעלים נשיא מוסדנו יר"א וחרד לדבר ד' מר יעקב ירחמיאל יחזקאל דנציגר שליט"א לנשואי אחיך היקר הנ"ל שליט"א. יה"ר מן קדם ר"ע שתתגשמנה אלצו שאיפתך, ושאיפת משאת הוריך. כברכת ידידך אוהבך, חיים ישראל יצחק וויינאכט העורך.
הרב יעקב ירחמיאל יחזקאל התחתן עם מרת נחמה הי"ד, בת דודו רבי שרגא פייבל דנציגר מראדום. בהזמנה לחתונתו כתב עליו אביו: 'בני יקירי הצעיר מחמד נפשי יפה נוף משוש כל ה"ב החתן החו"ב המופלג בתורה ויראה כמר יעקב ירחמיאל יחזקא שיחיה'.
בשנים תרצ"ח-תרצ"ט העביר שיעורים בישיבה באלכסנדר.
במלחמה העולם השנייה נלקח לגטו ורשה. על פי עדי ראיה היו הרב יעקב ירחמיאל יחזקאל ואחיו הרב יחיאל ישראל שמשון השרידים האחרונים למשפחתם בפורים תש"ג, כחודש לפני חיסול גטו ורשה, והם ישבו כל הלילה לקיים את מצוות 'חייב איניש לבסומי בפוריא', והם בכו, התחזקו ורקדו יחדיו, בכו ורקדו, עד הבוקר.
עם חיסול הגטו, בניסן תש"ג, נרצחו גם שני האחים. הי"ד.
הרב מרדכי התחתן עם מרת רחל הי"ד בת ר' מנחם קליין, ונולדו להם שמונה ילדים: אלעזר, ריקל גיטל הי"ד, חיים צבי הי"ד, פרימט הי"ד, פינקל סיינדל הי"ד, חיה שרה הי"ד, אברהם הי"ד ומשה ישראל הי"ד. רק בנם אלעזר (לסלי), השני משמונת ילידהם, שרד את השואה.
