ירושה לנו מאבותינו הקדושים מי שהוא בגדר ישראל, צריך לסבול הכל ולקבל באהבה / הרב נתן אנטשיל קרויס הי"ד

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. והתירוץ הוא: מתחיל מעבדים היינו. יש לדקדק הלא התרוץ נאמר בסוף, מה שייכות יש עבדים היינו למה נשתנה? ויש לומר דהנה כתיב בפרשת שמות 'ויאמר פרעה למילדות העבריות מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים' וגו' 'כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה', לכאורה נראה תירוצם שאינו אמת חס ושלום. ויש לפרש דדבר אמת היה בפיהם, והוא דהנה גזירת פרעה על המיילדות היה להמית את ילדי בני ישראל כדי שלא יולד מושיען של ישראל, אבל באמת בחינם הייתה הגזירה על כללות ישראל, כי אצל המיילדות עצמן נולד מושיען של ישראל, אם כן לא יפעול כלום בגזירתו במה שהמיילדות יהרגו את ילדי ישראל אצל אחרים, ומרים הנביאה הייתה יודעת ואמרה 'עתידה אמי שתלד בן שהוא יושיע את ישראל', כדאיתא במדרש. לכן אמרו לפרעה מילתא דמשמע לתרי אנפין שלא יבין פרעה תובניות דבריהם, וזהו שאמר הכתוב 'כי לא כנשים המצריות העבריות', כלומר, כי היכא נשים המצריות אינם יולדות המושיע, כמו כן העבריות, לא יולד אצל העבריות, אלא אצל מי, כי חיות המה', היינו אצל המיילדות בעצמם, אם כן למה לנו להרוג אותם בחינם. וזה היה דברי אמת וצדק. ופרעה הבין כפירוש רש"י, דהיינו 'כי חיות הנה' קאי על כל הנשים.

באופן אחר אהובי רבותיו איך אני עומד פה ודורש כד דכורנא מי שעמד פה בשנה שעברה כבוד אאמו"ר בגאון הצדיק זצ"ל ונמס לבי בקרבי ויתמה אני איך אוכל לפתוח את פי. אבל ירושה לנו מאבותינו הקדושים מי שהוא בגדר ישראל, צריך לסבול הכל ולקבל באהבה, כי כמה סבלו אבותינו הקדושים – טבע ישראל כך הוא. אבל לא כן אומות העולם, להם אין בכל לסבול כל כך. וזה אפשר היה עצת פרעה, כי פרעה היה יודע שנשים צדקניות כיוכבד ומרים לא ישמעו לגזירתו לשפוך דמן של ישראל שהוא ביהרג ואל יעבור, ובוודאי היו מפורסמות בצדקתן הגדול, ועל נתחכם ואמר להם בסוד שגם הוא יש לו אהבת ישראל מאוד, והא ראיה שהורידוהו מגדולתו ג' חודשים שלא הסכים לעצתם, על כן עצתו אמונה שיותר טוב להשליך הבן הילוד ליאור, כדי שלא יהיה לו חס ושלום מער לעבוד בקושי שעבוד כל כך.
ובאמת כן הוא סברת האומות כדי שלא יהיה להם צער הורגים את עצמם, ומעשים בכל יום שהורגים את עצמם במיתות משונות, כדי שלא יסבלו צער, וזה היה סברת פרעה. אבל לא כן אצל ישראל, שהם רגילים מצד אבותינו הקדושים לסבול הצער ולחיות ולצפות לה' לישועה. וזהו שאמר הכתוב 'מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים הלא אמרתי לכם' עצה טובה לטובתכם. ועל זה השיבו 'כי לא כנשים המצריות העבריות', סברת ישראל אינו כסברת המצריות להמית את עצמם, 'כי חיות הנה', מבקשים לחיות וסובלים צער ואחר כך בא להם הישועה – וכן היה שהיו מגדלות את בניהם בחיי צער ובקושי השעבוד ובא להם הישועה. עכשיו בעוונותינו הרבים הדור קצת גרוע ואינם משגיחים כל כך על בניהם רק כל זמן שהם קטנים, אבל כשהם גדולים יוצאים ברשות עצמם ודומים כמו התרנגולים, כל זמן שהם קטנים הם אוהבים וכשהם גדולים מנגחים זה את זה, ומטעם זה נתארך הגלות שקשה עכשיו לסבול הגלות והולכים אחרי שרירות לבם. וזהו שכתוב 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', רצה לומר הגלות הזה נשתנה מכל הגלויות ולמה ארוך כל כך, התירוץ הוא 'עבדים היינו וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים', ולא היינו סובלים עול הגלות והיינו מקבלים הגלות. מה שאין כן בזמן הזה קשה עול הגלות, עול הסבל, וה' יתברך ימהר וישיש עלינו לגאלנו במהרה בימינו ויראינו נפלאות אמן.

(שארית נתן, עמו' קיב-קיג)

מקצת הדרשה לשבת הגדול אשר דרשתי בסאניסלוי בס"ד

'צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורה העולה הוא העולה על מוקדה' וכו', וכתב רש"י ז"ל ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.
ואמרתי לפרש דבריש הלכות פסח (בסימן תכ"ט) שואלין בהלכות הפסח ל' יום קודם הפסח. הגהה, ומנהג לקנות חטים. יש לומר בדרך צחות כמו שהביא כ"ק אדוני אבי זקני מטשעטשעוויץ זצ"ל בספר מכתב, אשר בשעת התנאים שלו עם בת הגאון הקדוש מטשענגער בעל מנוחת אשר זי"ע, עשה בעל מנוחת אשר זצ"ל סעודה גדולה כיד המלך. ושאל אותו מחותנו, הוא אבי החתן הגאון הקדוש אב"דמאד בעל דברי רנ"ף זצ"ל, היתכן שבזמן חרבן בית המקדש לעשות סעודה גדולה ורחבה כזו, והשיב על פי דברי הגמרא דבזמן שבית המקדש קיים הקרבנות מכפרים העוונות, ועכשיו כשחרב בית המקדש שולחנו של אדם מכפר, היינו אכילת הבשר במקום הקרבן, ולכן התוודה ואמר הגאון הקדוש בעל מנוחת אשר כי יש לו עוונות שמינות וצריך להביא חטאת שמינה, משום הכי עושה סעודה גדולה ושמינה שיכפר על עוונותיו. כן אמר בדרך הלצי, ובאמת היה מנהג כבוד קדושת זקיני בעל מנוחת אשר להיות יושב רוב ימיו בתענית.
והנה המגן אברהם כתב ריש הלכות פסח כתב שהדרשה שאומרים בשבת הגדול הוא במקום קרבן, נמצא שצריך להרבות מאוד מאוד, ואף על פי כן לא יספיק כפי עוונותינו לכפר בדרשה בלבד, לכן צריך להרבות בצדקה, שזה כמו שולחנו של אדם שיתן לאכול לעניים וליתן להם צדקה מעל שולחנו, וכולי האי ואולי יספיק במקום הקרבן.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה היא העולה', שצריכין לעשות בתורה וזה חשיב כמו [עולה ו]הלא הדרשה לא יספיק לכפר על עוונותינו, לכן בא הרמ"א ומוסיף עוד וכתב ומנהג לקנות חטים לחלקם לעניים, וחזי לאיצטרופי, ושניהם יספיקו.
וכל זה ניחא אם נותנים צדקה, אז די לקצר בהדרשה, אבל אם אין נותנים צדקה, שאין לו ממה ליתן, אז בוודאי צריכין על כל פנים להאריך בדרשה כדי שהתורה והדרשה שהוא במקום קרבן יהא די לכפר.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה הוא העולה', שצריכין לעסוק בתורה וזה חשוב כמו קרבן עולה, על זה בא רש"י ז"ל והביא דברי ר"ש, ביותר צריך הכתוב לזרז שיתעסקו בתורה במקום שיש חסרון כיס, ואין לו קרבן על ידי הצדקה, רק על ידי לימוד לבד, בוודאי שצריכין להשתדל לעסוק בתורה שיהא על כל פנים 'זאת תורת העולה' כקרבן עולה.
או יאמר באופן אחר, על פי תוספות קידושין ל"ח, שהקשה למה לא יבא עשה דמצה וידחה לא תעשה דחדש, ודתירצו משום דאין עשה דמצה שהוא קודם הדיבור יכול לדחות לא תעשה דחדש שהוא אחר הדיבור. עיין שם. הרי דעשה שלאחר הדיבור חמור יותר מעשה שלפני הדיבור, ובגמרא יבמות דף ה: משמע להיפך, שקודם הדיבור חמור טפי. והנה מצות שבת קודש הייתה מצוה ראשונה לאדם הראשון ולא פסק מאז מעולם, נמצא שהוא יותר גדול מכל המצות.
וזהו שמתבאר שבת שלפני הפסח שהיה לפני הדיבור, נמצא לפי גמרא יבמות חמור וגדול יותר מכל המצות, משום שהיה מצוה הראשונה גבי אדם הראשון. וכן עתה שמרו השבת ברשות עצמן בפעם ראשונה אחר השיעבוד מצרים, לכן נקרא 'שבת הגדול' שהוא גדול מכל המצות, לפי דברי הגמרא יבמות.
[וכאן דרש בסוגיא דחדש, ואחר הסוגיא, פתח לומר דיני הפסח, ואמר] אמרו חז"ל המתחיל במצוה אומרים לו גמור וכו' [יש לבאר] מי שרוצה להתחיל במצוה ולעשות כתיקונה, אומרים לו 'גמור תחילה דיני המצוה היטיב כדי שתעשה המצוה כראוי', לכן אף על פי שכל העולם יודעים דיני פסח, מכל מקום מצוה לחזור הדינים כדי לעשות ולקיים אותם היטיב על נכון. [ואמר הדינים].
במשנה פסחים פ"ג אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו' וקונן של סופרים, רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים וכו'. יש להתבונן למה קורא התנא החמץ על שם המדינה, היה לו לומר איזה מין חמץ חשוב, מה נפקא מינא שם המדינה.
יש לומר בדרך רמז ומוסר, דהנה מצות ביעור חמץ רמז על היצר הרע שגורם לנו עשיית עבירות וצריך לבער אותם מן העולם, לכן מרמז המשנה אותם עבירות שנוהג בנו בעוונותינו הרבים.
הנה פירשתי הפסוק בתילים, 'עדות ה' נאמנה מחכימת פתי', כי בשעת מתן תורה פתח הקב"ה ז' רקיעים וקרע התחתונים והראה לנו שהוא יחיד בעולמו, וכתבו במדרש על זה דמשם זכינו למצות קריאת שמע בכל יום להעיד על כביכול שהוא אחד יחיד ומיוחד, אומנם בעל חטא אינו כשר להעיד והוא פסול לעדות, לכן צריך להרהר בתשובה מקודם. וזהו שכתוב 'עדות ה' נאמנה', להעיד על ה' יתברך צריך להיות נאמן באמת, לכן מחכימת פתי צריכין לתקן מקודם קריאת שמע הטיפשות, וכמו שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ולכן קודם 'מחכימת פתי' לתקן הטיפשות, ואז יכול לומר קריאת שמע ולהעיד על ה' יתברך באמת שהוא יחיד ומיוחד.
ובעוונותינו הרבים נתבונן האיך אנו מתפללין והאיך אנו אומרים קריאת שמע, וחס ושלום אפילו פעם אחת לא אמרנו שמע ישראל כדבעי למהווי, רק מדברים זה עם זה בשעת התפילה ואינם מתבוננים לעשות תשובה קודם קריאת שמע על כל פנים בהרהור וכו' וכו'.
בספר תולדות יעקב יוסף פירוש 'פסח מצה ומרור', מצה מרמז על הגאולה, מרור מרמז על הצרות, הכל תלוי הפה איך מתפלל ואיך קורא קריאת שמע. וזהו שאמרו 'פסח' כמו 'פה סח', תלוי אם מצה שיצמח מתפילתו טוב, או מרור שיצמח רע חס ושלום, דאם יתבונן בתשובה קודם תפילה וקריאת שמע אז טוב ותתקבל תפילתו לטובה וכו'.
ומהאי טעמא המנהג לומר בכל דבר צרה רחמנא ליצלן, תיבת 'שמע ישראל' כי בעת צרה לבו נשבר ועושה תשובה, וכן נמי קודם מיתה רחמנא ליצלן אומרים הפסוק 'שמע ישראל', דאז יקיים המצוה 'שמע ישראל' כראוי וזכות המצוה יגן עליו, ואז נתקיים אצלו 'עדות ה' נאמנה' ומעיד באמת בכשרות.
ומזה הטעם גופא שאין מתפללין כראוי אלא משיחין בתפילה ובקריאת התורה, זה מראה שאין חשוב אצלו התפילה והתורה, לכן אין מי שירצה לעמוד אצל הבעל קורא בשני צדדיו כנהוג, אף דאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח דף קס"ד מובא בשערי רחמים עם ספר שערי אפרים שער ג' א"י עיין שם, דבעל קורא הוא בחינת משה רבינו, והעומד אצלו בחינת כביכול, ועיין במשנה ברורה סימן קמ"א ס"ק ט"ז דהסגן עומד אצל הבעל קורא הוא כביכול במקום ה' יתברך, ועיין במסכת סופרים פרק י"ד הלכה י"ד (הובאו דבריו באוז זרוע הלכות שבת) אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא דיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד האבות. ועיין שם עוד וכו'. על כל פנים דבר גדול הוא לעמוד אצל הבעל קורא וזה דבר הגון, להיות נחשב כמו כביכול, אפילו הכי אין מי שירצה לעמוד שם.
וראיתי מהגאון ר' אלעזר פלטקילס ז"ל מה שאנו אומרים בליל כל נדרי 'ראה עמידתנו דלים ורקים', דבימים הראשונים היה עומד אצל הספרי תורה נכבדי העיר ובעלי מידות ומעשים טובים, ועתה עמידתנו עומדים רק דלים וריקים, ופה אפילו דל וריק אינו רוצה לעמוד, ואין דרך זה יכשור, וראוי לעשות אסיפה ולבחור איש שיהיה לכבוד המקום ולכבוד התורה הקדושה לא רק כבודו. וכל זה מפני שאין משגיחין על כבוד בתי כנסיות בתפילה, כמו שכתוב בשלה הקדוש (מה שהיא הטור בסימן תל"ג בשם הירושלמי) בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה, רצה לומר התפילות שהתפללו בכל השנה יש לבדוק אותם אם היו כראוי וצריך לתקנם שיתפללו היטב לכל הפחות מכאן ולהבא.
וכמו כן ענייני לימוד תורה הקדושה, מועטים הם הלומדים בכל יום לכל הפחות דף אחד גמרא, בעוונותינו הרבים התורה מונחת בקרן זווית, אוי לי אם אומר וכו' ולא רק בבעלי בתים, אלא יש גם מרבנים שאין העיקר אמלם לימוד התורה, רק אמירת לעג שפה ולשון מדברת גדולות. וכמו שאמרתי בדרך צחות כאשר חטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה למשה 'לך רד כי שחת עמך', דכל זמן שהם מתנהגים בדרך התורה כראוי אז רוצים לשמוע מפי הרב דרשה בתורה ובהלכה, אבל אם נטו מדרך התורה אז אינם רוצים לשמוע מפי הרב דברי תורה רק דרשה הנקרא רעדע שאין בה ממשות תורה. וזהו שכתוב 'לך רד' צא תאמר להם רעדע, 'רד' לשון 'רעדע', 'כי שחת עמך ' ואינם רוצים עוד דרשה רק רעדע.
ובזה אמרתי לרמז בפסוק 'ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', ודרשו חז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ותמוה הלא מי הוא שראה את המלאך שידע אם הרב דומה להמלאך או לא.
אבל הכוונה בדרך צחות, הנה המלאכים אינם יודעים לשון ארמי רק לשון הקודש, ואם כן אם הרב דורש בלשון אשכנז וכדומה, זה סימן שאין הרב דומה למלאך, כי המלאך אינו יודע רק לשון הקודש, ואם כן כל עיקר הדרשה שלו אינו דברי תורה רק שייטב לשונו בעיני הקהל בלעג לשון ואין בינה, אם כן מזה הרב אל תבקש תורה או דרשה, רק רעדע. אבל אם הרב דומה למלאך שמדבר בלשון שמדברים כל יראי ה', זה סימן כי תורה יבקשו מפיהו, ותשמעו ממנו דברי תורה ולא רעדע.
ובזה נראה לפרש המשנה בסוף מסכת סוטה משחרב בית המקדש גברו בעלי לשון, רצה לומר העיקר עכשיו מי שיש לו לשון טוב ויכול לומר רעדע ובעל זרוע איש גבור. ואין דורש, רצה לומר אין ממש בדרשה שלו רק רעדע, דברים בעלמא. ואין מבקש, דאין מבקשים שיהיה הרב ירא שמים שיוכל לבקש ולהתפלל להקב"ה בתפילותיו. ואין שואל, אי אפשר לשאול ממנו שאלה מפני שאין לו ידיעה בש"ס ובשלחן ערוך, רק העיקר שהוא בעל לשון. ותלמיד חכם אין נחשב בעיני העולם לכלום, רק כדמיון מי שאוכל מאכל טוב ואוכל עמו כותח וכדומה, אז אם שאולים ממנו המאכלים שאכל אינו מחשב את הכותח בכלל המאכלים רק חושב עיקר המאכלים, וזה הכותח הווה רק כטפל אצלו, כן הוא בעוונותינו הרבים תלמידי החכמים בעיני הדור הזה, הם נחשבים רק כטפל ולא העיקר המאכל, רק ככותח. וזה בוודאי עוון גדול וחמץ ממש וצריך לבער מדה זו קודם הפסח.
וזהו שאמרו 'אלו עוברין בפסח, כותח הבבלי', מה שחושבים את תלמידי החכמים שעוסקים בתלמוד בבלי, רק כמו כותח ולא כמו עיקר המאכל, זה חמץ ויש לבערו ממנו מדה ומחשבה זו, כי התלמיד חכם צריך להיות חשוב כעיקר המאכל ולא כטפלים.
'ושכר המדי' יש לומר הנה כתיב גבי יעקב אבינו עליו השלום שאמר ללבן 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה', יש לדקדק הלא יכול לבן להשיב עשה לך צל נאה לקרר עצמך ביום, ובגד טוב להינצל מקרח בלילה. וראיתי בספר שער בת רבים הפירוש דהנה הקב"ה ברא באדם הדם והחלב, מפני שהדם מחמם את האדם וצריך להשתמש למצווה [ב]חמימות, והחלב מקרר, כדי לקרר עצמו אם בא חס ושלום לידי עבירה. ובעוונותינו הרבים נהפך הוא, כמו משל עם בעל החנות שאמר לאשתו אם יבוא איש לקנות סחורה ישלח אחריו לקרוא אותו כי הוא יושב בבית המדרש שיבוא לביתו. ובא והיה מוכרח לשלם את החוב. ואמר אחר כך לאשתו: למה מהרת לשלוח אחרי. ואף היא תשיב אמריה: הלא כך אמרת לי שאשלח אחריך. והשיב לה: שוטה! לא אמרתי לך רק אם יבוא קונה לקנות סחורה ולא בעל חוב, כי החוב לא יאבד והלוואי שיאבד.
ובזה יש לרמז אצל עשית המצוות, תחת אשר צריך להיות לו החמימות אצל עשיית המצוה יש לו קרירות, ובעשיית עבירה שם דורש חמימות, תחת אשר צריך להיות לו קרירות (וכמו שכתב הבעל"ט בדברי חז"ל צינים ופחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם ממדה זו וד"ק).
ומטעם זה צריכין להקריב החלב והדם שחטאו בזה שלא עשו המצות בחמימות רק בקרירות, ואת העבירות עשו בחמימות, על זה מביא הדם והחלב לתקן זאת ולכפר עליו, דכל אלו גרמא בנזיקין בעשיית העבירה.
וזהו שאמר יעקב אבינו עליו השלום 'הייתי ביום' רצה לומר אצל עשיית המצות הנקרא 'יום' (כמו שכתוב 'ויהי בקר' זה מעשיהם של צדיקים) 'אכלני חורב' עשיתי המצוה בחמימות, וקרח בקרירות בלילה אצל עשיית עבירה הייתי משתמש בקרירות (ולילה מכונה לעבירות, כמו שכתוב 'ויהי ערב' זה מעשיהם של רשעים). כן היה הדרך הישר לכל אדם לקיים המצות בחמימות וכו', אבל לא כן עמנו, כי חזינו ראינו, הקב"ה נתן לנו את השבת קודש ומועדים טובים, וצריך לקיים 'חציו לה' וחציו לכם', והאיך אנחנו יוצאים החציו לה', ויש כמה בעלי בתים אשר את החציו לכם יוצאים ומקיימים לפנים משורת הדין, והולכים לקנות אפילו בחנות של עכו"ם מיני מתיקה וכו' ואינם מדקדקים על הכשרות שיהא כשר וישר כראוי, העיקר שיהיה 'לכם' לצורך הגוף להתענג ולקיים ה'חציו לכם'.
ובפרט שמעתי שיש שנושאים ומוציאים בשבת בפרהסיא מחנות, וגם המטפחת וכן הסידור לבית הכנסת וכו', מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי! אפילו בדברים שאין לו שום הנאה מכל מקום מחלל שבת וזורק השלג מרשות לרשות, ובפרט בשבתות ארוכים אחר הצהרים זורקים כדורים מרשות לרשות וכדומה וכו' ויותר טוב להיות ישנים. כל זה חושבים 'חציו לכם', אבל על 'חציו לה' ' אינם נותנים שום חלק. וכן בחנוכה ופורים ובמגילה, שאז עושים המצוה לטפל ואין מדליקין נרות כראוי, ואין שומעין המגילה כדין בלי הפסק כלל, רק העיקר להיות משכרים ורוקדים כשעירים אשר ירקדו שם, בעוונותינו הרבנים בתערובות, אוי לאותו עוון רחמנא ליצלן, והולכים לחתונות עכו"ם, וכרם לא יסוף מזרעם מקיים מצוות פורים רק בזה הזכר השכרות וזה הזכר נשאר לזרעם, אבל עיקר המצוה עושים לטפל. וזה חמץ גדול וחייבים לבער ולשוב עליהם קודם הפסח וכו'.
וזה יש לרמז במשנה שחושב בין החמוצים 'ושכר המדי' מה שמשכרים בפורים שהיה הנס בגלות מדי, ועושי בזה מאדע תחת ההודיה לה' יתברך על הנס מדי, עושים מאדע לרקד בתערובות ולקיים בזה עד דלא ידע, ועתה צריכין לבערם מן העולם ולקיים המצוה העיקר חציו לה'.
והדר חשב המשנה 'וקולן של סופרים', יש לרמז הנה במצרים היו ישראל מצויינים, שכל ישראל היה ניכל לכל, שהיה עליו צלם אלקים, והיה סובל עול הגלות, ואפילו הכי לא היה רוצה לשנות דמותו וצורתו שלא יכירו שהוא ישראל. ועכשיו הוקל בעיני העולם, ומקיפין פיאת ראשם ואין משיירים פיאה אפילו כל שהוא, ויש לרמז עליהם 'עונותי עברו ראשי', שחטאו בראשם שלא הינחו פיאות בראשם ועברו על 'לא תקיפו פאת ראשכם' וכו'. וגם בהשחתת הזקן שיש בידו לעשות באופן המותר, על יד סמים ועושים להכעיס, באיסור תער, והתורה הקדושה קראו 'השחתה' כאנשי דור המבול, כמו שכתוב '[וירא אלקים את] הארץ הנה נשחתה' , ולמה אתם מקילין כל כך בעוון הגדול הזה! שיש בה משה לאוין, ומוטב לו לעבור ביותר על ה' לאוין כדי ליתן קצת הנאת הגוף חס ושלום רחמנא ליצלן. וזהו שאמר 'וקולן של סופרים', שמקלין בספירת השערות, גם זה חמץ גמור הוא וצריך לבער לגמרי ולשוב על החטא הזה קודם הפסח.
'רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים', הפריצות הנעשה בנשים, בגילוי בשר בצוואר ובשאר מקומות שצריכים להיות מכוסים וכדומה וכו', זה בוודאי חמץ וחטא גמור וזה בבל יראה ובל ימצא בשום בית ישראל, וצריך לבדוק אחר זה.
וחושב כאן ד' גליות, בבלי, אדום, מדי ומצרי, אם נקיים המצוות בשלימות, אז נזכה לגאולה שלימה בימי הפסח שהוא זמן הגאולה, ויתקיים בנו כימי צאתינו מארץ מצרים אראנו נפלאות ובא לציון גאול במהרה בימינו אמן.

(שארית נתן, עמו' א-ז)

הרב נתן אנטשל (אנטשיל/ אנשיל) קרויס (קרויז) זצ"ל הי"ד היה בנו של בנו של הרב שלום קרויס אב"ד לעגענע-מיהאלי שבסלובקיה, ותלמידם של סבו הרב ברוך יהושע רייניץ אב"ד טשעטשעוויץ (גאלסעטש) ושל הגאון הרב יהודה גרינוואלד בעל 'יבא חיים' אב"ד ניר-וואיע (יצויין שבספר 'זכרון יהודה' ובמקורות נוספים הניחו, ככל הנראה בטעות, שהרב נתן אנשיל קרויס היה תלמידו של הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סאבאטיש, באניהאד וסאטמאר שהיה מגדולי הפוסקים והמשיבים בהונגריה). הרב נתן אנשיל נשא לאשה את מרת שינדל בת הגביר ר' צבי הופמאן מהכפר אויבר-ביסטרא שבמארמארוש הצ'כית, ולאחר נישואיו התגורר בסמוך לחותנו והתמיד שם בלימוד התורה.
הרב נתן אנטשל היה אחיו של הרב שמואל דוד (תרנ"ג-תרצ"ז) שהיה אב"ד ש' אודווארי.
משנת 1910 לערך כיהן הרב נתן אנטשל כאבד"ק סאנסילוי (מחוז סאטמאר, רומניה), והיה הרב היחיד בתולדות כפר זה. הרב ניהל שם ישיבה ובמשך יותר משלושים שנה נשא דרשות והרביץ תורה לפני תלמידי ישיבתו ובני קהילתו, כאשר עיקר פרנסתו הייתה ממתן הכשרים ליין שיוצרו בכפר שלו. את חידושיו ודרשותיו רשם בפנקסים גדולים.

הרב נהרג על קידוש השם בשואה בכ"ח באייר תש"ד, עם רוב רובם של בני קהילתו ועם בתו מאת האדיע ובעלה, הרב הצעיר בסאניסלוי, הרב עמרם זילברשטיין (בנו של הרב אהרן זילברשטיין אב"ד בעלעד) וילדיהם. רוב כתביו של הרב נתן אנטשל קרויס אבדו, ומקצת מחידושיו יצאו לאור בספר 'שארית נתן' (תשמ"ה, יצא לאור יחד עם הספר 'זכרון שלום') על פרשיות התורה וסוגיות הש"ס (יצא לאור בשנת תשע"ט בתוך הספר 'חצבה עמודיה שבעה').

גם בנו הרב ישראל מנחם אלטר חיים הי"ד אב"ד בענעדיקעוויץ, נהרג על קידוש השם בשואה.