מעניין חינוך הבנים – חלק ד: מוסר לאבות שרואים בניהם עוברים עבירות ושותקים / הרב יהושע קפלן הי"ד

וגם זאת שהרבה אנשים מורין היתר לנפשם שאומרים, מה יש להם לעשות עם הבנים שנוהגין שלא כשורה ואינם שומרים כראוי התורה והמצוות, והלא כמה פעמים אמר לו שלא יעשה דברים מכוערים כאלה. ואינו שומע לו ומסלק את נפשו ממנו וסובר שיוצא בזה. אך האמת שאינו יוצא עדיין באלו הדברים. וכנראה בחוש העין שאילו חס שלום יחלה בנו במחלה גדולה וציוה הרופא שיקח רפואה, אך הרפואה יש לה טעם מר, ועל כן אינו רוצה הבן החולה ליקח הרפואה המרה. ובתוך כך נכנס איש אחד לבקר את בנו החולה ורואה שבנו הוא חולה מסוכן מאד ואצל החולה עומד הרפואה, ושואל האיש להאב מדוע לא יתן לבנו החולה הגדול את הרפואה. וענה לו האב שמה יעשה עם בנו החולה שאין רוצה ליקח את הרפואה המרה ואמר לו כמה פעמים שיקח הרפואה ואינו שומע לו. בטח יענה לו האיש, הוי אב שוטה ופתי, הידעת שבנך הוא חולה מסוכן וכל ימי חיו תלוי רק אם יקח הרפואה, ואם לא יקח הרפואה בוודאי ימות חס ושלום. ואתה חושב שאתה יוצא בזה שאתה אמרת לבנך איזה פעמים שיקח הרפואה, על כרחך מוכרח אתה ליתן לו מהר חיש את הרפואה, אם באונס אם ברצון, בכל תחבולות שבעולם ולא תחוס כעת על בנך שאין רוצה ליקח הרפואה. כי הוא אינו יודע מצבו הרע. כמו כן בעניינינו. ידוע שעיקר חיותו של איש הישראלי הוא רק בעת אשר הולך על דרך התורה כמו שאנו אומרים בברכת קריאת שמע בכל יום, כי הם חיינו ואורך ימינו כו'. ועיין במסכת ברכות (דף ס"א ע"א) שכשם שאי אפשר לדג לחיות בלא מים כך אי אפשר לאדם הישראלי לחיות בלא תורה, ורשעים בחייהם קרויים מתים חס ושלום. וכמו שביארנו לעיל שעיקר זכיית חיי עולם הנצחי אינו אלא על ידי שמירת התורה והמצות. ואם כן הבן שאינו הולך בדרך התורה והמצות הוא חולה גדול רחמנא ליצלן בחיי הנפשי. כמו שכתב דוד המלך עליו השלום בתהלים מ"א רפאה נפשי כי חטאתי לך. אך הבן מחמת שנשרש בחטא אינו מרגיש במחלתו העצומה, כמאמר חז"ל במסכת יומא (דף ל"ט ע"ב) על פסוק ונטמתם בם תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם.

ואם כן היתכן שהאב יוצא בזה במה שאמר לבנו איזה פעמים שעושה דבר זה שלא כשורה ודי בזה שיניח את בנו שילך בשרירות לבו הרע וילך לאבדון ויכרית את נפשו מארץ החיים חיי הנצחיי. כי הלא ידוע שאפיו אם אדם רואה חברו שאינו בנו שעושה דבר שלא כל דרך התורה מצוה עליו מהתורה להוכיח אפילו עד מאה פעמים, עיין במסכת בבא מציעא (דף ל"א ע"א). וקל וחומר לבנו שמצוה עליו מהתורה ללמדו ולחנכו על דרך התורה. בוודאי אינו יוצא ידי חובתו במה שאמר לו איזה פעמים כך צריך לחפש עצות ותחבולות, לא ינוח ולא ישקוט עד שיפריש את בנו מדרכו הרע, פעם במקל חובלים ופעם במקל נועם ובשבט מוסר, כמו שעושה כל תחבולות שבעולם בעד חיי גופו הזמני של בנו ללאות תאוותו ורצונו משתדל יום ולילה בכל כחו לא ינוח ולא ישקוט, כן ידאג בעד חיי נפשו הנצחיי יום ולילה עד כמה שידו מדעת. וגם זאת שבזמן הזה ביותר יקר וחביב לפי ה' יתברך מי שמדריך את בניו על דרך התורה. עיין בספרי שערי הקודש סימן א'. ואיתא בתנא דבי אליהו ש"טוב אחד בצער ממאה שלא בצער".

ועיין בהצל"ח מהגאון נודע ביהודה על דרשותיו שמאריך מענין שמוסר לאבות שרואים בניהם עוברים עבירות ושותקים מיהושע בן יהוצדק הכהן גדול שלא מיחה בבניו שסרו מדרך התורה שאמר לו המלאך על זה (בזכריה ג') הסירו הבגדים הצואים מעליו כו'. פירוש כי העבירות מכונים בשם בגדים צואים לזאת כל בעל נפש ירחיק את בנו כמטחווי קשת מחברת מריעים האלו שנתחדשו בזה הזמן, וכן כתבו ספרים הקדושים שנכון לכל בעל נפש להרגיל את בניו מנעוריהם בעוד שידו תקיפה עליהם במדות טובות וישרות. היינו שלא להוציא מפיהם שבועות שוא ושקר ודברי כזב וליצנות וקללות ולשון הרע. כי ההרגל נעשה לאדם טבע. עיין בספר של"ה בשער האותיות אות ד' מעשה בחסיד אחר שהרגיל את בנו תמיד במדת אמת והיה כל כך רגיל בדבר עד כי אפילו יהבי לו כל חללי דעלמא לא הוי משני בדבורו, מחמת גדל כח ההרגל. מה שאין כן אם הנער נשרש מנערותו במדות רעות ונשחתות ולדבר דברים האסורים וכיוצא, צריך אחר כך יגיעה רבה ועצומת לשנות לטוב מדותיו הרעות, כי מה אשר נצרך להאדם הגדול יגיעה רבה ועמל גדול, נקל להשריש בטבע הקטן על נקלה, אשר יהיה אחר כך על ידי זה מוכרח להתנהג במדות הטובות כל ימי חלדו מחמת כח ההרגל.

וזה לשון ספר אור צדיקים מהגאון המקובל מאיר פאפירש ז"ל מזה. וצריכים האב והאם להתפלל לה' יתברך שיתן להילד לב נכון בתורה ובמצות ולא ימנעו ממנו המוסר, שנאמר חושך שבטו שונא בנו. ולא יאמרו עדין הוא רך בשנים כי מן ההרגל נעשה טבע, וגם כ' יזקין לא יסור ממנו. וירגילוהו לברך הברכות בקול רם ולברך ברכת הנהנים תחלה וסוף. וירחיקוהו משבועות וקללות מכעס ושקר וכיוצא בהן אדרבה ירגילוהו במדת הבושה ושתיקה ולדבר באמת וענוה. והחיוב יותר על האם מטעם שהן פנויות ומצויות תמיד בבית ותהיה אכזריות עליו במקום הצורך ולא תהיה רחמניות ביותר. ובדרך רמז אמרו דורשי רשומות, נשים רחמניות בשלו ילדיהן בגיהנם. ואם בנו הוא הגון מציל את האב והאם מדינה של גיהנם. וכמה מעשים על זה בזוהר ובגמרא עכ"ל:

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי"ד)