החיים הרוחניים צריכים להיות היסוד האמתי והעיקרי לחיי האדם / הרב שמואל האגר הי"ד

במדרש: הדודאים נחנו ריח זה ראובן, ועל פתחינו כל מגדים זה זר נר חנוכה.

ופליאה להבין הכוונה בזה. ואמרתי בזה בדרך דרוש בדברים הנוגעים למצב העת. והמה יאירו נתיב יושר בדרכי הלימוד והחינוך לנערי בני ישראל. דהנה כל עיקר חיזוק עם ה' ובית ישראל, כי יתאמצו באזירת און ובשגיבת חיל לתת חינוך טוב לנערי בית ישראל על דרך חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנו. ובעוונותינו הרבים עולם הפוך אנחנו רואים ובטרם יגדל הנער, אבותיו ידאגו על חיי החומרים לתת לו עתיד טוב למצבו הגשמי ועל חייו הרוחנים להאיר שביב אור נשמתו, לחכמו ולחנכו על דרכי התורה עד כי יהיה יהודי נאמן לדתו, אין איש שם על לב, מה שבאמת חיים הרוחנים צריכין להיות יסוד ועיקר לחיי האנושי, מה שבלעדי זה מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל.

וכתפוחי זהב במשכיות כסף רעיון יקר וקדוש צפון במה שספרה לנו תורתנו הקדושה במה שנתווכחו השבטים בעת מכירת יוסף, וראובן נטה מדעת יהודה שאמר "לכו ונמכרנו לישמעאלים", בהיות כל עין רואה ישפוט מישרים אחרי שימסרוהו לעם טמא שפתים ויתערב בגוים בוודאי ילמוד ממעשיהם, כטבע הטבועה בלב נער רך בשנים ודעתו רפויה לקלוט לתוכו כל שמץ רעל וילך מדחי אל דחי. ועל כן זאת היתה לו לראובן באמרו "השליכו אותו אל הבור הזה", מה שלכאורה יש לתמוה, אחרי שעינינו הרואות כי ראובן חפץ חסד היה לעשות ליוסף, ואם כן איפוא טוב היה לפניו עצת יהודה שיישאר על כל פנים בוודאי בחיים חיותו ממה שהיה בסכנה גדולה בהשלכתו אל הבור, ובפרט לפי דרשת חז"ל והבור ריק וכו', מים אין בו אבל נחשים ועקרבים היו בו. אולם דעת ראובן זכה וברירה וכוונתו רצויה לשמים כי טוב לפניו להעמידו בספק סכנת הגוף, ממה שיהיה בסכנת הנפש בוודאי אחר שילכד בפח יקוש ויתגאל נפשו בדעותיהם ומעשיהם המזוהמים. ואך יוסף הוא הצדיק, הוא המשביר אשר ברגשי קודש לא שינה את דרכו ולא עשה בו שום רושם תכונותיהם ומעשיהם, אף כי נתגדל ביניהם. ומרגליות טובה תלוי בפי יוסף באמרו "בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה", דלכאורה, אינו מובן למה הוצרך לבנימן לגרום צער להם ולאביו. אכן כמצרף לכסף רצונו היה להעמידם על הבחינה, אם עזבו את דרכם מכמו שהיתה ורגשי קודש אתם עתה מבלי להניח שיבוא אחיהם הקטן לחשכת מצרים המגואלה בטומאתה, פן ישחית דרכו. וזאת היתה כוונתו במה שאמר "הורידהו אלי ואשימה עיני עליו", הורה בזה כי אנכי אהיה המדריכו והמחנכו בשימת עיני עליו, כפי תכונת נפשי. ובוודאי הם, לפי שחשבו אותו לאיש מצרי, זאת תהיה הבחינה אם רוב שנים הודיעו להם חכמה וישכילו בכל אשר יעשון לעמוד על המשמר לטובת נפש אחיהם הקטן, שלא ילכד בתיעוב מצרים ולא יתנו אוזן קשבת לדברי המושל אף שהם בסכנת מיתה הגשמית. וכה כאור בוקר יזרח שמש, כן האיר אור צדקתם, כי עמדו על נפשם ונכונים היו לצאת למלחמה אתו, כדרשת חז"ל על הפסוק ויגש יהודה, הגשה למלחמה, והיו עומדים בסכנת גופם אחרי ששמעו כי רצון יוסף שיישאר בנימן בארץ הטמא, ויוזק בדעותיו ובמעשיו. וכדעת ראובן כדברינו למעלה.

וזה כוונת המדרש "הדודאים נתנו ריח, זה ראובן", כנ"ל, שעיניו היו פקוחות ובנטף דם האחרון למען קדושת שמו יתברך העמיד אחיו יותר בספק סכנת הגוף ממה שימסרוהו לישמעאלים, מפחדו שלא יוחמץ. "ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה", והרעיון הנשגב הנ"ל מרומז בנר חנוכה, במה שאמרו "נר חנוכה שהניחוה למעלה מעשרים אמה פסולה", והיינו, דנר חנוכה המרומז לתורה, אם לא יעשו מהתורה עיקר וכל השתדלותם יהיה בטובת הגוף "פסולה", לא עשה ולא כלום, כי העיקר כדעת ראובן שהניח את אחיו בספק סכנת הגוף ממה שח"ו יפול בפח יקוש סכנת הנפש.

שמואל האגער בהרה"ג מו"ה גרשון האגער שליט"א, רב במחוז העשרים בפה וינה

(מתוך "קבוצי אפרים", שנה ז, טבת-שבט תרפ"ד, עמ' 45)

הרב שמואל האגר, נולד בסביבות שנת תר"ס כבנו יחידו של הרב גרשון אב"ד טויסט בעל "מנחת הגרשוני". הוא נשא לאשה את רחל בת האדמו"ר מסמבור. במלחמת העולם הראשונה הם נדדו לווינה, בה מונה אביו לרב הרובע העשרים. בשנת תרצ"א השיב לו רבו, אברהם אריה רוזן אב"ד פאלטשאן, בספרו איתן אריה לג-לה. הרב שמואל האגר, רעייתו וילדיהם בת שבע ושמשון, נעלמו בשואה. הי"ד.

חידושים ממנו הודפסו בכתבי עת תורניים ובהם: בבית ועד לחכמים שנה ששית תרפ"ז סי' ל"ד, אהל מעד, שנה ג, תרפ"ח, חוברת ג-ד, ושם ח-י. ובשנה ד תרפ"ט, א-ד. קבוצי אפרים תרפ"ח חוברת א-ב, שם תרפ"ט חוברת א-ב, שם תרפ"ט חוברת ה-ו. וכן בספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ"ל, תשנ"ו, עמ' תשל"ד.

מקורות: מאורי גליציה ח"ב עמ' 80. ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ"ל (תשנ"ו) עמ' תשל"ד.