תגית: יער רומבולה

והנה שלשה מיני תשובה יש.

תשובה מאהבה ומיראה ותשובה על ידי ייסורים רחמנא ליצלן. בתשובה מאהבה ויראה נקראים בנים (עיין יומא פ"ו ברש"י ד"ה כאן מאהבה ומיראה). במדרגה השלישית זו תשובה על ידי ייסורים נקראים עבדים. תשובה מאהבה היא המעולה שבכולן שזדונות נעשו לו כזכויות, ולכן תשובה זו מתקבלת אפילו ממדת הדין שאין כאן שום קטרוג. אבל תשובה מיראה זדונות נעשו כשגגות, ועדין נקרא חוטא, והנפש החוטאת היא תמות, ורק מצד הרחמים תשובה כזו מתקבלת. ושתי תשובות אלו מתקבלות כל השנה, כי כל אב חפץ בבניו בכל עת ועידן ששבים אליו. אבל תשובה מיסורין, שנקרא עבד, אינה מתקבלת אלא כשהקב"ה יושב על כסא מלכותו. זהו "דרשו ה' בהמצאו", בין כסא לעשור, ואין מלך בלא עם וברוב עם הדרת מלך. ועל דרך זה ביאר ה"נודע ביהודה" הפסוקים (תהלים ק"ג) "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם, ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה". דצדק נקרא משפט כדכתיב "בצדק תשפט עמיתך".
והנה אף כי מיראה נקרא גם כן בנים, בכל זאת, מאהבה היא המעולה שבבנים ולכן נקרא "בני בנים". וזה "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו", היינו לשבים מיראה צריך חסד ה' שתקובל תשובתו, אמנם "וצדקתו", מדת המשפט, "לבני בנים" להמעולים שבבנים, להשבים מאהבה הם מתקבלים אף ממדת הדין, כיון שזדונות נעשו זכויות. ואיתא (מנחות מ"א) מלאכא אשכחיה לרבי קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסתוא, ציצית מה תהא עליה. אמר ליה ענשיתו אעשה. אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. והנה העושה תשובה מיראה בוודאי כיון דתשובתו מיראת העונש, אין עושה תשובה רק על לא תעשה, ולא על עשה, כיוון דאין הקב"ה מענישו כי אם בעידן ריתחא…
והנה כל מקום שנאמר השמר, פן ואל אינו אלא לא תעשה, וזה באור "כה אמר ה' קול ברמה נשמע וכו' מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". דלכאורה האי "בניה" מיותר והווא ליה למימר "מאנה להנחם כי איננו". אלא היא בוכה על שיתערבו בגויים וילמדו מעשיהם ויאבדו שם בנים מהם, ואף כי יגאלם ה' למען שמו לא יהיו במדרגת בנים. והשיב לה ה' "מנעי קולך מבכי וכו' כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם", שיהיו בבחינת בנים למקום. אמנם זה יהא בסוף לאחרית הימים ויש תקוה לאחריתך. אמנם כעת בא עלינו הזיבורא והעקרבא זו המלחמה הנוראה ותשובתינו היא על ידי ייסורים, ואין לנו שעה מסוגלת לתשובה זו כי אם באלו הימים שאנו אומרים "המלך הקדוש, המלך המשפט, ומלכותו בכל משלה". ובפרט ביום הכפורים שהשטן לית ליה רשות לאשטוני (יומא ב', נדרים ל"ב).

ובזה נוכל לומר עוד טעם על שאנו מטילין גורלות על שני שעירים ביום הכיפורים, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, לפי שעונש עברה עברה והיצר הרע עצמו הולך ומקטרג עליו, הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא המלאך המוות (ב"ב ט"ז). וכשהאיש עושה תשובה ע"י ייסורים ואין השטן מתגבר עליו למנוע ממנו תשובה פחותה כזו, לפיכך גם הוא יקבל חלקו על ידי תשובה זו. מה שאין כן על ידי תשובה מאהבה, שהיצר הרע מתגבר מאד למנוע ממנו תשובה זו והוא זובח יצרו, אין לו שום חלק בו.
וזה "שובה ישראל עד ה' אלהיך", היינו כל זמן שה' יושב על כסא מלכותו וצריך לעבדים. "כי כשלת בעונך", רצונו לומר כי כבר נענשת בעונך ולכן שבת אל ה' ולא מאהבה, תשובתך טובה רק בימים האלה שימינו פשוטה לקבל כל השבים. נחפשה דרכינו ונעשה כעת תשובה כזו ויקבל תשובתינו הפחותה. (אמנם עיין תענית ט"ז, מדרש איכה פרשה ג' סימן ל"ג), ונחתם בספרן של צדיקים גמורים. וממדרגה למדרגה נעלה לתשובה מיראה ואחר כך לאהבה ונזכה לגאולה שלמה ולביאת הגואל אמן.

(קטע מתוך דרוש לשמחת תורה וליום הכפורים, שמחת חיים. בדרשה הדים לנוראות מלחמת העולם הראשונה)

—

הרב חיים זאב חאראש נולד בסביבות שנת תר"מ, 1880, בוויסוקי דליטא לאביו הרב ר' אשר שמואל חאראש ולאמו הצדקת מרת פעשא, נשא לאשה את רחל בת רבי לוי פאלאצקי, ראש השוחטים בדווינסק, ששימש שם שו"ב במשך שנים רבות.

הרב חיים זאב חאראש היה מופלג גדול בתורה, מופלג ביראת שמים, מפואר במידות ומוכתר בנימוסין, דרשן עממי מצויין, אוהב ישראל, מלמד זכות ומליץ יושר. הוא שימש ברבנות בעיירה דוגעלישאק, פלך ווילנא. במלחמת העולם הראשונה אבדו רבים מכתבי חידושיו.

שנים רבות שימש מגיד מישרים בבית המדרש פיטאו, במקומו של הרב ר' שלמה מנדל. היה תלמידם של הגאונים רבי מאיר שמחה והרוגוצ'ובי. שניהם החשיבוהו וחיבבוהו: רבי מאיר שמחה היה רגיל לקרוא לו "בני", והרוגוצ'ובי היה צובט לחיו ברבים ואומר "וולוול'ה שלי יודע תורה".

חיבר ספר "חזון אש" (ורשה, תרע"ב) וספר "שמחת חיים" (ריגה, תר"ץ) הכולל דרשות על סדרי הפרשיות ולימים הנוראים, הדרנים לסיומי מסכתות הש"ס וקונטרס הספדים. בהקדמת ספרו זה כותב המחבר: "ואנכי חסתי על המחברים להזכירם בשמם, אקוה לה' שימצאו אנשים שיאמרו משמי גם כן, ועל ידי זה תהא לי שמחת חיים נצח ועד אמן סלה".

נספה בטבח ביהודי ריגה ביער רומבולה, ביום עברה, ח' בכסליו תש"ב, 1941. כן נספו בשואה הרבנית רחל, ובניהם צבי אריה, ישראל זלמן, בתם שרה חיה ובעלה הרב יצחק קובנט, בתם שינה רוזה ובעלה הרב יעקב סולקיס, ובתם סימה. הי"ד.

(יהדות לטביה עמ' 387, דף עד שכתבו בנו, הקדמת "שמחת חיים")

מידע נוסף על אתר ההריגה ברומבולה – נמצא באתר יד ושם.

התמונה בראש דף זה לקוחה מויקיפדיה והועלתה ע"י dr. avishai teicher.