קטגוריה: רבני ליטא

'שבת הגדול' בשנת תש"א, הופיע הרב דמתא רבי לייב בורשטיין על בימת בית המדרש, ובדרשתו הזכיר הרב דברים שאמר בעל ה'חפץ חיים' בשנת תרע"ז בהיותו בנכר ברוסיה בתור פליט מעירו ראדין. [בתקופה זו תפסו הקומוניסטים את רסן הממשלה וגזרות יצאו נגד קיום מצוות ולימוד התורה]. הגיע חג שמחת תורה ובעל ה'חפץ חיים' נקרא לעלות לתורה. נגש ה'חפץ חיים' ואחז בידו ב'עצי החיים' של הספר ואמר: 'ריבונו של עולם, ראה לפנים היו לנו בתים דירות שם גדלנו, היו לנו בנים ובנות, פרנסה וכלכלה. את הכל לקחו ממנו, ועכשיו אתה רוצה לקחת ממנו גם את זאת התורה, אולם אנחנו נאמר: לא, את התורה לא נשמיט מידינו'. וגעה כל העם בבכייה
ועוד רעיון הביא הרב בדרשתו, בשם ה'חפץ חיים' בתקופה הנ"ל: בפרשת 'וירא' נכנס הקהל למעונו לתפילת ערבית. פנה ה'חפץ חיים' ושאל אם ר' הירש, חתנו, נמצא. ענהו, שהוא יבוא תיכף. כאשר נכנס ר' הירש, אמר לו ה'חפץ חיים': 'היודע אתה יש לי רעיון מה נעשה. הרי לוט אמר אל אנשי סדום שהוא מפקיר את שתי בנותיו ו"לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". הרגש שכזה היה לו ללוט, הבה גם אנחנו נתלונן ונחסה בצל קורתו של הקב"ה, והוא [כביכול] בטח לא יהיה פחות מלוט, ובוודאי שהוא יגן עלינו!'.
הרב סיים את דרשתו באומרו: 'בואו ונאחז ב"עצי חיים", נשמור את קדושת המשפחה ונשמר מאכילת נבילות וטריפות, וזכות זאת תעמוד לנו להינצל במהרה'.

(לב הארי, א, שיחות מוסר שנאמרו בגלות רוסיה ע"י רבי יהודה לייב הלוי נעריץ, עמו' רל-רלא)

---

הגאון הצדיק הרב לייב ברשטיין הי"ד, רבה האחרון של העיירה בירז', נולד במינסק בשנת תרמ"ז, להוריו הרב חיים אליעזר ואסתר. אביו, הרב חיים אליעזר, היה ר"מ הישיבה במינסק, רוסיה. בזקנותו עלה הרב חיים אליעזר לירושלים, מסר שיעורי תורה בבית הכנסת 'נחלת שבעה' ונפטר בשנת תש"ו. סבו של הרב לייב, אבי אמו, היה ה'מגיד מסימילוביץ'.

הרב לייב הי"ד היה מטובי התלמידים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה והיה תלמיד מובהק של ה'סבא' מסלובודקה. הוא היה רגיל להשמיע בכל הזדמנות אמרות מרבו הגדול. פעם אמר שה'סבא' נהג לומר 'קודם תהיה בן אדם חכם, ורק אחר כך פרומער. למשל, יושב אדם בבית הכנסת ומקבל "עליה". בהתלהבותו הוא אץ רץ  ממקומו אל הבימה, ובנתיים דורך על כמה רגליים… עד שהוא אמר את הברכה, כבר הספיק לקבל כמה קללות'.

הרב נשא לאשה את בתו ר' נתן נטע, אחד מנכבדי בירז'. הוא מונה לאב"ד בירז', ואף שהיה מקובל מאוד בקרב רבני 'אגודת הרבנים' בקובנה וקיבל הצעות רבנות גדולות ונכבדות, סירב לעזוב את בני קהילתו בעיירה. הוא היה תלמיד חכם מפולג, בעל מוסר וירא שמים גדול, בעל מסירות נפש לתורה ולמצוות, וניהל את עדתו ברמה, בלא משוא פנים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה כבשו גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית את פולין. מזרח פולין נכבשה בידי הקומוניסטים, ועל פי הוראה מרומזת מרבי חיים עוזר גרודזינסקי, השתדלו בחורי הישיבות ורבניהם להימלט מהקומוניסטים ולהתקבץ בעיר וילנה שבליטא, שם פתחו בתי מדרש ארעי. הם עמדו בקשר עם יהודי ארה"ב וארץ ישראל וביקשו סיוע בהשגת היתרי היציאה וההגירה. מישיבות 'בית יוסף' דנובהרדוק התקבצו לווילנה תלמידי ישיבת ביאליסטוק, פינסק, לוצק ואוסטרוב מאזובייצק וחלק מישיבת מזריטש. תלמידי ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק למדו ברחוב וילנה בבית המדרש של 'הגשר הירוק' שעל יד הנהר. בשבת פרשת 'בהעלותך', ט' בסיון ת"ש (15.06.1940) פלשו הרוסים לליטא, והשתלטו עליה. בהוראת השלטונות היה על הפליטים לעזוב את וילנה ולנדוד לעומק המדינה. בחורי הישיבה מביאליסטוק יצאו מווילנה ועברו ללמוד בשני בתי מדרש בעיירה בירז', הסמוכה לגבול עם לאטביה.

כשתלמידי ישיבות ורבניהם הגיעו לעיירה בירז', קידם אותם הרב ברשטיין במאור פנים, דאג לכל מחסורם ומסר את נפשו לקיום הישיבה. בתקופת שלטונם של הסובייטים, הקפיד הרב להסיק בעצמו את המקווה בהסתר, להחליף את המים ולנקות את הרצפה, ולא הסכים להסתייע בבחורי הישיבה במלאכות אלו.

בביתו התאכסנו הרב ניסן צלניקר, רעייתו וילדיו הי"ד ושלשה בחורי ישיבה. הרב ברשטיין, שהיה חסוך בנים, התייחס לילדיו של הרב צילינקר באהבה ובמסירות, והיה יושב ולומד איתם כאילו היו בניו.

על מנת לעזור לבחורי הישיבה הפליטים, התחנן הרב בשטיין לעזרה בפני בני קהילתו. כשנעמד על במת ארון הקודש לשאת את דרשת 'שבת הגדול' לפני הקהילה בשנת תש"א, התעטף בטלית ופרץ בבכי. לאחר שנרגע מעט, אמר: 'אמרו לי רבותי! איך אנו יכולים לגשת לסדר פסח?! הבחורים, הילדים ההם, עזבו את הוריהם בפולין, ומי יודע כלל מה קורה איתם שם, ואנו נלך ל'סדר', שעה שלילדים אין היכן וממה לערוך אותו?!'. לאחר שדמעותיו של הרב ותחנוניו עשו רושם חזק על בעלי הבתים, פתח הרב בדרשה. לאחר השבת אסף 'קמחא דפסחא' מאנשי הקהילה, ומהם קנה קמח ואפה מצות לתלמידי הישיבה וקנה עבורם פרה חולבת, כדי לספק להם חלב וחמאה. כשעמד ראש הישיבה, הרב יפה'ן לנסוע ליפן בדרכו לארה"ב, ביקש מהרב ברשטיין למלא את מקומו במסירת שיעורים ושיחות מוסר לתלמידי הישיבה.

הרב אברהם יפה'ן וחלק קטן מתלמידיו קיבלו ויזות-מעבר ליפן, בעזרתו של חסיד אומות העולם, קונסול יפן בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, והגיעו באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק, ממנה שטו בספינה ליפן, ובשנת תש"א היגרו משם לארה"ב והקימו את ישיבת 'בית יוסף' בברוקלין שבניו יורק.

לאחר מאמצים רבים קבלו בחורי ישיבה רבים שנותרו בליטא ויזות כניסה לקיראסאו, בהיותם נתיני פולין, אך הרוסים סירבו להעניק לבעלי ויזות אלו רישיון יציאה ודרשו מהם לקבל אזרחות סובייטית. תלמידים שסירבו לקבל אזרחות זו הוגדרו כ'אוייבי העם' והוגלו ברכבת אסירים למחנות עבודת פרך בסיביר.

לאחר כשבוע גירושם של בחורי הישיבה לסיביר, נכבשה ליטא בידי גרמניה הנאצית כחלק מ'מבצע ברברוסה', וזאת, כשנה לאחר שנכבשה בידי הסובייטים. בחורי הישיבה שנותרו בבירז' נרצחו ליד הארמון ההיסטורי העתיק בעיירה, בקיץ תש"א, ביחד עם הרב ניסן פטשינסקי וכל משפחתו, הרב ניסן צלניקר ומשפחתו והרב לייב ברשטיין ורעייתו הי"ד. הרב ברשטיין הספיק לומר לפני שנרצח: 'הריני מקיים מצות עשה של קידוש השם!'.

אחיו של הרב לייב ברשטיין הי"ד, ר' שמואל אייזיק ברשטיין הי"ד (1903-1929), למד במשך ארבע שנים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה, ועלה עם תלמידי הישיבה לארץ ישראל, ללמוד בישיבה שהוקמה בעיר הקודש חברון. בשנת תרפ"ט הוא נרצח בידי פורעים ערבים, יחד עם רבים מחבריו לישיבה, בבית משפחת סלונים, והובא למנוחות בקבר אחים בחברון.

תמונת הרב לייב ברשטיין הי"ד מופיע בתמונה קבוצתית של אסיפת 'אגודת הרבנים דליטא' בקלטובה ובתמונה קבוצתית נוספת עם נכבדי בירז'.

יש מי שציין שהרב נקרא בעודו תלמיד ישיבה בשם 'מוטל מינסקר', וביקש להסיק מכך ששמו היה 'מרדכי לייב'.

הרמב"ן כתב לנו עצה נפלאה מאד להנצל מן הכעס, וזה לשונו באגרתו הקדושה: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס". עד כאן לשונו הטהור.
א. "כל דבריך בנחת", אפילו דברי תוכחה או תרעומות וכיוצא בזה, שהנטיה לאומרם בלהט וברוגז.
ב. "לכל אדם", אפילו כלפי אדם קשה וטרדן המוציא בנקל משוויון נפש, ואפילו כלפי מי שזלזל או חירף אותך או את קרוביך.
ג. "ובכל עת", אפילו אם הינך נמצא במצב של עייפות וקוצר רוח, או חלילה במצב נפשי קשה, שכל דיבור של הזולת הוא למעמסה גדולה עליך.
ובכל זאת גם אם נזדמנו שלושת הניסיונות הללו במקרה אחד: דברי תרעומת לאדם קשה ובמצב נפשי קשה, גם אז יש עליך להתחזק במידת הסבלנות ולדבר אך ורק בנחת! וכל שכן אם נזדמן רק ניסיון אחד או שנים מהם.
"תתנהג תמיד", בכל פעם שמזדמן ניסיון כזה לפניך עליך לעמוד בו, ולא די שמתגברים רק לפעמים.
"ובזה תינצל מן הכעס", ישקט הכעס הפנימי ולא תתעורר לכעוס. וראה את גדולת הראשונים שכללו כמה עניינים נשגבים במילים ספורות: "כל דבריך" "לכל אדם" "ובכל עת" וכו', וזה מלמד אותנו איך לגשת ללמוד את דבריהם הקדושים.

(בית קלם, א, עמו' תכג, מובא בשמו על ידי הרב א"י הערצמן)

"… הכל לפי מה שהוא אדם, כי אינו דומה מי שהוא בחיזוק ומושל בעצמו ביראת אלקים, אז הוא עולה על כל הטירדה ומעט הוא מה שנפגע ממנה, כי כן כמדומני טבע הטרד, מטריד למי שמוטרד ואינו שולט על מי שאינו מוטרד… הבה נתחזק לכל הפחות באיזה מדרגה שיהיה לבל נתמוגג חס ושלום ולהיות מהשבים לתורה ויראה לפי ערכינו… יהי ה' עמו בכל אשר יפנה ימלא העליון כל משאלות לבו הטהורה לטוב ויזכה לכל הטוב כנפשו ונפש ועתירת רב מוקירו המתכבד בכבודו המצפה לשמוע ממנו אך טוב.
גרשון".

(בית קלם, א, עמו' תכה, קטע ממכתב)

---

הרב גרשון מיאדניק הי"ד, מגדולי המוסר הנודעים בליטא, נולד לאביו הרב יעקב בשנת תרמ"ח בלונניץ. בצעירותו למד בישיבת החפץ חיים בראדין, והיה שם תלמידו של ראש הישיבה, הרב נפתלי טרופ. בשל קשיים כלכליים היגרה משפחתו לקנדה, אך הוא נותר להמשיך בלימודו בראדין. הוא התקרב לרב ירוחם ליבוביץ, המשגיח בישיבת ראדין, התקרב לתורת המוסר ועבר ללמוד בישיבת קלם.

בשנת תרפ"ז הוא התחתן עם מרת פרידה בתו של הראש ה"תלמוד תורה" בקלם, הרב נחום זאב זיו, בנו של רבי שמחה זיסל זיו (ברודא), 'הסבא מקלם', מתלמידיו המובהקים של רבי ישראל סלאנט. משנת תר"פ לערך היה שותף בהנהלת בית התלמוד תורה בקלם, לצדו של ראש הישיבה הרב ראובן דוב דסלר. בשנת תרצ"א היגר הרב דסלר לאנגליה, והרב גרשון מונה למנהל בית התלמוד תורה יחד עם גיסו הרב דניאל מובשוביץ הי"ד. שני הגיסים גרו בבית אחד הצמוד לישיבה, ורחשו כבוד רב זה לזה. הרב גרשון העביר וועדים שבועים בקביעות ביום ראשון בבוקר, והיה מקפיד לצטט משהו משיחתו של הרב דניאל. מידי פעם העביר הרב גרשון שיעור עיון ששמע בראדין מרבו, הרב נפתלי טרופ, הגרנ"ט. לאחר תפילת מנחה בשבת היה מוסר שיחת מוסר עמוקה לנערים ב"תפארת בחורים", והצליח בגדלותו לפשט את דבריו ולמסור לנערים הצעירים שיחת מוסר ברמה המתאימה להם, במטרה לחזק אותם ולהשפיע עליהם ללכת ללמוד בישיבות.

הוא נהג לישון מעט, אך תמיד היה ער ורענן בשעות התפלה והלימוד. הוא היה מתבודד שעות רבות ושוקע בתורה בחדרו של ה'סבא', שהיה בעלייה בבית התלמוד תורה. בכל לילה נהג לערוך חשבון נפש על כל מעשיו במשך היום.

הרב גרשון היה אחראי על כל הענייני הכספיים הדרושין להחזקת ה'תלמוד תורה'. מקור מרכזי לפרנסת ה'תלמוד תורה' הגיע מהשכרת בניין גדול בקובנה, אותה תרם להם תורם עשיר. פעם בשבוע היה נוסע לקובנה לצורך סידור ענייני בית התלמוד תורה, לפקח על איסוף שכר הדירה ועל תחזוקת הבניין. רבים נהגו להתייעץ עם הרב גרשון בהיותו בקובנה. בהיותו בקובנה הוא למד מהרב נפתלי אמסטרדם הרבה מדרכיו של רבי ישראל סלאנט. חלק מהדברים רשם בפינקס, לבקשתו של הרב יחזקאל לוונשטיין.

את דאגתו להמשך קיומו של בית התלמוד תורה הזכיר במכתבו לתורמים הרבנית מרת פרחה ששון ובנה הרב דוד, מיום כ"ד לחודש שבט תרצ"ד:
"אתכבד לאשר בזה את קבלת נדבת הנדיב נעלה ני"ו הרוצה בעלום שמו סך 51 לירה סטרלינג שהגיעונו על ידם, באמצעות שלוחנו הנכבד הרה"ג הר"ש שליט"א דנציג. רב תודה וברכה אנו מגישים למעלת כבודו הנדיב ולמעלת כבודם בעד התענינותם להיות עוזרים ומשתתפים בדבר הגדול הזה, וגדול המעשה וכו' כי נדבתם זו היתה לנו כדבר בעתו להמציא עזר בשעה כזו שמוסדנו הגדול נמצא במצוקה גדולה ירחם ה' יתברך.
ובהצענו רגשי הכרת הטובה שלנו, נכבד לנו להעיר גם בדברים המפורסמים שאינם צריכים לעד, כי בית תלמודנו הנ' הזה כידוע זה יותר משישים שנה אשר באורו הגדול, אור תורה ומוסר, מאיר בבית ישראל ותמיד יכיל בקרבו גדולים בתורה ודעת, ומתגדלים בו יותר על מבועי התורה, ובחינוך מיוחד בהתלמדות להבין ולהשכיל בדרך חכמה ומשרים כפי שהותווה לנו מתוך תלמודם של הראשונים ז"ל, ובכוון התאמת ההשתלמות בתכונה ובמעשה לתורת המוסרים העליונים האלה, ומשם יוצאים להורות ולהאיר בתוך עם ישורון.
ואשרי לתמימי דעים מטיבי מעש, אשר על ידם יהיה נצור ומתקיים המוסד הנעלה הזה להקל לו מעול דחקו, ועליהם נקרא הכתוב 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'.
ואנו חותמים את דברינו בברכת התורה וברב תודה והכרת טובה, ובכל הדרת כבוד ויקר תפארה למשפחת שרי ישראל נזר ועטרה יתברכו באורך ימים ושנים טובים וברב נחת מכל בני ביתו יחיו ויזכו לישועה קרובה בתוך כלל ישראל במהרה בימינו אמן.
כעתירת המצפה לישועה ורחמים, גרשון בן לא"א מו"ר מוהר"י שליט"א מיאדניק.
וכגון דא צריך לאודועי, כי באה נדבתו בעת הצריך, כי מאד מצבנו דחוק, כי עתה לרגלי המשבר החזק רחמנא ליצלן מקורי ההכנסה נתדלדלו ביחוד נתרבה הדחק בכלכלת המוסד עתה, כי קרן קיימת חצר בית חומה שהונח ביסודו לכלכלתו, נלקח עתה לפרעון חובותיה על משך עשר שנים, ואנו בדאגה מרובה בעד קיומו של המוסד הקדוש אשר הוא מראשי מוסדות התורה שבו ישתלמו הלומדים במעלות עליונות של תורה ויראת אלקים בעמק הלכה ומוסר וחכמה, להאיר אור עולם בעמנו בעזרת ה' יתברך, ירחם ה' יתברך על פליטת עמו בית ישראל ועל פליטת סופריו להעמידם בקרן אור ולהצמיח קרן ישועה האמתית במהרה בימינו".

במכתב משנת תרצ"ו כתב: "רעדה אחזתני בשמעי מזוגתי תחי' בשובה משם [מקלם] את הדוחק והלחץ שאין כמותו… רעב ללחם במובן תרגום המילה בפשטותה!".

כפי שמסר הרב יהודה לייב נקריץ, חתנו של הרב אברהם יפהן מנובהרדוק, הרב גרשון נשא דברים בכ"ה בשבט תש"א, בכינוס שנערך בבית המדרש בית המוסר בקובנה, לציון יום השנה החמישים ושמונה לפטירתו של מייסד בית המוסר, רבי ישראל מסלאנט. הרב גרשון דיבר שם אודות גודל החיוב להכיר טובה לרבי ישראל סלאנט, ופירט כמה וכמה תוצאות נפלאות צמחו מבית המוסר, לכלל ולפרט, לבני ישיבה ולבעלי בתים. הוא הוסיף ואמר שרבי ישראל סלאנט היה ידוע בגאונותו הגדולה, עד שאמרו עליו שמוחו שקול כנגד עשרת אלפי איש, וברוב חכמתו חדר לעומק ההלכה ועורר אודות התרופה הנצרכת לדור זה. בהקדמת מסילת ישרים מביא על הפסוק (איוב כח, כח) 'הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה' את דברי חז"ל: 'הן אחת. הרי שהיראה היא חכמה והיא לבדה חכמה' וכו'. הרי שיראת שמים היא חכמה גדולה, והיא יותר מאשר פרומקייט, כי חכמה נוראה שקועה בו. רבי ישראל ותלמידיו הוציאו את העניין המרומם של חכמת המוסר, לעיני הקהל. אולם זה כשלעצמו לא יספיק, אם חס ושלום דבק בנו שמץ מן הרע מוכרחים להתנער ולהתנתק מזה – וסור מרע על ידי 'בינה' – פירושה ללמוד בספרי יראה, בלב נכון, בשפתיים דולקות וכו', והתפעלות הנפש, עד אשר נהפך לקנין נפשי – ממהות העובד.

פנקס בכתב ידו של הרב גרשון, ובו מאמרים והנהגות רבות מהרב נפתלי אמסטרדם ומהרב ישראל מסלאנט, היה בידי הרב לוונשטיין ויצא לאור בספר "כתבי הסבא ותלמידיו מקלם". ככל הנראה חיבר כתבים נוספים, אך הם אבדו בשואה.

בראשית מלחמת העולם השנייה המשיכה הפעילות בישיבה. הרב נהרג על קידש השם בשנת תש"א עם רעייתו וחמשת ילדיהם ועם תלמידי בית התלמוד. הרבנית היתה חולה והתקשתה ללכת, והלכה לגיא ההריגה כשהיא נשענת על ילדיה.

בעדות אחד הניצולים נמסר כי בעוד שהיהודים נדחפו לבורות הירי, במכות ומהלומות, “שרו בהתלהבות ובדבקות עצומה עד שההד היה ביער מסביב בקול נורא, השיר ששרו היה: אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו (וההמשך בידיש: טאטע איך לויב דיר, טאטע איך דאנק דיר, וויל איך בין א איד). וכן שרו אתה בחרתנו… אהבת… ורצית… מזמורי תהלים ואדון עולם… העמידום חיים בתוך הבור, ועם רובי מכוניות ירו עליהם עד שנפלו מתבוססים בדמיהם. בקבר אחד נמצאים האב”ד, ר’ קלמן ומשפחתו הי”ד, מהמנהלים של הישיבה הגדולה הת”ת דקלם רבי דניאל מאוושאוויץ ואשתו חיה הי”ד, וגיסו רבי גרשון מיאדניק ואשתו פריעדא וילדיהם הי”ד, וחמותם הרבנית פשעא זיעוו, והדודה הרבנית נחמה ליבא ברוידע – בתו של הסבא הי”ד. גם שאר רבני הת”ת הר”ר יצחק סקיר והרב ר’ שלמע פיאנקע וילדיהם, והרבה מהבחורים שלמדו בישיבה. הי”ד”.

בארכיון בית לוחמי הגטאות מובאת פיסקה ערוכה על בסיס עדותו של צבי גוטמן על חורבן קהילת קלם:
בתאריך 26.06.1941 כבשו הגרמנים את העיירה. ב 01.07.1941 הופרדו הנשים והגברים אלה מאלה ונכלאו במקומות שונים. ב – 15.07.1941 הואשמו היהודים בהחזקת נשק, וכמה מאות מהם נורו. ב – 19.07.1941 נורו שאר יהודי קלם אל בורות שהוכנו מבעוד מועד. רבים מהם נקברו חיים. בחורי הישיבה ועוד 35 צעירים הושארו בחיים כדי לכסות את הבורות. כשהחליטו הליטאים לירות גם בהם, צעדו הגברים אל הבורות, ובראשם ר’ דניאל [מובשוביץ], ר’ גרשון [מיאדניק] והרב [ר’ קלמן ביינשביץ, רב העיירה] בראשם, ובפיהם השיר “אשרינו מה טוב חלקנו”. הרב נרצח אחרון, אך לפני כן אולץ לכרוע על ברכיו ולחזות ברצח הנורא. באותו מקום

הערה: יש סתירה בין המקורות לגבי יום הירצחם של הרב גרשון מיאדניק ורבני התלמוד תורה בקלם ותלמידיהם. יש שכתבו שנספו ביום ה’ במנחם אב תש”א, ב’הגדה של פסח קעלם’ – נכתב כי הוצאו להריגה בכ”ח באב תש”א (שם כתב כי היה זה ביום שישי, ונרצחו בשבת. אך כ”ח אב תש”א חל ביום ה’) ומעדותו של גבי גוטמן עולה כי נהרגו בכ”ד בתמוז תש”א.

'מקרא קדש זכר ליציאת מצרים'. איתא בפסחים (קיז ב') אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא (דברים טז) 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים', וכתיב התם (שמות כ) 'זכור את יום השבת לקדשו'. עד כאן.

ובחינוך מצוה ל"א (מצות 'זכור את יום השבת לקדשו') כתב וזה לשונו: לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכר קדושה וגדולה. עד כאן לשונו. חזינן מדבריו שכל נוסח הקידוש, הכל רק דברים בשבחו של יום השבת. ולפי זה נראה שגם הא דינא דילפינן דבעינן להזכיר יציאת מצרים בקדוש היום, אינו סתם גזירת הכתוב להזכיר יציאת מצרים, אלא דצריך להזכירו משום שזו שבחה של השבת, שהיא 'זכר ליציאת מצרים'. ובכך הוא מובדל משאר הימים. ולפי זה לא יקיים האי דינא דהזכרת יציאת מצרים בקידוש היום, רק אם יאמר שהשבת היא 'זכר ליציאת מצרים', ולא יועיל אם יזכיר סתם ענין יציאת מצרים בקידוש היום.

ועיין במג"א (סימן רע"א סק"א) דכתב דיוצאין בתפילת ליל שבת חובת קידוש היום מן התורה, וכבר העיר בזה במנחת חינוך הנ"ל דהא לא הזכיר כלל ענין יציאת מצרים בתפילה. ועיין בביאור הלכה בסי' רע"א דנשאר בצריך עיון. וכן מקשים על מה דנסתפק הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל אי יוצאין מן התורה באמירת 'שבתא טבא', והא לא הזכיר יציאת מצרים.

ולדברינו אפשר לומר, דסברי דהזכרת יציאת מצרים בקידוש לא הוי אלא לכתחילה ולמצוה מן המובחר, ולא לעיכובא, שהרי ענין הזכרת יציאת מצרים בקידוש לא הוי אלא מצד שזה שבח השבת. מהאי טעמא אי לא הזכיר יציאת מצרים אינו מעכב, משום שמכל מקום הזכיר מקצת שבח השבת.

וכן יתיישב מה שדקדק במנחת חינוך במצוה הנ"ל על הרמב"ם והחינוך, דילפי דהבדלה מן התורה מקרא ד'זכור את יום השבת', שצריך לזכרו בדברים בין בכניסתו ובין ביציאתו, ואמאי אין מזכירין יציאת מצרים בהבדלה מהאי ילפותא דילפינן לענין קידוש, דהא מחד קרא נפקי קידוש היום והבדלה, ונשאר בצריך עיון.

ולפי דברינו יש קצת ישוב, מכיוון שאף הזכרת יציאת מצרים הוי מצד שזה שבח השבת, אם כן בהבדלה שאומר 'המבדיל בין קדש לחול בין יום השביעי לששת ימי המעשה', נכללים כל השבחים והקדושה של יום השבת, שעכשיו נפסקים ומתחילין ששת ימי המעשה, ואף האי שבח דהשבת הוא 'זכר ליציאת מצרים' בכלל ואין צריך להזכירו להדיא.

(אודים מאש, אש ההגדה, עמו' רי. יתכן והפיסקה הראשונה נכתבה על ידי חתנו של הרב אברהם צבי קמאי, הרב דוב סוקולובסקי)

---

הרב אברהם צבי קמאי – רב גאון בתורה במדות ובמעשים טובים, נולד בעיר שקוד בשנת תר"כ (1860), לאביו אב"ד וראש ישיבת מיר, הרב אליהו ברוך קמאי. בילדתו למד הרב אברהם צבי תורה אצל אביו, ועוד בצעירות וונודע כעילוי הבקי בש"ס ובפוסקים. לאחר נישואיו עם מרת שרה ביילא בת הרב משה גרודדזנסקי, המשיך הרב אברהם צבי ללמוד תורה בשקידה בעיר קיידאן. היות ולא רצה להתפרנס מהתורה, הוא פתח בית מרקחת. לאחר פטירת רבה של קיידאן, ניאות הרב אברהם צבי למלא את מקומו לבקשת אנשי העיר, אך המשיך להתפרנס מבית המרקחת שניהלה אשתו. לאחר פטירת אביו מילא הרב אברהם צבי את מקומו כאב"ד מיר, ובהמשך ומשנת תרפ"א (1921) כיהן כראש ישיבת מיר, לאחר חזרת הישיבה למיר ממקום גלותה. בתקופתו של הרב אברהם צבי גדלה הישיבה, עד שהפכה לישיבה הגדולה בפולין, עם ארבע מאות תלמידים. מידי שבוע היה מוסר שיעור כללי בישיבה, בחריפות ובקיאות מופלאה. הרב אברהם צבי היה מגדולי הפוסקים בדורו וענה תשובות רבות בהלכה, וגם הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי היה מתייעץ אתו בעניינים חשובים. היה לו גם ידע נרחב בעשבי מרפא והוא סייע לפונים הרבים בעניין זה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נכבשה מיר בידי הסובייטים ורבים מבני הישיבה ומוריה נדדו לוילנה, אך הרב קמאי בחר להישאר עם קהילתו במיר. בקיץ תש"א (1941) כבשו הנאצים את מיר, וביום י"ח חשון תש"ב גורשו כאלפים ושלוש מאות מיהודי העיר אל כיכר השוק המרכזית והובלו לאתרי ההשמדה ולקברי האחים. הרב זלמן מירנקר, נכח במקום, ברח ושרד, הוא העיד לפני הרב משה שורין על כך שהרב קמאי ביקש שם מקהילתו "קבלו את כל זה באהבה, כמו התנא רבי עקיבא שקיים בשעתו האחרונה 'בכל נפשך' – אפילו הוא נוטל את נפשך!". הרב קמאי ביקש מהרוצחים שיהרגו אותו בתוך בור קבר-האחים, על מנת שלא יישאר חלק מדמו ללא קבורה.

יחד עם הרב אברהם צבי נרצחו גם בתו טויבא ובעלה הרב חיים יצחק קפלן, ר"מ בישיבת מיר, וחתנו הרב שמעון לוין. בראש חודש אלול תש"ב נרצחו הרבנית שרה ביילא ובתה מרים לוין, שניצלו מהטבח בחשוון כשהתחבאו בארמון הנסיך מירסקי. הי"ד.

רבים מתשובותיו, מחידושיו ומשיעוריו אבדו בשואה, לאחר שגוי שקיבל את הכתבים לפיקדון והיה אמור שלשלוח אותם לארץ ישראל לאחר המלחמה, טען שהכתבים נשרפו. חתנו, הצדיק הירושלמי, הרב דוב סוקולבסקי, ליקט והוציא לאור מעט מחידושיו של הרב קמאי בנמצאו במכתביו. תשובות בודדות ממנו יצאו לאור בספרי "אודים מאש" ובספרים וכתבי עת נוספים (אהלה של תורה, טז, א). חלק מכתבי ידיו הגיעו לידי הרב יוסף בוקסבוים ויצאו לאור בספר 'אהל ישעיהו'. חלק מחידושיו יצאו לאור בקונטרס "זכור לאברהם" בתוך ספר 'דברי אליעזר' מאת גיסו הרב אליעזר יהודה פינקל.

בי"ט בחשון תש"ו, ערכו בניו יורק מעמד של הספד גדול על חורבן קהילת מיר והרב אברהם צבי קמאי, בנוכחותם של בני קהילת מיר ותלמידי הישיבה ששרדו את השואה.

---

פרק א.

הנה יש להתבונן על אשר נתנה התורה זמן לרוצח בשוגג שגלה לערי מקלט עד מות הכהן הגדול, ולכאורה הוא תמוה מאד, היתכן כי לאיש רוצח נפש, אשר התורה רצתה לענוש אותו על אשר רצח נפש בשגגה, ומובן כי מהעונש צריך להמשך חרטה על מה שיצא מכשול של רציחת מתחת ידו, וכל מה שיסבול יותר צריך להדגיש יותר הכרח הזהירות מלגרום גם קצת היזק לזולתו, ולבסוף אנו רואים כי לאיש כזה נתנה לו התורה מצב כזה אשר עוד תוסיף בהשחתת נפשו באותו הדבר עצמו שנכשל בה, היינו בעוון הרציחה, כי התנאי שצריך להיות פרוש ומובדל מכל קרוביו ותענוגיו וקנייניו עד מות הכהן הגדול, הלא בקשת השגת מאויי לבו ההכרחיות וההרגליות יגרום לו שיחשוב תמיד מחשבה של השחתה מתי ימות הכהן הגדול, הלא ידוע לנו כמה תשוקתו של אדם עזה כמוות להסתכן בדרכים ולבוא ממדינת הים להתראות עם בני ביתו ומכך שכן להשתקע שם, אחר שנסע מהם בבחירתו, כמו שנוסעים לאמעריקא. על אחת כמה וכמה מי שגלה מעירו וממשפחתו ומבני ביתו לא מבחירתו, רק לאונסו, כמו שמענישים לאחד להיות תפוס במאסר על כמה שנים, כל שכן שנפשו גחלים תלהט לשוב לבני ביתו ולמשפחתו ולעיר מולדתו, כי בלא זה חייו אינם חיים, ולאיש כזה נתנה לו התורה זמן עד מות כהן הגדול הגע בעצמך! האיש שגלה לערי המקלט או לערי הלווים עומד ביום הכיפורים בתפילת נעילה מתפלל מקירות לבו לד' בהשתפכות הנפש שיוציאו מצרה לרווחה במהרה. ואם נחדור בעומק מחשבותיו נמצא כי אותה התפלה עצמה היא גם כן תפלה והשתפכות הנפש על "מי יחיה" של אחרים, ולא של אחרים פשוטים אלא על האדם שמשכמו ולמעלה הוא גבוה מכל העם, הוא הכהן הגדול. הנמצא עוד השחתה יותר גדולה מזאת? כי ביום הקדוש והנורא אשר האדם צריך לשוב מדרכיו הרעים, להיות זה היום תחילת מעשיו כקטן שנולד, להיות זהיר בכל מה שיוצא מתחת ידו ותנועותיו שלא יהיה בהם שום גרם של היזק לזולתו בקצה הזהירות כמשפט השב תשובה קיימת, כמו שנאמר בו "לפני ד' תטהרו", היינו טהרת הלב מכל נדנוד של השחתה, ולבסוף אנו רואין כי בו ביום האיש הגולה טהרתו היא טומאתו, וכל כמה שהוא יגע ועמל לכוון בתפלתו יוצא מזה השחתה עוד יותר גדולה. ואף אחרי אשר ביארו לנו חז"ל (מכות יא) טעם הדבר מפני שהכהן הגדול היה צריך להתפלל שלא יקרה בדורו כן, וזה עונשו של כהן גדול, עיין שם, אף על פי כן התמיה במקומה עומדת, שסוף סוף תכלית העונש היא למעט ההשחתה, והתנאי שקשרה התורה זמן הצלתו במיתתו של כהן גדול עוד תרבה ותוסיף השחתה בעניין זה עוד יותר גדולה באיכותה?

אמנם! כאשר נעמיק בדבר היטב יתגלה לפנינו סוד גדול בעניין תיקון החיסרון, כי שמעתי בשם מהרש"ז זצ"ל שהוכיח מזה, כי מי שנתחייב גלות היה גולה לערי המקלט אשר בערי הלווים, כי הגלות היה לא עונש רק תיקון החסרון. עד כאן דבריו. ביאור הדבר כי אנו רואין במשפטי המדינות, יש עונשים ומשפטים. ומי שגנב או גזל או רצח, אוסרים אותו בתפיסה, לפי כמות ואיכות האשמה וזה העונש הוא רק תיקון המדינות למען ישמעו ויראו, או אם איש פרטי יעניש את חברו בעד עוולה שעשה לו זה נקרא עונש נקמה, אבל לא כן המה עונשי התורה בעונש הגלות, למי שרצח נפש בשוגג לא בתור 'נקמה' כמו עונש של איש פרטי, ולא בתור "למען ישמעו ויראו" כמו משפטי המדינה, כי זה שייך דווקא על מזיד ולא על שוגג, אלא התורה רצתה בעונש זה של 'גלות' דווקא תיקון הנפש של האדם הרוצח. אם קרה לאדם מקרה כזה, התורה ירדה לסוף דעתו, היינו למקור וסיבת הדבר כי הוא איש כזה אשר אינו מרגיש את פעולותיו, ויתכן לו פעולה בלי כוונה, על כן יש לחשוש ודאי אם ישאר על מצבו הקודם, יקרה לו עוד פעם מקרה כזה. על כן ציוותה עליו התורה, כי יפקיר כל העבר שלו ואת הדברים היותר אהובים לו, והוא בני ביתו קרוביו וקנייניו אשר בשבילם הוא מוטרד כל כך, עד שאין לו פנאי להשגיח על עצמו, ועל כל דבר שעושה, להרגיש פעולותיו בעיון המעשה, ויגלה לערי המקלט. ואם נתבונן בינה בשרשי המצווה, נמצא כי התורה כוונה בזה שיתקן הגולה חסרונו בערי המקלט, על כן אמרה התורה "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (במדבר לה) שהם ערי הלווים, ולכאורה למה בחרה התורה ערי הלווים? ויתכן שעיקר המכוון היה שהגולה יבחר דווקא ערי הלווים, כי הוא מקום של צדיקים ואנשי מעשה, שכל תעודתם לפינות את לבם מעסקי העולם הזה, לעסוק בתורה ועבודת ד' ,ומתפרנסים ממה שהזמינם הקב"ה דבר המספיק להם, והוא ענין המעשרות, למען יהיה כל עיקר עמל נפשם להורות לעם ד' דרך ד'. וכשימצא הגולה בתוך חבורה גבוהה כזו, יתחבר לדעותיהם ומידותיהם להתלמד מהם איך להתנהג בכל העניינים ויספיקו לו הצורך לו, ושם יתקן את נפשו העלולה לחטא בשוגג, על ידי שיעסוק בעבודת השלימות ותיקון המידות והשגת המעלות, ואף על פי שהכוונה הראשונה בעניין ערי מקלט הוא להנצל מגואל הדם, אבל זה שנתנה התורה לערי הלווים דין קליטה מוכיח שיש כאן כוונה שניה ועיקרית שיתקן החוטא שורש החטא, והוא העדר התבוננות, על כל חוט השערה, ועל כן  אמרו חז"ל ש"ערי הלוים אינם קולטות אלא לדעת" (מכות י) שיבחר מעצמו לבוא שם למען הקליטה – לפי שעיקר המכוון שיחליף עצמו להשיג שם תכונה אחרת, תכונה של לווים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שמיטה ויובל "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו ונפשו לפרוק מעליו עול חשבונות הרבים, ולהיות כמו שעשהו אלקים 'ישר', הרי הוא קודש קדשים", עיין שם. הרי שיכול האדם להחליף את תכונתו להיות כתכונת הלווים, לכן צריכין שיבוא שם לדעת שיבחר וינודב מעצמו רוחו ונפשו להיות כלווים. ועל כן מצינו שאמר רבי אליעזר, עיר שרובה רוצחים אינה קולטת (מכות י) לפי שבהיות רובה רוצחים קשה להחליף שם את תכונתו. וכן מה שאמרו "כל עיר שאין בה זקנים אינה קולטת" (שם) גם כן יתכן לפי שאז לא כל כך נקל להכניע את נפשו להעינוי של דרכי החינוך, על כן בחרה התורה לאדם כזה שיצא מכשול של רציחה מתחת ידו, שיבקש לעצמו דווקא עיר של לוים, ואין רובה רוצחים, ויש בה זקנים, למען יהיה בידו האפשריות לקבל תמורה וחילוף למעליותא, ויוסיף קדושה מיום ליום עד שישיג תכונה חדשה לגמרי, שלא ישוב לכסלו עוד.

פרק ב.

ולפי זה מובן ממילא כי אף בתחילת גלותו קשה לו לפרוש מ'העבר' שלו לחיות חיי הפרישות והבדידות. אבל אחר כך כשיתמהמה שם למשל אפילו שנה אחת או שתים, בטח ישתנה לאיש אחר, תורת ד' תחקק את לבו ותנופח בו רוח חדשה, והלווים שהם קדושי עליון בטח יפעלו עליו, לעשותו לאחד מבני העליה על ידי שיורו לו דרך התשובה לעלות מתוך פחת מעשיו, לתכונת בעלי הדעה האמיתית. ועל ידי זה יזכה לתשובה שלימה, אשר הוא מחויב בה, כי אין הגלות מכפר אלא עם התשובה. ומה מאד קשה התשובה לחוטא בשוגג, בין מצד החרטה, בין מצד הקבלה. כי הלא שוגג לאמלתא יחשב לאנשים כמונו. ואם אחד עשה עולה הן בעוון של 'בין אדם למקום' והן בעוון של 'בין אדם לחברו', השוגג הוא התירוץ והמחפה על כל החטאים. אבל לא כן הוא דעת התורה שכבר חרצה משפטה, כי גדר האדם הוא העושה בכוונה ודעת, ואדם מועד לעולם, וצריך לשלם אפילו בעד שוגג ואונס. ואם האדם עושה שלא בכוונה, אז יוצא מגדר אדם, ונכנס לגדר "בהמה בצורת אדם". והבורא יתברך אשר חפץ בהצלחת האדם, סידר לו דרך לתשובה, כי יתחבר לטובים אשר מהם יראה החומר של דקדוק המעשים והמסירת נפש על חשבון צדק על כל פרט ופרט. וכן יעשה גם הוא בעניין שאמרו ז"ל "כי אש יצא מחשבון – תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינם מחשבין" (בבא בתרא), כי גם בעולם הזה, כשרואה אדם, איש שחושב מעשיו, נכנס בליבו כאש קנאת המעלה הזאת שהיא החמודה ותכלית התשוקה בלב המרגיש, ועושה רושם חזק בליבו, ומתוך חינוך כזה יגיע לתכונת הזהירות עד שלא יהיה לו אפילו פעולה אחת בלא כוונה, כי בלא זה לא יתכן לו התשובה אליבא דאמת, שצריכה להיות שלימה עד שלא ישוב לזה החטא לעולם. ואם יתכן לו אפילו פעולה אחת בשנה בלא כוונה, הלא אפשר עוד להכשל ברציחה שלא בכוונה, ועל כן כל עבודתו בערי הלווים הייתה צריכה להיות שישיג שמה התועלת הגדול שיהיה איש רם המעלה אשר כל פעולותיו יוצאים ממקור ההתבוננות והחשבון האמיתי, אשר הוא גבוה מעל גבוה, שאין בדורותינו מצויר כמעט איש כזה. ואם נצייר כי האיש הגולה נעשה באמת בעל תשובה גמור אפילו על שוגג, הלא מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה בדעתנו לאיש רם המעלה מאד, ולפי זה מוכרחים לשלול מאיש כזה את המפריעים להדרך הגבוה, שרוחי נעלה מלהיות קשור בהם, אשר גם בדורותינו נמצאים ברוך ד' הרבה שלא יביטו על המפריעים, ויבקשו דרך הגבוה, למרות כל המפריעים של הטבע והמידות, ואם כן מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה הגולה שהוא הגיע בעבודתו להיות שמח בגורלו ובמצבו ובמקומו, והפרישות מבני ביתו וממשפחתו ומעיר מולדתו אינו דוחק לו מאומה, ואם כן איך יתכן שאיש כזה ישים לבו לדברים קטני ערך, עד שנאמר כי יתפלל על מיתתו של כהן גדול בשביל געגועים אל 'העבר' שלו, הלא מובן לכל כי אדרבה ואדרבה בטח עוד יתפלל על חיי הכהן הגדול, ולא על מותי חס ושלום, כי הלא הוא המרד היותר גדול אפילו בכל העם, כל שכן מי שכבר טעם טעם חיי הפרישות בהכרה מדעית ובחברת חכמים קדושי עליון בחירי-עם. אשר על כן כשקשרה התורה זמן היותו בערי הלוים עד מות הכהן הגדול, לא יצא מזה השחתה כלום, כי זה גופא מה שיהיה בערי הלווים, זה גופא יגרום לו שיחליף תכונתו עד שיתהפך עוד להתפלל על חיי הכהן הגדול בשביל אהבת תיקון-החסרון. ולפי זה יש להבין מה שקשרה התורה כל השגת רצונותיו ותשוקותיו וגעגועיו במות הכהן הגדול, הוא גם כן תיקון החסרון באותו מקום שחטא, כי אחר שנכשל ברציחה בשוגג, פעלה עליו פעולה זו שנתקרר אצלו חומר עוון של רציחה במידת מה, ומסתעף מזה השחתה כללית, בכל הנפש כולה, שיהיה לו נקל להיטב לעצמו בהפסד חברו, על כן קשרה התורה כל חמדת ליבו במיתת הכהן הגדול, שיהיה לו אז אותו ניסיון ממש להטיב לעצמו בהפסד של כהן גדול, ויען שמתחילת גלותו מטבעו משתוקק לאשרו של 'העבר' וזה תלוי בהפסדו של איש היותר מורם מעם, זה גופא יעשה עליו רושם חזק שיתבונן על מה עשה ד' ככה, ומפני מה הזמין לו השם יתברך הניסיון הזה, כדי שיתבונן כי כן הוא מצב כל אדם בעולם הזה כי האושר של אחד קשור בצרתו של אחר. ה"מי יחיה" של אחד קשור עם ה"מי ימות" של חברו, עד שכל העולם כולו הוא כמו מפה קצרה על שלחן ארוך, אם זה ימשוך לצדו שיהיה חלקו מכוסה, בהכרח ישאר חלקו של חברו מגולה. וכן חברו כשימשוך אליו יגלה עד שלא יתכן בעולם שום הצלחה כהצלחת התורה. ומתוך התבוננות זה יבוא להתבוננות אחרת, אם קרה לו מקרה שראה בחוש מיתת חברו מפני אי כוונתו, והסבה שלא כוון ולא הרגיש הייתה מפני חפצו להתעשר מסתמא, מי יודע כמה אנשים רצח בלא כוונה, אלא שלא ראה בחוש מיתתם, כי גרם להם על ידי מעשיו לקנא קנאת עולם הזה, והקנאה מוציא את האדם מן העולם, באופן כזה יכול להיות כמות גדולה מחללי המידות הללו, עד שהרמב"ם ז"ל אמר שלפי משפט הרפואה אלף מתו מקנאה תאווה וכבוד, ואחד כדרך כל הארץ. ואז ירגיש המתבונן בנפשו כמו כשבא להתפלל תפלת נעילה ומדגיש בתוך תפלתו על חייו, כרוכה כארס תפילה על מיתת כהן גדול, יתעורר מזה להכיר חסרונו בכלל, כי לא רק עתה הוא מתפלל כך, אלא כל ימיו היה מתפלל על תקלת חברו, כי אם כל מטרת הצלחתו הוא "מתכבד בקלון חברו" ממילא אם היה מתפלל לד' על אשרו והצלחתו, ממילא היא תפלה על קלון חברו, כי זה הוא כל תשוקתו, ואם האדם עומד בסוף תפלת שמונה עשרה והוא מתפלל לד' "יהי רצון שלא תעלה קנאת אדם עלי" אבל אם הוא בעל מדות רעות הלא כל השמונה עשרה שלו הייתה דווקא שתעלה קנאת אדם עליו. למשל כשמתפלל "אתה חונן לאדם דעת", הוא מתפלל על דעת כדי שתעלה קנאת אחרים עליו. וכן כשמתפלל "השיבנו אבינו לתורתיך" מכוון ממילא שתעלה קנאת אחרים עליו. ומה מכוון ב"ראה נא בענינו" מה העינוי שלו? אם לא קנאה תאוה וכבוד? מובן ממילא כי בשעה שמתבונן האיש הגולה מחשבות האלה מצד שנתן לו התורה הניסיון הגדול, מה שמוכרח לבקש על מיתת כהן גדול חס ושלום, כשבא לבקש על הצלחתו, ודבר זה גורם לו להבין כי הוא מידה כנגד מידה, ומקום נתן לו הקב"ה להתבונן מדבר שיש לו שם חוש, על דבר שאין לו חוש, שגם כל ימיו היה חי על הרהורים כאלה, מתוך זה יעשה תשובה כללית על כל החיים שלו, ויעשה מהפכה בכל העניינים שיתחיל מעתה לחשוב מה בין שני העולמים ומה בין שני המעונים ויקנא את מצבם של שבט לוי, ויכסוף להיות בחברתם לקבל חיזוק מצילם, ואז יתחלף לו ההרגשות. ומה שהרגיש מקודם לרע, ירגיש עכשיו לטוב. ומה שהרגיש מקודם לטוב, ירגיש עתה לרע, כמו שמצינו שאמרה התורה "וידום אהרן" (ויקרא י,ג) על שניחם לו משה רבינו עליו השלום במה שאמר ד' "בקרובי אקדש" אשר החובות הלבבות בסוף שער יחוד המעשה חשב מפיתוי היצר האחרונים, כשיארע לעובד ד' איזה נזק שיתרעם על הבורא יתברך, ויתהה על מה שהוא עובד ד' שכל עמל היצר לתלות כל נזק ופגע רע שמחמת עבודתו את ד' קרה לו כזאת, לכן כתיב אצל אהרן, אחר שקרה לו הצרה היותר גדולה ממיתת שני בניו היותר חשובים, "וידום", ורואין אנו מזה מה שאצל איש הפחות יעשה מזה "ויצעקו", האדם השלם עושה מזה "וידום" ומתנחם בזה. ולהיפך ממה שעושה האדם השלם "ויצעקו", עושה מזה האדם הפחות "וידום", היינו על העדר השלימות אפילו בדקות. כן על דרך הזה יתחלף אצל האיש הגולה כל השקפתו, הן בכלל והן בפרט, ומתקן הכל כאשר יורו לו הלוים מצדיקי הרבים. וזאת היא תורת-הגלות ותועלתו האמיתי.

וזהו שאמרו חז"ל רב חמא בר חנינא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך", אם לחטאים יורה, לצדיקים קל וחומר (מכות י). ויתכן כשבא רב חמא בר חנינא לפרשת רוצחים פתח לה פתח לבאר הכוונה העיקרית של הפרשה, שאין הכוונה שהטבת ד' עם הרוצח מה שנתן לו עיר מקלט להינצל מגואל הדם וזה כל הריווח שלו, אלא כוונת התורה שיבחר לו בדעת ערי המקלט מערי הלווים למען יתחבר ללמוד מהם דרך התשובה והשלימות עד שלא ירצה לפרוש מהם. ועל זה מבואר היטב הראיה מהכתוב "על כן יורה חטאים בדרך", שהכתוב הזה משמעותו מדבר בעניין התשובה, כמבואר בהתחלת שערי תשובה לרבינו יונה ז"ל שכתב וזה לשונו: מן הטובות אשר הטיב ה' יתברך עם ברואיו כי הכין להם הדרך לשוב מתוך פחת מעשיהם, שנאמר "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך" – ויהיה הערה מהקל וחומר באופן זה, ומה חטאים שכבר הרעו במעשיהם, מכל מקום נתן להם הקב"ה עצה איך לשוב גם מחטא שוגג למדרגת רמה בזהירות, על אחת כמה וכמה שהצדיקים שעומדים על דרך זה, שצריכין לחזק עצמם שלא ירפו מכל האמצעיים שעמדו והצליחו על ידיהם עד עכשיו. ונתברר לנו מזה הסוד הגדול בתיקון החסרון, שיכול האדם לתקן ההשחתה הגדולה להטיב עצמו בהפסד זולתו, שגם מי שכבר נכשל במעשה ברציחה בשוגג יכול להתעלה, אשר גם במחשבה לא יתפלל על מיתת כהן גדול אף על פי שיש כאן מקום שנוגע לו בכל חייו, והוא על ידי העצה לחיות בערי המקלט בערי הלווים, להתלמד מהם הכרה והרגשה שמוטב לאדם להפסיד כל ענייני העבר שלו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום.

פרק ג.

ויותר נפלא בתיקון הנפש, שיהיה שווה בעיניו גם הפסד כל חייו כדי למנוע הפסד מאחרים, מצינו אצל משה רבינו עליו השלום שאמר לו הקב"ה "צרור את המדינים וכו' ואחר תאסף אל עמיך". ואמרו ז"ל מגיד שמיתתו של משה מתעכבת במלחמת מדין, ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה שנאמר "וידבר משה אל העם החלצו", ואין החלצו אלא הזדרזו (ילקוט מטות) הבורא יתברך קשר מיתתו של משה רבינו אחר מלחמת מדין, מובן ממילא כי יש כאן מקום של חשבונות רחבות ועמוקות, בטובת כלל ישראל, שמוטב יותר להתעצל במלחמת מדין כדי שמשה רבינו יאריך ימים. ואם אנו רואים שמשה רבינו התפלל תפלות כמניין 'ואתחנן', מובן מאליו כי לא התפלל כדי לאכול מפירות הארץ כמבואר בחז"ל, אלא שכל תפלתו ותשוקתו לכנס אל הארץ ולישאר בחיים הוא רק רוחניות וגם לטובת ישראל, כי ידע אם הוא יהיה מנהיגם לא יעבדו עבודה זרה ולא יגלו משם, אף על פי כן עשה ציווי ד' בתמימות בלא חשבונות, בשמחה ובזריזות גדולה, וקיים מצוה זו של "צרור את המדינים" כמו כל המצוות, שלא היו לו שם חשבונות הללו. ורואין אנו שבחו של משה רבינו שמוטב היה לו להפסיד את כל הרגשתו במעלת חייו, כדי שלא יפסיד לאחרים אותו ההפסד שיוכל לבוא, כשיתעצל במלחמת מדין. וצריכין אנו להבין כי מצוה זו עשה את משה רבינו למשה רבינו, וכמו שבררנו שהמצווה של "וישב שם עד מות הכהן הגדול", מזה גופא נתעורר להחליף כל תכונתו שהייתה לו עד עתה, כן צריכין אנו להבין, כי זה גופא פעל עליו שיקבל על עצמו כל הפסד החשבונות שלו כדי שלא יפסיד המצווה של מלחמת מדין שיש בקיומם הפסד גדול, אף על פי שהנדונים אינם דומים, כי אצל הגולה הוא הפסד חומרי, ואצל משה רבינו עליו השלום הוא הפסד של חשבונות רחבות ועמוקות. אמנם זה הוא מעלת משה רבינו עליו השלום שהיה יכול לבטל חשבונות עצומות מפני רצון ד' בתמימות, כמו ביטול עניני החומר ורצונות פשוטים.

וכן מצינן שזרז משה רבינו בהקמת המשכן אף על פי שאמר לו הקב"ה "בקרובי אקדש", ופירש רש"י ז"ל שסבר משה רבינו שימות או הוא או אהרן (שמיני פסוק ג), אף על פי כן לא הביט על ההפסד של חייו, ועשת המצווה בשלימות בהתחלה ובסוף. וכן מצינן בדוד המלך עליו השלום שאמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך", ואמרו חז"ל, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר דוד שמעתי בני אדם שהם אומרים 'מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל' וכו'. והיו פריצי הדור הולכים אצל חלונותיו של דוד, ואומרים 'דוד, אימתי יבנה בית המקדש, אימתי בית ד' נלך'. והוא אמר אף על פי שהם מכוונים להכעיסני, תבוא אלי שאני שמח (ילקוט תהלים). ויתכן לומר כי מה שאמר לו ד' על ידי נתן הנביא "דמים רבים שפכת", "אתה לא תבנה הבית הזה", לא היה בתור עונש אלא בתור בירור, כי השפיכות דמים שלו מבואר בחז"ל שלא פזר את מעות של בנין בית המקדש בשני רעבון, ואמר להם פשטו את ידיכם בגדוד (ברכות ג:). ולכאורה הלא תשובה מועיל אפילו על מזיד, ובפרט על שוגג, ובפרט בשעה שמכוון לעשות מצוה? אלא הדבר כך הוא, כי ידוע בשנת בצורת אף על פי שכולם סובלים חרפת רעב, מכל מקום אינו דומה הסבל בבית המלכות להסבל במדינה. על כן יש לבעל דין מקום לחלוק חס ושלום, כי הרצון החזק שהיה לדוד לבנות בית המקדש, למרות כל המפריעים של חיי הנפשות, הוא דווקא מפני שלא היה נוגע אליו כל כך כמו לאחרים. ועל כן אמר לו הנביא "דמים רבים שפכת" "אתה לא תבנה הבית" בגדר בירור, כי הרצון לעכב הדמים היה בחשבון צדק, כי אחרי הדברים שאמר לו הנביא היה בנין בית המקדש וחיי דוד שני הפכים בנושא אחד. ומובן הוא כי לבני ישראל היה בזה מקום צר מאד, כי לברך ברכת "הנותן תשועה למלכים" על דוד המלך היה מוכרח לכבוש תקוות בנין בית המקדש, ומי שהתפלל לד' על בנין המקדש היה מוכרח לכבוש אהבת חיי דוד המלך מליבו, כאלו חס ושלום מקווה למיתת דוד המלך עליו השלום. ובזה היה בירור לדוד המלך עליו השלום שאף על פי שליצני הדור היו הולכים אצל חלונותיו והיו אומרים מתי יבנה בית המקדש, ולא היו מכוונים אלא להכעיסו, אף על פי כן אמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך". ומזה היה לו בירור למפרע, כי לא רק מפני שלא היה נוגע אליו הדבר עשה כן, אלא אפילו במקום שהיה נוגע לחייו ממש, אף על פי כן היה שמח ולא היה נחשב אצלו חייו כלום לעומת תשוקתו הגדולה לבניין בית המקדש. ואז הכל ראו כי זה שנשבע דוד המלך עליו השלום "אם אבוא באהל ביתי וכו' עד אמצא מקום לד'" לא היה מטעם שלא נגע אליו הדבר, ולכן היה יכול לעכב הכסף על בנין בית המקדש, אלא גם אחר דברי הנביא שבנין בית המקדש תלוי במיתתו, וליצני הדור רצו להכעיסו בשאלתם 'מתי יבנה בית המקדש?', גם אז שמח מתשוקתו העזה לקיים דבר ד', אשר על כן זכה שאמר לו הקב"ה "כי טוב לי יום אחד בחצריך מאלפי אלים שעתיד בנך להקריב לפני בבית המקדש" (ילקוט שם), זאת הייתה תורת דוד המלך עליו השלום לשמוח בהפסד חייו, כדי שלא יפסיד תועלת אחרים מעלייתם לרגל.

פרק ד.

ושהו שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם" (מדרש רבה בראשית) שהתורה ברא את העולם. ביאור הדבר כי מבואר במסילת ישרים בהתחלתו, כי כל ענייני העולם ניסיונות הם לאדם, העושר מצד אחד, והעוני מצד אחר, השלווה מצד אחד, והיסורין מצד אחר. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין הוא יהיה האדם השלם. עיין שם. וזה כל העולם, כי יותר מאלו הסוגים אין כלל בעולם. והניצחון יכול להיות רק על ידי קיום התורה. וזהו מה שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי כל החכמות הנמצאות בעולם נלקחה רק מן העולם גופא, למשל חכמת החשבון נתפתחה על ידי עולם המסחור, שמפני ההכרח לנהל העסק על פי חשבון, זאת יצרה החכמה. וכן כל החכמות על זה הדרך. ההכרח של התקשרות העיירות יצר את הטלגרף, וההכרח של ריבוי הסחורות יצרה המכונות, וכו' וכו'. מה שאין כן חכמת התורה שנבראה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, ועל כן הדבר בהיפוך, ה"לא תגנוב" ברא עולם של גניבה, והיינו חנות וסחורה, ומנעול, וחנוני, וגנב, ותחבולות של גניבה, והרצון של גניבה, אשר הוא חלק של עולם. וכן ה"לא תרצח" ברא עולם של רציחה, אשר הוא עולם מלא. ובעתים הללו אנו רואים כי רוב חכמות העולם תעודתם למלא זאת הנקודה, להמציא כלי-קרב וכדומה. וכל התהפוכות שראינו, הכל ברא ה"לא תרצח", כדי שיהיה האדם בעל בחירה חופשית בעניין הזה. וכן המצוות עשה של ארבעה מינים, ברא עולם של נטיעה. וכן המצות של תרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה וכו', ברא עולם של שדות וכרמים. וכן כל התרי"ג מצות שבתורה אינם יכולים לצאת מכוח אל הפועל, רק אם יהיה מציאות עולם כזה. ובכלל זה המצווה של "והיה שם עד מות הכהן הגדול", יצר העולם של רציחת נפש בשגגה, וכל ערי מקלט וערי הלוים, כדי שעל ידי זה יהיה לאדם הבחירה לעלות מעלה מעלה. וכן המצווה של "צרור את המדינים אחר תאסף אל עמיך", יצרה כל העולם והמציאות ששייך לעניין זה, כדי שיהיה בידו להוציא מכוח אל הפועל מצוה זו, ויהיה לו הבחירה להתעלות מזה עד אין סוף. וכן הציווי של "אתה לא תבנה הבית", יצרה המציאות של פריצי הדור ודבריהם, כדי שיהיה לו מקום להתעלה מזה. וזהו מה שאמרו ז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי לכל דבר מן התורה צריכין "עולם" כדי שיהיה לו ניסיונות, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין, כמו שנצח משה רבינו עליו השלום ודוד המלך עליו השלום, אז יהיה האדם השלם – וזה שמבואר בהקדמה לספר דרך עץ החיים, לרמ"ח[ל] זצ"ל, שהאדם צריך לחשוב בהתבודדו מה עשה משה רבינו עליו השלום ומה עשה דוד המלך עליו השלום שכל כך חשק בהם הקב"ה, ומה טוב לאדם שיתנהג כן כל ימי חייו. עיין שם. היינו שהיו יכולין לבטל עצמם מפני תועלה הדבר, ולא עמדו לה על הדרך גם מבחר חייהם מפני קיום דבר ד', ביודעם כי כל העולם הזה הם ניסיונות אצל האדם, וצריך הבן חיל לנצחם, וזהו שאמר הכתוב "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואח מצותיו שמור כי זה כל האדם". ואמרו ז"ל "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות יב:). ולכאורה איך שייך לומר שברא הקב"ה המידות הגרועות, כמו קנאה תאוה וכבוד, בשביל הירא ד' והחפץ במצותיו? ולפי הנ"ל יובנו הדברים באופן אחר, כמו שיתכן למשל לעשות מפה על השלחן מנייר פשוט. וכן יכולים לעשות מפה מניירות של דולרים, קודם שנחתכו לאחדים, הם כמו נייר רחבה שיכולין לפורסה על השלחן. ובאמת האיש שמשתמש באלו הנירות העוברים לסוחר למפה על השלחן ונהפך הקערה על פיה, ונשפך עליהם עד שנתקלקלו הדולרים לגמרי, אין אנו יכולין לומר עליו כי לא השתמש עם הניירות. אבל לא זאת הוא ההשתמשות של אלו הנירות כמובן. וכן יובן כל ענייני המציאות הם ניסיונות לאדם. ונמצא לפי זה כי כל העולם של קנאה תאוה וכבוד, תכלית מציאותן כדי לפרוש מהם, וזה ההשתמשות שלהם. וזה הביאור כי כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו בשביל האדם השלם, כי בלא זה לא יוכל להיות אדם השלם, נמצא כי כלל התורה היא סבה להעולם, ומהעולם צריך להיות תורה, והתורה המיוחדת ליחידי סגולה, גם כן צריך לזה עולם של מציאות. ומעלת משה רבינו היה עלי ידי העולם של מלחמת מדין וכל הסבות שהיו עד מלחמת סדין, ומעלת דוד המלך עליו השלום היה על ידי העולם של הרעבון וכל הסבות והבית המקדש, וכל אדם יכול להגיע כפי יגיעתו לתכונת המעשה של משה רבינו ודוד המלך עליו השלום, אשר גם עם כוח החיים השתמשו רק לרצון ד'. וכאשר נצרכו לבטל חייהם כדי לקיים הרצון ד', גם שם השתמשו בבחירתם לעשות הרצון ד' בזריזות נפלאה ולשמוח בקיום המצווה. וזה כל האדם ועיקר תכליתו בעולמו.

סליק

(הרב יואל קליינרמן הי"ד, אור המוסר, יא, אלול תרפ"ו (1926), עמו' נה)

---

הרב יואל ב"ר אהרן קליינרמן, "ר' יואל שינאווער', מתלמידי ה'סבא' מנבהרדוק, נולד בשינאווא, בסביבות שנת תרס"א (1901). עוד בהיותו אברך צעיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כיבד אותו הרב אברהם יפה'ן, ראש הישיבה בהומל, למסור שיעורים עם חידושי תורה פעמים בשבוע לכל בחורי הישיבה.

בשנת תרפ"ח כיהן כראש ישיבה במינסק. הוא נשא לאשה את הרבנית חיה רבקה בתו של הרב ראובן סילבר [שליוואנסקי], חתנו של 'הסבא' מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל. לאחר נישואיו כיהן כראש ישיבת "בית יוסף נובהרדוק" שהוקמה בשנת תרפ"ב (1922) בעיירה אוסטרוב-מזוביצק שבפולין, בין ביאליסטוק לוורשה, בין פולין המרכזית וליטא הפולנית. בישיבה זו למדו כמאתיים בחורים, ממחוזות שונים מפולין וליטא. הרב היה אישיות מוסרית, גדול בתורה ואציל מידות. במידה רבה התמזגו בו השתפכות הנפש של המוסר עם הלהט החסידי. הוא העביר באופן קבוע שיעורים בפלפול ושיחות מוסריו.

בשנים האחרונות לקיום הישיבה שימש כראש ישיבה שני גיסו, הרב מאיר אריה סגל שלימים היה מזקני רבני חיפה ומחבר הספרי 'אמרי שפר' 'אמרי דעת' ו'ישרי לב', כמנהל הרוחני שימש הרב אהרן אגולניק (ר' אהרן קאמאיער) הי"ד שנספה בשואה עם משפחתו, ומזכיר הישיבה היה הרב אשר רוזנבוים מחבר הספר "מעדני אשר", לימים רב בשכונת נורדיה בתל אביב. מידי פעם היו מגיעים ראשי ישיבות ומשגיחים מישיבות אחרות למסירת שיעור תורה ושיחות מוסר, ובהם הרב אברהם יפה'ן ראש הישיבה המרכזית בביאליסטוק, הרב דוד בלייכר ראש הישיבה במזריטש, הרב אברהם זלמנס ראש הישיבה בוורשה, הרב דוד בונדיק ראש הישיבה בדווינסק, הרב ישראל יעקב ליובצנסקי חתנו של ה'סבא' ור"מ בישיבת אהל תורה בברנוביץ, הרב יצחק וולדשיין משגיח בישיבה ביאליסטוק אוסטרובצה, ועוד.

הישיבה התנהלה ברוח המוסר של בית יוסף נובהרדוק מיסודו של ה'סבא' מנובהרדוק, שדגלה בחיי עמל בתורה ובביטול הבלי העולם הזה. תלמידי הישיבה נהגו להתבודד בתפילה ובלימוד מוסר ב"בית הבדידות" שהוקם עבורם מחוץ לעיר. הבחורים נהגו גם להתוועד שם לתיקון המידות ורשמו ב"פינקס הקבלות" את המחויבות שקיבלו עליהם להתעסק בתיקון מידה מסויימת באותו שבו, כגון בטחון, התאמצות, בריחה מכבוד ענווה והכנעה, הטבה לזולת, וכיוצא בזה. גם ראש הישיבה היה מרבה להתבודד שם ללמוד מוסר ולהתפלל, במיוחד בתקופות הקשות בהם לא היה בידו לספק לבחורים את מנת האוכל הדלה שלהם.

הישיבה החזיקה מעמד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשלהי תרצ"ט (1939). הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי פסק שיש להימלט מפולין, אפילו בשבת. הרב ומשפחתו וחלק מתלמידיו הצליחו להימלט לווילנה, ששבה לחסות ליטא והפכה לעיר מקלט עבור פליטי פולין. בתאריך 01.01.1940 התפרסמה בעיתון הצופה הידיעה הבאה: "בישיבת בית יוסף בירושלים נתקבלה ידיעה שהרבה יואל קליינרמן מאוסטרוב-מאזוביצק נמלט לווילנה".

לאחר הכיבוש הנאצי נכלא הרב בגטו וילנה ונרצח יחד עם כל בני משפחתו, ובהם אשתו, בנם ובנותיהם. גם רוב תלמידי הישיבה שלו נספו בשואה. הי"ד.

מאמרים ממנו הובאו ב"גוילי אש: שיחות, מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף – נובהרדוק שניספו בשואה", עמו' קנט. מאמרו "זכויות הגדול" פורסם ב'הנאמן' (גליון י"ג (פ"ה), תשרי-כסלו תשי"ט, עמו' 21). מאמרו "ישלח עזרך מקודש" פורסם בחיי המוסר (אוסטרובה תרצ"ו), ב, עמו' קג.

במכירות פומביות הוצעו מחברות עם סיכומי שיחותיו ושיעוריו של הרב קליינרמן הי"ד, שנכתבו על ידי תלמידיו.

תמונתו עם חבריו, ראשי ישיבות "בית יוסף" בכולל הנוברדוקאי הזמני בביאליסטוק, המובאת כאן, הובאה ב"שמך לא שכחנו", א (ירושלים תשס"ט), עמו' 102.

ב"ה יום ד' ד' תמוז תפר"ו קיברטי

כבוד הרב הגאון הגדול המפורסם סיני ועוקר הרים עמוד הימיני וכו' וכו' כבוד קדושת מוה' ר' זעליג ראובן בנגיס שליט"א הגאבד"ק קאלוואריא יצ"ו

שלום וברכה וכל טוב סלה

בנו הרב הגאון שיחיה לברכה שלח לי את ספרו לבקש ממני לעיין בו ולכתוב איזה הערות. ואמנם זה כמה חפצתי לכתוב לכתוב תורתו הרמה הערות רבות לארוכות, אך לאחר זמן מפני איזה טעם מנעתי מזה. אחרי זה בה פרישת שלום מכתב מבנו שיחיה ולהיות כי לא עליכם לעת עתה נהייתי ונחליתי וזה איזה ימים עברו שבתי מקאניגסבורג והפרופסור פקד להזהר מעיון. אמנם מכל מקום מצאתי חובה לנפשי לכתוב איזה הערות לכבוד תורתו להראות חביבותי' לגבן כי רבה היא, כי באמת ובקושטא קאמינא כי ספרו יעיד עליו שהמחבר הוא גאון בחריפות ובקיאות נפלא הפלא. אמנם אין צריך להסכמתי ועם כל זה אקוה כי כבוד תורתו הרמה ימצא חפץ בהערות אלה המעטים והיה כי יטריח להשיב לי דבר, אז בלי נדר כאשר יגזור ה' יתברך בחיים אכתוב בארוכה את כל יתר הערותיי על ספרו וזה יהיה האות כי דבריו נכבדים בעיני.

מאת אוהבו מברכו בכל טוב סלה ובהרמת כסאו כבודו למעלה, מכבדו ומוקירו כרום גאון ערכו.

נחום ברוך גינצבורג

את סך מחיר ספרו גם כן אשלח אם ירצה ה' בקרוב…

(ישורון, יב, עמו' רלד)

---

בע"ה יום ה' כ"ו לחדש תמוז שנת תרצ"ג פה פאלאנגן

שלום וברכה וכל טוב סלה לכבוד רב ידידי ורב חביבי היקר הגאון הגדול המפורסם כו' כו' כש"ת מו"ה ר' יחיאל יעקב וויינברג שליט"א ר"מ בבי"מ לרבנים אשר בברלין

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה כמשפט

מכתבו היקר המלא ברכת ה' בחריפות ובקיאות והבנה עמוקה בשני המשכים הגעתני בהיותי יושב פה פאלאנגן לנוח ולהנפש מעט מעבודתי הקשה וטרדותי הרבות ומיגוני ואסוני ואבלי הכבד אשר עד היום לא מצאתי לי מנוחה ואני הנני כערער בערבה בלי שום קרוב וגואל והרופא לשבורי לב הוא ירפא את לבי. כאמור הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. וסוף דבר כי אין לי פה שום ספר לעיין, וכמובן רק הגאון החתם סופר ז"ל יכול היה לכתוב תשובות בהיותו יושב במרחץ יערגן וכתב שאין לו שום ספר ומכל מקום ציין בש"ך גם הסעיף קטן. וגם קשה עלי עתה מלאכת הכתיבה והרופאים פקדו עלי מבלי לכתוב הרבה, לכן הנני מן המודעים כי בעזרת ה' יתברך שוב אשוב לביתי לשלום ואכתוב אם ירצה ה' לכבוד תורתו בארוכה בעזרת ה' יתברך על כל דבריו. ואת כבוד הדרת גאונו הסליחה. חס ושלום לא השלכתי את דבריו היקרים אחרי, אבל לכבוד גדול הוא אצלי לבא עם כבוד הדרת גאונו בכתובים ואם ירצה ה' לא אשאר לו בעל חוב ועתה אי אפשר לי.

תשובתו בדבר התזת הראש בעופות עוד לא ראיתיה, אבל שמעתי מהגאון דקובנה שליט"א שהוא מהלל אותה ואת מחברה ומאד אני משתוקק לראותה.

כפי אשר יראת כבוד הדרת גאונו הנני עדנת רחוק מנחמה, אבל בהכרח עלי להתגבר על מכאובי וכבר אמר הרמב"ם מי שמתאבל על מתו יותר מדאי הרי זה טפש, וכמובן שלא אחפוץ להיות בכלל זה.

הכ"ד אוהבו וידידו הדורש שלום תורתו מברכו בכל טוב סלה ומכבדו ומוקירו כרום גאון ערכו

נחום ברוך גינצבורג

(שו"ת שרידי אש, א, עמו' תקנב)

---

בע"ה יום ב' לחדש אלול תרצ"ד

זה לי כמה שנים שאנכי מכיר ויודע היטב את מעלת כבוד שאר בשרי ידיד נפשי הרב הגאון סיני ועוקר הרים חריף ובקי בגפ"ת ופוסקים כש"ת מוה"ר ר' יצחק זאב מלמד שליט"א עובד עבודת הקודש בלייפציג.

ביודעא ומכירא ובקושטא קאמינא כי רב גדול מצוין הוא כאחד מהרבנים המובהקים. ועוד בימי עלומיו נסמך להוראה מגדולי גאוני ישראל.

ועתה ראיתי הרבה דברים מקונטרסו דברי בינה, ומאד התענגתי מפרי רוחו והגיונו הנאמרים באמת בהשכל ודעת תורה בחריפות ובקיאות. והוא כגבור מזוין ללחם מלחמתה של תורה, ויורד לעומק ים התלמוד להעלות פנינים יקרים ממצולות הים הגדול והרחב. אקוה כי הלומדים הגדולים יתענגו על דבריו הנחמדים ויראו בו ברכה, כי רב גוברי' לאורייתא בש"ס ופוסקים ונוסף לזה הוא דרשן גדול ודברן מצוין נואם בשפה יפה עד למאד ולוקח נפשות והוא בעל מדות תרומיות וחכם במילי דעלמא ועטרת הרבנות הולמתו וראוי לכהן פאר בעדה חשובה ונכבדה. וה' יתברך יברכהו לשבת במנוחה שלמה שהוא רוצה בה ותירום רישא אכולא כרכא ויתעלה למעלה למעלה במקומו יושיבוהו ובשמו יקראוהו ורבים יהנו מאורו הגדול.

הכותב למען כבוד התורה הקדושה ובניה הנאמנים

נאם נחום ברוך גינצבורג

(נחלת שמואל עם קונטרס דברי בינה, קיידאן תרצ"ה, דף סד)

---

בעזה"י יום ה' י"ג שבט תרצ"ו ינובה

שלום וברכה וכל טוב סלה לכבוד האי גברא רבה הוא ניהו הרב הגאון, מזה בן מזה, שושילתא דיחוסא כו', כש"ת מו"ה ר' צבי יהודה הכהן קוק שליט"א, בן לאותו גאון וצדיק, מופת הדור ואורו, המפורסם בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, חסיד ועניו, אין גומרים עליו ההלל וכו' וכו', כקש"ת מוה"ר אברהם יצחק הכהן זצוק"ל נשיא אלקים בתוככי ירושלים עיר הקודש.

הנני לחלות בזה את הדר כבוד תורתו שיחיה בעד הבחור, תלמיד מצוין בהישיבה הגדולה והקדושה כנסת ישראל, הרב החריף והבקי, מתמיד ומצא כדי מדתו, מר מרדכי ווינר בן הרב הגאון ר' אברהם מיכל אב"ד שווענישקי, שידעתיו ושמעתיו שהוא בעל כשרון נעלה, חריף ובקי שוקד גדול על התורה יומם ולילה, משכיל ביראת ד', ואשר יש לקוות בעזרת ה' יתברך כי יעלה מעלה ויהיה לאחד מגדולי התורה והיראה, ובתך ימי עלייתו נשקפה לו סכנה ח"ו שיוכרח לעזוב ד' אמות של הלכה ויראת שמים, וכל תקוותיו ושאיפותיו יעלו בתוהו, ועיני הוריו ומנהליו רואות וכלות ח"ו.

אי לזאת אחלה מאת הדר כת"ר יטיב להשתדל למען מצות פיקוח נפש. כידוע דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח, וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין, והוא מובן לכל לתלמיד מובהק מתלמידי הישיבות.

עתירתי ותפילתי כי כבוד תורתו ישלח לו סרטיפיקאט למען יוכל לעלות על, אל המקום אשר יבחר ה' יתברך.

אקוה כי דברי היוצאים מקרב לבי ימצאו מסילות בלב כבוד תורתו לעשות למען כבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה.

ואשאר בזה אוהבו הנאמן אף על פי שאין מכירי, מברכו ומכבדו כרום ערכו, ולמען כבוד אביו הגאון אשר לשמו ולזכרו תאות נפשנו.

נחום ברוך גינצבורג

(אגרות לראי"ה, עמו' תקעח-תקעט)

---

ב"ה יום ה' י"א מנחם אב תרצ"ו יאנאווא

כבוד ידיד ד' ועמו וידיד נפשי עז לרב חביבי הרב הגאון הגדול המפורסם לשם ולתהלה בארץ ובחו"ל פאר הדור כו' כו' כש"ת מו"ה ר' יצחק יעקב ווכטפוגל שליט"T אב"ד ור"מ במאה שערים בעיה"ק ירושלים תובב"א

אחרי דרישת שלומו הטוב ואהבת עולם

יקרת מכתביו הראשון וגם האחרון הגיע לפה בהיותי בלונדון ואשר בטח כבר נודע לו מפי הדיליגצי' הרב הגאון ומהרי"ה ורעהו שיחיה ועפ"ד לא היו באפשרותי להשיב לכבוד הדרת גאונו שליט"א.

ועתה כבואי הביתה מצאתי מכתביו, ואם כי עוד עיף ויגע אנכי וטרדותיו רבו למעלה ראש באשר זה חצי שנה שלא הייתי בביתי בכל זאת הנני לכתוב אל מעלת כבוד תורתו הרמה איזה שורות בל ידוה כי הנחתי דבריו אחורי, ותודה רבה לכבוד גאונו על התענינו בספרי. וזאת למודעי כי זה חמש שנים שכבר נדפס המקור ברוך חלק שני ושם נדפס תשובה להגאון אב בית דין קהילת ווירקליס שליט"א על דבר שאלת כבוד הדרת גאונו בענין ערלה ואשר אפס קצה כבר ראה כבוד תורתו הרמה בכתב יד, ולפי שהחלק שני אינו מצוי תחת ידי לכן לא שלחתיו עד כה!…

אחלה מאת הדר כבוד תורתו לחוות דעתו הגדולה בזה…

מפאת טרדותי ויגיעתי שעיין לא נחתי הנני מוכרח לקצר, וכאשר ולסוף כבוד גאונו לכתוב אוסיף אם ירצה ה' גם אני. נא יהא חלופת מכתבים בינינו.

על דבר מה שהעיר לי כבוד גאונו שאין אני עוסק בבנין ארץ ישראל, לא אדע כוונתו. הנני עוסק כמו כל החרדים ומה שביכולתי וכחותי אני עושה. ועל דבר ישיבת מאה שערים, ידע נא כבוד גאונו הנני היושב ראש של ועד הישיבות התיכונות והקטנות בליטא ובעדן אני עושה מה שביכולתי וגם עתה בהיותי בלונדון השגתי בעדן סכום מסוים. ואם יהיה ביכולי לעזור ישיבתו בלי נדר אז אפשר אעשה בלי נדר. יכתוב נא אלי באיזה אופן אפשר לו לעזרו.

אוהבו וידידו הדורש שלום תורתו מברכו ומכבדו ומוקירו כרום גאונו ותפארתו,

נחום ברוך גינצבורג

(בית המכירות גנזים, מכירה 5, פריט 138)

---

בעזרת ה', ינובה, אור יום עש"ק י"ד לחדש מ"ח שנת תרצ"ז

שלום וברכה וכל טוב סלה לכבוד רב ידיד נפשי ורב חביבי הרב הגאון המצוין בתורתו וחכמתו חריף עצום ובקי נפלא בחדרי תורה כו' כו' כש"ת מו"ה שמואל וואלק שליט"א

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ואהבת עולם!

יקרת מכתבו בחידושי תורה וחצי השגותיו עלי הגעתני, ומאוד אשמח לקראת תורתו בראותי מסירתו בלבו ונפשו לדבר ה' זו הלכה. ונאמנים עלי פצעי אוהב תלמיד חכם גדול בישראל. ואם כי נכתבו בטון חריף אבל תלמיד חכם אורייתא הוא דקמרתח ביה, והאמת הוא כי זה זמן כביר שהראה לי הגאון דקאוונא שליט"א איזה קושיות של כבוד תורתו שערך אליו, וביותר בר"ש בפרק ט"ו במסכת אהלות וערכתי על זה קונטרס נפלא בעזרת ה' יתברך וחדשתי אז דפחות מכזית מן המת אין ביה טומאה כלל. וערכתי והארכתי הרבה בבאור אלו העניינים העמוקים, וחפצתי אז לשלוח לכבוד תורתו הרמה  שיחיה את קונטרוסי, בכל זאת לא חפצתי להיות נדרשתי ללא שאלוני, ובכל זאת מסרתי דברים מעט בעל פה לידיד נפשי הרב הגאון המצוין ר' זונדל קרוק שיחיה שהוא ימסור לכבוד תורתו ובטח מסר אליו.

אגב ידע נא כבוד תורתו הרמה שיחיה, אמת שבפעם האחרון לא עניתיו, אבל אין זה חס ושלום מרוע לב או מחמת עניות כי אם מחמת אונס, כפי שידוע לו מסתמא מצבי אז, ובדברי תורה וקדשים הואיל ואדחי אדחי.

גם עתה זה יותר חמשה שבועות שאני לא עליכם במצב אי-בריאות, ערך חודש ימים שכבתי על ערש דוי מראש השנה עד לאחר חג הסוכת הוכרחתי לשכב במטה מפאת לחיצת הדם (בלוט דרוק) שעלה לי למעלה ראש לא עליכם, ובמעלות חום גדול, וזה מעט שירדתי ממטתי ונתקיים בי הסולח לכל כו' הרופא כו', אבל הרופאים פקדו עלי באזהרה חמורה בלי לעיין הרבה ולבלי לכתוב יען עוד דרוש לי מנוחה מנוחת הנפש והגוף, לכן לא עליכם קשה עלי העיון והעבודה. ואקוה לה' יתברך כי לא אשאר בעל חוב לכבוד ידידי.

ובכל זאת מפני כבודו כי גדול אצלי למאוד וגם מפאת חביבות התורה (אשר באמת לא נזהרתי יפה והשבתי באל הימים תשובה להרב הגאון ר' יצחק יעקב וכטפוגל שליט"א במאה שערים בירושלים עיר הקודש בעניין עשה דמשמרת תרומותי, אבל אחרי זה הרגשתי לא עליכם לא בטוב עייף ויגע וחלישות כח). הנני לכתוב הערה קטנה על דבריו, ואם ירצה ה' עוד נשוב לדבר, ואם יחפוץ אשלח לו קונטרוסי בדבר חצי זית מן המת אם יש בו טומאה, כעת הוא מונח ביד אחר.

ואחלה מאת כבוד תורתו הרמה שיחיה לפקדני במכתבים תמיד, ואם ירצה ה' אשיב כפי היכולת בידי, ויותר טוב כבוד תורתו הרמה יכתוב איזה ענין חדש כי מגמר בעתיקא כו'.

החלותי לכתוב תמול בלילה, ומפאת חלושותי לא עליכם גמרתי היום ערב שבת קודש בשעה ב', ומאוד קצרתי.

אחלה מכבוד תורתו הרמה שליט"א להשיב לי דעתו הגדולה על זה, כי כן הוא דרך התורה זה בונה וזה סותר, וכל כוונתינו הוא רק להגדיל התורה ולהאדירה ולהעמיד על האמת, ודעות בני אדם שונות זה מזה, עיין בדברי מרן הקצות החשן בהקדמתו לקונטרס משובב נתיבות.

בצאתי לסוף מכתבי הנני מדגיש עוד הפעם כי שמח אנכי על דבריו היקרים והמחוכמים ונאמנים לי פצעי אוהב,ובכל זאת אקוה כי גם הפעם ימצא כמה דברים טובים בהערה הקטנה שכתבתי, ואם ירצה ה' כשאשוב לאיתני עוד אכתוב. ומפאת אי בריאותי מכתבי וכתב ידי אי נורמלי.

אוהבו וידידו הדורש שלום תורתו מברכו ומכבדו ומוקירו כרום ערכו

נחום ברוך גינצבורג…

(ישורון, לא, עמו' תתקלז-תתקלח)

---

בעזרת ה', ינובה, יום א' ד' לחדש כסלו שנת תרצ"ט

כבוד ידידי הבלתי מכירי הרב הגאון המפורסם בתורתו ויראתו וחכמתו ותבונתו כשמן תורק שמו מפארים כש"ת מו"ה ר' דוב ד"ר רעוול שליט"א מנהל ור"מ במתיבתא רבתי "ישיבת הגאון מרן ר' יצחק אלחנן" אשר בניו יארק.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ואהבת עולם

הנני פונה בזה אל מעלת כבוד תורתו הרמה בדלהלן

בישיבת טלז המעטירה נמצא בחור אחד אשר אנוכי מכירו היטב מפניו ומפי כתבו שהוא גדול ממש בתורה ויראה הרי הוא ידידי וחביבי הרב הגאון המפורסם ר' שמואל וואלק שליט"א. ואדע אל נכון שהוא בקי בכל הש"ס בעומק הגיון ורו"א, ומעמיק גדול לרדת לעומק ים התלמוד ולהעלות פנינים מתהום מצולה, מחדש גדול חידושים נפלאים בכל חלקי התורה ויראתו קודמת לחכמתו בעל מדות תרומיות חכם ונבון איש חמודות, ומפאת סבות שונות אדיר חפצו לנסוע לאמיריקה, ושם בדעתו להוציא לאור את חידושיו הנעלים והיפים ולהפיצם בישראל. וכאשר לבא לארצות הברית דרוש דרישה, ודורש אין לנפשו, לכן עתירתי יערב לפני מעלת כבוד תורתו הרמה שיחיה כי ישלח לו דרישה מטעם המלך וגדוליו מאן מלכי רבנן הוא ניהו מר רבה דעמיו, בתור מנהל ישיבת ר' יצחק אלחנן לספחהו אל הישיבה בתור תלמיד הישיבה. ואקוה לה' יתברך כי יהנה ממנו עצה ותושיה ודעת אלקים כי מצוין האיש ודגול מרבבה ונאמן שמואל, וחס ושלום לא הפרזתי על המדה בשבחו, וכל מה שכתבתי הוא אמת וצדק, האיש הלזה אהבת עולם אהבתיו וחביב עלי כגופאי אך מפאת גדולתו בתורה ומדותיו התרומיות ואדיר חפצי לראותו עולה על במתי ההצלחה בתור אדם המעלה ברוחניות וגשמיות, ועתה כפי שאדע אין לו דרך אחרת כי אם לנסוע לאמיריקהף ומגלגלין זכות על ידי זכאי כבוד תורתו הרמה שיחיה להגדיל התורה ולהאדירה, וכאשר כבוד תורתו הרמה שיחיה ידבר אתו יראה ויוכח כי נאמנים דברי וכבוד תורתו יהיה בעזרת ה' שבע רצון ומלא ברכת ה' יתברך, ברור אשך יקים את דברי התורה הזאת, אקוה כי כבוד תורתו הרמה שיחיה ישים לב לדברי היוצאים מן הלב, ושכרו כפול מן השמים. הכותב וחותם למען כבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה וגדוליה, מצפה לרחמי שמים ביום חבש ה' יתברך את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. הדורש שלום תורתו מברכו ומכבדו כרום ערכו.

נחום ברוך גינצבורג, אב"ד יאנאווא ליטא, בעהמח"ס מקור ברוך ב"ח

(שערי טהר, ד, דף שיח-שיט)

---

בע"ה יום ב' כ' לחדש אדר שנת ת"ש

כבוד ידיד נפשי וידידי עז הגאון הגדול המפורסם בגדולת תורתו ויראתו וחכמתו עמוד התורה והיראה באה"ב כו' כו' כש"ת ד"ר רעוול ראש המתיבתא רבתה אשר בניורק ע"ש הגרי"א שליט"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ואהבת עולם והערצה ובכבוד הראוי לכבוד הדרת גאונו הנני פונה בזה לכבוד הדרת גאונו בדלהלן.

בתוך הגולה אלו הן הגולין מארץ פולין ואשר באו אצלנו בתור פליטים, נמצא צעיר אחד עלוי נפלא מקראקא הגאון ר' חיים קריייזווירט שליט"א אשר ממש לא ראיתי כמוהו כמעט שהוא בקי בעל פה בכל הש"ס לאמר ממש בלשון המשנה והגמרא. הרבה סוגיות הש"ס הגיד לפני בעל פה ואשר לא נפל צרור ארצה, וכן הוא בקי בירושלמי והרמב"ם וראשונים ואחרונים ומחדש נפלא בעומק הגיון והבנה החדה ועמוקה, ופי שנים ברוחו, שגם פיו מפיק מרגליות ובעל מדות תרומיות איש מתון ומנומס, סו"ד הוא איש נפלא הפלא ופלא, וכי נפלא בעיני העם הזה וגם בעיני יפלא.

וכאשר בארצנו בליטא עם כל הפנים היפות שהראתה ממשלתנו יר"ה להגולים הפליטים והכניסה האורחים האי-קרואים אבל סוף כל סוף פליט הוא שאין לו זכות אזרח ולא נשא הארץ אותו. אדיר רצונו לנסוע לאה"ב. שאלתי ובקשתי ונפשי פונה אל הדר גאונו שליט"א כי יאבה לספחהו אל ישיבתו הגדולה ולהכניס את המרגלית היקרה לבית אוצרו. ובחנוני נא בזאת אם לא יפתח לכם שמים חדשים ותרבה הדעת לראות איך גאון צעיר לימים ראשו לעד יגיע ענק גדול ממש עומד למשמש במרום הרים ובעל פה יגיד ממש אלו נאמרים בלשונם, וכאשר יראה בעיניו אם ירצה ה' כי לא הפרזתי על המדה ח"ו, אבל האמת לאמתו הוא. אקוה כי כבוד הדרת גאונו שליט"א ישים אזן קשבת דברי היוצאים מקרב לבי ואשר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם אשר רק למען אהבת התורה וכבודה ותפארת הוגיה כתבתי. ובטוחני כי כבוד הדרת גאונו יושיט ידו להביא ברכה לבית הגדול והקדוש מקום שמרביצין תורה ויראת שמים ויתחזק על כל המפריעין ויאמר הנני.

אוהבו המברכו בכל טוב סלה ומוקירו כרוב גאונו ותפארתו מצפה לחמי שמים ביום חבש ד' שבר עמו ימחץ מכתו ירפא.

נחום ברוך גינצבורג אב"ד ינובה

(מוריה, גליון רפו-רפח, עמו' נה)

---

ביום ה' ח' בניסן ת"ש כתב הרב בן-ציון קלמן גליזעל, אב"ד טוצין שבמחוז קובנה, מכתב לרבני אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה, ובו תיאר את היותו פליט חסר כל בינובה ואת היותו נזקק לסכום הגון להציל נפשות, ולכן הוא מבקש את עזרתם. עוד הוסיף במכתב "האחרון חביב בזה אבקש כפי שידוע לכם שלהשאר בפה אין יכולים לכן אחלה מהרבנים שליט"א אולי יש תקוה להשתדל שאכל להמציא רשיון מהממשלה ע"ד לבא לארצות הברית כי בזה מקיימים במלואה מצות והחזקת". על כך הוסיף הרב נחום ברוך וכתב:

בע"ה.

מרכז אגודת הרבנים בליטא מחלה את כבוד תורתם הרמה למלא את בקשת הגאב"ד דטוצין שלי"טא כי הוא רב גדול בתורה ויראה ובעל מדות תרומיות והרבה-הרבה סבל טרם בואו הנה בגוף ונפש באופן שאין לשער יסוריו וגם עתה טרם בא אל המנוחה ואל הנחלה ולכן אנו מבקשים את פני הדר תורתם להשתדל ולמלאות רצונו בכל האפשרות כראוי והגון לאדם גדול כזה ומקוים אנו שדברינו ימצאו הד בלבם ויתנו אזן קשבת לזה.

נחום ברוך גינצבורג ינובה

יושב -ראש אגודת הרבנים דליטא.

(אתר גנזים, מכירה פומבית 10, פריט 183)

---

הרב נחום ברוך גינצבורג [גינזבורג] הי"ד, נולד בעיירה הסמוכה לפוניבז' לאביו האופה ר' צמח דוד בשנת תרמ"ב והתייתם בילדותו. הוא היה הראשון והמיוחד בין תלמידי הרב נפתלי הרץ קרצ'מר השוחט, מחבר הספר "נועם המצות", המכונה "ר' הרצל קרצ'מר", אשר ייסד את הישיבה הראשונה בעיר פוניבז' לאחר שנפטר בנו יחידו בטרם היותו בר מצווה. הרב הרצל ורעייתו שרה לקחו תחת חסותם את הנער היתום נחומק'ה, ואימצו אותו כבן ממש. הרב הרצל הכיר בכישרונותיו המיוחדים של נחומק'ה, שכר עבורו "חברותא" הדריכם בסוגיות הגמרא ומפרשיה וחינך אותם לגדול בתורה וביראה. במשך הזמן רבו נוספו תלמידים נוספים בישיבה והמקום בבית המדרש היה צר מלהכיל אותם. בשל כך עברה הישיבה ל"גליק'ל קלויז", שהיה בית מדרש מרווח בבית שהקדישה מרת גלי'קל'ה. הרב הרצל היה מקדים לשוב מבית השחיטה ומלהיב את תלמידיו ללמוד בהתמדה ביום ובלילה. הוא העמיד מאות תלמידים ורבים מבני העיר והסביבה גדלו בה לתורה וליראת שמים, עד לפטירתו הפתאומית בגיל חמישים בשנת תרע"ג (1913). עוד בילדותו נתגלו בנחומק'ה כישרונות מיוחדים, שכל חריף וכוח זיכרון נפלא ויכולת שקידה והתמדה. מרוב התמדתו נאלצה אימו לנתקו אותו מספסל הלימודים כדי שיאכל.

בהיותו בחור היה נחום גינזבורג תלמידו של הרב שלמה עזרא, תלמיד חכם חריף ובקי שנמנה על הלומדים הקבועים בקלויז בכל שעות היממה. לאחר כמה שנים שלחו הרב הרצל לישיבתו של ה"סבא" מסלבודקה. לאחר מספר שנים של התמדה בלימוד חזר הרב נחום לעיר הולדתו פוניבז' והיה לתלמידו של רב העיר, הרב יצחק יעקב רבינוביץ, "ר' איצ'לה פוניבז'ר". חידושים רבים מאת ר' איצ'לה פוניבז'ר הובאו על ידי הרב נחום ברוך בספרו  "מקור ברוך", ובזה הונחלו לדורות הבאים, בעוד החידושים שר' איצ'לה כתב וערך בעצמו אבדו. בשנת תרס"ג (1903), בהיותו בן עשרים ואחת, התחתן הרב נחום ברוך עם בתו של הרב יהושע ליב שטיין, רבה של אופינה, שכבר נפטר לפני כן. הרב נחום ברוך הוסמך על ידי ר' איצ'לה פוניבז'ר ועל ידי הרב אליעזר גורדון, אב"ד ור"מ טלז. למרות גילו הצעיר, מונה הרב נחום ברוך, כממלא מקום חותנו ברבנות העיירה אופינה, וניהל ודן בעל ענייני הקהילה בנחת וביושר, מתוך בקיאות עצומה בכל חלקי התורה. במהלך שבע עשרה השנים בהם כיהן כרב באופינה, הצליח הרב ללמוד בהתמדה של שמונה עשרה שעות ביממה, לחדש חידושים בכל סוגיות הש"ס ולעמוד בקשר מכתבים עם גדולי דורו עמם נשא ונתן בהלכה. בהיות אופינא סמוכה לטאווריג, נהג לבקר אצל העילוי הידוע מטאווריג, הרב אברהם אהרן הכהן בורנשטין מחבר ספר "נר אהרן" ולפלפל אתו ארוכות.

הרב נחום ברוך כיהן בהמשך כרב העיירה וירזאן, כרבה של העיירה קיבארט השוכנת במחוז וילקובישק בסמוך לגבול בין ליטא וגרמניה, וכרבה של ינובה דליטא, הבנויה על גדות נהר ויליה במרחק של 30 ק"מ מהעיר קובנה. הרב נחום ברוך פיתח בינובה את כל מערכות חיי הקהילה ועמד בראש הישיבה לצעירים בעיר. בישיבה למדו כשבעים תלמידים, בארבעה שיעורים ובוגריה המשיכו ללמוד בישיבה הגדולה בסלבודקה.

הרב לא זכה להעמיד צאצאים, והיה כאב לבני קהילתו ולילדיהם, ובהם הנער יצחק קוליץ, שהיה לימים רבה של ירושלים.

הרב התפרסם באמצעות ספרו "מקור ברוך", שעשה רושם גדול בעולם הלומדים. הספר כולל שו"ת, חקירות, הערות, באורי סוגיות וביאורים להלכות חמורות במשנה תורה לרמב"ם בענייני קדשים וטהרות, ומתוך הספר נכרת בקיאותו הרבה של המחבר בש"ס בבלי וירושלמי, חריפותו וכוח ההסברה שלו. הרב נחום ברוך מסר את ספרו לדפוס בשנת תרע"ד, בטרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וסמוך לפרוץ המלחמה אבד כתב היד, השקעתו הכספית ירדה לטמיון והיה עליו לסדר את הספר מחדש. בשנת תרפ"ז (1927) שלח חלק אחד מספרו שוב לדפוס, אבל הוא לא היה מרוצה מבית הדפוס בשל השיבושים הרבים, ולכן עצר את ההדפסה והעביר בשנת תרפ"ח (1928) את הדפסת הספר לבית דפוס אחר בקיידאן. בשל מגבלות כספיות עצר את הדפסת ספרו ולא הספיק להוציא לאור את חידושי לסדרי קדשים וטהרות ועניינים רבים נוספים  .

בראש המהדורה השנייה של ספרו "מקור ברוך", מספר המחבר על ביקורו אצל הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, וסיפר לו הרב מאיר שמחה על שמחתו הגדולה בשל כך שזכה לחדש חידוש נפלא בהבנת הגמרא בחולין, וכשנרדם חלם שבפמליה של מעלה דנו בכך שאין בעולם מי שיכול לחדש לאמיתה של תורה, והרשב"א קם שם והעיד כי בעיר דווינסק ישנו רב היושב ולומד ומכוון לאמיתה של תורה. ואכן בספרו "אור שמח" (הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק ז, הלכה ג) מביא הרב מאיר שמחה את חידושו ואת גרסת הרשב"א ומוסיף "ושמחתי מאד שהנחני ה' בדרך אמת".

על אף שהיה עמוס בעבודת הרבנות בינובה, קבע הרב עתים לחיבור חידושי תורה והוציא לאור בפיוטרקוב בשנת תרצ"א (1931) את החלק השני של ספרו "מקור ברוך", הכולל הרבה עניינים וחידושים אשר המחבר דן עם גאוני דורו, ובהם הגאון הרב יצחק יעקב מפוניבז', הגאון הרב אברהם אהרן הכהן מטבריג, הגאון הרב שמואל אביגדור פיבלזון, הגאון הרב ליב רובין מוילקומיר, ועוד גאונים וגדולים. ספרו מהווה אחד מספרי העיון היסודיים בסדרי העיוני בסדר קדשים ומחברו הינו אחד מסוללי הדרך ללימוד הישיבתי בסדר קדשים בדורות האחרונים. היו לו כתבים רבים נוספים, כולל חיבור מסודר על מסכת נדה ושו"ת עם גאוני דורו, שלא הספיק להוציא לאור ואבדו בשואה.

הרב היה נשיא "אגודת הרבנים" בליטא, על אף שהיו רבנים ותיקים וזקנים ממנו, בשל למדנותו ובקיאותו העצומה לצד יכולתו להתמצא בעולם המעשה. בשנת תרצ"ו מונה הרב לאחד משני סגני יושב ראש הוועד הפועל של אגודת הרבנים בליטא. וכן היה חבר ועד החינוך, ועד הישיבות, הוועד להצלת השחיטה והוועד לבחינת שו"בים.

בשנת תרפ"ט (1929) השתתף הרב באספת הכנסייה הגדולה השנייה של אגודת ישראל בווינה, כנציג רבני ליטא. בשנת תרצ"ו (1936) נסע הרב לשוויץ והתרים נדיבים לתמיכה ב"מרכז יבנה", שניהל את תלמוד התורה בליטא. בשנת תרצ"ט (1939) חתם הרב עם רבנים נוספים על קול קורא לעזרה מטעם "ועד הישיבות התיכוניות והקטנות ע"י אגודת הרבנים בליטא". הרב נודע כדרשן נפלא ובשנת ת"ש הוא הוזמן לווילנה להספיד את הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי.  

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והגעת פליטים יהודים מפולין לליטא, כאשר מספר ישיבות גלו לווילנה והתפזרו בעיירות סמוכות, פעל הרב נחום ברוך רבות לסייע לבחורי הישיבות ולומדי התורה, והצליח להעביר לינובה את ישיבת קלצק הגולה בראשות הרב אהרן קוטלר, תוך שהוא דואג לצרכיהם הכלכליים על מנת שיוכלו לחדש את הלימוד בהתלהבות, בהתמדה וביגיעה. אחרי חג השבועות ת"ש ביטלו הסובייטים את עצמאותה של ליטא ושבו לכבוש אותה.

במהלך הקרבות בין הנאצים לסובייטים, הופגזה העיר ושמונים יהודים שהסתתרו במרתף ביתו של ליבר פרבר נספו. פניו של הרב נעשו חיוורות וכשנשאל "מה יהיה?", ענה "צריך בטחון בה'. יהודים! עלינו להיות חזקים", והתייפח בבכי.

ב-26.06.1941 כבשו הנאצים את ינובה, ומייד ציוו על כל היהודים להאסף בכיכר העיר. רדיפת היהודים נעשתה בשיתוף פעולה רצחני של הנאציים והליטאים הפשיסטים. אנשי המשטרה הליטאית פשטו על בתי היהודים והכו באכזריות כל מי שטרם נאסף בכיכר. היהודים אולצו לכרוע על הברכיים. במהלך סדיסטי הועמדו רב העיר והרב יהושע לוינסון, נכדו של ה"חפץ חיים", במרכז הכיכר ובידם דגל סובייטי אדום טבול בבנזין, כאשר מסביבם התייצבו ליטאים מצוידים במקלעים. המעמד צולם לצורכי תעמולה על מנת להציג את היהודים בינובה ובראשם הרבנים כמי שעומדים בתהלוכה בולשביקית. היהודים חששו שהרבנים יוצאו להורג וישרפו חיים, אך באותו רגע נורתה אש ממכונת ייריה ומתותחים ממצודה שמרחק מספר קילומטרים שהייתה עדיין בשליטה רוסית, וכולם התפזרו בבהלה. הליטאים בזזו את בתי היהודים ורצחו ביריות מספר יהודים. מי שנתפש בורח מהעיר הובל לאתרי הרצח ב"פורט התשיעי" של קובנה.

באמצע חודש תמוז תש"א (1941) נכלאו היהודים והם נדרשו לשלם כופר נפש בזהב ותכשיטים בסכום אדם של 150 אלף רובל. משלא הצליחו היהודים לגייס סכום זה נלקח הרב כ"בן ערובה". הוא הוכה באכזריות ומרטו לו את שערות הזקן. אחר כך הובל הרב לגטו קובנה בליווי משמר ליטאי פשיסטי, והיהודים בגטו קובנה נדרשו לסלק את יתרת דמי הכופר.

בתחילת חודש אב תש"א (1941) נלקחו הגברים היהודים שנותרו בינובה לחורשה סמוכה ונורו לתוך בורות ותעלות. לפני הרצחם אולצו הנרצחים לכתוב לבני משפחותיהם שישלחו עבורם כסף ובגדים ל"מחנה העבודה" בחורשת גריאלקה. לאחר כמה ימים נלקחו גם הנשים והילדים לחורשה ונרצחו בירי בבורות. האחרונים שנרצחו היו הרב נחום ברוך, הרוקח קגן ונתן נטע ולצקובסקי, שנרצחו ביום ח' באב תש"א. לאחר שחרור ליטא נחשף אחד הרוצחים וגילה את מקום קבורתו של רב העיר. לימים הוצבה מצבת זיכרון באתר קבר האחים בינובה המציינת כי "במקום זה השמידו הנאצים ושותפיהם המקומיים בשנת 1941, 2100 יהודים, ילדים, נשים וגברים". הי"ד.

בספר הזכרון ליהודי ינובה כתב אחד מבני העיירה על הרב העיר:

"ליבי מתפלץ בבכי על רב עיירתי, ינובה. הרב הסתפק בפת קיבר, לא ידע קנאה, הכיר רק אלוקיו, וכרועה השגיח על צאן מרעיתו. בעודני ילד, זכורני דמעותיו בדרשו לקהל, לעוררם לתפילה, לטיהור וזיכוך הנשמה, להכינם לקבלת פני השכינה וגאולה שלימה. ערפו ממש את ראשו, מוות אכזרי, מידי מרצח, גוי של עיירת מולדתי".

תלמיד הייתי בישיבה הגדולה וולוז'ין משנת תרמ"ו עד לסגירתה, אך מקום מגורי הורי היה ביער פרילוקי, שבין העיירות נובורהודוק והורודישץ'. בשכנותנו גר אז הרב ר' שמואל מאיר הורביץ, אדם גדול בתורה ומוסמך להוראה, שהיה מפורסם בסביבה כחכם ובקיא בהוויות העולם. בכל פעם כששבתי מוולוז'ין לביתי לימי החגים ונזדמנתי עם הרב שמואל מאיר, היה מספר לי נפלאות על בן גיסו שלמה'לה אשר גר ב"חצר" הסמוכה לעיירה מייצ'ט ושלמד אז בתלמוד תורה דסלונים.

כשעורר את התעניינותי בסיפוריו על כישרונותיו הגדולים והנשגבים של בן גיסו, ביקשתיו כי יביאהו אלי למען אוכל להכירו. הוא מילא את בקשתי והביא אותו אלי בחג הסוכות בשנת תר"ן להתארח בביתי.

כשהביאו אלי, ראיתי לפני ילד כבן שתיים עשרה, צנום, חלש וביישן. אך מעיניו השחורות נשקפו חכמה ובינה עמוקה – כלל לא לפי שנותיו. כאשר החילותי לבחון אותו בגמרא ראיתי כי ידיעותיו מעטות הן, אך כאשר ששאלתיו בסברה נשתוממתי מעמקותו וחריפותו הנפלאה, ועוד יותר בהשכילו לבטא סברה עמוקה במלים אחדות. ואז ראיתי כי לא הוגד לי אף החצי מגדלותו של הילד המצויין הזה, שלא הייתה דוגמתו גם בין העילויים המצוינים שבין בני הישיבה הגדולים ממנו בשנים.

מצאתי לחובה לפני להביאו לחסות תחת כנפי הנשר הגדול רבן של כל בני הגולה מרן ר' חיים סולובייצ'יק זצ"ל, אשר אור תורתו זרח אז בישיבת וולוז'ין.

בידעי חיבתו היתרה של האדמו"ר לבעלי כישרונות מצוינים והחיבה שירחש לכישרון גאוני זה, הודעתי על החלטתי לאביו של שלמה'לה, שהיה אדם כשר וירא שמיים ובשמחה הסכים להביאו לוולויז'ין. בהיות הימים ימי גשם ורפש ארכה הנסיעה בעגלה שלושה ימים, עד כי הבאתי את הפעוט לוולוז'ין כל עוד נפשו בו. כשירדתי מהעגלה נכנסתי אל הגאון ר' חיים לבשר לו כי הבאתי ילד בעל כישרונות נפלאים. הגאון שאלני במה כוחו יפה ומסרתי לו את אשר שאלתיו ואת אשר השיב לי.

הגאון בקשני להביאו לפניו מיד ואף כי היה הילד מדוכא מעמל הדרך השכיל להשיב לר' חיים על שאלותיו העמוקות בסברה, עד כי התרגש הגאון וקרא בפה מלא: "הנה לפני עילוי שאין כדוגמתו!".

הישיבה נעשתה כמרקחה בהיוודע לה אודות הילד הנפלא, כי לא נמצא עד אז גם בישיבת וולוז'ין הגדולה עילוי מצוין כזה. הוא היה מפורסם בישיבה בשם "ההורודישצ'י הקטן".

דרך לימדנו היתה לשבת ולהביט בגמרא וקולו לא נשמע.

הגאון ר' חיים ציווה עליו כי ילמד בכל יום עשרה דפים גמרא, ופקד עלי ועל הגאון הנודע ר' יצחק צוקרמן שליט"א, שהיה מפורסם אז בישיבה בשם ר' יצחק ליבידובר, לבחון אותו בערב את אשר למד ביום. ובכל ליל שבת קודש היה הגאון ר' חיים בכבודו ובעצמו בוחן אותו כחמש שעות רצופות מכל אשר למד במשך השבוע. כמובן שאל אותו שאלות עמוקות כדרכו של הגאון, ותשובותיו של ההורודישצ"י הקטן היו מפליאות בכל פעם, וכך התעניין בו מאוד, עד שלא עבר אפילו יום אחד שלא דרש על לימודו וחידושיו.

לאחר שלמד שנה בישיבה, כבר היה בקיא בשלוש ה"בבות" והתוספות. ביום הבר מצווה שלו אמר בפני הנצי"ב, הגר"ח ויתר גדולי התורה שהיו באותו מעמד בבית הנצי"ב – דברי חידוש עד כי הגאון ר' חיים קבע כי ראוי הוא חידוש זה להידרש כשיעור בפני בני הישיבה.

הגאון ר' שלמה למד בישיבה עד לסגירתה, ואחרי זה כאשר נתקבל אדמו"ר הגאון ר' חיים זצ"ל לרב בבריסק דליטא אחרי מות אביו הגאון האדיר ר' יוסף דובר זצוק"ל, והגיד שמה שיעור לפני בחורים מצוינים, נסע גם הגאון ר' שלמה לבריסק להקשיב לקח מפי הגר"ח רבו המובהק. מני אז לא ראיתיו עד אשר נשתדך עם בת גביר אחד מאיווניץ, ועל פי הזמנתו נסעתי לחתונתו.

כאשר נוסדה הישיבה הגדולה בלידא בשנת תרס"ו ע"י חותני הגאון המופלא י. צ. ריינס ז"ל אב"ד בלידא, וחותני הגאון ביקש אז אדם גדול בתורה, שיהיה מוכשר לשמש כר"מ ראשי בישיבה, נתמנה אז על פי הצעתי הגאון ר' שלמה למשרה זו, והיה לר"מ בישיבה, עד שנת תרע"ה, שאז גלתה הישיבה לעיר יליסאבטגראד בעקב המלחמה, ואתה גלה גם הגאון ר' שלמה. עליו נוכל להמליץ מאמר חכמינו זלל בספרא פרשת צו על הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", תנא ר' יהודא אמר אף במסעות כן, כי גם בנסעו ובהיותו בגולה הייתה אשו הגדולה מאירה על מזבח התורה. בשיעוריו העמוקים, הנובעים משכלו החזק והגאוני הפיץ אור נגה על הסוגיות החמורות בש"ס ובדברי רבותינו הראשונים נשמתם עדן, עד כי רבים רבים מגדולי התורה מישיבות שונות היו באים מרחוק לשמוע את חידושיו ולהתבונן בדרכו בלימוד התורה.

כאשר שב מגלותו לפולין היה מדוכא מאוד לאחר ששתה מכוס התרעלה בהיותו ברוסיה, וביחוד כשנחרבה הישיבה יחד עם שאר מוסדות התורה ונוסף לכך נגנבו כתבי היד שהכילו את חידושיו הנפלאים בתורה אשר עמל בהם כל ימי חייו. כל אלה דיכאו את רוחו עד מאוד וממש קשה היה להכירו, אבל שלם היה בנפשו ובתורתו.

וולוז'ין הייתה ערש ילדותו וישיבת לידא מקום גדולתו.

(ספר לידא, תל-אביב, תש"ל, עמ' 116).

---

הרב אהרן ב"ר אלימלך רבינוביץ, נולד בהורודישץ שבליטא בשנת תר"ל (1870). למד מרבי חיים סולובייצ'יק בישיבת וולאז'ין משנת תרמ"ו (1886), והיה ידידו של העילוי ממייצ'ט, "ההורדישצ'י הקטן", הרב שלמה פוליצ'יק. בשנת תר"נ (1890) היה הרב אהרן רב במייצ'ט. הוא נודע כרב גאון מפורסם, רב פעלים. נשא לאשה את מרת געלע בת הרב יצחק יעקב ריינס, ונולדו להם שני בנים וחמש בנות. הרב אהרן שימש בחיי חותנו דיין בלידא ומנהל רוחני של הקיבוץ הכיתה הגבוהה של הישיבה שם. אחרי פטירת חותנו מילא את מקומו בשנת תרע"ה (1915) כרבה של לידא וכמנהל הישיבה לצעירים, הוא תמך במזרחי וחתם על הקרנות הציוניות. הוא פעל לחיזוק שמירת השבת בעירו ונאבק בגביר שהגיע למקום וייסד בו בית חרושת שהעסיק פועלים יהודים בשבת. החפץ חיים העיד באסיפת רבנים ואדמו"רים בוורשה שהרב אהרן, רבה של לידא, הינו "איש האמת", ועודד אותו להמשיך בתפקידו על אף הקשיים מצד מחללי השבת שלא נענו לקריאותיו לשמור שבת.

בנו, יוסף, ובתו, שרה, נפטרו ביליסאבטגראד בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בנו, ר' אלימלך רבינוביץ הי"ד נהרג בשואה בוורשה, כן נספו אשתו רחל, בנם יוסף וביתם בתיה. הרב אהרן ניספה בשואה עם רעייתו ובנותיהן נחמה ופרדל בכ"א אייר תש"ב (1942) ביער בארובקה. על פי עדות, כשנלקח להריגה הלך בראש, כשהוא קורא פרקי תהלים וזועק 'שמע ישראל – יהודים נהרגים על קידוש השם". בתו, רחל הי"ד, אשת הרב צבי טומקביץ, נספתה בלידא, עם בנה יצחק יעקב. הי"ד.

חתנו, הרב אביגדור ציפרשטיין, היה תלמיד ישיבות סלבודקה חברון ומיר, הצליח להמלט לשנחאי עם ישיבת מיר ומשם היגר לארה"ב וכיהן כר"מ בישיבת "רבי יצחק אלחנן" וסגן הנשיא של המזרחי בארה"ב. שנתיים כיהן כרב ראשי בארגנטינה. עלה לארץ ישראל בשנת תשל"ג, כיהן כחבר המרכז העולמי של המזרחי, כר"מ בישיבת "נצח ישראל" וכיושב ראש האנציקלופדיה התלמודית. מחבר הספרים "אמרי אביגדור" על מסכת גיטין (ניו יורק, תשל"ז) וספר "אמרי אביגדור" (ניו יורק, תשמ"א) הכולל חידושים ובאורים בסוגיות בש"ס ובראשונים, בסוף ספר זה נוסף "קונטרס שפתי אהרן" (ניו יורק, תשמ"א) מאת חותנו הרב אהרן רבינוביץ הי"ד.

בכל ליקוי גופני אף הקל נבחין כי הגוף חסר משלמותו ואם ניתן לרפאותו אף בדרך רחוקה לא יתן האדם מנוח וישתדל הרבה ברופאים ורפואות כידוע.

גם בנפש יתכנו בו ליקויים, דרושה עירנות לראותם ועלינו למצוא את דרך רפואתם. יש ליקוי נפשי המתבטא בחוסר און וכוח לעליה. דהיינו אדם למד התבונן וזכה להבין דבר על בוריו, השיג השגות המתאימות לו במדרגתו, והנה הוא רואה את עצמו רפה וחסר כה והאמיצות להפוך את הידיעה ל'למעשה' – למציאות ממשית, מהכח אל הפועל.

אין רפיון זה סעיף ממידת 'העצלות' ואף לא תכונה רפיונית נפשית, כי אם 'ליקוי', כי תכונות הנפש האמיתיות שבאדם כל מהותם – עבודתם ופעולתם רק להיטיב ולהועיל, ומצב הרפיון הנ"ל גורם לאדם אי מנוחה וייסורי נפש, ולכן לא ניתן לכנותו בשם 'תכונה' כי אם 'ליקוי'.

בהסתכלות בפנימיותם של דברים ובהתבוננות נכונה, ישיג ויראה האדם כי אין מעשיו ותעלוליו, מעשים זמנים ורגעיים, כי אם כל מעשה ומעשה נצחי הוא – ממש לנצח נצחים, ולכן אי אפשר להיעשות בלי הרצינות הנצרכת ובלי להתאים המעשים בכיוון זה. דהנה הליקוי הנ"ל – הרפיון בלהוציא ולהשתמש בכוחותיו מה טיבו? מה מקור צמיחתו? בהכרח מפני שמסתכל על עצמו, על חייו ופעולותיו מתוך שפלות, כדבר המוגבל ומצומצם רק למשך שנות היותו עלי תבל בגופו הדל והמזערי, ולכן אף אם יתפתח אצלו צימאון להבין דברים שכליים, ויותר, אף אם ישים כל מאודו לדברים רוחניים באם יישאר בהשקפתו על חייו כדבר חולף וקצוב אז כל השתדלויותיו והתאמצותו לעליה אין להם ערך כלל, כי שאיפותיו וצימאונו נובעים רק משאיפה גשמית גסה וחומרית, כשאיפה לדבר מתוק, ולכן בוודאי התוצאה ליקוי ורפיון.

זאת ועוד, פעמים מצוי שבהכרה מודע האדם ושלם בעצם מהותו בחובתו ודרכי פעולותיו, מכל מקום מחוסר הבנה וראיה מוחשית איך כל תנועה כן קטנה הן גדולה מהוה סיבה ומסובבת לתוצאות נצחיות – ואיננה רק הפעולה כשלעצמה – מוגבלת ומצומצמת כמות שהיא, לכך אין בו הכח למעשה להגשימו כהכרתו.

מעצמינו מוכיח, האם הכרתנו ושאיפתנו לגדול, לגדלות, מכח מה הם נעזרים?האם אינם נובעים רק כדי להקרא 'שר התורה'?! ואם כן פשיטא דכל אותם חלקים (ממעשנו) שאין בהם הדחף מהסוג הנ"ל ימצא וישלוט בו הרפיון.

מסופר, כי בעת שהלך הגאון מוילנא 'לגלות' קפץ עליו רוגזו של אחד וחשד בו כי גנב לו את כספו, כשנודע לו שהנחשד הוא 'הגאון' לא מצא לעצמו מקום והושחמו פניו בבקשת מחילה. הרי לנו עד כמה חוסר ידיעה אחת או ידיעה קטנה מוטעית, בכוחה להוביל את האדם להיפך ממטרותיו, אל נא נטעה את עצמנו, נתבונן בעצמותנו הנפשית, ממה נובע מצבנו בשמירת תורה ומצוות האם נקיים אנו מבקשת כבוד המדומה ותועלת חומרית, בכל מעשה ממעשנו? האם אף בבקשת מחילה מזולתנו אין בה פעמים מהזיה ודמיון אודות הכבוד של הכנעה וכדומה – ואם כן הרי מצב חיינו ההפך מהראוי להיות באמת. ומה הפלא לרפיון, מנין ניקח הגבורה של "ונחה עליו רוח ה'"? וגם כשזה גופא כואב לנו, יועיל הכאב להגדיל השבר ולא להירפא.

ועדיין יש בזה פעמים עמוקים יותר, האחד, בטבע פוחד האדם ויעבור בו רתת מלהחליט דבר בבירור – "שכן הוא האמת, כן הוא הישרות והצדק" יען שמחויב אם כן לשנות המקובלות, לתקן המעשים. והאדם הלא מקושר בעבותות עבות להרגל וקשה לו להיפרד ממנו, יודע הוא כי החלפה אמתית מחייבת לאזור גבורה ולאמור "עד מתי? מדוע תיתן בך דופי? עד מתי תטפול השקר באמתלאות מגוחכות שהן עצמן שקר?" – ובאם אין תשובה ברורה ומוחלטת ממילא בא הרפיון.

בני עליה יבינו עוד, כל תפיסתנו והכרתנו מתחילות מהבריאה, כמו שאמרו "מתוך מעשיו הכרנוהו". היצירה כולה בכללה ובשלמותה, וכל הנהגת הצדק והמשפט עדים ממש הם על "פועל אמת שפעולתו אמת" אם כי ברור כי עדיין אין זה ההכרה העליונה האמתית כי הלא היא באה רק מתוך ההסתכלות בנברא (והלוואי ונזכה להבין ולהכיר דרכה, עד כמה שניתן כראוי). וההכרה העליונה האמתית היא להתבונן ולחשוב ולצייר לעולה מזה, כולה מופשט בלי בריאה ויצירה, מופשט למעל ההתקשרות בהתחלת היצירה, ברם השגתנו בנויה ומחויבת להבנות בבחינת "מתוך מעשיו הכרנוהו".

בגדר אסמכתא אפשר לבאר זה בפסוק (ישעיה ו,ג) בתחילה אמר הנביא: "קדוש וגו' מלא כל הארץ כבודו". "הארץ", היינו הבריאה, מראה ומספרת כבוד הבורא בגדר "מתוך מעשיו הכרנוהו". ואחרי זה אמרינן "ותשאני רוח" (יחזקאל ג,יב). הלשון "רוח", כפי המבואר בספרים, היא מדרגה יותר עליונה – מופשט בלתי החומר הגשמי העב. "ואשמע אחרי קול רעש גדול", "קול" היינו קול חיות הקודש, "רעש גדול" על קוצר השגת הנביא, דהשגתנו היא "מלא כל הארץ כבודו" והקול הוא "ברוך ה' ממקומו", אחדותו ממקומו בלי בריאה ויצירה כלל. גם בזה צריכים לפעמים להתבונן.

היוצא מכלל הדברים, "סוף דבר הכל נשמע" – כל מעשה ומעשה, כל פעולה ופעולה, הכל הוא נצחי ולא נאבד – "הכל נשמע". "וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוותא לזה" כן הוא האמת אם רק נביט בעין פקוחה, ובל נשלה את עצמנו בחקירות, אלא עלינו לחיות כך למעשה, וזה מהדברים הצריכים חיזוק, ולכן צריך כל יחיד לקבוע עת לחיזוק ולהתבונן באם מעשיו הם בהתאם לחיים האמתיים והנצחיים, ולכוון פעליו, ולכל הפחות הנעשים בעת החיזוק בכיוון זה, וממילא יועיל לו גם להבא.

(כתבי הסבא מקלם, דברי חכמה ומוסר, ב, עמ' תרע"ט, קטע משיחה שנרשמה ע"י הרב זיסל לוין הי"ד)

---

הרב זיסל לוין, נולד בשקודוויל בשנת תרס"ו (1906), חתן הרב חיים גדליה דסלר, למד שנים רבות בישיבת "תלמוד תורה" בקלם שבליטא. הרב נספה בתמוז תש"א (1941) בהיותו בן 35.