הטרגדיה שלנו / לזכרו של ר' מאיר שפירא זצ"ל, מאת הרב שלמה שיקלר הי"ד
המאמר הבא מובא כאן לרגל ז' בחשוון, יום פטירת הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל
"ראיתי בני עליה והמה מועטים"!
הוי! מה מועטים! נער יכתבם. פנסי אור בודדים בערפלי חיינו. וזהו הטרגדיא שלנו, תוצאת מצבינו הפרוע הבלתי נורמלי.
אצלם; עורק החיים הולם כשורה, כל מקצועות היצירה מסודרים, סדר להם ומשטר למו, איש על מעמדו ואיש על משאו. "יש סדר באדום תאמין".
וזאת תורת הגאון שבהם התרכזות, בל תתפצל ותתגזר, ופתקא מוצמדת על כנפיו; גאון המחשבה, אביר המוזיקא, ענק התכונה, וכו' וכו'.
אצלנו; חיי הרוח שלנו; ערבוב גבולים וטשטוש תחומים. קול ענות חלושה, בכל עבר ופנה שאיה ושממה.
והנה בתוך עמק הבכא הלז נולד הוא בעיר שאץ להרה"ג ר׳ יעקב שמשון שליט"א ולזוגתו הרבנית מרגלא זכרונה לברכה, ובתנופת כנפים אחת עבר בשאון את כל אותו הדרך המלא חתחתים ומעקשים: ילד פלא – עילוי – תלמיד חכם – למדן – גדול – גאון.
הוי! מה מאושרים היו עבורו הימים האלה: ספוגים הוד עילאה ואצילות אין סוף! את החיים לא ידע ולנפתולי העולם התייחס בבת צחוק של ביטול: וכי מה לו ולהם?
בית מדרשו – עולמו, ספריו – אויר נשמתו.
"וראיתי את רבי מאיר יושב בבית מדרשו עוקר הרי הרים וטוחנם זו בזו בסברא, וברכתי עליו: ברוך יוצר המאורות" (ממכתבו של הגאון רבשכבה"ג מהרש"ם זצ"ל מבערזאן על רבינו בילדותו).
כן מאושרים היו הימים הללו, אמנם לא ארכו ימי שלוותו. בבוקר בהיר אחד בין חידוש לחידוש – והנה הוא ניצב פנים בפנים מול החיים – חיינו.
השקיף – ותסלד נפשו. חורבן שכזה, עזובה שכזו, והוא מחריש?! הוא מתעדן ומתפנק בהיכלי הוד התורה הקדושה, מתרווה ומתבשם על שדמותיה ועל פרחיה – ושם רחוב העברים פרוע לשמצה, נתון למרמס הגסות והבערות הוא מטפס ועולה, והם יורדים ושוקעים, יהירות, בורות ומינות!
והנה קול הוא שומע בלבבו; אל תאמר נער אנכי… לך רד כי שחת עמך! "וירד משה מן ההר אל העם"!
וכאן התחילה הטרגדיה, התחילה התחרות נפלאה במינה, התחרות ניגונים להתפרט בלי הרף על מיתרי נשמתו, התחרות נפשות שימצא לכל אחת תיקונה… כל מקצוע ומקצוע חרב ושמם. כל פנה ופנה עזובה ונטושה, הרגישו פתאום חום יקוד נשמה גאונית ומרגשת; וידעו כי גואל למו. ותפשטנה את כפיהן למולו: הושיעה, הגאון!
ראשית דברה הלמדנות: "הנה דרכי הסלולה לפניך דרך שהלכו בה קדמונינו ז"ל, מלאה היא קוצים ופרחים, פרחים וקוצים, הלך בה, כלך אצל נגעים ואהלות והרעשת עולם בנפלאותיך… דורות רבים יקלעו לך זר הגאונות זר הפרחים והקוצים"…
וצנוע השמיע אז קולו החינוך: "הביטה וראה בשפלותי. הנה אנכי שכול ועזוב, חרולים כסו פני, קמשונים עלו בי, באו בי פריצים ויחללוני. אפס מחנך ובלה מתחנך. אין בנים ואין בנות, אין חדרים ואין ישיבות, אין גדיים ואין תיישים; אנא יכמרו רחמיו עליהם וחושה לעזרתי בעוד מועד"…
והוא הקשיב וישמע – ויגאל. הלא הוא כתוב על ספר דברי ימי החינוך החרדי בטורי זהב בקרני הוד.
ואחריו התיפחה ההסתדרות לאמור: לנו הגאון, שלי קודם. אם אין אחדות אין כלום: בית ואחר כך כלים. חומר ואחר כך בנין. מבלי התאחדות איתנה – כל פעולה תתמוטט. ובכן: לנו הגאון!
ורבינו נענה גם לה בתנופת כנפים גאונית אחת – והריהו כבר, המטיף הנלהב, נושא הבשורה של תחיית האורתודוקסיה, בונה בית "אגודת ישראל", ממסד ועד הטפחות, ונושא דגלה ברמים, לא הוא בתוכה אלא היא בתוכו..
ותבוא ההנהגה הציבורית: עשה נא הגאון, אזנך כאפרכסת והקשיבה אל הסביבה שלנו. לא הרי במת החיים השוטפים, כהרי עולמך הרוחני ששכנת בו עד עתה, שם; מאור פנימי, ערך עצמי, זיו תוכי, אטי, חשאי, וצנוע וכאן מושלת בכיפה הריקלאמה הרעשנית הסואנת שברורי ה"אפקט". לפיכך, כל כמה שרסן ההנהגה הפוליטית תהיה בידיהם הם – אליכם יתייחסו בשאט נפש כאל "בטלנים" שנתיבות החיים מהם והלאה. ולכן הדרך אל משכיות לבבם של המוני אחיכם הולך בעד מסדרוני־בית־המחוקקים, הבמות הפומביות ועמודי העיתונות.
והוא הסכית גם הפעם ויט שכמו לסבול. וכן הלאה: חיזוק הדת, אגודת הרבנים, דף יומי, ישיבת לובלין, עקד עולמי וכו׳ וכו׳. וכולן כפיהן פרושות: לנו הגאון! לנו! לנו!
והוא עומד ומחלק מלא חפניו מרסיסי נשמתו, גזרי רוחו, נתחי לבבו; לך… לך ולך… לך אף לך.
ובכל מדרך כף רגלו ל של תחיה. הפראה, התנערות, הפרחה.
ואם לחשך אדם לאמור: לכל תכלה ראיתי קץ, גבול ותהום יש לכישרון הקורא; די! אף אתה ענה לו: אין זה גאון הכישרונות בלבד, כי אם – ובעיקר – גאון ההרגשה, גאון הרחמים ההומים בקרבו. וכאן הנקודה הנפלאה; גבול יש לכשרון אבל אין גבול לרחשי נשמה; "לית תחומין לרעווא". הרחמים מרובים, ולבו רחב כפתחו של אולם, אוניברסליות, אין סופיות, מרחבים חובק זרועות עולם".
ורבי מאיר אומר: "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שהעולם כולו"… גאון תלמודי, משיב לשואליו ומחבר, אבי החינוך, ראש המדברים, נשיא הסתדרות עולמית, אדריכל ובנאי, אב הדואג על בניו, עד הגיעו גם למדרגת – "מלך הקבצנים"…
ויהי למס עובד כליל על כמה וכמה מזבחות הוא ולא אחר.
"והמה מועטים". הטרגדיא שלנו.
(רבי מאיר שפירא: במשנה, באומר ובמעש, ב, עמו' 274-276)
הרב שלמה שיקלר הי"ד, אב"ד ורבה האחרון של קאלוש, אחד ממצוייני תלמידי הגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל, נולד בשנת תרס"א (1901) בוויז'ניץ, בוקובינה, להוריו ר' הרש וריסיה לבית זינגר. אביו היה חנווני עני אך יודע תורה, מחסידי הרבי מצ'ורטקוב.
מילדותו גילה הבן שלמה תפיסה מהירה, חריפות, זיכרון נפלא ורצון עז ללמוד. כשגדל התקבל לחוג תלמידי הרב מאיר שפירא, שהיה אז רב בגליניאני. שלמה התחבב מאוד על רבו וכשעבר הרב בימי מלחמת העולם הראשונה לטארנופול גם תלמידו עבר אתו. כשנתייתם שלמה מאביו, הכניסו הרב שפירא לביתו ודאג לכל צרכיו, החומריים והרוחניים.
כשהגיע הנער שלמה לפרקו נשא לאשה, על פי עצת רבו, את מרת טויבה לאה לבית ליפמן. חותנו, שהיה סוחר עשיר מפוצוז'אני, התחייב לדאוג לפרנסתו על מנת שיוכל להמשיך ולעסוק בתורה. ברבות הימים דרש הסוחר מר' שלמה שיכנס למסחר, אך ר' שלמה וויתר על שולחנו של החותן והיה לרבה של קהילת גולוגורי שבפלך טארנופול. אף שהיה עדיין אברך צעיר, הצליח הרב שלמה להנהיג את קהילתו ולהעלות את קרנה של תורה. בשנת 1933, בהיותו בן 32, נבחר לרבה של קאלוש, והרב מאיר שפירא זצ"ל הגיע לעיר לברכו. ביקור זה השאיר רושם על על כל האוכלוסייה בעיר. הרב שלמה היה מורה הוראה ודאג לצרכי כלל העיר. זמן קצר אחר שנבחר נשא דרשה באסיפת עם בבית הכנסת הגדול בה מחה נגד המדיניות האנטישמית של גרמניה והוחלט להצטרף לחרם על ייבוא סחורות ממנה. הרב היה פעיל ב"אגודת ישראל", ופרסם מאמרים בעיתוניה. הוא היה מקובל על כל שכבות הצבור. הרב רכש גם השכלה כללית רחבה ושלט בשפה הפולנית. ב1936 השתתף בכינוס הרבנים המחוזי שהתקיים בסאניסלבוב, היה מראשי המדברים ונבחר לוועד המחוזי של אגודת הרבנים. גם לאחר כניסת הסובייטים לקאלוש בשנת 1939, עשה הרב כמיטב יכולתו לשמור על גחלת היהדות של קהילתו.
עם כניסת הגרמנים, הצליחו הרב והרבנית לברוח לסטאניסלסבוב. אך בראש השנה תש"ג (1942) הטילו המרצחים עונש קיבוצי על היהודים והוציאו את הרב להורג בתליה. גם הרבנית נספתה בסטאניסלבוב. הי"ד.
ראה מאמריו: בחזון הדורות – יבנה תר"צ, על אפר פרה ועפר סוטה – ספר היובל למהר"ם שפירא – דף קעו,
וראה: אלה אזכרה ב עמ' 246, ספר יזכור לקהילת קאלוש (תש"מ), קהילת קאלוש – באתר מרכז מורשת יהדות פולין.