על חשיבותה וגדלותה של מדת היופי / הרב מאיר זאב ניסטמפובר הי"ד

בקבענו מידת היופי ונושא דברנו עיקר בינתנו ליופי של מעלה, לזה אשר נעשה ונולד מתוך דעת קדושה לזוהר הנאצל מחיים שיש בהם תורה ויראת שמים, ולא חלילה חל הגיהוץ הנכרי והזר אשר בכל ועוד נתקלים בו רבים מבנים עמנו.

אין בדעתנו להרבות דברים פה על היופי של פלסטיקה המרהיב את העין ועל התפתחות הרגש האסתטי. בדבר זה הלוא מטפלים הנכרים והללו אשר נתנכרו מעשיהם לאביהם שבשמים ואין לנו דין ודברים עם היופי הזה.

גם אין בדעתנו להעמיק חקר בדעתם המוטעת והבדויה של הנכרים אשר גזלה מאתנו עדינו נפשנו ומלאה רוחנו בטענתה כי אין אנחנו נותנים לחדור לתוכנו ציורי היופי והנשגב.

אנו עם התורה האלקית יודעים ורואים בכל עת ובכל שעה על פי הרוב שהללו המחזיקים את היופי ותענוגיו לתכלית כל השלמות אינם חשים שום תענוד במעשה הטוב והצדק אשר הוא הוא באמת תכלית כל השלמות, ודווקא אלו אשר לבם ער לנוי בועטים במעשים טובים ועוברים בשאט נפש על כללי המוסר לכל העולם כולו.

ואם הואלנו לדבר על מדת היופי, הרי זאת רק מדין הנהגה למעשה.

כמה יש בה במדה זו משום הדרכה של נוי תורני ביחוד לאלה המקדשים והמזמינים את עצמם לעלות ארצה ישראל, ארץ של פאר עילאי המכוונת כנגד ארץ ישראל של מעלה.

ומפני שרצוננו בעקר להטיף לקח על נוי למעשה ולא לשם תיאוריא והלכה לבד עלינו טרם כל לדעת ולהבין שהוא תלוי ועומד בשלשה דברים, באדם, ובמעדה ובעת עשיתה. באדם: בזמן שהוא שלם בגופו בנשמתו בשעה ששניהם בריאים חזקים ומפותחים במדה נכונה ועובדים ביחד.

שלמות הנשמה, הלא כולנו יודעים מה טיבה של שלמות זו, תורה ודעת של יראת השם וגם קביעות בנפש ואיתניות ברוח מושגה הנכון של אמונה, כמו שכתוב בספר החינוך בפרשת יתרו.

ושלמות הגוף גם היא דבר חשוב מאוד, אומנם כי תורת "שרירים אמיצים" אסורה ומנקרת היא לנו, אבל השרירים כשהם לעצמם כשרים ואולי גם נחוצים מפגי שגם בהם יכולים לעבוד את עבודתנו יתברך שמו באופן שיופי היא הרמוניה נאה ואידאלית בין הגוף והנשמה במידה קצובה שקולה.

במעשה; לעשות הכלב מדה הראויה והדרושה בתנאים ההגונים והמתאימים ובעת המכוונת לאותה פעולה.

אולם, גם בדבור וגם בהלבשה יש נוי. בדבור, לא להרים את הקול בשעה שצריכים לדבר בנחת, כגון במסיבת רעים וכדומה, ולא לדבר בחשאי בשעה שמחויבים לדבר בקול רם, עובר לפני התיבה בהרצאת שיעור שלא להגזים ושלא להפחית, וכדומה בהלבשה, להיות לבוש נקי ובטעם הכשרים.

ואף בברכת איש לאחיו יש פאר, לקדם את פני רעהו בברכה משלום בטעם ובמדה כראוי וכהגון לאיש אשר לו מדת היופי המעשי.

בקצור לעשות הכל כאשר לכל במשקל של תורה והלכות דרך ארץ הריהו יפה בפנימיותו וחיצוניותו לול נאה להתעטר בשם איש היופי. וכן שנו חכמים באבות, ורבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות פ"ב), הוי אומר שיופי שלנו הוא שפיר המעשה והדרכה בחיים והוא זה אשר לכל העולם כלו פאר נס ונוי מכוער ואף לא יופי – עינוי, מדעי, בצורה של אליטוניות מופשטת.

גם כוונה טובה ונכונה בעשיית מצוה והשמחה בשעת קיומה, הזהירות המרבה במצוות שבין אדם לחברו, ההליכה ב"שביל הזהב", זאת אומרת, התנהגות האדם בכל הדברים בדרך האמצעית, מבלי נטות לקיצוניות ימין ושמאל, כל אלה בשם "תפארת" נקראים, כדברי רבי שמואל די איזידא בספרו מדרש שמואל בשם רבותיו הקדמונים ז"ל, כי לא לתפארת של נוי בעלמא מטיפה תורת היהדות, אלא לתפארת של טוב להדר המועיל ולא להדר הערב הנכרי והטמא.

אמרנו למעלה שגם בהלבשה ובדברים חיצונים עלינו להנהיג מדת היופי. הריני רואה חוב לעצמי להרחיב מעט את הדבור בכיוון זה.

אמת ונכון הדבר שלפני איזו עשרות שנים לא נתנו את עיוננו כלל בדבר זה. לא חלילה מפני שנהגנו קלות במידה זו,  אלא מפני שהשקענו את כל דעתנו ליפות את גינתנו הרוחנית. נעצנו את מבטנו ביופי של מעלה ובנשגב פנימי. הקפדנו אז רק על האדם שבקרבנ ולא על הבר נש אשר סביבותנו. הדורות שלפנינו פארו וקשטו אך ורק בת בתי גוואי… ולא בתי בראי… אמנם אכן, פאר עילאיוזוהר דלעילא נוי מסתתר מנועם עליון היו האספקלריא המאירה של חיינו אזי.

אבל היום בזמן הזה אשר העולם רק לברק חיצוני מבטו, כורע ברך לפני יופי של גיהוץ קל ושטחי, בשעה שהאליל היווני פגר מובס זה שקם לתחיה בנוסחה חדשה, בלי אותה התפעלות האלילית הקדמונית, שיש בה משום עילאיות המשובשה והגשומת כחות נאצלים, אלא בפטום אש גס ומכוער וחמדה בזויה ושפלה אשר מוצאה בתתאי תתאיות בדיוטא התחתונה אשר במרתף אירופא, מקום שם יורדים ואינם עולים ממנו לעולם.

עלינו להנהיג סלסול במדה ידועה גם במידת החצינות של הוד והדר, כסות נקיה, מעון נקי, סדר ומשטר בכל תהלוכותינו, וביחוד אתם אשר תכינו את עצמיכם לעלות לארצנו הקדושה בתור בוני התורה על אותה קרקע, אשר נתחללה בידי בעלי האסתתיקא הטמאה והנוכרית באופן ציבורי  ומאורגן לפי הטעם היפה השולט כעת בעולם.

בפאר חיצוני לקינו ובו נתרפא. כשאני אומר "בו", אין דעתי חלילה לומר אך בו, אלא גם בו, כלומר, גם הוא יכול לשמש מעשי רקחות וטבחות לעבודתנו עבודת הקודש, אבל הריני מבקש מכם יקירי מיד על אתר שלא תטעו חס ושלום בדברי לומר שאגודתיות תלויה ועומדת רק, או אפילו במידה מכריעה, בחיצוניות. לא ולא. אגודתיות קבועה ומעורה בהנקודה הפנימית החופפה עלינו ומשמרת אותנו באותו תא בלב אשר שוכן בו "מגן אברהם" ואין מגע נוכרי חיצוני שולט בו, כדברי החידושי הרי"מ זי"ע.

החיצוניות שהננו משמיעים עליה, אנחנו נוהגים בה רק מנהג של תשמיש טכני בעלמא. עמוד ועשה מלאכתנו! וזהו באמת אם נרצה להשתמש בנוב של חסידים תקונה ועליתה, והסרתי דמיו מפיו… ושקוציו מבין שניו… ונשאר גם הוא לאלקינו (זכריה ט).

אמנם כן מידת היופי היא מדה גדולה וחשובה בעבודת ההכשרה של חלוצי הרוח והחומר של אגודת ישראל המכינים את גופם ונפשם ארצה ישראל. אם פאר הנפש הוא דאורייתא, מן התורה ממש, פאר הגוף הוא מהלכות דרך ארץ הנוהגים ביותר בזמן הזה אשר עלינו להנהיגם בחיינו כדי להנחיל כבוד לתורה ולהיהדות החרדית, וכל לנאותן בוודאי שאינו חוצץ חלילה בפניהן. ואף על פי כן, אין בה במידה זו, ביופי חיצוני, יותר מהנהגה טובה. ולאפוקי מדברי היהודי החשוב, מורה דרך לשבים בארצות המערב, הד"ר נתן בירנבוים שיחיה, אשר כתב בספרו דברי העולים (וינה תרע"ז) סימן ב' "שלש קדושות יש שבהן בני האדם מתקדשים מן התורה, ואחת מהן קדושת התפארת ופראכט". ואף שאחד העולים מעיר שם שכוונתו על ההיפך מתיעוב, אבל אם כן, הריהי צניעות וקדושה, כדברי חז"ל, בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא ערווה.

ומדוע הוא אומר אחר כך, בסימן ג', כדי לעלות בתפארת [פראכט] הרינו מקבלים עלינו לדאוג ליופי ולחן, לניקיון ולסדר אצלנו ואצל כל אשר ברשותנו. וכי בגדים נקיים וכלים יפים, דירות ובתים נאים מדרגות של עליה במידת התפארת, קדושת הצניעות. אם יש קדושה בתפארת, הוא רק במובן מוסרי, נוי המועיל, זאת אומרת, הנהגה נהדרה אשר משמעותה ההתנהגות כמנהג החרדים והכשרים, ולא כמושג חיצוני ופלסטי בניקיון וגיהוץ.

בעלי הקבלה שנו שתפארת היא מדת אמת, בחינת יעקב אבינו עליו השלום, לומר לך שיופי אינו ההיפך מן הכיעור החיצוני, רק מן השקר, מושג רוחני שכלני. העולם הנוכרי הורה שהיפה הוא אמת, והיהדות מלמדת שהאמת היא היפה, וזהו שופרי דיעקב אבינו עליו השלום שהיא מעין שופרא דאדם הראשון, פאר רוחני עילאי, ולא הדר חיצוני של סדר ומשטר. הוא אינו קדוש. אותו יכולים אנו לעשות רק הדום לרגלי קדושה, ולא יותר.

אין לנו אף כתוב אחד בתורה שיורה אף במידה זעומה על קדושה חיובית ומסויימת לתפארת בתמונה החיצונית.

המקראות אשר צטט אחד העולים בהערותיו, אין בהם אף סמך קל כי בכולן הכוונה על תפארת בבחינה מוסרית או על התפארות ותהילה, כמבואר שם בתרגום ורד"ק ובשאר המפורשים ובמדרש בפרשת תצוה ובמפרשים. ודעתי שתשובוני מבגדי כהונה שאמרה תורה בהם "לכבוד ולתפארת", הרי לנו מפורש שתפארת קדושה בתבנית חיצונית. אולם הרגעו נא, והאזינו דברי הרמב"ם ז"ל בספר המצוות מצוות עשה ל"ג, וכך הוא אומר: "וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך שנאמר ויעש כאשר צוה ה' את משה, כלומר לבישת הבגדים, ואף על פי שהם בתכלית היופי, שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות, לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הציווי שצוה השם יתעלה למשה לבד והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש". עד כאן לשונו.

שמע מינה מהכא, שהקישוטים הללו שציותה התורה אין זאת משום ייפוי-כח לברק חיצוני אלא גזרת המלך היא, והנאת היופי שבהם פוסלת, וחוצצת בפני הכוונה הטהורה הנשגבה לקיים מצוותו יתברך שמו.

מכל האמור עלינו להסיק, אחים יקרים, שעיקרה של היופי מדת התפארת היא שתי מדות האחרות שמהן היא מורכבת, הלא הם מדת החסד ומדת הגבורה, כמו שמסרו לנו רבותינו בספריהם הקדושים והנשגבים, ועלינו בני הכשרה לקבוע אות בקרב לבבכם פנימה.

במידת החסד עליכם להשתמש כדי שתרגילו את עצמכם להיות חיים של צדקה וחסד קולקטיב כשר וחרד מבוסס על מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". ובמידת הגבורה כיצד?

בשנת ההכשרה תשתדלו לנטע בכם את מדת העוז והאומץ שלא לגור מפני הפושעים והמורדים בפלטין של מלך, זה ארץ-ישראל, העושים כגרועים שבגויים, ואיתניות בנפש שלא לכוף את הראש כמו אגמון ולעמוד בכל הניסיונות המתרחשים ובאים שם בתור שומרי תורה ואגודתי נאמן ומסור מהתמזגות שתי מדות הללו תוקבע בכם מידת היופי מאליה.

והיה אם נכשיר את רמ"ח איברנו ושס"ה גידינו במידת החסד, במידת הגבורה ובמידת התפארת לפי המושג התורני, תקוים בנו נבואתו של זכריה, ועוררתי בניך ציון – המצוינים בתורה ומצות – על בניך… יון – אלו המפיצים טומאת היונים בארצנו הקדושה והטהורה, והושיעם ה' אלקיהם ביום ההוא כצאן עמו, כי אבני נזר מתנוססות על אדמתנו.

(מתוך "דרכנו", גליון כט, ניסן תרצ"ח, בעריכת אלימלך שטייער. מאמר המשך והבהרות בנושא נמצא בדרכנו תרצ"ה גיליון 40)

הרב מאיר זאב ניסטנפובר נולד בסביבות שנת תר"ן (1890). כפי שנראה במאמר שלפנינו ובמקורות נוספים היה הרב פעיל בתחום קיבוץ ההכשרה של אגודת ישראל, והוא אף שימש כמנהל ה"יסודי תורה" באחד הקיבוצים הללו.

הרב כתב מאמרים רבים, מהם פורסמו ב"יודישע ליטעראטור" גיליון א, ארטאדאקסישע בלעטלעך תרצ"ג גיליון 40 וגיליון 41 – השתלמות עצמית כיצד, דרכנו תרצ"ה גליון 6 – נחפשה דרכינו ונשובה!, דרכנו תרצ"ה גיליון יב – כיצד מלמדים, דרכנו ספר היובל תרצ"ו – מדור ספרות ומדע: המבקר בראשון בספרות ישראל – לדמותו של רבי משה אבן עזרא ז"ל, דגלנו תרפ"ט – מגמת הפילוסופים בישראל לפנים והיום. בשנת תרצ"ז הוציא לאור את הספר היוצר ויצירתו, מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין, מחולל "ישיבת חכמי לובלין" ויוצר "דף היומי" (20 עמ'), לרגל סיום המחזור השני של הדף היומי ושמונה שנים ליסוד ישיבת חכמי לובלין.

בספר זכרון לקהילת פולטוסק (יצא לאור בשנת 1971) – מוזכר שהרב מאיר וועלוול ניסטנפובר, אשתו שרה ושני ילדיהם נספו בשואה.

מקורות: דף עד באתר "יד ושם" ועוד.

בעניין קיבוצי ההכשרה של תנועות הנוער הדתיות ראה אתר זכור. בעניין חורבן קהילת פולטוסק ראה אתר מרכז מורשת יהדות פולין.