להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת חיי שרה

שרה היתה בבחינת שמש שהאירה לאחרים

וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵי֖ חַיֵּ֥י שָׂרָֽה (בראשית כ"ג א')

אברהם למדנו שהוא היה עמוד החסד, ופעולתו בעולם להשפיע ולהרבות טוב וכל זאת כדי ללמד אמונה ודעת אלקים בעולם. בספר ויצא פרח לרב אברהם חיים ריינמאן[1] זצ"ל הי"ד למסכת אבות, מלמדנו כי שרה היתה עצמה בבחינת שמש מאירה ומלמדת דעת אלקים בעולם, ולא רק כשותפה נסתרת לאברהם אבינו. וכך הוא כותב בספרו (פרק שני משנה ב' רבן גמליאל אומר) וזלה"ק:

…הנה דרשו חז"ל (יבמות צ"ו ע"ב) הפסוק (תהלים ס"א ה') אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים ביחד? אלא כל ת"ח שאומרים דבר הלכה בשמו, שפתותיו דובבות בקבר. וביקש דוד שיזכה להרביץ תורה בישראל כדי שאחר פטירתו יזכירו תלמידיו דב הלכה משמו, ויהיה נחשב כוח עוד בעוה"ז ועוסק… בתורה, ממילא גר בשני עולמים…

ובזה פירשתי בפרשת חיי שרה ויהיו חיי שרה וכו'. הבעל הטורים מרמז: שרה מאה שנה ר"ת שמש, עכ"ל[2]. ובמדרש (ב"ר נ"ח א') יודע ה' ימי תמימים – כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. מה שייכת להמדרש הכא?

ולפי עניות דעתי נראה לפרש עפ"י מה שדרשו חז"ל [יבמות צ"ו ע"ב] הפסוק אגורה באהליך עולמים וכו' וביקש דוד שיזכה שיאמרו אחריו דבר הלכה, וממילא לפי זה מי שמלמד תורה ומוסר לאחרים, ומדריכם בדרך הישרה אפילו אחר שנפטר זה האיש, כשהאנשים מזכירים אותו ועובדים את ה' יתברך, אז ויקרא זה הנפטר 'חי', כי האנשים האלה מעוררין אותו ונותנין בו חיות. הנה שרה הצדקת, מצינו בפרשה לך (בראשית י"ב ה') את הנפש אשר עשו בחרן, ופירש רש"י שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. וידוע כי השמש הולך על הארץ כדי להאיר והוא בבחינת משפיע (ועיין לקמן בספר פרק ה' משנה י"ח שהארכתי בזה, שלכן בעת מחלוקת קורח השמש המליצה בעד משה (סנהדרין ק"י ע"א) כי קורח רצה שלא יהיה משפיע מקבל, רק הכל שווים, על כן עמדה השמש לימין משה. ובזה פירשתי 'והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע' והמשכילים היינו המשפיעים ולומדים חכמה לקטנים מהם 'יזהירו כזהר הרקיע', המה בבחינת שמש משפיע).

ונקדים מה שכתב א"ז [אדוני זקני] הקה"ק בעל ישמח משה (בפרשת נח) שלכן נלקח מנח שם 'תמים' בהמבול, יען שלא התפלל על בני דורו, בפרט עפ"י מה שכתב המדרש רבה (עיין ב"ר כ"ט א' ובפירוש מהר"ש יפה [יפה תואר]) שנח חטא במה שלא הוכיח לבני דורו. כמו שדרשו (יד יוסף לרבינו יוסף הצרפתי [ספר דרשות מופלא עה"ת נדפס שנת תנ"ו]) 'את האלקים התהלך נח' שהיה מעיין ברעיוניו עם האלקים ולא היה לו התחברות עם בני אדם להוכיחם.

חזינן מזה שמי שאינו בבחינת משפיע ומזכה את הרבים, אינו נקרא 'תמים'. זה כוונת הפסוק 'ויהיו חיי שרה מאה שנה' הר"ת שהיא בבחינת שמש, שהיתה משפיעה מתורתה לאחרים, לגיירם ולהדריכם בדרך הישרה, ומסיים 'שני חיי שרה' הוץ מהסכום קכ"ז שנה שחיתה, חיתה עוד שנים הרבה כל זמן שכוחה מה שהפעילה, נמצא בבני אדם נקרא 'חי'.

זו כוונת המדרש 'יודע ה' ימי תמימים' ותמימים נקראים רק מי המה שהם בבחינת משפיע כנ"ל, 'ונחלתם לעולם תהיה' שכח פעולתם שהפעילו בבני אדם להחזירם בדרך הישר וללמדם חכמה ומוסר, זהו 'לעולם תהיה' – זה קיים לעולם. עכ"ל הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד בספרו על מסכת אבות יצא פרח.

יצחק ורבקה – שלימות מצוות בין אדם למקום ולחבירו

וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק (בראשית כ"ד י"ד)

בספר זכר חיים לאדמו"ר חיים יהודה מאיר הגר[3] (נכד האהבת ישראל מוויז'ניץ) היה גיסו של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד, שדבריו הובאו לעיל (ד"ה 'שרה היתה' מהספר ויצא פרח) כותב וזלה"ק:

יצחק אבינו ע"ה שעמד בנסיון העקידה, המדריגה הכי גדולה בעבודה שבין אדם למקום, ורבקה באומרה שתה וגם לגמליך אשקה, דבר שאף לא ביקש הוכיחה מדה גדולה בעבודה שבין אדם לחבירו, ושניהם ימזגו יחדיו. וזהו אותה הוכחת לעבדך ליצחק – מיזוג של מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, כל תרי"ג מצוות. עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל.

מעלותיו של אליעזר

בספר גוילי אש (עמ' רס"ח. מהדורת ישיבת בית יוסף נובהרדוק ירושלים תשל"ג), אסופת דברי רבני ותלמידי נובהרדוק שנספו בשואה, מביא דברי הרב ירחמיאל שולמן[4] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

הרבה מסופר בחז"ל על אליעזר עבד אברהם: יפה שיחתן של עבדי אבות… יפה רחיצת רגלי עבדי אבות מתורתן של בנים. קפצה לו הדרך כשהלך לחפש אשה בשביל יצחק, והקב"ה האיר לו את הדרך בזיקים וברקים (הכל במדרש) והוא נענה מיד כשהוציא את המילים מפיו, כמו משה רבינו ושלמה. כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס' ד') שלשה נענו במענה פיהם, אליעזר משה ושלמה. [ע"כ מהמדרש] מפני מה זכה עבד אברהם זה לכל הנסים והנפלאות שאירעו עמו?

גם אליעזר חי חיי שכל. ואמרו חז"ל (ב"ר נ"ט י"א) על הפסוק (בראשית כ"ד ב') המושל בכל אשר לו, שהיה שליט ביצרו כמו אברהם, היינו שחייו היו חיי שכל שלמים, ונמנה על גדולי הדור ההוא, והרבה דינים של דרך ארץ למדנו ממנו: לא אוכל עד אשר דברתי דברי – מכאן שאין מסיחין בסעודה. וכן שיקח אדם צידה לדרך כפי צרכו. ולמדנו ממנו מסירת נפש שהלך הוא ואברהם אדונו, שני אנשים בלבד להלחם נגד חמישה מלכים וכו'. כל דרכו בחיים היתה ללא נגיעות אנוכיות (פרט לרצונו להשיא את בת ליצחק) ועשה הכל בזריזות ובחכמה, ולמד מאברהם הרבה עד שדלה והשקה מתורת רבו לאחרים. 

אולם במיוחד יש לציין את השלימות בדרכו:

שיא הענוה – אמרו חז"ל (בראשית רבה ס' ב') עבד משכיל זה אליעזר, ומהי השכלתו, אמר: כבר קללתו של אותו איש בידו, אלך ואשתעבד בבית זה, ואם לאו פן יבוא איזה כושי או ברבר וישתעבד בי. הרי שבחר בחיי עבד כל ימי חייו, ובלבד להמצא בביתו של אברהם אבינו. אף שהיה מקום לחשוב, מי יאמר שתמיד יהיה עבד, אבל עניוותו גרמה לו את הבטחון שבודאי יהיה עבד למרות חשיבותו הרבה.

חז"ל למדו ממנו דרך בענווה, שיפרסם אדם את מגרעותיו ויבזה עצמו בפני בני אדם ובלבד שלא להטעות אחרים, באמרם (ב"ר ס' י"א) מילתא דגנאה אית בך, קדים אמרה, שנאמר (בראשית כ"ד ל"ד) עבד אברהם אנכי. והרי כל חייו של אדם הוא משתדל שלא ידעו בגנותו, אלא להפך יעשה כל מאמץ כדי לשבח את עצמו בפני אחרים, במיוחד כאשר מדובר באדם שהיה תלמידו המובהק של אברהם, וגם בבית לבן לא ידעו כלל שהוא רק עבדו של אברהם, וחשבו שהוא אברהם עצמו משום שאיקונין שלו היה דומה לאברהם, כפי שסיפרו חז"ל במדרש…ועוד למה היה לו לספר שהוא עבד מיד בהציגו את עצמו ולא המתין עד גמר הענין, ואח"כ יספר מי הוא באמת. והוא בענותנותו תלה את כל מה שאירע לו בזכותו של אברהם ולא בזכות עצמו. הרי שעניוות יתירה היתה בו. 

שיא הבטחון – אמרו חז"ל (שם ס' א') מי בכם ירא ה' (ישעיהו נ' י') זה אליעזר שהיה הולך ולא ידע היכן, כאדם שישב בחושך יבטח בשם ה' וישען באלקיו. ובטחונו היה כה איתן עד שנתן לה את התכשיטים בטרם ידע מי היא, וממנו למדנו שאין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שאמר (בראשית כ"ד מ"ד) היא האשה אשר הוכחת לבן אדוני. ועוד שהלך ללחום ביחד עם אברהם במלחמת ארבעת המלכים [כנ"ל]…

פרישות – על הפסוק (משלי י"ג כ"ה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, דרשו חז"ל (ילקוט שמעוני ק"ט) צדיק וכו' זה אליעזר שאמר הגמיאיני נא מעט מים, ובטן וכו' זה עשו שאמר הלעיטני נא וכו'. למדנו מכאן עד כמה היה אליעזר רחוק מעניני גשמיות, שגם בבקשה גשמית השתמש בלשון נקיה…

זיכוי הרבים – זה מפורש במה שאמרו חז"ל (יומא כ"ה ע"ב) דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. והאם יש לך זיכוי הרבים גדול מזה? ובכל זאת, כאשר היתה לו נגיעה עצמית אחת, כאשר ביקש להשיא את בתו ליצחק, וזו היתה הנגיעה היחידה לאדם גדול כמותו בעל מדות מובחרות כמבואר, ואף שלנגיעה זו היה רקע מבוסס שרצה להתחתן עם אברהם, והרי הוא זקן ביתו וכל אשר לאברהם מסר בידו, והיה מקום לחשוב כי אמנם יאות הוא להתחבר עם אברהם אבינו, בכל זאת שקיל למטרפסיה על כך, עד שאמרו חז"ל (ב"ר נ"ט י"ב) כנען בידיו מאזני מרמה (הושע י"ב ח') כלומר אם כבר הגעת למדרגה גבוהה כזו, כיצד לא הבנת שיש כאן נגיעה אישית, משמע שפנימיותך פגומה. וזוהי התביעה הכי גדולה לאדם בשיא המעלות…עכ"ל הרב ירחמיאל שולמן זצ"ל הי"ד. 

ביאור הטעם שמברכים את הכלה בברכתו של לבן

וַיְבָרֲכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה (בראשית כ"ד ס')

בספר דבובי חן לרב דב לאבלאוויטש[5] זצ"ל פירש וזלה"ק:

כתב הבעל הטורים: היי – בגימטריה כ"ה, בך יתקיים מה שנאמר (ט"ו ה') כה יהיה זרעך. [עכ"ל בעה"ט] ותמוה שלבן יהיה מברך את רבקה בברכה כזו, הלא היה שונא את הדרך שהלך עליו אברהם אבינו ע"ה?

ונראה שכוונת בעה"ט לישב את המנהג שנתפשט בישראל שמברכים את הכלה בברכה זו. וקשה למה בחרו לברך את הכלה בדברי לבן?! ונראה ליישב את המנהג, בהפירוש שיש בדברי לבן. כי יש לדקדק למה יש למלת היי נגינה מפסקת' 'טפחא' שמפרדת מילת 'היי' ממילת 'לאלפי' רבבה'? נראה שכונתו הייתה עפ"י מה שמפרשים בעלי כללי הלשון. שבלשוננו הקודש יורה מין זכר על הכח המשפיע, ומין הנקבה על כח המקבל, וגם כאן מלת 'את' היא מין נקבה, וגם חוץ מזה המילה הזו לגמרי היא מיותרת, הלא היה די אם היו אומרים לה, אחותינו היי לאלפי רבבה.

אבל פירוש הדברים היא שהיו אומרים לה ומברכים אותה, שתהיה נשארת מתאחדת עמהם. זהו כוונתו מילת 'אחותינו' כמו שאמרו רז"ל קרע שאינו מתאחה, ככה אמרו לה: אחותינו, נשארת מחוברת לנו, וע"י מה? ע"י זה שאת 'היי' שתהיי מקבלת בתוכך את דעותינו, וע"י דעות האלו תהיי נשארת מחוברת לנו, ואח"כ תהיי לאלפי רבבה.

כך גם אנו מברכים את הכלה, אחותינו משך כל ימי חייך תשארי מחוברת לנו ע"י 'את היי' שתהיי מקבלת בתוכך את דעות כנסת ישראל, ואז תהיי לאלפי רבבה, תזכי שיפוצו מעינתך חוצה, ברכות פלגי מים. וזהו ג"כ כוונת בעה"ט שהלא הכוכבים רובים ככולם, אין להם אור עצמי רק מקבלים את האור משמשות אחרות ומאירים לנו אח"כ חשכת לילה, ככה אומרים ומברכים ג"כ אנו את הכלה, תקבל את אורך ממנו היינו מכנסת ישראל, ואז תשאירי את האור הגנוז הזה לאחרים, שתזכה להיות לאלפי רבבה. עכ"ל הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל.

רמז ראיית הגמלים לקימת המתים בלבושיהם לעתיד לבוא

וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים (כ"ד ס"ג)

בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[6] זצ"ל הי"ד(בעהמ"ח שו"ת חמודי אפרים), כתב וזלה"ק:

עיין מה שכתב קדושת לוי, הכלל דהצדיקים העובדים ה' באמת משיגים תענוג עוה"ב אפילו בזה העולם. וזהו 'וירא והנה גמלים באים' הגמול הגדול היינו תענוג עוה"ב וכו' עכ"ד. העולה מדבריו ד'גמלים' הוא מלשון 'גמול' דהיינו שה' יתברך גומל טוב לשומרי מצוותיו, והנה ידענו דעיקר שכר הוא בעולם התחיה לגוף ונפש, ובזה היה [נראה להוסיף] ולפרש מקרא הנ"ל…לכאורה יש לדייק בו מדוע ראה זאת יצחק דוקא בעת שיצא לשוח בשדה.

אכן יש לומר דאיתא בש"ס (סנהדרין צ' ע"ב) שאלה קליאופטרה מלכתא את רבי מאיר, ידענא דחיי שכבי [שיחיו המתים] דכתיב [תהלים ע"ב ט"ז] ויציצו מעיר כעשב הארץ, אלא כשהן עומדין, עומדין ערומין או בלבושיהם עומדין? אמר ק"ו מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה יוצא בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן על אחת כמה וכמה וכו'. וכן בכתובות (קי"א ע"ב) אמר רבי חייא בר אבא עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין וכו'. (וכדעת הראב"ד הלכות תשובה (פ"ח ה"ב) שחולק על הרמב"ם שם שכתב העוה"ב אין בו גוף וגו' לא אכילה ולא שתיה וכו'. כתב הראב"ד חיי ראשי לא היה דעת חכז"ל כזה, שהרי אמרו עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם ק"ו מחיטה)

וא"כ ית"ל [יתכן לומר] דיצחק אבינו ע"ה בעת יצא לשוח בשדה חקר בזה, וראה והתבונן בצמחים כי יציצו עשבי הארץ, והשבלים עולות בקנים

מעוטפים החיטים בלבושיהם. וירא והנה גמלים באים, כלומר שפט מזה בדעתו כי יהיה תשלום שכר לעתיד לבוא לעובדי ה', לגוף ולנפש, ומדויק הקרא כהנ"ל. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד ספרו נערך ויצא מחדש ע"י נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א אוצר הפוסקים ירושלים תשע"ח.

הרב היה תלמיד השבט סופר הרב שמחה בונם סופר (נכד החת"ם סופר). מסובל בחולאים וטרדות קשים כמתואר בהקדמות ספריו, בלשון מליצית מיוחדת אותם קיבל באמונה עמוקה. שימש ברבנות בעיר טארנאלייא שבהונגריה, חתנו היה מגדולי הונגריה שניצל מגיא ההריגה וזכה לעלות לירושלים הרב ישראל וולץ זצ"ל (שו"ת דברי ישראל) הרב נספה באושויץ ב(כ"ד) בסיון תש"ד.

---

[1] הרב אברהם חיים ריינמאן (תרס"ה בערך מקהילת קרעטשניף הינו נצר מענפי קודש שענפי האילן משתרגים אל על בדורות חסידים ביניהם הנועם אלימלך, המגיד מקוזניץ, רבי נפתלי מרופשיץ רבי משה מאוהעל (ישמח משה, מביא מדבריו במאמר לפנינו) השל"ה הקדוש. אביו כיהן ברבנות קהילות ושימש כרב ואב"ד. ביניהן בקרעטשניף, בה היו שלשה דורות של רבנים, האחרון הוא הרב אברהם חיים ריינמאן כאשר אביו נקרא לשמש ברבנות במקום אחר. אמו שנפטרה בגיל צעיר בין דבריו בהספידו אותה סיפר כי בימי ילדותו החזיקו עבורו מלמד פרטי, ואביו בתחילת כל זמן של שכירות המלמד דאג מנין יקח כסף לתשלום שכרו, ואז אמו הניחה על השולחן את כל תכשיטיה ואמרה: זה יהיה לך ל'אפותיקי' אם לא יהיה לך לשלם, תמכור את כל התכשיטים שלי, כי אם בני יכול ללמוד התורה הקדושה, זהו התכשיט שלי!

ספרו זה על מסכת אבות נדפס בראשית שנות השואה ת"ש (שנת תרנ"ן, כפי שכתב. חתימת ההקדמה עש"ק פרשת חוקת ת"ש) בו ערך מדרשותיו אותן נשא. שם הספר 'ויצא פרח' ע"ש אמו מרת פריידא חיה ריינמאן פר"ח הר"ת משמה, אשר עמלה במסירות נפש לגדלם לתורה, ויצא מהפר"ח הזה ציץ ויגמול שקדים, החידושי תורה אותם נותן לפניכם, כלשונו בספר. חידושי תורה נוספים שרצה להדפיסם בענין סוגיות עלו השמיימה יחד עם מחברם.

המחבר, אשתו שהיתה מצאצאי ה'ייטב לב' בתו של הרב שלמה טייטלבוים זצ"ל הי"ד (נספה ב' באלול תש"ב וכל צאצאיו להוציא נכד אחד שנשאר אוד מכל משפחתו), ילדיהם נרצחו, לא נותר מכל משפחתו שריד. הספר הזה (ויצא פרח) הוא גץ הלהבה שנשאר ממנו ומכל משפחתו.

המאמר ותולדותיו נערכו עפ"י מהדורת הספר שיצאה מחדש בתשע"ט ע"י הרב גבריאל אייזען שליט"א, שחותנו הרב צבי ריינמאן ז"ל, היה שאר קרוב של משפחת המחבר.

[2] זלה"ק של בעה"ט: ויהיו חיי שרה. כתיב לעיל מיניה [בראשית כ"ב כ"ג] ובתואל ילד את רבקה. עד שלא שקעה שמשה של שרה, זרחה שמשה של רבקה. וזהו שרה מאה שנה, ר"ת שמש. וזהו וזרח השמש ובא השמש.

[3] הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא (כמתואר בתולדות המחבר הרב ריינמאן בספרו על מסכת אבות ויצא פרח עמ' כ"ו, מהדורת תשע"ט. בעמ' כ"ז צילום ההזמנה לחתונתם). הרב הגר היה נכדו של האהבת ישראל מוויזניץ זצוק"ל, בנו של השארית מנחם אב"ד ווישווא. שרד את השואה ממחנות ההשמדה ולאחריה פגש את אשתו, נסעו לארה"ב ובתשי"ח עלו לארץ ישראל. למרות הפצרות החסידים שיטול כתר אדמורות סירב כל חייו. היה אחיין של אדמורי וויזניץ האמרי חיים ואחיו המקור ברוך.

בי"א באייר תשכ"ט נסתלק לבית עולמו באותו יום של זקינו ר' נפתלי מרופשיץ זצוק"ל. הם לא זכו להקים דורות המשך, רק דברי תורתו שהוצאו לאור לאחר פטירתו הם זכרונם, במאמר שהובא לעיל הינו מספר חידושיו לתורה (נדפס פעם יחידית בתשמ"א). חיבור נוסף שלו שהיה בכת"י ליקוט מספרים קדמונים ואחרונים ונקרא זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה, נערך ונדפס בשנת תשמ"ד.

[4] הגאון הצדיק רבי ירחמיאל (דער סלבודקער) ב”ר דוד שולמן הי”ד. היה אחד מאישי המוסר הנפלאים ביותר, שטיפח ועיצב הסבא מנובהרדוק. שנים רבות כיהן כמנהל רוחני בישיבות “בית–יוסף” במעזריטש (לימין ראש הישיבה הגאון ר’ אהרן ויינשטיין זצ”ל מחבר ספרי “דרכי אהרן”) ובישיבת פינסק-קרלין (לימין ראש הישיבה הגה”צ רבי שמואל וויינטרויב זצ”ל). הוא היה אהוב על כל תלמידיו ונתפרסם כאישיות מופת במידותיו הנאצלות, בנועם הליכותיו עם הבריות ובמסירת נפשו, וכגאון מעמיק במחשבת המוסר. יחד עם תלמידיו קידש שם שמים בשואה הנאצית, בעיר וילקומיר שבליטא, בהותירו אחריו שני קבצים מודפסים, גדושים עיוני-מוסר, בשם “פניני החכמה” ופניני השלמות שיצאו להן מוניטין בישיבות המוסרניות עוד בטרם השואה.

[5] הרב דוב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקארש בתקופה לפני השואה. הרב שלא זכה לפרי בטן, כתב בהקדמת ספרו עה"ת 'דיבובי חן': ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם, ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתי וטפחתי, והם הם חלקי מכל עמלי…הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.

אבי מורי ר' מנחם אהרן ז"ל למד בישיבתו, סיפר כי קיבל מתנה מראש הישיבה את ספרו עם הקדשה. אמנם במצוקות העתים שלאחר מכן, לא נותר לאבי שריד ומזכרת מבית הוריו. עותק מקורי של הספר הגיע לידיו באורח פלא כעבור כארבעים שנה, עת התגורר בחיפה, ומצאו בבית כנסת ספרדי בשכונה בה גרנו. כיום הספר נמצא בידי, וממנו נערכו הדברים. אבי ז"ל חיבב עד למאוד ספר זה, וחשבתי לעשות לו נחת רוח וכן למחברו. והוא נפטר בסמוך לתקופת השואה ללא זכר ושאר, לכן הבאתי דבריו בגליון זה.

[6] הרב אפרים חיים באלאיטי היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה. הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).

בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.

בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.