גדרי מצוות קידוש ה', חלק א: מדוע בחר רבי עקיבא למות על קידוש השם כשהקהיל קהילות ברבים ללמדם תורה? / הרב חיים שכטר הי"ד
אודות מה שכתבתי בספרי שו"ת שונה הלכות בסימן קמ"א אודות קידוש השם שהוא בפני עשרה דיהרג ואל יעבור, שהוא דווקא בקידוש השם שלם בפני עשרה. ועשיתי חילוק בין קידוש השם לחילול השם, רצוני לומר, אפילו רק בפני עכו"ם אחד לבדו הוי חילול השם. והבאתי שם משו"ת רוח יעקב סימן ג' והביא ראיה ממה שכתב רש"י על הפקיעה שאינו גוזל ממש שרי כי ליכא חילול השם, כי בלא ידע הארמי בוודאי שמשקר. משמע, אבל אם יודע שמשקר אפילו הוא לבדו הוי חילול השם. יעויין שם.
המוסר עצמו למות על קידוש ה' שלא כדין, ולא שאל לחכם, לשיטת הרמב"ם, אינו לרצון לפני ד'. אך אם הייתה השעה צריכה לכך, ולא יכל לשאול לחכם מה הדין, קנה עולמו בשעה אחת
והנה הרמב"ם ז"ל באשר מנה כל התרי"ג מצות כסדרן נמצא מצוה זו קידוש השם לחשבונה רס"ט היא "מצות קידוש השם" אחר מלות הקרבן שהוא משמונה ימים ולמעלה, ולמה סמוכים המה זה לזה, לומר לך, כשם שמי שמביא קרבן קודם שמונה ימים, אף דכוונתו ודעתו היתה לשם ד' בכל זה לא ירצה. אף כל מי שרוצה לקיים מצות קידוש השם, אך דלא ידע הדין איך היא מצות קידוש השם, אם דווקא בפני עשרה אם לאו, והלך והפקיר את עצמו שלא כדין, אף דעשה מעשה טוב שמסר גופו ונפשו בשביל קידוש השם ובכל זאת לא ירצה, כי היה לו לשאול לחכמים אם מחוייב למסור את עצמו. וכמו שמביא בגמרא בכמה מקומות איך ששאלו הסרדיוטים לר' חנינא בן תרדיון, וכן לר' גמליאל, שבאם ימסור את נפשו בשבילו אם הוא מוכן לחיי העולם הבא, ועל כך בא בת קול משמים אחר כך שגם הסרדיוט מוכן לחיי העוה"ב.
אך אם היו יהיה הדבר בעת אשר לא היה עת לשאול לחכם עצה על זה, ורצה למסור נפשו לשמים, בוודאי קנה עולמו בשעה אחת. ואף שרק על ג' עבירות אלו גילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה חייבים למסור נפשו ולא לעבור, ובכל זאת גם בשאר מצות יכולין גם כן למסור נפשו לקידוש השם אם רואין דצריכין לכך, כמו דבשעת השמד דחייב על קידוש השם בכל דבר.
וכן אמרינן בגמרא ברכות (דף ס"א) תניא ר' אליעזר הגדול אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך כו', לומר לך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו כו', ר' עקיבא אומר בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך.
מדוע בחר רבי עקיבא למות על קידוש השם כשהקהיל קהילות ברבים ללמדם תורה בשעת השמד?
ת"ר מעשה שגזרה מלכות שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה מה עשה רבי עקיבא הלך והקהיל קהלות ברבים וישב ודרש כו'. אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן. אמר להם כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו כו'. ויען כי קידוש השם הוא אחת מתרי"ג מצות שלא כל אדם זוכה למדריגה זו למסור נפשו על קידוש השם ולקיים מצוה רבה זו. וכתב שם המהרש"א דרבי אליעזר נמי לענין נטילת נפש קאמר, כדמוכח בפרק בן סורר. ורבי עקיבא לדברי רבי אליעזר קאתי, דלא תימא דלא לענין נטילת ומסירת נפש קאמר רבי אליעזר אלא שיטריח עצמו בכל גופו ונפשו, כמו ושב אל ד' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, דלא יתכן שם מסירת נפש, כמו שכתב הרא"ם, ומשום דהכא נופל שפיר לפרש כמשמעו נטילת נפש מפרשינן ליה הכי, דהיינו בכל נפשך. ודע דעיקר קרא בעבודה זרה איירי, כפירוש רש"י בהדיא פרק בן סורר, וזה לשונו, ואהבת את ד' כו' שלא תמירנו בעבורה זרה. דאהא דאמרינן התם בג' עבירות יהרג אדם ולא יעבור חשיב עבורה זרה, ויליף ליה מהאי קרא דבכל נפשך, ושפיכות דמים וגילוי עריות יליף מכי כאשר יקום גו'.
ובעובדא דרבי עקיבא דשמעתין דמסר נפשו על ביטול תורה, היינו בשעת השמד, כדאמרינן התם, דבשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ועוד דרבי עקיבא פרהסיא הוי, כדאמר מקהיל קהלות ברבים, ובפרהסיא אמרינן התם דאפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ובזה ייפול קושיית הרא"ם על פרש"י בפרק בן סורר שפירש בכל נפשך מיירי בעבודה זרה בלבד, היינו שלא תמירנו בעבודה זרה, ובחומש פירש סתם דכן הוא בכל המצות. דלאו קושיא היא, דהתם בגמרא אפילו בצנעה ואפילו שלא בשעת שמד דבכל נפשך, דיהרג ואל יעבור, כדקאמר נמי התם וכדמסיק הכא בעובדא דרבי עקיבא שאמר ועכשיו שבא לירי לא אקיימנו. ולפי דברי התוספות שכתבו בפרק אין מעמידן על פי הירושלמי דאם רצה אדם להחמיר אפילו בשאר מצות שרי, איכא למימר דרבי עקיבא נמי מחמיר על עצמו היה. ואפשר שזהו שאמרו ליה תלמידיו רבי עד כאן, דהיינו וכי עד כאן חייב אדם למסור עצמו גם בשאר מצות. והשיב להם כל ימי הייתי מצטער כו' ורצוני בכך להחמיר על עצמי אפילו בשאר מצות. עד דברי התוספות.
ביאור שאלת תלמידי רבי עקיבא לרבם: "רבינו, עד כאן?!"
ועוד נראה לענ"ד לומר דקשה מה היתה שאלת התלמידים לרבי עקיבא הלא ידעו שהוא בעצמו דרש בזה אפילו הוא נוטל את נפשך, ויהיה נאה דורש ולא יקיים. אלא דידעו התלמידים דדווקא בפרהסיא, כדברי המהרש"א כמו שכתבתי מקודם, דחל החיוב אף בשאר מצות, ודלא כהתוספות. אך מי מביאך עד כאן שיבוא לידי פרהסיא, דהא הוא בעצמו היה מקהיל כו' ועשה בעצמו הפרהסיא, והלא היה יכול לעשות דבר ללמוד תורה בצנעא במערות וכיוצא. ועל כן נפלו התלמידים לספק שמא לא לרצון יהיה הדבר שמסר את עצמו בחינם לידיהם ויבא עוד מזה ביטול תורה דרבים.
ועל כך השיבם כל ימי הייתי מצטער כו' כי רציתי לקיים מצוה זו, יען דחיוב הוא על איש ישראלי לקיים גם מצוה זו אם תבוא לידו, וצריך להיות במחשבתו תמיד שמוכן הוא לכך אם תבוא לידו, ומצרף הקב"ה מחשבה טובה זו למעשה, אף על פי שלא עשה כדין, הרוצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, ואף דהרבה פעמים היה לרבי עקיבא שעת כושר לקיים מצוה רבה זו, אך יען דפליגי חז"ל בזה בפרק בן סורר ומורה דאין למסור נפשו רק בפרהסיא, אבל בצנעא וחי בהם ולא שימות בהם, ואם כן מקשה בממה נפשך, אי הפסוק מיירי בפרהסיא, אם כן למה כתב בכל מאודך, דהא נלמד במכל שכן, אלא מדכתיב בכל מאדך צריך לומר דמיירי בצנעא, אם כן למה נאמר בכל נפשך, הא כתיב וחי בהם ולא שימות בהם. ועל כן כשבא כעת לידי מעשה זו שגזרה מלכות שמד, דבשעת השמד הלא אמרו דשפיר צריך למסור נפשו אפילו על הדבר הקל, ובפרט בזה אשר גוזלים המה מאתנו המקור מים חיים אשר בו אנו חיים, אז אין לנו לומר וחי בהם, כהמשל אשר אמר לפפוס שם כו', ומה במקום חיותנו כך היא התורה שנמשלה למים אם אנו הולכים ומתבטלים על אחת כמה וכמה, על כן לא היה צריך להקהיל שיהיה בפרהסיא כי די היה בזה הטעם לבד, רק בעבור זה היה מקהיל רבים שיראו ממנו וילמדו ויעשו כמו שהוא עושה ועל כך יתגדל ויתקדש שמו ברבים, כי ציבור לא מתים, ואם ילמדו התורה יחיו כי וחי בהם, ואם לאו ממילא נחשבים כמתים.
ועל כן היתה יציאת הבת קול, כי מה לי צורך בבת קול זה כי הלא אף הסרדיוטים שמסרו נפשם על קידוש השם יצאה בת קול, ולקדוש עליון זה רבי עקיבא אשר כבר עלה לפרדס ויצא בשלום מה צורך להודיע את הידוע.
אלא בעת ששאלו התלמידים והיו מסופקים אם לרצון יהיה הדבר הזה למקום ובעת שהשיב להם תשובה אז שמעו גם כן הבת קול משמים עוד בו נשמתו עד שיצאה נשמתו והיה מאריך באחד, ולא עד בכלל, ולשון עד היא טרם, כמו עד בואי אליך, ושמעו הבת קול אשריך רבי עקיבא שיצתה נשמתך באחד, היינו שמחויב היית בדבר למסור נפשך כמו דבעיקר שלא תמירנו לאל אחר, ולהפטר מדברי תורה לקדש שמו שיהיה נשאר אחד ודו"ק. ובזה דרשו ז"ל בד' גדולה דאחד.
הרב חיים ב"ר פינחס שכטר הי"ד, נולד בסביבות שנת תר"ן (1890). היה תלמידו של הרב אברהם רוזנברג אב"ד קופיטשינץ ונסמך מרבנים גדולים. היה שו"ב ומו"צ במילניצה ולפני תרצ"ג (1933) היה שו"ב ומו"צ ביאנוב שליד טרמבובלה שבגליציה המזרחית. משנת תרצ"ז,1937, היה רבה של העיר.
בשנת תרצ"ג פרסם את ספרו שו"ת מקור מים חיים, על חלק מראשון מיורה דעה. הספר עורר ביקורת חריפה בשל אמירות נוקבות כנגד רבני דורו שלפי דבריו קנו רבים מהם את משרותיהם בכסף, עד עד שהרב אליעזר לייטר הי"ד, אב״ד טרמבובלה (נספה בשואה בשנת ת״ש), מצא לנכון להחרים עותקים רבים מהספר. בשנת תרצ"ד (1934) פרסם את ספרו שונה הלכות. בתרצ"ח (1938) פרסם את ספרו ובחרת בחיים, על החזקת תלמידי חכמים ואיסור קניית שררה על ידי ממון. בשנת תרצ"ט (1939) החל להוציא את כתב העת אוצר חיים, ובו ליקט שו"ת בקצרה מהרבה ספרים וסופרים ראשונים ואחרונים על כל חלקי הש"ע ודרשות לכל מאורעות החיים.
ב-א' בתמוז תש"א (26/6/1941), במהלך מבצע ברברוסה, נכבשה יאנוב בידי הצבא הגרמני, ומיד הוטלו על היהודים גזירות קשות שכללו גם את גיוסם לעבודות כפייה. בסוף אוגוסט 1941 רוכזו כ-2,500 יהודי היישוב לגטו קטן, ובו רבים מתו ממגפת טיפוס. ב-כ"ב בחשוון תש"ג (2/11/1942) גורשו כל יושבי הגטו שבכפר למחנה בקלבסין, וכעבור מספר שבועות שולחו ממנו למחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ.
בזמן הכיבוש הנאצי, כשהעיר נעשתה "יודנריין", נמלט הרב והתחבא ביערות, שם נהרג על קידוש השם באחד המצודים, בסוף קיץ תש"ג (1943).
מקורות: וונדר, ה, עמ' 270-267; רבני ברית המועצות 1939-1991, רבנים שנספו בשואה
מקורות לעיון נוסף: מאורי גאליציה 267. יאנוב – באתר מרכז מורשת יהדות פולין, ספר יזכור לקהילת טרמבובלה והסביבה.
מספר הצפיות במאמר: 531
